אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף לט.

דף לח.

ישבה ולא בדקה שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה טהורה הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה וכו':

א הנה בדבר אשה שבדקה עצמה בזמן וסתה ונאבד העד, כבר עמד בספק זה החו"ד בסי' קפ"ד, ומה שנראה בזה דשפיר יש לחוש להרגשה. והיא סבורה הרגשה עד הוא. דהרי מבואר להדיא סברא זו בגמרא פר' הרואה. והרבה פוסקים סברי דבאופן זה הוה הרגשה מעליא מדאורייתא כמבואר בתה"ד סי' מ"ז, ויש להוכיח גם מד' התוס' לעיל ג' ד"ה מרגשת, ואעפ"י שיש מגדולי האחרונים דסברי הרגשה עד לא הוי דאורייתא אלא מדרבנן גרידא כמבואר בכו"פ, מ"מ נראה להוכיח דהוי דאורייתא. והוא מהא דלעיל י"ב דבעי שם מהו שתקנח עצמה לחייב בעלה חטאת, ושם ע"כ מיירי בלא ארגשה דאם היתה מרגשת. ודאי דמחויבת בדיקה מצד הדין, וכיון דלא היתה הרגשה, א"כ מה תועיל הבדיקה שלה ליחייב בעלה בקרבן, דע"כ בלא הרגשה ליתא חיוב קרבן. וע"כ צריך לומר דאם תמצא דם לאחר תשמיש. ממילא אנו אומרים דהיתה גם הרגשה. והיא סבורה דהרגשת שמש היא, הרי חזינן דהרגשה באופן זה הוי דאורייתא, ולפי"ז גם בנידו"ד כיון שבדקה עצמה בשעת וסתה, יש לחוש במפני שאורח בזמנו בא, מסתמא היתה הרגשה, והיא סבורה בהרגשת עד הוא. ואפילו אם וסתות דרבנן, אבל כל זה בלא הרגשה. אבל בהרגשה, פשיטא שיש כאן חשש דאורייתא. והוי עתה ספק דאורייתא: ב ומה שהעיר מנדה ט"ז בטעמא דר"מ באשה שהיתה במחבואה ולא בדקה טהורה מפני שחרדה מסלקת את הדמים, ומבואר שם דסבר ר"מ וסתות דאורייתא להכי צריך לטעם של חרדה, ומדוע לא אמרינן דמצריך ר"מ טעם של חרדה בכדי לטהר אף באופן שבדקה בעד ונאבד. דהוי חיישינן לדם, ובשביל טעם החרדה אין חששא דדם כלל, זה ליתא דהרי כתבו התוס' שם בדה הא דעיקר דיוקא מרישא דאיתא שם ולא בדקה. יעוי"ש. וכן כתב הרשב"א בחידושיו, יעוי"ש. וכיון שעיקר הדיוק מהא דלא בדקה דמשמע שלא בדקה כלל, וא"כ אין לומר על אופן דבדקה ונאבד העד, עוד נראה דעצם הדין של חרדה דמסלקת דמים זהו דוקא באופן שלא היתה לה הרגשה בשעת וסתה, דאז ידענו דהחרדה פעל על הדם שיסולק, אבל זה ודאי אם היתה מרגשת הרגשה כדרכה בשעת הוסת, אז אדרבה יש לנו לומר חזקה אורח בזמנו בא, וזהו אפילו למ"ד וסתות דדרבנן. ומה"ט כתב הט"ז סקי"א דבעינן שתהיה בחרדה ולא דמי למעוברת יעוי"ש. ומה"ט בעינן גם בדיקה אח"כ, וכן מבואר להדיא בפירש"י סוטה כ' ד"ה פחדא דבעי בדיקה אח"כ, וזהו מה שכתב דדוקא בעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה, ומבואר דדוקא בלא הרגישה טהרה, ולפי"ז בספק הרגשה דהיינו שבדקה בעד ונאבד העד דיש לספוקי בהרגשת העד גם שם יש להחמיר ולא מהני אף סברא דחרדה, ואם כן יש ראיה מזה להיפוך. וראיה לזה שכתבנו דיש בזה חששא דאורייתא:

ג ובזה מיושב הא דהקשו אם איסור סמוך לוסתה הוי דרבנן א"כ מדוע חייב חטאת בבא עלי' סמוך לוסתה, אמנם כיון דסמוך לוסתה יוכל היות דע"י חימום התשמיש יקדים הדם לבוא, וא"כ מכניס עצמו בספק איסור דאורייתא, דאיכא למימר הרגשה שמש הוא ובאמת היה דם וחפהו הש"ז כדאמר בנדה ט"ז, וא"כ אסור מדאורייתא להכניס עצמו בספק איסור, ואין להקשות דא"כ הוה לא שב מידיעתו, ליתא דהרי מבואר בירושלמי תרומות פר"ה דפורש עצמו מן הודאי ואינו פורש מן הספק נקרא שפיר שב מידיעתו. יעוי"ש. והא דכתבו התוס' יבמות ס"ב דסמוך לוסת הוה דרבנן זה הוה במה שאסרו בתורת ודאי איסור לא הוה אלא דרבנן גרידא:

ד ויש להוכיח מהא דהקשו התוס' לעיל ט"ו אמאי לא מוקי שם ביומא דמצאה כתם. יעוי"ש. וקשה אמאי לא מוקים שבדקה בשעת וסתה ונאבד העד ובא עלי' הכה"ג ואח"כ מצאה כתם דבזה ודאי חיישינן למפרע לזמן הוסת, וע"כ מוכח כמו"ש דבאופן זה אסורה לכו"ע אף למ"ד וסתות דרבנן. וא"כ אסור לכה"ג לבא עלי', וברשיעי לא עסקינן:

א תוס' בכריתות י' ד"ה א"א לפתיה"מ בלא דם, הקשו וז"ל תימא כיון דא"א לפתיה"מ בלא דם א"כ למה איצטרך למכתב בזכר וטמאה ז' ימים, ואוסר רבי דאי לאו קרא הוי אמינא תטמא שבועים מק"ו מנקבה דטהרתה מרובה וכו' כש"כ זכר דטהרתו מועט, וכזה איתא גם בתו"כ וכו'. יעוי"ש. והקשו דמאי קושיא היא, הא שפיר איצטרך קרא בילדה זכר והדם הוא דם טהור, ובזה אין חוששין לדם טמא. ואשמעינן קרא דמטמא משום לידה, וכן איצטרך לילדה בזוב, היינו בתחילת זיבה דקיי"ל דמה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד כמבואר לעיל ל"ו, וא"כ ליכא טומאה משום דם, ומשמיע הקרא דטמאה משום לידה, וכן נפק"מ בילדה סוף ימי נדותה כמו בשביעי שלה, דאי משום נדות טובלת לערב וטהורה מדאורייתא, וחידשה תורה דעתה בשביל הלידה תתחיל ז' ימי טומאה מחדש, עיין בס"ט בשם ספר דרכי נועם ובשו"ת הגרע"א ז"ל סי' קנ"ח, ובמנח"ח מצוה קס"ו:

ב ונראה בכוונת התוס' דעיקר הקושיא למה כתבה תורה בזכר שבעה ימים הלא כיון דכתיב כימי נדת דותה תטמא, ומספר טומאת נדה שבעה ימים. והרי"ז כאילו אמרה תורה בפירוש ז' ימים, ומזה אנו יודעין דטומאת לידה בזכר הוא ז' ימים, והיינו כדין התחלת ימי נדה, ובשלמא אם אפשר לפתיה"מ בלא דם, משמיע לנו הכתוב דגם בלא דם בהלידה ג"כ טמאה, דאם בשביל זה דכתיב "נדת דותה" אינו במשמע אלא כשיש דם, דזהו המשמעות של דותה, אבל למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם, א"כ תמיד יש דם. ועל זה תירצו דכיון דיש נדה שטמאה שבועים. והיינו יולדת נקבה. והתורה קוראה נדה כדכתיב כנדתה. עי' זבחים ל"ח. להכי כתבה תורה בזכר ז' ימים לומר אשר רק ז' ימים ולא שבועים, לאפוקי מק"ו:

א כתב הרמב"ם בפר"ה מהל' אי"ב ה"ו, דדם ירוק טהור. ומשמע דטהור אף מטומאת ערב, וכן כתב גם כן בפר"ח מאי"ב הי"ד אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור וכו' טהורה והדם טהור, יעוי"ש. ותמוה דכיון דפסק בפר"ג מהל' מו"מ דמקור מקומו טמא, יעוי"ש. ומבואר להדיא בגמרא נדה ט"ז דמאן דסבר מקור מקומו טמא גם דם שבא מן המכה שבמקור טמא:

ב ונראה דתרי דינים איכא במקור מקומו טמא, א) דהמקור הוה עצם הטומאה כמו דם נדה. כן הוא המקור דהמקור בעצמותו הוה דבר טמא וכן כתב הר"ן בחידושיו לנדה מ"א. ב) איכא טומאת מקור מה שהמקור מוציא טומאה היינו דמה שבמקור מקבל טומאה מן המקור כגון דם מכה, וכדומה. הנה הדברים דהמקור מגדלן באלו ודאי דדין מקור יש להן. אבל בהדברים הנקבצים לתוכו עפ"י סיבה. כגון דם מכה. וזה ודאי לא הוה אלא תורת מגע טומאת גרידא:

ג ובזה יבואר היטב שיטת הרמב"ם דהנה ידוע שיטת הרמב"ם בפר"א מטו"א דדיני הכשר וקבלת טומאה שווים הם, ודברים שאינם מכשירים לקבל טומאה אינם מקבלים טומאה ג"כ, יעוי"ש. ולפי"ז יובן היטב סוגיא דלעיל י"ט דאיתא שם לענין דם הירוק אמר ר"מ אם אינו מטמא משום כתם תטמא משום משקה וכו' ומסיק הגמ' דלענין הכשר פליגי. ויש להבין איזה שייכות יש זה לזה התקשרות של טומאת נדה להכשר. ולשי' הרמב"ם יובן שפיר. דהיינו אם דם הירוק מכשיר א"כ מקבל טומאה מן המקור, ואם אינו מכשיר אז גם דם בעצמותו טהור לגמרי ואינו מקבל טומאה מהמקור. וזהו סברת חכמים שם דסברי דהדם טהור, ולפי"ז יש להבין בהא דמבואר דלמאן דאמר מקור מקומו טמא דאז דם המכה אשר במקור ג"כ טמא. וע"כ בתורת קבלת טומאה, ממילא צריך לומר ג"כ דדם מכה מכשיר ולא בעי דם חללים דוקא. אמנם הרמב"ם דסובר דלענין הכשר בעינן דם חללים דוקא שפיר פוסק דדם מכה טהור. דהרי אינה מקבלת טומאה כיון שאינה בתורת הכשר ג"כ, ממילא בדם הירוק כיון שאין זה דרכו של המקור בדם ירוק אין על הדם הזה דין מקור, אלא הוה בזה דין מגע במקור, וכיון שאינו בתורת הכשר, להכי לא הוה גם בתורת קבלת טומאה, ובזה יש להשיג על הא דכתבו אחרונים לדון ספ"ס אם ספק בא הדם מהמכה או מהצדדין. דכתבו דלא הוה ספ"ס מש"א, כיון דאיכא נפק"מ לדינא בין הספיקות דאם הדם מן המכה שבמקור הדם בעצמותו טמא, ואם מן הצדדין הוא טהור, ולפי מה שמבואר ע"כ אליבא דדינא דם מכה שבמקור גם כן טהור, וא"כ היה ספק ספיקא מש"א:

ד כתב הרמב"ם בפר"ח מאי"ב ה"ט וז"ל אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן אחד עשר יום. ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה הרי זה חוששת לוסתה. וכל וסת שנקבע בימי זיבתה וכו' ואינה צריכה להיות נעקר ג' פעמים. יעוי"ש. וקשה מסוגיא דהכא דאיתא דא"ר פפא אף על פי שאין אשה קובעת וסת בימי זיבה. מ"מ לחוש חוששת, ומביא ראיה מהא דהיתה לימודה להיות רואה, וכו', יעוי"ש. וקשה דמה ראיה היא דאיכא למימר דשאני התם בהא דהיתה לימודה שכבר נקבע הוסת בימים הראוים לקביעת וסת. להכי חיישינן לוסת זו גם אח"כ כשבא הוסת בימי זיבה, אבל בתחילת קביעת הוסת בימי זיבה, יש לומר דלא חיישינן מידי, ומצאתי שהר"ן העיר בזה בחידושיו: ה ונראה לבאר מקודם במה פליגי ר' יוחנן ור"ל אם אשה קובעת וסת בימי זיבתה, ומאי טעמייהו בזה. וע"כ צ"ל דסברה ר' יוחנן בזה דסבר אשר אשה בימי זיבתה היא בחזקת מסולקת דמים, דהרי זיבה תמיד אחרי הנדות, וכיון שכבר יצא הדם ממנה בזמן נדותה, להכי הרי היא עכשיו בחזקת מסולקת דמים. והרי היא דומה למעוברת, ולהכי לא מצי למיקבע וסת בימי זיבה, ור"ל סובר דלא דמי ימי זיבה למעוברת דשם כל רגע ורגע מסתלק הדם יותר ויותר. משא"כ בימי זיבה דאדרבה מתקרבת יותר לזמן שתבוא הדמים לה כמקדם ולחזור גם לימי נדותה, אמנם מספקא להגמ' לר' יוחנן דסבר דאשה מסולקת דמים בימי זיבה עד היכן הגיעה בסילוק אם דומה למעוברת, או גם יותר מזה. דהיינו שדומה לזקנה דסילוקה יותר במעוברת, והוא דחילוק יש בין זקנה למעוברת לענין וסת הראשון. דבזקנה גם בוסת הראשון אין חוששין. כמו שמבואר בסי' קפ"ט סכ"ה, ובמעוברת מבואר שם בסעיף ל"ג דחוששת לוסת הראשון וזהו שמספקא להגמ' לאיזו מסולקת מדמים מדמי ר' יוחנן, הא דימי זיבה אם למעוברת ויש לחוש לוסת הראשון. או שדומה לזקנה ולא צריכה לחוש אף לוסת הראשון. והביאור בזה אם הוה סילוק דמים בטבע ודומה לזקנה, או שלא הוה אלא בחזקת מעיין סתום גרידא. ומוכיח שפיר מהא דהיתה לימודה לראות וכו', דאיתא שם דחיישינן לוסת וא"כ מוכח דבימי זיבה לא הוה בחזקת מסולקת דמים כזקנה, דהרי בזקנה לא חיישינן לוסתה אפילו בפעם הראשון, וא"כ לא הוי יותר ממעוברת, וא"כ שפיר מוכח דלחוש חוששת, ושפיר כתב הרמב"ם דחוששין לוסת אשר נקבע בזמן זיבתה:

ו כתב הרמב"ם פר"ח מאי"ב ה"ה קפצה וראתה וכו', קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות, וזהו כלישנא בתרא לעיל י"א, וכתב הה"מ דהרמב"ם השמיט דין וסת המורכב לימים ולקפיצות, ומשמע מזה דכיון דסבר הרמב"ם כל"ב, להכי לא מהני גם וסת המורכב כיון שמורכב גם ע"י אונס. וא"כ תמוה דבשו"ע פוסק ג"כ המחבר כל"ב, וסובר דוסת המורכב הוה וסת מעליא, ובאמת תמוה דהרי לל"ב ע"כ הא דאיתא בברייתא דוסת הנקבע מחמת אונס אינו וסת, אינו מתפרש אלא בוסת מורכב, דהרי אין לפרש דלא נקבע וסת לימים לחודייהו, דהרי באמת עכשיו דהוי וסת, ואין לפרש בזה לקפיצת לחודייהו, דבזה פשיטא דלא קבעה, כמו"ש התוס' שם ד"ה אלא, וא"כ ע"כ קאי על וסת מורכב דלא מהני, וא"כ תמוה מניין להמחבר לפסוק דוסת המורכב הוי וסת, ונראה שמפורש דין זה בהא דרואה מחמת תשמיש לקמן ס"ו, וכפירש"י דאיתא שם ואם יש לה וסת תולה בוסת, והתם הא הוה וסת המורכב לימים ולאונס, דהיינו מעשה התשמיש דדמי לקפיצה, איברא לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב מאי"ב ה"ב, אין להוכיח מזה, אמנם המחבר מפרש בזה לפי פירוש רש"י, ולהכי כתב דוסת המורכב הוי וסת, ועי' בענין זה לעיל ו':

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה