נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף לב:
למעוטי אשה מלובן. - כתבו בתוס' הקשה הריב"ן למ"ל למעוטי אשה מלובן הא ממעטינן לעיל מדמיה דמיה דד' דמים טמאים באשה ותו לא, ותירץ דמ"מ ה"א דאתי בק"ו מאיש דלא מיטמא באודם מיטמא בלובן. אשה לא כש"כ וכו' יעוי"ש. - והנה לכאורה אפשר לומר דהתורה מיעטה אשה מלובן, לומר שאין באשה טומאת לובן שיש באיש כגון בע"ק שטמא טומאת ערב. - וכמו כן בדיני זיבה כמו בזב. - ועל זה אמרה תורה שאין לנהוג דיני טומאת לובן הנוהג באיש. - וא"כ אין זה שייכות להא דדמיה דמיה שרק ד' מיני דמים לטומאת נדה. - והכא בא למעט מטומאת איש שאין טומאת לובן הנוהג באיש נוהג באשה. - וב"ה מצאתי אח"כ בחדושי הרמב"ן שכתב וז"ל ונ"ל דמשו"ה איצטרך ייתורא דאי משום הא דדמיה דמיה לא הוי ממעטין אלא מטומאת נדה, ועדיין היינו מטמאין באשה מדין ש"ז או זוב של איש היינו מטמאין לטהרות ולא לבעלה ומניה ממעטי ליה עכ"ד יעוי"ש, וזהו כמו שביארנו: ז אמנם נראה להצדיק דברי התוס' בהקושי' דהריב"ן. והוא דהנה לכאורה קשה הלא למ"ל קרא ואיש למעט אשה מלובן, והלא זה ידענו ממקום אחר, והוא הא דאיתא בספרא פט"ו טומאתו בזובו, בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם, והלא ק"ו הוא ומה אם הזבה שאינה מטמא בלובן מטמאה בדם הזב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא בדם ת"ל טומאתו בזובו בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם, ק"ו לזבה שמטמאה בלובן. ומה אם הזב שאינו מטמא בדם מטמא בלובן זבה שמטמאה בדם אינו דין שמטמאה בלובן ת"ל טומאתו היא טומאת האיש בלובן וטומאת הזבה בדם ע"כ לשון הספרא. - וא"כ מבואר הלימוד למעט אשה מלובן. וא"כ למה כתבה תורה עוד מיעוט מואיש: ח וע"כ צריך לומר דדרשה דהספרא בא למעט שלא לנהוג טומאת זב וש"ז באשה היינו שאין באשה הטומאה דאיש המטמאה בלובן לענין טומאת ערב, ולטהרות. - אבל הקרא דואיש בא למעט אשה מלובן לטומאת נדה, ועל זה שפיר הקשה הריב"ן דזה נלמד מדמיה דמיה. - ובזה כתבו התוס' בשם הריב"ן שתירץ משום דאיכא למילף בק"ו, - והיינו זה הק"ו בעצמו ששנה התנא בהספרא דגם לרבות לטומאת נדה איכא ק"ו. - א דף ל"ג, אילימא תחתיו דזב וכו' נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. - והביאור בזה דעליונו של זב אינו דומה לתחתוני שהוא המשכב שהוא אב הטומאה. ומטמא אדם וכלים. אבל עליונו של זב לא הוי אלא ראשון לטומאה, ואינו מטמא אדם וכלים. אלא אוכלים ומשקין. - והנה האי עליונו של זב ע"כ מיירי בלא נגיעה דהזב, דבנגיעה מטמא ע"כ גם אדם וכלים. וע"כ מיירי כגון שיש דבר המפסיק, וכן פירש הרב ברטנורא בפר"ה דזבים מ"ב. - וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ו ממו"מ ה"ג וז"ל כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם הנקראים מדף והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה. ואינן מטמאין לא אדם ולא כלים, אבל מטמאין אוכלין ומשקין כשאר ולדות הטומאה וטומאת מדף הוא מדבריהם עכ"ל, והנה לשיטת הרמב"ם הא דתנן התם מטמא שנים ופוסל אחד הכל קאי על אוכלין ומשקין. והנה מה שכתב הרמב"ם שהיא טומאה דרבנן תמוה טובא, וכמו שהקשה הראב"ד, ומרן הכס"מ כתב דהקרא הוא אסמכתא יעוי"ש. - והראב"ד סבר שהוא טומאה דאורייתא ומה"ט כתב דגם מטמא כלים והביאור בזה דכיון דכתיב יטמא עד הערב ע"כ מיירי בכלים שיש להם טהרה על ידי טבילה והערב שמש, ואילו אוכלין ומשקין אין להם טהרה. - והנה מזה מוכיח שפיר הראב"ד שע"כ הוי טומאה דאורייתא. מדאמרה תורה יטמא עד הערב שע"כ מיירי גם בכלים שיש להם טהרה. - ובזה תמהני על הרי"ק הובא שם בכס"מ שתמה על הראב"ד דמבואר בסוגיא דרק אוכלין ומשקין מטמא. - ותמוה דהלא לפי"ז היאך יפרש הא דיטמא עד הערב, שזהו עיקר השגת הראב"ד. - והראב"ד ע"כ מפרש דעיקר הלימוד למעט עליונו של זב דאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלי חרס, אבל לא מיעטה התורה כלי שטף שיש להם טהרה, - והנה גם התוס' בד"ה עליונו של זב הקשו היכי מוקי לה בעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין הלא אין להם טהרה במקוה, וקרא כתיב יטמא עד הערב יעוי"ש, והראב"ד ג"כ הוקשה לו זה. ולהכי כתב דע"כ כלי שטף ג"כ נטמאו מעליונו של זב. - והנה לשיטת הראב"ד ע"כ הא דלא קאמר הש"ס גם כלי שטף נראה דסבר הראב"ד דכלי שטף מתטמאין דוקא כל זמן שעליונו של זב עליו דאז דין עליונו של זב להיות אב הטומאה לטמא כלים. - ולאחר שפירש לא הוי אלא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין לחודיא. - והש"ס לא הזכיר אלא הדין לאחר שפירש לגמרי מהזב, ודין זה מבואר היינו הבדל שיש בין קודם שפירש מהאב בין לאחר שפירש מהאב ברמב"ם פר"ו מאבוה"ט בהי"א ובהי"ב יעוי"ש. - וזהו כוונת הראב"ד הכא דקודם שפירש עליונו של זב מהזב מטמא גם כלי שטף שיש להם טהרה, ולאחר שפירש אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, זהו לשיטת הראב"ד כמוש"נ. - אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דגם קודם שפירש אינו מטמא כלים. - והשגת הראב"ד במקומו עומד. - ב ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש הא דיטמא עד הערב על עליונו של זב עצמו קאי וכמו שפירש הרמב"ן בחידושיו דה"פ דקראי וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא. וכן הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו שאיתו תחתיו יטמא עד הערב יעוי"ש. - ולפי פירוש זה אתי שפיר הסוגיא דעליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולא כלים:
ג (והנה לפלא על המהרש"א שכתב בדברי התוס' מה היא דנושא את המדרס מטמא אדם וכלי חרס יעוי"ש. ותמוה דהלא מבואר להדיא ברמב"ם שם בפר"ו ה"ב דנושא את המדרס אינו מטמא אדם וכל"ח, ומצאתי בעל"נ שהביא שכן השיג עליו במי נפתוח):
ד ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב טומאת מדף מדבריהם שזהו נגד הסוגיא הכא דמבואר שדרשו כן חז"ל מדרשה דקראי, ומרן הכס"מ כתב שסבר הרמב"ם שזהו אסמכתא דוחק לומר כן.- והנה לולא דמסתפינא ממרן אמינא דשני ענינים איכא בעליונו של זב חדא בעודן על גביו דהיינו טרם שפירשו, ועוד איכא לאחר שפירשו. - וסבר הרמב"ם שזה שדרשו רבותינו דעליונו של זב מטמא אוכלין ומשקין והוא מן התורה זהו אם נגע עליון של זב קודם שפירשו, אמנם לאחר שפירשו אז מטמאין אוכלין ומשקין רק מדרבנן, ועיקר הא דנקראים מדף הוא מפני הטומאה דלאחר שפירשו והוא טומאה קלה שאינו מטמא אלא מדרבנן. - אבל מה שמטמא מדאורייתא, וזהו במחוברין לא שייך לקראותן מדף והא דכתב הרמב"ם והם הנקראים מדף הוא על שם סופן לאחר שיפרשו מן הזב שזה לא הוי אלא טומאה דרבנן דהיינו טומאה קלה. - כדאיתא לעיל ד' ע"ב. - אבל לא מסתבר לומר טומאה קלה על זה שנדרש מקרא, ולהכי מסתבר לומר דהרמב"ם קורא לזה מדף על לאחר שפירשו, וגם קודם שפירשו קורא אותם הרמב"ם מדף מפני הטומאה דלאחר שפירשו: ה ובזה יש ליישב שיטת הראשונים הובא ברש"י לעיל ד' ע"ב ד"ה בטומאה דרבנן שפירשו מדף הוא עליונו של זב והוא דרבנן והקשה רש"י וכתב ושבוש הוא דעליונו של זב מטמא ככר מן התורה בפרק בנות כותים נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה לומר לך דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ומעיקרא כי אותביניה הכי הוי ס"ד דעליונו של זב הוא עכ"ל, יעוי"ש. אמנם לפי מה שפירשנו אפשר ליישב שיטה זו. - והיינו דהתם מיירי שלא היה מונח המדף על הזב דהרי שם איתא ככר על גבי הדף ומדף טמא מונה תחתיו דהיינו על הקרקע כדפירש"י שם. ובזה לא הוי עליונו של זב מטמא אלא מדרבנן לאיב"א. - ובזה פליגי הני תרי לישני דהלישנא קמא סבר דגם בדפריש העליון של זב מהזב ג"כ מטמא אוכלין ומשקין מדאורייתא ולהכי מוקי דמיירי באין בו דעת לישאל דספיקו טהור, והאיב"א סבר דבאופן דפריש העליון מהזב לא הוי טומאה זו לטמא אוכלין ומשקין אלא מדרבנן, והרמב"ם יש לומר דמפרש כן הסוגיא. ולהכי פוסק כאיב"א כי זה דרכו בכל מקום. - ובאופן זה אין סתירה מהסוגיות:
ו שם, ותחתונו של בועל נדה מנלן. (היינו שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין) דתניא ותהי נדתה עליו וכו' נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. - מתקיף לה ר' יעקב אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים לחומרא אף הוא לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו לטמא אדם ולטמא בגדים ולקולא ופירש"י ששניהם לא יטמאו דהא במשכבו פשיטא לן שנתקו הכתוב הלכך במגעו נמי שאם נגע באדם לא יטמאנו יעוי"ש, ויש לעיין איזה סברא הוא שנקל במגע מטעם שהקילה תורה במשכבו הלא ע"כ מגעו תמיד חמור יותר. - ועוד במקום דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן. - וא"כ מדוע פריך ר' יעקב למידרש לקולא. ז ונראה דהנה כתבנו במקו"א להסתפק מה דינו של בועל נדה אם דינו כטומאת מגע, או שדינו כטומאה יוצא מגופו, ובזה סבר ר' יעקב כיון דחזינן שהקילה לה תורה במשכבו של בועל נדה שאינו מטמא אדם וכלים, ומזה דן דבועל נדה לא הוי עליו דין טומאה יוצא מגופו אלא תורת מגע טומאה עליו. וממילא יש לדון דאינו מטמא אדם וכלים במגעו, והיינו שאין דינו באב הטומאה. - אבל משני הש"ס דמדכתיב עליו להטעינו משמע, מזה מוכח דדינו כאב הטומאה לטמא אדם וכלים, ורק גזירה"כ שהמשכב שלו אינו מטמא אדם וכלים, אלא אוכלין ומשקין:
ח ובזה יש ליישב מה שקשה טובא הא בעינן עליו למידרש לאשה שאמרה נטמאתי באמצע ביאה דמותר להיות עד שימות האבר כמבואר בשבועות י"ח ע"ב כדאמר שם חזקיה דזה נלמד מדכתיב ותהי נדתה עליו יעוי"ש, ובחדושי חת"ס הקשה בזה יעוי"ש:
ט אמנם לפי מה שכתבנו דעליו מלמדנו דבועל נדה דינו כטומאה יוצא מגופו להיות מטמא אדם וכלים אתי שפיר, - והיינו דע"כ הא דבועל נדה הוי דינו טומאה יוצא מגופו, הוא מטעם זה משום דכל עיקר איסור בועל נדה הוא מפני דישת השמש, שמפני זה דינו כטומאה יוצא מגופו, ומזה נלמד דליכא איסור בועל נדה באבר מת. וממילא לא הוי בועל נדה בשעה שהשמש נח. - ומזה מובן דליכא איסור בועל נדה להיות בלא דישה. - ובפרישה באבר חי איכא משום בועל נדה. - נמצא דהא דאמרה תורה עליו להטעינו, נלמד מזה ג"כ דמותר להיות עם הנדה ולהמתין עד שימות האבר. - נמצא דשני הדינים נלמד מעליו. וכמוש"נ:
י שם, ותהי נדתה עליו, יכול יעלה לרגלה ת"ל יטמא ז' ימים. - ופירש"י ואפילו בא עליה בשביעי יעוי"ש. והיינו שדין התורה שהבועל נדה תמיד טמא שבעת ימים. וזהו כי דין נדה עליו. - כמו בתחילת ראייתה. - ויש לעיין אם דינו כמו נדה דאפילו אם ראתה כל שבעת הימים, מ"מ כשכלו הז' ימים היא טובלת וטהורה. היאך הדין בשבא על הנדה כל ז' ימים אם אלו הימים נחשבים למספר הז' ימים כמו גבי נדה. או"ד דבעינן ז' ימים מביאה אחרונה. - וראיתי בספרא פ' ט"ו אות קפ"ד שנה לנו התנא דהמספר הז' ימים הוא מהביאה האחרונה יעוי"ש. - ונפלאתי על הרמב"ם שהשמיט להאי דינא דהברייתא הכא. וגם השמיט להא דהספרא. - וכתב בפר"ג ממו"מ ה"ב סתם דבועל נדה טמא שבעת ימים ולא נחיש לפרש להאי דינא דלא יעלה לרגלה, וגם לא כתב דהמספר הז' ימים הוא מהביאה האחרונה וצ"ע: יא ויש לעיין היאך הדין בבא על שומרת יום כנגד יום גם בזה הדין דהבועל אותה טמא שבעת ימים. - ואעפ"י שהשומרת יוכנ"י בעצמה אינה בת שבעה ימים לטומאתה. אבל הבועל אותה טמא שבעת ימים כמו שהדין בבועל נדה ביום השביעי. - או"ד דשאני בבועל נדה דעכ"פ טמאה היא שבעת ימים וכיון שאמרה תורה ותהי נדתה עליו. שדרשו רבותינו דהכוונה שהבועל נדה אפילו ביום האחרון תורת נדה עליו בתחילה. - אמנם לא כן בשומרת יום כנגד יום שהיא בעצמה אינה בת שבעה לטומאה. - וראיתי במנח"ח מצוה קפ"ב שכתב מסברת עצמו שכן הדין בשומרת יום שטמא הבועל שבעת ימים יעוי"ש, ולא הביא לזה שום מקור. - ולדעתי אין לדון זה מסברת עצמו מהטעם שכתבנו מה שיש להסתפק בזה. - ואח"כ ראיתי שהגאון בספר אור שמח בפר"ג מהלכות מו"מ הסתפק בזה. - אבל לדינא כתב שם מדברי התו"כ סוף מצורע מהא דכתיב ואיש אשר ישכב עם טמאה להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום, וכתב הראב"ד נ"ל שאם בא עליה בראשון שלה שיהי' שומר וכו' שאם תראה שלשה ימים רצופים יהא הוא סופר ז' ימים כמותה ואם לא יטבול ויטהר לערב עכ"ל. - מבואר שהראב"ד סובר בהדיא דבשומרת יום כנגד יום הדין של הבועל לא חמיר יותר מהאשה, - הן לענין הטומאה הן לענין הספירה של הנקיים. - יב ויש לעיין לר' יוסי דסבר דשומרת יום כנגד יום, וכן בזבה בספירת הנקיים דאינו סותר למפרע מדאורייתא. כדאיתא בפסחים פ"א. - היאך הדין בבועל שומרת יום בשני שלה, או בבועל זבה ביום השביעי ואח"כ ראתה, אם נטמא הבועל למפרע מדאורייתא, - והיינו דאין לומר שנטמא מכאן ולהבא, דהרי לא בא עליה בעת טומאתה, ומה שייך לטמא אותו עכשיו. כיון דלר' יוסי טהורה היתה בשעת ביאה, ולפי"ז לר' יוסי טהור הוא לגמרי. - וע"כ הא דכתב הראב"ד דאם ראתה אח"כ טמא הוא כהאשה. זהו לרבנן דסברי דמטמא למפרע מדאורייתא. - או"ד דשאני גבי בועל דבזה מודה ר' יוסי דטמא הוא למפרע גם מדאורייתא. - והיינו דכיון דכל עיקר הא דסבר ר' יוסי דאינו מטמא למפרע הוא מטעם דהספירה של טהרה במקצת עולה להשימור וכמו שמבואר שם בסוגיא ובפירש"י. - וזה לא שייך גבי בועל, אבל אפשר דלא מחמרינן לגבי בועל יותר מלגבי האשה, והספירה דמקצת עולה גם להבועל, וצ"ע:
יג ונראה להוכיח מהא דאיתא שם בסוגי' דלר' יוסי ליתא טומאת התהום בזיבה, והיא מטעם דסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא הוא מטמא יעוי"ש, ואם אמרינן דבועל שומרת יום כנגד יום טמא למפרע, א"כ יצויר טומאת התהום לר' יוסי לגבי הבועל, - וע"כ דלר' יוסי דין בועל כדין השומרת יום כנגד יום. ומכאן ולהבא מטמא, וזהו מטעם דהטילה תורה טומאת האשה על הבועל להיות כמותה:
יד שם, והן יושבות על דם וכו'. תניא אמר ר' מאיר וכו' אלא שרואות דם אדום ומשלימות אותו לדם ירוק, דב"א יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה מתקיף לה רמב"ח ותספרנו ואנן נמי ניספריה דקיי"ל מקצת היום ככולו וכו' יעוי"ש. והנה לא קיי"ל כרמב"ח כמו"ש התוס' מסוגיא דלקמן ס"ט יעוי"ש. אבל קשה טובא מדוע לא קיי"ל כן בתחילתו כיון דקיי"ל בסופו שמקצת היום ככולו. - והיא קושיות התוס' לקמן ע"א ובר"ה י' יעוי"ש: טו והנה מה שכתבו התוס' שם וז"ל אבל זבה הצריכה נקיים נהי דבסוף החשבון יעלה שמיד שנכנס השביעי נכנס בטהרה. מ"מ יום שפוסקת בו שאינו טהור אינו דין שיעלה לה לחשבון הנקיים עכ"ל, יעוי"ש. - נראה בביאור דבריהם דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן היינו דכיון דמקצת היום שפסקה נחשב ליום טמא מטעם מקצת היום ככולו. - וא"כ אין לומר דזה היום עצמו נחשב ליום טהרה מטעם מקצת היום ככולו. - ואפשר שזהו כוונת התוס', דע"כ אין לחשוב יום אחד שהוא כולו טמא, וגם כולו טהור וע"כ דאין לחשוב יום זה לנקיים שאמרה תורה. וזהו בתחילתו, משא"כ בסופו כל זמן שלא ראינו דם נחשב המקצת ככולו כיון שעומדת בטהרה. ומטעם זה יכולה לטבול בו ביום:
טז עוד נראה דכיון דקיי"ל דברואה דם בהנקיים סותרת למפרע גם הנקיים. מטעם דבעינן נקיים שלימים, וזה נלמד מאחר אחר לכולן. - וזה גם ר' יוסי מודה כמבואר בחדושי הרשב"א, - וא"כ כש"כ שהיום ראשון להנקיים בענין שיהיה כולו בטהרה, והיינו דאם בכח מקצת יום טמא לסתור, א"כ כש"כ שאינו נחשב לנקיים. - אבל לפי"ז יש להבין הא דרמב"ח דרוצה לומר דנחשב יום שפוסקת למספר ז' נקיים. - ואפשר דכוונתו דה"ז הנקיים הוא מעל"ע. ומקויים אחר אחר לכולם היינו דהז' ימים מעל"ע בעינן נקיים. - ולהכי לא איכפת לן בזה שראתה זיבה בתחילה אם רק תהיה ז' נקיים במעל"ע. וצ"ע:
שם, בעי רמב"ח פולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה. עי' בספרנו נזר הקודש למס' ערכין פר"ב מה שביארנו שם: