אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף כח:

דף כח.

בתוס' ד"ה הא, שמא איכא שום דרשא דהוי ממעטינן ליה אי לאו דרבינהו הכתוב, יעוי"ש, וכתב החת"ס בחידושיו דיש לומר דהתם בשבת מרא דשמעתתא הוא רב שיזבי אמר רב חסדא, ורב שיזבי סבר ב"ב קכ"ז טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נימול לשמונה, וא"כ יש לומר דהוא הדין אנדרוגינוס וקמ"ל כל זכר לרבות אנדרוגינוס יעוי"ש. ויש להעיר דהתם בסוגיא איתותב רב שיזבי, - ממשנתינו. - א דף ל"א, שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה אסרה תורה יולדת מביאה קרבן. - ביאור הדברים אעפ"י שמצינו זב וזבה ומצורע שמביאים קרבנותיהן לאחרי טהרתן. - אמנם זה הוי לסיבת טומאתן אשר זה הוי שינוי בגוף. - משא"כ יולדת כיון שזהו סדר הבריאה, וא"כ מה זה ענין להביא קרבן. - ב אמר להן מפני שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת וכו' מתקיף לה רב יוסף הא מזידה היא ועוד קרבן שבועה בעי אתויי. - וקשה הא השתא טמאה היא. ובלא"ה אסורה לבעלה, ואין כאן חלות השבועה והרי זה שבועת שוא, ואין בזה חיוב קרבן, ולכאורה אפשר לומר דחל השבועה בכולל, אבל קשה הא ר"ש לית ליה כולל. - ואפשר לומר דכיון דכל עיקר השבועה בשביל צער לידה כוונתה שלא תזקק לבעלה בשעה הראויה להריון, וזהו לאחר שכלו ימי טוהר, ומתחיל ימי נדה לבוא וכמו שאמרו אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, וע"כ הכוונה לאו דוקא סמוך לוסתה ממש, שזה אסור, אלא הכוונה בסמוך לעונה הסמוכה לוסתה. וזהו כי האדם נוצר מדם נדה, והרי זה כאילו אמרה בפירוש שלא תזקק לבעלה המביא לידי הריון:

ג ובזה מיושב לשיטת הפוסקים בהא דאיתא בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה שאסור באכילת מצה שזהו בנשבע בכל השנה. - אמנם בנשבע בחג הפסח שמחויב באכילת מצה אין השבועה חלה אפילו בכולל, וא"כ בעומדת בטומאתה עכשיו לא מהני אפילו בכולל, ועי' בחדושי חת"ס שמביא כן בשם הראב"ד. - אבל לפי מה שכתבנו שאני הכא דע"כ מחשבתה על הימים שמביא לידי הריון:

ד וקשה לי טובא לריוב"ר שאמר דגם אשה מצווה בפו"ר. - א"כ אין שבועה חלה לבטל את המצוה, וא"כ אין זה אלא שבועת שוא, וצ"ע:

ה איברא דגם בזה יש לומר דיש בזה חלות השבועה בכולל. - והיינו דמגו דחל השבועה לאחר שתקיים המצוה דפו"ר והיינו הבנים שתוליד אח"כ וממילא יש חלות השבועה גם בהבן הנולד בראשונה, ואפשר דריוב"ר סבר איסור כולל:

ו והנה בעיקר השאלה מפני מה אמרה תורה ליולדת שתביא קרבן הלא בעיקר הקרבן הלא הוא בא לטהרה באכילת קדשים. ולא בא לכפרה אלא בא לאישתרויי באכילת קדשים. - ומצינו דגם זב וזבה מביאין קרבן לאישתרויי באכילת קדשים אעפ"י שאין בזה חטא, וע"כ דכל עיקר קרבנם הוא כעין טהרה לטומאתן. וא"כ גם יולדת כן הוא. - וע"כ דסבר ר' שמעון. דיולדת שאני, והיינו דכיון דזהו סדר הבריאה, ואי לאו דאיכא גם איזה חטא לא היתה בזה גזירת התורה להביא קרבן. - ולפי"ז לא בעינן חטא גמור. היינו חטא כזה אשר בשביל החטא בעצמו מחויבת קרבן, אלא סגי אם נמצא בזה איזה חטא אפילו חטא כזה שאין בו חיוב קרבן מצד עצמו, והיינו אפילו אם אין זה רק איסור גרידא ג"כ סגי להיות מצורף עם הענין הטהרה. - והרי זה כמו שכתבו התוס' בשבועות ה' ד"ה על ז' דברים נגעים באין. תימא והא לא מייתי בעלמא קרבן אהנך עבירות אלא כשהוא מצורע והיכי תיסק אדעתין דאחטאה קמייתי, ונראה לריב"ן דס"ד דאתרווייהו מייתי לכפרה ולאישתרויי בקהל יעוי"ש. וזהו הביאור הכא לר"ש דסבר דכיון דאיכא ביולדת חטא דהשבועה. והיינו דאעפ"י שאין זה שבועה ממש עפ"י חקי השבועה, והיינו שאין בזה חלות השבועה דתתחייב על זה קרבן מטעם שאין זה שבועה ממש, וזהו כי באמת מתוך צער לידה היא נשבעת, וזהו שאמר קופצת ונשבעת, והביאור קופצת, הוא כמו קפץ ונשבע המבואר שאין זה שבועה להיות נפטר בזה מהתביעה כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש לערכין דף ס"ד דף הספר. - וה"נ הא דקופצת ונשבעת אם אין בזה דין שבועה ממש. - וביותר לר"ש דלית ליה כולל פשיטא שאין זה שבועה לענין חלות השבועה. - אבל עכ"פ יש כאן חטא. - להכי בצירוף הטהרה לאכילת קדשים. - חייבה תורה קרבן, ונקראת חוטאת, ועל זה פריך הש"ס בשבועות ח' ולר"ש דסבר דיולדת חוטאת היא. ומטעם זה הא דפריך רב יוסף דליבעי קרבן שבועה, לא חש לזה הש"ס. - ורב יוסף סבר דיולדת לא נקראת חוטאת כשארי תנאים דלא סברי להא דר' שמעון. וזה מוכח מהש"ס שבועות דפריך ולר"ש דסבר יולדת חוטאת משמע דכולהו תנאי לא סברי כוותיה:

ז והנה סיוע לדברינו דלא הוי כוונת רשב"י לומר שהיא שבועה ממש. מהא דאיתא במדרש רבה בראשית פ' כ' רבי ברכיה ור' סימון בשם ר' שמעון בן יוחאי אמרו לפי שרפרפה בלבה לפיכך תביא קרבן מרופרף ב' תורים, ב' בני יונה יעוי"ש. - והכוונה רפרפה בלבה היינו שבשעה שכורעת לילד היא חושבת שלא תזקק לבעלה, וע"כ דגם אם היא אומרת כן אין זה אלא מתוך הצער, והרי"ז כמחשבה בלא החלטה גמורה. ובספר עיון יעקב מראה מקום להמדרש הזה, ובזה מסולק הא דאתקיף רב יוסף. - ומכל זה מוכח כמו שכתבנו בביאור דברי ר"ש:

פרק רביעי:

א משנה. בנות כותים וכו' ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש ופירש"י הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש פטור מקרבן יעוי"ש, והנה משמע מזה דהמכניס כלים למקדש בודאי טומאה חייב כרת, וזה תמוה דהרי מבואר דעל הכנסת כלים טמאים אפילו אב הטומאה אין בזה חיוב כרת וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ג מבי"מ הט"ז ועי' בתוסיו"ט שתמה בזה וכתב עפ"י התו"כ דעל כבוס בגדים לוקה אבל אין בו כרת. - ומתרץ משום דתנא דאחרים שהוא ר"מ סבר דהמכניס בגדים טמאים למקדש חייב כרת, ומתניתין דהכא מוקי הש"ס כר"מ, ומשו"ה פירש"י דרק משום דספק הוי להכי אין בזה חיוב כרת ובשוגג קרבן. אבל בודאי איכא כרת וגם קרבן בשוגג יעוי"ש. אבל יש לעיין דהרי אין הכרח דזה הוי אליבא דר"מ והיינו דרק הרישא דתנן בנות כותים נדות מעריסתן אתיא כר"מ דחייש למיעוטא. אבל הסיפא דהכותים מטמאין משכב תחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות, והן יושבות על כל דם ודם, ע"כ זה לא שייך לר"מ דחייש למיעוטא, וע"כ זה הוי לכו"ע. - וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו וא"ת ותיפ"ל שהן נדות מעריסתן ויש לומר דהיינו דוקא בקטנותן דלא דרשי ואשה, אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי לא מטמו, אלא משום דיושבות על כל דם ודם יעוי"ש. וא"כ מבואר דהסיפא לא שייך כלל להא דר"מ, וא"כ מה דוחקיה דרש"י לפרש האי דינא אליבא דר"מ כיון שלא הוי אליבא דהלכתא:

ב והנה הר"ן בחידושיו הקשה ג"כ לרש"י. - ומפרש דהא דאין חייבין על טומאת מקדש הכוונה על הכותים בעצמן. וא"כ לא קשה גם להרמב"ם דאפשר דהרמב"ם מפרש כן המשנה דקאי על הכותים בעצמן, וזהו מפני שהם ספק בועלי נדות. - והנה הא דבאמת לא נחית רש"י לפרש דהכותים בעצמן קאי זה. - יש לומר משום דזה שייך רק בכותים שנשאו נשים ועי' בפיה"מ. והתנא דנקט סתם ע"כ מיירי בדבר הבגדים של הבנות:

ג ונראה לפרש כוונת רש"י דסבר רש"י דאדם שנטמא באב הטומאה. והוא ראשון לטומאה יש בזה חיוב כרת בכניסה למקדש וזהו ג"כ דעת הרמב"ם בפר"ג מביא"מ הי"ג וז"ל ואי זהו הטמא שחייב כרת על המקדש וכו' אי שנטמא בשאר אבות הטומאות של תורה שיתפרשו במקומן יעוי"ש, ומקורו של הרמב"ם מירושלמי דנזיר כמבואר לנכון בכס"מ יעוי"ש. הרי מבואר דאדם שנגע באב הטומאה והוא ראשון יש עליו חיוב כרת בכניסה למקדש. - וע"כ דזהו גם דעת רש"י. - ומדויק שפירש"י בזה הלשון אין חייבין עליה. הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש. - ולכאורה אם אמרינן דרש"י מיירי לענין חיוב הכנסת הבגדים למקדש, למה פירש"י הלובש או מתכסה, הלא יותר היה ניחא לפרש אם הכניס הבגדים למקדש, וע"כ כוונת רש"י דהחיוב על האדם שהיה לבש או מתכסה באותן בגדים שהן אב הטומאה והוא ראשון לטומאה וחייב כרת בכניסתו למקדש אם הוי זה טומאה ודאית, ובזה שאין כאן חיוב ודאי, להכי אין חייבים כרת במזיד, ולא קרבן בשוגג: ד ולפי מה שכתבנו בדעת הרמב"ם דאדם הנוגע באב הטומאה אעפ"י שהוא ראשון לטומאה חייב בכניסתו למקדש. מדויק ע"כ הא דכתב הרמב"ם שם בהט"ז אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת יעוי"ש, ומדוע נקט זורק, ולא נקט שהכניס כלים טמאים בידיו, - וע"כ משום דבהכניס בידיו הוי המכניס טמא בראשון לטומאה וחייב על כניסתו של עצמו, ולהכי נקט דוקא הזורק. - וע"כ הא דכתב הרמב"ם שם בהי"ד אבל המתטמא בטומאת מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אעפ"י שהוא טמא טומאת שבעה הרי"ז פטור על ביאת מקדש. ע"כ הכוונה באופן שהוא לאחר שטבל והוא טבו"י וכמו שפירש מרן בכס"מ יעוי"ש. - ולפי מה שביארנו זהו גם שיטת רש"י וכמוש"נ:

ה עוד נראה בכוונת רש"י דמיירי באופן שלבש בגדי נדה של כותית דהיינו ספק נדה דהדין דהלובש בגדי נדה ודאית דהוי אב הטומאה כאמר בתו"כ והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד. וכמו שכתבו התוס' לקמן ל"ג ד"ה בכותי ערום, דאי היה לבוש בגדים שישבה עליהו אשתו נדה אע"ג דטבל הוי אב הטומאה יעוי"ש. - וזהו כוונת רש"י הכא שפירש אין חייבין עליה, הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש פטור מקרבן. - היינו שהאדם הלובש או מתכסה נכנס בהבגדים של נשי הכותית פטור מקרבן מטעם דהוי ספק. אמנם אם היתה ודאי נדה היה האדם חייב מטעם שהוא אב הטומאה בשעה שהוא לבוש בבגדי נדה. - נמצא דכוונת רש"י לחייב האדם עבור הכניסה בבגדי טומאה שעל ידי הבגדים הרי הוא אב הטומאה בעצמו. - אבל לא היתה כוונת לחייבו עבור הכנסת הבגדים, אלא עבור הכניסה של עצמו, וזה ברור:

ו תוס' ד"ה בנות כותים. והן יושבות על כל דם ודם, וא"ת ותיפ"ל שהן נדות מעריסתן, ויש לומר דהיינו דוקא בקטנותן דלא דרשי ואשה, אבל גדולות דמפרשו להו וטבלי לא מטמו, אלא משום דיושבות על כל דם ודם עכ"ל. - ביאור הדברים דהכותים סברי דכל דיני נדה וזיבה מתחילין משהגיעו לפרקן דהיינו מבת י"ב שנה. - ולהכי כשבאו לגדלות מתנהגים כדת של תורה. - וקשה כיון דסברי דהדם שעד י"ב שנה טהור מטומאת נדה א"כ יש לחוש דראתה דם קודם י"ב שנה והכותים סברי שהוא דם טהור, מפני שאין טומאת נדה נוהג בה עדיין, וממילא כשראתה איזה ימים קודם י"ב ולאחר י"ב כשכלה שבעת ימים מראשית ראייתה. והיא ראתה עוד ג' ימים. וזהו בהי"א שנעשית בהן זבה. והכותים לפי טעותים כשכלו שבעת ימים משנעשית י"ב שנה היא טובלת כדין נדה ובאמת היא זבה וצריכה שבעה נקיים. - וא"כ איכא חששא גם מבלעדי הא דיושבת על כל דם ודם: ז ונראה דכוונת התוס' דבגדולתן עושין עפ"י דעת החכמים. וממילא שואלין אם ראתה קודם י"ב. - וכשיבורר שראתה מקודם מצריכין להנקיים גם כן. - והיינו דאף באופן שעשו ההפרשה כרצון חכמים דאז ליכא חששא רק זה הא דיושבות על כל דם ודם:

ח והריטב"א כתב וז"ל וי"ל דאיצטרך אפילו היכא דידעינן דאפרישינהו יטבלו הן בקטנותן הן לאחר שהגדילו עכ"ל וע"כ הכוונה שנעשה כדעת החכמים וע"כ כוונת הריטב"א לפרש כן בכדי שלא תקשה מה שכתבנו. - וראיתי בחדושי חת"ס שמקשה כן על התוס' ומתרץ דכוונת התוס' שכתבו דבגדלות מפרשי להו לא הוי נדות, היינו אחר לידה ראשונה דאז הוי נדה בודאי יעוי"ש. וכוונתו דעד הלידה הראשונה די לנו החששא הא דנדות מעריסתן. אבל אחר לידה הראשונה שאז ליכא חששא להא דנדות מעריסתן. - ולזה מוסיף התנא דחששא הא דיושבות על כל דם ודם. - אבל קשה לפי"ז מדוע מוקים הש"ס כר"מ דחייש למיעוטא הלא בלא"ה יש לחוש גם לאחר שהגיעו לפרקה. - ובזה הוי לכו"ע. - היינו דמטהרו הכותים הדם שקודם י"ב שנה דבזה איכא חששא דנקיים. - ועל זה קאמר התנא בנות כותים נדות מעריסתן. - לכן נראה יותר לפרש כוונת התוס' באופן שכתבנו דמיירי באופן שעשו בגדלותה לפי דעת חכמים:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה