אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף כח.

דף כז.

ת"ר המפלת יד חתוכה וכו' ביאור הענין ושיטת הרמב"ם מבואר לעיל: א שם, קמ"ל דנאכל. - והביאור בזה דלאחר שתשב לזכר ולנקבה דיצאת גם לאחר טבילת יום ארוך דלנקבה מביאה קרבן. וגם נאכל כיון דמחזקינן לולד ודאי. - ואעפ"י שיש להסתפק בזכר ושלמו ימי טוהר מקודם אבל כיון שמספקינן בנקבה לכן צריכה להמתין בקרבנה עד לאחר מלאת לנקבה, שזהו הזמן של הבאת קרבנה כדכתיב ובמלאת ימי טהרה:

ב והנה לכאורה יש מקום לומר שתביא שתי קרבנות של חטאה"ע הבאה על הספק. - והיינו כששלמו ימי טוהר דזכר תביא חטאה"ע הבא על הספק מטעם שמא הולד זכר. ואינו נאכל. ואח"כ כששלמו ימי טוהר לנקבה תביא חטאה"ע הבא על הספק לנקבה. ומדשנה התנא מביאה קרבן ונאכל משמיעינו דטוב יותר להמתין עד לאחר מלאת דלנקבה ולהביא קרבן ודאי, ונאכל, מלהביא שתי קרבנות הבאות על הספק ושתיהן אינן נאכלות, - ולכאורה טעמא בעי מדוע לא אמרינן להביא שתי קרבנות כיון דהדין דיש חיוב להביא בספק חטאה"ע. וא"כ מדוע לא נחייבה להביא חטאה"ע הבעה"ס כששלמו ימי טוהר דזכר. ואח"כ להביא ועד חטאה"ע הבעה"ס כששלמו ימי טוהר הנקבה. - וזה טוב יותר לקיים המצוה דלידת זכר שנתחייבה בספק חטאה"ע הבעה"ס דהרי התורה חייבה על הספק כמו על הודאי, - ואין לומר דכיון שמספק שמא נקבה הרי היא בטבילת יום ארוך. - ואינה יכולה לבוא למקדש. אבל זה ליתא דהרי קיי"ל דטמאין משלחין קרבנותיהן:

ג והנה מזה נראה כדברי הרמב"ם שכתב בפרי"א מה' שגגות ה"ב וז"ל יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינן מביאים קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה, וא"ת והלא חטאה"ע באה על הספק ואינה נאכלת. מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו, אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק עכ"ל, מבואר מדברי הרמב"ם דכל עיקר הא דהתירה התורה חטאה"ע הבעה"ס הוא מפני להתיר באכילת קדשים. - ולפי"ז בכלות ימי טוהר דזכר, כיון דעדיין היא עומדת בספק טבולת יום ארוך בספק דשמא נקבה, וא"כ ע"כ החטאה"ע שתביא על ספק לידת זכר, אין זה מתירתה לאכילת קדשים, כיון שהיא עדיין בטבולת יום ארוך, ולהכי אין בזה הדין בהבאת קרבן של חטאה"ע הבעה"ס ולהכי הדין שתביא חטאה"ע אח"כ כשכלו ימי טוהר גם לנקבה ואז מביאה קרבן וגם נאכל:

ד ומטעם זה אין מקום להספק שהסתפק הגאון בערל"נ היאך הדין אם אירע רגל בין יום מ' ליום פ' אם אמרינן כיון דהאשה מחויבת בבל תאחר בשלש רגלים, וברגל אחד עוברת בעשה אם מחויבת להביא חטאה"ע הבעה"ס מפני הספק של לידת זכר. ואח"כ תביא עוד חטאה"ע הבעה"ס בשביל הספק דנקבה יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו מבואר דלשיטת הרמב"ם אין כאן חיוב להביא חטאה"ע הבעה"ס מפני שיש בזה איסור חוב"ע. - ופשיטא שאין כאן משום בל תאחר:

ה איברא דיש מקום להסתפק לפי שיטת התוס' זבחים ס"ח ד"ה אימר שכתבו וז"ל וי"ל דאתיא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי יעוי"ש. מבואר דסברי התוס' דחיוב חטאה"ע הוא כמו אשם תלוי, ופשיטא שאין בזה משום חוב"ע אפילו אם אינו מתירו לאכילת קדשים. כיון שהוא חיוב מצד עצמו, - והוא בא בתורת קרבן ודאי. - וממילא יש בזה משום בל תאחר ג"כ כמו שיש חיוב בל תאחר באשם תלוי. - וכמו כן לפירש"י בכריתות ז' שכתב רש"י דלא שייך כל עיקר חוב"ע בחטאה"ע כיון שאין למזבח אלא דמה. - אמנם נראה דאעפ"י שאין לרש"י ותוס' משום חוב"ע גבי חטאה"ע. - מ"מ כיון שכל עיקר הקרבן במחוסרי כפרה הוא משום היתר אכילת קדשים. - והרי זה כמו טהרה. וכמו שכתבנו בזה בספרנו נזר הקודש למס' כריתות ח'. - ואם גם בלא"ה אסור באכילת קדשים. נמצא דהחטאה"ע הבאעה"ס אין מתירן באכילת קדשים. להכי אין בזה חיוב הבאה, ופשיטא שאין בזה משום בל תאחר:

ו עוד נראה דאף לשיטת התוס' דחיוב חטאה"ע הבא על הספק עשאה התורה להספק שדינו כודאי לענין חיוב הקרבה כמו שהדין באש"ת. - אמנם שאני ספק זה בנידון דידן. - והיינו דבנידון דידן הוי חיוב ודאי דהרי בין אם הולד זכר ובין אם הולד נקבה מחויבת בקרבן. ורק ספק איכא אם מחויבת בקרבן בכלות הימי טהרה זכר, או שהחיוב הוא במלאת ימי טהרה דנקבה. - נמצא דהספק הוי רק בזמן. הנה בספק זה לא אמרה תורה ספק כודאי. - והביאור בזה בסברא כך הוא דהנה בספק מחויבת אמרה תורה שהספק הוא כודאי מחויבת בהבאת הקרבן. - ולענין אכילה נשאר הדבר בספק. - ולהכי הדין שמביאה קרבן ואינו נאכל, משא"כ הכא בנידו"ד שהחיוב הוא בחטאת העוף ודאי והיינו שע"כ כיון דולד הוא הנפל הזה בודאי, וא"כ יש בזה חיוב חטאה"ע בודאי, גם להיות נאכל. - וא"כ אין לומר שהתורה עשאה לספק זה כודאי לענין חיוב הבאה לחודיא ולהפקיע מחיוב הודאי לחיוב הספק שישתנה דינו מלהיות נאכל. - וע"כ שאין בזה חיוב כלל כל זמן שאין לקיים בו דין חטאה"ע ודאי. - ופשיטא שאין בזה משום בל תאחר:

ז והנה בעיקר אם יש בל תאחר בחטאה"ע ובעולה"ע. יש לעי' דאפ"ל דדוקא בזבחים אמרה תורה כיון שמחויב להביאן להקריבן ברגל משא"כ עופות שאינן במין זבח. - וראיתי במנח"ח שכתב לדבר פשוט שגם בקרבן עוף ישנו בבל תאחר. - אבל באמת מצד הסברא אין זה דבר פשוט. - אמנם הדין מבואר בתו"כ וירושלמי פר"א דר"ה דילפי זה מריבוי הקראי. - דאיתא שם "אשר תתנו לד'" אלו עופות ומנחות לרבות את כולן שיהיו קריבין ברגל יכול רשות ת"ל אלה תעשו לד' במועדיכם, אלה קבעו חובה שיהיו קריבין ברגל יעוי"ש, מבואר דגם עופות החיוב להקריב ברגל, וממילא יש בזה משום בל תאחר, - וכן כתבו התוס' ב"ב קס"ו ד"ה נכנס וכו' מיהו יש לומר משום בל תאחר יעוי"ש, ושם מיירי בקרבן עוף, ולפלא על המנח"ח שלא הביא מקור לדבריו. - אמנם שם מיירי באופן ודאי. - אבל יש לעיין אם יש בל תאחר בחטאה"ע הבא עה"ס, והנה לשיטת התוס' בזבחים שכתבנו לעיל דסברי דחיוב חטאה"ע הבעה"ס דינו כדין ודאי חיוב. פשיטא שגם זה איתא בבל תאחר. - משא"כ לשיטת הרמב"ם דסבר דאין בזה חיוב ודאי, אלא העיקר הוא רק להתיר באכילת קדשים. אפשר שאין זה בבל תאחר וצ"ע:

ה והנה לפי מה שפירשו התוס' שם ב"ב דכל מה שהיו דוחקות להקריב הוא משום שלא יעברו הנשים המחויבת בבל תאחר. - א"כ מבואר דנשים חייבות בבל תאחר. - ויש לפשוט מברייתא זו דנשים חייבות בבל תאחר. - וא"כ ר' זירא דבעי בפר"ק דר"ה ו' ע"ב אשה מה היא בבל תאחר יעוי"ש. הלא היה יכול לפשוט מברייתא זו. - ואפשר שזהו טעם הרמב"ם בפרי"ד ממערי"ק הי"ד שפסק דאשה ג"כ ישנה בבל תאחר. - והלח"מ הקשה שם טובא דהיה להרמב"ם לפסוק כאביי יעוי"ש. אבל לפי מה שפירשו התוס' שם, יש לומר דכן מפרש גם דרמב"ם. וכן הוא סתמא דש"ס בנדרים ד' ע"ב והרי החטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה משום בל תאחר יעוי"ש. וע"כ הא דפשיט להש"ס דהיולדת ישנה בבל תאחר. הוא מכח ברייתא זו שהובא ב"ב שם: שם, משנה המפלת טו"א תשב לזכר ולנקבה, טומטום וזכר. אנדרוגינוס וזכר. תשב לנקבה בלבד. ובגמ' פריך השתא טומטום לחודיא וכו' אימא מדהאי זכר האי נמי זכר יעוי"ש. וקשה דאכתי הא דתנן בסיפא אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה מאי קמ"ל.- ונראה דבזה איכא ג"כ חידוש דין דהתנא שנה אנדרוגינוס ונקבה, והיינו דהלידה היתה בזה הסדר דאנדרוגינוס נולד תחילה ואח"כ הנקבה, דאז תשב לנקבה לחוד. - ואפילו אם נולד אנדרוגינוס ביום. והנקבה בערב. חשבינן מלידת הנקבה לענין דם טוהר, והוא לחומרא. - משא"כ בשנולדה הנקבה ביום. והאנדרוגינוס בערב, דאז אם אנו מחזיקין את האנדרוגינוס לנקבה לחומרא לענין הטומאה דשבועים, אבל א"כ יש ליתן לה ימי טוהר עוד יום יותר מהלידה השניה שהיתה בערב. - וא"כ תצא מזה קולא. - וע"כ דבאופן זה יש לנו להחמיר ולומר דלענין ימי טוהר, אנו חוששין לאנדרוגינוס שהוא זכר. - נמצא דהתנא בסיפא משמיענו דהדין דתשב לנקבה. ואין אנו חוששין לאנדרוגינוס שמא הוא זכר, הוא דוקא באופן זה דאנדרוגינוס נולד בתחילה ואח"כ הנקבה. והנה כתב הה"מ בפר"י מא"ב הי"ח וז"ל ובכל אלו אם נולד האחד קודם שקיעת החמה ואחד אחר שקיעת החמה הולכים להחמיר. ואם נקבה היתה אותה שנולדה אחר שקיעת החמה מונין ממנה יעוי"ש, ולפלא שנחית לומר דהחומרא היא אם נולדה הנקבה באחרונה. - ומדוע לא נחית דלפעמים יש להחמיר גם כשנולדה הנקבה קודם שקיעת החמה, ואנדרוגינוס נולד אחר שקיעת החמה דיש להחמיר ולומר שמא אנדרוגינוס הוא זכר, ולא יהבינן לה ימי טוהר מהלידה האחרונה, וזה מוכח מהמשנה:

א שם, אמר רב נחמן אמר רב טו"א שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה. - והיינו דספק הוי וכשראה לובן מספקינן אולי הוא אשה, וכשראה אודם מספקינן אולי הוא איש. - וקשה מדוע לא אמרינן בזה דהוי הדין ככל ספק טומאה דברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור. - והנה לכאורה ראיה מזה לשיטת התוס' לעיל י"ז דבספק רואה לא ילפינן מסוטה משום דבסוטה הוי ספק מגע טומאה. - אבל תקשה מזה לשיטת התוס' ריש מכילתין דסברי דגם בספק רואה אנו דנין דין ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא. וכתבנו לעיל עוד ראשונים דסברי הכי. - וקשה טובא מדברי רב דמשמע דלא נחית כלל להא דספק טומאה ברה"י: ב ונראה לומר מילתא חדתא. - דהכא בספק זה כיון שאינו עומד לבירור. - לשום אדם, והרי זה כעצמים בבטן, - הרי זה כאין בו דעת לישאל. ואין זה דומה לספק שרץ ספק צפרדע, דהדבר הוא בגלוי, ויש לבני אדם לברר, ורק עתה אינו ידוע, משא"כ בספק זה דטו"א שאין זה ניתן לברר לשום אדם הרי זה כדבר שאבד"ל ואינו דומה לסוטה. - להכי נידן זה הספק כספק דעלמא:

ג איברא דלפי"ז תקשה מדוע מטמאין את התרומה להיות תלויה דהיינו טמא מספיקא, - והלא הדין בדשאבד"ל דספיקו טהור לגמרי כמו שמבואר בסוטה כ"ט. - אבל נראה דבזה עשאום חכמים כדבר שיבד"ל כמו שאיתא כזה בקדושין פ' ע"א. - והיינו דהראשונים דסברי דגם ספק רואה נלמד מסוטה לטמא ברה"י. סברי דהענין דטו"א הכא הוי לענין זה דשאבד"ל. - ורק חכמים החמירו בזה ועשאום כדבר שיש בו דעת לישאל. והטומאה הוא מדרבנן:

ד ויש לעיין אם נקרע הטומטום ונמצא שהוא זכר ודאי או נקבה ודאית, ועכשיו אנו יודעין שהתרומה נטמאת בודאי אם שורפין עתה את התרומה. שהרי עתה היא נטמאת בודאי. - ולכאורה הדבר ברור ששורפין את התרומה כיון דעתה הוי טמאה בודאי. - וכן מצאתי בערל"נ שכתב שכן הוא בפשיטות. - אבל לדעתי נראה להעיר לפי מה שכתבנו בספרנו נזר הקודש למס' מנחות כ"ד דסבר הש"ס דטומאה דאדם היינו מה שאדם נטמא לא הוי האדם טמא בעצמותו כשרץ וכנבלה, מטעם דאדם חי לא הוי טמא בעצמותו, אלא דיני טומאה עליו כאשר ביארנו שם. - והנה לפי"ז כשנגע טו"א בתרומה, לא הוי הנגיעה כנגיעה בספק שרץ וכדומה, אלא הטומאה על התרומה באה מכח הדין התורה שהתורה אמרה שהטו"א יש עליהם תורת טומאה. - ואם טומאת האדם היא רק מצד הדין והדין אומר שהוא רק ספק. א"כ לא נחתה על התרומה יותר מטומאת ספק מה שהוא עפ"י הדין דהיינו טומאה, כזו ולא יותר, - וא"כ גם לאחר הבירור אין לדון למפרע יותר ממה שהיה מקודם, וצ"ע:

ה ומטעם זה יש לפשוט ג"כ מה שהסתפק שם בערוך לנר לענין כניסת למקדש אם אמרינן כיון דמה שפטור עד עתה מטעם דבעינן ודאי, וא"כ אחר שנתברר שהוא ודאי וחייב. או"ד כיון דבשעת כניסה ספק הוי פטור יעוי"ש. - אמנם לפי מה שכתבנו דטומאה שעל האדם הוא רק מצד דיני טומאה, וכיון דבשעת כניסה לא היה עליו דין טומאה דודאי, אלא דין טומאה דספק לכן אין לחייבו עתה לאחר הבירור, והיינו דהבירור הוא רק בלהבא: ז והנה יש לעיין מדוע בראה לובן אין שורפין את התרומה הלא ממנפ"ש אם הוא זכר טמא, ואם היא נקבה יש בזה משום טומאת ערב לפי מה דקיי"ל מקור מקומו טמא. - והנה הכא לרב אפשר לומר דסבר מקור מקומו טהור. אבל הרמב"ם דפסק מקור מקומו טמא ופוסק ג"כ בפר"א ממו"מ דאין שורפין את התרומה יעוי"ש. וצ"ע:

ח והנה הרמב"ם והראב"ד פליגי בהם עצמן שנגעו בלובן ואודם שלהם דהרמב"ם סבר דחייבים, והראב"ד סבר דכמו שאחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם פטורים. הנה כן בשנגעו הן עצמן בשלהם פטורים בכניסה למקדש בטומאה זו. - כמבואר שם בטומאת מו"מ יעוי"ש. - ולכאורה תמיהת הראב"ד תמוה רבתי, וזהו נגד הסברא דישונה נגיעת עצמן מנגיעת אחרים. והלא דאם התורה מיעטה משילוח הטומאה הבאה מנגיעה דאחרים ומה זה עדיפות דנגיעת עצמן כיון שהתורה שללה טומאת נגיעה בזה:

ט ואפשר לומר דהרמב"ם סבר דמספקא ליה לרב הא דמיעטה טו"א מטומאת לובן ואודם. - אם היא רק מנגיעה. אבל הם עצמן דרואה הוי חייבין בשילוח. - או"ד דהתורה מיעטה בזה דלא הוי בהו דין רואה, להיות חייבים בשילוח מטעם רואה, אבל בנגיעה טמאים הם וחייבים בשילוח כנגיעה בעלמא הנוגעים בלובן ואודם ובשביל זה הספק אמר רב דאין חייבים. היינו דחיוב קרבן ליתא בכניסה דשוגג. - והיינו מטעם ספק זה אין לחייב ברואה משום דלמא מיעטה התורה מנוגע. - ובנוגע אין לחייב דלמא כוונת התורה למעט נוגע. - אמנם בשהם עצמם שהם ברואה וגם נגעו, - יש לחייבם מכח הממנפ"ש. וכן ראיתי בחדושי חת"ס שנחית לפרש כן. - אמנם נראה דבמקום דהקפידה תורה דבעינן ודאי. לא מהני גם ממנפ"ש. כאשר יבואר. והוא בהא דאמר רב נחמן אמר רב לעיל טו"א שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה ראו לובן ואודם כאחת אין חייבין על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה שנא' מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית. ולא טו"א, ופירש"י בד"ה ראו אודם ולובן כאחד דממנפ"ש טמא אפי"ה לענין טומאת מקדש פטירי מקרבן יעוי"ש, מבואר מזה דלא מהני אף ממנפ"ש במקום שהקפידה תורה דבעינן ודאי, וממילא כמו דלא מהני ממנפ"ש אף שהוא ג"כ בירור עכ"פ שיש טומאה להתחייב משום טומאת מקדש או מטעם לובן שהוא טומאה לזכר או מטעם אודם שהוא טומאה לנקבה, ומכ"מ פטורין מפני שגם זה עכ"פ ודאי לא הוי, ומטעם זה נראה דגם בירור דאח"כ לא מהני, והיינו דהרי הממנפ"ש ג"כ הוא בירור, ומכ"ז לא מהני במקום דבעינן ודאי, וא"כ גם כשנתברר אח"כ שהוא איש או אשה ג"כ לא מהני להתחייב משום ביאת מקדש, והיינו דאזלינן בתר השתא. וא"כ בנידון דידן ג"כ כיון דהקפידה תורה דבעינן ודאי זכר וגם ודאי נקבה לענין ערכין. לכן לא מהני גם כשנתברר אח"כ. וכמו דלא מהני ממנפ"ש להתחייב בערך אשה שהוא הפחות, והרי זה כממנפ"ש, ומכ"ז לא מהני, הנה כן לא מהני גם בבירור דאח"כ:

י והנה יוצא מסוגיא זו דיצוייר טמא ודאי, ואינו בחיוב כרת על כניסה למקדש, וזהו בהא דטו"א שראו לובן ואודם ואחרים נגעו בהן, דהוי טמא ודאי. ואין בזה כרת על כניסה למקדש מטעם דבעינן ודאי זכר, נקבה ודאית. - ולפי"ז תקשה בהא דאיתא בשבועות מ"ו ע"א דלא משכחת טמא ששימש אלא בהיפוך בצינרא. - וקשה הא משכחת בכהן שנגע בלובן ואודם של טו"א דהרי הוא טמא ודאי, ועל כניסה למקדש אינו חייב כרת. ובעבד עבודה חייב כרת מטעם השימוש. - ויצוייר טמא ששימש שחייב כרת משום השימוש. - ועי' בערוך לנר שהקשה בזה ומסיים בצ"ע ובחדושי החת"ס מתרץ לפי מה שמפרש דלרב ספוקי מספקא ליה אם התורה מיעטה נוגע. או רואה, - ואם אמרינן דלא יצוייר טמא ששימש שהוא בכרת רק באופן זה וא"כ הוי זה הוכחה דהתורה מיעטה נוגע. - אבל כשיש לאוקמיה דיצוייר טמא ששימש במהפך בצינורא. - וא"כ נשאר הספק אם התורה מיעטה נוגע או שמיעטה רואה. עכת"ד, והוספנו לבאר כוונתו:

יא אמנם לדידי נראה לומר דכשם שמיעטה התורה מחיוב כניסה למקדש מטעם דבעינן זכר ודאי נקבה ודאית. - וחזינן מזה דהטומאה הוי טומאה קלישתא. ואינה פועלת אלא לטמאות להנוגע בהו בהלובן והאודם אבל אינה פועלת לחיוב כרת להנכנס בטומאה זו למקדש. - והיינו שהיא טומאה רק לטמאות אבל אינה טומאה לחייב כרת עבורה. - לכן נראה כשם שאין הטומאה בכחה לחייב כרת על הכניסה, הנה כן אין בכחה לחייב כרת על השימוש במקדש בהקרבת הקרבן. ולהכי שפיר פריך הש"ס היאך יצוייר חויב כרת בטמא ששימש. - והוכרח הש"ס לאוקמיה במהפך בצינורא: יב איברא שיש להעמיס דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד בפר"ד מביא"מ ה"ד שכתב וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו וכו' וכתב הראב"ד א"א כיון שטבו"י שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבו"י ששימש במיתה ביד"ש והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש יעוי"ש, ואפשר לומר דכוונת הרמב"ם בכהן שנגע בלובן ואודם מטו"א. - וא"כ סבר דאעפ"י שאין כרת על הכניסה מ"מ יש חיוב על העבודה ששימש בעודו טבו"י. - אבל הראב"ד סבר דכשם שאין חיוב על הכניסה מטעם קלישת הטומאה כן אין לחייבו על עבודתו ששימש:

יג אמנם נראה דכוונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם מדוע השמיט אוקימתא דש"ס, - וא"כ אם נעמיס זה בכוונת הרמב"ם ג"כ תקשה מדוע לא כתב הציור באיזה אופן יצוייר הא דטבו"י ששימש שאין בו חיוב כרת על הכניסה. - ובספרנו נזר הקודש למס' כריתות בהא דהבא אל המקדש טמא שם ביארנו לנכון שיטת הרמב"ם בעזה"י:

יד כתב הרמב"ם בפ"א ממשכב ומושב ה"ז וז"ל טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש ובאודם כאשה. וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהם תרומה וקדשים, ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה, ואת הקרשים, אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו עד שיהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית, וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו. נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה, הרי זה חייב על ביאת המקדש עכ"ל. כתב הראב"ד וז"ל א"א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו באודם ולובן של טומטום, להוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולבן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא נאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב עכ"ל. ביאור דברי הראב"ד שמפרש להתוספתא דבאה להורות לנו שלא תאמר ששני דינים חידשה תורה בטו"א. א) שאין לחייב לשום אדם עבור טומאתן. ב) שהם הטו"א לא יתחייבו לעולם. מטעם שהם תמיד ספק נקבה. בזה באה התוספתא להורות לנו דעיקר המיעוט הוא על טומאתן דהיינו הזיבה שלהן דבזה בעינן ודאי. אבל הם בעצמותן יתחייבו בטומאתן בטומאה שנגעו בה, והנה אפשר לפרש בהתוספתא דמיירי בשנגע בזיבה שלו ולא בשל אחרים, וא"כ זהו דינו של הרמב"ם, וכן כתב מרן בכס"מ שהקשה על הראב"ד שאין לומר דזה טעה טעות גדולה או קטנה שהרי אפשר לפרש התוספתא בנגע בשלו. יעוי"ש. והנה משום זה נראה דכוונת הראב"ד דנחית לפרש התוספתא באופן שבא להשמיענו דין מחודש בכדי שלא נטעה לומר דגם בהנטמא בעינן ודאי. ואם נפרש דמיירי התוספתא בנגע בשלו א"כ מאי אשמעינן, דמאי נ"מ אם נגע בשלו אם בשל אחרים, לזה מפרש הראב"ד דבא להודיענו דלא בעינן שיהיה הנטמא ודאי דהיינו האדם הנכנס, וזה הוקשה גם להרמב"ם, ולכן מפרש הרמב"ם דהגירסא בתוספתא דבנגע בעצמו באודם ולובן שלו שראה ה"ז חייב. והוא חידוש דין. אבל תמוה טובא הכל טעמא מאי מ"ש הוא מנגעו אחרים, דכיון דבנגעו אחרים דאינם חייבים על ביאת מקדש משום דבעינן שתהא טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית, ומאותו טעם זה עצמו יש לפטור גם כן בשנגע הוא בעצמו בשל עצמו. וכאשר עמד בזה מרן ג"כ, ודברי הרמב"ם מרפסין איגרי:

טו כתב הרמב"ם בפרי"א משגגות ה"ב וז"ל נטמא וידע שנטמא כו' אבל לא ידע באיזו אב נטמא ושכח שנטמא ואח"כ נכנס למקדש או אכל קודש ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל, באיזה אב נטמא הרי"ז חייב קרבן אעפ"י שלא ידע בתחלה באיזה אב נטמא הואיל וידע שהוא טמא הרי היתה שם ידיעת טומאה בתחילה יעוי"ש, ביאור הדברים דפליגי תנאי בשבועות י"ד אם בעינן ידיעה בתחילה שידע באיזה אב נטמא, ופסק רבינו דלא בעינן רק ידיעה בטומאה אבל לא בעינן למידע באיזה אב נטמא. אמנם כל זה בידיעה בתחילה אבל בידיעה בסוף משמע מדברי הרמב"ם דבעינן ידיעה מעליותא דהיינו גם ידיעה מאיזה אב נטמא. מדכתב דאח"כ נודע לו באיזה אב נטמא משמע דזה לעיכובא לחיוב קרבן, וכן מדייק הלח"מ וכתב ולזה מטים דברי רש"י בכריתות דאיתא שם ממנפ"ש חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' והתם הוי ידיעה בסוף לאחר שחטא ונודע לו החטא. ביאור הדברים דכוונת רש"י דבסוף לכו"ע בעינן ידיעה באיזה חטא חטא והקשה הלח"מ דקשה לר"ע ממנפ"ש אם ידיעת הטומאה לסוף דמיא לידיעת החטא דבסוף א"כ אפי' בתחילה לבעי ידיעה גמורה והיינו מדכתיב בה, ואם לא מדמינן ידיעת הטומאה לידיעה דחטא, ודוקא בהא דחטא שאני מטעם דכתיב בה, א"כ אפילו ידיעה בתרייתא אמאי בעינן שידע באיזה אב נטמא, והנה בעיקר הדבר אם מדמינן זה לזה הלא היא סוגיא מפורשת שבועות י"ח ע"ב בהא דדמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר. מי אמר ר"א בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי, ורמינהו אמר ר"א ממנפ"ש חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' אמר לי' ר' יהושע הרי הוא אומר או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא. ומשני שם וכו' ש"מ בעינן עד שיודע אי בשרץ איטמי או בנבלה איטמא, ור"ע איידי וכו' והנה נשמע מזה דאין הבדל בין ידעה דחטא לידיעה דטומאה באיזה אב נטמא, ולר"א משמעות הכתובים מורים דידיעה דחטא סגי בידיעה דכל דהוא, ובידיעה דטומאה בעינן לידע באיזה אב. והיינו בין בתחילה ובין בסוף, ור"ע אינו מדייק הכתובים לידע באיזה אב נטמא. אמנם לענין ידיעה דבסוף דמדייק ר' יהושע מהא דכתיב אשר חטא בה דמשמע ידיעה ברורה, הנה אפשר דגם ר"ע סבר דרשא זו. והיינו דהא דלא סבר כר"א לענין ידיעה דאיזה אב, הוא משום דלא מצא הכרח לדרוש כן בדרשא דהכתובים, אבל לענין דרשת ר' יהושע שפיר אפשר לומר דמסכים לזה גם ר"ע, וממילא בעינן ידיעת החטא דבסוף. וכן יש לדייק מסוגיא שם י"ט דפריך ור"א האי בה מאי עביד לי' פרט למתעסק יעוי"ש, וכיון שחזינן דלא פריך לר"ע גם כן האי בה מאי עביד לי', וע"כ משום דסבר הש"ס דר"ע שפיר סבר כר' יהושע. והיינו דאעפ"י דלא בעי ידיעה באיזה אב, מ"מ בעינן ידיעה באיזה חטא, וכיון שזה ברור להסוגיא דאין לחלק בין ידיעה דטומאה לידיעה דחטא, א"כ ע"כ סבר ר"ע דהבדל יש בין ידיעה דמעיקרא לידיעה דבסוף. והיינו דאעפ"י דלא בעינן ידיעה באיזה אב בידיעה דבתחילה, מ"מ בעינן ידיעה דבאיזה אב בידיעה דבסוף, והא דלא קאמר הסוגיא הכא גם לר"א דסבר כר' יהושע בידיעה דבסוף, היינו משום דכיון דסבר ר"א דבטומאה בעינן גם בתחילה ידיעה דבאיזה אב נטמא, א"כ אין סברא לומר דשאני בידיעה דחטא בין בתחילה לבסוף. עוד נראה דר"א דריש חטא כל דהוא בידיעה דסוף הוא דהיינו חטא והביא, ודו"ק, וע"כ מדסבר בטומאה דבעינן ידיעה דאיזה אב גם בתחילה ובחטא רבתה תורה לידיעה כל דהוא, שוב אין סברא לומר דליבעי בחטא ידיעה ודאית בידיעה דבסוף, ומזה ג"כ הוכחה גמורה דאין לחלק בין ידיעות דטומאה לידיעות דאיזה חטא, וזהו טעמו של הרמב"ם דפסק כר"ע ולא בעינן ידיעה דבאיזה אב נטמא בתחילת הטומאה, אבל בעי ידיעה לבסוף באיזה אב נטמא והיינו דבזה סבר ר"ע כר' יהושע, וכן פסק הרמב"ם: טז והנה תצא מזה חדתא דגם לר' יהושע הא דיליף דבעינן ידיעת החטא באיזה החטא. היינו ידיעה דבסוף. אבל אין לזה הכרח לידיעה דבתחילה, דבידיעה בתחילה אפשר דסבר כר"ע דכמו דלא בעי ר"ע ידיעה בתחילה ובעי ידיעה בסוף לענין ידיעת הטומאה באיזה אב, כן סבר ר' יהושע לענין ידיעת החטא דידיעה איזה חטא לא הוי קפידא אלא בידיעה דבסוף ולא בידיעה דבתחילה. והנה לזה נוטה דברי הרמב"ם בפר"ב משגגות ה"ב וז"ל מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אעפ"י שידע בודאי שעבר על ל"ת שיש בו כרת הר"ז פטור מקרבן חטאת שנאמר אשר חטא בה עד שידע החטא שחטא בו וכו'. יעוי"ש, והנה כל עיקר הדין כתב לידיעה בתרייתא, ומדוע לא כתב דבאופן שיודע עכשיו החטא באיזה חטא, ורק בידיעה בתחילה לא הי' יודע איזה חטא שג"כ פטור, והוי רבותא יותר, וע"כ דסבר הרמב"ם דכל עיקר האי דינא הוא בשאין בו ידיעה, היינו ידיעה הבאה באחרונה שאינו יודע איזה חטא, אבל אין ידיעת פרט החטא מעכב כידיעה דבתחלה, והיינו שדין זה הוא כמו הדין דידיעה דטומאה (ובזה יש לעיין ברש"י כריתות י"ט ד"ה מה נחלקו), והנה במק"ח בחידושי הלכות על כריתות י"ח פירש דבאמת אין לדמות ידיעה דבאיזה אב נטמא לידיעה דחטא באיזה חטא, דשאני הא דבאיזה חטא דהוי ב' שמות וב' חיובים חלוקים לחטאת דאם אכל חלב ונותר בהעלם אחד חייב על כל או"א בפני עצמו. משא"כ בטומאה דשם טומאה אחת היא. דאם נטמא בשרץ ונכנס למקדש וחזר ונגע בנבלה ונכנס למקדש בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דשם טומאה אחת היא יעוי"ש. אמנם פשטות הסוגיא דשבועות משמע דדא ודא אחת היא, והוא מדפריך שם אדרב"א מדרב"א. ודוחק לומר דפריך שם מכח ק"ו אם סבר ר"א דלא בעינן לידע איזה חטא, א"כ מכש"כ דלא בעינן לידע איזה אב, דלא משמע כן פשט הסוגיא, ועוד דא"כ תהי' פלוגתא בהיפך סברות מדר"א לר"ע דלר"ע לא בעי ידיעה בטומאה באיזה טומאה. ובחטא בעי ידיעה באיזה חטא, ולר"א איפכא דבטומאת בעי יידעה באיזה אב נטמא ובחטא לא בעי, ואעפ"י שקראי קא דרוש, מ"מ לא מצינו פלוגתא כזו דפליגי בהיפוך סברות, וע"כ דענין אחד הוא, וזהו סברת הרמב"ם:

יז עוד הקשה הלח"מ דבפרק המפלת בדינא דרב נחמן טו"א שראו לובן ואודם כאחת דאין חייבין על ביאת מקדש הביאו ברייתא לימא מסייע לי' וכו' והוא דברייתא כר"א דבעי יידעה בתחילה באיזה אב נטמא וכו' אבל לר"ע דלא בעי ידיעה באיזה אב נטמא לעולם אפשר דחייבין על ביא"מ. והשתא כיון דר"ע גם כן בעי יידעה באחרונה א"כ אמאי חייבין על ביא"מ הא בידיעה באחרונה לא ידעו אם בלובן נטמא או באודם יעוי"ש. ובספר מק"ח בחידושיו לכריתות שם מפרש דבמת ר"ע לא בעי ידיעה כלל באיזה אב נטמא, ורק הרמב"ם כיון שסובר כרב נחמן בדין טו"א דבעינן ידיעה באיזה אב נטמא. לכן ילפינן מזה לדעלמא דבעינן ידיעה באיזה אב באחרונה, יעוי"ש, דבריו תמוהין טובא לפי מה שביארנו לעיל דע"כ מדלא פריך לר"ע הא בה מאי עביד ליה משמע דסבר ר"ע כר' יהושע, וע"כ דמודה ר"ע בידיעה דאיזה אב בידיעה האחרונה. ועוד דלפי"ז אם סברת הרמב"ם דילפינן מהא דטו"א לכל הטומאות דבעינן ודאי ידיעה ודאית באיזה אב נטמא, ואם סבר כן בטומאה א"כ כש"כ בידיעת דאיזה חטא לפי דברי המפרש הזה כמו"ש לעיל בשמו, וא"כ מדוע מצריך הרמב"ם בפר"ב משגגות ה"ג קרא דאשר חטא בה הלא בלא"ה שפיר נלמד מהא דבעינן ידיעה באיזה אב. ועוד דלפי"ז ע"כ דינא דרב נחמן דלא כר"ע, והיינו דכיון מדינא ר"נ נלמד גם לכל הטומאות דבעינן ידיעה באיזה אב נטמא, ולכהפ"ח ידיעה בתרייתא, וא"כ תקשה מדוע לא סבר ר"ע כן גם בשארי הטומאות וא"כ דינא כר"ג כמאן, דלר"א בלא"ה כן דדין בשאר הטומאות. ולר"ע תקשה מדוע לא יליף מדינא דטו"א לכל הטומאות, וע"כ הדרינן לזה שכתבנו לעיל דר"ע בעצמו סבר דבידיעה דבאחרונה בעינן לידע באיזה אב נטמא, וכמו שסבר גם הלח"מ, וא"כ שפיר הקשה בסוגיא דנדה כדלעיל:

יח גרסינן בירושלמי פר"ב דשבועות ה"א אנדרוגינוס ראה לובן וכו' אודם ולובן כאחד ונכנס למקדש חייב אית תניי תני פטור אמר ר' יוחנן ר' שמעון היא דתני' שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהן ונכנס למקדש פטור בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב. בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל בשני ונכנס חייב ור"ש פוטר בזה רשב"י פוטר בכולן משום ר"א (ופירושו וא"כ הא חזינן דר"ש פוטר אף באופן שיש טומאה ודאית דהיינו באופן שהלך בשני השבילין וא"כ ה"נ באנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד) ופריך ניחא גבי אנדרוגינוס גבי לובן את עביד לי' אשה, גבי אודם את עביד לי' איש, ברם הכא אין כאן טומאה ידועה (פירש דגבי אנדרוגינוס אפשר לומר דאין כאן זכר ודאי נקבה ודאית, משא"כ הכא ע"כ כיון שבשני השבילין הלך, א"כ יש כאן טומאה ודאית והרי זה כנטמא טומאת ודאי) אמר ר"ש בן סוסרטי תיפתר בששכח לראשון (פירש דלאחר שהלך בראשון נודע לו שהלך בזה ואח"כ כשהלך בשני שכח שהלך בראשון, ופליגי אם מקצת ידיעה הוי ככל ידיעה) אמר ר' יוני בן רבי בון אתייא דרבי שמעון כרבי אליעזר כמה דר"א אמר תמן עד שידע אם בשרץ איטמי אם במת, כן רבי שמעון אומר כאן עד שידע אם באודם נטמא או בלובן. ופריך ניחא תמן משום דאמר ספק ידיעה כידיעה, ברם הכא מכיון דחזא לובן ואודם כאחד ידיעה ודאי היא (פירוש דאם בשביל חסרון ידיעה לא שייך הכא בדינא דאנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאח, והיינו דע"כ יש כאן ידיעה ודאי כיון דממנפ"ש בחד מינייהו נטמא הוא כן פיר' המפרשים) ותמוה דהלא גם בהא דנטמא בשרץ או בנבלה דע"כ גם כן ודאי טמא הוא ממנפ"ש אם נגע בשרץ או בנבלה ומכל זה סבר ר"א דאין זה ידיעה כיון דלא ידע באיזה אב נטמא, וא"כ הכא גם בהא דאנדרוגינוס כיון דלא ידע באיזה אב נטמא או בב דזבה ו בב דזיבה הזכר. וע"כ ביור הדברים דלא דמיא זה לדר"ש מטעם דשאני התם דכיון דשכח לראשון אחרי ההילוך דהשני והוי מקצת ידיעה והכא הוי באנדרוגינוס ידיעה שלימה וא"כ לא סבר ר"ש האי דינא דבעינן באיזה אב נטמא, והיינו דדוקא באופן ששכח מהשביל הראשון וא"כ חסר לו בידיעה ואין כאן ממנפ"ש בידיעה. אבל באנדרוגינוס יש גם ידיעה מכח ממנפ"ש, וא"כ אין כאן הוכחה דר"ש פוטר באנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד. וזה דלא כר' יוחנן דלעיל שאמר דמאן דפוטר באנדרוגינוס הוא ר"ש, משום דשאני הדא מילתא מהא דר"ש, והיינו דבדינא דר"ש הוי חסרון בידיעה, והכא אין חסרון בידיעה. היינו בידיעה דטומאה עצמית משום דהאי דינא דאנדרוגינוס שהוא דין מיוחד דלא מהני ידיעה דטומאה אלא בעינן גם ידיעה באיזה אב נטמא, זהו שיטת ר' אליעזר לפי דברי הירושלמי. והנה לפי"ז מסקנת הירושלמי כשיטת בבלי בגמ' נדה כ"ח דהברייתא דפוטרת באנדרוגינוס שראה אודם ולובן כאחד הוא ר"א דס"ל דבעינן לידע באיזה אב נטמא. ולשיטת הרמב"ם דגם ר"ע סבר דבידיעה בתרייתא בעינן לידע באיזה אב נטמא, א"כ תיקשה מדוע לא מוקים הירושלמי דהברייתא מאן דפוטר הוא ר"ע. וגם ר' יהושע דבעינן ידיעה מעליא באחרונה מקרא רבה. וכמו שמבואר לעיל:

יט ונראה דשאני בין ידיעה ראשונה דטומאה לידיעה באחרונה הבאה לידע לברר לע הטומאה מאיזה אב היתה והיינו דבאנדרוגינוס אינו חסר אלא ידיעה ראשונה דטומאה. אבל אינו חסר ידיעה בתרייתא כאשר יבואר. דהנה לר"א דסבר דידיעה דטומאה בעינן בראשונה דהיינו דבעינן לידע הטומאה מאיזה אב היא. ונלמד זה מקרא דכן אמרה תורה בקפידא, והיינו דבאופן שחסר לו ידיעה מאיזה אב הוא הטומאה והרי זה חסרון גם בעצם הטומאה, לומר דאין כאן טומאה המחייבת קרבן בביאת מקדש. אמנם לדידן דלא בעינן ידיעה באיזה אב נטמא, נמצא דבראשונה גם בהא דאנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד אעפ"י שיש ספק באיזה אב הוא נטמא. מ"מ יש כאן חיוב גמור המחייבו גם בקרבן כיון דלא בעינן ידיעה בראשונה, והנה הא דבעינן ידיעה באחרונה מאיזה אב נטמא הנה ביארנו דזה נלמד מאשר חטא בה היינו דבעינן ידיעה באיזה חטא והיינו ג"כ באיזה בא. הנה ע"כ ידיעה זו אינו חסר כאן באנדרוגינוס כיון שחטא זה מקושר עם עצמותו ומהותו, דאם הוא איש ממילא החטא בשל איש ואם היא אשה הוי החטא בשל אשה, והוי ידיעה מעליא כיון דאין נופל בזה חטא אחד אלא מה שהוא בעצמותו. ובזה אתי שפיר הסוגיא דהירושלמי דלא מוקים הא דתניא פטור כר' יהושע דבעינן ידיעה דבאיזה חטא. וגם לא כר"ע. אעפ"י דבעי ידיעה באחרונה והיינו משום דהכא איכא ידיעה מעליא ידיעה באחרונה ידיעת החטא. ובזה אתי שפיר גם סוגיא דנדה. דלר"ע יש לחייב באנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד, והיינו מהטעם שכתבנו:

כ והנה לאחר שחידש רב נחמן הדין דליתא בטו"א האי דינא דביאת מקדש מטעם דבעינן זכר ודאי נקבה ודאית, בזה יש לחקור אם שללה תורה כל עיקר האי דינא דביאת מקדש מטעם דספק הוא מאיזה אב, או"ד שרק מטומאת ראי' מיעטה התורה מטעם חסרון ידיעה מאיזה אב הוא, אבל עצם הזיבה יש בה טומאת ביאת מקדש, ונפק"מ לענין נגיעה דאחרים. אמנם נראה דרק מטומאת ראי' דזיבה מיעטה התורה ובעינן זכר ודאי נקבה ודאית. אבל עצם הזיבה טומאת עצמן יש בהן גם לענין טומאת מקדש ולפי"ז בשנטמאו אחרים בזיבה זו אין למעט מקרבן טומאת מקדש. אבל לפי"ז תיקשה הא דתני בתוספתא הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו. אמנם נראה דע"כ מפרש הרמב"ם דהמיעוט בזה מטעם חסרון ידיעה באיזה אב הוא נטמא אם בשל איש. אם בשל אשה. ואעפ"י דלא בעי הרמב"ם ידיעה באיזה אב הוא נטמא אמנם זה דוקא בראשונה, אבל בסוף בעינן ידיעה זו מאיזה אב כמו"ש הרמב"ם בפרי"א משמגות ה"ב, והכא הרי חסר ידיעה זו. אמנם כל זה בשנגעו אחרים בהאי זיבה. משא"כ בשנגע בו הוא בעצמו, דאז בא בזה מטעם נגיעה כנוגע בשארי אבות הטומאות. ובזה ליתא ע"כ המיעוט דזכר ודאי נקבה ודאית, כיון דרק לענין ראי' נאמרה ולא לענין טומאת מגע, והרי הוא בזה כנוגע בטומאה אחרת ובזה שאני הוא מאחר והיינו ההבדל שבין נגיעה בהלובן והאודם כאחד באחרים לבין נגיעה בלובן ואודם כאחד בהוא עצמו שנגע, נראה דהנה באחרים שנגעו בזה האופן אף על פי שיש טומאה בממנפ"ש. אבל ע"כ שתי נגיעות יש כאן. ויש ספק לכל נגיעה ונגיעה בפני עצמה, והיינו דלכל נגיעה כגון אם נגע בידו אחת בלובן ובידו השני' באודם אנו דנין לכל נגיעה שאינו יודע שהוא ודאי טומאה, וזהו דעל נגיעה דלובן יש להם ספק שמא אשה היא וטהור. ועל נגיעה דאודם יש להסתפק שמא זכר הוא, עי' בכס"מ בפ"א מאבוה"ט. ואעפ"י שע"כ יש בזה טומאה אבל אין דנין בזה כח הממנפ"ש כיון דבעינן ידיעה ברורה אף בידיעת החטא במה חטא אם בחטא טומאה דאיש או בחטא טומאת אשה, ולא מהני הכא גם ממנפ"ש, אעפ"י דבזה ליכא הקפידא דודאי, ורק אשר חטא בה כתיב דבעינן שידע איזה חטא ולא הקפידה תורה על הודאי דוקא, אבל באופן הממנפ"ש בזה אשר יש ספק על כל נגיעה ונגיעה חשבינן לכל נגיעה לספק, וממילא חסר בזה הידיעה, ולא קרינן בזה אשר חטא בה. אמנם באופן שהטו"א בעצמו נוגע באודם ולובן שלו כאחד, קרינן בזה ידיעת החטא דע"כ לא בעינן ידיעה שהיא יותר מהידיעה את עצמותו. דכיון דהידיעת החטא תלוי בידיעת את עצמותו מה הוא זכר או נקבה וע"כ אין לומר דידיעת החטא בעינן יותר מהא דידיעת עצמותו, ושפיר קרינן בזה אשר חטא בה, והיינו ידיעת החטא שיודע שיודע לעצמותו במה שהוא חטא, איברא דאין זה בגדר ודאי, אבל כיון דלא בעינן בזה תורת ודאי אלא ידיעת החטא הוי הכא ידיעת החטא בזה שיודע את עצמותו, וסגי בידיעה כזו מפני שעצמותו הוי עצם הידיעה כמו שהוכחנו בהירושלמי דשבועות:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה