אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף כד.

דף כג:

א בין רבי ינאי לר' יוחנן א"ב דר"א דאמר ר"א ניטל הירך וחלל שלה נבלה. - והנה מבואר דר' יוחנן לא סבר הא דר"א, ותמוה מה שכתבו התוס' בחולין שם דליכא מאן דפליג אר"א עי' בהגהות מהר"ב:

ב ונראה דאפשר דשאני אדם מבהמה. - וכמו שכתבו התוס' בכורות ל"ז ד"ה כדי וכו' ותוס' חולין מ"ב, וז"ל ומיהו הוה יכול ר"ת לפרש דלא מטעם מזלא חשיב טריפה בבהמה טפי מאדם אלא כגון דניקב קרום של מוח העליון ולא התחתון, ובבהמה קרום התחתון רך ואין מגין על המוח, אבל באדם התחתון קשה ומגין, ומשום הכי בעי חסרון עם נקיבת העליון יעוי"ש, הנה לפי"ז אפשר לומר דשפיר כתבו התוס' שם בחולין דליתא דפליג על ר"א. - אבל כל זה בבהמה, משא"כ באדם אפשר שבניטל הירך וחלל שלה לא הוי נבלה. - ואפשר שגם טריפה לא הוי, - והטעם בזה כמו שפירשו רש"י והרשב"א והר"ן שם בחולין דגבי עוף הואיל ואינו נשען כל כך על יריכו כמו בהמה לא הוי ניטל הירך אפילו טריפה יעוי"ש, ואפשר שכן הוא גם באדם דאינו נשען כל כך על יריכו. - וראיתי ביש"ש בפ"ד דחולין סימן מ"ד כתב דמדלא הזכירו הרמב"ם גבי טומאת אהל בפר"א מאבוה"ט מוכח דגבי אדם שאני יעוי"ש, ובהלכות שחיטה מנה הרמב"ם ניטל הירך וחלל שלה דהוי נבלה מחיים. - ומוכח דשאני בין אדם לבהמה. וזה מוכה מהסוגיא הכא ולכאורה קשה מהא דאיתא ביבמות ק"כ ע"ב מן הארכובה ולמעלה תנשא יעוי"ש. נראה דשאני התם משום דמיא מרזו מכה כדאיתא שם, ועוד יש לעיין בזה:

ג וראיתי בב"ח סימן קצ"ד כתב ליישב הא דפסק הרמב"ם בפר"י מא"ב כר' יוחנן שאמר משום ר' יוסי בן יהושע, והקשה הב"י הא קיי"ל דטרפה אינה חיה, וגם קיי"ל דניטל הירך וחלל שלה נבלה. - ומתרץ דשאני אדם דאית ליה מזלא, וכמו שפירש ר"ת בחולין מ"ב יעוי"ש. ותמוה דהלא מצינו ביבמות דגם באדם מן הארכובה ולמעלה תנשא. - ועוד דאם אמרינן כן, דשאני אדם דאית ליה מזלא, א"כ בכל הטריפות נימא כן ועוד דהרי כתבו התוס' בשם ר"ת דבשביל דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם הקרום יעוי"ש, ביאור הדברים דבעי חסרון באדם יותר מבהמה. אבל אין לומר דבשביל דאית ליה מזלא לא פסיל בי' טריפות כלל בזה. ועוד דהרי כתב הרמב"ם בפרי"ג מגירושין הט"ז וז"ל וכן אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידין ומשיאין את אשתו עכ"ל, הרי מבואר דכל שינטל מן הבהמה ולא תהיה. הרי זה גם באדם. - אבל ע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו לעיל דבאופן אשר ישונה אדם מבהמה מפני איזה טעם בזה יובדל אדם מבהמה כמו שכתבנו בשם התוס' בהא דקרום של מוח. ובשם הראשונים לגבי עוף. - והנה זה שייך גם הכא בניטל הירך וחלל שלה כמו שכתבנו לעיל. - והא דהעלוהו אבר מן הים שאני כמו שכתבנו:

ד וראיתי בפליתי שנחית ג"כ ליישב מדוע פסק הרמב"ם כר' יוחנן ובה' שחיטה פסק כר"א. ומתרץ דהרמב"ם לשיטתו דסבר כל היכא דאמרינן כל שניטל טריפה. הנה אם חסר זה מתחילת ברייתו כשרה. ומפרש דהכא כו"ע אית להו דר"א בניטל, אבל בחסר מתולדה פליגי. - ובזה פסק הרמב"ם כר' יוחנן עכת"ד, יעוי"ש, והנה אתי שפיר זה אם הרמב"ם מפרש הא דרבא ושטו נקוב שזהו לענין טריפות. - ולמ"ד טריפה אינה חיה אמו טהורה, ובאופן זה פליגי הני אמוראי ג"כ. - אמנם לפירושם של הראשונים דמפרשו דלכו"ע טריפה אמו טמאה והני אמוראי פליגי בפירושא דהא דכדי שינטל מן החי וימות וא"כ אינו מיירי כלל בחסר מתולדה. - ולעיל כתבנו דמסתברא דהרמב"ם ג"כ מפרש כפירושו של הרמב"ן והרשב"א וא"כ אין ליישב דברי הרמב"ם באופן זה. לכן נראה כמו שכתבנו לעיל:

ה שם, כי פליגי בפניו טוחות ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר אמו טהורה, ור"ל אמר אמו טמאה, - וקשה נהי דמוכרחים דע"כ לא פליגי אלא בפניו טוחות, אבל מה הכרח לומר דאיפכא איתמר, והריטב"א כתב ושמא הכי גמר לה רב פפא. - ולי נראה שיש לזה הכרח מהא דלקמן דהביא הש"ס מהא דבני רבי חייא דסברי דמן הדין אמו טהורה כדאיתא לקמן ומאן ניהו בני ר' חייא חזקיה ור' יהודה כדאיתא לקמן כ"ז, וחזקיה היה רבו של ר' יוחנן כמו"ש הרא"ש בפר' גיה"נ. - ואמרינן בעלמא דע"כ התלמיד סובר כרבו, וחדא מנייהו מנחות ע"ב ר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבן של אביו אמרה, ועוד בהרבה דוכתי. - וזהו סברת רב פפא דאמר ואיפכא ואיתמר:

א שם, מאי דעתייכו לחומרא. - וקשה דלמא סברי כן להלכה דאמו טמאה וראיתי בריטב"א כתב משום דקים ליה בגווייהו דלא טעו בהלכה, א"נ שכן נראה לו מדבריהם שהורו לחומרא, - והקשה בזה הריטב"א א"כ היכי אמר להו דיהביתו לה ימי טוהר, והא ודאי כיון דאמרו לחומרא בטח הורו ג"כ לחומרא לענין ימי טוהר ג"כ, יעוי"ש. - ונראה דהנה כשאמרו לה להחמיר גם בימי טוהר, - א"כ יש בהוראה זו שמספיקא הורו לה דטמאה, וא"כ יצוייר קולא באופן שתהיה עוד ספק בדם טוהר, כגון שיהיה ספק אם הוא דם טמא וא"כ איכא ספ"ס, וכיון שבאמת אין זה לידה כלל, והרי היא נדה לחודיא, וא"כ תבוא לידי מכשול:

ב והנה רבי חייא דנקט דהוי חומרה דאתי לידי קולא לענין דם טוהר, ומדוע לא חש רבי חייא לזה משום דכיון דמשוינן לספיקא תבוא להקל במקום ספק לעשות ספ"ס כמו שכתבנו, לכאורה משמע דכיון דהוי ספ"ס בחזקת איסור כיון דודאי נדה היא. וראיה לשיטת הסוברים דלא אמרינן ספק ספיקא בחזקת איסור. - ולפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי' והלא אין לחוש לדם טוהר. כיון שע"כ אמרו לה להחמיר גם בדם טוהר. - והריטב"א מתרץ שמא יבואו אחרים לטעות בהוראתם. אבל הקשה דלפי"ז היאך נחמיר בספק איסור תורה. ולא חיישינן שמא יטעו בהוראה אחרים, ומתרץ דהכא שאני כיון שהכא הדין ברור, והיינו דבמקום שיש להחמיר מצד הדין אין אנו חוששין לשמא יטעו בהוראה, כיון שאנו עושין מן הדין. משא"כ הכא שהדין ברור שטהורה היא אין להחמיר מטעם שמא יטעו בהוראה עכת"ד יעוי"ש. - והנה אם כי ודאי דברי רבינו הריטב"א נכונים וברורים בטעם נכון. וזהו יסוד בהוראה. - אבל יש להבין לפי"ז מהו טעמם של הבני ר' חייא שכיון שידעו שהדין הוא דאמו טהור, - למה טימאוהו שלא מן הדין. - ג ונראה דהם חשו ללידה יבשתא. - וסברי דאפשר לפתיה"מ בלא דם. וא"כ אם לא מצאו דם לא חיישינן לנאבד הדם, וא"כ אם הפניו טוחות לא הוי עליו תורת ולד, וגם לא ראתה דם, א"כ טהורה היא מטומאת נדה. - ובזה לא רצו למהר מטעם דלאו כו"ע דינא גמירי, וגם אפשר דלא בדקו יפה במציאות הדם להכי הורו דטמאה היא, מפני טומאת לידה. - וגם הורו להחמיר בדם טוהר ג"כ, - ובזה אמר להם ר' חייא שיותר שכיח מכשול בדם טוהר, מהמכשול דלידה יבשתא שזהו מילתא דלא שכיחא:

ד ומוכח מזה דפניו טוחות לא הוי עליו תורת לידה ואמו טהורה. - ומזה הוי הכרח לרב פפא לומר דאיפכא איתמר, והיינו דע"כ סבר ר' יוחנן דאמו טהורה, בכדי שלא תקשה לפי מה דקיי"ל דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל. - וא"כ יש לומר דלא סבר ר' יוחנן כהא דר' חייא ובניו, וזהו פסקו של הרמב"ם פר"י הי"א מא"ב:

ה והנה לדינא קיי"ל דאין אנו בקיאין באלו צורות ואזלינן לחומרא, ויש לעיין אם יש להתיר בדם טוהר בספ"ס. - והיינו דזה שאין אנו בקיאין לא נחשב לספק כמו שכתבו הפוסקים, עי' ש"ך יו"ד סימן נ"ג, או"ד כיון דהוי חסרון ידיעה עתה לכל העולם נחשב זה לספק לענין ספ"ס וצ"ע: ו שם, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש וכו' פירש"י מדהוי מום לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשיא לתרווייהו. ודברי רש"י תמוה דהלא גבי מומי אדם חשיב שם בבכורות במשנה, והתוס' הקשו בזה. - ונראה דהנה ראיתי באיזה גמרות דהגירסא בדברי רחב"א כל שיש לה ב' גבין ושתי שדראות פסולה אלמא דבבהמה מיירי. - וע"כ דרחב"א המובא הכא אין זה דברי רחב"א שם במשנה דבכורות, דשם מיירי במומי אדם. ואילו רחב"א הכא היא ברייתא לגבי מומי בהמה. - וכן ראיתי בחדושי חת"ס לנדה שכתב כן. ולפי הנראה אשר בגמרא של מרן החת"ס היתה כן הגירסא. - וזה היתה גירסת רש"י. והיינו שזהו ברייתא לגבי מומי בהמה:

ז שם, איתמר המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות אמר רב באשה אינו ולד. בבהמה אסור באכילה. ושמואל אמר באשה ולד בבהמה מותר באכילה וכו' יעוי"ש, מבואר דפליגי אם בריה כזו הוי בריה בעלמא. דמ"ד דיש בריה בעלמא כזו, ממילא גבי אשה הוי ולד, וטמאה. ובבהמה ניתרת בשחיטת אמו. - כיון דע"כ בהמה היא, כיון דבריה כזו איתא בעולם ורק התורה אסרה וזה השסועה. - ומ"ד דבריה כזו ליתא בעולם מטעם דלא חי, - וממילא באשה אינו ולד, וכמו כן בבהמה אינו ולד. - והיינו דלא קרינן בזה בהמה בבהמה תאכלו, זהו ביאור הפלוגתא:

ח והנה להלכה מסיק הש"ס לקמן דהלכתא כוותי' דרב, וכן פסק הרמב"ם בפר"י מא"ב הי"א. אבל לפי"ז יש לפסוק גם בבהמה דאינו ולד, וכשנולד הרי הוא נפל, והוי נבילה מטעם נפל, והשסועה הנאמרה בתורה בא לאסור במעי אמו, ותמוה דהרמב"ם בפר"א ממ"א ה"ו כתב וז"ל בהמה טהורה שילדה. או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדראות אסורה באכילה, וזו היא השסועה האמורה בתורה עכ"ל, וכתב הה"מ דפסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורא יעוי"ש, וקשה אם פוסק כרב א"כ היאך כתב שילדה דזהו ג"כ שסועה שבתורה, והלא לרב אין זה ולד כלל, אלא אסור מטעם דהוי נפל ונבלה מטעם נפל. - ולא מטעם שסועה. - ובעל"נ הקשה בזה, וכבר קדמו מרן בכס"מ יעוי"ש. - ובספרנו למס' בכורות מ"ג כתבנו אודות זה, אבל עתה נראה לבאר באופן אחר:

ח ונראה דאעפ"י דפסק הש"ס כרב. - אבל נראה דדינא דרב באשה שאין להנולד בשתי גבים ושתי שדראות תורת ולד, מטעם שאין במינו בריה כזו. היינו במין האדם. - משא"כ בבהמה יש לומר דתליא זה בפלוגתא דסוגיא דחולין ס"ט כאשר יבואר. וזה הדבר, דהנה שם קאמר הש"ס בהיתר הולד הניתר בשחיטת האם מקרא דבהמה בבהמה. והביאור בזה דכל שהוא בריה ישנו בכלל זה להיות ניתר בשחיטת האם, ופריך שם הש"ס דאלא מעתה גם בנמצא דמות יונה תשתרי, והיינו כיון דגם זה הוי בריה, ומשני דבעינן פרסות, ורב שימי בר אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא, ולא קשה מדוע אין ממירין בעובר וכו' יעוי"ש, - ולפי"ז יש להבין לרב דסבר דהנולד בשתי גבין ושתי שדראות אינו בריה, וא"כ ממילא ממועט להיות ניתר בשחיטת האם מטעם דלא קרינן ביה בהמה בבהמה. וא"כ היאך קאמר רב דזהו השסועה האמור בתורה. והלא בלא"ה אינו ניתר בשחיטת האם. וע"כ צריך לומר דרב סבר דהעיקר משגיחין על הפרסות, וכיון שיש לו פרסות יש לו היתר בשחיטת האם, ועל זה אסרה תורה השסועה. וכשנולד בלא"ה אסור מטעם נפל כיון דלאו בריה הוא. - אבל לרב שימי בר אשי דסבר דכל עיקר ההיתר הא דניתר העובר בשחיטת האם נלמד מקרא דבהמה בבהמה, ממילא ממועט הנולד בשתי גבים ושתי שדראות כיון דלאו בריה. - ולא בעינן לזה לאסור מטעם השסועה כיון דבלא"ה אין לו היתר בשחיטת האם והוי נבלה. וע"כ צריך לומר דסבר האי מ"ד דשאני אדם מבהמה, ואעפ"י דגבי אדם ליתא להאי בריה. אבל גבי בהמה איתא להאי בריה. וממילא הוי ולד וקרינן בזה בהמה בבהמה. ואי לאו דאסרה תורה השסועה היתה ניתרת בשחיטת האם. - וממילא מובן דישנה לבריה בעלמא לגבי בהמה. - ולהכי גם כשנולד לא הוי נפל כיון דיצוייר דחיי. והתורה אסרה שסועה בין במעי אמו ובין כשנולד. ט וה.רמ.ב"ם תפס לדינא דעיקר הדבר תליא לא בפרסות אלא העיקר אם יש לבריה זו קיום, באופן שאנו קורין אותו בהמה, ואז קרינן בהמה בבהמה. - ההו כרב שימי בר אשי דסבר כן, וכן איתא להאי דרשא בירושלמי תרומות פר"ח דדריש בהמה ולא עוף יעוי"ש. הרי דלא ממעט עוף מפרסות אלא מבהמה, מבואר דדרשא זו עיקרית, וזה מורה דשונה בהמה מאדם, וזהו שכתב הרמב"ם דאיסור שסועה נאמרה גם על הנולד, והיינו דסבר דגבי בהמה איתא לבריה, אעפ"י שגבי אדם ליתא לבריה זו, ולהכי פסק בא"ב בהמפלת בשתי גבים ושתי שדראות דאמו טהורה מטומאת לידה, ובה' מ"א שם כתב דאיסור שסועה איתא גם כשנולד. מטעם דבבהמה איתא להאי בריה:

י איברא דעדיין יש להקשות דהלא אם שפיר קרינן לזה בהמה בבהמה, מדוע לא אמרינן דאיסור שסועה לא נאמרה, רק כשנולד בחיים, ולא במעי אמה. ומדוע לא נימא דהרי זה כקלוט במעי פרה דלכו"ע ניתר בשחיטת האם כמבואר שם דאפילו לר"ש דאוסר קלוט הנולד מפרה. מ"מ מודה דניתר בשחיטת האם. ומדוע יגרע שסועה, דאע"ג דמין זה אסור מטעם שסועה. אבל במעי אמה תשתרי בשחיטת האם, וכמו שסבר שמואל דאעפ"י דהמין אסור אבל במעי האם ניתר בשחיטת האם. - ועוד קשה דאם אמרינן דישנו לאותו המין שסועה. ורק שהתורה אסרתו. אבל כשנולד חי יהיה מותר כדין גמל הנולד מפרה, - והנה כמו כן הקשה הרשב"א לשמואל לפי פירש"י בד"ה בעלמא מין בעלמא איתא. ואותו המין אסר לו. - וכתב הרשב"א וז"ל ואיכא למידק דא"כ אפילו יצא לאויר העולם אמאי אסור לשמואל דהא נולד מבהמה טהורה, והוי כקלוט בן פרה. ומפרש דלפי פירושו אפשר לומר דלכו"ע אינו מתקיים, והלכך כשיצא לאויר העולם נפל הוא יעוי"ש, - והנה אעפ"י שהרשב"א כתב אפשר, אבל כן הוא מפורש ברש"י לקמן ע"ב ד"ה דאע"ג וז"ל דאף לשמואל אף דסבירא ליה דבריה הוא מ"מ לא חי יעוי"ש, מבואר דלשיטת רש"י לשמואל כשנולד שסועה הוי נפל וממילא כשנולד מפרה אסור מטעם נפל אף שאין לאסרו משום שסועה:

יא אמנם שיטת הרמב"ם דמין בעלמא ליתא, וכל מין שסועה הנאמרה בתורה הוא רק בשנולדה מבהמה טהורה כמו שכתב בפר"א מ"א ה"ו וז"ל בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות אסורה באכילה, וזו היא השסועה שנאסרה בתורה שנא' את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה, כלומר, בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות עכ"ל, יעוי"ש. מבואר דסבר הרמב"ם דליכא שסועה בעלמא רק בשנולדה מבהמה טהורה. אבל אין זה מין בפני עצמו. - אבל ע"כ סבר דחי הוא כשנולד ויכול לחיות. וזה מוכח מסוגיא דחולין ומשום הכי קרינן לזה בהמה בבהמה מטעם שמתקיימת. - ובזה אתי שפיר דלא מהני גם שחיטת האם להשסועה, כיון דלמין זה לא מהניא לה שחיטה. - ואינו דומה לקלוט בן פרה דניתר בשחיטת האם משום דהקלוט בן פרה דין פרה יש לו, וניתר גם בשחיטת עצמו, משא"כ שסועה שהתורה אסרה אותו לא מצד המין ואדרבה מין פרה הוא והתורה אסרתו, וממילא אין לו שייכות לשחיטה, ואין השחיטה מתירתו, ולא מהניא ליה גם שחיטת האם. - ואפילו לר"ש דאוסר קלוט בן פרה, - ומ"מ ניתר בשחיטה דהאם. - נראה דשאני התם דכיון דעיקר הדבר נלמד מייתורא דגמל כמבואר ריש בכורות. וע"כ דלא נקרא גמל עד שיצא לאויר העולם. משא"כ בהא דהשסועה שאסרה תורה תיכף כשנעשה שסועה, ואין הבדל בין קודם שיצא לאויר העולם לבין לאחר שיצא לאויר העולם תורת שסועה עליו, - זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם:

יב והנה הרמב"ן מפרש דבין לרב ובין לשמואל ליתא למין זה בעלמא אלא הוא נולד במין אחר ורב ושמואל פליגי אם ראויה להתקיים דרב סבר דאינה ראויה להתקיים וכל עיקר האיסור הוא במעי אמה, ושמואל סבר ראויה להתקיים, ועיקר האיסור דלא אמרינן בזה דהוי כקלוט בן פרה יעוי"ש, מבואר דסבר הרמב"ן כשיטת הרמב"ם דהשסועה שנאסרה בתורה הוא בנולד מפרה. - אבל חזינן דלשיטת הרמב"ן בשמואל דסבר דיכול לחיות, - ועיקר האיסור הוא רק לאחר שנולד, אבל במעי אמה ניתרת בשחיטת האם, משום דאין סברא לאסור דלא גרע משליא דג"כ מותרת כמו"ש הרמב"ן וכן איתא בריטב"א. - וא"כ מדוע מצא הרמב"ם לאסור גם בפנים ולא מהני לה שחיטת האם. - יג ונראה דכיון דחידשה תורה דלא מהני להשסועה הא דהאם לעשותה למין טהורה, - וכשנולדה בחיים ליתא בה דין יוצא מן הטהור טהור כמו הא דגמל קלוט הנולד מן הפרה. וזהו כי התורה עשה אותה למין בפני עצמה, - ולהכי לא מהני לה שחיטת האם ג"כ ולא דמי לשליא הניתרת בשחיטת האם. כיון דשייך בזה דין כל היוצא מן הטהור. - והוי הדין בזה כמו לרב דאסרה תורה שסועה בעודה בפנים, - וסבר הרמב"ם דדין שסועה חל גם בעודה בפנים, יד עוד יש מקום ליישב שיטת הרמב"ם לפי מה שכתב הריטב"א וז"ל ומיהו קשה לי דהא פסק תלמודא הלכתא כרב ואפילו לקולא ולפי"ז אין לך בעל שני גבין ושני שדראות מתקיים בעולם, ומצאתי כתוב על אחד מהגדולים שהעיד על אשה בעלת ב' גבין וב' שדראות שחיתה ונתקיימה זמן גדול, וי"ל דקים להו לרבנן מילתא היא וההוא מיעוט דכמה מיעוטי הוא ואין חוששין לו עכ"ל יעוי"ש, ולפי"ז יש לפרש כדברי הרמב"ם במ"א פר"א ה"ו שכתב שילדה ואסור מאיסור השסועה היינו על צד המיעוט אם נמצא שהוא חי ויצא מתורת נפל, עכ"פ אסור באיסור השסועה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה