נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף כג:
ה המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו' והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן וכו' מי שלבו דוה עליו יעוי"ש, ויש לעיין בשנולד טריפה לדידן דקיי"ל טריפה אינה חיה. - אם זה נקרא לבו של אביו דוה עליו. - וביותר לשיטת רש"י לקמן דהנולד טריפה למ"ד טריפה אינה חיה אין אמו טמאה לידה וצ"ע: ו שם, אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה - ופירש"י קסבר טריפה חיה, יעוי"ש, והנה משמע מפירש"י דלדידן דקיי"ל טריפה אינה חיה, אין אמו טמאה לידה וקשה מאי שנא מנפל שהוא כאבן ואינו יכול לחיות. או שיצא מחותך אמו טמאה לידה ומכש"כ זה שיצא חי, - רק שאינו יכול לחיות י"ב חדש אמו טהורה ותמוה, וראיתי בחדושי הרמב"ן שהקשה בזה, - וכתב דכל שנולד בטריפות ודאי אמו טמאה לידה. ואפילו היה בטריפותו בתחילת ברייתו שהרי ראוי הוא לחיות י"ב חדש. והא דאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה הוא אליבא דכו"ע, ולא בא אלא להשמיענו שושטו אטום אמו טהורה שאין זה בכלל אדם הואיל ונברא שלא כדרך החיים עכת"ד, יעוי"ש. - ולכאורה גם לפי דברי רבינו יש להבין מדוע ושטו אטום גרע מזה שיצא מחותך או מנפל שהוא לגמרי כאבן. - וע"כ צריך לומר דבנפל ויצא מחותך אין זה חסרון בבריאה, ורק מפני איזה סיבה חיצונית נעשה נפל, או שנעשה מחותך. ומפני שאין בו חסרון בבריאה. וגם רוב עוברין נולדים שלימין ובריאים. להכי נקראת לידה, אבל ושטו אטום שהוי חסרון בבריאה מפני שכל הנולדים ושטם פתוח, להכי אין זה לידה האמורה בתורה:
ז והנה לפי"ז יש להמליץ גם בעד רבינו רש"י ז"ל דסברת רש"י כיון דכל הנולדים וביותר רוב הנולדים המה שלימים, ואין בהם חסרון, בזה אם נעשה טריפה, - ע"כ זה שאמרה תודה לידה ע"כ על אותן הנולדים שלימים בלא חסרון טריפות הניכר, - ורק למ"ד טריפה חיה, ממילא אין זה חסרון הניכר, משא"כ למ"ד טריפה אינה חיה. הרי זה חסרון הניכר, ואין זה לידה האמורה בתורה, - ואין זה דומה לנפל וכדומה דאם אמרינן כיון דאין בהיצירה חסרון ורק מפני איזה סיבה מת, - להכי שפיר נקראת לידה. - זהו מה שנראה בביאור שיטת רש"י. - ולדברי הכס"מ בפר"י מא"ב הי"א משמע שגם הרמב"ם מפרש כפירש"י. - והוא דכתב מרן הא דהשמיט הרמב"ם דינא דרבא דושטו נקוב אמו טמאה, מפני שסבר דדינא דרבא למ"ד טריפה חיה, וכיון דקיי"ל טריפה אינה חיה. לית הלכתא כרבא, מבואר דסבר הרמב"ם דבנברא בטריפות הניכר אין אמו טמאה לידה. - וזהו כמו שכתבנו. - אבל יש לתמוה על מרן מדוע לא חשיב הרמב"ם שם בהלכה זו דבנולד טריפה אין אמו טמאה. וזה הוי רבותא יותר גדולה מכל הני דחשיב שם. - ואדרבה מדחשיב הרמב"ם ושטו אטום דאין אמו טמאה, משמע דושטו נקוב אמו טמאה, דאל"כ לחשוב ושטו נקוב דהוי רבותא יותר גדול: ח והנה בעיקר הא דפירש"י דושטו נקוב לא הוי אלא טריפה תמוה דהרי רבא סבר בחולין ל"ב דנקובת הושט הוי נבלה. ולהרמב"ם הוי נבלה מחיים. - ובחדושי חת"ס עמד בזה בקושיא יעוי"ש, ונראה דיש הבדל בין אם נעשה הושט נקוב אח"כ לבין אם נברא כן מתולדה. והיינו דהנקב בתולדה לא הוי אלא טריפה. ויש סמך לזה להט"ז יו"ד סימן מ"ג סק"ב דהכשיר נקב בטחול בתולדה. - אבל בושט אין להכשיר אבל לא הוי נבלה אלא טרפה - והנה מדהשמיט הרמב"ם להא דושטו נקוב ע"כ סבר דאמו טמאה לידה וזהו כשיטת הרמב"ן, וזהו גם שיטת הרשב"א והריטב"א. - נמצא דדעת רש"י יחיד בזה: ט שם, רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות. וכמה ינטל מן החי וימות. רבי זכאי אומר עד הארכובה, ר"י אומר עד לנקביו. וכר' א"ב טריפה חיה יעוי"ש, והנה לפירש"י למ"ד טריפה אינה חיה אין אמו טמאה לידה, - והיינו כיון שנברא חסר עד שאינו יכול לחיות אין זה לידה האמורה בתורה, - ולפירוש הרמב"ן והרשב"א פליגי הני אמוראי לפרש דברי רבי אם כוונתו עד הארכובה. או עד לנקביו. ותליא דפליגי אם סבר רבי טריפה חיה, - ואין זה שייכות לטומאת לידה. - וקשה טובא הא מבואר בחולין נ"ז ע"ב דרבי סבר דטריפה אינה חיה יותר משלשים יום, וע"כ דסבר טריפה, אינה חיה, וא"כ היאך נאמר הכא אליבא דרבי דסבר טריפה חיה, - אמנם התוס' בזבחים ס"ט ד"ה אי טריפה חיה גרסי שם בחולין רבי מאיר, - ולשיטת הרמב"ן ופירושו ע"כ צריך לומר דשם בחולין רבי מאיר אמר שלשים יום:
י והנה בתוספי הרא"ש בהא דמבואר בגמרא מה לאדם שכן מטמא מחיים, והקשו נילף מעוף טמא כו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לעוף טמא שכן עושין ממנה דבר המקבל טומאה כגון מהעצמות או מעורות, משא"כ בדגי הים יעוי"ש, ותמוה שהוא היפוך המבואר דעצמות של עוף טמא כלים הנעשים מהם אינם מקבלים טומאה. ותמוה. וחכ"א העיר בזה:
א והנה לכאורה אפשר לומר דכוונת הרא"ש על כנף העזני' דמבואר בכלים פרי"ז מי"ד דכלים הנעשים מכנף של העזני' מקבלים טומאה. - והכוונה דכיון דיש עכ"פ עוף אחד ממין טמא שעצמותיו טמאים ומקבלים טומאה הכלים הנעשים ממנה, וא"כ יש עכ"פ חומר במין טמא אף שהוא במין אחד. - אבל אפשר לומר דטומאה זו מדרבנן הוא, וכמו שכתב הר"ב ברטנורא. אבל הר"ש בפירושו להמשנה משמע דס"ל שהוא מדאורייתא, - וגם בדברי הרמב"ם בפיה"מ נראה שמסתפק בזה. - ובעיקר הדבר מה שיש להסתפק בזה. - הוא מפני שהעיקר הא דרבתה תורת עצמות לטומאה מהא דכתיב וכל מעשה עזים. - ויש לפרש בזה בשני אופנים, או שדומה לעזים בסוג, או שדומה לעזים בתמונה. בסוג כיצד, שהוא הולך כמוהו, - בתמונה כיצד היינו תמונת העצם בגידולו ובחזקן. וראוי לכלים. - והרמב"ם שם מכריע דבעינן דומה בסוג. וא"כ משמע שדעתו דהוי דאורייתא, ואעפ"י שכתב בפ"א מכלים ה"ב וקרוב בעיני לומר שטומאתן מד"ס. - אפשר דמספקא לי' להרמב"ם בזה. או שקורא ד"ס מה שאינו מפורש בהדיא, וכידוע שיטתו. וא"כ אפשר לומר שזהו ג"כ דעת הרא"ש בתוס', - וע"ד העור שכתב התוספי הרא"ש דיש טומאה לעורות. ולכאורה תמוה, הלא בזה לכו"ע אין טומאה. - וכמו שתמה מעכ"ת. - נראה דכוונת הרא"ש לענין טומאת נגעים. דבזה לא ממועט רק עורות חית הים כמבואר במשנה פרי"א דנגעים, מטעם דבעינן מין גדל בארץ. וישנו בכלל זה גם עורות של עופות טמאים ג"כ. וכן מבואר ברמב"ם פר"א דכלים. וזהו כוונת הרא"ש דישנו חומר בעוף טמא לענין טומאה. - מה דליתא בחית הים. - ואין לומר הלא מצינו זה החומרא גם בחית הים לענין אם חברו במין הגדל בארץ. - דליתא משני טעמים. א) או מטעם דסבר הרא"ש כהר"י מסמפונט. דסבר דגם ע"י חיבור טהורים. ב) או די"ל דעכ"פ יש חומר בעוף טמא מטעם שטמא טומאת עצמו:
ב והנה ביסוד הזה שכתבנו, - יש ליישב הא דהקשה המל"מ פר"א דכלים מדוע לא כתב הרמב"ם דהכלים של עור העוף המה ג"כ מהכלים המצילין מטו"מ. - והיינו דכיון שישנו בטומאת נגעים, וכל שישנו בטומאה אינו בתורת מציל מטומאה. - ומה שהעיר מעכ"ת דזה תליא בפלוגתא דרבותינו ז"ל בעלי התוס' שבת פ"ד ובשיט"מ ב"ב כ' אם יש לדון בזה תורת מקבל טומאה כיון שאינו בטומאה זו דטו"מ, ואיכא מרבותינו ז"ל דסברי דדנין בזה תורת מקבלי טומאה, והקשה על זה ממשנה דאהלות פי"ג מ"ו ולא השתי והערב המנוגעים, דמשמע דוקא המנוגעים. אבל אין בהם תורת מקבלי טומאה מטעם שראוים לקבלת טומאת נגעים, והעיר בזה גם במשנ"א עכת"ד. - הנה לדעתי דברי הרמב"ם נכונים והיינו שדבריו לקוחים מדברי התוספתא כלים ב"ק פר"ז דחשיב שם עצמות העוף, ולא חשיב עור העוף, ויהי' הטעם משום דעור העוף הוא ממקבלי טומאה, דהיינו טומאת נגעים. ואין זה בדמיון להא דפליגי רבותינו ז"ל שם, וכאשר יבואר:
ג והוא דהנה שם בשבת פ"ד דמיירי בטומאת מדרס באופן שתלוי בייחודן של הבעלים, וכיון שאין לזה קבלת טומאה מצד עצמן, רק תליא בייחוד, להכי סבר דאין להם תורת קבלת טומאה שלא יהי' בזה תורת צמ"פ. - משא"כ נידו"ד שהמה בתורת טומאת נגעים מצד עצמן, ומטעם זה אפשר דלא מהני בפני טו"מ אף לטהרתן. - והוא מפני דבתורת צמ"פ נאמרה ההלכה דבעינן כלים כאלה שאינם בני מקבלי טומאה לעולם. - והיינו שדין הוא בהכלים הבאים בתורת צמ"פ, ומטעם זה אינו ענין גם לדברי הר"י מגש ב"ב שם הובא בשיט"מ שכתב בביאור הדבר שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, שהוא מפני שכיון דעייל טומאה בגופו וכו' ואינו חוצץ, דמבואר דדוקא מפני זה שהוא עצמו נטמא, דמשמע מזה דכל זה דוקא משום דטמא הוא בפועל ממש. הא לא"ה לא, וכמו"ש מעכ"ת, - אינו ענין לנידון התוס' דשבת שם. - דהנה זה ודאי דלענין חציצה בפני המת שהוא מטעם אוהל. - בודאי הטעם פשוט דכיון דבעינן שלא תצא הטומאה חוצה, דאז דבר טמא אינו חוצץ, ודבר טהור חוצץ, שנחשב לסתום. - ובזה אעפ"י שהסותם והחוצץ הוא דבר המקבל טומאה אחרת. - אמנם כיון שאינו בטומאה זו דטו"מ, ע"כ הרי הוא סותמו. והרי הוא אוהל בפני עצמו. אמנם בדין צמ"פ שעומד באוהל המת ממש פנימה. - ורק הצמ"פ הוא בתורת הגנה שלא יתטמא באותו אוהל עצמו. ודין הוא דבעינן כלים כאלה שאינם מקבלים טומאה, וא"כ דין הוא בהכלים שיהיו בהתנאי הזה, ולפי"ז שפיר אפשר לומר, דכלים המקבלים טומאת נגעים אינם מצילין הצמ"פ, ד ובזה מיושב הא דתנן שם באהלות דהשתי והערב המנוגעים אינם ממעטין, דמשמע דוקא המנוגעים. - והיינו דשם לענין לחוץ בפני הטומאה דהמת שלא תצא הטומאה חוצה, והיינו מפני שטהרה סותמת ועושה אוהל, ולא טומאה דדבר טמא אינו חוצץ מפני הטומאה, מפני שטומאה מבצבצת דרך טומאה. - אמנם דבר שראוי להיות מטמא בטומאת נגעים שפיר הוי חציצה, כיון שעכ"פ טהור הוא עתה. ואין זה ענין לצמ"פ, וכמו שכתבנו. ה עוד נראה ביישוב המשנה הא דנקט התנא שתי וערב המנוגעים דוקא. לפי מה דקיי"ל דבעינן ביטול בדבר מיעוט הטפח דהחלל, וממילא גם בהא דשתי וערב בעינן ביטול. - וביאור ביטול היינו שישאר שם לעולם, וא"כ ממילא לא תבוא עוד לטומאת נגעים מפני שנתבטלו מתורת שתי וערב ולא יתטמאו עוד בטומאת נגעים, ולא גרע זה מבית שסככו בזרעים דנתבטלו מתורת אוכל כמבואר בחולין קכ"ט. - ואיתא בתוס' ב"ב י"ט ד"ה ותיפ"ל שכתבו ותימה אם יבטל לי' תו אין מקבל טומאה וטהור כו' וי"ל דהתם מיירי כגון דעבד לי' שינוי מעשה כדאמרינן כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה, ואין עולין מטומאה אלא ע"י שינוי מעשה וה"ה באוכלין יעוי"ש. הרי חזינן דע"י ביטול נתבטל גם מדיני טומאה. - איברא די"ל דגם בשתי וערב בעינן שינוי מעשה כמו באוכלין. - אבל ליתא דשאני הא דשתי וערב מהא דאוכלין. - והיינו דבשלמא באוכלין דכיון דתורת אוכלין עליהם מצד עצמותן, לא מצד מחשבה גרידא, להכי לא סגי בביטול גרידא שהוא ענין מחשבה לבטלן מתורת אוכל עד שיעשה גם מעשה לבטלן מתורת אוכלין. ובדמיון לכלים שאינם עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה. - משא"כ הא דשתי וערב דע"כ המה רק מפני המחשבה שחושבין הבעלים לעשות בהם מלאכת האריגה. - נמצא שכל ענינם הוא רק ע"י המחשבה, וא"כ ע"כ מסתבר דבביטול גרידא נתבטל ענינם מתורת שתי וערב. - ומלבד זה הרבה ראשונים סברי דגם באוכלין סגי במחשבה גרידא ועי' בשיט"מ, ועכ"פ מבואר לנכון דלכו"ע הא דנקט התנא שם שתי וערב המנוגעים, ואין זה ענין לנידו"ד, וביותר כמו שכתבנו לעיל: ו והנה אפשר לומר דזה תליא אם בעינן ביטול לעולם, או דסגי בביטול דלפי שעה. - והיינו דאם אמרינן דסגי ביטול דלפי שעה, א"כ אכתי ראוים לקבלת טומאת נגעים בתורת שתי וערב. - אמנם נראה דע"כ בעינן ביטול לעולם, ולא סגי בביטול דלפי שעה. משום דאם בעינן ביטול ע"כ לא נחשב ביטול, רק באופן שישאר כן. וביטול דלפי שעה אין זה ביטול, וכן משמע בתוס' ב"ב כ' ד"ה אתיא אימי' ודרי' לי' בשבת וז"ל ואיירי בגוסס שימות קודם שיצא השבת ואומר דשם תהא קבורתו. הרי מבואר דסברי התוס' דמחיצה לפי שעה לא נחשב מחיצה. ומבואר שזהו גם דעת הרמב"ם כמבואר בב"י או"ח סי' תרל"ג ובלח"מ פר"ד מסוכה ובמג"א סי' שע"ב סקכ"ז - ובזה מבואר לנכון הא דאיתא שם ב"ב פריך הסוגיא הא חזי לי' לטינא. - ולכאורה קשה מדוע לא משני דמיירי בשבת, ועי' בשיט"מ בשם הרשב"א. - ובדברינו אתי שפיר משום דבעינן ביטול לעולם, ולא סגי ביום השבת גרידא:
ז ויש לפרש גם כוונת הסוגיא דפריך שם לשמואל כמה פירכות. וסברת הש"ס, דאף דבר שאינו מבטל ממעט. - נראה דהיינו דסבר שמואל דבעינן ביטול שהוא לעולם. וסברת הסוגיא דסגי בביטול שהוא לפי שעה, אבל לפי המסקנא דהוי כשמואל דבעינן ביטול הכוונה ביטול דלעולם. ובזה יש ליישב הא דהקשה מרן הגרע"א ז"ל בתוס' רע"ק שם באהלות לשיטת הרמב"ם דבפחות מכביצה ממעט מטעם דהוי אינו חשוב. - והקשה לסברת הסוגיא דלא בעינן ביטול. ואף דבר שאינו מבטל ממעט, א"כ היאך יפרשו להמשנה יעוי"ש, ובדברינו סברה הסוגיא ג"כ דבעי ביטול רק סגי בביטול דלפי שעה. - ובזה יובדל בין ביצה לפחות מכביצה. - עכ"פ הדרן לזה שכתבנו לעיל דשתי וערב יתבטלו מענינם מטעם הביטול דלעולם. - אמנם העיקר בזה כמו שכתבנו לעיל אות ג', וזהו רק לרווחא דמלתא:
ח ונראה להוכיח דדעת הרמב"ם דאינו מציל בצמ"פ רק באופן שאינו ראוי לקבלת טומאה אף בטומאה אחרת. - והוא מהא דמצינו חבית שניקבה וסתמוה שמרים כו' והובא ב"ק ק"ה ושם אגף חצי' כו' ומפרש בזה הרמב"ם דמיירי לענין צמ"פ כמבואר בפרכ"ב מטו"מ ה"ח וז"ל חבית המוקפת צמ"פ שניקבה מצדה וסתמוה שמרים וכו' אגף חצי הנקב וסתם חצי הנקב כו' וזהו כמו שפירש הרשב"א בפר' המצניע כמבואר בכס"מ. - והנה באמת יש לפרש באופן אחר. וכמו שמפרשים בשיט"מ שם. - דהיינו שהניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו. והוקפה מפיה שהי' בפנים בצמ"פ. - אותה הגפה עושה לה כלי להיותה מצלת בצמ"פ וכו' ואעפ"י שהוא ראוי לקבל טומאה, לענין הצלה מיהא מצלת כו' יעוי"ש, ומדחזינן דלא מפרש הרמב"ם כפירוש זה דמיירי ג"כ לענין צמ"פ. ע"כ סבר הרמב"ם דכיון דהוי ראוי לקבלת טומאה לכן אינו מציל בצמ"פ. - וא"כ י"ל דה"ה לענין טומאת נגעים אם ראוי לטומאת נגעים אינו מצ"ל בצמ"פ. - והנה יש לחלק דשאני התם דראוי לקבלת טומאה זו עצמה. היינו טומאת מת. אם יכניס החבית כולו לבית. - אמנם מסתבר שאין לחלק ביניהם. אלא אם רק ראוי לקבלת איזה טומאה אין כלי זו מצלת בתורת צמ"פ:
ט אבל זה יש להקשות לפי דברי השיט"מ דגם דבר הראוי לקבל טומאה. אם אינו מקבל טומאה שעה זו מציל בצמ"פ, -- א"כ תיקשה לפי"ז התוספתא מדוע לא חשיב עור העוף דמציל בצמ"פ. - וק"ו הוא דמה התם שראוי לקבל טומאה זה עצמה, אם הכניס דחבית כולו לבית. ומ"מ מצלת בצמ"פ באופן שפי הנקב לחוץ א"כ כש"כ בעור העוף שאין בו טומאה זו כלל. רק טומאת נגעים אם יתנגע, פשיטא שמצלת בצמ"פ, וצ"ע:
י והנה לולא דמסתפינא אמינא דכיון דמבואר בשבת ק"ח דיש נקבים בעור העוף אף אחרי העיבוד, ואעפ"י שהדיו עוברת עליהו. - אמנם אפשר דמים דצלילי טובא יש בהנקבים כשיעור כונס משקה. ובאופן זה אינו מציל בצמ"פ. - ואפילו אם בכל נקב אינו ככונס משקה מ"מ לא עדיפא ממטלית של בגד, דאינו מציל בצמ"פ, וכמבואר בפ"י מ"ד דכלי:
יא ומש"כ מעכ"ת כי טומאת נגעים אינו ענין קבלת טומאה. אם כי כן הדברים. - והדברים פשוטים בזה, כי טומאת נגעים הוא טומאת עצמית, מטעם דהוי טומאה יוצא מגופו. וכמו"ש התוס' חולין ע"ב ד"ה אלא בשם הרבינו שמשון דלא אמרינן בטומאת נגעים שבע לה טומאה מטעם דהוי טומאה יוצאת מגופו. - והביאור בזה דהוי טומאה עצמית. ולא שייך שבע לה טומאה מלקבל טומאה. כיון שאין זה בתורת קבלה. - אבל אין לדון בזה להקל, ואדרבה חומר הוא בכל מקום, ופשיסא שאין לומר בזה דמטעם זה לא יהי' בכלל תורת קבלת טומאה, ופשיטא שיש בזה תורת טומאה לומר שלא מהני בו דין צמ"פ. - ומטעם זה צריך ביאור בדברי התוס' סוכה שכתבו דבשביל טומאת נגעים לא נקרא מקבל טומאה. - דתמוה כיון דעכ"פ בר טומאה הוא, וכבר עמד בזה בפנ"י שם, ומבאר דממעטין בדומיא דגורן ויקב דהיינו טומאת אוכלין, ולא טומאת נגעים דליתא בגורן ויקב, וכמו"ש שם יעוי"ש. - והנה הנכון בדברי מעכ"ת מה שפירש בכוונת הרא"ש פר"ט דנדה סי' ב' בהא דמשתייתא דפירש שזהו כלי עץ והוא כלי לאורגים, ולא פירש שהוא טווי שמקבל מטומאת נגעים. - והיינו מפני שטומאת נגעים אינו בקבלת טומאה. - ובכתמים גזרו דוקא בדברים המקבלים טומאה. היינו בתורת מקבל דוקא, וגם לא בטומאה יוצאת מגופו, וביותר לפי דברי הנו"ב סי' נ"ב. - וכנראה שזה תליא בפלוגתא זו דהראשונים, בפירושא דמשתיתא. - וגם דברי החוו"ד אם יש טומאת כתמים בכותלי הבית, תליא ג"כ בפלוגתא זו:
יב ומה שהקשה על יסוד הדברים שכתבנו שעורות העופות מטמאין בטומאת נגעים. - דלפי"ז מדוע לא הביא הרמב"ם זה להלכה. - נראה דשייר, ושייר ג"כ הא דעור האדם, דמסתבר שגם עור האדם ישנו בכלל זה בטומאת נגעים, שהוא ג"כ ממין הגדל בארץ והוי דומיא דבגד. יג ומה שהקשה בדקדוק לשון הרמב"ם בפרי"ז מטו"צ ה"ה חיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט וכו' או עורו של בהמה וחיה המעובדין, ולא חשיב עור העוף עכת"ד. - הנה ע"כ בדברי הרמב"ם יש לדייק ולהקשות מרישא לסיפא. דברישא נקט עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, דמשמע מזה דעורות עופות מטמאין בנגעים, ובסיפא לענין חיבר מן הגדל בארץ חשיב בהמה וחיה. ומשמע דעור העוף אינו בכלל הזה. וא"כ תיקשה מרישא לסיפא. - והנה דברי הרמב"ם לקוחים מהספרא פ' תזריע פרי"ז וגם שם איתא כן. ושם ג"כ תמוה דתיקשה מרישא לסיפא:
יד ונראה דשני מיני עורות יש בתורה לטומאת נגעים. א) עור האמור בהדיא. ב) עור הנלמד מבגד, דהיינו שרבתה תורה עור דומיא דבגד. וזהו ע"כ עוד מן העור. וא"כ גרוע ממנו מסתם עור האמור בתורה, והנה ע"כ לא הוי כוונת התורה לרבות מהא דדרשה בדומיא דבגד. דזה עור בהמה וחיה, דע"כ על זה לא צריך קרא לרבות. דהלא זהו עור ממש, דכתיב בהדיא בקרא. - וע"כ הא דילפינן מריבוי הכתוב עור דומיא דבגד. היינו עור ממין הגרוע. - ולא נכלל זה בסתם עור, ורבתה אותו תורה מהדומיא דעור דומיא דבגד, ומזה למדו רבותינו ז"ל דע"כ כוונת התורה לכל מין העור הגדל בארץ. - וזהו ע"כ עור האדם ועור העוף. - ואעפ"י שהם עור גרוע. - אבל אח"כ כשרבתה תורה לדון חיבור לעורות שבים מהא דכתיב או בעור. א"כ ע"כ מסתברא דדוקא בגד ועור ממין היפה עושים מעשה התחברות. דהיינו דזהו בהמסתברא. וזהו כוונת הספרא. - וזהו דמדייק הרמב"ם בדבריו, וכתב עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים. דמשמע מזה דעורות העופות מטמאין בנגעים. - ולענין חיבר כתב הרמב"ם חיבר להן מן הגדיל בארץ וכו' או עור בהמה וחיה, ולא כתב עוף. משום דלענין דין התחברות, בעינן עור האמור בהדיא בתורה. וזהו עכ"פ עור ממש ממין היפה. - עכ"פ ביארנו דעור העוף מטמא בנגעים, ואתי שפיר דברי תוספי הרא"ש דכוונתו לענין טומאת נגעים, וכמוש"נ: