נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף כג.
א בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אבוה קדושין מהו למאי נפק"מ לאיתסורי באחותה, למימרא דחיי וכו' ופירש"י הא אחותה לא מיתסרא אלא בחייה דאין איסר אחות אשה אלא בחייה יעוי"ש וכוונת רש"י ליישב מדוע לא קאמר סתם לאיתסורי בקרובותיה כגון אמה, - לזה פירש"י דשאני אמה דאסורה גם לאחר מיתת בתה, או בשרפה, או באיסור גרידא כמבואר, אבל אחות אשה שאינה אסורה אלא בחייה, ועל זה פריך הש"ס למימרא דחיי. אבל לפי"ז תקשה הא מצי לאוקמי' בעי דר' ירמיה דנפק"מ לענין גופה לחייב הבא עליה, ובתוספי הרא"ש הקשה בזה. - והנה עוד קשה הא נפק"מ בעודה בחיים שאסור באחותה. - ונראה דכוונת רש"י דאחות אשה דתלה רחמנא בחיים. - הוי הבעי' אם זה נחשב לחיים כלל, וממילא מותר באחותה אף כשהיא בחיים. כיון דחייה אינה חיים וממילא אין לאסור אמה ומזה נלמד דאין קדושין תופסין בנפל. ועי' בחדושי הרמב"ן והריטב"א וכן משמע מתוספי הרא"ש. - ולפי"ז יש לתמוה על מה שכתב הרמ"א באה"ע סימן ל"ז י"א דאין קדושין תופסין בנפל יעוי"ש. והלא מה שייך י"א דע"כ מוכח כן הכא בסוגיא וזהו דעת כל הראשונים. - וביותר תמוהים דברי הח"מ שם שכתב דהוי ספק קדושין, ומה שהביא ראיה מעובר, מבואר דע"כ עובר שאני דהוא בן קיימא. - ועי' בא"מ שם שהעיר מדברי הרמב"ן אבל באמת הרבה מרבותינו סוברים כן כמו שכתבנו. וכן ראיתי אח"כ בחדושי הרשב"א שמפרש ג"כ דגם מה שהוא חי אינו אלא כנפל בעלמא יעוי"ש. ומטעם זה מיושב הא דהקשו התוס' דמצי למיבעי אם הרובע חייב סקילה כדין הבא על הבהמה. - והוא דפשוט דלענין זה לא הוי חיותו חיות, ואינו אלא כזנב הלטאה שמפרכס. - וגם להביא לידי גיחוך אין לזה מקום, משום שהוא פשוט ביותר. - ורק לענין קדושין קמבעי', - וגם זה גיחוך, - ולפלא על הח"מ והב"ש שלא נחתו לענין קדושי נפל:
ב והנה יש לעיין מדוע לא בעי אם חייב במילה לר"מ דסבר דדין אדם יש לו. - ומזה יש להוכיח לשיטת הרמב"ן בשבת דסבר דנפל כל זמן שהוא חי יש חיוב למולו, ומבואר בספרנו נזר הקודש למנחות ס"ד. יעוי"ש. - וביארנו שם שזהו גם סברת ר' יוסי בפר"ו דמכשירין:
ג והא דלא בעי היאך הדין לענין אבר מן החי. - ולכאורה ראיה מזה לשיטת הרמב"ם דגבי אדם ליתא איסור אבר מן החי, ומשום בשר מן החי ודאי איכא גם בנפל, - עי' תוספתא דשבת פרט"ז. ודלא כמשנ"א בפר"א דכלים מ"א. - דמתיר בשר מן החי אפילו באכילה. ואישתמטתי' התוספתא. - ולזה אתי שפיר גם דלא בעי לענין אבר מן החי ובשר מן החי דנוהג גם בנפל כל זמן שהוא חי:
ד והנה לענין אם מקבל טומאה פשיטא שדינו כמו נפל שאינו מקבל טומאה, ועי' ב"ב כ', ועי' בברטנורא שם בפר"א דכלים מטעם שהרי הוא כאבן. והיינו מטעם דלא נקרא אדם, כמו"ש התוס' שם ב"ב כ' ד"ה ונכרי יעוי"ש, ולכאורה זה הטעם הוא לענין טומאת אהל דכתיב אדם, אבל טומאת מגע לא נשמע מזה. כדאיתא יבמות ס"א נהי דמעטינהו קרא מאיטמויי באהל, ממגע ומשא מי מעטינהו קרא, יעוי"ש, וצ"ע: