נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף כא.
המפלת חתיכה וכו' ר' יהודה סבר זיל בתר רוב חתיכות, ורוב חתיכות של ארבעת מיני דמים הויין. ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות של ארבעת מיני דמים. - ופירש"י וז"ל דקסברי אין רוב חתיכות של ארבע מיני דמים יעוי"ש. ולכאורה מה בעי רש"י בזה הלא כן איתא זה הלשון בגמ', - ונראה דכוונת רש"י לתרץ קושיות התוס' שהקשו דהלא אעפ"י שאין כאן רוב, אבל עכ"פ ספק הוי, והיינו פלגא ופלגא וא"כ יש לטמאותה מספיקא, - לזה נחית רש"י לפרש דליכא כאן רוב. והיינו להיפך דהרוב הוא שאין בהחתיכה של ארבעת מיני דמים וא"כ אין כאן פלגא ופלגא. - והא דלא קאמר הש"ס בהדיא דהרוב הוא שאין בהחתיכה של ארבעת מיני דמים - נראה משום דבאמת הוי פלגא ופלגא. - אבל בצירוף החזקת טהרה נעשה כמו רובא, וזהו כוונת רש"י שמוסיף בפירושו דלא איתחזק לן האי רובא, יעוי"ש, והיינו כי תמיד רובא עדיף מחזקה, - אבל האי רובא לא איתחזק לרובא. וממילא החזקת טהרה תכריע:
ב ובעיקר הא דהקשו התוס' תימה ונימא דהוי פו"פ ויהא ודאי טמא ברשות היחיד אע"ג דאיכא חזקת טהרה יעוי"ש. - הנה לכאורה לשיטת התוס' לעיל דבספק ראיה לא ילפינן מסוטה. - וא"כ מוקמינן אחזקה, - והנה הרמב"ן בחידושיו כתב דמוקמינן אחזקת טהרה, וכן כתב הרשב"א בחידושיו. ונראה דע"כ הרמב"ן והרשב"א סברי כשיטת התוס' דלעיל דלא ילפינן מסוטה לספק רואה וממילא הדין בספיקא דספק בכל איסורי תורה דמוקמינן אחזקה. - אבל התוס' הכא סברי דגם בספק ראיה ילפינן מסוטה כמו שסברי התוס' ריש מכילתין, - ולהכי הקשו דספיקא הכא הדין כמו בסוטה לטמא ברה"י בתורת ודאי טומאה, והנה לפי מה שכתבנו בכוונת רש"י נראה דסבר רש"י כשיטת התוס' הכא, - והנה המהר"ם הקשה אתוס' מהא שכתבו התוס' לעיל בפר"ב דלא ילפינן מסוטה טומאה דאתי ע"י ראיית גופה, - ומתרץ דכוונת דתוס' למה מטהרי רבנן. והלא עכ"פ ליהוי ספק טומאה יעוי"ש, אבל דבריו תמוהין דהלא אם לא ילפינן מסוטה, ממילא מוקמינן אחזקת טהרה, וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א. - והעיקר דסברי התוס' הכא דגם בספק ראיה דמגופה ג"כ ילפינן מסוטה כמו שסברי התוס' בריש מכילתין:
ג והנה בעיקר הא דפליגי ר' יהודה ורבנן אם רוב חתיכות של מיני דמים טמאים דר' יהודה סבר דרוב חתיכות של מיני דמים טמאים ורבנן סברי דלא אמרינן רוב חתיכות של מיני דמים טמאים. - נראה לכאורה דפליגי אם רוב דמים מן המקור טמאים או שהרוב דמים מן המקור טהורים, - ופליגי בזה הראב"ד והרז"ה דהראב"ד בשער הוסתות ד"ה עתה אפרש כתב ועוד דרוב דמים שבאשה טמאים, יעוי"ש. והרז"ה בהשגות כתב דרוב דמים שבמקור טהורים, יעוי"ש. ואפשר דבזה פליגי ר' יהודה ורבנן, - וא"כ ע"כ רבנן סברי דרוב דמים שבאשה טהורים ולהכי מטהרים בהמפלת חתיכה, ולא חיישינן לדם טמא. - אבל לפי"ז תקשה על הראב"ד שכתב דרוב דמים שבאשה טמאים. כיון דקיי"ל כרבנן דר' יהודה. - וא"כ מבואר דאמרינן דרוב דמים באשה טהורים:
ד ונראה דהראב"ד מפרש טעם רבנן כמו שאיתא בירושלמי רבנן אמרין מקור הוא שהוא מגדל חתיכה, רבי יהודה אומר דם הוא שהוא קרוש ונעשה חתיכה. יעוי"ש. - והיינו דר' יהודה סבר שהחתיכה עצמה נבראת מדם נדות. - ורבנן סברי שאין שייכות החתיכה לדם נדות וכן פירשו דתוס' הכא ד"ה אלא. - ולפלא שלא הביאו מהירושלמי וא"כ אין ראיה מרבנן דסברי רוב דמים שבאשה טהורים. אלא סברי שאין זה שייכות להדמים, ואדרבה מדברי ר' יהודה נשמע דרוב דמים שבאשה טמאים. דאל"כ אלא אמרינן שרוב דמים באשה טהורים א"כ צריכין לילך בתר רובא ולומר דהחתיכה נעשה מדמים טהורים. - וכיון דרבנן לא פליגי בזה על ר' יהודה, ורק מצד אחר פליגי, והיינו דסברי דהחתיכה נולדה מעצם המקור ולא מן הדם, וא"כ יש ראיה מזה להראב"ד. - ה והנה הס"ט הקשה מדוע לא ניחוש שמא היה בתוכו דם אגור. ומדוע לא נימא דפליגי בזה יעוי"ש. אבל לפי המבואר ע"כ אין לחוש לדם אגור בפנים. כיון שסברי רבנן דאין שייכות החתיכה לדם. ורק בשר המקור בעצמו מגדל החתיכה. - וא"כ אין מקום לומר שתהיה דם אגור בפנים. ורק יש לחוש שמא מחמת המפלת יצא דם, אבל כיון שאין דם לפנינו לא חיישינן לזה, - והביאור בדברי רבנן אין רוב חתיכות של ד' מיני דמים הכוונה דבהחתיכה אין לחוש למראה דמים טמאים כיון שאין הדם גורם לזה. וזהו מצד הרוב:
ו שם, אלא אמר רנב"י באפשר לפתיחת המקור בלא דם קמפליגי, - וקשה מ"ט דרבנן דמטהרי הלא עכ"פ ספק הוי, והמהרש"א הקשה בזה. יעוי"ש, אמנם כבר קדמו הרמב"ן בחידושיו ומתרץ וז"ל התם משום דילדה ואינה יודעת מה ילדה וחוששין ללידה ולזיבה שמא עם הנפל יצא דם. אבל שילדה לידה יבישתא העמד אשה על חזקתה וטהורה היא, ועוד שהרי בדקו ולא מצאו דם עכ"ל, ביאור דבריו דבלידה שאני, - והיינו דלמ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם לא סמכינן אבדיקה. אבל למ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם שפיר סמכינן אבדיקה בצירוף החזקה, - ובזה יש לומר דזהו כוונת רש"י שפירש בד"ה בלא דם, דם לידה יעוי"ש, ומה בעי רש"י בזה. - וע"כ דכוונת רש"י דבלידה הוי ספק, עכ"פ גם למ"ד דאפשר לפתיה"מ בלא דם, - אבל הכא במפלת חתיכה דלא הוי לידה מוקמינן אחזקה כשאין דם לפנינו:
ז והנה הראב"ד מוכיח דרוב דמים טמאים באשה בהא דאיתא הכא בסוגיא בפלוגתא דתנאי דתניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה וכו' רבי יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל, והיינו דסבר אי אפשר לפתיה"מ בלא דם, והא הכא לא חזינן להאי דם אם הוא דם טמא אם הוא דם טהור, ואמאי נאכל ליחוש דלמא דם טהור הוא, אלמא כיון דרוב דמים שבמקור טמאים הם כודאי משוינן להו הלכך מביאה קרבן ונאכל ממנפ"ש אי יולדת היא, או זבה גדולה, והכא קולא היא דקא שרינן ליה תרי איסורי נבלה וחולין לעזרה עכת"ד. יעוי"ש. - והרז"ה בהשגות כתב וז"ל ואני אומר שאין בזו שום ראיה דכי אמרינן אי אפשר לפתיה"מ בלא דם, בלא דם טמא קאמרינן, יעוי"ש. ביאור דבריו דאעפ"י שרוב דמים באשה טהורים. אבל באופן פתיה"מ אז אמרינן דדם טמא הביא, או שהפתיחה מביאה דם טמא. - והנה דברי הרז"ה לכאורה תמוה דלפי דבריו דם טהור היכי משכחת לה דהלא תמיד איכא פתיה"מ, ובזה באה הקבלה שהוא דם טמא, - וא"כ אפילו בשראתה דם טהור, אבל כיון דאיכא פתיה"מ הרי באה הקבלה דע"כ איכא דם טמא ג"כ. - וכן מצאתי בשו"ת למרן הגרע"א בסימן קנ"ח דנפק"מ בין הראב"ד להרז"ה בנפתח הקבר וראתה דם טהור דלהראב"ד טהורה, כיון דדם טהור לפנינו מהיכי תיתי ניחוש דראתה עוד דם טמא ונאבד. אבל להרז"ה כיון דכך היתה הקבלה דא"א לפתיה"מ בלא דם טמא גם באופן זה טמאה יעוי"ש. אבל קשה מה שכתבנו דלהרז"ה לא יצוייר דם טהור. - ואפשר דבאופן שבא הדם שלא בהרגשת פתיה"מ, והדם הוא ממראה טהור לא חיישינן לדם טמא. - אבל קשה לפי מה דקיי"ל דדם שלא בהרגשה טהור מן התורה בלא"ה, - וע"כ הא דטיהרה התורה מראות טהורות ע"כ הכוונה גם בשבא בהרגשה, וא"כ קשה כדלעיל, וצע"ג:
ח ונראה כי יש שני מיני הרגשות. א) הרגשת פתיה"מ. ב) הרגשת זיבת דבר לח, היינו שהמקור מזיע דם אף שלא נפתח המקור וסבר הרז"ה שהרגשה ממין השני ג"כ נקרא הרגשה מצד דין התורה. (וזהו כסברת הנו"ב חיו"ד סימן נ"ה) ובאופן הרגשה כזו כיון שאין בזה פתיה"מ ממש לא באה הקבלה שהוא בודאי דם טמא, ובזה אדרבה רוב דמים הם טהורים, והראב"ד סבר שגם באופן זה רוב דמים טמאים הם, וזהו הנפק"מ לדינא בין הראב"ד להרז"ה: ט אמנם קשה לי טובא בסתירת דברי הרז"ה דהנה הכא כתב דכך היתה הקבלה דכל שיש פתיה"מ שיצא דם טמא, - והרז"ה כתב להשיג על הראב"ד שמקשה על הרב אחא שפוסק דהא דאמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם שזהו דוקא מיום ארבעים ואילך ליצירה דהולד, אבל ביום מ' כיון דמיא בעלמא הוא לית לה פתיה"מ, והרז"ה בהשגות מסכים לזה להרב אחא וקשה מדוע בפתיחת המקור לדם נחשב לפתיה"מ, ובנפל ביום מ' לא נחשב לפתיה"מ, - מטעם שהוא מיא בעלמא, ואטו גרע זה מפתיה"מ לדם:
י ונראה כי מה שאמרו רבותינו א"א לפתיה"מ בלא דם, - היינו רק באופן הרגשה שהגוף מזדעזע, - ובזה באה הקבלה שע"כ יצא דם וגם דם טמא, - משא"כ בזיבת דבר לח שאין בזה הזדעזות הגוף בזה אפשר שהזיבה באה בלא דם כמו שכתבנו לעיל. - וסבר רב אחא דבולד קודם שכלו ארבעים יום הוא מיא בעלמא והזיבת המים האלו אין בזה הזדעזות הגוף, וזה לא נחשב לפתיה"מ ממש, - ולזה הסכים הרז"ה. - וזה ראיה לזה שכתבנו דבזיבת דבר לח היינו גם זיבת דם, אין בזה משום פתיה"מ לומר שבזה ג"כ באה הקבלה שהוא דם טמא, - וממילא אמרינן להיפך שרוב דמים הם טהורים הבאים באופן זה מפני שאין זה הרגשה שדינה כדין פתיה"מ. ויצוייר בזה מראות טהורות:
יא והנה בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל בסימן קנ"ח הקשה השואל בהא דאיתא ב"ק י"א שליא שיצאת מקצתה וכו' לחוש חוששת מראשון, - והקשה הרי רבא לשיטתו דסבר א"א לפתיה"מ בלא דם, א"כ בלא"ה מראשון טמאה. - וכתב מרן שם דאתי שפיר להראב"ד באופן שנפתח הקבר וראתה דם טהור דלהראב"ד טהורה. כיון דדם טהור לפנינו. אבל להרז"ה קשה. יעוי"ש, - ולדעתי נראה דיש לפרש הכוונה בהא דלחוש חוששת מראשון היינו לחששא דלידה ולא לחששא דדם טמא, - ונפק"מ דבכלות השבעה ימים דהלידה מראשון, ובכלות ימי טומאת לידה וגם טומאת נדה ביחד מתחילין ימי טהור, - ואעפ"י שהמנין הימים מתחילין בגמר הלידה אבל כיון שהוא לחומרא, - וא"כ יש להחמיר ביום השמיני שמא הוא שביעי ללידה, - אבל כמו כן אין לשרוף תרומה וקדשים שמא הוא השמיני ללידה. ואם טבלה בליל שביעי לפי מה שיצאת מקצתה א"כ עכשיו היא טהורה וא"כ שפיר מתפרשא הא דלחוש חוששת מראשון היינו מטעם טומאת לידה שיש לומר דכלה גם טומאת לידה עם טומאת נדה ביחד. א בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו וכו' אמר ליה בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת. - ויש לעיין אם יש לחוש אח"כ היינו לאחר שהוציא השפופרת לחוש גם לדם אחר. - והיינו אם חיישינן לפתיחת המקור על ידי השפופרת, ונפק"מ אם לחוש לדם אחר, לומר שהשפופרת גרם לפתיה"מ, וממילא יש לחוש שהמקור מוציא דם. - ולהני תנאי דסברי א"א לפתיה"מ בלא דם. ממילא יש לומר דהמקור הוציא דם מלבד מה שנכנס בהשפופרת, ולמ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם אבל עכ"פ ספק איכא: ב והנה לכאורה מדוע לא מדייק הש"ס בזה ולומר דהן אמת דהדם הנכנס בהשפופרת אינו מטמא משום נדה. אבל מדוע לא מטמאינן לה אח"כ מטעם פתיה"מ, ולומר שזה תליא בפלוגתא דא"א לפתיה"מ בלא דם, ולא סמכינן גם אבדיקה שליתא דם לפנינו. - וביותר להפוסקים דסברי להלכה דא"א לפתיה"מ בלא דם, ומ"מ בהא דשפורפרת כו"ע סברי כן להלכה. ולא נחתו להא דפתיה"מ. - ולכאורה יש לדון מזה דכל עיקר הא דא"א לפתיה"מ הוא רק בשגרם הפתיחה מבפנים. - אבל לא בשגרם הפתיחה מבחוץ. וזהו דלא כהגאון נוב"ת שכתב בסימן ק"כ לדבר פשוט שאין הבדל בין אם גרם הפתיחה מבפנים או מבחוץ יעוי"ש. וכתב כן מסברא לחודיא, ולפי מה שכתבנו מוכח מזה דלא חיישינן לפתיה"מ בשגרם הפתיחה מבחוץ:
ג אמנם הרמב"ם בפר"ה מא"ב הט"ז כתב וז"ל האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה הדם בתוך השפופרת טהורה וכו' יעוי"ש. הנה הוסיף הרמב"ם וכתב בפרוזדור, שזה ליתא בש"ס. - ומה ראה הרמב"ם לכתוב בפרוזדור משמע שבא לאפוקי אם הכניסה השפופרת להמקור. ולכאורה מה הבדל יש בזה. - והנה אפשר לומר דבא ללמדנו דאם הכניסה השפופרת להמקור דאז חיישינן לפתיה"מ, וא"כ יש לחוש לדם אחר אח"כ. - אבל אפשר לומר דלרבותא כתב כן. - והיינו דאעפ"י שיצא הדם מן המקור בלא שפופרת. - אמנם כיון שהטומאה מתחלת בהפרוזדור דזהו בית החיצון שכתב הרמב"ם שם בה"ב. אין כאן טומאה. וא"כ אין ראיה מזה לפתיה"מ וצ"ע: ד עוד מסופקני להאי דם בשפופרת דאין האשה נטמאת לא בנדה ולא בזיבה. - היאך הדין לענין השבעה נקיים אם סותרים את הנקיים. מי אסרינן כיון דאין לזה טומאה אין לזה גם דין סתירה, או"ד כיון דעכ"פ לא הוי מעיין סתום. - או דהוי הדין בזה כמו הדם הבא שלא בהרגשה דפליגי בזה הפוסקים כאשר ביארנו בספרנו נזר הקודש למסכת זבחים כ"ט וצ"ע: ה שם, לימא שפופרת תנאי היא דתניא המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. ר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וכו' ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה והוא הדין לשפופרת ופירש"י כיון דמטעמא משום חציצה יעוי"ש. - וקשה דכיון דטעמא משום החציצה, וא"כ מסתבר יותר למעט שפופרת כיון שהוא אינו מינו, וא"כ מנין לחדש דגם בשפיר ובחתיכה הוי ג"כ מיעוט מבשרה. והלא אית לן לומר דהכתוב ממעט המסתברא דהיינו מין בשאינו מינו. - משא"כ שפיר וחתיכה שהוא מין במינו דאינו חוצץ וכמו שפירש"י לעיל ד"ה דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. הלכך בבשרה קרינא ביה דמין במינו לא חייץ. - ומצאתי בחידושי הגאון חת"ס שהקשה בזה וכתב לדייק דלמה לן למעט שפופרת הא בלא"ה טהורה מן התורה מטעם חסרון הרגשה והיינו דאעפ"י שיש חזקה להדם שבא בהרגשה. זהו רק בבדיקת עד שסברה שהרגשת עד הוא וכן בשמש, אבל כל זה דוקא מפני שאינו מגיע עד לפנים מן המקור, אמרינן שהדם יצא בהרגשה, שזהו החזקה להדם. משא"כ בשהכניסה השפופרת עד לפנים מן המקור והוציא הדם, א"כ מנלן שיצא בהרגשה, וא"כ מידי ספיקא לא נפקא, ולמ"ל קרא דטהורה. - ומכח זה מחדש דר' זירא דהוא מרא דשמעתא אזיל לשיטתו דסבר בכריתות חתיכה אחת שנינו, וספיקא דאורייתא לחומרא, אבל ר"א ע"כ סבר ספד"א לחומרא וא"כ לא צריך קרא למעט שפופרת, ולהכי סבר למעט שפיר וחתיכה עכת"ד. - אבל לדעתי דבריו תמוהין טובא דאפילו למ"ד ספד"א מה"ת לחומרא, מ"מ לא אמרינן דאמרה תורה למעט. ספק כדאמרינן בעלמא איצטרך קרא למעט ספיקא. - ובעיקר הדבר שמפרש שהכניסה השפופרת עד לפנים מן המקור. ומפני זה הוקשה שאיכא כאן חסרון הרגשה. כתבנו לעיל דהרמב"ם מדייק שהכניסה השפופרת בפרוזדור. וא"כ לא הגיע השפופרת עד אותו מקום. - וא"כ ע"כ יצא הדם מהמקור מעצמו. וממילא איכא בזה הרגשה ממש כדין חזקת דם שיוצא בהרגשה וסבורה האשה שזהו הרגשת השפופרת כמו שהדין בבדיקת העד, והשמש, ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שכתב שהכניסה בפרוזדור:
ו ובעיקר הקושיא נ"ל לומר דהתנא מדייק מהא דאמרה תורה בבשרה. דמשמעו בשרה שלה, ולא בשר שאינו שלה. - והביאור בשר הנופל ממנה שזה אינו בשרה, כיון שלא תשאר אצלה. - וזהו שפיר ושליא, והרי זה כאילו אמרה תורה בהדיא דהכא גם מין במינו חוצץ, ומזה נלמד למעט שפופרת מכח כש"כ שהוא גם אינו מינו:
ז והנה לפי מה שמפרש החת"ס שתחבה השפופרת עד פי המקור ופתחה את המקור דלפי זה תליא בפלוגתא דאי אפשר לפתיה"מ בלא דם. ודוחק לומר דסבר החת"ס דשאני בגרם הפתיחה מבחוץ. ולא סבר בזה כהנו"ב שאין הבדל בין אם גרם הפתיחה מבפנים או מבחוץ, מדלא נחית לזה. - וא"כ לפי פירושו תקשה מדוע לא נחית הש"ס לומר דתליא בפלוגתא דא"א לפתיה"מ בלא דם. - וכמו שכתבנו לעיל מזה. - ח דף כ"ב לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. כתב המרדכי בחולין בפר' הזרוע מדוע לא נתבטל הצחצוחי זיבה ברובא. וכן ביבמה שרקקה דם מטעם שא"א בלא צחצוחי רוק. מדוע לא נתבטל הרוק ברובא, ומתרץ דכיון שתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול. וכתב החת"ס דכל זה דוקא במין בשאינו מינו דאזלינן בתר טעמא וחזותא. ובזה אמרינן דאעפ"י שנאבד הטעם או החזותא. מ"מ אין בכח המבטל לבטל אם לא היה ניכר מעולם, וזהו בצחצוחי זיבה, וכן ביבמה שרקקה דם. - אבל במין במינו דרחמנא אמר אחרי רבית להטות אין הבדל בין אם מעורב בתחלתו אי לא עכת"ד יעוי"ש:
ט והנה אף שהסברא מצד עצמה נכונה, ובזה מיושב הרבה קושיות שהקשו האחרונים. - אבל יש להעיר מחדושי הר"ן שכתבנו לעיל מזה בהא דכתב בהא דתבעוה להנשא דחיישינן לדם חימוד. וכתב דאעפ"י שדם חימוד טהור, אבל חיישינן שמא מעורב טפת דם נדה בהדם החימוד. - ולא אמרינן דנתבטל הטפה דנדה בדם החימוד המרובה אעפ"י שהוא מין במינו. - וע"כ הטעם משום דהוי נולד בתערובות:
י ומה"ט גם מה שכתב שם ליישב דברי הרשב"א שהביא ב"י בסימן קפ"ז דאם יש לה מכה תולה במכתה אפילו אינה יודעת שמכתה מוציאה דם ואפילו בשעת וסתה, ותמוה בזה מדוע תולין להקל, גם הקשו מפ' הרואה כתם גבי ר"ע שהורה כן גבי כתם וראה תלמידיו מסתכלין. ואמר להם לא אמרו בכתמים להחמיר אלא להקל, משמע דדוקא בכתמים תולין להקל ולא בראייה ממש, וכמו שהקשה בזה החכ"צ. - וכתב החתם סופר שם דיש לצרף שמא דם מכה מרובה ונתבטל דם הנדה שבהרגשה בתוך דם הטהור, ומצורף זה לספ"ס כמבואר שם בארוכה, יעוי"ש. - אבל יש לזה סתירה מדברי הר"ן שכתבנו ודוחק לומר שהרשב"א לא סבר כן. איברא דהרשב"א סבר דדם חימוד בעצמו ג"כ דם טמא, - אבל בדבר הביטול אין לנו לעשות מחלוקת ביניהם, - וע"כ דלא שייך ביטול מטעם שתחילתם בתערובות:
יא והנה עוד יש בזה דשאני רואה שזה דומה לטומאת משא וכמו שכתבנו לעיל מזה:
יב תוס' ד"ה לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. ומהאי טעמא מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא, והא דלא מצריך ר' יהושע התם קרא כי הכא, מפרש ר"ח דהתם מיירי בשרואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות, וסבר ר' יהושע דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה בעין, יעוי"ש, ביאור הדברים דסבר ר"ח דבאמת יש לומר דהצחצוחין בטלין ברוב קרי אבל מפני הריבוי זיבות ע"כ יש מעט צחצוחין בעין בלא תערובות. וע"כ דסבר ר"ח דבשביל טומאת משא אין כאן טומאה מה"ת וזהו כשיטת התוס' בבכורות כ"ג. ועל זה הוקשה להתוס' מ"ט דר"א דפליג וסבר דלא מטמא במשא, כיון דע"כ יש זיבה בעין ג"כ בלא תערובות, ועל זה כתבו וז"ל ואפ"ה לא מטמא ר"א במשא דכיון דפתיכא ביה ש"ז יעוי"ש, ביאור הדברים דע"כ יש בהזיבה ג"כ מעט ש"ז, ממילא אפשר לומר דלא מטמא במשא בשביל התערובות הש"ז המעט. - ולכאורה תמוה הלא המעט ש"ז תיבטל בהזיבה דבעין. אבל סברי התוס' דסבר ר"א דהזיבה הבאה בתערובות הש"ז אין בזה טומאת משא, מפני שאין זה זיבה האמורה בתורה. - והכא הוי גזירה"כ דסותר יום אחד. והנה לפי"ז מוכח דלא סבר כהרבינו משולם דתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול. - וזהו כשיטת התוס' זבחים כו' ד"ה שחט ואח"כ חתך פסולה. כתבו דדם פסול ליתא בביטול יעוי"ש. והתם הוי האיסור בתחילתו בתערובות, וזהו דלא כהרבינו משולם, ולפי מה שכתבנו ע"כ גם התוס' הכא לא סברי כשיטת הרבינו משולם:
יג ובעיקר קושיות התוס' נראה דשאני הכא מהא דטומאת משא והיינו דהכא לענין לסתור הנקיים דבעינן שיהיה בזה משום רואה. והיינו דדוקא, ראיה סותרת. - וחידשה תורה דאף הראיה של זיבה דפתיכא בהראי' ש"ז ג"כ הוי ראיה מעליא, ולזה בעינן קרא, - אבל מצד הסברא אין לדון בזה תורת רואה. מטעם הצחצוחין, - והיינו דיש לומר דכיון דאם לאו הש"ז לא היה אלו הצחצוחין באין. והרי זה אינו מחמת עצמו אלא הזיבה באה מחמת סיבת דבר אחר, והיינו הש"ז. - ולזה בעינן קרא המלמדנו דישנו בסתירה דיום אחד וכמוש"נ:
יד והנה בהא דבעי רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם. או דלמא האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ, ואפילו בקיסם נמי. - אמר ליה תיפ"ל דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה, - והיינו לפירש"י דהרואה בקיסם בצר ליה שיעורא, - ולפירוש התוס' חסר בזה נגיעה בפי האמה יעוי"ש, והנה לפי"ז הרואה קרי או זיבה בקיסם טהור. - והרמב"ם כתב בפר"ה מאבוה"ט ה"א וז"ל ש"ז מאבות הטומאה וכו' ואחד הנוגע בה, ואחד הרואה אותה בבשרו שניהן ראשון לטומאה דין תורה, וכמה שיעורה לנוגע בכעדשה, ולרואה בכל שהוא ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה שנאמר אשר תצא ממנו ש"ז, לפיכך אפילו ראה בקיסם הואיל והגיעה לפי האמה נטמא עכ"ל, ותמוה דזה הוי היפך הסוגיא ועי' בהשגה להראב"ד שהקשה דכל משהו אין צריך חתימת פי האמה, ורב הונא דאמר אף הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה פליג אדרבי שמלאי דאמר לרואה במשהו, דרב הונא סבר אף הרואה משום נוגע הוא, ואפילו שלא בקיסם בעי שיעור, הילכך אי מפיק לה בקיסם ולא נגע טהור אפילו כמה עכ"ל:
טו ונראה דהנה הרשב"א מביא דמקשים דבזבה מצריך קרא שמטמאה בפנים, משמע שמצד הסברא אין טומאה בפנים. והכא מצריך קרא שהטומאה מבחוץ משמע שמצד הסברא הטומאה בפנים, ומתרץ שם בשני אופנים יעוי"ש: טז אמנם נראה לפרש דהא דאמרה תורה בזבה ובנדה שמטמאה בפנים בפרוזדור הכוונה דוקא בפנים ולא בחוץ. והיינו דאם לא היתה הנגיעה בפנים רק מבחוץ אין לה טומאה כלל. - וזה בהכניסה שפופרת. והדם לא נכנס לפרוזדור אלא בהשפופרת אין לה שום טומאה נמצא דחידוש התורה בזבה בשתים היינו דמלבד שמטמאה בפנים, אמרה תורה שזהו אופן הטומאה ולא באופן שהיתה הטומאה בחוץ ולא בפנים. ומצד הסברא הוי אמרינן דלא גרע חוץ מפנים. - וחידשה תורה דהטומאה מבחוץ באה דוקא אם נטמאת בפנים. וזהו מקור הטומאה, והא דאמרו מלמד שמטמא בפנים כבחוץ. זה ליתא בנדה ובזבה, וכמו שכתב הרשב"א דהביאור כבחוץ בעלמא בבע"ק ובזב. - ולפי"ז הסברא מצד עצמה מחייבת דכיון דהטומאה באה מצד ראייה, דהפנים והחוץ שניהם שוים. וחידשה דרק בפנים הוי הטומאה. - וחוץ בלא פנים אין כאן טומאה. ולפי"ז גם בבע"ק וזב כמו כן הסברא מחייבת דפנים וחוץ שוים ומטמא בפנים כבחוץ, ועכ"פ פנים לא גרע מבחוץ, - ועל זה אמרה תורה ממנו דרק בחוץ מטמא ולא בפנים. - יז וזהו שבעי רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם, וא"כ יש כאן חוץ בלא פנים אם דינו כזבה, דחוץ בלא פנים אין כאן טומאה. - וזהו מהא דאמרה תורה ממנו דהיינו מבשרו שבפנים, וכיון שראה בקיסם, הרי חסר כאן פנים. וחוץ בלא פנים אינו טמא. או דלמא דכוונת התורה להיפך דלא בעינן כלל פנים. - וזה היפך מזבה דבזבה העיקר דהטומאה הוא בפנים, ובבע"ק וזב עיקר הטומאה הוא דוקא בחוץ, ולהכי אפילו בקיסם נמי, והיינו דאעפ"י שחסר פנים, אבל כיון שאיכא נגיעה בחוץ ג"כ טמא:
יח והשיב רב הונא דנוגע הוי, וא"כ בעינן שיעור כחתימת פי האמה לרש"י וגם נגיעה לפירוש התוס', והיינו דצריך נגיעה כיון דסבר דנוגע הוי. - אמנם הרמב"ם דסבר רואה הוי, ממילא לא בעינן שיעור כחתימת פי האמה דזה שייך רק בטומאה הבאה על ידי טומאת מגע, - והדרשא דממנו סבר הרמב"ם דבא למעט טומאה בפנים. אלא הטומאה הוי רק מבחוץ, וגם בלא נגיעה כלל בבשר. - והא דכתב הרמב"ם, ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום פי אמה, - לא הוי הכוונה לשיעור חתימת פי האמה. דהרי כיון שרואה הוי לא בעינן שיעור כלל, - אלא הביאור בדבריו שע"כ יש חתימה בפי האמה. - דהיינו בהמעט הש"ז ואפילו המשהו עכ"פ חותם מעט פי האמה. - וזה די להיות טמא. ואפילו באופן שלא נגע הש"ז בכותלי האמה. - וזהו שכתב לפיכך אפילו ראה בקיסם, הואיל והגיעה לפי אמה נטמא. - והיינו דהקיסם בשהוציא אותו מהאמה הש"ז שבפנים בהקיסם עכ"פ נמצא בפי האמה הש"ז, דהיינו בהאויר של האמה בסופו. זהו טומאתו. - והנה כנראה גם מרן הכס"מ נחית לזה מעט אבל מפרש שזהו מה שהשיב רב הונא יעוי"ש, וזה תמוה דהרי הש"ס מדייק מדברי רב הונא דנוגע הוי. - ואין פירוש זה סובל לנגיעה וצ"ע. - אבל נראה כמו שפירשנו דרב הונא סבר דנוגע הוי, - אבל הרמב"ם דסובר כר' שמלאי דאמר לרואה במשהו, - סבר למידרש הא דממנו שאמרה תורה בא להורות דטומאת הש"ז הוא דוקא מבחוץ ולא מבפנים, - ולכאורה קשה היכן מצא הרמב"ם להכריע דהא דממנו מידרש לטומאה דבחוץ. והלא עיקר הפשיטות לרב הונא הוא מטעם דנוגע הוי, אבל אם אמרינן דרואה הוי אכתי יש להסתפק דלמא בא למעט קיסם. - ונראה דסבר הרמב"ם דכיון דרואה הוי ולא בעינן שיעור. ממילא לא בעינן גם נגיעה, דלא שייך נגיעה לרואה וגם לא שייך שיעור. להכי אין מקום למיבעי ברואה קרי בקיסם כלל, וע"כ עיקר הא דבעי רבה מרב הונא הוא רק אם נוגע הוי. ועל זה השיב רב הונא דכיון דבעי שיעור או נגיעה להכי ליכא טומאה בראיה שעל ידי קיסם, - אבל להרמב"ם דסובר דרואה הוי, ולא בעי שיעור ולא נגיעה אין כאן שום ספק לרואה קרי בקיסם דטמא. וכמוש"נ: א שם, בעא מיניה ריובר"ח מרבי אלעזר דם יבש מהו וכו' אם נמוחו טמאה אי הכי כי לא נמוחו נמי אמר רבה כי לא נמוחו בריה בפני עצמה היא, ומי איכא כי האי גוונא אין והתניא וכו' ושאלו לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה ע"כ הסוגיא. - והנה מבואר דבקליפות ושערות מהני הבחינה שתטיל למים ואם נמוחו טמאה, ואם לא נמוחו אמרינן דבריה הוא, וטהורה. - והנה אינו מבורר היאך הדין בדם יבש אם יש לסמוך על הבחינה על ידי הטלה למים, ואם לא נמוחו אמרינן דבריה היא, - אבל פליגי בזה הראב"ד והרז"ה דשיטת הראב"ד בשער הפרישה אות ג' דבדם יבש אפילו אם לא נמוח במים טמאה ולא אמרינן דבריה היא, אלא אמרינן שהוא דם, והרז"ה בהשגה שם כתב דגם בדם יבש סמכינן על הבחינה דהטלה למים, ואם לא נמוח טהורה היא מטעם דאמרינן דבריה הוא. והובא שיטתם בהרא"ש ובשו"ע סימן קפ"ח: ב והנה הש"ך ביו"ד שלהי הסימן כתב דמהירושלמי מוכח כשיטת הראב"ד יעוי"ש. - ונראה דכוונתו להא דאיתא בירושלמי פר"ג דנדה ה"ב דאיתא שם המפלת דם יבש רבי לעזר אומר טמיאה, רבי יוסי בן חנינא אומר טהורה מתניתא פליגא על ריב"ח מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומות ובא מעשה לפני חכמים ושלחו וקראו לרופאין ואמרו להן מכה יש לה מבפנים ושוב מעשה באשה אחת שהיתה משרת כמין שערות אדומות וכו' ואמרו להן שומא יש לה מבפנים וכו' הא אין בה שומא ואין בה מכה לא בדא, פליגין עליה ולית לה קיום ע"כ הסוגיא. והנה מבואר מזה דבדם יבש לא סמכינן אלא בשיש לה מכה עפ"י הרופאין, - וע"כ למד מזה הש"ך דלא סמכינן גם על הבחינה דהטלה למים, - וזהו כשיטת הראב"ד:
ג אמנם נראה דאין מזה ראיה. - והוא דהנה חזינן דהירושלמי לא סבר דעשו חכמים בחינה על ידי הטלה למים, - וזהו דלא כש"ס דילן שמבואר דעשו חכמים בחינה. - וע"כ דפליגי אם סמכינן ארופאים לחודיא דש"ס דילן סובר דלא סמכינן ארופאים לחודיא, ויש לעשות גם בחינה, או דסברי חכמים דאף אם האמת כדבריהם שיש לה מכה, אבל אפשר דהקליפות והשערות אדומות נתהוו מדם נדה. (עי' בשו"ת הרא"ש כלל ב' ששאל להרשב"א מדוע לא סמכו ארופאים). אמנם הירושלמי נראה דסבר דמלבד דסמכינן ארופאים סבר הירושלמי דכיון דיש מכה תולין הכל בדם המכה ולא חיישינן לדם נדה. - ולפי"ז אין שייכות דברי הירושלמי להרז"ה. - והיינו דכיון דמיירי הירושלמי בשלא עשו בחינה. פשיטא אשר בלא בחינה. וגם טרם נודע שיש לה מכה אין לטהרה. דפשיטא שיש לחוש לדם נדה. - אבל הרז"ה דמיירי באופן שעשו בחינה ולא נימחו יש לומר דהוא בריה. וכמו שתלינן בהא דקליפות ושערות אדומות אעפ"י שמראין אדום. אמרינן דבריות נינהו. ולא דם נדה. - הנה כמו כן גם בדם יבש אם לא נמוח במים זה תעיד על המכה שהולידה דם יבש, והוא בריה כזה:
ד נמצא דאין להוכיח מזה נגד שיטת הרז"ה. - ואדרבה לכאורה מש"ס שלנו מבואר דתרתי בעינן היינו הגדת הרופאים דמכה יש לה, וגם לעשות בחינה לראות אם לא נמוח במים, והרז"ה סובר דסמכינן על הטלה למים לחודיא. - אמנם נראה להוכיח דסמכינן על הבחינה לחודיא גם בלא הגדת הרופאים שאומרים שיש לה מכה או שומא:
ה והוא מהא דאיתא שם בירושלמי מתניתא פליגא על ר' לעזר המפלת כמין חתיכה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין (האי אדומין קאי אכולהו) תטיל מים ואם נמוחו טמאה. (ואם לא נמוחו טהורה וקשיא לר' לעזר דאמר דם יבש לעולם טמאה) ומשני פתר לה משום בריה אמר ר' זעירא ואפילו תתיב עפר עפר משום בריה וכו' יעוי"ש, מבואר דר' לעזר דמטמא דם יבש ע"כ באופן אשר בהטלה למים נמוחו. הרי מבואר בהדיא כשיטת הרז"ה, דסמכינן על הבחינה ואם לא נמוחו טהורה, אעפ"י שלא שמעו מהרופאים שיש לה מכה, והברייתא השנייה הא דסמכו על הגדת הרופאים, הרי לא עשו בחינה במים. - הרי מבואר להדיא כשיטת הרז"ה. - וכנראה שכוונת הרז"ה מכוון לדברי הירושלמי מפני שכתב שם וז"ל ואם לא נמוח מנין אנו יודעים שהיה דם מעיקרו הלא זהו המפלת כמין עפר אדום שאם לא נמוח אני אומר שהוא בריה יעוי"ש, וזה מבואר להדיא הכא בירושלמי כמו שכתבנו, - וא"כ לפלא על רבינו הש"ך שכתב שמוכח מהירושלמי כשיטת הראב"ד. - ולפי המבואר נראה שזהו כשיטת הרז"ה, - רק זה יש להקשות על הרז"ה מדוע אזיל בשיטה זו, שזהו נגד הש"ס דילן שמבואר דלא סמכינן אבחינה לחודיא, רק בעינן גם עדות הרופאים המעידים על המכה או על השומא. - ואפשר שמפרש הרז"ה דעיקר הסמיכות הוא על הבחינה. - והשאלה להרופאים הוא רק לידע שיש מציאות שהמקור מגדל בריות כאלה. אבל העיקר סמכינן על הבחינה דאם לא נמוחו, וכמוש"נ:
ו ובעיקר הדבר בדבר שאלת הרא"ש מדוע לא סמכו חכמים על הגדת הרופאים לחודיא. - וביותר קשה מדוע סבר הירושלמי דסמכינן ארופאים, ולא עשו בחינה ג"כ ובאיזה סברא פליגי הש"ס דילן עם הירושלמי, - נראה דפליגי במקור מקומו טמא. דהש"ס דילן אזלי בשיטה דמקור מקומו טמא, וא"כ ע"כ אשה זו טמאה טומאת ערב, - וממילא יש גם להחזיקה לטומאת נדה ג"כ, להכי לא סמכו ארופאים לחודיא, - והירושלמי אזיל בשיטת הני תנאי דסברי מקור מקומו טהור, ואין כאן חזקה לטומאה להכי סמכו ארופאים לחודיא:
ז תוס' ד"ה אבל דם דרכיך לא, וא"ת והא דם הנדה נמי קתני התם בהדי אידך דפרק דם הנדה, - והיינו דהקשו דהתם בדם נדה מצינו דלא מהני דלא נמוח גם במעל"ע. וא"כ היאך בעי למימר הכא דדם נדה דרכיך שאם לא נמוח רק ביום או בלילה דלא מחזקינן ליה בדם נדה. עי' במהרש"א, שמפרש כן כוונת התוס' יעוי"ש. - וקשה הא יש לומר דשאני הכא כיון דהוי בריה דהיינו יבחושין או עפר, ובאופן זה הוי בירור גם במעט זמן, משא"כ התם דמיירי בדם נדה ממש, - וזהו שיטת הראב"ד שסבר דדוקא באופן דתנן בהמשנה שהם בתור בריות בזה סמכינן אבחינה אם נמוחו. - אבל בדם יבש שלא נשתנה לבריה לא סמכינן אבחינה. - וא"כ לכאורה מוכח דשיטת התוס' דאין הבדל בין אם נשתנה לבריה, או שהוא דם יבש סתם, וזהו כשיטת הרז"ה, ומצאתי בס"ט שנחית לזה, יעוי"ש. - אבל נראה דאין ראי' מזה דסברי התוס' כשיטת הרז"ה. - והיינו דע"כ הפירוש, שם במשנה דם הנדה מטמאין לחין ומטמאין יבישין. והיינו אפילו אם לא יחזרו לכמות שהיו, ע"כ מיירי גם בהא דמפלת כמין קליפות וכמין יבחושין. - והיינו לאחר שנמוחו והוחלטו שהוא דם נדה ג"כ הדין דמטמאין אח"כ כשנעשה יבש, וגם אינו חוזר אחר שרייה לכמו שהיה. - וזה מוכח מהא דאיתא שם דפריך יבש מעיקרו מנלן, - ולכאורה דלמא לא מיירי התנא ביבש מעיקרו, ועל זה פירש הרשב"א הובא בהרא"ש הכא שמפרש כיון דהתנא סתמא קתני. - והנה כמו כן פריך שם אח"כ ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו' אם נמוחו טמא, - מנלן, ולכאורה דלמא התנא לא מיירי בהכי, וע"כ מדתנן סתמא ע"כ גם בזה מיירי התנא, - נמצא דגם באלו שנשתנו לבריה ג"כ שנה התנא דאם נעשו יבשים מטמאין, - וע"כ הביאור בזה דלאחר שנמוחו ומבורר לפנינו שהוא דם נדה מטמא יבש אפילו אם לא יחזור גם לאחר מעל"ע לכמו שהיה לח מעיקרא, - וא"כ אתי שפיר קושיות התוס' גם לשיטת הראב"ד. - והנה הרשב"א מכח סוגיא זו שם הביא ראיה לשיטת הראב"ד כמבואר בהרא"ש. ומסתברא שלזה כיוונו גם התוס' הכא. - איברא דהרא"ש הכא מיישב הסוגיא אליבא דהרז"ה כמבואר שם. - אבל מדברי התוס' ליכא הוכחה משום דשפיר מתפרש דברי התוס' אליבא דהראב"ד ג"כ כמוש"נ:
ח תוס' ד"ה וליפלוג נמי רב יהודה בהא, אשערה וקליפה לא פריך, - והיינו דהוקשה להתוס' מדוע פריך הש"ס בהמפלת כמין דגים, ומדוע לא פריך ארישא במפלת קליפות ושערות, - על זה תירצו דכיון דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת קבר יעוי"ש. - ויש לעיין דללישנא דפליגי אם זה דם נדה ור"ל אמר דגם זה במחלוקת שנויה, - וע"כ סבר ר' יהודה בהמפלת קליפות ושערות אפילו אם לא נימוחו טמאה. וממילא לר' יוחנן דאמר דבנשתנה לבריה מודה ר' יהודה דלא הוי דם, וסבר דאם אין עמהם דם טהורה היאך הדין לר' יהודה בהמפלת קליפות ושערות אם גם זה נחשב לבריה, ודוקא אם יש עמהן דם טמאה, או"ד דזה לא נחשב לבריה לענין זה. וסבר שזה עצמו נחשב לדם, - ולא מהני גם הבחינה הא שלא נמוחו. אח"כ ראיתי בתוספי הרא"ש כתב וז"ל אדגים וחגבים פריך. אבל בקליפה ושערה לא שייך ביה פתיחת הרחם, אבל משנויא דר' יוחנן (ע"כ הכוונה ללישנא קמא) נ"ל דקאי אפילו ארישא דקליפה ושערה דהא ברישא מטמא ר' יהודה בכל ענין, ולא קאמר תטיל למים, וקליפה שערה ואפר כולהו בריה דלא עביד דם דקריש, והוי כי הני עכ"ל, חזינן דסבר הרא"ש דגם קליפה ושערה בתורת בריה נינהו לר' יהודה, ובזה סבר ר' יהודה גם כן דאם אין עמהם דם טהורה, - ומשמע שאין צריך לעשות בחינה במים ג"כ, מדכתב הרא"ש שהדין בזה כי הני דהיינו כמו דגים וחגבים. - אבל תמוה טובא דר' יהודה לא מצריך גם בדיקה במים, ואפשר דכוונת הרא"ש דלאחר הבחינה, ולא נימוחו במים דאם אין בהם דם טהורה, - אבל אין זה במשמעות לשונו וצ"ע:
ט והנה בעיקר הדבר במפלת קליפות ושערות אם לא נמוחו דטהורה, ולא חיישינן לפתיה"מ לדם איכא למימר דכיון דכבר החליטו חכמים עפ"י הסכמת הרופאים דמכה, או שומא יש לה. - ולהכי לא חיישינן דהמקור הוציא דם, משום דתלינן כל מה שיצא שהוא מן המכה ולהכי מודה בזה ר' יהודה, - ומדלא נחתו לזה התוס' וחידשו שרק מפני שמועט הוא אין לזה דין פתיה"מ. מבואר דאפילו בידוע שיש לה מכה או שומא ג"כ אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם נדה. - והיינו דאמרינן דכשם שהמכה מוציאה דם, הנה כמו כן גם המקור מוציא דם, - ולא דמי לדם טהור דהיינו הדמים טהורים. ואין אנו חוששין שמא יצא גם דם טמא מטעם דא"א לפתיה"מ בלא דם, וע"כ צריך לומר כן דאל"כ לא משכחת דם טהור על ידי מראות טהורות מפני שתמיד יש לחוש גם לדם טמא למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם, ויש לחוש שמא יצא דם טמא ונאבד, וע"כ צ"ל דבאשה שמראה דמים שלה ממראות הטהורות אנו אומרים שרק מהמראות הטהורות נמצאת במקור. - משא"כ באשה שיש לה מכה או שומא, - יש לחוש שמא יצא מהמקור גם דם טמא, - וביותר להראב"ד שסבר דרוב דמים הוא מדם טמא, - וגם להרז"ה אעפ"י שסבר דרוב דמים טהורים, אבל בפתיה"מ סבר שהקבלה בזה שדם טמא יצא. - ולהכי חידשו התוס' דבפתיחה מועטת כזו אין לזה דין פתיחת המקור:
י ובזה יש ליישב הא דהקשו התוסי"ש בכריתות ח' ד"ה א"א לפתיה"מ למ"ל קרא ביולדת זכר דתשב ז' ימים הא בלא"ה טמאה נדה יעוי"ש, אבל יש לומר דיצאה דם ממראות הטהורות, ואין לחוש עוד לדם נדה טמא. - ואמרה תורה דטמאה ז' ימים מפני הלידה דהזכר:
יא והנה ראיתי בשו"ת למרן הגרע"א בסימן קנ"ה כתב ליישב קושיות השואל שם בהא דאמר רבא ב"ק י"א לחוש חוששת מראשון. והלא רבא לשיטתו דסובר לדינא א"א לפתיה"מ בלא דם בלא"ה טמאה מראשון. וכתב מרן דלשיטת הראב"ד דרוב דמים טמאים באשה יש נפק"מ לדינא בנפתח הקבר וראתה דם טהור דלהראב"ד טהורה כיון דהדם טהור לפנינו אין לחוש לדם טמא ונאבד. אבל להרז"ה דסבר דהקבלה היתה דא"א לפתיה"מ בלא דם טמא גם באופן זה טמאה עכת"ד. יעוי"ש. - והנה לפי דבריו שלשיטת הרז"ה גם בשדם טהור לפנינו יש לחוש לדם טמא ונאבד, א"כ היאך יצוייר לטהר אשה בדם טהור. והלא מבואר בסוגיא לעיל דמטהרין אשה בדם טהור דע"כ אפילו בפתיה"מ שזהו ההרגשה האמורה בתורה. ודוחק לומר דשיטת הרז"ה דסבר דגם זיבת דבר לח הוי הרגשה מעליא בלא פתיה"מ. ולעיל כתבנו מזה. אבל לפלא שלא נחית מרן לזה:
יב והנה בזה שתירצו התוס' דלהכי לא פליג ר' יהודה במפלת קליפות ושערות דכיון דמועטין נינהו ליתא בזה משום פתיה"מ. - הנה לא כן שיטת הרז"ה בהשגות אות ג' שכתב להדיא דר' יהודה פליג גם בזה משום דאידי ואידי בריה נינהו ואית להו פתיה"מ תדע דאמרינן על מציעתא א"ה כי לא נימוחו נמי, אמר רבא כי לא נימוחו בריה נינהו עכת"ד, יעוי"ש, הרי סבר הרז"ה דלר' יהודה דסבר א"א לפתיה"מ בלא דם גם בזה טמא, - אבל פשטות הסוגיא משמע דבזה לא פליג ר' יהודה, והיינו מהסדר הש"ס דמציין המפלת דגים, ואפשר שגירסא אחרת היתה להר"ז. - וגם לפלא שהרא"ש הביא דברי הרז"ה שסובר ג"כ דבדבר קטן לא חיישינן לפתיה"מ וצ"ע:
יג והנה מרן רע"א ז"ל שם כתב ביישוב הקושיא דהתוס' לשיטת הראב"ד דרוב דמים טמאים באשה, ובשיש דם טהור לא חיישינן לדם טמא גם בפתיה"מ, וכתב דלהכי לא חייש שם בהמפלת קליפות ושערות לדם טמא משום דאיכא למימר דמיירי שיוצא דם טהור, - והיינו ברישא דקתני אם יש עמה דם טמאה, ואם לאו טהורה דמשמע דכל שאין עמה דם טמא, אף דליכא ד"ט טהורה בזה פליג ר' יהודה וסבר דכיון דליכא דם כלל, אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם ונאבד הדם, ואזלינן בתר רוב דמים דטמאים הם, אבל בהא דשערות וקליפות דלא קתני אם יש עמהן דם, וזה גופה אשמעינן דהשערות וקליפות לאו דם הוא אם לא נמוחו. - ויש נפק"מ לדינא אם יש עמהן דם טהור דבזה לא חיישינן לדם טמא בשביל פתיה"מ עכת"ד יעוי"ש. אם כי דבר נכון הוא מאד כמו"ש מרן שם. - אמנם נראה להעיר דלא דמי זה לדם טהור דלא חיישינן לדם טמא, - והוא יען כי אנו אומרים כי הדם אשר בהמקור המה דמים טהורים. - משא"כ במפלת קליפות ושערות אשר זה תמיד על המכה שבבטן, - והמכה הוציאה הקליפות והשערות. הנה גם בשיצא דם טהור לפנינו יש מקום לומר דהדם הוא דם מהמכה. ומראה הדם משונה בתואר מראה דם טהור, אבל אין זה עדות על הדם שבמקור. ואם יש לחוש לפתיה"מ שמוציא דם, ונאבד. - אין הדם הטהור הזה אשר לפנינו מוציא אותנו מידי ודאי אשר הכלל מסור לשיטת ר' יהודה דא"א לפתיה"מ בלא דמים ולהכי נראה דברי התוס' מוכרחין דשאני בזה כיון דמועטין נינהו:
יד וכן יש להוכיח דגם שיטת הראב"ד בהשגה דלא שייך בזה באלו המועטין הא דא"א לפתיה"מ בלא דם, - והוא דהנה שיטת הראב"ד להלכה דא"א לפתיה"מ בלא דם כמבואר בפר"ה מא"ב בהשגה. - והנה בהא דבעי הש"ס אם בעינן מעל"ע בפושרין. - ופסק הרמב"ם שם בהי"ד ואם שהו בפושרן מעל"ע ואח"כ נמוחו הרי זה ספק טמאה, - ולשיטת הראב"ד דא"א לפתיה"מ בלא דם ע"כ ממנפ"ש הוי ודאי טמאה. דאם זה דם נדה הרי היא נדה. ואם אין זה דם נדה, הלא כיון שא"א לפתיה"מ בלא דם, ע"כ דם אחר יצא ונאבד. וא"כ הרי היא טמאה ודאית. - וא"כ היה לו להראב"ד להשיג בזה על הרמב"ם שכתב שהיא ספק טמאה. והיה להראב"ד להשיג ולומר שהיא ודאי טמאה מכח הממנפ"ש, - וע"כ מוכח מזה דסבר הראב"ד ג"כ כשיטת התוס' דלא אמרינן בהני המועטין הא דא"א לפתיה"מ בלא דם:
טו והנה גם לשיטת הרז"ה דסבר דגם פליג ר' יהודה מטעם דגם בזה אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם. - קשה לי טובא בהא דבעי הש"ס אם הבירור במעל"ע בפושרין ומסיים הש"ס בתיקו, - והלא למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם ממנפ"ש טמאה, משום דאי לא נמוחו טמאה מצד שהיה דם ונאבד. - וא"כ היה להש"ס לסיים דתליא בפלוגתא דתנאי דפליגי אם א"א לפתיה"מ בלא דם, - וכמו כן תקשה לדברי מרן הגרע"א ז"ל שרוצה ביישוב דברי התוס' ולומר דגם בזה פליג ר' יהודה וסבר דגם באלו המועטין סבר ר' יהודה א"א לפתיה"מ בלא דם, - א"כ מדוע לא קאמר הש"ס דזה תליא בפלוגתא, - ולא לסיים בתיקו דמשמעו דזה הוי לכו"ע, - וא"כ מוכח כדברי התוס' דבזה לא שייך א"א לפתיה"מ בלא דם כיון דמועטין הן ולזה הכרעת הפוסקים בזה נכונה: טז כתב המחבר בסימן קפ"ח סע"ו בד"א שצריך בדיקה בשריה במפלת כמין קליפות ושערות, אבל חתיכת דם אעפ"י שקשה ואינו נימוח טמאה, וי"א שגם לזה צריך בדיקה בשרייה אם היא חתיכה קטנה כשיעור שפופרת קנה דק שבדקים עכ"ל. הנה בראשונה כתב השני דיעות והוא שיטת הראב"ד והרז"ה. - ומה שכתב אם היא חתיכה קטנה, ע"כ כוונתו בכדי לצאת מהשיטה דא"א לפתיה"מ בלא דם ולהכי לא חיישינן לדם ונאבד, וזהו כשיטת התוס' והרא"ש:
יז וראיתי בביאור הגר"א ז"ל שם כתב להוסיף ראיה דבחתיכה קטנה לא חיישינן לפתיה"מ, - וז"ל ומיהו כיון דבשפופרת חזינן דטהור ה"נ בחתיכות כענין שפופרת וכן כתב הטור, וכתב ב"י דשפופרת עצמה לא ידעינן לכן משערינן קנה דק יעוי"ש, והנה הא דמביא ראיה משפופרת ע"כ היא מהא דאיתא לעיל בהא דראתה דם בשפופרת. ולא חשו לפתיה"מ, וכתבתי לעיל מזה. - אבל ע"כ מוכח מרבינו הגר"א ז"ל דגם בשגרם הפתיחה מבחוץ ג"כ הדין דא"א לפתיה"מ בלא דם, וזהו כשיטת הנוב"ת שכתבתי לעיל מזה, וזה הוי יסוד לדינא לדעת רבינו: