נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף יח.
אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, - ויש לעיין מה זה חידוש דאזלינן בתר רובא, והלא מבואר דבכל דיני התורה אזלינן בתר רובא. - ובתוספי הרא"ש כתב דאיכא חידוש אעפ"י שאיכא מיעוט וחזקה, לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, ואפילו לר"מ דסבר בעלמא סמוך מיעוטא לחזקה הכא שאני משום דהוי מיעוטא דלא שכיח וכו' יעוי"ש. - והנה לפי"ז עיקר חידושא דר' יוחנן דבכל הני שלש מקומות הוי מיעוטא דלא שכיח, וכו"ע סברי הכא דאזלינן בתר רובא אפילו לקולא כמו לשרוף תרומה וקדשים:
כה מקור הא דאמרן פירש"י במתניתין שחזקתו לא בא אלא מן המקור וכתני רבי חייא יעוי"ש. ויש לעיין אם באמת הוי דם מעלייה מיעוט שאינו שכיח. ואינו מצטרף לחזקה אפילו לר"מ, וא"כ היאך תני רב קטינא דספק הוי וכמו שפירשו התוס' שהוא מטעם קורבא וחזקה, - ע"כ סבר דמטעם קורבא הוי מיעוטא דשכיח, - וזהו דבר דמסתברא, - שהרי חזינן דהתורה הכירה לקורבא, כדכתיב העיר הקרובה, ולכהפ"ח הוי מיעוטא דשכיח, - וביותר תקשה לרבי זירא ב"ב דפליג על רבי חנינא וסבר דקרוב עדיף גם מרוב. - ודוחק לומר דפליגי במציאות, - וע"כ צריך לומר דסבר ר' יוחנן דאזלינן בתר המצוי, - ורוב ומצוי עדיף מקורבא וחזקה, - ורב קטינא לא אזיל בתר המצוי. - ואפשר שזהו סברת תוספי הרא"ש שכתב דהוי מיעוטא דלא שכיח, והיינו מפני שהרוב הוא מצוי ושכיח, וממילא דם העלייה אינו מצוי ולא שכיחא. - ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל דתפסינן מעלת המצוי, וזהו שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל:
כו שליא דתנן שליא בבית הבית טמא, ולא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד, - וביאור הדברים לא שהשליא ולד, - ולכאורה היאך סלקא דעתך לומר שהשליא ולד, - אלא הביאור שלא תאמר שהשליא מעידה על הודאי שיש שם ולד, אלא שאין שליא בלא ולד, - והכוונה שהוא מצד רובא. וזהו שפירש"י דרוב שליות יש להם ולד. - והוכרח רש"י לזה מפני שזהו לשון המכוון בהמשנה, - ובתוס' פירשו שאין שליא כלל בלא ולד. - ולפי"ז למה אמר התנא לא שהשליא ולד:
כז וכן שיטת הריטב"א דרק רוב שליות המה בולד, אבל יש שליות בלא ולד מהא דהקשה מדוע לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה דבית דקאי בחזקת טהרה, וליהוי פלגא ופלגא, ומתרץ בשם התוס' דכיון דודאי נגעה שליא בבית ריעא חזקתו יעוי"ש, וכן כתב הריטב"א בחולין פ"ו, הרי דסבר דיש שליא בלא ולד:
כח ועוד מדחשיב ר' יוחנן הני שלשה שהלכו בהן חכמים אחר הרוב והיינו דלא חשו להמיעוט. וחשיב שליא בהדייהו, ע"כ גם שליא נידון רק מכח הרוב ולשיטת התוס' שאין שליא כלל בלא ולד, א"כ אין בזה משום רובא. אלא כן הוא תמיד:
כט ומה שהקשו התוס' דאם יש מקצת שליא בלא ולד א"כ נסמוך מיעוטא דאין בה ולד למחצה שלא יצא רוב הולד וכו'. - נראה לפי מה שכתבנו בשם הרא"ש דעיקר חידושא דר' יוחנן דבהני שלשה מקומות הוי המיעוטא דלא שכיח. ולא סמכינן מיעוט כזה לחזקה, כן אפשר לומר דלא מצרפינן לפלגא. - אבל זה לא מסתבר משום דלצירוף לפלגא נעשה רובא, - וראיה לזה דבתוספי הרא"ש מקשה ג"כ קושיא זו לרש"י. - וע"כ דצירוף לפלגא מצרפינן אפילו מיעוטא דלא שכיח. והיינו דעכ"פ נעשה בזה רובא, - והנה עוד קשה דאיכא הכא ספ"ס והיינו דכמו שיש להסתפק ברובא להיכן נוטה אם הרוב בפנים. או אם הרוב בחוץ. - הנה כמו כן יש להסתפק במחצה על מחצה וזה ודאי דמחצה לא הוי כילוד, ובצירוף ספק זה הוי רובא להיתרא וא"כ אמאי אסורה באכילה, - וגם להתוס' שפירשו דאין שליא בלא ולד. - אבל עכ"פ ספק הוי אם יצא רובא, וכמו כן ספק אם יצא מחצה וא"כ איכא ספ"ס שמא יצא מיעוטא, - ושמא יצא מחצה, והתוס' בחולין כ"ח ועו"מ כתבו כן לספ"ס בשם הר"ש. - וא"כ גם לשיטה זו קשה אמאי אסורה באכילה: ל והנה יש לעיין גם לשיטת התוס' דמפרשי שאין שליא בלא ילד דלפי"ז היאך מתפרשא הא דאיתא שם בחולין אמר ר"א לא שנו אלא שאין עמה ולד וכו' אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר, יעוי"ש, ולדברי התוס' שע"כ יש ולד בשליא מטעם שאין שליא בלא ולד, א"כ אנו יודעין שיש לה ולד, - ועוד מה זה שאמרו סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה מה לי לסימנים כיון שהדבר מוסכם שאין שליא בלא ולד:
לא ונראה דלכו"ע אין שליא בלא ולד, אלא הספק שמא נימוח מקודם שיצא, ואין זה נחשב ללידה אם נעשה נימוח מקודם ומדתנן שליא בבית הבית טמא אמרינן דיש בשליא ולד שלא נימוח. וזה מטעם דרוב אינן נימוחין קודם לידה. ורוב זה שאינו נימוק מקודם חשיב לה ר' יוחנן. וכן פירש בתוספי הרא"ש יעוי"ש, אמנם כל זה לענין טומאה בעינן שלמות ולד, - משא"כ בבהמה לענין אכילה כשיצאת מקצתה חיישינן שמא הוא כילוד. - והספק דנימוח ליתא התם מטעם דגם ביצא נימוח כולו אסור באכילה. מטעם הולד שהיה בו, - ואם הוא נמס כמים עכ"פ השליא אסורה כדין אבר שיצאה לחוץ. ומה שבפנים אסור שמא יצא רובו או ראשו ונימוח אח"כ. - וזהו ההבדל שבין אם קשורה בולד ללא קשורה. - והיינו דאם השליא קשורה בולד. אז אין לחשוב על השליא שיש בה ולד ונימוח, דאין לתלות בולד אחר, וע"כ שליא זו בלא ולד אחר, והסימן לשליא שיש בה ולד היינו זהו הולד הקשורה בה, אבל אם אין קשורה בולד, אפילו כשיש עוד ולד אמרינן דהיתה בשליא זו ולד ונימוח, ולכן אסורה באכילה. - וזהו לשון הרמב"ם בפר"ה ממ"א הי"ג שכתב וז"ל ואם לא היתה קשורה בו כולה אסורה, שמא שליא זו שיצאת מקצתה הלך לו ולד שהיה בה, ולד זה שנמצא בבטן הלכה שליא שלו עכ"ל, מדבריו נראה שסבר גם דאין שליא בלא ולד. מדלא אמרינן דהשליא הוא מהולד שיש שם, ומדוע ניחוש לולד אחר, ומוכח דסבר דאין שליא בלא ולד. וע"כ הלך הולד שכתב הרמב"ם היינו דנימוח. - אבל אמרינן דנימוח אח"כ, - ולהכי כיון דהוי ילוד אסורה באכילה, - היינו השליא וכל מה שבתוכה. - והיינו אם נמצאים שם עוד איזה איברים וחתיכות, ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בהשגת הראב"ד דהשליא לא שייך לאסרה באכילה כיון דלא הוי אוכל וכפירשא בעלמא היא יעוי"ש, אבל יש לפרש דהכוונה כל מה שנמצא בהשליא, משום דלפעמים נמצאם שם איזה חתיכות בשר, והרמב"ם כלל השליא וכל אשר בתוכה, - ומשמיע ר' יוחנן דלא חיישינן לנימוך הולד עד שלא יצא, - וכמו כן בסוגיא דחולין לא חיישינן להנימוך מקודם שיצא, - וזהו ע"כ כרבנן דר"ש לקמן כ"ו במשנה, - וזהו ג"כ מטעם המיעוט דלא שכיחא ולא מצרפינן לחזקה דבית, וכמוש"נ:
לב חתיכה, דתנן המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת. והיינו מטעם דאזלינן בתר רובא, ורוב נשים לאו גוף אטום ילדן. - ועל זה אמר ר' יוחנן דעשאום כודאי, והיינו גם לענין קרבן ונאכל:
לג ויש לעיין הלא זה ודאי דהיד עצמו או דרגל עצמו, בשביל זה לא נחשב ללידה כמבואר לקמן כ"ח דיד לא הוי לידה מדאורייתא, וע"כ הכוונה דאמרינן דהיד או הרגל סימן ללידה. - וכן מבואר לקמן כ"ח דאמרינן אימא הרחיקה לידתה, - והיינו שאמרינן דכבר יצאו האברים והיתה לידה, והיד או הרגל מעידין על לידה. ומטעם זה אין נותנין לה ימי טוהר. - ומזה יש לתמוה לרש"י שפירש הכא דמחזקינן לה בלידה ודאית ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה וזה הוי היפך הסוגיא דלקמן. - ועי' בגיוה"ש שכתב בזה וצ"ע וע"כ כוונתו לזה:
לד אמנם יש להעיר בעיקרא דמילתא, היאך לחוש ללידה בשביל היד לחודא. - ועוד הלא ע"כ האשה יודעת אם היתה איזה לידה מקודם. - ואם אינה יודעת מלידה, א"כ אין סברא לחוש לזה. - והאם באמת סבר התנא כן דבשביל שהפילה יד או רגל אמרינן שהיתה לידה, הרי זה חידוש גדול. יותר מזה שמחדש דלא חיישינן שמא מגוף אטום באת. - וזה לא אמר ר' יוחנן:
לה ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם האי חששא דשמא הרחיקה לידתה, - והרמב"ם בפר"י מא"ב הי"א כתב דהיד מצטרפת לרוב. - ועי' בהה"מ. ולדעתי נראה כי מפרש שזה כוונת התנא רק לענין צירוף, - ועל זה מוסיף ר' יוחנן ואמר דלא חיישינן בריעותא כזו לומר שמא מגוף אטום: לו ולפי פירוש זה ע"כ מוכח דר' יוחנן לא סבר לחששא דאימא הרחיקה לידתה, משום דאם אין לידה לפנינו, א"כ יש ספק בעיקר הלידה אם נולד רוב ולד. ועל זה לא יאמר ר' יוחנן דעשאו כודאי גם לענין קרבן, - כיון דקיי"ל דיד לחודיא לא נחשב ללידה, וכיון שמפרש הרמב"ם דהביאור בזה דהיד מצטרפת, א"כ הרי לידה לפננו וחידושא דהתנא דלא חיישינן לגוף אטום, ור' יוחנן אמר בזה דהרוב הזה הוא כודאי לכל הדינים, - ונראה שזהו כוונת רש"י שמפרש דהרי הוא כודאי לכל מילי, וממילא מוכח דלא חיישינן לשמא הרחיקה לידתה. משום דבאופן זה אין לעשות כודאי: לז ובס"ט בחידושיו לנדה הקשה הלא חידוש זה דלא חיישינן לגוף אטום נשמע גם מהא דשליא בבית יעוי"ש. - זה לא קשה דהשליא הוא באופן הרגיל. משא"כ המפלת יד לחודיא זה מעורר להסתפק שמא גם הגוף הוא אטום כמו שאיתא בבכורות מ"ב כיון דאשתני אשתני יעוי"ש. - להכי אשמעינן התנא דלא חיישינן לגוף אטום אף בזה, - דיצאת יד חתוכה, אבל מיירי התנא שאח"כ בצירוף יש רובו של ולד. כמוש"נ:
לח שם, והאיכא תשע חנויות וכו' ספיקו אסור. - והיינו מטעם דהוי קבוע. - והנה התוס' הקשו דכיון דילפינן קבוע מהא דכתיב, וארב לו כדאיתא בכתובות ט"ו. - וא"ת לר"ש דדריש מוארב לו עד שיתכוין לו קבוע מנא לן וכו' אך לתנא דבי חזקיה כו', וע"כ עד שיתכוין לו נפקא ליה מוארב לו, קבוע מנא ליה. יעוי"ש. - ביאור דבריהם עי' במהרש"א הכא ובסנהדרין ע"ט. והנה כמו כן תקשה להרמב"ם דפוסק דין קבוע. ופוסק כתנא דבי חזקיה:
לט אמנם התוס' בסנהדרין שם תירצו דר"ש יליף ג"כ מוארב לו ומוקי בנתכוין לאותו שהרג, ואעפ"י שאיכא כוונה, - מ"מ פטור מטעם קבוע. יעוי"ש. - ובשיט"מ ב"ק ט"ו כתב בשם הראשונים דתנא דבי חזקיה יליף מתכוין מוארב לו וקבוע מוקם עליו יעוי"ש, מבואר דאיכא לימוד לקבוע גם אליבא דכולי עלמא. - מ ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם בפר"ט מרוצח שהשמיט אוקימתא דש"ס בהא דפריך שם וניזיל בתר רובא דעלמא, ומשני ביושבת בין ההרים, והרמב"ם השמיטה, - אבל נראה לפי מה שהקשה הגאון מהרשש"ך בחידושיו לב"ב שם מדוע לא משני הש"ס דלהכי לא אזלינן בתר רובא דעלמא משום דבשעה שאנו באים למדוד ולהביא עגלה ערופה כבר הדר הרוצח לניחותא, כמו שאמרו בנזיר י"ג התם הדרא לניחותא. וממילא לא אזלינן בתר רובא מטעם דהוי הרוצח קבוע, - יעוי"ש בספרו כוס ישועות. - אמנם נראה דלא משני הש"ס כן משום דתקשה א"כ ניליף מזה דין קבוע, וא"כ למה אמרה תורה לימוד לקבוע. והלא יש ללמוד דין קבוע מהא דאמרה תורה והיתה העיר הקרובה. ולא אזלינן בתר רובא דעלמא, ועל זה משני הש"ס ביושבת בין ההרים. וא"כ אין לימוד מזה לקבוע. משום דיש לדחות דמיירי ביושבת בין ההרים, - משא"כ לפי האמת שאנו יודעין מדין קבוע המבטל לרובא. - ע"כ הא דאמרה תורה למדוד להעיר הקרובה ולא אזלינן בתר רובא דעלמא משום דבשעת המדידה הדר הרוצח לניחותיה, והוי קבוע, ושפיר השמיט הרמב"ם ביושבת בין ההרים, ובכל אופן מודדין להעיר הקרובה כמוש"נ:
מא ובזה יש לבאר הסוגיא דב"ב שם שתהיה מתאים עם הפלוגתא דהירושלמי: מב דהנה איתא בירושלמי סוטה פר"ט ה"ו רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג, ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג, רבנן דהכא פתרין קרייא בהורג שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו, והנחנוהו ועימעמנו על דינו. ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה, - והגאון במשכנות יעקב בח' חו"מ סי' ס"ז מבאר דש"ס דילן בהא דפריך הש"ס וניזיל בתר רובא היינו למאן דסבר הבאת עגלה ווידויא הוא על ראיית ההורג, - משא"כ לגבי הנהרג לא שייך רובא יעוי"ש. - אבל נראה דש"ס דילן כולל בין אם על ההורג, ובין על הנהרג, - וכאשר יבואר:
מא וזה הדבר דהנה הא דאמרה תורה ונכפר על הדם יש במשמע שני מיני דמים, היינו חסרון משפט על הרוצח, וגם כפרה על העצם הרציחה, - שהוא הנהרג, - וכשאמרה תורה חיוב עגלה ערופה להעיר הקרובה, זהו ע"כ מפני שיש חיוב להאכילו וללותו שזהו סגולה שלא יהרג, - ומפני שע"כ יצא מן העיר ההיא באחרונה. - אמנם מפני שיש עוד עיר ודרך אחרת לה, והיא נפישא מינה, א"כ כיון דלר"ח רוב עדיף מקרוב. - פריך הש"ס מדוע לא אזלינן אחרי העיר דנפישא מינה, ועל זה משני הש"ס דליכא נפישא מינה, - ובזה אין לומר דאעפ"י דאיכא נפישא מינה, אמנם יש בזה קבוע משום דהדר לניחותיה, משום דאנו דנין על הנהרג, ולא שייך ניחותא כיון דמת, - ואח"כ פריך הש"ס וליזיל בתר רובא דעלמא, הנה זה הפירכא כיון שיש בהוידוי גם על הרוצח מפני שלא דנו אותו בי"ד, - ועל זה יש לומר שבא הרוצח מעלמא ורובא דעלמא עדיף יותר מקורבא לר"ח, - ווידוי זה חל על כל העולם, - ועל זה הקשה מהרשש"ך. והלא הרוצח הדר לניחותא והו"ל קבוע, וממילא קורבא עדיף, - ועל זה משני ביושבת בין ההרים, והרמב"ם השמיט זה מטעם דבלא"ה ניחא מטעם קבוע, כמוש"נ:
מג שם, בתוס' ד"ה שליא בבית. דאי משליא גופה מייתי מאי איריא משום רוב, אפילו מחצה על מחצה שורפין דהו"ל ספק טומאה ברה"י יעוי"ש, וקשה הא לפי מה שכתבו התוס' לעיל דמסוטה לא ילפינן טומאה דאתיא על ידי ראיית גופה, - ומצאתי בערוך לנר שהקשה והוסיף דאין לומר דהתוס' אזיל אליבי' התירוצים דריש מסכתין דלא סבירא להו החילוק בין ראיה דמנוסה, ובין נגיעה, דלפי"ז תקשה קושיות התוס' מהא דרב קטינא עכת"ד יעוי"ש, - והנה בהא דרב קטינא כתבנו לעיל:
מד ובעיקר הקושיא נראה כמו שכתבנו לעיל דמה שנוגע לטומאת לידה מלבד טומאת נדה, זה הוי טומאת מגע בזה שמספקא לן אם הוי ולד. - וכמו שכתבנו לעיל שזהו שיטת התוס' ב"ק דף י"א. וזה נכון:
מה תוס' ד"ה הלך אחר הרוב, וא"ת מאי קמ"ל ר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, וי"ל דקמ"ל אפילו בקורבא דמוכחא יעוי"ש. - ויש לעיין מדוע התם בתשע חנויות לא הוי קורבא דמוכחא הלא יצוייר דהחנות המוכרת בשר נבלה הוי קרוב יותר, ומ"מ בנמצא הולכין אחרי הרוב חנויות המוכרות בשר כשר ואע"ג דרחוקים יותר מהחנות המוכרת בשר נבלה, דהרי לא נחית התנא לזה, וע"כ סבר התנא דתמיד רוב עדיף. - ואדרבה הכא יצוייר דאיכא קרוב. וגם איכא חזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת כמו"ש התוס' לקמן. - ומדחזינן דלא נחית התנא להא דקרוב אעפ"י דאיכא גם חזקה בהדי הקורבא, - ופשיטא דרוב וקרוב לחודיא דרוב עדיף, וא"כ קשה מאי קמ"ל ר' חנינא. - ואפשר לומר דסברת התוס' דבנמצא, וחזינן דע"כ פירשה החתיכה ממקומה. ורק שלא ידעינן מאיזה חנות פירשה. אבל כיון שפירשה ממקומה. לא שייך לדון בזה תורת קורבא לומר שפירשה מהקרוב, - יותר מלומר שפירשה מהרוב, ואעפ"י שיש קצת סברא לומר בזה דפירשה מהקרוב, אבל ע"כ לא הוי קורבא דמוכח, - מטעם דגם הרובא הוא מאותו מקום, - אמנם באופן שהרובא הוא מרובא דעלמא, דהיינו הרוב בשר דעלמא כשרות והחנות המוכרת בשר נבלה סמוך להבשר הנמצא, זה לא נשמע מהא דתשע חנויות, - מטעם דהוי קורבא דמוכח, ואשמעינן בזה ר' חנינא דגם באופן זה הולכין אחר הרוב, - והסוגיא דב"ב שם פריך בתחילה מהא דעיר הקרובה, - והתם הוי קורבא שאינו מוכחא, - ומכל זה אמרה תורה דאזלינן בתר קורבא. ומכש"כ בקורבא דמוכחא ואח"כ פריך וליזיל בתר רובא דעלמא, ובזה הוי קורבא דמוכחא נגד רובא דעלמא, ומדלא משני הש"ס דבזה ר' חנינא מודה, וע"כ דפשיטא להש"ס דר' חנינא סבר דגם בקורבא דמוכחא אזלינן בתר רובא:
מו תוס' ד"ה אחר הרוב. הכא איכא חזקה כנגד הרוב דבהמה בחזקת איסור עומדת דאי לא הוי חזקה כנגד הרוב לא הוי פריך מידי, דמצינו למימר דר' יוחנן לא חשיב אלא היכא דאיכא חזקה כנגד הרוב, יעוי"ש. - ויש לעיין מה שייך הכא לדון חזקת איסור הלא כיון דאזלינן בתר רוב חנויות מוכרות בשר כשר. - והם כבר יצאו מחזקת איסור כמו שקיי"ל נשחטה הותרה, ובחזקת היתר הם, ומה שייך לדון עתה מה שהיו מכבר בחזקת איסור כיון שהחזקה הלזו כבר חלפה, - ואפשר דכוונת התוס' דאם לא אזלינן בתר רובא, ואנו מסופקים על חתיכה זו שמא היא נבלה דבזה יש להעמידה על חזקת איסור, ורק הרוב מוציאתה מחזקת איסור:
מז והנה לפי"ז תצא דבר חדש מדברי התוס' דבאופן דליכא רובא דהיינו תערובות חד בחד, הוי זה ודאי איסור מטעם צירוף החזקת איסור, - ויש לעיין דלפי"ז באופן שלקח בשר מאחת מהן שיש בזה דין קבוע דהוי ספק השקול, והרי"ז כתערובות חד בחד, א"כ יש לצרף החזקת איסור. והרי זה ודאי איסור, ולא ספק. - ומלשון התנא דתנא ספיקו אסור הכוונה דאסור מספיקא והוי ספק איסור, ולא ודאי איסור. - וכן מבואר בהה"מ בפר"ח ממ"א הי"א שהביא בשם הרשב"א שכתב וז"ל ויראה לי שהלוקח מן הקבוע שלא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמה אבל אם נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה היא ברוב משום ספ"ס עכ"ל, מבואר להדיא שרק משום ספק אסור ולא מטעם ודאי, - דאל"כ אלא אמרינן דנאסרה באיסור ודאי מקודם, א"כ היאך מהני אח"כ לדון בזה תורת ספ"ס. והגה אפשר לומר דהרשב"א לשיטתו דסבר דמהני ספ"ס בחזקת איסור, עיין בש"ך סימן ק"י אות כ"ז בדיני ספ"ס. אבל הפוסקים כולם נקטו דבקבוע לא הוי האיסור אלא מספיקא עי' בש"ך סימן ק"י סקט"ו. ומדוע לא הזכירו הפוסקים דהוי ודאי איסור מטעם החזקה. - והנה אח"כ ראיתי בש"ש שמע' ד' פר"ב שהקשה בהא דפסק המחבר בסע"ד דבנתערבה ברוב דנתבטלה מטעם ספ"ס וזהו דינו של הרשב"א, וכתב ג"כ דהרשב"א לשיטתו בתשובה סימן ת"א דמהני ספ"ס גם בחזקת איסור יעוי"ש, אבל לא כתב לתמוה דלפי"ז להפוסקים דלא סברי דמהני ספ"ס בחזקת איסור דאסור, - ומדוע לא נחתו הפוסקים לזה. - עוד נראה דלא שייך הכא לדון מטעם ספ"ס כיון דמקודם נאסרה באיסור ודאי, ורק באופן שנולד שני הספקות בב"א אז מתיר הרשב"א, ובמק"א ביארנו זה. וע"כ יותר נכון דהרשב"א לא סבר בזה כשיטת התוס' דמצרפינן חזקת איסור דמקודם, ותמוה טובא שלא נחתו הפוסקים לשיטת התוס':
מח ונראה כמו שביארנו בדין קבוע בספרנו שאילת משה בחיו"ד סימן ק"ו אות י"א ושם בסימן ק"ז דהקבוע אינו מבטל הרוב לגמרי, - ורק דין התורה שהקבוע עושה ספק יעוי"ש, ובנידון דידן ג"כ בדבר החזקה דאינו זבוח, - מועיל הרוב לומר דכיון דרוב יצאו מחזקה דאיסור, הנה אין לדון בזה תורת חזקה דאיסור. ולא הוי אלא ספק איסור לחודיא, והדברים מבוארין שם היטב, - ורק בנמצא דהיינו בפריש דאז אנו דנין על החתיכה כשהיא לעצמה. ואין לה הצטרפות של אחרים, בזה יש לדון גם הא דחזקת איסור, - ומטעם זה גם בשנתערב חד בחד כיון שע"כ יש אחת שכבר יצאת מחזקת איסור, שוב אין לדון בזה מטעם חזקה, והוי רק ספק לחודיא. - ולזה נחית גם בש"ש שם, יעוי"ש. - וסברא זו יש לדון גם בהא דקבוע מהטעם שכתבנו בספרנו שאילות משה:
מט עוד נראה דעיקר הסברא אם יש בזה חזקה דאיסור תליא בפלוגתא. כאשר יבואר. - והוא דהנה לכאורה יש כאן חזקה המנגדת לחזקת איסור, והוא דכיון דהספק דהחנות מוכרת בשר נבלה וממילא כשאנו מסופקים על החתיכה הנמצאת אם היא נבלה שיש לה גם טומאה מלבד האיסור. - והנה כנגד חזקה דאיסור יש בזה ג"כ חזקת טהרה, - והיינו דכמו שאין טומאה לבהמה בחייה. הנה חזקה זו מבררת שאין לה טומאה, וממילא הרי היא בחזקת היתר ג"כ. ומצינו דפליגי בזה בחולין ט' לא בדק מאי ראב"א משום ר"א ברבי ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה. במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא וכו' מר סבר בחזקת איסור קיימא ופירש"י בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחיטה, וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמאה. ומר סבר בחזקת איסור אמרינן. בחזקת טומאה לא אמרינן יעוי"ש. - והנה הכא בהאי חתיכה שאנו מסופקים בנבילה ואנו דנין לחזקת איסור תליא אם אמרינן לזה גם הא דטומאה והיינו דע"כ יש לצרף לחזקת איסור גם הטומאה, ואם אמרינן לענין טומאה דבחזקת טהרה עומדת, ממילא אין כאן חזקת איסור ג"כ. - וע"כ צריך לומר דלפי סברת התוס' דיש בזה חזקת איסור, ע"כ אזלא שיטת ר' יוחנן למ"ד התם בלא בדק דרק טריפה היא, ולא נבלה, מטעם דבחזקת איסור קיימא ולא בחזקת טומאה, ממילא אין אנו דנין בדבר הטומאה. - אמנם התוס' פירשו שם דלהכי לא דנין שם בדבר הנבלות משום דרוב פעמים שוחט שפיר, יעוי"ש. מבואר דבנידון דידן לכו"ע יש לדון בדבר הטומאת נבילות, וא"כ קשה טובא הא יש כאן חזקה דטהרה, וממילא אין כאן חזקה:
נ ונראה דהתוס' סברי דמ"ד דסבר התם דמטמא במשא הוא רק מדרבנן ולחומרא וכן משמע שם מלשון התוס' דפליגי אם החמירו לענין טומאה. - אבל כל זה שייך התם דאיכא רובא, - משא"כ הכא שמספקין על החתיכה אם היא נבלה הוי הספק גם לענין טומאה, ובזה סברי התוס' דלכו"ע יש לדון גם על הטומאה, וכו"ע סברי דלא מוקמינן אחזקת טהרה דמקודם. - והטעם בזה דחזקת חיים שאינה בטומאה נתבטלה תיכף בהתחלת מעשה נבילות. - ולהכי אין לדון בזה משום חזקת טהרה, וממילא עומדת בחזקת איסור. - נא ובזה לכאורה תמוה דברי הגאון נו"ב מה"ק חאה"ע סימן מ"ג שמשיג על הריב"ש שכתב דהא דרובא עדיף מחזקה היינו דוקא מחדא חזקה, אבל שני חזקות לא אמרינן רובא עדיף. והקשה מהא דיליף הש"ס דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה, והרי שם איכא ב' חזקות. היינו חזקת איסור. ולהטמא איכא חזקת טומאה, וא"כ מבואר דגם לענין שני חזקות רובא עדיף, וכתב אח"כ לתרץ דנגד חזקת טמא איכא חזקת טהרה להבהמה. שהרי בחייה טהורה היתה, ואם נימא דנתנבלה הרי נבלה היא ומטמאה. לכן אמרינן דעדיין טהורה היא ואינה נבלה הרי דנגד חזקת איסור איכא חזקת טהרה, ונשאר רק חזקה דהטמא, והרי איכא רובא נגד חזקה אחת, יעוי"ש. - אבל תמוה מדברי התוס' דהכא דחשיב חזקה דחזקת איסור דנבלות. הרי דלא סברי התוס' הא דחזקת טהרה דבחייה טהורה היתה, - ומצאתי בערוך לנר שהקשה מזה על הנו"ב, יעוי"ש. - והנה סברת התוס' נכונה משום דתיכף כשמתחיל לשחוט, ויש בזה ספק פן ינבל דהיינו שיפגע בושט ולא יגמור דאז הוי נבלה גם כשיגמור לאחר שיעור שהייה. - הנה תיכף נתבטלה החזקת טהרה שאין בה טומאה בחייה. - וממילא הוי חזקת איסור ג"כ ולפי"ז תקשה על הריב"ש. - ומה שמתרץ שם בעל"נ דוחק הוא כמבואר להמעיין:
נב והנה י"ל דבחששא דנקובת הושט ושמא במקום נקב קא שחיט הוא רק בגדר מיעוטא דמיעוטא, ובזה גם הריב"ש מודה דלגבי חששא רחוקה שפיר מהני רובא גם בשני חזקות כמו הכא דהחזקת איסור המביא להסתפק שמא במקום נקב שחט אין לזה לחוש, וכן כתב הריב"ש בעצמו שם שהקשה מדוע במים שאין להם סוף דאשתו אסורה, ומ"מ אם נסית לא תצא, אעפ"י שאיכא שני חזקות היינו חזקת חי. וחזקת אשת איש וכתב שזהו משום דרובא עדיף גם משני חזקות. - ותירץ משום דמים שאין להם סוף הני הניצולים הוי מיעוטא דמיעוטא. ורובא כהאי עדיף משני חזקות, יעוי"ש. - ולפי"ז גם הא דבמקום נקב קא שחיט הוי רק בגדר מיעוטא דמיעוטא, - והש"ס מביא ראיה מזה דאזלינן בתר רובא, משום דאם ליתא לדין רובא מן התורה, אז גם יש לחוש למיעוטא דמיעוטא ג"כ. - אבל לפי הדין דאזלינן בתר רובא, וחידשה תודה לדין רובא ומהניא גם במקום חזקה, אבל לא מסתבר שמהני רובא נגד שני חזקות ולא קשה מהא דפר"א כמו שכתבנו. אבל כל זה דוקא התם בשחיטה, - משא"כ הכא בחנות אחת שמוכרת בשר נבלה, ואנו דנין על החתיכה הנמצאת שאנו מסופקים אם באה החתיכה מנבלה ממש. שפיר יש לצרף גם החזקת איסור:
נג ובהיותי בזה ראיתי בספר בית הלוי ח"ב סימן כ"א מקשה על הנו"ב בזה שרצה לתרץ דברי הריב"ש משום שיש להבהמה חזקת טהרה הקשה דזה שייך רק בבהמת חולין דאם אין לה נקובת הושט אין לה שום טומאה. משא"כ בפרה אדומה דהוי ג"כ אב הטומאה ומטמאה אדם וכלים, וא"כ הרי בע"כ ירד לבהמה זו שאנו דנים עליה דין טומאה. דאם אינה נקובת הושט אינו נבלה, ומטמאה משום פרה, ואם היא נקובת הושט ופסולה לפרה מטמאה משום נבלה, וא"כ היאך שייך לומר דחזקת טהרה שהיה לה בחייה מסייע להצד שאינו נקובת הושט עכת"ד, יעוי"ש:
נד ונראה דשאני טומאה זו דפרה שזהו עיקר טהרתה, ואדרבה אם הפרה מטמא אדם וכלים זהו עיקרו של טהרת הפרה. וזהו הכשרה, וטומאה זו טהרה נקראת וחטאת קרייא רחמנא, - ואין זה ענין לטומאת נבילות שזה מצד החסרון אבל טומאת הפרה זהו מפני המעלה. וזה נקרא טהרה, ולא טומאה. וזה ברור: