נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף יז.
ע"ב, משנה, משל משלו חכמים באשה וכו' נמצא בפרוזדור ספקו טמא, והיינו טומאה ודאית כפירש"י. - ויש לעיין לפי מה דאמר שמואל לקמן דאין אשה טמאה מדאורייתא אלא בהרגשה וקיי"ל כן. - ולפי"ז היכי מיירי הכא אי דלא ארגשה בלא"ה טהורה, ואי דארגשה, והרגשה היינו מתיחת המקור, וא"כ פשיטא שדם החדר הוא. - ואין זה ספק אלא ודאי מן המקור, ובלא הרגשה אפילו אם הדם מן המקור טהור הוא לגמרי:
ב ונראה דמזה למד הרמב"ם מה שכתב בפר"ט מא"ב ה"א וז"ל אין האשה מתטמאת מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה עכ"ל, הרי כתב הרמב"ם דכל מציאת הדם בגופה יש בזה חזקה שהיא בהרגשה, ובזה תתפרשא המשנה שמיירי בלא הרגשה, היינו שאשה לא הרגשה בפועל, אבל מציאת הדם אם בא מהמקור בטח היתה גם הרגשה, אלא שלאו אדעתה. ורק הספק שמא האי דם הוא מעליה, - אבל כשאנו מכריעין שהדם הוא מהמקור מפני שרוב פעמים המקור מוציא דם, ממילא הכרעה הלזו מכריע ג"כ שהיתה בהרגשה:
ג והנה הגאון בנו"ב סימן נ"ה רוצה להוכיח ממשנה זו דהרגשה סגי בזיבת דבר לח. גם בלא הרגשת פתיחת המקור, - ולהכי אינה יודעת אם הדם הוא מן המקור או מן העליה, יעוי"ש. נראה דיש לדחות מזה הטעם שכתבנו מטעם דאמרינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה. וע"כ זהו סברת הרמב"ם שכתב דאיכא חזקה שבא בהרגשה. - ואם כוונתו בזיבת הלח א"כ למה בעינן לחזקה. הלא כל מציאת הדם כן הוא שמרגשת הלח בבשרה מלבד הדם שעל ידי בדיקה דעד. - וע"כ כוונת הרמב"ם חזקה דהרגשה הוא פתיחת המקור. - ואמרינן דארגשה ולאו אדעתה, ועי' בס"ט בסי' ק"צ שמביא בשם שו"ת פ"י שכתב דבעינן הרגשה שיצא ממקורה וכדפירש"י, וכן נראה מלשון הרמב"ם. - ד שם, גמ' רמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו נדה בי רב הונא וכו' אתא ואמר ליה לאבוה ספיקו טמא אמרת לן מר וכו' מן הלול ולפנים ודאי טמא. מן הלול ולחוץ ספיקו טמא. - אמר אביי מ"ש וכו', אלא אמר אביי אי בתר חששא אזלת אידי ואידי ספק הוא. אי בתר חזקה אזלת מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ודאי טהור. ע"כ הסוגיא:
ה והנה הרמב"ם בפר"ה מא"ב ה"ה כתב נמצא דם בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא שחזקתו מן החדר. ומן הלול ולחוץ ספיקו טמא ולא חש הרמב"ם לדברי אביי. - וקשה דהרי לא מצינו שהשיב הש"ס לקושיא דאביי, - וא"כ יש לתפוס להלכה כאביי לומר או דגם מן הלול ולפנים לא הוי אלא ספק טמא. - או מן הלול ולחוץ לגמרי טהור, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ: ו ונראה דהנה יש להבין באיזה סברא פליגי רב הונא ואביי, ויש לומר דרב הונא סבר דכיון דרוב דמים מן המקור זה אלים טובא ולהכי בשנמצא הדם מן הלול ולפנים אין לחוש לדלמא אזדקרה ומעלייה אתא. - ולפי"ז יש להבין סברת אביי דסבר דיש לחוש לאזדקרה ודם עלייה הוא:
ז והנה יש לעיין באיזה אופן מיירי המשנה בהא דנמצא דם בפרוזדור, היינו אם מיירי באשה שיש לה וסת, וגם בזמן הוסת, או"ד דמיירי שלא בזמן דוסת. או באשה שאין לה וסת כלל, - ונראה דע"כ מיירי שלא בזמן הוסת, או באשה שאין לה וסת, דאל"כ אלא מיירי בזמן הוסת פשיטא שאין לחוש לדם העלייה כלל דהרי ע"כ יש וסת להמקור, ואין וסת להעלייה. - וא"כ בזמן הוסת תלינן בהמקור, ולא מבעי' למ"ד וסתות דאורייתא דפשיטא שאין לחוש לדם אחר, - אלא אפילו למ"ד וסתות דרבנן. הנה כל זה אם אנו חוששין לוסת טרם בא הדם, אבל כשיש דם לפנינו פשיטא שאנו תולין בהוסת, - וע"כ דמיירי או באשה שיש לה וסת, ושלא בזמן הוסת, או באשה שאין לה וסת כלל, - ובשעה שהיא מסולקת דמים עד המציאות של הדם הנמצא עתה בהפרוזדור, ובזה פליגי רב הונא ואביי, דרב הונא סבר דכיון דהדם הנמצא הוא מן הלול ולפנים, שזהו ההילוך הדם מהמקור, ורוב דמים הוא בהמקור אזלינן בתר רובא, - ואביי סבר כיון דאין ברור לפנינו שהדם המקור נוזל עכשיו דם. - הרי שניהם שווים, - וכמו שיש לחוש לדם המקור, כן יש לחוש לדם העלייה, - ואעפ"י שרוב עדיף, ואפילו במקום דאיכא מיעוט וגם קרוב יותר מ"מ רובא עדיף. וכמו שמצינו ב"ב כ"ד דאביי מביא מזה ראי' לר' חנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. - מ"מ סבר דכיון דאין לנו ראיה לפתיחת המקור עכשיו כיון שעד הנה היתה עומדת בחזקת מסולקת דמים, יש לחוש לדלמא אזדקרה, ומעלייה אתא הדם ומספיקא לא נפיק, וטמא מספיקא. ואין זה ודאי טמא, - ומטעם זה הכריע אביי דאזלינן בתר חזקה דהיינו שלא לחוש למעשה המביא לידי התעורות להדם. - וזהו שמביא ראיה לר"ח שם ב"ב דכיון דמן הלול ולפנים ודאי טמא הוא משום דאזלינן בתר רובא והדם בא דרך הילוכו הרגיל. - אמנם רבא שם ב"ב מדחה דברי אביי ואמר רוב ומצוי קאמרת. - והיינו שמלבד שהרוב דמים בהמקור הנה הם תדירין לזוב משם, ודמי העלייה אין תדירין לצאת יעוי"ש. ובפירש"י. - ולהכי גם בהלול ולחוץ אין לסמוך לטהר מטעם שהוא ודאי מן העלייה כיון שאין מצוי לצאת דם מן העלייה וחיישינן לדלמא שחחה ומחדר אתא, והוי לפי"ז אביי בסוגיין לשיטתו דלא סבר להאי סברא דמצוי. ומטעם זה הביא ראיה לר"ה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. מזה דנמצא הדם בפרוזדור היינו מן הלול ולפנים כמו"ש שם דתוס', דטמא ודאי. - ומזה הטעם סבר הכא דמן הלול ולחוץ טהור לגמרי. אבל הרמב"ם סבר כרבא דשאני מעלת המצוי. - ולהכי בלול ולפנים ודאי טמא. ובלול ולחוץ מספק לא נפיק, וטמא מספיקא:
ח והנה לפי"ז הא דקאמר הש"ס שם הדר ביה רבא מההיא - ע"כ הרמב"ם מפרש דהדר רבא מהא דקאמר רבא דש"מ מזה דרובא דאורייתא, והיינו דסבר רבא דליכא ראי' מדם הנמצא בפרוזדור לרובא, מטעם דבזה הוי רוב ומצוי, - ובזה אתי שפיר דלא הביא הש"ס בחולין י"א ראיה דאזלינן בתר רובא אף בדליתא קמן. דהרי כתבו התוס' שם דהדם הנמצא בפרוזדור הוי רובא דליתא קמן יעוי"ש. - וע"כ דסבר הש"ס דהכא הוי רוב ומצוי כדלעיל:
ט וראיתי בספר כוס ישועות להגאון מהרשש"ך שם בב"ב שכתב דאתי שפיר לפי דברי התוס' מדוע לא קאמר הש"ס לעיל דש"מ רובא דאורייתא מדחזינן דרוב עדיף מקרוב לר"ח. וע"כ דרובא דאורייתא. - אבל לפי דברי התוס' אתי שפיר דהתם הוי רובא דאיתא קמן, אבל מהא דדם שנמצא בפרוזדור הוי רובא דליתא קמן, ומוכח דגם רובא כזה דליתא קמן הוי דאורייתא עכת"ד. - והנה ע"כ הא דפריך שם הש"ס וליזול בתר רובא דעלמא היינו לומר דהרוצח בא מעלמא, - אעפ"י שהוא רובא דליתא קמן ע"כ הכוונה דהש"ס שרוצה להוכיח דקרוב עדיף מרובא דליתא קמן, ועל זה משני הש"ס ביושבת בין ההרים, וליכא רובא:
י והנה ר"ח דסבר דרוב עדיף מקרוב ע"כ סבר דגם רובא דליתא קמן עדיף מקרוב מדאמר סתם רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, ולהכי פריך הש"ס וליזיל בתר רובא דעלמא:
יא והנה בקרוב וגם מצוי, - אפשר דבזה לא עדיף רובא מקרוב, ועי' בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן ק"ב:
יב והנה ברוב שאינו מצוי אם עדיף מקרוב אם קיי"ל כן להלכה אינו מבואר להדיא. - והיינו דמדם הנמצא בפרוזדור ליכא ראיה משום דהכא הוי רוב וגם מצוי וזהו שיטת הרמב"ם כמו שביארנו. - ואם אמרינן דרוב שאינו מצוי לא עדיף מקרוב. - ואפשר דגם קרוב עדיף. - אתי שפיר שיטת הרמב"ם דלא הביא בפר"ט מה' רוצח האוקימתא דש"ס בהא דעגלה ערופה דבעינן יושבת בין ההרים, וכמו שהקשו על הרמב"ם דכיון דפוסק דרוב עדיף מקרוב א"כ ניזיל בתר רובא דעלמא כמו שפריך הש"ס ומוקים הש"ס ביושבת בין ההרים. - ומדוע השמיט הרמב"ם אבל אם אמרינן דברוב שאינו מצוי אדרבה קרוב עדיף אתי שפיר. מטעם דהרובא דעלמא הוי רוב שאינו מצוי. - וע"כ הש"ס דפריך וליזיל בתר רובא דעלמא, - הוא מטעם דמפרש המשנה דדם הנמצא בפרוזדור שהוא מטעם רובא לחודיא כמו שסבר אביי, - אבל לשיטת רבא לבתר דהדר ביה. וזהו שיטת הרמב"ם לא קשה כלל מרובא דעלמא. - ולא צריך לאוקמי ביושבת בין ההרים:
יג שם, תני רבי חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה. - ויש לעיין מדוע נקט ר"ח לענין ביאת מקדש ושריפת תרומה ולא נקט לענין חיוב כרת לבעלה, והגאון בנו"ב סימן נ"ה כתב משום דלבעלה איכא לספוקי בהרגשה והיינו דאע"ג דאיכא חזקה דהיתה הרגשה. אבל איכא כנגדה חזקה דחזקת טהרה, אמנם כיון דעכ"פ איכא טומאת ערב למקדש מטעם דדם הבא מן המקור מקור מקומו טמא, ולזה לא בעינן הרגשה, וא"כ פקע לה חזקת טהרתה, ומחייבין לה קרבן על הביאה למקדש כל שבעה וגם לבעלה עכת"ד, יעוי"ש. - אבל לפי"ז קשה בהא דחתר הש"ס לבאר במה פליגי ר"ה ורב קטינא דסבר דספק הוי ואין שורפין את התרומה ומדוע לא קאמר הש"ס דפליגי במקור מקומו טמא, דר"ח סבר מקור מקומו טמא להכי שורפין עליו את התרומה, ורב קטינא סבר דמקור מקומו טהור, וא"כ איכא חזקה דחזקת טהרה נגד חזקה דהרגשה והוי רק ספק טמא. - ועוד קשה דהלא איכא חזקת היתר לבעלה, וא"כ אפילו ביום ראשון כיון דהוי ספק בהרגשה ורק מפני החזקה אמרינן דהיתה הרגשה אבל לבעלה מותרת מטעם דאיכא חזקה דחזקת היתר לבעלה. - אבל אפשר לומר כיון דעכ"פ איתרע חזקת טהרה שלה לחייבה על ביאת מקדש, ממילא נאסרה גם לבעלה. אבל מצינו בתוס' ב"ק י"א ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד, והקשו דאי ברה"י אפילו בספ"ס נמי טמא וכו' ויש לומר דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה יעוי"ש, ולא אמרינן כיון דטמאה למקדש ולשרוף תרומה, א"כ אסורה גם לבעלה הרי חזינן דלא מחזקינן מטומאת מקדש לבעלה, - איברא דיש לחלק דשאני ספק טומאה ברה"י שהוא מצד גזירת הכתוב ולא בא מטעם בירור. כאשר ביארנו זה בספרנו דברי סופרים, וכיון שהוא רק מצד הדין, אבל אין זה בתורת בירור להכי לא מהני להחזיק טומאה לבעלה, משא"כ הא דטומאת הדם שע"כ כן הוא הדבר שמבורר לפנינו שהדם שבא מן המקור מפקיע החזקת טהרתה, לומר שבע"כ טמאה מצד הטומאה, - איתרע בזה החזקה לגמרי, - אבל קשה מה שכתבנו לעיל מדוע לא קאמר הש"ס דפליגי במקור מקומו טמא כמו שקאמר הש"ס לעיל ט"ז דפליגי רשב"ג ורבנן במקור מקומו טמא:
יד ובעיקר הדבר הא דלא תנא ר"ח לענין חיוב כרת לבעלה, נראה משום דבעי לאשמעינן דהוי ודאי טומאה ולא ספק. - וזהו מדקתני וחייבין עליו קרבן דהיינו חטאת, ומספק אין מביאין קרבן מטעם חוב"ע, - וגם אין לומר דמביא אשם תלוי משום דאין מביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש, - ואם הוי תנא ר"ח דיש כרת לבעלה, הוי מפרשינן חיוב כרת, ובספיקו מביא אשם תלוי. - להכי תנא חייבין עליו על ביאת מקדש: טו עוד נראה דאיכא חידושא בהא דתרומה דאעפ"י דאיכא חזקת טהרה דתרומה, וא"כ איכא חזקה בהדי קורבא, וחזקה זו דתרומה לא איתרע ועדיפא מחזקת היתר דלבעלה, דעכ"פ איתרע בזה דעכ"פ מצאה האשה דם. משא"כ חזקת תרומה ובזה איכא רבותא טפי, וסבר ר"ח דרובא דרוב דמים מן המקור עדיפא מחזקה וקרוב. וע"כ משום זה דמצוי, וזהו כמו שכתבנו בשיטת הרמב"ם דרוב ומצוי עדיף יותר, ורב קטינא ע"כ לא סבר הא דמצוי, ולהכי סבר דחזקה וקרובא הוי כפלגא ופלגא לגבי רובא אעפ"י שאיכא גם מצוי בהדי רובא:
טז שם, תוס' ד"ה ואין. תימה כיון דהוי ספק טומאה, ברה"ר טהור וברה"י טמא ודאי ושורפין את התרומה. וי"ל כדפירשתי לעיל דמסוטה לא ילפינן טומאה דאתיא על ידי ראיית גופה. לכן בכל מקום ספק. - ביאור הדברים דבסוטה הוי ספק מגע, לכן לא ילפינן מסוטה אלא ספק טומאה הבאה על ידי נגיעה, - משא"כ טומאה שבאה על ידי ראיה. - והיינו דמסוטה ילפינן טומאה שבאה מאחר, - משא"כ טומאה כזו שבאה מצד האדם בעצמו, זה ליתא בסוטה. ובטומאה כזו הוי הספק ככל ספק איסור דעלמא, - ואין הבדל בין רה"ר לרשות היחיד:
יז והנה כתבו התוס' שם וצ"ע במכילתין גבי דם תבוסה ספק יצא מחיים ספק לאחר מיתה ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור, יעוי"ש. וכוונתם דהתם הטומאה מגוף עצמו, ולא מאחר ומכל זה הדין כמו בסוטה לענין ספק עכ"ל, וקשה טובא דהתם שאני דהלא לא דנין שם על המת, - אלא על הנוגע בהדם, ואצל הנוגע הטומאה באה מאחר ככל טומאת מגע כמו הנוגע בשרץ וכדומה. - ואין זה לנידון דם הנמצא בפרוזדור דהטומאה שייכה להגוף עצמו. - וע"כ כוונת התוס' דאעפ"י שלגבי האשה עצמה אין ללמוד מסוטה מפני שהטומאה לא באה לה מאחר, אלא מגופה. - אמנם לענין תרומה הנוגעת בהאשה זו. הרי זה כטומאת מגע דעלמא, - והרי זה בדמיון שם לדם תבוסה. דאעפ"י שאין לדון ספק טומאה ברה"י שם לגבי המת עצמו, - מ"מ לענין האדם הנוגע אנו דנין את הדין של סוטה לטמא טומאה ודאית ברה"י. - וא"כ ה"נ הכא דאעפ"י שאין לדון על האשה דיני סוטה מטעם דהוי טומאה של ראיה, ולא של נגיעה. אבל על התרומה שפיר יש לדון בדיני סוטה מטעם שזהו טומאת מגע. - זהו מה שנראה בכוונתם. - יח אמנם אפשר לומר דשאני הכא דכיון דלגבי האשה הוחלט רק לספק טומאה, בין הבדל הרשויות. שוב אין לעשות מזה ודאי טומאה גם לגבי הנגיעה דתרומה, - וכמו כן אין לעשותו ברה"ר לטהור לגמרי מפני ההחלטה של טומאת ספק דמקודם, ואין זה דמיון לדם תבוסה שבשעת היציאה מהגוף היתה בלא החלטה כלל:
יט ונראה דיש לזה סמך מהירושלמי תרומות פר"ג ה"א אמר ר' יוחנן עשו אותן כספק אוכל, רבי יונה בעי ולכל הדברים עשו אותן כספק אוכל מטמא טומאת אוכלין, ואין שורפין עליה את התרומה, זהו הגירסא בשנות אליהו יעוי"ש. וביאור הדברים, דהטומאה שבאה מצד ספק אין שורפין את התרומה. וע"כ הכוונה אפילו בשנולד הספק ברה"י. - והטעם בזה דכיון שהוחלט לספק טומאה מצד שהוא ספק אוכל, - שוב אי אפשר לעשותו ודאי, - וכמו כן אי אפשר לעשותו לטהור ג"כ. - וה"נ כן הוא כיון דלגבי האשה ההחלט שהוא ספק מטעם שמא הדם בא מעלייה, - שהוא קרוב וגם איכא חזקה והוי פלגא ופלגא, - להכי לא מהני אח"כ הא דספק טומאה ברה"י, או ספק טומאה ברה"ר. - ותמיד נשאר בספיקא. כמוש"נ:
כ והנה התוס' בב"ק י"א ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד הקשו ה"ד אי ברה"ר ספיקו טהור ואי ברה"י ספיקו טמא אפילו ספ"ס ותירצו דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה יעוי"ש, ומשמע מדבריהם דלענין טומאה אנו דנין מסוטה לטמא ברה"י ולטהר ברה"ר, - וקשה הא התם הוי הטומאה מגופה. ואין זה דמיון לסוטה, - ונראה דהתם לענין טומאת לידה היינו מה שהולד מטמאה מלבד טומאת הדם.- הרי זה כטומאה הבאה מאחר, ודמיא לסוטה, - ומה שתירצו דשמעתין מיירי לאוסרה על בעלה, הכוונה שאין זה מצד הטומאה, אלא הוא מצד איסור נדה, - וטומאת הלידה הוי ג"כ כטומאת נדה כדכתיב בקרא כנדתה, - ומסוטה לא ילפינן אלא מה שהוא מצד טומאה, ומטעם זה לא קשה מהא דסוטה שאסורה לבעלה ג"כ מטעם טומאה דרה"י דספיקן טמא. - היינו דשם אסרה תורה לבעלה ג"כ מצד הטומאה כדכתיב ונטמאה עי' ש"ש ש"א פרי"ב:
כא והנה עדיין יש לתמוה לשיטת התוס' ריש מכילתין דלא סברי לחלק האי חילוקא דאשה רואה מטומאת סוטה, וכן סברי התוס' בסוטה כ"ח ד"ה כשם יעוי"ש, וא"כ תקשה הא דהקשו התוס' הכא אי ברה"ר ספיקו טהור, ואי ברה"י ספיקו טמא. - ועוד קשה לפי מה שכתבו התוס' שם בסוטה דבאשה תמיד דינה כרה"י כיון דמקום סתר הוא, ואפילו עומדת ברה"ר ספיקו טמא, - וא"כ הכא בודאי יש לטמאות להאשה בטומאה ודאית כדין ספק טומאה ברה"י. - וממילא יש לשרוף גם התרומה, וצע"ג:
כב ונראה ביישוב הקושיא לפי מה שכתבו התוס' בפסחים ט' ד"ה ספק, שהקשו האי בור היכא קאי אי ברה"ר אפילו בספיקא אחת טהור ואי ברה"י מאי משני שהטילה כמין נפל לבור והתנן כל ספיקות וספיקי דספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא, וי"ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל, יעוי"ש. ביאור הדברים דספק הרגיל הוי כעין רוב שאנו גמור, - ובמקום רובא כזה יצא הדבר מכלל ספק ואין בזה לימוד מסוטה לומר שהוא בודאי טומאה. - דנין בזה דין ספק כספק דעלמא, - ובנידון דידן בדם הנמצא בפרוזדור, הנה זה ודאי דאם היתה הרגשה דבזה פשיטא שהדם הוא מהמקור דמכיון דהרגשה הוא פתיחת המקור כמו שכתבנו לעיל. וע"כ אם הרגישה פתיחת המקור ע"כ הדם מהמקור. וזה ודאי דדם הבא מעלייה אין זה דם הבא בהרגשה. ומיירי הכא שלא הרגישה היינו שלא ידעה מהרגשה, רק זה אנו אומרים דאם הדם הוא מהמקור חזקה שבא בהרגשה, נמצא דגם לרב קטינא דסבר דספק הוי. - היינו דספק הרגיל הוי כעין רובא. אבל הוא רוב שאינו גמור וממילא הא דקורבא וחזקה הוי פלגא ופלגא, - אבל לא שייך בזה לומר ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא. מטעם דהרגשה הוי ספק הרגיל. - ור' חייא ע"כ סבר דהרגשה הוי רוב מעליא ודינו כודאי שבא בהרגשה, והיא לא סלקא אדעתא. - וממילא מוחזק הדם שהוא מהמקור. - והיינו כמו שכתבנו דר"ח סבר שהוא רוב ומצוי ודניו כודאי. - ובזה אתי שפיר לשיטת התוס' בריש נדה לחד תירוצא דגם באשה יש לדון לספק טומאה מסוטה. - יפרשו הכא דלהכי אין לדון לדין ספק טומאה ברה"י מפני שהוא ספק הרגיל ויצא מכלל ספק טומאה ברה"י. וכמוש"נ. כג ובזה שכתבנו וביארנו יש ליישב גם כן הא דהקשה הגאון בנו"ב וכתבנו לעיל מזה מדוע נקט התנא לענין קרבן ותרומה ולא תנא לענין לבעלה לענין חיוב כרת. - ולפי מה שביארנו יש לומר דהתנא בא לאשמעינן לענין טומאה להודיענו שאין לדון בזה דין ספק טומאה, או מטעם שכתבו התוס' או מהטעם שכתבנו, - דאם היה לענין לבעלה. אין בזה לימוד ללמדנו דדם הנמצא בפרוזדור אין לו שייכות ללימוד לספק טומאה מסוטה. משום דלבעל בלא"ה אין לו שייכות לסוטה מטעם דנדה הוא ספק איסור, ולהכי שנא התנא להאי דינא לענין טומאה, וללמדנו שטומאה זו משונה מטמאה דסוטה: