נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף יב.
בעי מיני' רבי אמא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת לחייב לבעלה חטאת וכו' אלא מהו שתקנח. א"ד אשה מהו שתבדוק עצמה כדי ליחייב לבעלה אש"ת וכו', א"כ לבו נוקפו ופורש, - ויש לעיין מדוע בעי דוקא לענין לחייב בעלה. והלא גם היא חייבת כמו הוא, דהלא לקמן י"ד במשנה תנן בין נמצא על שלו בין נמצא על שלה אותיום חייבין בקרבן. וא"כ מדוע מדייק רבי אבא כדי ליחייב לבעלה. ומצאתי בסד"ט סימן ק"צ אות ס"ז ד"ה ועפ"י. יעוי"ש. והנה בחידושי הריטב"א לנדה כתב דהא דנקט לחייב בעלה משום דאף בקרבן דידה הוא חייב כי הוא מביא כל הקרבנות שהיא חייבת:
ב אמנם קשה טובא דהלא הסוגיא בשבועות מוקי להא דתנן דחיוב קרבן מיירי שבעל סמוך לוסתה דאל"כ אנוס הוא. - וא"כ היאך יצוייר חיוב קרבן הכא דאם מיירי בסמוך לוסתה א"כ לא שייך לומר דלבו נוקפו ופורש, והלא אדרבה יפרוש ויפרוש, ואם רחוק מהוסת א"כ ליכא חיוב קרבן, והנה גם בזה הקשה שם בסד"ט, - אבל נראה דע"כ התם בשבועות דקאמר הש"ס דשלא בשעת וסתה וגם לא סמוך לוסתה דהוי אנוס, מיירי שקודם תשמיש בדקה עצמה, ומפני מציאת הדם שבשעת תשמיש אנוס הוי, אבל בלא בדקה מקודם. לא הוי אנוס. דהרי הבדיקה הוא דבר נקל, ומדוע לא חש לראות שתבדוק. ואם בשביל שאמרו חכמים דלא תבדוק מטעם לבו נוקפו ופורש, אבל בשביל זה לא הוי אנוס אלא שוגג, וא"כ כשתמצא דם אחר תשמיש שפיר יש לומר דהדם הי' מעיקרא, ובאופן זה יש גם חיוב חטאת אילו כן הי' שהדם הי' מקודם, ובאופן שספק הוי יש לחייבו אשם תלוי. - ולזה בעי ר"א מרב הונא דכיון דמסיק הש"ס דלא תבדוק קודם תשמיש משום לבו נוקפו ופורש, אבל היאך הדין אם האשה יכולה לבדוק עצמה אחר תשמיש כדי לחייבו בקרבן. והיינו דאפשר דהסברא הלזו דלבו נוקפו אינו מביאו להיות נחשב לאונס מפני זה. - ובזה מסיק הש"ס דאינה רשאה להיות בודקת גם אחר תשמיש מפני שגם בזה איכא משום לבו נוקפו ופורש, ואפשר שאם באמת בדקה לאחר תשמיש פטור מקרבן ג"כ מטעם דאונס הוי. - ואפשר לפרש דאם תבדוק עצמה לאחר תשמיש ותמצא דם מחייבו לבעל בקרבן, מטעם דעכ"פ אונס לא הוי, והיינו דמסוגיא זו אינו מבורר היאך הדין אם שוגג הוי או אונס הוי מטעם דמה שמסיק הש"ס א"כ לבו נוקפו ופורש זה יספיק רק לענין זה דהאשה אינה רשאה לעשות בדיקה, אבל עדיין מספקא לן היאך הדין בשבדקה. - אבל מסוגיא דשבועות שם מדלא משני דמיירי בשלא בדק מקודם, להכי לא הוי אונס, משמע דסבר הש"ס דגם בשלא בדק מקודם אונס הוי, וזהו דכיון דחז"ל פטרוהו מבדיקה הוי אונס, וכמוש"נ:
ג והנה הרמב"ם בפר"ד מא"ב הט"ז כתב וז"ל הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר תשמיש עכ"ל יעוי"ש, ובכס"מ מה שמביא בשם הר"ן בשיטת הרמב"ם, יעוי"ש. וא"כ לדברי הרמב"ם בשלא בדק קודם תשמיש פשיטא דאונס לא הוי, וא"כ קשה מדוע לא משני הש"ס שם בשבועות דמיירי שלא בדקה קודם תשמיש, ומטעם לא הוי אונס ויש חיוב קרבן. וע"כ צ"ל דסבר הרמב"ם דסוגיא דשבועות אזלא כסוגיא זו דידן, אבל לית הלכתא הכי. - וב"ה מצאתי אח"כ בכס"מ בפר"ה משגגות ה"ו כתב דהא דכתב הרמב"ם דבשלא בשעת וסתה אנוס הוא מיירי בשבדקה לפני תשמיש, דאל"כ הלא לשיטת הרמב"ם כיון שלא פטרו חכמים מבדיקה אין זה אנוס יעוי"ש. - וזהו כמו שכתבנו. - אבל זה לפלא כיון שסתמא דסוגיא דשבועות לא סבר כן וא"כ מדוע לא תפס הרמב"ם כן להלכה: ד והנה גם בהא דבדיקה דלאחר תשמיש כתב הרמב"ם שם וז"ל אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו מעוברת ומניקה זקנה עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל שאף רב יהודה שהיה צדיק שאין כמוהו מנע את רבי זירא שלא לבדוק אחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש, שלא אמרו בדיקות הללו אלא באשה עסוקה בטהרות עכ"ל, ונראה ביישוב דברי הרמב"ם דשני בדיקות יש היינו, א) הבדיקה החיובית שהיא בחורין ובסדקין. ב) הבדיקה דקינוח. וכמו שמבואר הכא בסוגיא. וכן איתא בירושלמי פר"ב דנדה ה"ב אותיום לקינוח ואין אותיום לבדיקה. - והנה הבדיקה שכתב הרמב"ם לאחר תשמיש ע"כ זהו בדיקת הקינוח, וזהו השני עדים אחד לו ואחד לה, וזהו בדיקת הקינוח. - ובזה לא שייך לבו נוקפו ופורש, - וזהו כמו שכתבו התוס' דבשביל שהיא בודקת עצמה חייש שמא ארגשה. - אבל זה לא שייך בהבדיקת הקינוח שגם הבעל בודק בהעד המוכן עבורו, וליתא בזה חששא דארגשה. - אמנם בהא דבעי רבי זירא מרב יהודה היינו הבדיקה דבפנים דבחורין ובסדקין. על זה השיב רב יהודה דשייך בזה לבו נוקפו ופורש. וזהו כיון דבדיקה זו לא שייך לגבי בעל, וכשרואה שהיא בודקת בדיקה דבחורין וסדקין לבו נוקפו פן היתה הרגשה. - וסבר הרמב"ם כי בודאי לא פליג רב יהודה על המשנה דשני עדים מתקינון להם ומפרש הרמב"ם כי זה שייך גם לבעלה גם בשאינה עסוקה בטהרות מטעם כי מדוע לא ניחוש שמא מחמת חימוד התשמיש ראתה דם. ועוד דעל ידי התשמיש נפתח המקור, ובכל פתיחת המקור חיישינן לדם. ואעפ"י שאנן קיי"ל דאפשר לפתיחת המקור בלא דם. אבל ספק איכא והחוב לברר הדבר ע"י עדים. וזהו כוונת התנא דמצריכין שני עדים. - וא"כ ע"כ לא פליג על זה רב יהודה. כן נראה בביאור כוונת הרמב"ם בס"ד:
ה והנה בתוספי הרא"ש מקשה ג"כ בהא דקאמר הש"ס כדי לחייב בעלה חטאת, דע"כ בסמוך לוסתה איירי. דאל"כ אנוס הוא, ומתרץ וז"ל ונ"ל דלאו דוקא קאמר לחייב בעלה חטאת, אלא כלומר באיסור חטאת היכי דלא אנוס עכ"ל. - הנה לפי מה שכתבתי לעיל בשם הריטב"א משמע דחיוב חטאת ממש קאמר. - ועוד דאם לאיסור חטאת מאי פריך הש"ס מי משכחת לה וכו'. והלא לפי דברי הרא"ש אעפ"י שלא משכחת חיוב חטאת ממש. אבל עכ"פ איסור חטאת איכא משום דלפעמים משכחת חטאת, ושפיר קרינן לזה לאיסור חטאת, ומצינו כזה בסוכה מ"ז ע"ב אבל שבת דאיסור סקילה אעפ"י שלא הוי אלא איסור דרבנן. והכוונה כיון דלפעמים איכא סקילה במלאכות דאורייתא וכדפירש"י שם:
ו והנה כתבו התוס' ד"ה כדי לחייב בעלה חטאת, הכא נמי הוי מצי למיבעי מהו שתבדוק קודם תשמיש ותניח העד עד הבוקר כדי לחייב בעלה חטאת יעוי"ש, וכוונתם דבאופן זה משום דלא תקשה מה דפריך הש"ס מי משכחת לה לבדיקה כשיעור וסת, ולא משכחת חיוב חטאת, אבל באופן שתבדוק מקודם שפיר משכחת חיוב חטאת ממש. - אבל יש לעיין דלפי"ז הוי חיוב חטאת גם על האשה, והש"ס בעי באופן דרק לחייב בעלה, וביותר לפי מה שמבאר הסד"ט דעיקר חיוב על בעלה באופן שפירש באבר חי. ובאופן זה רק על הבעל החיוב, ולא על האשה כמו שכתב המרדכי והובא ברמ"א סימן קפ"ה. - וזהו מפני שהאשה לא עשתה מעשה יעוי"ש. - אבל ע"כ מוכח דהתוס' לא פירשו כן, דאל"כ היאך כתבו דהוי מצי למיבעי באופן שבדקה קודם תשמיש וכו' דהלא לפי"ז החיוב על שניהם, ובזה לא מיירי הש"ס. וע"כ מוכח מדברי התוס' דכוונת הש"ס לאו דוקא לחייב לבעלה, אלא החיוב על שניהם, - והפירוש לחייב בעלה חטאת מטעם דמחויב להביא קרבן גם על אשתו. וכמו"ש הריטב"א והובא לעיל:
ז כתב רבינו שמחה הובא בהגהות מיימוניות שם ברמב"ם פר"ד מא"ב וז"ל שאין אדם רשאי להחמיר על עצמו לבדוק אחר תשמיש, אבל לבדוק קודם תשמיש רשאי אדם להחמיר על עצמו וכו', יעוי"ש. - ותמוה דהלא זה נגד סוגיא דידן דע"כ מיירי קודם תשמיש וכמו שפירשו התוס', ומסקנא דמשום לבו נוקפו ופורש אין לעשות בדיקה קודם תשמיש, ומצאתי בב"י שהקשה כזה על הר"ש יעוי"ש. - והנה לכאורה אפשר לומר דכיון דקיי"ל דגם במקום חזקה היכא דאיכא לברורי מבררינן. וא"כ לכאורה תקשה מדוע לא תבדוק קודם תשמיש מטעם דאיכא לברורי, ולא שייך לבו נוקפו ופורש, דהלא כל עיקר הא דלבו נוקפו שייך אם האשה בעצמה בודקת דאז לבו נוקפו מטעם דחייש דלמא ארגשה, משא"כ היכא דהבדיקה נעשית מטעם ציווי הבעל מפני הדין דצריך לברר, ודוחק לומר דסוגיא דידן פליגא אסוגיא דפסחים ד' דמסיק הש"ס דבעינן לשאול אם בדק מטעם דיש לברר, ולא סמכינן אחזקה במקום דיכול לברר:
ח ונראה דסבר הש"ס דהכא שאני, מטעם דלא שייך הכא לברר. והוא מטעם דגם אחרי הבירור, אכתי איכא חסרון בירור. - והיינו דגם לאחר הבדיקה שנמצאת טהורה, אכתי איכא למיחש שמא עם סילוק ידיה ראתה, כיון דמיירי באשה שאין לה וסת, ואעפ"י דעומדת בחזקת טהרה אבל אין חזקה מועיל על להבא. וממילא בשעת תשמיש ליכא בירור. וממילא אית לן לאוקמי' אחזקה. ובמקום שאין בירור לגמרי, ואמרינן אין בירור לחצאין. דוגמא לזה מה שכתב בשו"ת רע"א סימן ע"ז במקום דאיכא ספ"ס אם אין יכול לברר שני הספיקות ליכא חיוב בירור, ואין זה ענין לדעלמא שהבירור עושה בירור גמור:
ט ובזה יש להשיב על מה שכתב הפליתי בסימן קפ"ו אות א' ליישב דברי הרבינו שמחה שכוונתו דהאשה מצד עצמה איננה רשאה לבדוק מטעם לבו נוקפו ופורש, אבל כל זה כשהיא בודקת מעצמה. משא"כ אם הוא מחמיר על עצמו, ומצוה לאשתו שתבדוק לא שייך בזה לבו נוקפו ופורש, כי הלא הבדיקה באה מצדו ולא מצדה. ומדייק בהלשון שם שכתב הרבינו שמחה אבל לבדוק קודם תשמיש רשאי אדם להחמיר על עצמו עכת"ד יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו דלא שייך בזה איכא לברורי, א"כ מה מקום יש כאן לחומרא זו. - והוא מטעם דאם באנו לחוש, הנה מידי חששא לא יצאת, ועוד דיש לחוש דלמא ארגשה בשעת הבדיקה וסברה שהרגשת עד הוא, וא"כ לבו נוקפו ופורש, וא"כ שפיר כתב הב"י להקשות על הרבינו שמחה. - וגם מה שמביא רבינו שמחה ראי' מהא דתנן כל היד המרבה לבדוק הרי זה משובח יעוי"ש, יש לדחות דכוונת התנא במי שמחויבת בבדיקה. דאז הריבוי בדיקות יש בזה שבח, אבל במי שאין חיוב בדיקה אין לבדוק. - וכן מצאתי בחדושי הריטב"א לנדה שמפרש כן:
י ונראה לבאר דברי הרבינו שמחה דמפרש הא דבעי רבי זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה. - הכוונה לעשות בדיקה בחורין ובסדקין כמו הבדיקה דלטהרות. - ועל זה השיב רב יהודה דלא תבדוק מטעם לבו נוקפו ופורש, והיינו דכשרואה שבודקת כל כך בדיקה יפה, חייש לשמא ארגשה, ולא ירצה לסמוך על מה שתאמר לו שמצאה טהורה מתוך שמהומה לביתה. - משא"כ בבדיקה דקינוח גרידא ליכא חשש דשמא לבו נוקפו ופורש, וכוונת רבינו שמחה דכתב דיש להחמיר בבדיקה דלפני תשמיש הכוונה בדיקת הקינוח גרידא, וזה סגי בבדיקה דלבעלה, וזה הוי כמו שכתב הראב"ד והובא בב"י סימן קצ"ו לחלק בין הבדיקה דלטהרות דבעי בדיקה בחורין ובסדקין, ולבעלה סגי בקינוח, וע"כ זהו גם שיטת הרבינו שמחה, ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ק סימן מ"ב שכתב דזהו גם שיטת רש"י. - ומפרש רבינו שמחה שכל עיקר הא דבעי ר' זירא הוא על הבדיקה דחורין וסדקין כמו הבדיקה דלטהרות, אבל בדיקת הקינוח בעינן. - וזהו ההבדל שבין בדיקה דלפני תשמיש מבדיקה דלאחר תשמיש, דלאחר תשמיש גם בדיקת הקינוח לא בעינן, וכמו שנתבאר:
יא והנה יש הוכחה לרבינו שמחה גם מהסוגיא עצמה. והוא לפי מה שכתב לפרש כסברת הבעי' דר"ז שתלוי בטעם הבדיקה דלטהרות אם הוא מטעם שיש שום נדנוד חשש דם בדבר, או שהוא רק מצד המעלה דטהרות, ונפק"מ דאם הוא רק מצד המעלה לחודיא, זה לא שייך לגבי בעלה. וכשאמר רב יהודה לא תבדוק, מפרש הריטב"א דלא תבדוק כלל אפילו יהא כאן נדנוד חשש יעוי"ש, והנה יש להבין מנין להריטב"א דכוונת רב יהודה אפילו כשיש נדנוד חשש דם. ומכל זה לא תבדוק, הלא יש לפרש דברי רב יהודה דכוונתו שאין שום חשש נדנוד דם, אלא מצד המעלה הבדיקה לטהרות. - וע"כ מדייק הריטב"א מדהשיב ר' זירא ותבדוק ומה בכך, ע"כ הבין ר' זירא בכוונת רב יהודה דבאמת אפילו בשיש נדנוד חשש, ומכל זה לא תבדוק ועל זה השיב לו ותבדוק ומה בכך. והיינו כיון דיש חשש דם. - אבל אם היתה כוונת רב יהודה דלטהרות הוא רק מצד המעלה, ומעלה זו לא שייך לגבי בעלה. וא"כ מאי פריך ותבדוק, ומזה הבין הריטב"א דע"כ כוונת רב יהודה דאפילו בשיש חשש נדנוד דם מכל זה לא תבדוק, ובזה השיב ר' זירא ותבדוק ומה בכך כיון שיש חשש. החיוב לצאת מידי חששא ועל זה אמר רב יהודה דמשום פו"ר אין לבדוק משום דלבו נוקפו ופורש. - אבל עכ"פ יוצא מזה דיש בזה נדנוד וחששא דדם, ומזה הטעם הצריכו בדיקה לטהרות. - וכיון שכן דן מזה הרבינו שמחה, דיש לצאת מידי החששא לכהפ"ח על ידי בדיקת הקינוח. ואפשר שזהו גם סברת הרמב"ם דמצריך בדיקה לפני תשמיש, והיינו בדיקת הקינוח וכמו שכתבנו לעיל:
יב אמנם הריטב"א ע"כ סבר דלא בעי בדיקה כלל. וזהו שמדייק הריטב"א שם שכתב וז"ל אמר לו לא תבדוק כלומר לא תבדוק כלל יעוי"ש, ומאי בעי בזה הריטב"א וע"כ כוונתו לשלול גם בדיקת הקינוח. וזהו שיטת הפוסקים דסברי דלא בעי בדיקה כלל לפני תשמיש, אבל שיטת הרמב"ם והרבינו שמחה דבעי בדיקה לפני תשמיש לצאת מידי החששא, מטעם דסברי שיש חשש דם. ובעי לצאת מחששא, כמוש"נ:
יג כתב הרמב"ם בפר"ד מה' מו"מ ה"ז וז"ל אבל אם לא היתה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה, שכל הנשים שיש לה וסת בחזקת טהרה לבעליהן כמו שביארנו בענין נדה עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל אמר אברהם איני יודע מהו זה דקיי"ל כל לבעלה אינה צריכה בדיקה אלא אם כן עסוקה בטהרות ואפילו אשה שאין לה וסת עד שלא הגיעו לפירקן אינן צריכות בדיקה ואין נשים בודקות אותן. אבל משהגיעו לפירקן צריכות בדיקה ונשים בודקות אותן עכ"ל כוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם דמדייק דדוקא אשה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה, משמע אבל אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה אפילו כשאינה עסוקה בטהרות, ועל זה הקשה דקיי"ל דכל אשה א"צ בדיקה לבעלה, וזהו כסוגיא דש"ס נדה י"ב ע"ב. - אבל יש לעיין מדוע מסיים הראב"ד הא דהגיעו לפרקן ונשים בודקות אותן, מה זה ראי' לאשה שאין לה וסת. ועוד דהרמב"ם גופי' כתב זה בהלכה ח' ומכל זה כתב בהלכה ז' דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה:
יד ונראה בכוונת הראב"ד דכיון דבשהגיעו לפירקן סמכינן אבדיקת נשים, ומשמע דבדיקה זו מהני גם לבעלה, וע"כ דסמכינן בזה אחזקת טהרה. - וע"כ מיירי בשאין לה וסת, דהרי בשהגיעו לפירקן ע"כ עדיין לא הוקבע הוסת. - אבל יש לומר דסברת הרמב"ם דשאני בין אשה שעדיין לא הוקבע הוסת דאמרינן אשר בטח תהי' לה וסת קבוע מפני שכן הוא ברוב נשים וא"כ לאחר שבדקוה נשים והיא טהורה, אמרינן אשר מסתמא תמשך הדבר עד עונה בינונית. משא"כ אשה אשר אין לה וסת קבוע אשר בזה יש לחוש לכל שעה ושעה שמא תראה, ושמא ראתה:
טו עוד נראה בסברת הרמב"ם דסבר דאשה שאין לה וסת, עלולה להיות רואה דם גם בלא הרגשה וכמו שכתב הרמב"ם בפרכ"ה מאישות ה"ז וז"ל הנושא אשה ונמצא שאין לה וסת קבוע לנדתה אלא לא תרגיש בעצמה עד שתרד דם נדה הרי זה לא תשמש אלא בשני עדים וכו' יעוי"ש, הרי מבואר שכתב הרמב"ם דאשה שאין לה וסת תרד דם גם בלא הרגשה. - ומטעם זה מחמיר הרמב"ם. והיינו דמפרש הסוגיא דר' חנינא בן אנטיגנוס בלבעלה מיירי וכמו שמפרש הר"ן והובא בכס"מ פר"ד מא"ב הט"ז יעוי"ש. וביאור הדברים כי באשה שאין לה וסת אין לסמוך אחזקת טהרה שלה. - והוא מטעם כי תמיד חזקת טהרה באה מדחזינן דלא ארגשה, ובאשה שאין לה וסת אין זה הוכחה. - ולפי"ז אין זה דמיון מהנשים שהגיעו לפירקן דסמכינן אבדיקת נשים גם בלבעלה, משום דהתם עדיין לא הוחזקה להיות רואה בלא עת קבוע וכמו"ש לעיל. - (והנה מדברי הרמב"ם יש משמעות קצת דבהרגשה זיבת דבר לח הוי גם כן הרגשה מעליא):