נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף י.
א תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כל ז' אינה אלא ראי' אחת. אפילו שופעת ולא מבעי' פוסקת אדרבה פוסקת הוי לה כשתי ראיות אלא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל ז' אינה אלא ראי' אחת. - וקשה מאי קמ"ל פשיטא שהוי ראי' אחת, וע"כ דבא לאשמעינן דלא הוי אלא ראי' אחת, והיינו דלא תימא דכיון דשופעת כל כך תהי' מוחזקת בדם במקום שלש ראיות. - ומזה יש להקשות על הרמב"ם בפר"ד ממו"מ ה"ב שכתב אפילו שופעת כל ז' הרי"ז פעם אחת יעוי"ש, משמע דבא לאשמעינן דהרי זה ראיה אחת. ותמוה דפשיטא דהרי זה ראיה, דאטו משום דשופעת טובא לא הוי ראי' אפילו פעם אחת. - ואפשר דסברת הרמב"ם דיש מקום לומר דכיון דשופעת שאין זה מדרך הרגיל יש לתלות יותר במקרה. ולהכי כתב הרמב"ם דעכ"פ לא יצאת מידי ראי' להיות נחשבת לראי' דפעם אחת. - אבל לפי"ז קשה טובא דמאי פריך הש"ס אפילו שופעת אדרבה פוסקת הוי לה כשתי ראיות, ומדוע לא קאמר הש"ס דזה גופא קמ"ל דשופעת ג"כ מידי ראיה לא יצאת, ואתי שפיר לשון אפילו. והיינו דאפילו בשופעת לא תלינן במקרה. אלא נחשבת לראיה. - ונראה דהש"ס מדייק מדקאמר אינן אלא ראי' אחת, דמשמע דזה הוי עיקר חידושי דלא הוי אלא ראי' אחת, ולא יותר, ולזה פריך אדרבה וכו'. אבל הרמב"ם לא כתב כן אלא כתב הרי"ז ראי' פעם אחת, היינו החידוש דהוי ראי' בחשבון הראיות, ולא כתב אלא ראי' אחת, אבל קשה מדוע שינה מלשון הש"ס. הלא הי' לרבינו להיות שונה דעיקר החידוש דלא הוי יותר מראי' אחת:
ב והנה מרן בכס"מ כתב ג"כ לדייק בזה שכתב הרמב"ם בלשון אפילו שופעת אשר הש"ס סמי שופעת כפירש"י. - ומתרץ דכיון דנקט דולפת שפיר דמי למיתני לגבה אפילו שופעת יעוי"ש. והביאור בדבריו דכיון דדולפת הוי ראי' פעם אחת להכי יש מקום לומר דשופעת דהוי לאו אורחי', אפשר דלא הוי אפילו ראי' אחת ותלינן במקרה. - ובזה יש ליישב מה דלא קאמר הרמב"ם הרבותא דלא נחשב כשלש ראיות, - כמו דקאמר הש"ס, - והיינו דהש"ס מיירי חידושא דרב שימי בר חייא בהא דמדלפת דלא הוי יותר מראי' אחת. להכי קאמר הש"ס דבשופעת איכא חידושיו דלא הוי אלא ראי' אחת. אבל לאחר שחידש רב שימי דמדלפת לא הוי יותר מראי' אחת. א"כ כש"כ דשופעת לא הוי יותר מראי' אחת. - וא"כ הוי מימרא קמייתא דרב חלקיה בר טובי בהא דשופעת מיותרת, וא"כ מדוע מביא הש"ס גם למימרא זו. - לזה כתב הרמב"ם דאיכא חידושא גם בהא דשופעת לומר דהוי עכ"פ ראי' דפעם אחת, ולא תלינן במקרה, כן נראה לבאר דברי מרן הכס"מ. - אמנם לדעתינו נראה לבאר שיטת הרמב"ם בזה כאשר יבואר להלן:
ג והנה יש לעיין דמסוגיא זו משמע דאם אמרינן דשופעת הוי כשלש ראיות. דאז מוחזקת היא בדמים אעפ"י שבא הדם בלא וסת קבוע. וכן מבואר במסקנא שמסיק הש"ס בראתה ופסקה וחזרה וראתה דהרי זה נחשב לראיות מפורדות אעפ"י שהמה בלא וסת קבוע. - וקשה בהא דכתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ה וז"ל בתולה שלא ראתה דם מימיה ועדיין היא קטנה כתמה טהור עד שתראה שלש וסתות עכ"ל, והה"מ כתב שמקור לזה בסוגיא דידן. יעוי"ש, ותמוה טובא דהרי בסוגיא זו מוכח דלא בעינן שלש וסתות. אלא גם אם ראתה שלש פעמים אפילו ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא כראייתה. - והרשב"א הובא שם בהה"מ כתב כן להדיא, יעוי"ש. וא"כ דברי הרמב"ם תמוה מסוגיא דנא:
ד איברא דהרמב"ם בפר"ד ממו"מ ה"ג כתב וז"ל ראתה דם ופסקה וחזרה וראתה הרי זה שתי פעמים עכ"ל, ומשמע מזה אפילו אם היתה שתי הראיות אף ביום אחד, וזהו כסוגיא דידן, אבל יש סתירה בדבריו שפסקיו סותרים זה את זה. - ובסד"ט סימן ק"צ סק"ט עמד בסתירה זו ברמב"ם וכתב לחלק בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה, והיינו דבא"ב מיירי בלא הגיע זמנה לראות, ובזה בעינן שלש ראיות בוסת, ובמו"מ לא כתב בהדיא דמיירי בשלא הגיע זמנה, וא"כ יש לומר דמיירי בהגיע זמנה, ובזה גם בראיות דשלש פעמים ביום אחד די, יעוי"ש. אבל זה דוחק דע"כ כל עיקר דהאי דינא הא דשופעת ודולפת מיירי בשלא הגיע זמנה לראות, וא"כ דברי הרמב"ם תמוה טובא. - ה ונראה לבאר שיטת הרמב"ם דסבר דיש לחלק בין חששא דמעל"ע לדין כתם. - והוא דלענין שתהא מוחזקת בדמים לחוש למפרע דבעינן שתהי' מוחזקת בדמים בזה די אם הוחזקה בראיות אפילו ביום אחד. - משא"כ לענין לחוש לכתמים, לא חיישינן להכתמים רק אם הוחזקה על ידי שלש וסתות בקביעות זמן קבוע. - ויש לזה מקור בירושלמי פר"א דנדה ה"ה ר' יוחנן בשם רבי ינאי אפילו ראה מאה פעם אין לה כתמין. עד איכן עד שתבוא לימי הנעורים יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דבלא הגיע זמנה אין לחוש לכתמין. - ומובן מאליו דאם ראתה שלש פעמים בקביעות וסת, דבזה הדין כהגיע זמנה בקביעות וסת, מטעם דקביעותא דשלש פעמים הרי"ז חזקה מעליא, וזהו שיטת הרמב"ם שם בה' אי"ב. - אמנם בה' מו"מ מיירי הרמב"ם לענין החזקת דמים לענין לחוש למפרע, דבזה סגי גם בראיות דיום אחד ע"י הפסקה בינתים. - ו איברא דמסוגיא דידן לא משמע כן. - וזהו דבזה דפליגי חזקיה ור' יוחנן בכתם שניה לשלישית. אבל זה ודאי דהכתם שבין שלישית לרביעית לכו"ע טמא, ומשמע אעפ"י שלא היו הראיות בקביעות וסת, - והיינו שכן מוכח מהא דקאמר ר' יוחנן כיון דלא אתחזקה בדם והיינו כמו שפירש"י כיון דעדיין לא הוחזקה בדם לטמא למפרע יעוי"ש, הרי מבואר דחד דינא אית להו הא דטומאה למפרע עם הכתמים, ולאחר שהוחזקה בדם להיות טמאה למפרע, כן מטמאין גם הכתם, וא"כ מה מצא הרמב"ם לחלק ביניהם, וכיון שהש"ס דילן סובר כן, א"כ מדוע לא אזיל הרמב"ם בתר ש"ס דילן. ונראה דהרמב"ם מפרש הסוגיא דחזקיה ור' יוחנן דמיירי בקביעות וסת. וכן מורה הלשון בראשית הסוגיא דקאמר הש"ס הדר קחזיא בעונות, ועל זה קאי הפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן, וכיון דמיירו בקביעות וסת דבזה סבר הרמב"ם ג"כ דכי היכי דחיישינן בלמפרע כן מטמאין את הכתמין ג"כ, אמנם באופן שראתה ופסקה וחזרה וראתה ביום אחד או לאחר זמן אבל בלא קביעות דוסת דאז מחזקינן לה בטומאה דלמפרע כיון שמוחזקת היא בדמים. אבל לחששא דכתמין לא חיישינן עד שתראה שלש פעמים בוסת, ומטעם זה לא הוי פלוגתא בין ש"ס דילן להירושלמי אליבא דר' יוחנן, משום דבירושלמי מיירי בלא הגיע זמנה, והראיות כולן היו בלא קביעות וסת:
ז ובזה יש לבאר ג"כ הא דכתב הרמב"ם אפילו שופעת. והיינו דכוונת הרמב"ם דראי' דשופעת נחשבת ג"כ לראי' דפעם אחת לענין קביעות וסת ג"כ אם תראה עוד שתי פעמים בקביעות זמן זה, וזה הוי רבותא גדולה בשופעת, מטעם דזה לאו אורחה בקביעותא דוסת. - והש"ס דפריך דלא שייך אפילו שופעת אפשר דסבר המקשן דלא בעינן בכתמים קביעות וסת, אלא אם הוחזקה בדם חיישינן גם לכתמים, וא"כ מאי רבותא דשופעת, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר כתב לרבותא דשופעת דנחשבת לראי' דפעם אחת לענין הקביעות דוסת, ונפק"מ לכתמים:
שם, ת"ר חזקת בנות ישראל וכו' משהגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טומאה ונשים בודקות אותן. וקשה למה בעינן נשים לבדיקה ומדוע אין לסמוך על בדיקה שלהן בעצמן כיון שהגיעו לפרקן שזהו זמן נערותן כדלעיל ה' ע"א, והרי היא כבת ישראל בחזקת נאמנות, והרי היא בדין וספרה לה לעצמה. - ונראה דמיירי שהגיעו לפרקן בשנים, ולא הביאה סימנים עדיין. דבזה חיישינן לדם לחומרא. ואין לסמוך על בדיקת עצמותן טרם שהביאה סימנים: