אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף ט:

דף ט.

א ת"ר זקנה שעברו עליה שלש עונות וכו'. - והנה מבואר דבעינן שלשה פעמים לחוש לדם למפרע. - והקשו התוס' מהא דתנן כמה אמרו דיה שעתה בראשונה. אבל בשנייה מטמאה מעל"ע, ותירצו דהמשנה מיירי שראתה בשניה בסוף שלשים יעוי"ש. והביאור בזה דיש הבדל בין קירבה ראייתה שהוא סוף שלשים דמטמאה למפרע. - והברייתא הכא שריחקה ראיותיה אין לחוש למפרע עד שתתחזק בתלתא זימני. - והסברא בזה פשוטה דבאופן שקריבה ראיותיה זה מעיד שיש לה דמים, ויצאת מכלל זקנה. ולכאורה קשה מדוע לא נחתו התוס' לומר דמתניתין אזלא אליבא דרבי. וברייתא כרשב"ג וע"כ סברי התוס' דלרבי אין הבדל בין קירבה ראיותיה לריחוקה, ותמיד בתרי זימני הוי חזקה, ולהכי סברי התוס' דהברייתא כרשב"ג, וגם מתניתין כוותי' אזלא משום דקיי"ל בוסתות כרשב"ג. - ושאני הא דהמשנה משום דכיון דקרבה ראיותיה מברר לנו שאינה בדין זקנה:

ב והנה הרמב"ם בפר"ד ממו"מ ה"א כתב דזקנה שעברו עליה בשניה שלש עונות מטמאה למפרע. - וכתב מרן שם דזהו כמו דתנן במשנה דבשניה מטמאה מעל"ע יעוי"ש. ומיושב בזה קושיות התוס', וכתב מרן עוד דכן היתה גירסת הרמב"ם בברייתא. - וזהו ע"כ כרבי דסבר דבתרי זימני הוי חזקה. - ולכאורה תמוה טובא הלא קיי"ל בוסתות כרשב"ג. וביותר לענין טומאת מעל"ע שהוא דרבנן אין להחמיר יותר מדאי כמבואר לעיל בסוגיא הנח מעל"ע דרבנן. - וגם דוחק לומר דסתמא דברייתא אזלא אליבא דרבי. - ויותר מסתבר דהגירסא שלפנינו נכונה:

ג והנה אפשר לומר דסבר הרמב"ם דהא דקיי"ל כרשב"ג בוסתות היינו לקביעות. אבל בחזקת דמים סבר כרבי דבתרי זימני מוחזקות היא בדמים. ויצאת מדין מסולקת דמים. וזהו הדין המשנה דבשניה מטמאה מעל"ע, ושיטה זו הוזכרה בשם יש מפרשים, ומסיים שכן פסק הרמב"ם בה' משכב ומושב, וע"ש. וע"כ הכוונה לדברי הרמב"ם הזה, יעוי"ש. - והנה לפי"ז יש לומר דגם להרמב"ם הגירסא כמו שהוא לפנינו, אבל הרמב"ם מפרש שזהו אליבא דרשב"ג.- אבל המשנה סוברת בזה כרבי, ופוסק כהמשנה:

ד אבל הרשב"א דחה לשטה זו, והוא מטעם דהסוגיא ביבמות לא נחית להא דחזקת דמים, וע"כ שהוא בכלל וסתות. והחזקת דמים ג"כ תליא בפלוגתא וכיון דאיפסק בוסתות כרשב"ג, הנה גם בזה הלכתא כוותי' יעוי"ש. - והנה בדבר הדין המשנה דבשניה מטמאה למפרע סבר הרשב"א שהוא קירוב ראייתה וכשיטת התוס' וכן גם שיטת הריטב"א. - ולדבריהם ע"כ דברי הרמב"ם תמוה בזה שפסק דגם בריחקה ראייתה בשנייה מטמאה למפרע: ה ונראה לבאר דברי הרמב"ם. והוא דסבר הרמב"ם דאשה שראתה לאחר שעברו עליה שלש עונות דדינה כאשה שיש לה וסת, וראתה שלא בשעת וסתה דשיטת הרמב"ם בזה דמטמאה למפרע, וזהו כמו שכתב בפר"ג ממשו"מ ה"ה יעוי"ש, הרי מבואר דסבר הרמב"ם דאעפ"י שמסולקת דמים היא עד שעת הוסת מ"מ כשראתה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע. הנה סבר הרמב"ם דכן הדין גם באשה שעברה עליה שלש עונות ולא ראתה, והרי היא בחזקת מסולקת דמים. מ"מ כשראתה אח"כ, ג"כ יש לחוש למפרע. - והא דלא חיישינן בראשונה זהו משום דכיון דריחקה ראיותיה שלש עונות, תלינן זה במקרה בעלמא. - אבל כשראתה עוד פעם שנית, זה מברר לנו שאין זה במקרה. - ואעפ"י שטרם הוחזקה בדם, אבל עכ"פ מידי חששא לא נפיק, ודינה כאשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה. - ולכן הרמב"ם שפיר פסק דבשניה מטמאה למפרע. - ומפרש שזהו הטעם בהמשנה דבשניה מטמאה למפרע. - והא דתניא בברייתא דבשלישית מטמאה למפרע הנה אם אמרינן דאתיא כר' דוסא, - סבר האי תנא דר' דוסא סבר דאשה שיש לה וסת, הנה גם שלא בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע, מטעם דתלינן במקרה כל זמן שלא הוחזקה בדמים. - וסבר הרמב"ם דברייתא זו רבי דוסא כאיב"א:

ו והנה יש להעיר מהא דאיתא לעיל ה' דסבר הש"ס כהאי לישנא דשלא בשעת וסתה גם ר' דוסא מודה. ואיתא שם דאעפ"י שיש לפרש הברייתא שם דר' דוסא גם בשעת וסתה סבר דדיה שעתה. מ"מ מפרשינן באופן דלחומרא כמבואר שם. ולפי"ז אם אמרינן דדינא דברייתא שוה לאשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה. א"כ תקשה ברייתא כמאן אתיא הא דבעינן שלש פעמים. - ונראה דסבר דיש לתפוס שם כהלישנא קמא דר' דוסא סבר דאשה שיש לה וסת דיה שעתה אפילו בשראתה שלא בשעת וסתה. והיינו דכיון דעיקר הטעם מפרשינן שם כן אליבא דר' דוסא מטעם דלחומרא. - ותקשה לפי"ז ברייתא זו אמאן תרמיא. - ובהכרח צריך לומר דשאני זקנה שעברו עליה שלש עונות מהא דאשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה. והיינו דלא חיישינן בלמפרע עד שתתחזק בתלתא זימני, - וא"כ תצא מזה קולא לר' דוסא, - להכי תפס הרמב"ם כהאוקימתא קמייתא דלעיל ד' ע"ב דר' דוסא סבר דגם בראתה שלא בשעת וסתה דיה שעתה, וברייתא זו כר' דוסא אזלא. - משא"כ הרמב"ם שתפס, לדינא כרבנן דר' דוסא. ושלא בשעת וסתה מטמא למפרע. - ממילא הכא גם בשניה מטמאה למפרע. וההכרח הי' להרמב"ם מכח המשנה דתנן דבשניה מטמא למפרע, וכמוש"נ:

ז והנה יש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם שכתב שם וז"ל עברו עליה שלש עונות אחרות או פחות או יתר וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמא למפרע עכ"ל, וכתב מרן שזהו מה שמסיק הש"ס דל"ש בין כיוונה לפיחתה או הותירה יעוי"ש, - ולכאורה תמוה דהלא מבואר בסוגיא דזהו לשיטה דגם ביש לה וסת מטמא למפרע, - והלא שיטת הרמב"ם דביש לה וסת דיה שעתה. אבל נראה דכיון דהרמב"ם סבר דהא דבשניה מטמא למפרע, לא מטעם חזקה הוא, אלא מטעם חששא לחודיא כמו דחיישינן באשה שיש לה וסת בשראתה שלא בשעת וסתה. ובזה שפיר יש לחוש בין אם פיחתה והותירה לבין אם כיוונה, דבכל אופן מידי חששא לא נפיק, ואם ראתה פעם שלישית באופן שכיוונה, הרי דינה כאשה שיש לה וסת, ובשעת וסתה דיה שעתה, ושלא בשעת וסתה מטמאה למפרע, וזהו נכלל במה שכתב הרמב"ם הרי היא ככל הנשים:

ח כתב הרמב"ם שם בה"ג תינוקות שלא הגיע זמנה לראות וראתה דם פעם ראשונה ושניה דיה שעתה ראתה פעם שלישית מטמאה למפרע יעוי"ש, הנה בזה סבר הרמב"ם ג"כ דרק בשלישית מטמאה למפרע, - וזהו דכיון שלא הגיע זמנה לראות תלינן במקרה גם בשנייה כיון שאין לה דמים ואין זה דמיון לזקנה שהיתה בת דמים מעיקרא, ולהכי אין לחוש בלמפרע עד פעם השלישית. - ובצדק כתב מרן הכס"מ שיש להגיה, וזהו דע"כ גם הרמב"ם מודה בזה דעד ראי' שלישית אין לחוש בלמפרע. - ולפלא על הספר ערוך לנר שכתב לתמוה על הכס"מ דלענין זקנה כתב דהרמב"ם לא גרס בברייתא רק שני פעמים עברו עלי' ג' עונות, ולענין תינוקות כתב שיש חסרון בדבריו וצריך לגרוס שלשה פעמים והרי הרמב"ם השוה זקנה לתינוקות לענין ב' פעמים יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין דמה ענין זקנה לתינוקות שלא הגיע זמנה לראות דע"כ גם שני פעמים תלינן במקרה, וכמו"ש הרשב"א הובא שם בכס"מ בה"ג. - וכן כתבו התוס' כעין זה בתוס' לקמן ע"ב ד"ה דיין וכו' וא"ת מ"ש דלא הגיע זמנה לראות לא בעי בדיקה, ומעוברת ומניקה בעי בדיקה וכו', ויש לומר דכל זמן שלא הוחזקה היא מסולקת דמים ביותר עכ"ל. - וסברא זו שייכה גם לענין ראי' שניה בלא הגיע זמנה לראות דלא לחוש בלמפרע. וכמוש"נ: ט והנה בהא דפירש"י ותוס' הכא בסוגיא דבהך ראי' דאיתחזקא בה להיות רואה דם חשו לטמאותה למפרע במעל"ע. - והנה לפי"ז בהא דתנן במשנתינו דבראי' שניה מטמא למפרע, הנה אין לפרש שהוא מטעם דסבר התנא כרבי דבתרי זימני הוי חזקה כמו שפירשו מן הראשונים והובא ברשב"א וכמו שכתבנו לעיל משום דלפי"ז גם בראי' שניה לא תטמא למפרע וזה ודאי אין לומר דאיתחזקה בראי' ראשונה, דזהו דלא כחד. - וע"כ אתי שפיר טפי אם נפרש כמו שכתבנו דעיקר הא דשנה התנא דבראי' שניה תטמא למפרע, זהו מטעם דכיון דהיתה מוחזקת בדמים דינה כמו אשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה, ואין זה ענין להא דתינוקות שלא הגיע זמנה דבעינן שתהי' עתה מוחזקת בדמים, וגם אינו דומה לאשה שהגיע זמנה לראות. אבל טרם הוחזקה לראות ומשמע מדברי רש"י ד"ה ה"ג דגם בזו כן הדין דבאותה ראי' דאיתחזקה להיות לא מטמאינן למפרע, אבל אין דמיון לזקנה וכדומה שהיתה מוחזקת בדמים. והנה הרשב"א והריטב"א סברי דגם בראי' זו דאיתחזקה מטמאה למפרע כמבואר בארוכה. אבל שיטת הרמב"ם אתי שפיר לפירש"י ותוס' וכמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה