נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף ה:
א גמרא, מכדי האי מטה דבר שאבד"ל וכו' תרגמא זעירי כשחברותיה נושאות אותה בממה וכו'. - והנה התוס' בריש מכילתין הקשו דכיון דע"כ ברה"י מיירי, אבל כשחברותיה נושאות אותה א"כ הוי לה אינהו תרתי ואיהי חדא הא תלתא והוי לה רה"ר וספיקו טהור והכי אמרינן בנזיר נ"ז יעוי"ש. והרמב"ן והרשב"א כתבו בשם יש מתרצין דהתם הוא דאיכא שלשה אנשים, אבל הכא דנשים נינהו אפילו מאה כחד דמיין ורה"י הוא דגמרינן מסוטה. מה סוטה אין סתירתה אלא באיש אחד אבל בשנים והיא לאו סתירה היא וכו' אבל נשים אפילו מאה סתירה היא דאין שתי נשים מתיחדות עם איש אחד עכת"ד יעוי"ש. אבל תמוה טובא דהלא שם בנזיר מוקים הש"ס דמיירי בנשים, וא"כ מדוע מוקי הש"ס דמיירי בשנזרקה טומאה ביניהם דהוי רה"י הא בלא"ה כיון דבנשים מיירי הלא לעולם הוי רה"י. - ובסד"ט הקשה בזה ג"כ. - והנה יש לדחוק דהא דמוקי שמואל שם דמיירי בנשים הוא מפני הקושיא דאם אמרינן הקפת כל הראש שמה הקפה. אבל למ"ד הקפת כל הראש לא שמה הקפה אתי שפיר באנשים, וא"כ אתי שפיר דמשני דמיירי בשנזרקה טומאה ביניהם דבזה אתי שפיר המתניתין גם באנשים. אבל עיקרה דהאי סברא דבנשים לעולם הוי רה"י יש להבין הסברא אטו נשי לאו בכלל אדם נינהו. - ואם בשביל זה שיש איסור ייחוד לאיש אחד עם נשים רבות דבשביל זה אפילו מאה נשים כחד דמיין:
ב ונראה דסברת הראשונים בזה דבאופן שנכנסו כולן בספק היינו שהספק לכולן בשוה כמו בסוטה שיצוייר אשר מאה נשים אם בעליהן קינוי אותן מאיש אחד ונסתרו עם אותו האיש דכולן נאסרות, וזהו מפני ששייך בזה סתירה מפני שאסורות להתייחד עם איש אחד גם מבלעדי הקינוי, ומטעם זה נתפס הקינוי להיות נאסרות ע"י הסתירה. - ומטעם זה יש ללמוד מסוטה דבאופן שהספק טומאה כולל כולן. וכולן נכנסו בספק טומאה, ממילא כולן נחשבות כחדא, והכא בשחברותיה נושאות אותה במטה שגם חברותיה נכנסות בספק טומאה בשוה כולהון כחדא נינהו, - ולא הוי בזה תורת רה"ר, - משא"כ בהא דשני נזירים בנזיר שע"כ הספק טומאה על אחד מהם, ולא על השנים הנמצאים, ובאופן זה שלא נכנסו כולן בספק טומאה בשוה לומר שכולן נטמאו, אז אם הוי שלשה הוי רה"ר ואין נפק"מ בין אנשים לנשים. - והכוונה בסוטה שאמרו דדוקא בשהיו בועל ונבעלת בנזיר שם היינו מפני שהם נכנסו בהספק, - משא"כ אם הי' עוד איש אחר שהוא אינו בכלל הספק נעשה בזה רה"ר. - והנה לפי"ז הא דאמרו הראשונים דמאה נשים כחד דמיין היינו מפני שהן כולן בכלל ספק נטמאו הן. והנה הכא אם היו הנושאות אותה עם המטה אנשים שגם הם נכנסו בספק טומאה בשוה לומר שכולם נטמאו ג"כ הדין דהוי ספק טומאה ברה"י, והא דנקט נשים משום אורחא דמילתא. משום איסור ייחוד:
ג והנה יש להוכיח כן מהא דכתב הרמב"ם בפר"א מסוטה ה"ג שכתב קינא לה בעלה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שני אחים או אביה ואחיה הרי זה אסורה, עד שתשתה, וכתב מרן שמקור להאי דינא מהירושלמי יעוי"ש הרי מבואר דאף בשקינוי לה משנים, אשר בצירוף עם האשה הם שלשה, ומ"מ אמרינן בזה דהספק טומאה הוי כודאי טומאה מטעם דזה נחשב סתירה, וע"כ משום דהני שלשה נכנסו לספק טומאה. ועל שלשתן חל הקינוי. ומיושב בזה מה שהקשה שם בקרבן עדה בירושלמי מסוגיא דנזיר נ"ז, דשאני התם דהשלישי לא נכנס בהספק טומאה, משא"כ הכא דשלשתן נכנסו לספק טומאה, ואעפ"י דהתם בירושלמי כיון דשהתה רק טומאה והיינו כדי ביאה מאחד, ולא משנים. - אמנם כיון דשייך דין טומאה משניהם. ועל שניהם נאסרה כיון דלא ידעינן הי מנייהו מפקת, ממילא יש חלות הטומאה משניהם ועל שניהם, ואינו בדמיון להא דנזיר שע"כ יש אחד מהשלשה שלא נכנס גם כלל לספק טומאה. בזה הדין דהוי רה"ר משא"כ בנידון דידן שחברותיה נושאות אותה במטה אעפ"י שיש שלש נשים עם האשה היושבת במטה, אבל כיון שכולן נכנסו להספק טומאה, ואם האשה נטמאת בראייתה אז כולן טמאות להכי נחשבות כולן כאחת. - וממילא מובן לפי"ז דכוונת הראשונים שאמרו דמאה נשים כחד דמיין הכוונה באופן שכולן נכנסו לבית הספק. - וממילא מאה אנשים באופן זה כולם טמאים. - איברא שדוחק לפרש בדבריהם אשר באנשים כשנכנס לבית הספק אפילו מאה דהוי רה"י כיון דאמרו רבותינו דלא אמרינן באנשים כן. - לכן נראה בכוונת דבריהם דכיון דילפינן מסוטה עיקרא דהאי דינא דספק טומאה ברה"י. - לכן בעינן דומיא דסוטה. אשר יצוייר שם דמאה נשים נכנסות לספק סוטה כשנסתרו עם איש אחד, אבל לא יצוייר זה בהרבה אנשים מטעם דבמאה נשים שייך סתירה, ובהרבה אנשים לא שייך סתירה מטעם דליכא איסור ייחוד. - וזהו דלא כהירושלמי שכתבנו, דהרי לפי דינא דהירושלמי והרמב"ם שפיר יצוייר גם בהרבה אנשים גם בסוטה באופן שהבעל קינא לה מהם, וממילא גם באנשים הרבה באופן שנכנסו להספק שכולן נטמאו כאחד דג"כ הדין בזה דהוי רה"י. - אבל הראשונים כנראה לא סברי בזה כהירושלמי. אלא סברי דליתא בסוטה אופן זה דהרבה אנשים נכנסים לבית הספק מטעם דזה לא נחשב לסתירה. - ומטעם זה חלקו בין נשים לאנשים:
ד והנה יש להוכיח דש"ס דילן לא סבר כהירושלמי בהא דאנשים אפילו הם מאה דתהי' בזה תורת ספק טומאה ברה"י אפילו בשנכנסו כולם לבית הספק. - והוא בהא דאיתא בנזיר שם דמוקים הש"ס באומר שנזרקה טומאה ביניהם, והקשו התוס' דא"כ יהיו שניהם טמאים בודאי ויהיו מביאין קרבן טומאה כדין כל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי, ותירצו דלא ילפינן מסוטה רק מה דיכול להיות, אבל כאן דאי אפשר להיות כלל ששניהם יהיו טמאים לא ילפינן כלל, והוי ככל ספק דאורייתא דהוי לחומרא, ולא הוי יותר מספק. - והנה לדברי הירושלמי דמקנא לה ממאה בני אדם ושהתה כדי טומאה, דע"כ אם נטמאה לא נטמאה רק מאחד מהם, והתורה עשאה כודאי ע"כ כשם שנאסרה בתורת ודאי לבעלה כן נאסרה בתורת ודאי גם לבועל, וזה ג"כ בתורת טומאה דהרי נלמד זה מדכתיב שלשה פעמים ונטמאה. - וא"כ אם קינא לה ממאה ע"כ דכל המאה נאסרים לישאנה בתורת ודאי טומאה אעפ"י שע"כ אי אפשר שנטמאה לכולם כיון שלא שהתה רק כדי טומאה אחת. וא"כ מוכח דהש"ס דידן לא סבר הא דהירושלמי. - ובדבר שיטת הרמב"ם בזה מבואר אצלינו בספרנו דברי סופרים סי' י"ג דסבר הרמב"ם דעל ספק טומאה ברה"י אעפ"י שהוא ודאי טומאה אבל אין זה טומאת מת. אלא סתם טומאה וזהו שיטת הירושלמי פר"ח הנזיר. - ובטומאת נזיר בעינן טו"מ דוקא. - ובעיקר דברי הירושלמי ושיטת הרמב"ם בזה מבואר בספרנו שם סי' י"ז:
ה עוד כתב הרשב"א בשם הרמב"ן וז"ל ויפה תירץ הרמב"ן ז"ל שזו היא טמאה ודאי, ואין הספק בה אלא במה שהיא מטמאה אינה נחשבת בכלל המנין. אלא הרי היא כגוף השרץ, ולדבריו כשאין נושאות אותה אלא שתים. הא שלש בין כך ובין כך לא מטמא עכ"ל, חזינן דהרשב"א קלסי' להתירוץ של הרמב"ן. - ולכאורה הא בסוטה שע"כ הבועל הוא המטמא. ומ"מ אם יהיו שנים דהיינו עוד אחד עם אותו האיש שקינא לה בעלה דאז אינה טמאה מטעם דלא הוי רה"י. - וכמו שמדייק הש"ס בנזיר שם מה סוטה תרי בועל ונבעלת יעוי"ש. - והגאון החת"ס הקשה זה על הרמב"ן. - אבל נראה דכוונת הרמב"ן העיקר מפני שאין להסתפק על האשה מפני שהיא ודאי טמאה. ולא נכנסה להספק, - והנשים השתים הנושאות אותה הן נכנסו להספק, והמה רק שתים, וזה הוי דומיא דסוטה דהשתים נכנסו להספק היינו הבועל והנבעלת, דע"כ הבועל הוא ג"כ בספק, דטרם שבעל לא נקרא מטמא, ג"כ, אם כי יכול להיות מטמא, אבל טרם נטמא באופן אשר תהי' הסוטה עליו באיסור טומאה מהא דנטמאה. משא"כ הכא האשה היא ודאי טמאה, והספק רק על השתי נשים, וזהו בדמיון לסוטה ממש:
ו תוס' ד"ה כשחברותיה נושאות אותה במטה, ותימה לריב"א דבסוף פ"ק בפסחים קאמר ועל המחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורות. ומוקי לה במחט טמא מת וטהורות משום דעזרה רה"ר. אבל אי הוי רה"י הוי טמא ופריך והא הוי אבד"ל, ומשני הוא דאמר כר' יוחנן וכו' כיון דאדם תופס הסכין חשוב דשיבד"ל אפילו בלא ר' יוחנן כדמשמע הכא, וי"ל דהכא חשיב טפי יש בו דעת לישאל כשחברותיה נושאות אותה במטה משום דנדה נמי המטמאה יש בה דעת לישאל יעוי"ש. - ויש לעיין הלא בסוטה כ"ט מסיק הש"ס דהא דרב גידל מהא דוהבשר כל טהור וגו' משמיענו דלא בעינן רק דעת נוגע, ולא דעת מגיע, - וא"כ מה תועלת יש בזה שאיכא דעת מגיע דהיינו הנדה. כיון דהמטה הנוגעת אבד"ל. - והיינו דאם אמרינן דהנשים האוחזות והנושאות אותה במטה לא מהני להמטה שתהי' המטה כמו יש בה דעת לישאל, וא"כ מה מהני הא דהאשה שיש בה דעת לישאל דהיינו המטמאה, כיון דאמרה תורה דזה לא מהני, אלא דעת נוגע בעינן. - ונראה בסברת התוס' דהאשה שהיא המטמאה שתים יש בה, היינו שאם ראתה דם הרי היא נעשית בעצמותה דבר טמא כשרץ וכנבלה. לטמא אחרים. וגם היא עצמה נעשית טמאה מהדם נדה. - נמצא שיש בה גם ענין נוגע. וזהו כי ראייתה פועל עליה להיות ג"כ טמאה וא"כ יש בזה דעת נוגע אם יבד"ל. - ומטעם זה נעשית האשה עם המטה שיושבת עליה כדבר אחד ממש, וכשחברותיה נושאות אותה במטה מצטרף האשה עם חברותיה נושאות אותה בדבר יש בהן דעת לישאל מטעם שכולן המה בסוג נוגע בטומאה, - והרי זה בדמיון לסוטה שהאשה שנטמאת ג"כ יש פעולת שתים, היינו מלבד שהיא נטמאה לגבי עצמה. עוד היא פועלת להיות מטמא להבועל להיות אסור בה מטעם דהתורה קורא לזה טומאה דדרשו רבותינו מדכתיב ג' פעמים ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, הרי חזינן דהנטמאת יש בה ג"כ ענין לטמאות באופן שיש בה דעת לישאל, והאשה דהכא כן הוא שיש בה כח מטמא וכח נטמא. - ויש לפרש שם בסוטה הא דקאמר הש"ס דמסוטה ידעינן דיש בה דעת נוגע ומגיע. - יש לפרש דגם באשה לבדה יש בה שתים וכמו שכתבנו:
ז והנה לפי זה אם האשה היושבת במטה שוטה שאבד"ל אז לא מהני הא דחברותיה נושאות אותה במטה. היינו אם לא אמרינן כר' יוחנן. ואז היתה הדין דהמטה טהורה מטעם שאבד"ל, והחברותיה השתים טמאות מטעם טומאת משא הנדה, מפני שיש בהן דעת לישאל, והאשה בעצמותה כיון שהיא סוטה ואבד"ל ע"כ טהורה היא. וזה אינו לפלא אשר בדבר אחד וברשות אחד זה טמא וזה טהור. כי כן מצינו בטהרות פר"ג מ"ו בחש"ו ופקח ברשות היחיד דחש"ו טהורים מפני שאבד"ל ופקח טמא מפני שיבד"ל. - וכמו כן ברמב"ם פרי"ז מאבה"ט ה"א דהאדם טמא והכלים טהורים יעוי"ש. - אבל טרם יצאנו ידי חובתינו חובת העיון. דהרי כיון דכל עיקר הטומאה באה מכח הספק טומאה שהיא טומאת נדה. והיא האשה. וכיון שאנו מטהרין אותה. מפני שאבד"ל. ובכל דבר שתגע אנו אומרים דטהור, מפני שאנו מחזיקין אותה לטהורה, ואח"כ אם תגע בה אדם שיש בו דעת לישאל יהי' טמא. - איברא דכן כתבו התוס' לעיל ג' ד"ה מודה שמאי בשוטה והקשו הא אבד"ל ותירצו דאדם הנוגע בה יש בו דעת לישאל יעוי"ש, וגם שם תמוה טובא דהלא איכא תרתי דסתרי, דבכל דבר שהאשה נוגעת טהורים. והאיש הנוגע בה טמא. - וגם כשבאו לישאל בבת אחת מורין כן. ומדוע יגרע זה מהא דשני שבילין בשבאו לישאל בבת אחת. - והכא עדיף טפי דהרי בשאנו מטהרין את האשה. - שוב היאך אנו יכולין לטמא אח"כ את האדם הנוגע בה. - אמנם הענין בזה נראה כי כל הענין הא דספק טומאה ברה"י טמא לא הוי בתורת בירור. אלא רק דין טומאה יש בזה. וכן הענין הא דדשיבד"ל ואבד"ל לא הוו בתור הכרעה על הדינים האלו. אלא דין הוא בקבלת הטומאה וכל הענין הוא בגדר גזירה"כ. אבל אין בזה תורת בירור. וכן הוא הענין גם בסוטה כמו שביארנו בספרנו דברי סופרים, וכיון שאין דנין בזה תורת הכרעה. להכי יש לדון גם בזה גם אופן הסותר אופן השני. וא"כ אין זה פלא אשר האשה אם אבד"ל דנוגעת בטהרה טהור. מטעם דלא אמרה תורה ספק טמא בדשאבד"ל. ומכל זה האיש הנוגע בהאשה נטמא מטעם יבד"ל. ואין בזה משום תרתי דסתרי כיון דלא אמרינן בזה תורת בירור:
ח והנה יש לעיין עוד בזה לפי מה שכתבו התוס' בנזיר נ"ז בהא דנזרקה טומאה בין שנים דלא אמרינן בזה ספק טומאה ברה"י טמא ודאי מטעם דאי אפשר לטמאות את שניהם בתורת ודאי מטעם דאחד בודאי טהור. - והנה לפי"ז אם יש שנים ברה"י ואחד יבד"ל ואחד אבד"ל. וממילא כיון דאי אפשר לטמא את שניהם כיון דאחד אבד"ל, וא"כ היאך מטמאינן את השני בטומאת ודאי. - ובזה יש להעיר גם על הרמב"ם בפרי"ז מאבה"ט דהאדם והכלים ברה"י. דהאדם טמא והכלים טהורים איברא לפי מה שכתבנו לעיל דהרמב"ם לא סבר כהתוס' אתי שפיר אבל קשה להתוס' שכתבו דהאדם שנגע בה טמא מטעם דיבד"ל. וקשה הא כיון דאי אפשר לטמא את האשה א"כ אין לטמאות את האדם:
ט ונראה דשאני הא דאבד"ל מהא דספק טומאה ברה"י ולא ידעינן מי נטמא והיינו דבאופן שנפלה טומאה בין שניהם שאחד נטמא בודאי ואחד טהור בודאי דאין לטמאות את שניהם בתורת ודאי. - היינו שע"כ אין לנו לומר על שניהם שנגעו שניהם בהטומאה, כיון שאנו יודעין שאחד מהם בודאי לא נגע. - משא"כ בהא דאבד"ל שבזה אמרה תורה דאפילו אם נגעו שניהם בהטומאה לפי האמת, ורק הנוגע אינו יודע מהנגיעה. דג"כ טהור מצד גזירה"כ, וא"כ לא איכפת לן אם נותנין הכרעה דשניהם נגעי בהטומאה, וזהו מפני שלא ירדה התורה בזה לתורת בירור רק מגזירה"כ הוא דבעינן ודאי נגיעה בידיעה ברורה, להכי אנו מטמאין לאחד בלא השני וכמוש"נ: י תוס' ד"ה ספק וא"ת מאי קמ"ל רבי יוחנן מתניתין היא טהרות פר"ג מ"ח וכו' ובמסכת טהרות פר"ד תנן טמא שפשט רגלו לבין הככרות וכו' יעוי"ש, והנה כשזרק המקל עם המשקין לבין הככרות. א"כ הרי"ז טומאה הנזרקת ושאין לה מקום. ולא אמרינן בזה ספיקו טמא. מצאתי בר"ש שם שהקשה בזה וכתב דמיירי שהמקל נח. והספק נולד כשהוא נח. ומ"מ הוי זה דשיבד"ל כיון שע"י הסיבה דהזריקה נולד הספק יעוי"ש. - אבל לפי"ז הרי"ז דינו דר' יוחנן. ומתרץ ג"כ כמו שתירצו התוס' דמיירי שאדם אוחז הככרות. ור' יוחנן משמיעינו דיש לפרש המשנה גם באופן שמונחים הככרות ע"ג קרקע. עי' בתוס' הרא"ש:
יא תוס' ד"ה הי' מתעטף בטליתו. טליתו טמא וטהרות בצדו. או טליתו טהור וטומאות בצדו כגון שרץ וכו' וקמ"ל דלא הוי ספ"ס שמא לא נגע הטלית בשרץ. ואפילו נגע ספק לא נגע בהטהרות. דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות עכ"ל. ויש להבין דמשמע מדבריהם דעיקר בא להשמיעינו דלא הוי ספ"ס. והלא גם בלא זה טובא קמ"ל והיינו דקמ"ל דספק טומאה הבאה בידי אדם נקרא זה אבד"ל אם הטהרות על הקרקע. וזהו החידוש דין ודלא כר' יוחנן. וגם למאי דמסיק הש"ס כדר' הושעיא דברה"י ספיקא טמא. קמ"ל טובא דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אפילו בכלי המונח ע"ג קרקע. - וא"כ מדוע דחקו התוס' דקמ"ל התנא דהכא ליכא ספ"ס. - ונראה דהוקשה להתוס' מדוע נחית התנא לצייר אופן זה דאיכא הרבה ספיקות. ואם דינא דספק טומאה הבאה בידי אדם אתא לאשמעינן הי' לו להתנא לשנות דינו בספק סתם. ולזה דייקו התוס'. דגם זה אתא לאשמעינן דספיקות הללו אינן נחשבות לספ"ס:
יב אמנם עיקר דברי התוס' תמוהין טובא דהלא מה איכפת לן אם הוי ספ"ס דהלא קיי"ל דברה"י אפילו הרבה ספיקות טמא. - ובתוספי הרא"ש הקשה בזה הא הוי ספ"ס, ומתרץ דהא תנן בפר"ו דטהרות כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא יעוי"ש. - ועי' במהרש"א שדחק בזה: יג ונראה בכוונת דברי התוס' דבאו לתרץ בכדי שלא נימא דההיא תוספתא אליבא דר' שמעון דסבר דלא עשאה התורה ספק טומאה כודאי אלא בסוטה מטעם הרגל"ד. אבל בספק טומאה ברה"י לא הוי אלא ספק כמבואר לעיל, וא"כ פשיטא דלר"ש מהני ספ"ס לטהר ברה"י. - וזהו טעם התוספתא דמטהר מטעם הספ"ס, אבל אנן לא קיי"ל כר"ש. - להכי כתבו התוס' דזה לא הוי ספ"ס. וא"כ אם אמרינן דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה, ע"כ גם סבר ר"ש דטמא מספיקא, כיון דלא הוי רק ספק אחד:
יד והנה תמהני טובא על מרן הכס"מ בפרט"ז ה"ו שהביא שם דברי התוס' גם בדבר הספ"ס לומר דלא הוי ספ"ס. - וזה תמוה דכיון דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן דספק טומאה הבאה בידי אדם וכו' נשאלין עליה. ומטעם זה כתב להאי דינא בהתוספתא דברה"י טמא. וא"כ גם אם הוי ספ"ס ג"כ טמא, וכההיא דתנן בפר"ו דטהרות והרמב"ם פוסק כן להדיא שם בפרי"ח, ומרן כתב שם מהתוס' ב"ב דאפילו ספ"ס טמא ברה"י דכיון דילפינן מסוטה אין הבדל בין חד ספק להרבה ספיקות, - וא"כ דברי מרן תמוה:
טו ונראה בכוונת דברי התוס' דסברי דבעובדא דנא דהי' מתעטף בטלית וכאופן דהטלית טהור כמו שפירשו רש"י ותוס', והספק אם הטלית נטמא מהשרץ, וגם הטהרות, והנה הטלית שביד האדם פשיטא שדינו יבד"ל וצריך להיות טמא, דע"כ דעת נוגע סגי ולא בעינן דעת מגיע שהוא השרץ כמבואר בסוטה, וגם תנן בהדיא בטהרות פר"ח כזית מן המת בפי עורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברה"י ספק אדם טמא, ספק כלים טהור יעוי"ש. וכתב התוספי הרא"ש דזה דוקא האדם מקבל טומאה דהוי דומיא דסוטה דהיא עצמה נאסרת, אבל לטמאות כלים שבידו והטומאה מונחת ע"ג קרקע לא שמעינן אלא מהך דר' יוחנן יעוי"ש. - וסברי התוס' דהך דר' יוחנן דמטמא הכלי שביד האדם, כיון דלא הוי דומיא דסוטה, להכי לא הוי אלא ספק טומאה לחודיא ולא ודאי טומאה, - ולכן הוקשה להתוס' דמאי פריך הש"ס דהי' מתעטף בטלית, דאפשר דבזה מודה גם ר' יוחנן. והיינו דכיון דאינו מטמא אלא מספיקא, והכא איכא ספ"ס להכי טהור. ולזה כתבו התוס' להודיעינו שאין זה ספק ספיקא וממילא סבר התנא דספק טומאה הבאה בידי אדם אין נשאלין עליה ואפילו לכלל ספיקא לא נחית:
טז עוד נראה בזה דאפילו אם סברי התוס' דר' יוחנן סבר דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה והוי טומאת ודאי ברה"י. - אמנם זה דוקא אם אנו דנין דיש לו התעסקות עם הכלי והטהרות המונחים ע"ג קרקע. וזהו באופן שזה נקרא ספק טומאה הבאה ע"י אדם וזהו באופן דאיכא ספק אחד. - אמנם באופן דאיכא שני ספיקות יש לומר דזה לא נכנס לכלל זה דוה נשא ספק טומאה הבאה בידי אדם. ובזה לא חידש רבי יוחנן דינו. - ואין זה פלא דהרי חזינן דאי לא חידש רבי יוחנן דינו דאז הוי אמרינן דבאופן דאיכא דעת נוגע ולא דעת מגיע כמו הא דכזית מת בפי עורב דהאדם טמא, והכלי שבידו טהור כמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש ורבי יוחנן מחדש דהכלי שביד האדם ג"כ טמא, - והוא הדין אם ביד האדם הטומאה והטהרה על הקרקע. - אולם באופן דאיכא ספ"ס אם נטמא. - הנה השתי הספיקות מרחיקות את האדם לעשות פירוד בינו להטהרות, ובזה לא חידש רבי יוחנן דינו:
- וזה הוקשה להתוס'. וכתבו דהתנא סבר דליכא בזה ספ"ס. וא"כ הוי תיובתא לר' יוחנן. - כן נראה בכוונת דברי התוס':
יז והנה נראה שכן פירש מרן כוונת התוס', - ומה"ט הביא דבריהם גם לפסקו של הרמב"ם ג"כ לומר דליתא בזה ענין ספ"ס אשר בכחו לעשות פירוד להטהרות, או להטומאה שלא תהי' זה בכלל דברי רבי יוחנן דאמר דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה. - ואפשר שדעת הרמב"ם דבאופן דאיכא ספ"ס מעליא אין זה בכלל דברי רבי יוחנן דתהי' זה דשיבד"ל, - להכי כתב מרן מה שכתבו התוס' דאין כאן ספ"ס, וכמוש"נ:
יח תוס' ד"ה ואם אי אפשר אא"כ נגע טמא. וא"ת פשיטא כיון דאי אפשר ודאי נגע, ויש לומר דלאו אי אפשר כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי יעוי"ש ביאור הדברים שזה הוי כעין רובא. - ואם אמרינן ספ"ס במקום רובא דאז אם הוי בנידון זה ספ"ס דאז הוי אמרינן דטהור. - אבל הלא כתבו התוס' לעיל דהכא לא הוי ספ"ס, וממילא דברי התוס' דלעיל שייכים גם הכא. - אולם שיטת התוס' בכתובות ט' בסוגיא דפ"פ דלא אמרינן ספ"ס במקום רובא, - ורובא עדיף. - וע"כ כוונת התוס' דלעיל כמו שכתבנו לעיל:
יט בא"ד וכן מדקאמר רשב"ג אומרים לו שנה, דליכא למימר דארישא פליג דקאמר ספיקו טהור וקאמר איהו שנה ואם נגע טמא דא"כ לא הוי פליגי רבנן לומר אין שונין בטהרות דבפרק הרואה לקמן נ"ח אמרינן דדוקא להקל אין שונין אבל לחומרא שונין יעוי"ש. ולפי דבריהם דברישא לכו"ע שונין מטעם דהוי לחומרא, - וא"כ הא דתניא טהור הכוונה לאחר ששנה. והדבר נשאר בספיקא אז טהור. - וא"כ מוכח דע"כ רשב"ג ורבנן לא סברי הא דרבי יוחנן בספק טומאה הבאה בידי אדם דנשאלין עליה. וא"כ יש להבין מדוע בחר רבי יוחנן לפסוק כהברייתא דרבי הושעיא, ושבק התוספתא דרשב"ג ורבנן. - והנה אפשר לומר דהמשנה דמחט שנמצאת בבשר הובא בפסחים י"ט מוקם שם רבי יוחנן בהמחט הוי טומאה הבאה בידי אדם וברה"י טמא מטעם דזה נקרא יבד"ל, וכיון דסתם משנה מורה כן להכי הכריע כר"ה. - אבל אין זה הכרח דהרי גם לזעירי אתי שפיר כמו"ש שם התוס'. - והיינו כי שם בהא דמחט שנמצא בבשר אין הכרח דמיירי במונח על הקרקע. - איברא דלדברי התוס' דהכא לעיל בד"ה כשחברותיה כתבו דדינא דזעירי לא יספיק שם. - אבל עכ"פ אין להוכיח מהתם באופן שהטהרות מונחים ע"ג קרקע: כ לכן נראה דהתוס' מפרשים דהברייתא דרבי הושעיא מפרשת דהתוספתא מיירי ברה"ר, וברישא כיון דהו ספק מעליא וברה"ר טהור, לכו"ע אין שונין אף לחומרא כיון דהתורה אמרה דספק טהור ברה"ר אין לנו לעשות יותר. ואפשר עוד דכיון דגם לאחר ששונה מדי ספיקא לא נפיק היאך היתה בראשונה ואם עתה כששונה יטמא. יש לנו לומר כי עכשיו טימא בידים, וממילא אין לנו לעשות להיות שונה. - ורק בסיפא שאנו מטמאין מטעם כי קרוב הדבר שנטמא, יש לומר דשונה, ואם עתה נראה שלא היתה נגיעה, וא"כ נתבטל הדבר הא דאמרינן מעיקרא כי א"א אא"כ נגע, ותשאר הדבר בספיקא, וממילא ספק ברה"ר טהור. - וזהו סברת רשב"ג ורבנן סברי דאין שונין להקל מטעם דהפעם השני יוליד לנו ספק על למפרע. אבל טרם ששונה הרי זה אצלנו דא"א אא"כ נגע, והרי זה ממילא אין ספק מוציא מדי ודאי. ולפי"ז רבי הושעיא דמפרש הברייתא דכל עיקר הדין דהברייתא ברה"ר מיירי. - משא"כ ברה"י ספקו טמא, ומזה מוכח דינו של ר' יוחנן בספק טומאה הבאה בידי אדם דהוי יבד"ל אפילו במונח ע"ג קרקע, ואין בזה פלוגתא: כא והנה הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל ורש"י ז"ל שפירש כאן אין שונין חוששין שמא עכשיו נגע ובתחילה לא נגע, או חילוף, דמשמע דבין ברישא ובין בסיפא פליגי, לאו דוקא אלא חוששין שמא עכשיו לא נגע ובתחילה נגע. ואסיפא פליג ורשב"ג לקולא ורבנן לחומרא עכ"ל, ביאור הדברים דרבנן סברי דלחומרא שונין. אבל לא לקולא, ולפי"ז הא דאיתא לקמן נ"ח דאין שונין לקולא אבל לחומרא שונין סתמא דסוגיא אליבא דרבנן. - וכן איפסק בשו"ע להלכה בכתמים דשונין בכדי להחמיר, ושיטת רש"י לכאורה תמוה מסוגיא דלקמן דלחומרא לכו"ע שונין, וא"כ תמוה דלפירש"י רבנן פליגי גם ברישא ואמרי דאין שונין אפע"י שהוא לחומרא. - אבל אפשר דסברת רבנן כמו"ש לעיל דסברי דגם לאחר ששנה מדי ספיקא לא נפקא וברה"ר גם אח"כ טהור, ורשב"ג דסבר שונין גם ברישא ע"כ סבר דהשונין מברר. ואם יגע יהי' טמא וזה מברר שהי' טמא. ורבנן סברי דאפשר דעתה יטמא בנגיעה, ואף אם יעשה הנסיון בדברים טהורים, אבל עכ"פ מדי ספיקא לא נפקע. - אמנם התם בכתמים דכל עיקרן על ספק בא וא"כ אם שונה והנסיון הורה דנגע בגופה. - ואעפ"י שגם עכשיו מדי ספק לא נפיק. אבל די לנו בספק הזה, כיון דזהו עיקרן של כתמים. - אבל זה תקשה לרש"י דאם פליגי ברישא א"כ ע"כ רשב"ג ורבנן לא סברי כברייתא דר' הושעיא, ומדוע בחר ר' יוחנן לפסוק כברייתא דר' הושעיא, וביותר במקום ששנה רשב"ג דהלכה כמותו. ואעפ"י שיש סוברים דזה דוקא במשנה ולא בברייתא. אבל בזה שגם רבנן לא פליגי עליה. והיאך יכריע ברייתא כר' הושעי' יותר. - לכן נראה דלזה כתב הרשב"א בפי' רש"י דלאו דוקא. והכוונה אשר רש"י בפירושו מפרש בלאו דוקא. - והיינו דלדוגמא בעלמא פירש"י דיש מתרמי כן. והנסיון דשונין אינו בא בבירור. וע"כ דגם רש"י מודה דהברייתא דר' הושעיא מפרש דהרישא מיירי ברה"ר וספיקא טהור, וזה לכו"ע, וברה"י טמא, וזהו כר' יוחנן וכמו שנתבאר לעיל לפירושם של התוס'. כן הוא גם לפירש"י והרשב"א:
כב והנה האי דינא דשונין גבי כתם השמיט הרמב"ם בהלכות. ובשו"ע סי' ק"צ סל"ב הובא בשם הת"ה. - ויש לעיין מדוע השמיטה הרמב"ם. - והנה יש לומר דהרמב"ם מפרש דפליגי רבנן ורשב"ג גם ברישא וכיון דסברי רבנן דאין שונין אפי' לחומרא, א"כ סבר דגבי כתם ג"כ אין שונין. וסוגיא דלקמן לרשב"ג אזלא. - אבל לפי"ז תקשה מה שכתבתי לעיל מדוע בחר ר' יוחנן לפסוק כר' הושעיא. והרמב"ם פוסק כר' יוחנן גם בהא דהי' מתעטף בטליתו כמבואר בפרט"ו מאבה"ט, וזהו כברייתא דר' הושעיא. - ועוד דאם סבר דאין שונין גם לחומרא, מדוע לא כתב בכתמים דאין שונין. כיון דלא כתב בשום מקום דאין שונין אף לחומרא, ולא מצאתי למי שהעיר בזה: א גמרא, אמר רבא ותסברא ק"ו הוא ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו ניצול במעל"ע שבנדה. - והקשו בתוס' תימה הא דאינו ניצול במעל"ע שבנדה, היינו בהיסט דחשיב כאילו נוגע בתוכו וכו' ובנוגע באהל המת נמי טמא יעוי"ש, ולדעתי היה נראה לומר דכיון דכל הטומאות האלו האמורות במעל"ע ע"כ אינו מצד הדין. דמעיקר הדין מעמידין אותה על חזקתה. ורק משום חומר קדשים. ולחד מאן דאמר גם לחומר תרומה כמבואר לקמן. וכן כתבו התוס' בריש מכילתין. - נמצא דרק דין וטמאה דרבנן הטילו על כל אלו, וממילא הא דטומאת כלי חרס בהיסט בטומאת מעל"ע. לא הוי בזה דררא דטומאה כמבואר בגמ' לקמן. אלא דין טומאה הנקראת בשם היסט, אבל לפי האמת לא היתה היסט המטמאה, וא"כ לא שייך בזה לומר דהוי מגע טומאה. אלא טומאה לחודיא. - והק"ו בזה הוא רק בזה שאנו רואים דחכמים לא חסו על הצמ"פ בכלי חרס. לומר שלא לעשות חומרא בשביל הצמ"פ מפני שיש לו הגנה באהל המת. - ובזה נראה לבאר דברי הרמב"ן והרשב"א אשר לכאורה אין ביאור לדבריהם, וזהו הא דכתב הרשב"א הכא בחידושין לנדה וז"ל ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו' הקשו בתוס' א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מהיכא מייתי לה מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, הלכך לימא מה כלי חרס שאינו מטמא אדם לטמא כלים אף משכבה ומושבה לא יטמא אדם לטמא כלים, ולאו קושיא היא, דהכי קאמר ומה כלי חרס שטומאתו מועטת שנצל באהל המת. אפ"ה אינו נצל במעת לעת שבנדה, משכבה ומושבה שטומאתן מרובה, שאין ניצולין באהל המת. אינו דינן שיטמאו במעת לעת שבנדה עכ"ל, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לנדה יעוי"ש. - ולכאורה מה הועילו בפירושם, הלא גם לדבריהם יש פירכא זו דדיו. והיינו דסוף סוף הלימוד הוא מק"ו מצו"פ דמעת לעת דטומאת מועטת באהל המת. ומ"מ מטמא במעל"ע, וא"כ נימא דיו שלא לטמא אדם. - אבל נראה בכוונתם דכיון דבאמת ליכא שום טומאה במעת לעת רק חכמים גזרו טומאה משום מעלה דקדשים. - ואם גזרו טומאה בכלי חרס המוקף צמ"פ אעפ"י שטומאתה מועטת באהל המת. פשיטא שיש לגזור בדברים שתמיד טומאתן מרובה כגון באהל המת. - והיינו דמפרשי רבותינו דהא דטומאת מעל"ע לא אמרו חכמים דבשביל חומר דקדשים שהי' טומאת נדה. אלא אמרינן דבאמת לא היתה שום טומאה בפועל. ולא חשו לזה חכמים. ומה"ט טהור לתרומה לחד לישנא, ולחולין לכו"ע טהור. וממילא כל עיקר טומאת מעל"ע הוי דין טומאה מצד עצמה. והיא טומאת המעלה, וא"כ אין לדון בזה תורת ק"ו והא דקאמר רבא ק"ו לישנא בעלמא הוא, אבל הכוונה שיש לחכמים לגזור טומאת מו"מ במעל"ע מצד הסברא דלא גרע מטומאת היסט, וכמוש"נ: ב אמנם בעיקר הדבר הא דצמ"פ באהל המת מבואר בחגיגה כ"ה שאינה מצלת לקדשים ורק לתרומה מצלת, ומעל"ע שבנדה שאינו מציל היינו ג"כ לקדשים, והקשו בזה התוס' שם. וזהו כוונת מרן בגיוה"ש שמציין להתוס' דשם. - ולכאורה יש לומר דהלא הלישנא אחרינא לקמן סבר רב הונא בין לקודש ובין לתרומה, וא"כ דלמא סבר רבא כלישנא בתרא. - אבל זה ליתא דא"כ מאי פריך רבא והלא ק"ו הוא, דלמא סבר האי תנא דלתרומה לא מחמרינן במעל"ע. אמנם זה יש להעיר דהלא יש לומר דדוקא על הקודש שבפנים אינו מציל בצמ"פ, אבל על הכלי עצמה מציל אף אם משתמשין לקודש, ואילו במעל"ע שבנדה גם על הכלי עצמה אינו מציל, כמבואר בברייתא לקמן. ובערוך לנר הביא קושיא זו בשם אחד מתלמידיו. - אבל נראה דכיון דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי כמבואר בסוגיין. - וא"כ הכלי חרס הזה שקדשים בתוכו דינו כקודש, וא"כ כשם שאינו מציל על הקודש כמו כן אינו מציל גם על הכלי, וע"כ זהו כוונת התוס', וכמוש"נ:
ג וכן נראה להוכיח מדברי הרמב"ם דלקודש גם הכלי עצמו אינה ניצלת בצמ"פ, והוא מהא דכתב הרמב"ם בפרי"ד מפרה ה"ד וז"ל וכן אוכלין ומשקין של קודש אינן ניצולין בצמ"פ, אבל מים שאינן מקודשים וכלי ריקן הטהור לחטאת ניצל בצ"פ עכ"ל, והנה הא דמים שאינן מקודשין מבואר בחגיגה כ"ה.- אבל הא דכלי ריקן לחטאת אינו מבואר מקומו. ומרן לא הראה מקור, אבל מדכתב להאי דינא לחטאת ומדוע לא כתב להאי דינא דכלי ריקן לקודש, מבואר דכלי ריקן לקודש אינו ניצל בצמ"פ. - ויש להמציא גם מקור להאי דינא מדאמרינן דמים שאינן מקודשים ניצולין בצמ"פ. אעפ"י שמוכנים לזה. משמע הא בקודש היינו המכונים להיות קודש אף טרם שנתקדשו אינם ניצולין בצמ"פ, ובטו"א שם מוכיח בהוכחה לזה הדין, וגם כתב דאסור להקדישן ולהקריבן, יעוי"ש, ודין הכלי ריקן לזה כדין הקדשים המוכנים וטרם נתקדשו, - וכמו שהדין בקודש, שהכלי דינה כהדברים המוכנים לתת בתוכה, הנה גם בהכלי ריקן המוכן להמים מקודשים לחטאת דינה כדין המים טרם נתקדשו, וא"כ מוכח דהכלי ריקן העומד לקודש אינה ניצלת בצמ"פ, ומכש"כ אם הקודש בתוכה. ולזה שפיר הקשו התוס', וכתבו שם ליישב כמבואר שם: