אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף ה.

דף ד:

א כל הנשים כתמן טמא למפרע. ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן וכו'. - והנה בהא דכתם שמטמא למפרע אינו מבואר אם הוא מעל"ע כמו בראיי', או"ד כיון שע"כ הכתם הוא מזמן הקודם יש להחמיר עד שעת הפקידה, והטעם בזה משום דע"כ בכתם איתרע החזקה שלה כיון דע"כ בא מזמן הקודם א"כ יש לחוש עד שעת הבדיקה. - והנה יש לומר לאידך גיסא דאין להחמיר בכתם יותר ממציאת הדם. כיון דכל דין כתמים הוא דרבנן. - והנה הרמב"ם כתב בפר"ג ממו"מ ה"ז וז"ל הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה. וכן הבגד שנמצא עליו הכתם טמא למפרע, ועד כמה. עד שתאמר בדקתי החלוק הזה ולא הי' עליו כתם יעוי"ש, וכתב מרן בשם הרי"ק וטעם יש בדבר דאילו רואה עתה אין טעם להחמיר עליה למפרע ביותר ממעל"ע. אמנם כתם שאינה יודעת מתי יצא דם זה מגופה יש להחמיר ולומר דסמוך לפקידה יצא עכ"ל. והביאור בזה כמו שכתבנו משום דבכתם איתרע חזקתה. וממילא יש לחוש משעת בדיקה. - אמנם תמוה טובא בהא דכתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ג וז"ל וכן מדברי סופרים שכל הרואה דם בלא עת וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות וכו' יעוי"ש, הרי דכתב הרמב"ם הכא שדין כתם שוה לדין ראי' שאינה טמאה למפרע אלא מעל"ע. - וא"כ דברי הרמב"ם סותרין. ודוחק לחלק בין אם יש לה וסת ומצאה כתם שלא בשעת וסת דאז אינו מטמאה אלא במעל"ע. ובאשה שאין לה וסת מטמאינן אותה עד שעת הבדיקה. - והיינו דיש לפרש דבה' מו"מ מיידי באשה שאין לה וסת להכי מטמא אותה עד הבדיקה דזה דוחק לומר דבשביל שיש לה וסת די לה בטומאה דמעל"ע, דהלא כיון דבכתם איתרע חזקתה, ממילא יש לחוש עד שעת הבדיקה. - וגם מלשון הברייתא לעיל ד' ע"ב דת"ר אשה שיש לה וסת כתמה טמא למפרע, ופירש"י למפרע עד שעת הכבוס. יעוי"ש. - ורש"י מדייק כן מדנקט התנא סתם למפרע ולא אמר מעל"ע כמו בכ"מ. וע"כ הכוונה עד שעת הכיבוס. וה"ה הבדיקה, וא"כ יש לתמוה מניין להרמב"ם לומר דמטמאה מעל"ע, ולא עד הבדיקה:

ב והנה עוד תמהני מדוע כתב רבינו אודות טומאה בא"ב דשם אין ענין לטהרות, אלא בזה שנוגע לא"ב. וכיון ששונה הרמב"ם דיני טהרה בה' מו"מ למה לו לשנות עוד פעם בה' א"ב. ג ונראה לפי דברי הרשב"א שכתב בחידושיו לנדה ג' בהא דפריך לימא תנן כתמים דלא כשמאי ופירש"י ז"ל הא איכא כתמים דקיי"ל דטמאה למפרע. ואפילו לפי פירושו איכא למימר דלאו דוקא משום דכתמים מטמאין למפרע, דאי משום הא לא קשיא דהוי אפשר דשמאי לית ליה כתמים למפרע כרשב"א דאית ליה הכין לקמן דף נ"ג, אלא עיקר פירכא מכאן ולהבא הוא, כלומר כיון דשמאי ס"ל דכל הנשים מרגישות בעצמן. זו הואיל ולא הרגישה לאו מגופה אתא ותטהר לבעלה. ואנן לא אשכחינן מאן דמטהר לה לבעל מכאן ולהבא, ופרקינן דמודה שמאי דכתמים מאפיל למפרע, משום דבצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים וכו' וזו הואיל וכבר יצא לחוץ ממש ולא הרגישה, בודאי קודם מציאתה בא והלכך חוששין לו למפרע עכ"ל. - מבואר מזה דאשה נאסרת לבעלה מכאן ולהבא תלוי בהא דלמפרע. - והיינו דאם לא חיישינן בלמפרע, אין לנו לומר דאסורה לבעלה מכאן ולהבא והיינו דאית לן לומר כיון דלא הרגישה בודאי לאו מגופה אתא, וזהו כיון דכל הנשים מרגישות הן בשעה שהדם מתעגל לצאת. - ומטעם זה באשה שיש לה וסת אית לן לומר ביותר דכיון דחזקה גם כן מעידה דאורח בזמנו בא ולא מקודם, וגם לא הרגישה הוי בזה כמו תרתי לטיבותא המעידות שהדם הזה לאו מגופה, ואין בזה טומאה גם על להבא לבעלה. אבל כיון שחכמים גזרו על כתמים לטמאה לבעלה ע"כ הטעם דחשו בזה למפרע. והוא ג"כ מטעם דכיון דבצפור לא נתעסקה וכו', - וחששא זו איתא דוקא בלמפרע כמו שכתב הרשב"א. - ומטעם זה אסורה לבעלה מכאן ולהבא. - וסבר הרמב"ם דבשביל זה די אם נטמאנה במעל"ע. - ולזה כתב הרמב"ם בא"ב שם באשה שיש לה וסת דטמאה למפרע במעל"ע. - וכתב זה בא"ב מפני שזה נוגע באיסור כתם דלבעלה, ולהכי אעפ"י שכתב לדין זה באשה שאין לה וסת בה' מו"מ ושם כתב דטמאה לטהרות עד שעת בדיקה, זהו מפני שאין שם תר"ל דהיינו שני דברים המעידים להאי דם דלאו מגופה הוא, משא"כ בא"ב דמיירי באשה שיש לה וסת, דיש שני דברים המעידים דהאי דם לאו מגופה. - ורק משום גזירת חכמים שגזרו על הכתמים איכא בזה מה שגזרו לבעלה. - והטומאה דלמפרע באה משום הגזירה דלבעלה במכאן ולהבא. - ממילא די בזה אם נטמאנה במעל"ע. וכמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה