אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף ד:

דף ד.

א תוס' ד"ה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים הו"ל למיתני מיד כיצד דיה שעתה עכ"ל. - הנה לשיטת הרמב"ם בפיה"מ שכתבנו לעיל דמפרש דגם שמאי סבר דהמטה טמאה ומעל"ע שבנדה עושה מו"מ. ומדייק זה מן המשנה מהא דכיצד דיה שעתה דנקט היתה יושבת במטה - לכן אילו לא הפסיק בינתים בהא דמשמשת בעדים אז הוי אמרינן דזה קאי דוקא לחכמים. - אבל התנא שרוצה ללמדנו שהדין של כיצד דיה שעתה קאי גם על אשה שאין לה וסת. ולשמאי דסבר בכל אשה דדיה שעתה, להכי הפסיק בינתים בהא דמשמשת בעדים. ובסיפא מהדר ללמדנו גם לשמאי ובאשה שאין לה וסת ג"כ מיירי ולהורות דגם לשמאי מטמאה מו"מ: ב שם, הקשו התוס' מדוע באלו שדין שעתן צריכין בדיקה, ואפ"ה אינן מטמאין מעל"ע. - ואילו באחד עשר יום אינה צריכה בדיקה כמבואר לקמן ל"ט, ומטמאין למפרע. - והא ג"כ קושיות הר"ר יעקב מאורליינש לקמן ל"ט בתוס'. - ושם תירצו התוס' דאשה שיש לה וסת צריכה בדיקה דוקא בשעת וסתה, וה"ד נשים הוא מטעם גזירה, וזה ליתא בהא דתוך י"א יעוי"ש. - אבל הרמב"ם ע"כ לא סבר כן דהרי כתב להדיא בפר"ד מה' מו"מ ה"ו וכל שדיה שעתה אעפ"י שאינה מטמא למפרע צריכה שתבדוק עצמה תמיד יעוי"ש, ומדכתב תמיד ע"כ הכוונה דבא לאפוקי משיטת התוס' דסברי דרק בשעת וסתה צריכה בדיקה. וא"כ תמוה מהא די"א שאינה צריכה בדיקה אעפ"י שמטמא מעל"ע כמבואר בסוגיא שם וברמב"ם פר"ג מטומאת מו"מ ה"ד:

ג ונראה דכיון דכל עיקר הבדיקה הוא לטהרות כמסקנת הש"ס נדה ט"ו וכן כתבו הפוסקים. להכי באשה שיש לה וסת הצריכו בדיקה. - מטעם שאין בזה חשש לחוש שמא ארגשה וסבורה שהרגשת עד הוא, מטעם דאין לחוש לדם מטעם החזקה דאורח דוקא בזמנו בא ולא מקודם. - וגם כשראתה דם קודם הוסת אמרינן דכיון שהוא השתנות נגד חזקה אמרינן דדיה שעתה ואין לחוש על למפרע. - משא"כ באשה בתוך הי"א יום דליתא בזה חזקה דאורח בזמנו בא. - מטעם דטרם הוחזקה בחזקה מעליא, דהרי מטעם זה אלו הי"א יום אשר נעשית בהן זבה. - ומטעם זה לא הצריכו בדיקה מטעם שע"י הבדיקה תוכל לבוא לקלקול וחששא דשמא ארגשה. וסבורה דהרגשת עד הוא. - וכיון שכל עיקר הבדיקה הוא לטהרות. לא ראו חכמים להחמיר בבדיקה. - אבל כשראתה דם חיישינן בלמפרע מטעם רפיון המקור עדיין, אשר מפני זה נעשית זבה באלו הימים. וכמוש"נ:

א גמרא, מכדי האי כבר ספק טומאה ברה"י הוא וכו' משום דהוי דשאבד"ל. - והנה הרמב"ם בפרט"ז מאבח"ט ה"ז כתב סתם להאי דינא דככר ולא כתב להטעם משום דהוי דשאבד"ל, ואם סבר דזה נקרא דבשבד"ל א"כ אמאי טהור ברה"י. - וגם תמהני מדוע לא הוי זה יבד"ל מטעם דהרי יש לישאול אם לא נכנס אדם שם דאז הוי ודאי טמא כמבואר בברייתא וברמב"ם שם. - והנה אפשר דגם אם לא נכנס אדם שם לא הוי הטומאה בתורת ודאי אלא מטעם ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא. ובאופן זה אשר אם גם לאחר השאלה תשאר ספק הנה אופן זה לא נכנס לסוג יבד"ל. - אמנם הרמב"ם כתב להדיא שם דאם אמר ברי לי שלא נכנס אדם שם טמא שודאי נפל ונגע במדרס, יעוי"ש. - משמע שטומאתו בתורת ודאי טומאה. - ואעפ"י שיש לדחוק דכוונת הרמב"ם דודאי נפל דהיינו הנפילה ודאית, אבל הטומאה הוי רק מצד ספק. וא"כ תצא מזה חדתא דבאופן אשר יש בו דעת לישאל באופן שלפי דבריו נעשה ספק טומאה ברה"י שדין טומאה ודאי יש בזה, מ"מ נקרא זה אבד"ל. - ובזה שכתבנו יש ליישב הא דהקשה הרשב"א וכי לא ידע הש"ס הדין דשאבד"ל וא"כ מאי ס"ד דמקשה יעוי"ש. ובדברינו יבואר דס"ד דזה נקרא דשיבד"ל מטעם דאם אמר ברי לי שלא נכנס אדם הככר טמא. - ועל זה משני דזה לא הוי דשיבד"ל, והוא מהטעם שכתבנו. - אבל ע"כ אי אפשר לומר דגם אם יאמר ברי לי שלא נכנס אדם דטומאתו מצד ספק טומאה ברה"י, דהרי בהחלטה הלזו דזה לא הוי דשיבד"ל, א"כ היאך מטמאינן מספיקא בדשאד"ל. - וע"כ צריך לומר דבאופן שאמר ברי לי שלא נכנס אדם לשם ע"כ הוא טמא בתורת ודאי טומאה, וממילא כשמטהרינן כשלא אמר ברי לי שלא נכנס אדם לשם ע"כ יותר מספיקא לא הוי, וא"כ הוי ספק טומאה ברה"י, וא"כ עיקר הטהרה משום דהוי דשאבד"ל, וא"כ מדוע לא כתב הרמב"ם עיקר הטעם המבואר בש"ס, וע"כ הא דשנה התנא שאני אומר אם טהור נכנס לשם, זהו רק הטעם אשר מעורר ספק, אבל הטהרה מטעם דהוי דשאבד"ל, וא"כ מדוע סמך הרמב"ם על לשון התנא, ולא כתב הטעם המוכרח שהוא מפני דהוי דשאבד"ל, וצ"ע:

ב ונראה דבאמת סבר הרמב"ם דאפילו באומר ברי לי שלא נכנס אדם לכאן לא הוי יותר מספיקא. ומ"מ טמא מטעם דזה נקרא דשיבד"ל והא דטהור באופן שלא אמר ברי לי הוא מטעם דבאופן שמספקא לן באדם טהור שנכנס והוא נטל הככר, הנה ספק זה מוציא מדי ספק טומאה ברה"י. - והוא מטעם דהספק הזה הוי אם נכנס הככר להיות עומד נכנס להסתפק. - וזה הדבר, דבשעה שהככר מונח על הדף והשרץ למטה. הנה זה לא הוי כלל ספק טומאה, ומי הוא זה המביא לנו להסתפק הוא רק אם היתה נפילה, וכיון שיש לנו להסתפק על עצם הנפילה ממילא הרי זה ספק אם נכנס לספק, וזה עדיף יותר מספק ביאה דפליגי ר"א ורבנן בב"ב נ"ה דהתם עכ"פ נכנס לבקעה שיש קבר. נמצא דהכניסה לבקעה ואינו יודע מקום הקבר. הרי זה נקרא נכנס לספק. משא"כ הכא דהכניסה לספק הוא רק הא דנפילה, וכיון שמספקא לן על זה עצמה אם היתה נפילה הרי זה הוי ספק אם נכנס לכלל ספק ובזה לא אמרינן ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וזה מבואר ברמב"ם פר"כ מאבוה"ט ה"ט ובראב"ד שם. - וזהו מדויק בלשון התנא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם דמשמעו שזה עצמו די לנו לטהר, ולא אמר שמא אדם טהור. - וזהו כוונת הרמב"ם ג"כ. - ואפשר שמפרש כוונת הש"ס אבד"ל הכוונה שלא נכנס זה לכלל שאלה. מפני שספק בעקיר הספק והא דקאמר דהוי אבד"ל הוא על דרך השאלה. והיינו דכמו דשאבד"ל ספיקו טהור אפילו ברה"י מטעם שזה לא נכנס לתורת ספק מפני שאינו דומה לסוטה. - הנה הכא הוי כמו כן מפני שלא נכנס לגדר ספק. - ובזה שפירשנו מיושב הא דהקשה רש"י מדוע לא פריך הש"ס אמחט ואמטלית. - והיינו משום דבאלו אין להקשות דפשיטא דהוי דבר שאבד"ל. משא"כ בהא דככר אשר יש בו דעת לישאל אם לא נכנס אדם שם וזהו הס"ד דמקשה. ובזה משני הש"ס דהכא הוי ג"כ בגדר זה כמו אבד"ל מטעם שלא נכנס לגדר ספק. - ובזה אתי שפיר שלא כתב הרמב"ם בהא דככר דטהור מפני דהוי אבד"ל, אלא כתב טעם הברייתא מפני שתולין באדם טהור שנכנס לשם:

ג עוד נראה ביישוב דברי הרמב"ם דהנה יש לדייק מדוע נקט הרמב"ם תרומה ולא נקט גם קדשים. - לכן יש לומר דהרמב"ם מפרש דפליגי תרי לישני בגמ' אם הא דככר הוי אבד"ל, והיינו דהא דקאמר הש"ס ואיב"א הכא בטומאה דרבנן. - והביאור בזה דאפילו אם הוי זה דשיבד"ל ג"כ ספיקו טהור מטעם דהוי רק טומאה דרבנן וכמו שפירשו התוס' והרשב"א. - והנה גם הרמב"ם מפרש כן דהאב"א סבר דבאמת הא דככר הוי דבר שיש בו דעת לישאל מטעם דאם אמר ברי לי שלא נכנס אדם שם. - וזהו דלא כהתוס' שכתבו דזה הוי אבד"ל, והרמב"ם מפרש דפליגי בזה הני תרי לישני והאב"א סבר דזה נקרא יבד"ל, ורק משום דהוי דרבנן גרידא להכי טהור בספיקא. - ולהכי סבר הרמב"ם כהאב"א דזה נקרא דבר שיבד"ל אמנם כתב להאי דינא בתרומה, והרמב"ם לשיטתו דסבר בפר"א דתרומות דתרומה מזמן עזרא הוי דרבנן. - ולהכי יש להקל, והיינו שאין הבדל בין אם הטומאה דרבנן. או התרומה דרבנן. דגם בזה יש להקל בספק טומאה, ולהכי לא כתב הא דקאמר הש"ס משום דהוי אבד"ל, משום דסבר דבאמת הוי זה יבד"ל ואילו בקודש באופן זה הוי ספיקו טמא, ורק בתרומה ספיקו טהור. - ולכאורה יש להעיר דלפי"ז מדוע נקט המשנה מדף שהוא טומאה דרבנן. הלא בלא"ה ככר של תרומה הוי ג"כ דרבנן, יש לומר דכוונת התנא להורות דגם בקודש טהור מטעם דמדף הוי טומאה דרבנן, ועוד דיש לומר דהאי תנא סבר כרבי יוסי דסבר דתרומה בזמה"ז דאורייתא כמבואר בסו"פ הערל. - משא"כ הרמב"ם לשיטתו דסבר תרומה בזה"ז דרבנן, כתב מדרס נתן תחתיו שהוא אב הטומאה דאורייתא, והיינו דבא להורות דאעפ"י שהטומאה דאורייתא מ"מ ספיקו טהור מפני שהתרומה היא דרבנן, אמנם תמוה דאם בטומאת מדרס א"כ גם בחולין טמא מספיקא, ומכש"כ בתרומה. לכן נראה לפרש בכוונת הרמב"ם ובפירושו כמו שכתוב בפירוש הראשון כדלעיל:

א שם, ת"ר וחכ"א וכו' כיצד בדקה עצמה בשעה ראשונה וכו' והנה הא דנקט שעה ראשונה יש לומר דהכוונה דדוקא אם הבדיקה שהוא מתקנת החכמים דהיינו בשחרית ממעטת על יד מעל"ע. וזהו כשיטת המהר"ם שמדייק כן מרש"י בהמשנה ולאפוקי בדיקת הצהרים, וזהו הרב המנהיר הובא במל"מ פר"ג ממו"מ. ולדעתי יש לדייק כן גם מלשון הברייתא. - איברא דלכאורה יש לדייק מהברייתא איפכא והוא מדנקט וישבה לה שנייה ושלישית ולא בדקה. דמשמע הא אם בדקה שנייה ושלישית לא מטמאינן אותה עד הבדיקה דשחרית. אלא אמרינן דאינה מטמאה אלא עד שעת הבדיקה שהיא בשעה שנייה ושלישית אעפ"י שהבדיקה הלזו לא היתה בשחרית. - אבל אפשר לומר דבאופן שבדקה שחרית שהיא השעה הראשונה, וא"כ בדקה כתקנת חכמים דאז גם הבדיקה דאח"כ הוי בדיקה מעליא. - משא"כ כשלא בדקה בשעה הראשונה, דאז הבדיקה דאח"כ כדליתא דמיא. - והנה יש לדייק בהא דפריך הש"ס פשיטא כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה לא מטמאינן לה מעל"ע. - ומדוע לא קאמר הש"ס דהתנא נקט שעה ראשונה להורות דדוקא אם בדקה בשעה ראשונה, - ואפשר דכוונת הש"ס דאם בשביל זה הי' להתנא לומר זה הדין בעצמו. אבל מדנקט להשמיעינו דלא מטמא מעל"ע משמע דזה הוי עיקר חידושא ועל זה פריך הש"ס פשיטא. - אבל יש לעיין בהא דקאמר הש"ס לקמן אמר לו ר"פ לאביי והא זימנין דמשכחת לה ג' עונות במעל"ע, ועי' בפי' רש"י דהיינו שבדקה בצהרים ומשני השוו חכמים מדותיהן שלא תחלוק במעל"ע. - וקשה הא לשיטת הפוסקים דבדיקה שלא היתה בשחרית כתקנת חכמים אין בכחה למעט ממעל"ע, וע"כ דבדיקה זו כדליתא דמיא, - אבל יש לומר דאעפ"י שלא נחשבת בדיקה זו למעט ממעל"ע. אבל נחשבת היא לבדיקה אם מטמאינן אותה מעל"ע, ולא בעינן יותר ממעל"ע. - והא דפריך ר"פ לאביי דיש יותר משתי עונות לא היתה כוונתו שלא לטמא אותה עד הצהרים מפני הבדיקה דאתמול בצהרים, דזה הי' פשוט לר"פ דבדיקה דצהרים לא נחשבת לבדיקה, רק פריך כיון שבאמת יש לפעמים ג' עונות, וא"כ מדוע קאמר עונה יתירה:

ב שם, איבע"א שלא יהא חוטא נשכר, מאי בינייהו איכא בינייהו דאתניסה ולא בדקה. - ופירש"י ללישנא דחוטא נשכר ליכא דהא נאנסה ללישנא שלא תחלוק איכא. - והנה לפי"ז ללישנא דחוטא נשכר ע"כ אנו חושבין בדיקה דצהרים לבדיקה מעליא. ולא מטמאינן לה אלא שתי עונות. - וקשה דאם אמרינן דבדיקה שלא היתה שחרית כתקנת חכמים לאו בדיקה היא לענין טומאת מעל"ע, א"כ היאך חשבינן לבדיקת הצהרים לבדיקה. - ודוחק לומר דכיון דנאנסה בשחרית, להכי גם בדיקת הצהרים שפיר דמי. ונראה דהני תרי לישנא פליגי בזה אם בדיקת הצהרים נחשבת לבדיקה לדין טומאת מעל"ע:

ג והנה הרמב"ם בפר"ג ממו"מ ה"ד הביא להאי ברייתא וכתב וז"ל כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה בשחרית ומצאה טהורה ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם הרי כל הטהרות שעשתה משעת פקידה ראשונה עד שעת פקידה שנייה טמאות למפרע יועי"ש, והנה לא כתב הרמב"ם האופן שבדקה עצמה בצהרים היאך דינה לענין טומאה למפרע אם מטמאינן לה עד הצהרים שהוא מעל"ע, או שאינה טמאה אלא שתי עונות, אבל ע"כ מדלא כתב הרמב"ם מוכח דסבר דטמאה בטומאת מעל"ע והיינו דסבר דבדיקה דצהרים לא נחשב למאומה, ומצד הדין יש לטמאותה עד שעת בדיקה. - אלא שלא החמירו ביותר ממעל"ע. - ומשמע דסבר הרמב"ם דגם באופן דאתניסה בשחרית ובדקה בצהרים ג"כ לא מהני מאומה וע"כ דמפרש הרמב"ם דהני תרי לישנא פליגי בזה אם בדיקת הצהרים נחשב לבדיקה. - ושיטת הרמב"ם דבדיקה דצהרים לא נחשב למאומה להכי השמיט לגמרי הא דאתניסה, כן נראה בביאור הסוגיא. - וע"כ דסברת הרמב"ם דכיון דלשון התנא מורה דדוקא בדיקה דשחרית הוי בדיקה. - להכי תפס לדינא כלישנא קמא לחומרא אעפ"י שהוא דרבנן:

ד והנה לכאורה אפשר לומר דלהכי בחר הרמב"ם לפסוק כלישנא קמא לחומרא ולא משגיחין על אונס הבדיקה, מהא דמצינו לקמן ל"ט באחד עשר יום שבין נדה לנדה דהרי היא בחזקת טהרה ולא בעי גם בדיקה. ומ"מ מטמא למפרע מעל"ע כמבואר שם ובתוס' הכא ד"ה כל אשה, - וע"כ אעפ"י שאינה צריכה בדיקה, ומ"מ טמאה מעל"ע אעפ"י שלא שייך הכא קנס. - וזהו כהלישנא קמא שהשוו חכמים במעל"ע. - אמנם לפי מה שביארנו לעיל ביישוב קושיות התוס', וזהו שיטת הרמב"ם הנה התם טומאת מעל"ע מטעם דיש לחוש עדיין לרפיון המקור, והא דלא הצריכו בדיקה הוא מטעם אחר כמו שכתבנו לעיל. לכן נראה דשיטת הרמב"ם כמו שכתבנו והוא עפ"י ביאור הסוגיא דהכא כמוש"נ בס"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה