אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף ד.

דף ג.

ג וד' יוחנן סבר מחזקינן. - הקשה בגיוה"ש מהמשנה טהרות פר"ט מ"ט נמצא בגג המעטן טהור, - והנה נראה לומר דדוקא שהכלי היא עצמה שהיתה עומדת בזויות אחרת, בזה סבר ר' יוחנן דשינוי מקום לאו כלום הוא כיון שעכ"פ הכלי היא עצמה, משא"כ בשני כלים בזה מודה ר' יוחנן דאין מחזיקין, וכן מבואר בהראב"ד פרי"ז בה"א יעוי"ש. - ולפי"ז הכא בשנוטל פירות מהמעטן להניחם על הגג, הרי זה כשני כלים, והיינו שזה נחשב לשינוי מקום ממש מטעם כיון שעכ"פ אין כלי אחד, ואעפ"י שאין כלי כלל על הגג. וא"כ אפשר לומר שהצבור פירות יהי' ככלי ממש, אבל זה ליתא דאם אמרינן דמודה ר"י בשינוי כלים א"כ גם שינוי מקום בלא כלי הרי"ז כשני כלים. מטעם כיון שאין כאן כלי המאגד ומאחז. - ואדרבה דכיון דע"כ סברת ר' יוחנן דסבר מחזיקין ממל"מ הוא מטעם חזקה כאן נמצא כאן הי', והיינו דכמו שנמצא בכלי זה. כי הי' גם מעיקרא באותו כלי עצמה. ולא נחשב אצלו טלטול הכלי כשינוי רשות מטעם דעכ"פ שייך כאן נמצא כאן הי' בשביל הכלי. - וממילא גם כהא דנג ומעטן גם כן שייך לומר בנמצא בגג דכאן נמצא כאן הי' ולא הי' במעטן. מטעם חזקה. ואם אמרינן דהצבור הפירות נחשב גם כן ככלי. א"כ ע"כ סובר ר' יוחנן דגם במכלי לכלי מחזיקין דמ"ש כיון דמשגיחין על הצבור הפירות, - ומדחזינן דכתב הראב"ד דמודה ר"י במכלי לכלי, ע"כ מודה גם בזה, ומזה ראיה נכונה להראב"ד:

ד תוס' ד"ה ככר וכו' וא"ת שאני התם שאבד"ל וי"ל דפריך אי בשום מקום אנו מחמירין ממקל"מ אפילו בקדשים לא הי' לנו לעשות ספק ולתלות באדם טהור דיותר יש לתלות בנפילה יעוי"ש. - ותמוה דממנפ"ש אם יותר יש לתלות בנפילה א"כ הרי זה כמו רובא ומדוע מהני הא דאין מחזיקין ממקל"מ הלא אפילו אם זה נקרא חזקה הלא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. - עוד תמוה דע"כ הא דאבד"ל דנלמד מדרב גידל בסוטה כ"ט ובזה בעינן ודאי דוקא. - וכדמשמע מסוגיא שם, וכן דייקו התוס' בחולין פ"ו ע"ב יעוי"ש. - וכן נראה בביאור דברי התוס' ריש מסכת זו בדבריהם שכתבו דאעפ"י דלא נלמד מסוטה בטומאה דלמפרע. - ומ"מ בדשאבד"ל טהור מדרב גידל יעוי"ש. - והיינו דבשאבד"ל בעינו ודאי טומאה. ובספק טהור לגמרי, ואולי אפשר לומר דאם יש להסתפק בנפילה, אז יש לצרף גם כן שמא אדם טמא נכנס:

ה תוס' ד"ה שאני אומר וא"ת דהכא תלינן באדם טהור ובפר"ק דחולין גבי צלוחית שהניחה מכוסה וכו' יועי"ש, והגה אפשר לומר דשאני התם בפרה שכל עיקר לטהר את הטמא. וא"כ איכא חזקת טומאה וכמו שנחתו לזה התוס' חולין י"א לענין אחד, ואתי שפיר גם הכא:

ו ובעיקר הסוגיא שמביא מהא דככר דאין מחזיקין ממקל"מ תמוה טובא דהרי שאם ע"כ יש שינוי מקום רק הספק אם מעצמו נפל, או אדם טהור הניח, וא"כ אין זה ענין להא דאין מחזיקין ממקל"מ דמוקמינן שלא היתה הטומאה בשינוי מקום, והכא אי אפשר לומר שהככר לעולם הי' כאן שהרי מתחילה הי' נתנן על הדף, ואין לומר דהכוונה דטהור מצד ספק, דלפי"ז אין זה ענין להא דאין מחזיקין ממקל"מ דע"כ מטעם ודאי הוא, כמבואר בסוגיא, וצ"ע:

ז והנה בהא דנגע באחד בלילה וכו' דאם ראוהו חי מבערב מבואר בתוס' בשם התוספתא דמוקמינן אחזקה. - קשה טובא הלא גם אם לא ראוהו חי מבערב ע"כ יש לו ג"כ חזקה דחי, דהרי כל אדם יש לו חזקת חיים. והקשה בזה הנו"ב במה"ק חאה"ע סי' ל"א. - וכתב לחדש דחזקה דמעיקרא לא מהני בשינוי מקום וכן כתב המק"ח בסי' תס"ז אות י"א יעוי"ש, וכבר קדמו בזה הנו"ב. והנה ברשב"א וברמב"ן ריש נדה כתבו דבראוהו חי אפי' נמצא שלא במקום שהוחזק. ובמק"ח מביא ראיה לזה מדברי התוס' הכא ד"ה שכל הטומאות שכתבו וז"ל והא דמחט שנמצאת מליאה חלודה דטהורה שכל הטמאות כשעת מציאתן אפילו להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אפילו להקל, אלא משום דמוקי טהרות אחזקתייהו. הרי מוכח דסברי התוס' דכיון דאיכא תרתי דהיינו חזקת טהרות ושעת מציאתן היינו דהרי שבורה לפניך טהור. אבל תמוה דהרי כתבו התוס' לעיל דף ב' בד"ה התם דבנגע שדרכו להתחסר בבת אחת לא מהני הא דחסר לפניך עם החזקת טהרה. וע"כ דשאני נגע כיון שהוא באותו מקום ממש. משא"כ מחט דחזקה דמעיקרא לאו מקום מציאתה, עכת"ד. מבואר מזה דהא דנגע באחד אם ראוהו חי מבערב דוקא באותו מקום ממש במקום מציאתן:

ח והנה בעיקר דברי התוס' יש לעיין למ"ל מטעם דמוקי טהרות אחזקתייהו, הלא גם בלא חזקה יש לטהר אפילו ברה"י מטעם דהוי דבר שאבד"ל, וכמו שאיתא לקמן גבי ככר דפריך והא הוי ספק טומאה ברה"י וספקו טמא ומשני משום דהוי דבר שאבד"ל, ופירש"י שם דה"ה דהוי מצי פריך כן אמחט יעוי"ש וממילא כוונת רש"י ג"כ דגם במחט הוי הטעם משום דהוי דבר שאבד"ל, וכמו כן יש להקשות גם על התנא למ"ל הטעם דשעת מציאתן, הא בלא"ה כיון דבר שאבד"ל טהור אפילו ברה"י, אפילו בלא שום חזקה. - וע"כ צריך לומר דמיירי שהטהרות בידי אדם ובעודו תפוס בהטהרות נולד לו הספק בהאי מחט, והוי דבר שיש בו דעת לישאל וכמו דאמר ר' יוחנן לקמן טומאה הבאה ע"י אדם נשאלין עליה. - ולזה בעינן לחזקה דשעת מציאתן, ולזה אתי שפיר הא דלא נחית הש"ס בהא דמחט. משום דהש"ס רוצה להשמיענו בהא דהוי דבר שאבד"ל, אבל בהא דמחט הוי דבר שיש בו דעת לישאל. - אבל זה תקשה הא הוי ספק טומאה ברה"י וספיקו טמא ברה"י אפילו במקום חזקה. - ונראה דמטעם זה נחתו התוס' לחזקת טהרה, - לומר משום דאיכא שתי חזקות. וזה מהני אפילו ברה"ר והוי כעין זה דתר"ל דשם הוי לחומרא והכא הוי לקולא, וכמו"ש המק"ח שזהו סברת התוס': ט והנה לכאורה אפשר לומר דבלא"ה לא קשיא בהא דמחט דהוי ספק טומאה ברה"י משום דהוי ספק בלמפרע ולא ילפינן מסוטה כמו"ש התוס' לעיל, ומצאתי בס"ט לחידושיו בנדה שנחית לזה, ולא דמי להא דככר דהוי ספק נגע יעוי"ש. - אבל לפי זה תקשה למה לן לחזקה דשעת מציאתן. - והנה לשיטת התוס' והראשונים דסברי דהאי דינא ג"כ לטהרות ולקדשים אתי שפיר דבעינן לחזקה דשעמ"צ בכדי שלא נחמיר לקדשים ג"כ. - אבל לשיטת הרמב"ם דע"כ מפרש גם לחולין האי דינא. - והנה לשיטת הפוסקים דסברי דהא דלא ילפינן למפרע הוא ג"כ מטעם חזקה אתי שפיר דבעינן הכא לחזקה. משא"כ לשיטת הפוסקים דלמפרע לא ילפינן מסוטה גם בלא חזקה קשה למ"ל לחזקה. וע"כ צריך לומר דכיון דאיכא חזקת מחט שהיתה שלימה וזהו חזקה דמעיקרא. ממילא אית לן לומר דשלימה נפלה. וגם בשביל חזקה דשעמ"צ אכתי ספיקא הוי. ואפילו אם לא ילפינן מסוטה לעשותן ודאי. אבל אכתי ספיקא הוי. ולהכי מצרפינן החזקה דטהרות. - אבל לשיטת המק"ח והנו"ב דחזקה דמעיקרא לא מהני בשינוי מקום. א"כ מה לנו לחזקה דשעת מציאתן. - וא"כ מוכח מזה דחזקה דמעיקרא מהני גם בשינוי מקום. - וע"ד הא דנגע באחד בלילה דלא מהני חזקת חי גם בלא ראוהו חי מבערב מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות ל"א:

והנה יש להצדיק שיטת רש"י דמפרש דהש"ס מצי פריך גם אמחט. וגם לתרץ דהוי דשאבד"ל אשר לכאורה תמוה הלא הטהרות המה בידי אדם. - ונראה דסברת רש"י דגם בספק יש בו דעת לישאל דינו כאין בו דעת לישאל. - והכא כיון דהספק בלמפרע. ואין ידוע היאך הי' המציאות בנפילת המחט אם ע"י בן דעת. או ע"י שאינו בן דעת ואין בו דעת לישאל, או שנפלה ע"י איזה סיבה שאבד"ל ואעפ"י שהוי ספק אפשר שכן שיטת רש"י דגם ספק אבד"ל ג"כ טהור. ומזה יש לפשוט מה שכתבנו לעיל להסתפק. ולזה כתב רש"י שפיר דהש"ס הי' יכול להקשות כן גם בהא דמחט וכמוש"נ:

יא כתב הרמב"ם בפרי"ח הי"ד בה' שאר אבוה"ט וז"ל נגע ברה"ר באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת הרי"ז טמא שכל הטומאות כשעת מציאתן עכ"ל, והנה מדמטמא אפילו ברה"ר ע"כ סבר הרמב"ם דשעת מציאתן הוי חזקה מעליא וע"כ דטמא מדאורייתא אפילו לחולין, וזהו דלא כהתוס' ריש מכילתין שכתבו דחכמים מטמאין הוא רק לקדשים. והיינו דסבר הרמב"ם דזהו טומאה ודאית דהרי כתב שם בה"ב כל ספק ברה"ר טהור עד שיאמר נטמאתי בודאי. - וע"כ דסבר הרמב"ם דשעת מציאה הוי חזקה מעליא וע"כ דטמא אף לחולין. - וכן מצאתי בשו"ת חכ"צ סי' ג' שמדייק כן מדברי הרמב"ם וכתב דראיית התוס' אינה מכרחת דאף דמקרי אינה בדוקה מ"מ לא מקרי אינה בדוקה כ"כ כמו בנגע באחד בלילה, יעוי"ש. - והביאור בדבריו דהששא דכותלי בית הרחם העמידוהו להדם דרי"ז הששא רחוקה. להכי אין סברא לטמא למפרע. משא"כ בנגע באחד בלילה כיון שנמצא בשחר מת, יש לנו לומר דגם בלילה הי' מת. ובאשה רק מטעם חומר קדשים החמירו אבל בנגע באחד בלילה הוא טמא מצד הדין. והנה גם בהא דקופה דפליגי חזקיה ורבי יוחנן כתב הרמב"ם בפרי"ז מאבה"ט דמחזיקין טומאה להטהרות ולא כתב שהוא לחומר קדשים, - וכן בעשרה דליים שם. וע"כ דסבר הרמב"ם שזהו מעיקר הדין גם לחולין. ולשיטת הרמב"ם לא תקשה הא דהקשו התוס' דף ד' ד"ה שכל הטומאות שהקשו מאי פריך מככר הנתינה ע"ג דף דלמא בככר של חולין איירי יעוי"ש, ולשיטת הרמב"ם לא קשה משום דגם הדין דנגע באחד בלילה מיירי ג"כ לחולין:

יב והנה לכאורה יש להוכיח דשיטת הר"ת גם כן הוא, והוא מהא דהקשו התוס' דף ד' ד"ה שאני אומר אדם טהור. וא"ת דהכא תלינן באדם טהור ובפ"ק דחולין גבי צלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגילה תלינן באדם טמא. ותירץ הר"ת דגבי כלים הנמצאין דוקא גזרינן טומאה משום דאית להו טהרה במקוה וליכא פסידא, אכל באוכלין דאיכא פסידא דלית להו טהרה במקוה לא החמירו יעוי"ש. - והנה לפי"ז יש לדייק בהא דפריך לעיל בהא דקופה לימא חזקיה לית ליה לדרבי ינאי יעוי"ש. - הלא יש לומר דכיון דדינא דחזקיה מיירי בקופה שמשתמשין בה אוכלין ואיכא פסידא אם נחמיר עליה. להכי סבר חזקיה אין מחזיקין טומאה לפירי אפילו באוגנים, משא"כ דינא דרבי ינאי מיירי במים. דליתא פסידא גם אם נחמיר עליהן מטעם דנטהרו במקוה על ידי השקה. ומוכח דר"ת מפרש הא דקופה והא דהמדלה מים דמיירי בטומאה שהיא מצד הדין ולא מצד חומרא. - אבל יש לדחות מכמה טעמים חדא די"ל דהשקה לא דמיא לטבילה. והיינו דהשקה הטהרה שלה הוא מצד זריעה. והמים הבאים למקוה הרי הם כאילו נאבדו. ונבטלו. ואחרי השקה הרי"ז כפנים חדשות ומים אחרים הם. ועוד דמבואר בפסחים ל"ד דלא מפני זריעה להקדש מצד מעלה, וע"כ דהוא הדין גם לחולין שנעשו על טהרת הקודש, ואם באנו להחמיר להצריך השקה מצד מעלה דקודש, א"כ הרי יש כאן גם קולא שמקילין לעשות זריעה לקדשים. וא"כ ממילא טוב שלא להחמיר בתחילה. - וגם מהסוגיא עצמה מוכח כן, דאל"כ מדוע מחלק רבי ינאי בין יש לו אוגנים לאין לו אוגנים, הלא גם ביש לו אוגנים יש לחלק בין מים לשארי משקאות כמו יין ושמן. הלא מהני להו השקה, דבהו גם ביש לו אוגנים אין להחמיר משום פסידא, ומדלא מחלק בזה ע"כ סבר דביש לו אוגנים תמיד טמא. - וע"כ דלא שייך הכא השקה משום מעלה דקדשים, וכמו שכתבנו לעיל:

יג והנה הרמב"ן והרשב"א גם כן סברי בההיא דנגע באחד בלילה שהוא מצד הדין גם בחולין. - והוא דהביאו הקושיא מהא דנגע באחד בלילה להא דאשה וכו' יש מתרצין דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא מעיקרא. ואע"ג דאמרינן לקמן דאשה הואיל ושכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא, זהו משום חומר טהרות, אבל ודאי כיון דהפסיקה בטהרה בחזקה זו קיימת אבל אדם זה לא בחזקת חי הי' עומד יעוי"ש. - (וזהו כסברת החכ"צ שכתבנו לעיל, ולפלא על הגאון חכ"צ שלא הביא דברי הראשונים. וביותר שזהו ע"כ גם שיטת הרמב"ם). - גם הביאו יש מפרשים בחילוק אחר דלא דמי לאשה דהוי ספק ביאה והכא הוי ודאי נגע יעוי"ש. והביאור בזה כתבנו לעיל, אבל גם שיטה זו סוברת דהא דנגע באחד מיירי גם לחולין. - וגם שיטת התוס' רי"ד בקדושין ע"ט דמקשה מהא דנגע באחד לדינא דרב ושמואל דהרי היא בוגרת לפנינו יעוי"ש. ע"כ סבר ג"כ דההיא דנגע באחד לחולין מיירי. דאם הוא לחומר קדשים מה שייכה הא דבוגרת לפנינו, וע"כ דסבר התוס' רי"ד דההיא דנגע באחד לחולין מיירי. ומטעם חזקה בשעת מציאתן. - איברא דהרשב"א עצמו סובר כשיטת התוס' דמיירי בקדשים לענין לתלות יעוי"ש, אבל עכ"פ הרבה מהראשונים סברי שהוא גם לחולין. וכמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה