נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף כא.
משנה, אמר לו הבא לי מן החלון וכו' אבל אמר לו ה
מן החלון והביא מן הדלוסקמא וכו' השליח מעל. - ותמוה שליח זה מאי קעביד כיון דלא נתחלל להקדש עדיין והמעות הוי הקדש ביד הבעה"ב, וזהו ע"כ כוונת התוס' שכתבו מעל השליח לכשיוציא הבעה"ב, ומיירי שהבעה"ב הוא גזבר. - אבל גם זה תמוה טובא דהרי כיון שאין בנתינתו לבעה"ב הוצאה לחולין, והבעה"ב הוא המוציא, ולמה לא ימעול הבעה"ב. - ומצאתי בקר"א שעמד בזה בקושיא:
יז ונראה דכיון דשינה מדעת משלחו, ולקח ממקום אחר היינו ממקום שלקח על דעת עצמו, ונתן לבעה"ב ע"מ להוציאו הרי"ז כאילו השליח הזה עשה לבעה"ב שליח להוציא ההקדש, וכשהוציא בעה"ב הרי עשה הבעה"ב שליחותו של השליח הזה שנעשה משלח:
יח והנה הרמב"ם בפר"ז דמעילה כתב סתם השליח מעל יעוי"ש, ומשמע דמעל השליח בנתינה זו דנתן למשלחו, ותמוה טובא מדוע מעל כיון שאין בנתינה זו יציאה דחולין. - ומדלא הזכיר הרמב"ם הוצאה דבעה"ב, משמע דהשליח מעל תיכף בנתינה לבעה"ב, וזה תמוה. - וע"כ דסבר הרמב"ם דכיון דאמר לו המשלח להביא מן החלון ע"כ כוונתו להוציא, וכשהביאו לו מן הדלוסקמא כוונת השליח בנתינה להמשלח שהוא להוציא לחולין, הנה תיכף יש בזה גדר הוצאה כיון שיודע שהמשלח כוונתו להוצאה, הרי"ז הנתינה נחשבת להוצאה ויש בזה ג"כ יציאה לחולין:
יט תניא בתוספתא דמעילה פרוטה של הקדש יש לי בחלון והלך הבן והוציאה הבן מעל, והאב לא מעל, אם אמר לו אביו צא וטול, האב מעל והבן לא מעל. -ויש להבין מה זה שאמר התנא פרוטה של הקדש יש לי בחלון. - ע"כ מיירי שלא אמר כן להבן דאל"כ אין כאן מעילה דהרי הוא מזיד. - וע"כ הביאור דכוונת התנא דהוי גזבר על הפרוטה שבחלון, והלך הבן והוציאה בא ללמדנו דגם הבן לא מעל בנטילה לחודיא כי אם בהוצאה, מטעם דכיון דמונח ביד אביו שהוא גזבר, הנה גם הבן ידו כיד אביו. - ובסיפא כשאמר לו אביו צא וטול ג"כ הכוונה שאמר לו להוציאה בהוצאה, וזהו הלשון שאמר לו, דאל"כ מה זה לשון צא, וע"כ הכוונה כשאמר לו צא היינו שיצא להוציא בהוצאה, ובזה האב מעל, והיינו גם טרם שהוציא בהוצאה האי פרוטה. - והנה נשמע מזה דבאופן שהמטרה של הנטילה להוצאה, יש בזה מעילה תיכף, ולכן השליח ששינה מדעת משלחו ונתן להמשלח ע"מ להוציא בהוצאה מעל השליח גם טרם שהוציא, ובאופן זה מפרש הרמב"ם גם המשנה (וכנראה שיש לגרוס בתוספתא במקום לי לו) וזהו מקור לדינא דהרמב"ם דלא בעינן הוצאת בעה"ב לחייבי' להשליח. - ומה שלא כתב הרמב"ם דמיירי באופן זה דלהוציא משום דמשמעות הבא לי הכוונה להוציא:
כ שם במשנה, שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעה"ב מעל, ובגמ' פריך והא לאו בני שליחות נינהו אמר ר"א עשאום כמעטן של זיתים וכו' רבי יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנן ע"י הקוף וכו'. - והנה התוס' שם הקשו אדרבה נילף שליחות דמעילה משליחות דתרומה, וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת וכו' ויש לומר כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי, והכא הוי שינוי רשות על ידי שליחות וכו' דאין קפידא בבר דעת וכו' ומ"מ איצטרך למילף שליחות מתרומה דלא תימא אשלד"ע יעוי"ש. - ביאור הדברים דהוקשה להתוס' דאם אמרינן דמהני שליחות גם לאינו בר דעת מטעם דעכ"פ איתעביד הוצאה וזה סגי במעילה, וא"כ למה איצטרך למילף מתרומה דהרי זה נלמד נם מצד הסברא. - ועל זה תירצו דאיצטרך למילף דלא תימא אשלד"ע. - ביאור הדברים דלכאורה קשה הא שליח אפילו לדבר עבירה לא גרע מחש"ו. - על זה תירצו דיש מקום לומר דעל ידי שליחות גרע וגרע, והיינו דכיון דלא מהני שליחות לר"ע א"כ הרי עשה המשלח על דעת עצמו ולא על דעת משלחו משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וא"כ יש לחייב השליח ולא המשלח, לזה בא הלימוד מתרומה לחייב את המשלח ולא להשליח. - והנה הפנ"י בקדושין שם הקשה בזה, אבל מבואר להדיא בדברי התוס' לנכון:
כא והנה יוצא מזה דחיוב ע"י חש"ו אינו ענין לחיוב הבא ע"י שליח. - והיינו כי החיוב הבא ע"י חש"ו שחיובו מטעם הוצאה, ומצד דניחא לי' בהוצאה, זהו מטעם דנחשב דהמשלח עשה את ההוצאה, והעיקר בזה מטעם שבא מכחו ומטעם ניחא לי'. - ולהרמב"ם דבעינן בהוצאה גם הנאה כמו שכתבנו לעיל בשם הפיה"מ, הנה הכא יש לו גם הנאה בהוצאה זו דהרי ניחא לי' וגם נהנה מזה. - עוד חידשה תורה דגם אם ההוצאה נעשתה ע"י שליח אשר בכהת"כ נחשבת הפעולה על שם השליח, הנה הכא במעילה נחשבת הפעולה על שם המשלח, וזהו חידוש הדין במעילה:
כב כתב הרמב"ם בפר"ז ממעילה ה"ב וז"ל, ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל. - ודברי הרמב"ם תמוהין טובא דהלא מצינו גם בטביחה ומכירה ושליחות יד דמהני שלד"ע. - ובמהרי"ט בחידושיו לקדושין פר' האיש מקדש בחידושיו על הרי"ף שהקשה בזה על הרמב"ם, וכתב וז"ל שם ויש לומר לדעתו ז"ל דהא דגלי רחמנא בשליחות יד באומר לשלוחו לאו מדין שליח הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו והיינו דכתיב על כל דבר פשע אפילו דבור פשע מקרי, הא אלו אמר אדם לשלוחו שישלח יד בשל אחרים שלא נעשה שומר עליו פטור, והא דעביד לי' בגמ' שני כתובים הבאים כאחד, היינו משום דאי ס"ד דנילף ממעילה לישתוק משליחות יד ונילף מדין שליח דשלוחו של אדם כמותו אף בשל אחרים (הכוונה הקדש שהוא של אחרים) כש"כ בממון שנמנה שומר עליו, והא דלא חשיב טביחה דעל ידי אחר ומתחייב, משמע לי' להרב ז"ל בטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו אם טבחו על ידי קטן דלאו בר שליחות הוא מחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא למה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים, והא דחשיב לי' בגמ' שני כתובים היינו דלשתוק מיני' ונילף ממעילה דמדין שליחות בעלמא מחייב, וא"ת נימא דאיצטרך להיכא דטבחו על ידי שאינו בר שליחות ומחייב, יש לומר דלא אמרינן הכי דמעילה וטביחה הוי שני כתובים אלא לב"ש, דאילו לב"ה אית לי' שני כתובים בר מטביחה דהוי מעילה ושליחות יד (טביחה, כן צריך להיות הגירסא) לב"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות, ולהכי חשיב לי' שני כתובים עכ"ל המהרי"ט:
כג והנה הקצה"ח בסי' רצ"ב הקשה במה שכתב המהרי"ט דאכתי איצטרך הא דטביחה לחייב אפילו באינו בר שליחות כגון בקטן, והקשה הא במעילה ג"כ חייב ע"י שליחות באינו בר שליחות וכדתנן הכא במעילה שילח ביד חש"ו אם עושין שליחותן בעה"ב מעל יעוי"ש. - אמנם לפי מה שכתבנו לעיל לא קשה כלל ולא נעלם מהגאון ז"ל המשנה. - והיינו דע"כ אין ללמוד מהא דמעילה דחיובה מטעם הוצאה והנאה, ואם חייב בשהוציאה ע"י חש"ו זהו מטעם החיוב מעילה שאין חיוב זה שייך רק גבי מעילה. - אבל אין זה שייכות להא דשליחות דהכוונה דפעולת השליח היא להמשלח לומר דגם בשליח שעושה עבירה נחשבת להמשלח להיות חייב עליה, וכיון דסבר הרמב"ם דבטביחה לא שייך הא דשליחות מטעם העבירה, וכל עיקר החיוב בטביחה הוא מטעם דנהנה ממעשה הטביחה, דהיינו הפועל יוצא מהטביחה, ולא מהטביחה בעצמותה, הנה זה אין ללמוד ממעילה, דשפיר אפשר לומר להיפך דללמוד ממעילה לשליחות לד"ע, והכוונה דלהיות בעינן שליח בר חיובא כדין שליחות דעלמא, והא דחייב במעילה גם ע"י חש"ו זהו מטעם דשאני מעילה שכל עיקר חיוב מעילה ע"י הוצאה והנאה בא, משא"כ בגנבה אפשר דהחיוב בא דוקא על מעשה הטביחה ממש. - אבל כיון שילפינן שליחות ממעילה, ולכן אם חיוב הטביחה על ידי שליח ממש, א"כ למה כתבה התורה לרבות שליחות בטביחה דהרי שפיר נלמד ממעילה והוי שני כתובים, ועל זה הקשה המהרי"ט דהרי יש לומר דטביחה מלמדנו דבהנאה לחודיא סני ולא בעינן בר שליחות. - ועל זה כתב דרק לב"ש הוי טביחה ומעילה שני כתובים והיינו דב"ש דלית להו שליחות יד ע"י שליח, ואם באנו ללמוד ממעילה הוי זה לימוד לכל התורה כולה דיש שלד"ע, לפי"ז ע"כ הוי טביחה ומעילה שני כתובים, ותצא מזה דלב"ש הוי טביחה מטעם שליחות דאל"כ הא איצטרך טביחה ללמדנו דסגי נם באינו בר שליחות, על זה כתב המהרי"ט דלב"ש בעינן בטביחה דוקא בר שליחות, ולב"ש ע"כ גם טביחה ומכירה לא הוי מטעם שליחות מפני שהוא דבר עבירה, ורק יש שליח לד"ע. - אבל לב"ה שפיר יש לומר דטביחה החיוב מפני שנהנה ממנו:
כד ומה שהקשה הקצה"ח שם על המהרי"ט בזה שכתב דלב"ה בשליחות יד בעינן בר שליחות, והקשה מדוע ישונה הדין בשליחות יד יותר ממעילה שהוא ע"י הוצאה ושינוי רשות, וא"כ שליחות יד נ"כ דינא הכי וכמו כן מכירה מהני ע"י קטן כשדעת אחרת מקנה, יעוי"ש. וביותר כיון דלהרמב"ם שליחות יה הוא מטעם פשיעה, א"כ גם ע"י חש"ו הוי פשיעה, ואפשר עוד פשיעה גדולה. - אבל נראה שטעות סופר נזדקק בזה. - וע"כ הא דכתב המהרי"ט ולב"ש, הקצה"ח כתב ולב"ה, והיינו שחשב הקצה"ח כי טעות סופר במהרי"ט בזה שכתב ולב"ש כיון דבי"ש לית להו לגמרי שליחות בשליחות יד להכי כתב הקצה"ח ולב"ה. - אבל נראה כי צריך להיות לב"ש כמו שכתוב, ורק חסר שם במהרי"ט מילה אחת וטביחה, והיינו טביחה לבי"ש וכמו שכתבנו לעיל: כה ומה שכתב שם הקצה"ח ליישב דברי הסמ"ע שכתב אשלד"ע בשליחות יד עפ"י דברי הרמב"ם עפ"י דברי המהרי"ט הוא נכון כי החיוב בשליחות יד הוא מטעם פשיעה, וכל זה בשלא ידע השליח, אבל בידע השליח, השליח חייב, מטעם דלא מהני שלד"ע. - ופשיעה לא הוי כיון דיודע המשלח שלא ישמע לו מטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
כו ומה שהקשה הקצה"ח על הסמ"ע כי היאך יתחייב השליח כיון דאינו שומר וחיוב דשליחות יד אינו אלא בשומר כמו"ש השיט"מ בפרק המפקיד עכת"ד. - נראה דכיון דאשלד"ע, והשליח השולח יד נעשה כשומר, והמשלח בזה הוי כשומר שמסר לשומר, כיון שמסר לבר חיובא ובר דעת, ובשומר שמסר לשומר לא נחשב לפשיעה כמו"ש התוס' ב"מ ל"ז יעוי"ש, וחיוב שמירה עתה על השני על השליח הזה, וזהו כי אסור הוא לשלוח יד, ואדרבה עוד חיוב שמירה עליו, וכששלח יד חייב:
כו כתב הרמב"ם בפר"ז מה' מעילה ה"א וז"ל, אמר לשלוחו תן לאורחין חתיכה חתיכה של בשר, הלך השליח ואמר להן טולו שתים שתים בעל הבית מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעה"ב ולא עקר השליחות, אבל אם אמר להם השליח טולו שתים שתים מדעתו שניהן מעלו, נטלו האורחים שלש שלש אף האורחין מעלו מפני שכל אחד מהן עשה שליחות חבירו והוסיף מדעתו, נמצא חבירו חייב לפי שנעשו דבריו ולא נעקרה השליחות, והוא חייב על זה שהוסיף מדעתו עכ"ל. - והנה מסוף דבריו שכתב דכל מה שהוסיף מדעתו חייב, א"כ למה בדין הראשון שאמר בעה"ב חתיכה חתיכה והשליח אמר שתים שתים דהבעה"ב מעל והשליח פטור, וקשה מדוע פטור מההוספה שהוסיף מדעתו, ועי' בכס"מ שעמד בזה יעוי"ש. - וביותר תמוה דהלא מפורש במשנה בדין זה דכולם מעלו, וע"כ גם השליח בכלל. - וכן יש לדייק מהסוגיא דפריך שם ש"מ מוסיף על שליחותו הוי שליח, משמע מזה דאם אמרינן דמוסיף הוי שפיר מעל גם השליח על ההוספה שהוסיף, וכיון דפסק הרמב"ם דמוסיף, ע"כ חייב השליח על ההוספה, ודברי הרמב"ם מרפסין איגדי:
כח והנה לפי מה שדחו הש"ס דאיכא למימר דמעביר על דבריו הוי, והמשנה מיירי דאמר להו טולו אחת מדעתו של בעה"ב ואחת מדעתו ושקלו אינהו תלת. - קשה דלפי"ז שליח אמאי מעל שהרי האורחין העבירו על דעתו של שליח. - והתוס' בכתובות צ"ח ע"ב ד"ה דאמר הקשו בזה, ותירצו דמיירי שגם האורחין אמרו הרי אנו נוטלין שתים לדעתך ואחת מדעתנו יעוי"ש. - אבל בשיט"מ לכתובות הקשה בזה בשם הרא"ש יעוי"ש. - והנה הביא שם דברים מחוכמים בשם הרא"ה שכתב וז"ל דבשלמא מעילה דבעה"ב תליא בדבורי' דשליח אמר שיטלו שתים, אי אמרת מעביר על דבריו הוי לאלתר באותה שעה עבר על דבריו של בעה"ב, אבל מעילה דשליח באכילת פועלים תליא מילתא דכיון שאכלו שתים קיימו דבריו, ומיד מעל השליח, ולכי אכלי השלישית מילתא אחריתי היא דעבדי באפי נפשייהו ולכך הם מועלים עליה עכ"ל. - והנה מה דפשיטא לי' לרבינו הרא"ה דהמעילה דהאורחים באכילה תליא מילתא יש להבין מדוע כן הוא, דהמעילה דבעה"ב נגמר בדיבורא דהשליח, והמעילה דהשליח נגמר באכילה דהאורחין. ומדוע לא נימא דהמעילה דהשליח ג"כ נגמרה משעה שאמר להאורחין ההוספה שיטלו שתים, ותיכף בנטילתן השתים מעל השליח מטעם ההגבהה דהאורחין: כט ונראה דהנה יש לעיין באיזה אופן מיירי אם השליח הודיעם שהוא שליח או לא. - והנה ע"כ צריך לומר דמיירי שהודיעם שהוא שליח של פלוני דאל"כ ע"כ מעביר על דבריו הוי דאל"כ זה גופה הוי מעביר על דבריו דהרי כל מי שנותן מתנה לחבירו רוצה שידעו מי הוא הנותן, משום דאי לאו דעביד ליה נייחא לא הי' נותן להם מתנה, ומהאי טעמא חשיבה מתנה במכר. - ולפי"ז כיון שהודיעם שהוא שליח. - ומבואר בחו"מ סי' קפ"ב דבאופן זה שהודיע שהוא שליח ועבר על דברי המשלח דשליחותו בטל. - ומה"ט כשאמר להאורחים טלו שתים שתים שעבר על דברי המשלח, והם יודעים שהוא שליח, וא"כ דבריו בטלים. - להכי שפיר לא קני בהגבהה באופן זה אצל הדיוט, ולהכי לא מהני גם לענין מעילה. - וכן כתב הגאון מליסא בספר בית יעקב לכתובות צ"ט שכן הוא לדינא. - ובזה יובן דברי הרא"ה שכתב דהמעילה להשליח הוא רק באכילה דהאורחים. - ודברי הרא"ה הוי סיוע לדברי הגאון הבי"ע:
ל והנה יוצא מדברי הרא"ה לפי פירושו ויישובו לקושיא הלזו מדוע לא פריך הש"ס מדבר השליח דלא לימעול מטעם דהאורחין העבירו על דעתו משום דהמעילה דהשליח תליא באכילה דהאורחים והעברה על דעתו באה אחרי אכילת השתים. - מבואר דאמרינן במעילה זה נהנה וזה מתחייב אעפ"י דלא אמרינן כן בכל איסורי תורה, וכבר הסתפקו בזה התוס' בקדושין מ"ג, ולפי דברי הרא"ה מבואר להדיא דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב והיינו דסבר כן הש"ס בכתובות שם. - ולפי מה שכתבנו לעיל מוכח כן גם ממכילתין מדלא פריך הש"ס דגם אם אמרינן מוסיף על דבריו הוי אמאי מעל השליח, וע"כ מוכח דסברי הני סוגיות השתים דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב. - והיינו לפי שיטתו של הרא"ה ז"ל:
לא והנה הרמב"ם שכתב דלא מעל השליח ע"כ ג"כ סבר כשיטת הרא"ה דליתא קנין באופן זה. והמעילה רק ע"י האכילה, וליכא מעילה להשליח מפני שזה נהנה וזה וזה מתחייב לא אמרינן גם במעילה ולזה נחית בספר בי"ע שם. - אבל קשה טובא דכיון דלשיטה זו ע"כ מוכח מהסוגיא דכתובות וסוגיא דמעילה דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב, וא"כ מדוע פוסק הרמב"ם היפוך הני סוגיות. - איברא דיש לומר דלאחר שמדחה הש"ס ומוקים להמשנה דאמר השליח להאורחים אחת מדעתו ואחת מדעתי דבאופן זה כולם מעלו, ואין מזה שום הוכחה לזה נהנה וזה מתחייב, ממילא יש לנו לומר דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. - והספר בי"ע שם נחית לזה יעוי"ש. - אבל דוחק הוא לומר שמזה יצא הרמב"ם להחליט דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, כיון דיש מקום לומר דהסוגיא סוברת זה נהנה וזה מתחייב אמרינן גם להמסקנא, וביותר שהרמב"ם דפוסק מוסיף על דבריו הוי. - ולסברא זו ההכרח לומר זה נהנה וזה מתחייב, ומה שכתב הבי"ע דלהמסקנא אין הכרח לומר זה נהנה וזה מתחייב ממילא יש לדון בסברא לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. - הנה גם בסברא יש לומר להיפך דשאני מעילה דהכי ע"כ חידוש דין במעילה, דהרי בכל התורה כולה זה חוטא וזה מתחייב לא אמרינן, ואפ"ה במעילה רחמנא רבייה. - וא"כ גם לענין הנאה יש לומר כן דגם זה נהנה וזה מתחייב אמרינן, והגאון נו"ב במה"ק חאה"ע סימן ע"ה כתב שכן יש לדון בסברא יעוי"ש:
לב והנה בזה שכתב הגאון נו"ב שם להקשות על התוס' שהסתפקו אם ישלד"ע באומר לחבירו שיהנה מן הקדש הנאת גוף. - בזה דכיון שע"כ הא דקאמר הש"ס לא מצינו שזה נהנה וזה מתחייב בכל התורה הכוונה דלא שייך בזה שליחות כיון דהנהנה עושה כן עבור הנאת עצמו, ולא על דעת משלחו, וזה לא שייך במעילה מטעם דלא מתורת שליחות יתחייב דהרי אפילו על ידי חש"ו מתחייב כיון שאיתעביד שליחותי', והעיקר רק שיתעבד שליחותו, ואפילו ממילא דומיא דמעטן ודומיא דקוף יעוי"ש. - והנה לדבריו משוי להתוס' כטועה בדבר המשנה בהא דתנן במעילה שלח ביד חש"ו חייב. - אבל נפלאתי טובא על הגאון ז"ל הלא ע"כ שאני הא דחש"ו כיון דהפעולה מתחשבת על המשלח, והוא מטעם דבמקום שאין שליח אין נפק"מ באיזה אופן נעשתה הפעולה, משא"כ באופן שיש שליח בזה אפשר לומר דהשליח יתחייב ולא המשלח וכמו שביערנו לעל מזה. - שכן מוכח גם מדברי התוס' הכא במעילה, והדברים ברורים. - ואין לומר דאם אמרינן דבאופן זה שעושה שליח ליהנות מהקדש דאם לא שייך שליחות ממילא הוי דינו כדין שלח ביד חש"ו, דמתייחסת הפעולה על המשלח דזה ודאי ליתא דבאופן שזה הנהגה הוא בר חיי חיובא פשיטא שיש לדון עליו יותר מעל השליח שהוא רק אמר ליהנות, והשני הוא בעל ההנאה, וזהו שמספקא להו לבעלי התוס'. - ועוד דאישתמיט להגאון בעל נו"ב דברי הרא"ה בשיט"מ שכתבנו לעיל דע"כ מפרש הסוגיא דכתובות דאמרינן בדין מעילה זה נהנה וזה מתחייב, וכפי מה שכתבנו מבואר שכן הוא גם דעת הרמב"ם:
לג ובביאור שיטת הרמב"ם שפסק דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן במעילה. - נראה דסבר הרמב"ם דזה תליא אם אכילת איסור נקרא נהנה. - דהנה מבואר במשנה בכורות פר"ה המוכר לחבירו דבר שהוא טריפה יחזיר להם הדמים, ומבואר בחו"מ סי' רל"ד וכן כל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה, עוד שם בסעיף ד' כל איסורה"נ בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל. - וכתב הסמ"ע סק"ד שני מעמים אחד משום קנס, ועוד דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה, ואדרבה צער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתו אף שהי' שוגג יעוי"ש. - והנה נראה שדעת הרמב"ם כטעם השני, והוא מהא דפסק בפר"א דברכות הי"ט כל האוכל דבר האסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. - וע"כ הטעם בזה משום דלא הוי אכילה זו הנאה, אלא אדרבה צער הוא לו. - והראב"ד השיג עליו וכתב דרק מברכת הזימון פטור מטעם דלא חשיבה קביעות, אבל הכס"מ מראה מקור לדברי הרמב"ם מהירושלמי בפר"ק דחלה ופר"ב דפסחים דאיתא להדיא מצה גזולה אסור לברך עליה, וגם מביא תוספתא דדמאי דין מברכין על שום אכילה דאיסור יעוי"ש. מבואר מזה דסבר הרמב"ם דאכילת איסור לא נחשב אכילה מטעם חסרון הנאה. - איברא דיש להעיר ממה שפסק בפרי"ב מטו"נ הי"ב דאכילת ערלה וכלאים הוי חזקה יעוי"ש. - אבל כמובן יש לחלק. - והנה יוצא מזה דלשיטת הרמב"ם אכילת איסור חסר ההנאה היוצאה מהאכילה: לד והנה לפי"ז באוכל הקדש היאך יתחייב על האכילה כיון דלא מצינו בהקדש אלא חיוב הנאה, אבל לא אכילה. - וכתבנו לעיל מזה שהגאון מרן רע"א ז"ל הקשה בזה בחידושיו לפסחים מערכה חמשית, וכתב שדין מחודש במעילה דיתחייב על האכילה מטעם אכילה אף שהוא בלא הנאה, והביאור בזה דחייב על מעשה האכילה, משום דבאכילה דתרומה ג"כ החיוב על מעשה האכילה בלא ההנאה יעוי"ש. - והנה לפי"ז תצא דין מחודש דליתא דין שליחות במעשה האכילה, והיינו דדין שליחות הנלמד במעילה מתרומה ליתא באכילה דתרומה רק בדבר חיצוני, וזהו בהרמת התרומה שהוא רק במעשה בפועל יוצא מהשליחות, אבל בדבר האכילה ליתא בשליחות, וא"כ גם במעילה ליתא בשליחות, ועוד דלא נלמד מתרומה אלא לענין החלות כמו הא דהרמת התרומה משא"כ לענין אכילה דליתא בזה שום חלות (ואפשר שגם התוס' בקדושין סברי כן מדלא הסתפקו באומר לחבירו שיאכל דבר של הקדש, אלא הסתפקו על ההנאה מהקדש), ועוד דלא שייכה שליחות על אבילה כיון שהוא דבר שבגוף, דבזה בעינן שהגוף יעשה האכילה בפועל ממש, ואינו דומה להנאה שהוא פועל יוצא כמובן:
לה והנה לפי"ז יש לפרש שיטת הרמב"ם לנכון, דהרמב"ם סובר דהסוגיא דכתובות ודמעילה סוברת דאכילת איסור שפיר נקרא נהנה, ומפרשים הא דאיתא בבכורות במשנה במוכר דבר שאסור מן התורה בטל מקח ומחזיר הדמים זהו משום קנס. - והסוגיא זו ע"כ סוברת דאכילת איסור שמה אכילה גם לענין ברכה משום דחשיבה הנאה, ממילא שייך מעילה על השליח משום דזה נהנה וזה מתחייב אחרינן, להכי אעפ"י שמצד הקנין אין לחייבו להשליח משום דגם בהדיוט באופן זה ליתא חלות הקנין. - אבל יתחייב מטעם השליחות לענין ההנאה כדלעיל.- אבל הרמב"ם דאזיל בשיטת הירושלמי והתוספתא דע"כ אכילת איסור לא שמה אכילה כלל מטעם חסרון הנאה, להכי סבר דאין בזה לחייבו להשליח לא מצד קנין, ולא מצד שליחות להנאה, וזהו שפסק דהשליח לא מעל. - כן נראה לנכון בס"ד:
לו עוד יש לעיין בענין זה במה שכתב שם הרמב"ם בה"ב שכתב וז"ל, בד"א כשהיו החתיכות מקדשי בדה"ב אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה עכ"ל, ולכאורה קשה מדוע לא יתחייב השליח בנטילתן של האורחין, דהרי עיקר טעמו של הרמב"ם דלא שייך בזה שלד"ע שרבתה תורה במעילה הוא מטעם דיש בזה התערבות איסור אחר שהוא בשר עולה, דע"כ זה שייך דוקא באכילה, אבל לא בהגבהה, ומדוע לא יתחייב השליח תיכף בהנטילה להאורחים, עי' במל"מ שדחק בזה:
לז ונראה דגם על הנטילה לא שייך שליחות דבאמת אית לן לומר בכל דבר הקדש שליתא בשליחות מטעם דהקדש הוי דבר שאינו שלו, ומה שייך לומר שעושה שליח לדבר שאינו שלו, ורק התורה חידשה דבמעילה יש לזה שליחות. - אבל ע"כ זה דוקא בדבר שיש בו מעילה, ושייך לדין מעילה, וזהו בקדשי בדה"ב, משא"כ בשר עולה שיש בזה גם איסור אחר מטעם איסור הקרבן, ובזה לא שייך שליחות. - לכן גם על ההגבהה דהיינו הנטילה ליתא בשליחות, כיון שיש בזה איסור אחר, ועל האיסור השני ליתא כל דין שליחות מלבד העבירה, וזהו דלא שייך שליחות על דבר שאינו שלו. - נמצא דכשעושה שליח על בשר עולה ליתן לאורחים יש בזה שני דברים, אחד מצד הקדושה, ואחד מצד האיסור. - והנה אעפ"י דשייך שליחות בזה שהוא מצד הקדושה, אבל אין בזה שליחות בדבר שהוא מצד האיסור, וממילא כשבטלה שליחות בדבר שהוא מצד האיסור, לכן נתבטלה לגמרי. - והא דליתא לשליחות שהוא מצד האיסור לא הוי דטעם מפני העבירה, אלא הטעם שהוא מפני שאינו שלו, ולא הוי בעלים על זה לעשות מינויי שליח. - ואעפ"י שע"כ הא דהוי עולה אינו שלו, הוא מצד הקדושה. - אבל ע"כ שתי קדושות יש כאן אחת מצד הקרבן שהוא קדושת הגוף, ואחד מצד שיווי בדמים, והשליחות דמעילה על השיווי דמים נאמרה, אבל על הקדושה העצמיות מצד הקרבן בזה אין בכח שום אדם להרשות להמנות שלוחים, כיון דלא הוי בעלים בזה:
לח וזה יש ליישב הא דכתב הטור בסימן ש"נ וז"ל, עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב"ם שהוא חייב. - והקשה המל"מ בפר"ג מגנבה שאינו מדוקדק משום דנהי דריבה הכתוב שליח לד"ע גבי טביחה היינו שלא יתערב עמו איסור אחר, דאל"כ השליחות בטל מחמת האיסור האחר שנתערב עמו וכמו"ש הרמב"ם בפר"ז ממעילה יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו אין הטעם משום התערבות האיסור האחר, אלא מפני שאין הדבר ברשותו לעשות על זה שליח, משא"כ גבי טביחה שהתורה נתנה לו הזכות הזה להיות חייב עלי', אין נפק"מ בהתערבות עם זה גם איסור אחר, כיון שעצם הדבר ראוי לשליחות מצד זכות גנבה, וכמוש"נ בס"ד:
לט שם.. משנה. אבל אם אמר לו הבא לי בחציה נרות ממקום פלוני ובחציה פתילות ממקום פלוני השליח מעל. - ולכאורה זה תליא בפלוגתא דתנאי דפליגי בעלמא אם מראה מקום הוא לו הוי קפידא. - ולפי"ז קשה מדוע לא קאמר הש"ס דתליא בזה. - אמנם עכ"פ מבואר הכא דקפידא הוי. ויש סיוע לפסקו של הרמב"ם בפר"ט מגירושין הל"ג ול"ד דפסק דקפידא הוי. - ומסתם משנה דילן מוכח דכן סבר התנא, אבל לפלא שלא נזכר זה בגמ'. - ואפשר לומר דכיון שאמר להביא נרות ממקום פלוני ופתילות ממקום אחר, אעפ"י שיש פתילות גם במקום נרות, מזה ניכר יותר דקפידא הוי:
מ עוד נראה דשאני במעילה. - והיינו דאפילו אם אמרינן בעלמא דמראה מקום הוי לו, הכא שאני דכיון דחידוש הוא במעילה כל עיקר השליחות דבכ"מ לא מהני שלד"ע, והכא חידשה תורה שלד"ע, בעינן שתהי' השליחות בלא שום שינוי כל דהוא. - ואם יש איזה שינוי הרי חזינן דמעורב בזה דעת המשלח ודעת השליח, ולהכי אעפ"י שאין קפידא מצד המשלח אצל עכ"פ כיון שיש גם דעת השליח שעשה מדעתו, שוב אין לחייבו להמשלח: מא ובזה יש להבין דברי רש"י בכתובות צ"ט דאיתא שם באיכא דאמרי דאמר לי' זיל זבין לי כורא ואזיל וזבין לי' ליתכא מאי מי אמרינן אמר לו דטבא לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרת בי', או דלמא אמר לי' לא ניחא לי דליפשי שטרי עילואי אמר רבי חנינא מסורא ת"ש נתן לו דינר של זהב וכו' אלא אי אמרת מעביר על דבריו אמאי מעל, ופירש"י אע"ג דליכא למימר הכא טעמא דאפושי שטרי מיהו אי בעלמא מעביר על דבריו הוי על כרחן לא עשה שליחותו עכ"ל, יעוי"ש. ותמוה לכאורה טובא דהלא אם לא הוי ריעותא, א"כ לא הוי שינוי בשליחותו. - והתוס' פירשו שם דמה שהביא לו חלוק קטן ורע חשום כמו לא ניחא לי' דליפשי שטרי עלוי' יעוי"ש. - אבל כנראה לא ניחא זה לרש"י דהרי באמת ע"כ מיירי שהביא לו חלוק כמדתו, ורק רבי יהודה סובר כן מטעם הטענה דאילו הי' קונה ביותר דאז החלוק הזה לגבי החלוק שהי' קונה ביותר הוי עתה החלוק הזה קטן ורע, אבל לפי הדמים שקנה שוה שש בשלש, יש בהחלוק הזה כפי מה שאמר להשליח לקנות, וא"כ אין כאן ריעותא. להכי לא פירש"י כפירושם של התוס', ולהכי פירש"י דכיון דבעלמא הוי מעביר, הוי הכא לא עשה שליחותו, וכן פירש בשיט"מ במכילתין לקמן ע"ב. - אבל יש להבין מה זה לדעלמא כיון שעכ"פ הכא לא הוי ריעותא. - אבל לפי מה שכתבנו הכוונה ברש"י דכיון דבעלמא הוי מעביר במקום שיש ריעותא להמשלח, להכי הכא במעילה הוי עכ"פ שינוי. - והוא מטעם דע"כ איכא בזה נם דעת השליח, ובתערובות שני הדעות המשלח והשליח שוב אין לחייבו להמשלח מטעם אשלד"ע כמוש"נ:
מב ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא אמאי לא קאמר שם בכתובות דפליגי תנאי אם הוי מעביר על דבריו, דע"כ רבי יהודה סבר דמעביר על דבריו הוי, והמהרש"א הקשה בזה שם. - אבל לפי מה שביארנו אין להוכיח מרבי יהודה דהוי מעביר על דבריו, והיינו דאפילו אם לגבי מעילה אין לחייבו להמשלח, מטעם דמצי המשלח לטעון ולומר חלוק גדול הייתי מבקש. והיינו אם אפילו אינו טעון כן, מ"מ כיון שיכול לטעון, ממילא יש בזה דעת שניהם, וסגי בזה לאפוקי להמשלח מחיוב מעילה. - אבל אין מזה ראי' לדיני שליחות דעלמא באופן דלא פתיך בזה עבירה והוי שליח מעליא מצד דין התורה לבטל שליחות מטעם איזה ריעותא. - ואפילו אם חשבינן בזה שמעורב דעת שניהם ג"כ הוי שליחות מעליא. - ועיקר ההוכחה מרבנן דסברי דגם גבי מעילה הרי זה נעשה שליחות מעליא, ומוסיף על דבריו הוי כמו שקאמר הש"ס דהוי מוסיף, אשר לכאורה אין אנו נדרשים להוספה, אבל ע"כ הביאור דכיון דזה נחשב למוסיף, א"כ אין בזה שום שינוי גם לגבי מעילה, ממילא יש לפשוט הדין גם לענין מו"מ:
מג והנה הרמב"ם פוסק בפר"א מה' שלוחין דמעביר על דבריו הוי, ואזיל בשיטת הרי"ף דפוסק דמעביר על דבריו הוי, וממילא ע"כ מוקים הא דרבנן באופן שאייתי לי' שוה שש בשלש. - וזהו דינו של הרמב"ם שם בפר"ז ה"ד בהא דנתן לו שתי פרוטות ואמר לו הבא לי אתרוג והלך והביא לו אתרוג בפרוטה ששוה שתי פרוטות שניהם מעלו, וזהו כפי המסקנא באופן שמוסיף באמת. - אבל באופן דליכא מוסיף הוי מעביר על דבריו, והא דלא הביא הרמב"ם הא דחלוק, משום דזהו דינו של הא דפרוטה, ומזה נלמד. ובאופן ששלח לו לקנות אתרוג ונתן לו שתי פרוטות, והלך וקנה באחת אתרוג ובאחת רימון דהוי מעביר על דבריו ובעה"ב לא מעל:
מד אמנם רבינו האי גאון פוסק שם בדין זבין לי כור וזבין לי' ליתכא דהוי מוסיף על דבריו. וקשה טובא דזהו שלא כהסוגיא דידן וכתובות, דמוקים המשנה דדוקא באופן שהביא שוה שש בשלש, אבל אם לא הביא אלא שוה שלש, משמע דלכו"ע מעביר הוי. - אבל נראה דסבר הגאון דהסוגיא לא אמרה כן בדוקא, והיינו דגבי מעילה בעינן באופן זה דע"כ הוי מוסיף, וזהו באופן דאייתי שוה שש בשלש, אבל באופן דאייתי שוה שלש אעפ"י דלא הוי מעביר על דבריו במקום אחר, מ"מ במעילה אין זה נחשב על דעת המשלח. - אבל אין מזה ראי' לענין מו"מ. - ומסתבר לי' להגאון דבמו"מ אם רק יש חדא לטיבותא, והשליח אומר שנתכוון לזה הוי שליחות מעליא. - וביותר שסתמא דסוגיא דלקמן משמע כן כמו"ש הט"ז בחו"מ שם. - אבל לענין מעילה מודה הגאון לאוקימתא דש"ס, וזהו כסברת רש"י שכתבנו לעיל דבאיזה שינוי שיש מקום לומר דחוי מעביר נתבטלה השליחות דמעילה. - ואעפ"י שמשמע מרש"י דרק אם מצינו באיזה מקום דמעביר על דבריו, אז ישונה הדין לענין מעילה, ולשיטת הגאון דלא אמרינן באופן זה בשום מקום דהוי מעביר על דבריו, א"כ גם במעילה כן הדין דלא נתבטלה השליחות. - מ"מ נראה דסבר הגאון דלאו דוקא באופן דאמרינן מעביר ממש על דבריו, אלא גם אם יש מקום לומר כן, היינו דהמשלח יש לו לטעון כן, עפ"י שאין הדין כן, וכמו התם דיכול לטעון דלא ניחא לי' לאפושי שטרי, אעפ"י שאין טענתו טענה לדינא, אבל מפני שיש מקום לבעל דין שהוא המשלח לומר כן, הנה זה סני לבטל במעילה השליחות. - ולהכי גם כשהביא שוה שלש, וקנה עוד איזה חפץ בעד המותר כיון שיש מקום להקפיד, לענין מעילה הוי מעביר על דבריו, כמוש"נ:
מה והנה הרא"ש בכתובות שם כתב דבעי' זו לא נפשטה יעוי"ש. - ולכאורה קשה טובא הלא מבואר דע"כ מיירי בשאייתי שוה שית בשלש מדקאמרה הסוגיא ה"נ מסתברא. - וע"כ צריך לומר ג"כ דזהו רק לענין מעילה, אבל במו"מ אין ראי', וע"כ כמו שכתבנו בביאור פירוש רש"י ושיטת רב האי גאון, וכמוש"נ: