אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף יט.

דף יח:

לקח קני זבין וזבות כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון, רבי יהודה אומר עד שיזרק הדם. והנה רש"י פירש דפליגי באחריות של קרבנות ר"ש סבר כיון שהביאון לעזרה אינו חייב עוד באחריותן לכן מיד שהביאון לעזרה הוציאו מרשות לרשות, ור' יהודה אומר עד שיזרק הדם הוא חייב באחריותן, ודברי רש"י תמוה טובא דע"כ חטאת ואשם מחויב באחריות עד לאחר כפרה, ועוד דהלא לא הוזכר בדברי ר"ש הבאה לעזרה כלל:

ב והנה לפי מה שפירשנו לעיל דע"כ אין לחייבו הכא בדבר ההוצאה של שינוי רשות מהקדש להדיוט כיון שהכניס עתה לרשות הקדש, ואין לחייבו על ההוצאה, אמנם יש לחייבו על ההנאה, וסבר ר"ש דמי שהביאו לעזרה אשר בטוח במשפחתן של כהנים הזריזין שבודאי יעשו ההקרבה, אז מגיע לו הנאה, ובשעה זו מעל. - ומשום זה הוכרח רש"י לפרש הבאה העזרה. - ורבי יהודה סבר דזה לא נחשב להנאה, ורק אחרי הזריקה שהוא כפרה חשיבה הנאה למעילה:

ג והנה הקרן אורה בחידושיו למעילה הקשה דלרבי ' יהודה דאמר עד שיזרוק הדם לא מעל א"כ בשעת שחיטה קרבן פסול הוא דהא בעינן משקה ישראל כמו דתניא בתוספתא פר"ב דמנחות, אין מביאין מנחות ונסכים מהקדש שלא נפדו, וא"כ כיון שהי' פסול בשעת שחיטה היאך יחזור ויוכשר בזריעה עכת"ד. - והנה רוצה לומר דלאחר זריקה שמעל נעשה בירור למפרע דקרבן כשר, הוא דוחק נדול:

ד ונראה לבאר בעצם הענין. - דהנה זה ודאי דהמעות שהוציא יצאו לחולין דכיון שקבל המוכר המעות אשר בודאי ישתמש בהם לצרכו. - הרי"ז כדין המשנה בגזבר שנתן לשולחני מעות מותרין דמשתמש בהם והגזבר מעל. - ואפילו לשיטת הרמב"ם שם דהגזבר לא מעל מטעם דלא אמר לו בפירוש, וכמו שכתבנו לעיל מזה. - אמנם ע"כ התם דוקא משום שקבל המעות בתורת פקדון, משא"כ הכא שקבל המעות מטעם מכירה בודאי יש בזה היתר תשמיש, וכאילו אמר לו בפירוש שישתמש בהם, וא"כ איכא מעילה. - והא דבאמת לא מעל הכא בשקונה קני זבין וזבות חטאות ואשמות. - זהו מפני החליפין שהחליף הקדש בהקדש, וחסר בזה השינוי רשות. - נמצא דההקדש החדש מעכב מלהיות מועל בהן. - והנה יש לחקור אודות המעות שביד המוכר אם יצאו לחולין. - הנה זה פשיטא שהמעות הם נעשה חולין, מטעם אחר, והיינו מפני שיצאת הקדושה מהמעות, ונתפסת הקדושה על הקרבנות, וקדושה זו טרם נפגמה. ולא יצוייר מעילה חדשה רק אם יהנה מן הקרבנות וההנאה, לר"ש כאית לי' ולר"י כדאית לי'. - ובזה יובן היטב הא דלא הוי איסור מטעם משקה ישראל. והיינו כי מצד הקדש המעות שחל על הקרבנות לא הוי זה חסרון מטעם משקה ישראל אעפ"י שההקדש טרם נפדה, והיינו דבשביל קדושה זו כבר הי' נפקע תיכף בהלקיחה דהקרבנות, ורק מפני שקדושת הקרבן מעכב ההפקעה דהקדש ראשון, זה לא הוי עיכוב מטעם משקה ישראל, מפני שזה בא מסיבת הקרבן עצמו, ואין זה ענין להא דהתוספתא שאין מביאין קרבנות מן הקדש שלא נפדה, יען דהתם העיכוב פדייה היתה מצד הבעלים, משא"כ הכא שהקרבן מעכב ההפקעה זה לא הוי פסול מטעם משקה ישראל:

ה ויש להביא ראי' לסברא זו בהא דאיתא בזבחים פר' התערובות כל הזבחים שנתערבו בחטאות או בשור הנסקל אפילו אחת בריבויו ימותו כולם ופריך שם בגמ' ע"ב ונבטלי' ברובא וכו' יעוי"ש. וקשה לר' אלעזר דסבר בזבחים ע"ט כשם שאין מצות מבטלין זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה, וא"כ אם נתערב שור הנסקל בהקרבנות, הרי אסורים כל הקרבנות גם להדיוט מטעם שור הנסקל, וא"כ לא הוי משקה ישראל, וא"כ מאי פריך וליבטל ברובא. - ובע"כ צריך לומר דכיון דהקדש בעצמו הוי סיבה לעכב הביטול, ואיסורא דהקדש לא הוי חסרון שתפסול משום משקה ישראל. ומצאתי בבית הלוי ח"ב סימן ל"ד שנחית לזה יעוי"ש. - וא"כ בנידון דידן לפי מה שביארנו שעיקר סיבת עיכוב המעילה הוא בשביל הקרבן בעצמו להכי לא הוי חסרון מצד משקה ישראל, וכמוש"נ:

ו והנה מה שפסק הרמב"ם בפר"ו ממעילה הי"א וז"ל, וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אעפ"י שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו,. ומקור להאי דינא תוספתא בפר"א דמעילה. - וקשה טובא מ"ש חטאת ומ"ש מנחה דהרי גם במנחה איכא קומץ, ועוד מדוע לא נחשב אכילת תודה להנאה, ובקר"א עמד בזה בתמי' יעוי"ש. - ונראה דהנאה למעילה שנלמד חטא חטא מתרומה בעינן הנאת הגוף ולא הנאת מצוה, וכמו דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, ואפילו מאן דסבר מצות ליהנות ניתנו. - אבל הכא שאני כיון דנלמד מתרומה דבעינן הנאה חומרית, והנאה חומרית בקרבנות לא הוי רק ענין כפרה שזה נחשב להנאה חומרית גם כן מטעם דנפטר מאחריות דהחיוב קרבן. - אבל מנחה ונסכים ולחמי תודה שכל עיקרן הוא רק בגדר מצוה אין הנאתן הנאה חומרית הדומה לתרומה להכי לא נחשבת הנאה זו להיות הנאה להיות מועל עליהן כמוש"נ. אבל לכאורה תקשה מהא דר"ה כ"ח דאיתא שם אימת מעל לבי תקע וכו' הרי מבואר דאם אמרינן מצות ליהנות נתנו יש מעילה גם בעבור הנאה רוחנית. - אבל נראה דיש הבדל בין אם נהנה שבעבור ההנאה תצא לחולין דאז יש מעילה עבור החילול. - ומצינו כזה בתרומה דהחיוב הוי נ"כ מטעם החילול כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו. - ובזה אין הבדל בין הנאה חומרית להנאה רוחנית, משא"כ במוציא מעות הקדש עבור הקדש דליכא בזה מטעם חילול, ורק יש לחייבו מטעם הנאה סבר הרמב"ם דבזה בעינן הנאה חומרית דוקא דומיא דתרומה. - ובדבר לחמי תודה אשר קשה לכאורה הלא איכא באכילתן הנאה חומרית. - אבל זה לא קשה דמיירי שנודע לו אח"כ שהוא של הקדש ולא אכלן. - אבל אין חיוב מעילה על הבאתן. וזהו מפני שהוא רק בגדר מצוה שנעשה במעות של הקדש ואין בזה הנאה חומרית כמוש"נ:

ז והנה מה שפירש"י בדברי ר"ש שאמר כיון שהוציא מעל דהכוונה שהביא לעזרה. - הנה כן מבואר בספרי סדר ראה פרשה י"ב דאיתא תשא ובאת שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה רבי יהודה אומר עד שיביאם לבאר הגולה חייב באחריותן מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותן יעוי"ש. - הרי מבואר דלת"ץ דרבי יהודה חיוב אחריות עד הבאה לעזרה, ומסתמא דת"ק דר' יהודה הוא ר"ש כמו הכא בברייתא, ועוד דסתם ספרי הוא ר' שמעון, וא"כ שפיר פירש"י ורגמ"ה דהכוונה הכא עד הבאה לעזרה. - אבל זה תקשה דהתם אמר רבי יהודה עד שיביאם לבאר הגולה, והכא אמר עד שיזרק הדם. - והגאון מלבי"ם שם כתב דת"ק הוא ר"ש דהכא ור' יהודה דאמר שם עד הבאה לבאר הגולה מפני ששם הוא מקום השחיטה, ושם הוא מוסר אותו לשחיטה ולזריקה יעוי"ש. - והנה דחוק קצת לפרש דזהו ר' יהודה דהכא דאמר עד שיזרק הדם, דע"כ הכוונה מפני שנהנה מהכפרה כמו שכתבנו לעיל. - ובדוחק אפשר לומר דבאופן שמסור לשחיטה מרגיש עצמו לנהנה מפני שבטוח הוא בכפרתו שתבוא מיד. - ועי' בטו"א במגילה ח' שהרבה לתמוה בזה כמבואר שם. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר: שם.. ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר הוא דהא אימשח בגוויה. ביאור הדבר דכיון דהותרה אצלו שמן המשחה, והותר איסור מעילה אצלו: א שם. מה תרומה כי יאכל פרט למזיק גבי הקדש נמי כל דבר אכילה כי מזיק לי' פטור. - הנה הגאון בקהלת יעקב בחידושיו לפסחים ו' הקשה למ"ל קרא גבי שומרים רעהו למעט הקדש כיון דגם מזיק הקדש פטור, וכתב דאי לא כתב רחמנא רעהו לא הוי דרשינן למעט מזיק הקדש יעוי"ש. הנה כבר קדמו בזה הגאון בפנ"י בחידושיו לב"מ נ"ז יעוי"ש. - ובקהלת יעקב רוצה להוכיח מזה דמזיק הקדש חייב ורק מחומש פטור יעוי"ש:

ב אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דע"כ אין למעט מזיק הקדש רק באופן שהזיק בשוגג מטעם דהלימוד מתרומה על שוגג נאמרה. - וממילא אין למעט חיובי שומרים, כי אין זה ענין לשוגג מטעם קבלת השמירה. - וביותר פשיעה שקרוב למזיד הוא. - ולהכי איצטרך רעהו למעט:

ג והנה גם לאחר שחידשה תורה מהא דרעהו גבי שומרים דפטורים בהקדש. - נראה ג"כ דזה בחיובי שמירה פטורים דהיינו אפילו פשיעה ממש ג"כ אינו דומה למזיק בידים, דהרי לא נתכוון להזיק, אבל היכא דאזיק בידים ממש בכוונה זה לא שמעינן ממיעוט דרעהו, ושפיר יש לומר דמזיק ממש חייב. - ואתי שפיר הא דתנן בב"ק נכסים שאין בהן מעילה, והיינו דקדשים נתמעטו מדין נזקין, מטעם דהחיוב הוא רק מפני שמירת ממונו עליו. - ואפילו לרב דאמר מבעה זה אדם הרי פריך הגמ' ב"ק ד' וכי אדם דרכו להזיק ומשני בישן כיון דכייף ופשיט אורחי' הוא. - הרי מיירי המשנה בשוגג וחיובו משום פושע, ובזה נקט התנא נכסים שאין בהם מעילה. - אמנם במזיד וכוונתו להזיק שהוא מזיק ממש זה לא מצינו למיפטרי', ומזה ראי' להרמב"ם דפר"ב משכירות, וכמו שכתבנו לעיל מזה:

ד ובזה אתי שפיר הא דתנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין, והקשה הפנ"י בב"ק בהא דמסור ומפגל דהלא מזיק בקדשים פטור יעוי"ש, וכבר קדמו בזה המל"מ בפר"ב מגנבה יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו דמזיק בידים חייב אתי שפיר הא דמזידין חייבין, ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות במלואים סימן א':

ה ובעיקר דברי הרמב"ם דמחייב בפשיעה בהקדש. וזהו דלא כשיטת התוס' ב"מ נ"ז ד"ה שומר חנם אינו נשבע, שכתבו וז"ל, נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דאינו משלם מדפריך לקמן מהשוכר פועל לשמרו ולא משני כשפשע יעוי"ש. - וע"כ הרמב"ם לא חש לראי' זו משום דכיון דסבר הרמב"ם דגם שומר חנם חייב כשפשע. - וא"כ לא מצי הש"ס לשנויי דמיירי בשומר שכר כשפשע, דא"כ רישא כשאין אחריות שבת עליו, אבל עכ"פ שומר חנם הוי, ואם פשע ג"כ חייב. - וא"כ אין הבדל בין רישא לסיפא בין אם הוא שומר חנם בין אם הוא שומר שכר. - והנה הש"ך בחו"מ סי' ס"ו סק"ו הקשה בזה על התוס'. וכתב ג"כ דאין לומר דברישא כיון דאין נותנים לו שכר שבת הוי בשבת כאינש בעלמא כיון דלא קבל עליו שמירת שבת, אבל כיון דקבלו בסתם ועדיין הוא ברשותו ביום השבת הוי עכ"פ שומר חנם ביום השבת, ואם פשע הי' חייב, וממילא ליבא לאוקמי' סיפא כשפשע דא"כ רישא נמי יעוי"ש. - והיא תמי' רבתי על התוס'. - והנה בתומים כתב דכוונת התוס' באופן דהוי פשיעה בשו"ש ולא הוי פשיעה בשו"ח. - כגון שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות דשו"ש מחויב בזה ושו"ח אינו מחויב, וא"כ הי' להש"ס לאוקמי' באופן זה יעוי"ש. אבל היטב השיג בזה אחיו של הקצה"ח דהתוס' בעצמן כתבו שם בסוגיא דלא הוי זה אלא כעין גנבה, ולא נחשב לפשיעה כמבואר ב"מ צ"ג תוס' ד"ה א"ה. - עוד אפשר לאוקמי' באופן שמסר לאחר דלא הוי פשיעה אצל שו"ח באופן שהבעלים מפקידים אצלו ואצל שו"ש הוי פשיעה מטעם דגרועי גרעי לשמירתו, עי' בספר מעין החכמה, ובספר נח"י שנחתי לזה. אבל דוחק להעמיס זה בכוונת התוס'. - אבל לדברי הרמב"ם אתי שפיר דלא מצי לאוקמי' בשפשע, דא"כ שו"ח ג"כ חייב:

ו ונראה בסברת התוס' דאזלי בשיטת הרי"ף בתשובה והובא בחידושי הרשב"א שנדפס זה לא כבר וז"ל, הפקיד שטרות אצל חבירו ומודה שפשע בהן ונאבד פטור מן התשלומין, וכן עיקר דהא דתניא שומר חנם אינו נשבע היינו משום דלא הוזכרו תשלומין בפרשת שומר חנם אלא שבועה, וכאן לא הזכיר אלא במה שנכתב בכל אחד בפרשה, כלומר מה שאמרה תורה בשומר חנם שהוא נשבע, כאן פטור. ומה שאמרה תורה בשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, כאן פטור. וה"ה בשומר חנם דמכל מה שנתחייב במטלטלין שגופן ממון, ובהדיוט, כאן פטור, ופושע לאו מזיק הוא דהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב עכ"ל. - מבואר מזה דפשיעה בשומר חנם פטור בודאי בלא שום ראי' כיון דזהו החיוב שלו, ומדמיעטה התורה אצלו ע"כ מפשיעה פטרה אותו התורה. - אבל שומר שכר יש לומר ולדון דרק מחיוב שלו פטרה אותו התורה, אבל לא מחיוב של פשיעה שהוא נם חיובו של שומר חנם לבד מאלו הדברים, לזה נחתו התוס' לחפש ראי' שפטור גם מפשיעה, וזהו מדלא משני הש"ס בהא דאחריות שבת עליו דמיירי כשפשע. - ולא קשה כלל מרישא מהא דאין אחריות שבת עליו מדוע פטור כשפשע, משום דזה פשוט שפטור דכיון שזהו חיובו ע"כ מחיוב זה פטרה אותו התורה, וזה ברור בכוונת התוס':

ז ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר הסוגיא כפשוטו דלא מוקי כשפשע מטעם דבזה גם שומר חנם חייב. - וא"כ תקשה רישא כדלעיל. - והנה הרשב"א שם כתב דדעת רש"י כשיטת הרמב"ם והוא מהא דפירש"י שומר חנם אינו נשבע לא הזקיקו התורה לישבע עליהן, נראה מדבריו דדוקא בטוען שנגנבו או שנאבדו שלא בפשיעה פטור, הא במודה שפשע או שיש עדים שפשע חייב, דפושע כמזיק, וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל ומשו"ה לא קתני שומר חנם אינו משלם אלא שומר חנם אינו נשבע עכ"ל. - והנה מה שכתב בשם הראב"ד תמוה דהלא הראב"ד בהשגה בפר"ב משכירות משיג על הרמב"ם בזה, וסובר כשיטת התוס' והרי"ף:

ה והנה יש לעיין לפי מה שביארנו לעיל דבמזיק הקדש דחייב לשלם הקרן לשיטת הרמב"ם הרי זה מעילה ויוצא לחולין באופן דהוי שוגג לענין מעילה ומזיד לחיוב מזיק. - הנה כמו כן בפושע ג"כ כיון שדין פושע לשיטת הרמב"ם כדין מזיק. - וא"כ הפושע בהקדש ג"כ יוצא לחולין. - וא"כ אם מיירי הכא הברייתא כשפשע גם השומר חנם חייב לשלם מטעם מעילה בהקדש. - והנה כמו כן יש לדייק יותר דגם ברישא באופן שנעשה שומר בלא הבלעה דשבת, הלא פשע בזה הגיזבר שלא נתן לשומר לשבת בהבלעה על שכר שבת וממילא יצא לחולין מקודם. - אבל זה ניחא דלשמור את הזרעים פירש"י שדה המבכרת וזרועה לעומר. - וא"כ מיירי במחובר לקרקע, ואין מועלין במחובר. - אמנם לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לערכין כ' דשיטת הרמב"ם בהא דאין מעילה במחובר הוא רק במה דשייך להנאה, אבל במה דשייך להוצאה יש מעילה גם במחובר. - א"כ אם אמרינן דמיירי שפשע השו"ש בשמירה, ולשיטת הרמב"ם יש בזה משום מעילה. - וא"כ לא שייך לדון בזה אם אחריות שבת עליו משום דבלא"ה חייב לשלם מטעם מעילה, וגם ברישא כשמסר הגזבר באופן שאין אחריות שבת עליו פשע בזה הגיזבר, ויש בזה משום מעילה ואין כאן הקדש כלל, כיון שיצא לחולין. - וממילא לשיטת הרמב"ם אין לתרץ דמיירי כשפשע. - אבל התוס' לשיטתייהו דפשיעה לא הוי מטעם מזיק, ואין בזה משום הוצאה דהקדש, ואין בזה משום מעילה שפיר הוכיח דשו"ש פטור בפשיעה ג"כ מדלא מוקי לה כשפשע, והוי לפי"ז הרמב"ם לשיטתו ותוס' לשיטתייהו כמוש"נ בס"ד:

ט כתב הרמב"ם בפר"ב משכירות ה"ה וז"ל, הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר, או שהשאילו חולין ואח"כ הקדיש והוא ביד השואל, וכן עכו"ם שהפקיד ואח"כ נתגייר, כל אלו אין בהן כל דיני השומרים עד שתהי' תחילתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל עכ"ל. - וכתב הכ"מ המקור במכילתא פרשת משפטים וכי יתן איש אל רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו, לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים, פירש בעינן לרעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין יעוי"ש:

י והנה בהא דב"מ דפריך מהא דהשוכר את הפועל וכו' לשמור את הזרעים אחריות שבת עליו. ואמאי לא משני דמיירי שפדהו מהקדש. - והרי עתה הוא חולין כשנטלוהו מן השומר, וע"כ מוכח דהסוגיא סוברת כשיטת המכילתא והרמב"ם דלא מהני מה שעתה חולין אם בשעת נתינה להשומר היתה הקדש: יא והנה כשפשע לאחר פדיון אם דינו כהדיוט נראה דזה תליא אם פשיעה מטעם מזיק. - והיינו דאם פשיעה מטעם מזיק יש לחייבו, והיינו כי אין זה שייכות לדיני שמירה דהרי לא גרע ממזיק דעלמא, אבל אם פשיעה חיובו מטעם שומר אז גם פושע פטור. והנה בשלמא לשיטת התוס' דפושע מטעם שמירה אתי שפיר דלא משני הסוגיא דמיירי שפשע אחר שפדה, משום דגם בזה פטור מטעם דההתחלה היתה הנתינה מהקדש. - אבל לשיטת הרמב"ם הלא יכול הש"ס לשנויי דמיירי שפשע לאחר שפדה, ולהכי כיון שאחריות שבת עליו חייב. - וברישא שאין אחריות שבת עליו פטור. - וזהו דכיון דפדה קודם השבת נסתלקה ממנו השמירה, כי אין אחריות שבת עליו ואעפ"י שעדיין ברשותו, יכול השומר לומר כי להדיוט לא קבלתי שמירה. - ובשלמא בשומר שכר שמקבל אגרא עבור שבת ג"כ הרי הוא שומר מעלמא, אבל אם אין אחריות שבת עליו, ורק בשביל נטירה דבחנם לא קבלתי עלי. - ובזה גם הרמב"ם מודה דפטור דע"כ אעפ"י שפשיעה היא מטעם מזיק, אבל כל זה דוקא במי שקיבל עליו לשמור מהבעלים הללו. - אמנם בשינוי הבעלים כמו מהקדש להדיוט בע"כ אין לחייבו מטעם פשיעה, ואפילו אם לא ידע השומר שיצא מהקדש להדיוט מ"מ יש לפטרו מטעם שמירה דבטעות. - והתנא משמיענו שני חידושים בין ברישא ובין בסיפא, והיינו דבסיפא משמיענו דינא דהמכילתא וברישא משמיענו דבאופן זה ליתא עליו חיוב מפני הפשיעה, מטעם דנסתלקה שמירתו לגמרי:

יב ונראה לפי מה שכתב הטור בסי' רצ"א שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן הלך ליריד ואמר לשמעון הולך לי אלו המנעלים, אמר לו הניחם על וכו', תשובה הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו שומר חנם וכו' זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר וכו'. - והמהרי"ט בתשובה מבאר דברי הרא"ש דכוונתו שיש בזה חיוב שמירה מצד אבידה יעוי"ש. והביאור בזה כמו שביארנו בספרנו שאילות משה חחו"מ סי' ס"ב דיש בזה אומדנא שמקבל עליו שמירה מטעם דכיון דקבל להוליך המנעלים הוי אומדן דעת שמקבל שמירה נ"כ להיות לכהפ"ח שומר חנם. - וה"נ בנידון דידן יש אומדן דעת דגם ביום השבת אעפ"י שאין אחריות שבת עליו, אמנם כיון שלאחר השבת הוי שומר שכר על הזרעים, ממילא ניחא לי' להיות לכהפ"ח שומר חנם גם ביום השבת עצמו, ודינו כשומר אבידה ביום זה. - וממילא חייב על הפשיעה, ומטעם זה לא מציא לאוקמי' דמיירי כשפשע, וכמוש"נ:

יג והנה לפי מה שמבואר במכילתא וברמב"ם דהחידוש התורה בשמירת השומרים דבעינן רעהו בין בשעת נתינה לשמירה לבין בשעת הטענה. יש ליישב הא דהקשה הפנ"י והקה"י לשיטת הפוסקים דמזיק הקדש ג"כ פטור, א"כ למה כתבה תורה רעהו למעט מחיובי שמירה כיון דגם מזיק פטור, אבל זה לא קשה דהלא איכא נפק"מ רבתי לדינא באופן שבשעת שמירה היתה הקדש ואח"כ פדה מיד הקדש והפשיעה היתה לאחרי הפדייה. - דאילו במזיק בשעת זו חייב, כיון דעכשיו לאו הקדש הוא, אבל בשביל חיוב פשיעה פטור מטעם דקבלת השמירה שהיתה בהקדש וחסר רעהו בשעת קבלת השמירה. וכן הובא להלכה בחו"מ סי' ש"א ס"ט לענין שמירה, ולענין מזיק באופן זה פשיטא דחייב:

יד ויש לעיין לפי מה שביארנו לעיל דמזיק הקדש יש בו משום מעילה וחייב לשלם אם היתה במזיד. - אם יש בו מלקות מלבד התשלומין. - והיינו לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"א ממעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם יעוי"ש היאך הדין במזיק הקדש במזיד אם לוקה ומשלם, ומסתבר שכן הדין גם במזיק. - אבל יש לעיין להרמב"ם דסבר פשיעה הוא מטעם מזיק אם יש לחייבו גם מלקות באופן שהתרו בו שלא יפשע. - אבל נראה כי ליכא מלקות בפשיעה מטעם חסרון מעשה. - רק באופן שהפשיעה באה ע"י מעשה, אפשר דלוקה ג"כ:

שם.. כיצד נתנה קטלה וכו' אמר לי' רב כהנא לרב זביד ודהבא לאו בר איפגומי הוא, והא דהבא דכלתי' דנון יעוי"ש. - וקשה לפיה"מ דמפרש דזהב מזוקק לא איפגם, וכן כתב בפר"ז מה' מעילה זהב טהור, וא"כ מאי פריך מכלתי' דנון דלמא לאו זהב מזוקק הוי, וצ"ע:

א שם.. הנהנה מן וכו' מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב, אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן, עי' פירש"י ותוס', והביאור בקצרה דבבהמה בעלת קרבן ליכא פגם. ובבעלת מום איכא פגם מטעם שעומדת לדמים. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ב. - והראב"ד כתב בהשגה והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה, אבל בחיה לא חלקו כלל, ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אעפ"י שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר, ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולן והוא דבר שיש בו פגם עכ"ל יעוי"ש. ודברי הראב"ד תמוה טובא דהרי מבואר בהדיא בסוגיא לפי מה שמוקים רב פפא, ועי' בכס"מ שכתב דאפשר שלא הי' כתוב כן בנוסחא שלו. - אבל דוחק לומר כן: ב ונראה להראות פנים מסבירות לרבינו הראב"ד והוא מהא דאיתא לקמן ע"ב רב פפא אמר קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן איכא בינייהו, והתניא קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו, וחכ"א יפדו. - והביאור דרבי סבר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ורבנן סברי לא בעינן העמדה והערכה כמו שפירשו רש"י ורגמ"ה. - והנה קשה טובא לרבי דאמר יקברו אמאי יש בהם מעילה מ"ש מקדשים שמתו דאין בהם מעילה דבר תורה, ובשיט"מ הקשה בזה ומתרץ וז"ל, ואומר מהר"ם דמיירי בנהנה מחיים קודם שהועמדו והערכו, והשתא מתוקם שפיר והתניא בניחותא דרבי סבר כיון שאחר שנשחט יקברו אין נפדין בשום ענין וא"כ היינו כמו קדושת הגוף דמתניתין ואיירי מחיים, ורבנן סברי כיון דנפדין לאחר שחיטה אף כי לא עשו העמדה והערכה, א"כ לאו היינו קדושה"ג, ומשו"ה קאמר דאין מועל אחר מועל אף כשנהנה מהם מחיים עכ"ל יעוי"ש. - והנה יש להבין לרבי דסבר דיש מועל אחר מעול בנהנה מחיים, וע"כ משום דזה נקרא אין בו פגם, מטעם דעכשיו אין בו פגם לאחר שחיטה, וקשה הא כיון דנהנה מחיים, ועומדת לפדייה מטעם בעלת מום נמצא דבשעת ההנאה היתה פגם ויצאת לחולין, וא"כ אין בזה מועל אחר מועל. - והנה יש לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה קדשי מזבח וכו' וז"ל, ודבר שאין בו פגם קרי לי' לפי כשמתחילה כשהיו תמימים היו דבר שאין בו פגם. - וזה אינו מובן דמה מהני מה שמתחילה היו באין בו פגם, כיון שבשעה שנהנה יש בו פגם. - אמנם צריך לומר בזה, והוא כפירושו של מהר"ם דהנאה היתה מחיים, וגם בשעה שהי' תמימים, נמצא דההנאה היתה בשעה שאין בו פגם, וגם לבסוף אין בו פגם, להכי יש מועל אחר מועל לרבי. - וע"כ רבנן דסברי בזה אין מועל אחר מועל מיירי ג"כ דההנאה היתה מחיים גם בתמימותם. - וא"כ תקשה הא כיון דהיתה ההנאה בהיותם תמימים א"כ היינו כוס של זהב וכמו שפריך הגמ' לעיל. - וע"כ צריך לומר דסברי רבנן דזה נקרא דבר שיש בו פגם מטעם דכיון דאפשר שיפול בו מום וזהו פגם, להכי הוי גם עכשיו דבר שיש בו פגם, - נמצא מבואר דלרבנן דרבי בנהנה מבהמה תמימה נקרא יש בו פגם מטעם דיש במציאות לבוא לידי פגם, - ולרבי נקרא אין בו פגם. - והנה לפי"ז הא דתנן לעיל במשנה הנהנה מן החטאת לא מעל עד שיפגום מצי מיירי גם בתמימה, ואינו דומה לכוס של זהב מטעם דיש בו פגם, - ולא צריכין לאוקמי' המשנה דמיירי בבעלת מום, - וע"כ רב פפא דמוקי המשנה בבעלת מום הוא אליבא דרבי דסבר דתמימה נקראת אין בה פגם, וכיון דיש לפסוק כרבנן, א"כ אין הבדל בין תמימה לבעלת מום, - ומתפרשא המשנה כפשוטה דאין הבדל רק בין חיה למתה, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה. - ומה שכתב הכס"מ בשם המ"ע דמשגיחין על אותה שעה, נראה דסבר הראב"ד דע"כ בכל קרבן יש גם קדושת דמים, וזה כשיפול בו מום, ולהכי דנין גם בהיותה תמימה גם בדבר הקדושה דמים שיש בה, וביותר כאשר כן מבואר בסוגיא:

ג אמנם הרמב"ם ע"כ מפרש כפירושם של התוס' דלא גרסי ועבד ושחטן, ומיירי מחיים, אלא דרבי סבר דאין לו פדיון אלא ע"י העמדה והערכה משו"ה ע"י מעילה לא נפיק לחולין ויש מועל אחר מועל, ורבנן סברי אין מועל אחר מועל דלא אלים קדושתי' שהרי הם נפרדים מבלי העמדה והערכה יעוי"ש, ומיירי שההנאה היתה בהיותה בעלת מום, ולכו"ע איכא פגם, ורק סברת רבי משום דכיון דקדושתו אלימתא יש כאן להכי יש מועל אחר מועל. והרמב"ם בפר"ו ממעילה ה"ח לא הביא הא דעבר ושחטן. - ובזה מיושב דלא תקשה להרמב"ם מה שהקשה בתוסיו"ט בסתירת דברי הרמב"ם דסבר הכא דקדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה ממה שפסק בפר"ה מה' ערכין, - משום דהכא לא נחית לומר דלא בעי העמדה והערכה דגם אם בעי העמדה והערכה ג"כ, מ"מ סבר דסברי רבנן דבשביל זה לא יצא מכלל הדין דבדבר שיש בו פגם אין מועל אחר מועל דסברי רבנן דבשביל אלימות הקדושה, לא תשתנה הדין דין מועל אחר מועל בדבר שיש בו פגם, ובזה פסק הרמב"ם כוותייהו, וממילא אין מכאן הכרח לומר דבהמה תמימה נחשבת ליש בה פגם לרבנן. - ממילא פוסק, כאוקימתא דרב פפא לעיל, ומחלק בין בהמה תמימה לבעלת מום, וכמוש"נ:

ד וע"ד מה שהקשה הראב"ד דנם בבהמה תמימה איכא פגם להעור מטעם דהעור אינו בהקרבה ושייכה לכהנים ומעילה איכא גם כשנהנה מהעור קודם זריקה. - נראה דע"כ בעינן שתהי' הנאה והפגם באופן אחד כמו בתרומה. - והכא הוי הנאה מהקדש והפגם וההפסד לכהנים בשעה שנסתלק ההקדש, והרי"ז כמו הא דהנאה בדבר אחד והפגם בדבר אחר דהיינו דההנאה הוי מהקדש, והפגם הוי להדיוט:

ה ברש"י ד"ה אמר רב פפא וכו' וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה בשו"פ מעל וכו', דכיון דמתה לאו בת פדיון היא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יעוי"ש, משמע דאי לאו האי טעמא הוי אמרינן דפודין, וקשה הא חסר בה המום, וע"כ סבר רש"י דמיתה בעצמותה הוי מום לפדות עליה וזה דלא כדברי התוס' ב"ק ע"ו ד"ה שחיטה שכתבו דמיתה לא הוי מום וכן משמע מדברי התוס' תמורה ל"נ ד"ה תמימים:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה