אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף יח:

דף יח.

אכילתו ואכילת חבירו וכו' פירשו התוס' הא דהאכיל את חבירו, היינו שאין הצירוף מטעם אכילתו של חבירו, דעל זה לא אמרה תורה שליחות, אלא מיירי שנתן לתוך פיו של חבירו, יעוי"ש. - והכוונה בזה דהחיוב מטעם הוצאה, בזה שמוציא מרשות הקדש לרשות חול, - והנה נשמע מזה דאכילה והוצאה ג"כ מצטרפין דהיינו אכילת עצמו שהחיוב משום אכילה, והנתינה לתוך פיו של חבירו שהוא משום הוצאה אשר משתיהן שו"פ ומצטרפין. - והנה לפי הנראה אם נטל משל הקדש דהיינו גזבר דיש לחייב גם האוכל משום הוצאה, וא"כ אפשר דמיירי הכא שאינו גזבר וחיוב שניהם הוא משום הוצאה, אבל מסתבר דמיירי גם בגזבר או הבעה"ב שהקדיש ועדיין מונח תחת ידו שדינו בגזבר כי בן משמע מדברי התוס' ב"מ צ"ט, ועי' ברי"ט אלגזי סוף פר"ג דבכורות בד"ה והנה, דאז אין לחייבו משום הוצאה רק משום אכילה, ומשמע דאכילה והוצאה ג"כ ישנם בצירוף:

ב ויש לעיין בזה שכתבו התוס' שנתנו לתוך פיו,- דהלא כיון שהחיוב משום הוצאה, הלא גם כשאמר לחבירו שנותן לו לאכלו, וחבירו נתן מעצמו לתוך פיו ג"כ יש בזה משום הוצאה מטעם הנתינה לחבירו לאכלו, ומה לי אם עשה אותו שליח ליתן לאחר, או שאמר לו שהוא עצמו יאכל, כיון דהחיוב הוא על הנתינה:

ג ונראה דלאו דוקא בשנתן הוא לתוך פיו של חבירו, אלא עיקר כוונת התוס' דמיירי שנתן לחבירו על מנת לאכול, - והנתינה לא נתקיימה עד שנותן לתוך פיו, וזהו הביאור אכילתו ואכילת חבירו. - ומה שכתבו התוס' שנתן לתוך פיו הכוונה הנתינה לתוך פיו, ואין הבדל בין אם נתן הוא, או שאמר לו לחבירו שיתן לתוך פיו, והרי"ז גם כן כאילו הוא נתן לתוך פיו, כיון שבשביל אמירתו וציווי שלו נתן לפיו, וכוונת התוס' לאשמעינן דאכילה והוצאה מצטרפין. - אמנם דוקא בתנאי זה דהצירוף נעשה בשתיהן בשוה על ידי אבילה, - ואצל הנותן החיוב בא בשביל האכילה, ואצל חבירו האכילה באה בתור תנאי, אבל קודם קיום התנאי לא נקרא הוצאה:

ד והא דבעינן תנאי זה דאכילה, אפשר לומר משום דלא שייך גדר הוצאה ע"י נתינה לחבירו בפחות משו"פ ובהדיוט הרי"ז לא נחשב לנתינה, וכל שבהדיוט לית בה ממש, ליכא חיובא בהקדש. - אמנם באופן שאוכל את החצי שיעור ונהנה ממנו, חשיבה אכילה זו עם האכילה שאכל הניתן להיות מצורפין שתי האכילות לפרוטה, ואף שאין לחייב להנותן בשביל האכילה דהשני, אבל יש לחייבו מטעם הוצאה. - והוא לפי מה שמבואר בחידושי רע"א בפסחים במערכה ה' אות ז' דבדין זה נהנה וזה חסר, גם הנאה דפחות משו"פ נקרא נהנה כמבואר שם. - וא"כ מטעם זה נחשבת האכילה דפחות משו"פ להיות עליה תורת הוצאה. - וזהו מטעם זה נהנה וזה חסר דבהדיוט באופן זה חייב בתשלומין, ולהכי בהקדש באופן זה נקרא הוצאה בצירוף שתיהן. אבל בלעדי אכילה או הנאה אין שתי הוצאות מצטרפות לפרוטה להיות נחשבת להוצאה, והוא מטעם כי ההוצאה דחצי פרוטה לא נחשב למאומה. - ולהכי מדייק התנא ונקט אכילתו ואכילת חבירו וזהו להכוונה כמו שכתבנו:

ה והנה בזה שכתבו התוס' דליכא לפרש אכילת חבירו ע"י שליחות משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן גבי מעילה ג"כ, ועיקר הא דרבתה תורה שליחות במעילה דוקא אם הוא ע"י הוצאה. - וקשה הא מיירי באכילה דחצי שיעור דהרי בעינן לצירופו של השני להצטרף לשיעור, וא"כ ממילא לא יתחייב חבירו לחיוב מעילה, וא"כ שפיר יש לומר דמהני בזה שליחות. - ודוחק לומר דבשביל איסור דחצי שיעור תתבטל בזה השליחות, דע"כ הביאור זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, הביאור דמשלח לא יכול להתחייב בהחיוב המגיע להשליח עבור הנאתו, אבל בחצי שיעור שאין להשליח חיוב זה דמעילה, שפיר יש לומר דמצטרף לאכילה דהמשלח להיות חייב במעילה, וזהו בצירוף דשליחות דהשליח. - והפנ"י בחידושיו לקדושין מ"ג בתוס' ד"ה שלא מצינו וכו' מחדש בכוונת התוס' שם דסברי דהיכא דלא הי' השליח בר חיובא כגון שהוא מזיד בדין הוא שיתחייב המהנה ולזה דייקא התוס' והשליח לא ידע, ומיושב קושיות המהרש"א יעוי"ש. - ולפי"ז הכא דהשליח, אכל רק חצי שיעור נקרא ג"כ לאו בר חיובא בדין מעילה דלא עדיף ממזיד, ובאופן זה חייב המהנה שהוא המשלח. - והנה לפי דברי הפנ"י יש לאוקמי' ג"כ שהי' השליח מזיד. - אבל בלא"ה אתי שפיר כיון דלא הוי רק חצי שיעור, ופשיטא דלא נקרא בר חיובא למעילה. - וא"כ קשה מדוע כתבו דלא שייך הכא שליחות. - והנה על מזיד דהשליח אפשר לומר דאין להצטרף עם האכילה דהמשלח, דלא דמי להא דכתבו התוס' בקדושין מ"ב ד"ה אמאי דגם אם השליח מזיד מ"מ חייב המשלח יעוי"ש, דשאני התם דהמשלח הי' שוגג בכל השיעור, משא"כ הכא דבעינן לצרופי מזיד דשליח לשוגג דהמשלח, וא"כ לא הוי שיעור שלם בשוגג, וזה הוי חסרון בחיוב מעילה. - אבל זה קשה כיון דלא הוי אלא חצי שיעור מדוע לא מהני בזה להיות חייב המהנה מטעם שליחות, וצע"ג:

ו והנה אפשר לומר לפי המבואר בב"מ נ"ה ע"ב שדרשו מקרא לרבות פחות משו"פ להישבון, וכן איתא בספרא ויקרא, חובה, פרי"א, וכן איתא בירושלמי פסחים פר"ב ה"ג, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז דמעילה ה"ח וז"ל, המועל בפחות בשו"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש עכ"ל, נמצא דחידוש שחידשה תורה בדין מעילה דגם פחות משו"פ ישנה בחיוב מעילה, לדין תשלומין. להכי נקרא בר חיובא גם באוכל חצי שיעור, ומה"ט ישנו בצירוף ג"כ כיון דשניהם היינו שני חצאי שיעור המה בני ביקתא. - ולהכי גם בזה אמרינן דזה חוטא וזה מתחייב לא אמרינן, ולא מהני בזה שליחות, כן נראה בשיטת התוס':

ז הנה עוד כתבו התוס' שם א"ג שמא יש לומר גם על ידי שליחות כגון שציוה את חבירו ליטול ולאכול ומדאגביה קנויה ומעל קודם האכילה יעוי"ש. וקשה ג"כ הא כיון דמיירי בחצי פרוטה דליתא בקנינים, ולא שייך בזה לומר מדאנבי' קנוי'. - והנה אפשר לומר ג"כ דכיון דרבתה תורה חיוב תשלומין בהקדש בפחות משו"פ, להכי שייך בזה נם קנינים, וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה