נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף יח.
א משנה, הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה. - ופירש"י כדאמרינן גבי פיגול ונותר. כוונת רש"י משום דיש לפרש המשנה לענין תערובות, היינו שנפלו ערלה וכלאי הכרם לתוך קדרה תבשיל של היתר מצטרפים שניהם לאסור במאתים. לזה פירש"י כדאמרינן גבי פיגול ונותר דשם הפירוש ששניהם מצטרפין לכזית ללקות עליו משום לא יאכל כי קודש הוא. - ה"נ הכוונה לענין מלקות משום לאו אחד הכוללים ביחד. - וזהו הלאו דלא תאכל כל תועבה. - וכן איתא בירושלמי פר"ב דערלה ה"א דאיתא מאן תנא דמצטרפין זה עם זה (גירסת הגר"א) רבי מאיר דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן דברי רבי מאיר כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה. - והוכרח רש"י לזה מסוגיא דידן דפריך ומי צריך ר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות, ומשני תני אין צריך לצרופי. - ואם מיירי המשנה בתערובות, הלא ע"כ ר"ש מודה דבעינן צירוף כמו שהוכיחו התוס' דמודה ר"ש בתערובות, דאל"כ מי לא סבר ר"ש ביטול האמור בתורה. - וע"כ דמיירי המשנה בבעין. - וזהו כמו לענין פיגול ונותר דהכונה לענין מלקות:
ב והנה לכאורה גם נבלה של בהמה טהורה וטמאה יצטרפו משום הלאו הזה דלא תאכל כל תועבה. - ואעפ"י דאמר רב לעיל ט"ז דנבלת בהמה טהורה וטמאה לא מצטרפי לענין אכילה לענין מלקות, אבל יש לומר דלר"מ מצטרפין משום הלאו דלא תאכל כל תועבה. - ואין לומר דהוי לאו שבכללות. - והוא לפי הכלל שכתבו התוס' בפסחים כ"ד דכל היכא דהוי לאו מיוחד לכל אחד לא הוי לאו שבכללות, וה"נ איכא לאו מיוחד, וה"נ יש לאו מיוחד לנבלת בהמה טהורה ולטמאה, ודמיא ממש לפיגול ונותר. - והתוסיו"ט כתב ג"כ דלר"מ מצטרפין כל הנבלות טהורות וטמאות ומביא כן בשם הר"ש. - אמנם בפיה"מ מפרש לענין תערובות יעוי"ש. - וקשה דלפי"ז. מאי פריך הש"ס ומי צריך ר"ש לצירוף והא אמר ר"ש כ"ש למכות וקשה מה שייך כ"ש בתערובות בין לפירושא של רבינו יקיר, ובין לפירושו של ר"ת המבואר בתוס' ע"ז ס"ח, יעוי"ש, וע"כ דמיירי הכא בבעין וא"כ דברי הרמב"ם צ"ע:
ג והנה יש לדייק בדברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב וז"ל, ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים, וכשיצטרף מהם חלק כל שהוא ויפול באחד ומאתים יעלה, ובפחות מזה יאסר הכל עכ"ל. - והנה משמע מדבריו דהצירוף מועיל שתעלה באחד ומאתים ובלעדי הצירוף לא תעלה באחד ומאתים, וזה תימא דאדרבה אם לא יצטרפו פשיטא דתעלה. - דהרי כשאנו דנין לכל חצי מזה השיעור, יש בכל אחד ארבע מאות חלקים למשל אם מאתים לכזית שלם אשר בצירוף ערלה וכלאי הכרם ביחד. - הנה אם לא באו בצירוף ואנו דנין על כל חצי זית יש ארבע מאות חלקים לבטל כל חצי זית. - ודוחק לומר דכוונת הרמב"ם על סוף דבריו שכתב אשר בפחות מזה יאסר הכל, היינו דבא ללמדנו דבעינן מאתים בחיוב על כל הכזית, והוא מטעם הצירוף דזה לא משמע מלשונו מדכתב אשר בשביל הצירוף יעלה. - וכן יש לדייק גם בלשונו בפרט"ו ממ"א הי"ד וז"ל, הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים, כיצד רביעית של יין ערלה או כלאי הכרם או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין הכל מותר ואינו צריך להרים כלום, נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה עכ"ל, מלשון זה משמע ג"כ דהצירוף מועיל להיות עולה באחד ומאתים. - וזה תמוה כאשר כתבנו:
ד אמנם דברי הרמב"ם מבוארים לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב דערלה מ"א וז"ל, וערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה ואינם ממון שום אדם וכשבטל במיעוטן הותר באכילה כל התערובות ואם מצטרפין זה עם זה יש בהם שלשה מחלוקת תנא קמא אומר מצטרפין בין להיתר בין לאיסור, לאיסור הוא שיהי' חלק אחד מכולם ונפל בפחות ממאתים חלקים יאסר הכל, ולהיתר הוא שיהי' חלק אחד מכולם ג"כ נופל בר' חלקים ויהי' אותם הר' חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד, ולא ממין כלאי הכרם, ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערים הכל בנותן טעם לפי שהוא מין בשאינו מינו, ואם הי' נותן חלק כלאי הכרם טעם בר' חלקים יהי' נאסר הכל מפני הטעם ואפילו הי' אותו חלק פחות ממאתים כמו שנתבאר, אבל מפני הערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין הר' חלקים נחשוב כאילו הוא הכל מין במינו ויעלה באחד ומאתים, ור"ש אומר אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר עכ"ל יעוי"ש. - מתבאר מזה ענין צירוף ערלה לכלאי הכרם או להיפך כלאי הכרם לערלה, היינו שאם שני מינים הערלה וכלאי הכרם, ולמשל אם נפלה כלאי הכרם למינו, והערלה הוא דבר שאינו מינו עם המין שנפלה ואז הי' הערלה אוסר בנותן טעם. - אבל כשנצטרף הערלה אם הכלאי הכרם נעשה הערלה כמין הכלאי הכרם, והוי הכל מין במינו, וזה הצירוף מועיל להיתר שתעלה באחד מאתים ולזה התכוון הרמב"ם בפיה"מ וגם כאן בה' מאכלות אסורות, ור' שמעון דפליג וסבר דאין מצטרפין הכוונה דהערלה לא נעשה מין במינו בשביל הצירוף לכלאי הכרם ואוסר בנותן טעם מטעם דהוי מין בשאינו מינו. - אמנם מה שפירש לר"ש דסבר דר"ש סבר דלא מהני צירוף גם לאיסור זה הוי היפך סוגיא דידן דפריך דלר"ש גם בלא צירוף אוסר מטעם דסבר כל שהוא למכות:
ה וגם בעיקר הדבר יש להבין אם באמת הערלה מין בשאינו מינו במקום שנפלה היאך בצירוף עם הכלאי הכרם והוא המין שנפלו בו שתהי' בשביל זה מין במינו. - ואם באמת הערלה נותנת טעם איסור מה מועיל הצירוף לבטל הטעם:
ו ונראה דהרמב"ם לשיטתו דסבר דאזלינן בתר שמא מטעם דפוסק כרבא לגבי' דאביי דפליגי בע"ז ס"ו כמבואר בפרט"ז ממ"א הל"ב כמבואר בכס"מ. - ולהכי סבר בזה דכיון דמצטרפין ערלה לכלאי הכרם, וכיון דהמין כולו הוא כלאי הכרם נתבטל השם של המין הערלה. - והכל נקרא על שם המין ברובא ולא משגיחין על הטעם כלל. - אמנם ר' שמעון ע"כ סבר דלא ישתנה השם של הערלה כיון דסבר כל שהוא למכות. - ומפני החשיבות שיש לכל אחד להכי לא תשתנה השם גם באופן זה כיון דלא סבר צירוף מטעם דיש חשיבות לכל איסור ואיסור בפני עצמו. - ובזה ניחא דסבר ר"ש דלא אמרינן צירוף להיתר. - ומזה הטעם ניחא דלא סבר צירוף לאיסור והוא ג"כ מטעם זה דכיון דגם משהו איסור לוקין עליו. - להכי אינו בא לעולם לידי צירוף וממילא נפרדים הם בשמות אם הם מין בשאינו מינו:
ז ובזה יש לפרש גם סוגיא דידן. - והיינו דבירושלמי שם יש שתי אוקימתות, חדא דמוקים המשנה אליבא דר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפין זה עם זה מטעם לא תאכל כל תועבה, ובאוקימתא אחריתי דפליגי בתערובות ושלש מחלוקת. בדבר וזהו כמו שפירש הרמב"ם. - והנה לפי"ז אין להקשות מה שייך צירוף לר"ש כיון דסבר כל שהוא למכות. - והיינו דבתערובות של רובא ובנותן טעם מודה ר' שמעון. וכמו שכתבו התוס'. - וסבר כפשוטו דשני מיני איסורין אין מצטרפין גם בתערובות, וזהו מפני שסבר דיש חשיבות לכל אחד בפני עצמו. - אמנם סוגיא דידן הכא במכילתין אזלא לפי אוקימתא קמייתא דבירושלמי דמוקי המשנה כר"מ, ובזה פליג ר"ש ואמר דאין מצטרפין. - וכיון דלא מיירי בתערובות שפיר פריך הגמ' ומי צריך ר"ש צירוף והאמר כל שהוא למכות, ומשני דהכוונה אין צריכין לצרף. - אבל הרמב"ם מפרש בפיה"מ כפי אוקימתא בתרייתא שם בירושלמי:
ח והנה מדברי הירושלמי לפי אוקימתא אחריתא שבירושלמי, והיא שיטת הרמב"ם בפיה"מ בערלה שם, מוכח דבתערובות מודה ר' שמעון דלא סגי במשהו להיות לוקה עליו. - וזהו מטעם דמה"ת נתבטל ברוב, ובזה גם ר"ש מודה, וזהו כמו שכתבו התוס' בכמה דוכתי'. - אבל יש לתמוה מהא דאיתא בירושלמי פר"ג דפסחים ה"א תיפתר (היינו הא דתני על עירובו סופג ארבעים) בחמץ ומצה שנתערבו, אמר רבי יוסה קושייתה על הדא דרבי בון בר כהנא מה כן קיימין אם בשרובו חמץ חייב כרת, אם בשרובו מצה יוצא בהן ידי חובתו בפסח אמר ר' שמואל בר רב יצחק תנא ר' יושוע אונייה תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר' שמעון דרבי שמעון אומר כל שהוא למכות יעוי"ש, הרי מבואר דגם בתערובות סבר ר' שמעון כל שהוא למכות, ושם בגליון ציון ירושלים העיר בזה בצ"ע:
ט אמנם דברי הירושלמי לכאורה תמוה טובא דלפי"ז מאי חידושא דחמץ שרבתה תורה על תערובות חמץ שהוא בלאו, וזהו לר"ש באופן שאין כזית חמץ, מטעם דסבר כל שהוא למכות, קשה הא לר' שמעון כן איתא בכל איסורי תורה. - ועוד קשה דע"כ אין סברא דכל עיקר חידושא הוא לר"ש ולא לרבנן:
י לכן נראה דכוונת הירושלמי לומר דמיירי בתערובות חמץ באופן שאין בו כזית חמץ ורבתה תורה דיש מלקות גם בפחות מכזית. - והיינו שאכל כזית תערובות מצה וחמץ, וחמץ הוי רובא, ומצה הוי מיעוט, ובצירוף יש כזית. - ובזה רבתה תורה בתערובות כזה יש מלקות, וכרת ליכא. ולדוגמא נקט הירושלמי הא דר"ש דאמר כל שהוא למכות, והיינו דמצינו לפעמים דיש מלקות גם בפחות מכזית. - והכא רבתה תורה דגם לרבנן יש מלקות בפחות מכזית, וזהו חידושא דחמץ. - ולפי"ז יש לומר דגם לר' שמעון דאמר כל שהוא למכות בכל איסורי תורה. - אמנם כל זה כשהוא בעין, אבל לא כשהוא בתערובות - ורבתה תורה בחמץ דבתערובות ג"כ ישנו במלקות. - ולפי"ז לא מיבעי' דלא קשה על רבותינו בעלי התוס' אלא אדרבה מזה ראי' דר' שמעון לא אמר כ"ש למכות בתערובות בכל איסורי תורה כמוש"נ:
יא והנה יש לעיין מדוע לא משני הירושלמי דמיירי במחצה על מחצה, מחצה חמץ מחצה מצה, דכרת ליכא, ורבתה תורה למלקות וזהו שאמרה תורה לרבות על עירובו בלאו, וזהו שההיתר מצטרף לאיסור כמו גבי משרת לנזיר, או שאכל שני זיתים בתערובות דאנו דנין ג"כ שאכל מחצה חמץ ומחצה מצה. - כיון דאין לדון בזה תורת רובא. - אבל יש לומר דלזה לא בעינן לימוד דבלא"ה יש בזה מלקות דמשום דאכל שני זיתים אנו דנין דאכל כזית חמץ, ובאופן זה כרת נמי איכא. - אבל זה ליתא משום דאם לא רבתה תורה הוי אמרינן דיש ספ"ס להיתר וזהו דכיון דקיי"ל אי אפשר לצמצם, להיות מחצה על מחצה בדיוק, ויש לומר תמיד דלמא רובא מצה, ואעפ"י שיש להסתפק דלמא רובא חמץ, אבל עכ"פ ספיקא הוי. - ואי לאו דרבתה תורה מחצה על מחצה ללאו יש ספ"ס להיתר שמא מחצה, ושמא ההיתר מרובא. אבל עכשיו שרבתה תורה מחע"מ לאיסורא יש כאן ספ"ס לאיסור שמא מחצה בצמצום ושמא חמץ רובא. וכעין זה כתבו התוס' עירובין ה' ובכורות ט"ז וחולין כ"ח, ועל ספ"ס כזה יש מלקות מפני שדינו כרובא. - וכרת ליכא כיון שעיקר החיוב על מחצה באה, וללאו הוא דאתי. - ואפשר דסבר הירושלמי דמחצה על מחצה דינו כרוב, כמו שפליגי בזה תנאי ואמוראי בפסחים פ', חולין כ"ח, ובירושלמי הוריות. ואם אמרינן דמחצה דינו להיות לוקה עליו, דינו כרובא ויש בזה נם כרת. - והנכון כמו שפירשנו דכוונת הירושלמי שרבתה תורה כזית אשר רובו חמץ והמיעוט מצה, וכרת אין כאן מפני שחסר כזית חמץ, ולמלקות רבתה תורה גם בפחות מכזית בצירוף השלמה דמצה. - והוי רבותא גם לר' שמעון דיש מלקות גם בתערובות כמוש"נ:
יב והנה לפי האוקימתא קמייתא בירושלמי דערלה דהמשנה אליבא דר"מ דסבר כל האיסורין מצטרפין זה לזה להיות לוקה עליהן בכזית. -- והנה למ"ד איסורין מבטלין זה את זה מטעם דאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו כמבואר בזבחים ע"ח ופירש"י שם כשהוא לועס בפיו נבלל מין אחד לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב יעוי"ש. - וא"כ היאך מהני הכא הצירוף. - וא"כ מוכח מזה דאין איסורין מבטלין זה את זה. - ותקשה לר"ל, וגם מדוע לא מותיב הש"ס מזה למ"ד איסורין מבטלין זה את זה. - ונראה דר"ל יפרש המשנה דהצירוף תהי' באוכלן בזה אחר זה בכדי אכילת פרס המצרפן דליתא בזה ביטול ברובא. - והנה באופן זה כתבו התוס' שם בזבחים שהקשו וא"ת והא תנן במעילה פרק קדשי מזבח הפיגול והנותר אין מצטרפין ואמר בגמ' לא שנו אלא לטומאת ידים, אבל לאכילה מצטרפין וכו', וי"ל דהתם בדלא מערב אבל הכא דמערב בטל דאיסורין מבטלין זה את זה יעוי"ש, וע"כ כוונת התוס' דמצטרפין בכדי אכילת פרס. - וה"ג בערלה וכלאי הכרם דמצטרפין היינו בכדי אכילת פרס:
יג והנה מה שתירצו שם עוד דההוא דפיגול ונותר צירופם לא הוי למלקות מטעם דהוי לאו שבכללות, והצירוף הוי רק לאיסורא גרידא. - תמוה דהלא לאיסורא בלא"ה אסור מטעם חצי שיעור, והנה אפשר לומר דהכא מיירי אליבא דר"ל דסבר חצי שיעור מותר מן התורה ומהני הצירוף להיות אסור מן התורה. - אבל גם בעיקר שכתבו דאין בזה מלקות משום דהוי לאו שבכללות, דהנה זה ניחא בהא דפיגול ונותר אבל מה נעשה בהמשנה זו דערלה וכלאי הכרם דע"כ צירופם למלקות, ואין לומר דכיון דמשנה זו אליבא דר"מ דאמר דהצירוף משום לא תאכל כל תועבה והוי ג"כ לאו שבכללות, דזה ליתא דהלא כתבו התוס' בע"ז ס"ו ד"ה כל שתיעבתי לך לכל היכא דהאיסור מפורש כל אחד לבדו לא חשבינן ללאו שבכללו יעוי"ש. - והכא ערלה וכלאי הכרם יש לאו מיוחד לכל אחד לבדו, וע"כ להצירוף לר"מ הוי המלקות, וא"כ תקשה לר"ל. - וע"כ צריך לומר כמו שתירצו התוס' בתירוץ הראשון דהכא מיירי בדלא מערב וכמו שכתבנו לעיל:
יד והנה גם בפיגול ונותר שכתבו התוס' דהוי לאו שבכללות. - תמוה טובא דהלא כתבו התוס' בפסחים כ"ד ד"ה הא אין לוקין וכו' דנותר ופיגול לא הוי לאו שבכללות מטעם שמפורשים בהדיא הלאוין שלהם יעוי"ש. - וזה הוי סתירה גלויה לדבריהם בזבחים. - וע"כ דהתירוץ הראשון הוא העיקר, וצ"ע:
טו והנה התוס' בע"ז ס"ח ע"ב בהא דקאמר הש"ס דר"ש לית לי' צירוף אפילו איסור באיסור. מהא דאיתא בש"ס דילן דמוקי הש"ס דלר"ש אין מצטרפין דקאמר היינו שאין צריכין לצירוף מטעם דסני בכל שהוא למלקות, ותירצו בשם הר"ת דתרי משניות נינהו הא דמעילה והא דערלה. - דההיא דמעילה מיירי כשהוא בעינייהו ובזה לא בעינן לצירוף, וההיא דערלה מיירי בתערובות וסבר ר"ש דאין מצטרפין יעוי"ש. - והנה לפלא דהלא בירושלמי דערלה מבואר דמשנה חדא היא, ורק שני אוקימתות יש. - וע"כ הסוגיא דמעילה אליבא דאוקימתא קמייתא דמוקים כר"מ. - וע"כ הסוגיא דע"ז אליבא דאוקימתא בתרייתא דהירושלמי. - ולפי אוקימתא בתרייתא ע"כ ר"ש מודה בתערובות, וכמו שכתבנו לעיל:
טז ויש לעיין בהא דפריך הש"ס הכא ומי בעי ר"ש צירוף והאמר כל שהוא למכות, מדוע לא משני הש"ס דמיירי הכא בתערובות. - היינו שנפלו ערלה וכלאי הכרם בקדרה וסברי רבנן דמצטרפין לאיסור ללקות עליהן. - ור"ש סבר דאין מצטרפין. והנה לר"ת דמפרש דההיא משנה נשנית בביה"מ באופן שהם בעינייהו אתי שפיר, אבל אם אמרינן דמשנה חדא היא ורק שני אוקימתות איכא. - א"כ מדוע לא משני הש"ס דמיירי בתערובות. - אבל נראה דזה תליא אם טעם כעיקר הוא מדאורייתא או מדרבנן. - והנה מבואר בסוגיא דפסחים מ"ג ובע"ז ס"ח דמאן דסובר נותן טעם לפגם אסור א"כ גיעולי נכרים לאו חידוש הוא ושפיר ילפינן מינה לעלמא, וממילא הוי ניעולי נכרים ונזיר שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, ממילא הוי טעם כעיקר דרבנן. - והר"ן כתב בפר' ניה"נ בסוגיא דירך שנתבשל וכו' דר"מ סבר נותן טעם לפגם אסור יעוי"ש, ממילא סבר טעכ"ע דרבנן. - וא"כ לא מצינן לאוקמי המשנה דמיירי שנתערבו בקדרה לאסור הקדרה מטעם צירוף ערלה וכלאי הכרם להיות נאסר התבשיל באיסור כזית משום דסוגיא דידן ע"כ אזלא לפום אוקימתא קמייתא דבירושלמי שהוא אליבא דר"מ, ור"מ לשיטתו דסבר נותן טעם לפגם אסור ממילא הוי טעם כעיקר רק איסור דרבנן וליכא מלקות, והסוגיא סוברת דעיקר דין המשנה למלקות נאמרה כפי האוקימתא קמייתא דבירושלמי, להכי הוכרחה הסוגיא לשנוי בדברי ר"ש שאמר אין מצטרפין דהכוונה לערלה וכלאי הכרם כשהן בענייהו, דהביאור אין מצטרפין אין צריך לצירוף קאמר:
יז והנה מה שהקשו גדולי האחרונים על שיטה זו דבתערובות מודה ר' שמעון דבעינן כזית, מסוגיא שבועות כ"א. - מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ע"ג דף הספר:
א משנה.. הבגד והשק השק והעור העור והמפץ כולן מצטרפין זה עם זה אמר ר' שמעון מה טעם מפני שהן ראוין ליטמא במושב. - והנה יש לפרש שני פירושים א' דלהכי מצטרפין זה עם זה אעפ"י שאין שיעוריהן שוה מפני שכן באין בצירוף במושב. והיינו שמפני זה מועיל הצירוף גם למדרס כמו למשכב. - ב' יש לפרש דכיון דלעינן מושב השיעור שוה בכל הני דהיינו טפח על טפח, וכיון דיש אופן אשר שיעוריהם שוה במקום אחד, להכי יש להם תורת צירוף גם זה עם זה. - והנה הכא פירש"י כפירוש הראשון, ובסוכה י"ז ע"ב ד"ה הואיל פירש"י שני הפירושים. - והפירוש השני שהוא פירוש הראשון שם ברש"י כתב רש"י והראשון נראה לי יעוי"ש. - והנה בשבת ע"ו פירש"י כפירוש הראשון. והקשו התוס' ד"ה הואיל דלמה צריכין להביא שראוין להצטרף בלאו טעמא דמושב נמי שמעינן ממתניתין דהכא שראוין להצטרף יחד באותו סדר כמו ששנויים, בגד לשק ושק לעור ועור למפץ, יעוי"ש:
ב והנה לכאורה דברי התוס' תמוה דהלא אפשר אם לא מצינו בשום פעם דבאין בצירוף דאז לא היו מצטרפין מטעם דאין שיעוריהן שוין. - וע"כ דסברי התוס' דכיון דשנה התנא הסדר, משמע דזה עצמו מהני להצטרף דבחד דרגא נחשב לשיעור שוה להיות החמור מצטרף להקל:
ג וליישב פירש"י נראה דסבר רש"י דהסדר הוא לאו דוקא. - והיינו דכיון דבאו בחתיכת בגד כולם, אין הבדל בין אם באו בזה אח"ז כסדרן או שלא כסדרן, דגם אם באו כסדרן, עכ"פ מחוברין בגד ומפץ במקום אחד, ואם הצירוף כסדרן די אם תצטרף בחתיכה אחת בחד דרגא כמו בגד ושק. - אבל לא באופן שהבגד והמפץ מחוברין אף שיש שק ועור בינתיים. - ומזה משמע לרש"י דלאו דוקא כסדרן. וזהו גם שיטת התוס' בסוכה י"ז ע"ב ד"ה ותני עלה וכו' וז"ל ומתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני מתניתין דמצטרפין כסדר הזה עכ"ל, מבואר דיש מקום לומר דכסדרן לאו דוקא. - וא"כ תקשה היאך מצטרפין כיון דלא שוו בשיעורייהו. - ועל זה מביא ר' שמעון דלהכי באין בצירוף משום שכן באין בצירוף למושב והיינו למרדעת לחמור והתם אורחי' בהכי, להכי מהני צירופם גם למדרס ולמשכב זהו שיטת רש"י בפירושם הכא ובשבת, ושיטת התוס' בשבת ע"כ דבעינן כסדרן, וסבר התנא דהסדר הזה שהוא בחד דרגא שפיר מהני צירוף. - אבל בתנאי באופן שיש מקום דשיעורן שוה בכל הני מינים שזהו בשיעור טפח על טפח:
ד והנה המל"מ בפרכ"ג דכלים ה"ד הסתפק אם בעינן כסדרן לצירוף, והביא שדעת הר"ש דבעינן כסדרן. - ולפי מה שביארנו מבואר דפליגי בזה התרי לישני ברש"י סוכה שם. - ופליגי בזה רש"י ותוס' בשבת ע"ו כמו שביארנו:
ה גמרא. תנא קיצע מכולן שלשה ועשה מהן בגד למשכב שלשה למושב טפח, לאחיזה כל שהוא מאי לאחיזה אמר ר"ל אמר רבי ינאי שכן עומד לנוולה. - והנה בהא כל שהוא כתב הרמב"ם בפרכ"ג מכלים ה"ג וז"ל וכן המקצע מאחד מהן לאחיזה כדי שיאחז בו בידו כדרך שעושין קוצצי תאנים שלא יזיקו אצבעותיהן הרי זה טמא בכל שהוא, והוא שלא יהי' פחות משלש על שלש שכל פחות משלש אצבעות טהור מכלום. - וכתב הראב"ד וז"ל א"א זה כתב מדעתו שהרי אמרו ולאחיזה כל שהוא, ואולי במקצע לכך ולפיכך אפילו כל שהוא מפני שהוא ככלי או כבגד קטן עכ"ל. - ובאמת דברי הרמב"ם תמוה כיון דתנא בהדיא כל שהוא. - והרמב"ם עצמו כותב הרי זה טמא בכל שהוא ומסיים והוא שלא יהי' פחות משלש אצבעות, וא"כ אין זה כל שהוא: ו והנה מרן הכס"מ כתב וז"ל ואני אומר שאין לומר שכתב זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כל שהוא אינו אלא בערך שאר שיעורים אבל צריך שלא יהי' פחות משלש אצבעות, ומ"ש והראב"ד) ואולי במקצע ולפיכך אפילו כל שהוא כו' לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי ואפ"ה התנה שלא יהי' פחות משלש אצבעות וצ"ע עכ"ל. - ונראה לפרש כוונת הראב"ד דמיירי באופן שעשה מתחילה בגד למטרה זו. - והרמב"ם מיירי דאתי מבלאי בגדים, והראב"ד כתב דהרמב"ם מיירי שעשה לאחיזה מבלאי בגדים. - ובזה בעינן שיהי' שיעור בגד. - אבל בשעשה מתחילה בגד כזה על האצבע שיעורו כל שהוא, ובזה מיירי הברייתא. - אבל לפי"ז עדיין תקשה להרמב"ם מדוע השמיט דינא דברייתא. - ונראה דהראב"ד אין כוונתו ליישב דברי הרמב"ם אלא כוונתו ליישב דהלא זה ודאי דלא חשוב בגד פחות משלש אצבעות. - וא"כ מדוע סגי הכא בכל שהוא. - על זה כתב דשאני הכא במקצע לכך דבזה חשוב בגד גם בפחות משלש אצבעות. - והיינו באופן שעשאו מתחילה לכך. - והוי בגד כשנעשה למטרה זו, וביותר לקוצצי תאנים שעושים בגדים כאלה, אבל אם לא נעשה מהחתיכות מאחד מהמינים האלה אז בעינן שלא יהי' פחות משלש אצבעות. - ושיטת הרמב"ם דאפילו אם נעשה מתחילה לכך ג"כ לא נקרא בגד בפחות משלש על שלש:
ז והנה בסוגיא דזבחים י"ט מבואר דשלש על שלש שלא במקום בגדים חוצצת, והיינו דהרי זה נקרא בגד, ופחות מזה לא נקרא בגד. - הרי"ז כשיטת הרמב"ם. - אבל יש לומר דהתם ג"כ מיירי שלא נעשה מתחילה לשם כך דמיירי שם בכהן שלקח באצבעו כורך עליו גמי. - ולא דמי לקוצצי תאנים שעושים מתחילה לשם כך. - ושיטת הרמב"ם דאין הבדל בזה. - ואפשר שזהו מקורו של הרמב"ם:
ח והנה לולא דמסתפינא אמינא דהא דכתב הרמב"ם התנאי דבעינן שלש על שלש לא קאי על הא דאחיזה, דבדבר אחיזה הרי כתב טמא בכל שהוא. וזה קאי אדלעיל. - והיינו שכתב הרמב"ם לעיל לחלק בין אם קצץ שלא בכוונה דאז בעינן לכל אחד שיעור המיוחד לו אבל בקצץ בכוונה דסני בטפח על טפח למושב, או שלשה טפחים על שלשה טפחים למשכב, באין הבדל בין מין למין. - וע"כ דמפרש שזהו כוונת ר"ש שאמר מה טעם היינו שמפרש הרמב"ם כפירושו של רש"י בסוכה בלשון ראשון דשם וכפירוש התוס' דשבת, דהכוונה דלהכי ישנם בצירופים אעפ"י שאין שווים בשיעוריהן שזה מפני שבכוונה יש להם שיעור אחד וכולם שוו בזה, וזהו כפירושם של הנ"ל שכתבנו, אבל אין זה לגמרי כפירושם שמפרשים מפני שמצינו דראוים לשיעור טפח על טפח לחודיא. - והרמב"ם מפרש מפני שבכוונה כולם שווים, להכי מצטרפין גם לשיעוריהם באופן שנקרע שלא בכוונה. - הנה על זה מסיים הרמב"ם וכתב דהכוונה אינה מועילה בפחות משלש אצבעות על שלש אצבעות, מטעם דבפחות משיעור זה בטלה מחשבתו. - ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב וכן המקצע מאחד מהן לאחיזה כדי שיאחז בו בידו כדרך קוצצי תאנים שלא ילקו אצבעותיהן הרי"ז טמא בכל שהוא, ואח"כ כתב למה שכתב לעיל דכל שבכוונה שפיר דמי גם בפחות מכשיעור, על זה כתב והוא שלא יהי' פחות משלש על שלש שכל פחות משלש אצבעות טהור מכלום, והיינו דלא מהני בזה כוונה, כן נראה בס"ד:
ט והנה בתוספתא כלים ב"ב פר"ב איתא המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה, ולמושב טפח, ולמעמיד כל שהוא, ובביאורי הגר"א ז"ל מפרש וז"ל מעמיד כל שראוי לעמוד עליו, והני שלשה דברים טמא משום משכב ומושב ומעמיד, דהיינו אם שוכב הזב עליו או יושב או עומד, עכ"ל. והנה לפי"ז יש דין חדש לגבי מדרס הנקרא מעמיד, ושיעורו בכל שהוא, ולפלא שלא הביא הרמב"ם זה בהלכה. - אמנם התוס' בסוכה י"ז ד"ה כדתנן הביאו תוספתא זו, ופירשו דהכוונה מעמיד היינו אחיזה דמעילה, יעוי"ש. ואפשר דהרמב"ם מפרש התוספתא כפירושם של התוס'. - אבל עכ"פ לא מפרש הרמב"ם כפירושו של רבינו הגר"א ז"ל. - ואפשר שכוונת הגר"א ז"ל ג"כ במה שכתב עומד עליו, היינו שנשען עליו, ואין הבדל אם נשען באצבעו שביד או האצבע שברגליו, וכוונת רבינו הגר"א ז"ל כוונתו ג"כ כפירושו של התוס' רק מפרש הלשון מעמיד. - והכוונה שהקוצצו תאנים עומדים יחפים וכורכים בגד על אצבעותיהם:
י והנה בחידושי הרשב"א לסוכה פירש בזה באופן אחר והוא דמפרש במאי פליגי רבה עם רבנן דבי רב, דסברת רבה דאזלינן בתר טעמא ולא משגיחין על השיעור, וכיון שיש בכולן טומאת מדרס לא משגיחין על השיעורין ומצטרפין אעפ"י דלא שוו בשיעוריהן, ורבנן דבי רב מפרשי דמשגיחין על השיעור, ובאופן דאתי משיורי טומאה, ומפרשי המקצע מכולן שהיו טמאים מדרס, ובאופן זה לא נחתו מטומאתם אם רק ראוין לישיבה קצת. - וסברת רבה דלא איכפת לן בשיעורין אם רק בכולם ישנם טומאת מדרס, וזהו דקאמר ר' שמעון מה מעם הואיל וראוין לטמא מושב, היינו שכולם ישנם בדין זה אלא שחלוקים בשיעורים עכת"ד:
יא והנה תצא מזה דלרבה סבר האי תנא דמשנתינו וגם ר"ש סבר כן דמצטרפינן הרבה דברים אעפ"י שאין שווין בשיעוריהן אם רק הם בדין אחד, הנוהג בשניהם:
יב ובזה מיושב סוגיא דיומא פ"א האוכל והשותה אין מצטרפין אמר רב חסדא במחלוקת שנויה ור' יהושע וכו' רב נחמן אמר אפילו תימא רבנן וכו'. והקשה בתוספות יוהכ"פ הא לא אשכחן בפר"ד דמעילה דרבנן דפליגי עלי' דר' יהושע, יעוי"ש. - וכן הקשה בקר"א לעיל דף י"ז יעוי"ש, וכבר קדמו בזה בתו' יוהכ"פ. - אבל לפי מה שפירש הרשב"א הנה משנה זו עם ר' שמעון סברי דשפיר ישנם בצירוף הרבה ביחד אעפ"י שלא שוו בשיעוריהם, ולפי"ז באכילה ושתי' דיוהכ"פ שהם בדין אחד לא משגיחין על שיווי השיעורים, וזהו רבנן דפליגי על ר' יהושע:
יג ולפי דברי הרשב"א מיושב נם הא דהקשה התוסיו"ט הכא דמה מועיל הא דשוו לענין מושב הא לעיל בכללא דר' יהושע אעפ"י דשוו בטומאתן, מ"מ ליתנהו בצירוף אם לא שוו בשיעוריהן יעוי"ש. - אבל לפי דברי הרשב"א אתי שפיר דע"כ משנה זו דלא כר' יהושע, וזהו כרבנן דפליגי עלי', כמוש"נ:
יד ולפי מה שביארנו דלפירוש הרשב"א משנתינו המה רבנן דפליגי על ר' יהושע, יש לפשוט מה שהסתפק שם בתוספת יוהכ"פ לרבנן דסברי דמצטרפין אעפ"י שאין שוו בשיעוריהן, אם נידון אותו כקל שבשניהם או כחומר שבשניהם, יעוי"ש.- והנה במשנתינו מבואר דמשנה דכלים פרכ"ז דמצטרפין לקל שבשניהם להשלים שיעור הקל. - וכן הוא ברמב"ם שם בפרכ"ג דכלים: טו אמנם קשה מסוגיא דשבת ע"ו דאיתא שם במשנה ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן, ואיתא בגמ' אמר ריבר"ח אין מצטרפין לחמור אבל מצטרפין לקל שבהן, ופריך וכל דלא שוו בשיעוריהן מי מיצטרפין והתנן וכו' טעמא דראוין ליטמא מושב אבל אין ראוין ליטמא מושב לא. - והנה לפירושו של הרשב"א דהפירוש הואיל וראוין ליטמא מושב הכוונה אם הם רק בטומאת מדרס לא משגיחין על השיעור, וא"כ ה"נ כיון שהם בדין הוצאה דשבת אין משגיחין על השיעור וישנם בצירוף לקל שבהם. - ואפשר לומר דהרשב"א יתרץ דבסוגיא דשבת סברי כרבנן דבי רב שם בסוכה דהם מפרשים דברי ר' שמעון שאמר מפני שראוין ליטמא מושב מפני שאתי משיורי מדרס, ולזה פריך הש"ס שפיר. - אבל לפי"ז קשה מה הועיל רבא בתירוצו שמשני ה"נ חזיא לדוגמא. - ואפשר לומר דהמעלה והחשיבות דעשאן לדוגמא, הרי זה כמו התם בטומאה באופן דאתי משיורי טומאת מדרס: טז והנה לעיל כתבתי להקשות מדוע לא כתב הרמב"ם בפרי"ח משבת ה"ג דהטעם דהצירוף מפני דחזי לדוגמא כמו שמשני רבא. - אבל אפשר לומר דהרמב"ם מפרש סוגיא דסוכה כפירושו של הרשב"א, וממילא לרבא לא קשה מידי, ולא נצרך לפירוקא דרבא, אלא גם בזה שכל הני דברים יש בהם דין הוצאה יש להם צירוף זה לזה לקל שבשניהם:
יז והנה נראה דהרמב"ם מפרש דברי ר' שמעון שאמר מפני שראוין למושב היינו בשעשה בכוונה כמו שכתב בפרכ"ג מכלים שם, והיינו שמפני שיש טומאה בעשייה דבכוונה גם בפחות מהשיעור להכי באים בצירוף מפני שלפעמים כולם שווים בשיעוריהם. - וזה ג"כ לא שייך בהא דשבת ושפיר יש לפרוך מה דפריך הש"ס לריבר"ח, וא"כ קשה מדוע לא הביא הא דחזיא לדוגמא:
יח ונראה דלשיטת הרמב"ם ולפירושו אתי שפיר גם בשבת, והיינו דכמו שגבי טומאה סבר הרמב"ם דכיון דמשכחת טומאת מדרס גם בפחות מכשיעור לפי שיעוריהן באופן שעשה בכוונה, הנה כמו כן בשבת יצוייר גם בפחות משיעוריהן הקצובין לכל אחד ואחד, וזהו באופן שהי' מכוון למטרה דאז יש חיוב הוצאה גם בפחות כמו שכתב הרמב"ם בפרי"ח דשבת ה"כ וז"ל במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על ההוצאה כשיעור כשהוציא סתם, אבל המוציא לזרע או לרפואה או להראות מיני דוגמא ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא, עכ"ל. - מבואר מזה שלשיטת הרמב"ם שוה דין שבת לדין טומאה בדין זה דבכוונה. - ואפשר לומר דזהו כוונת רבא שמשני חזיא לדוגמא, וסמך הרמב"ם בזה במה שכתב בהלכה כ', כן נראה בביאור הענין בס"ד: פרק חמישי א משנה.. הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה אעפ"י שלא פגם מעל וכו'. - הנה חשיב התנא חיוב מעילה עבור ההנאה, אבל לא חשיב התנא החיוב וב מעילה הבאה ע"י הוצאה בלא הנאה, דהיינו חיוב מעילה עבור השינוי רשות כשמשנה בזה שמוציא מרשות הקדש והכנסה לרשות הדיוט, ואפשר שסמיך התנא דמשנתינו על הברייתא דיש שלשה מיני מעילה וחד מהם הוצאה בלא הנאה, וזה נלמד ממעילה דע"ז ומתרומה כמו"ש התוס' לקמן ד"ה יכול, יעוי"ש. - אבל תמוה דגם התנא דברייתא לא הזכיר בהדיא הא דחיוב הוצאה, ואפשר שגם זה בכלל נהנה הוא, מפני שיש בהוצאה גם הנאה, והיינו דבכל הני שזכרו התוס' מכירה ונתינה ושאלה איכא גם הנאה, בקונה חפץ יש לו הנאה בזה שקונה, ונמצא פוגם ונהנה בדמי הקדש, וכמו כן בנותן מתנה לחבירו חפץ של הקדש יש לו טוה"נ וכמו כן במשאיל לחבירו טובת הנאה נחשב להנאה נם למעילה כמבואר בב"מ צ"ט במשאיל קורדום לחבירו מעל לפי טובה"נ. - אבל לפי"ז יש להבין דא"כ הרי"ז בכלל הנאה, ומה זה שחידשו התוס' הא דחיוב הוצאה, ועוד למה נפק"מ בהא דחיוב הוצאה כיון שתמיד איכא החיוב משום הנאה:
ב ונראה בכוונת התוס' דבכל הני כמו בלוקח ונותן ומשאיל אעפ"י שיש לו הנאה בחוצאה זו. אבל כיון שכל זה נעשה בשגגה כמובן דכל חיובי מעילה הוא בשוגג. והנה כשנודע לו אח"כ שהוא דבר של הקדש הרי"ז בגדר טעות, ויש בזה ביטול מקח מטעם הטעות. - ויש מקום לומר דהמעשה הוי כאילו לא נעשה כדין טעות דעלמא, ואין זה דומה להנאת הגוף דזה לא אפשר בחזרה, משא"כ דברים שאפשר בחזרה לבטל הדבר, והרי"ז כאילו לא נעשה דבר, וא"כ נתבטלה גם ההנאה, כיון שהמקח בטל והנתינה והשאלה בטלים. - ומכל זה חידשו התוס' דיש כאן חיוב מטעם ההוצאה אף שהיא בטעות, וזה נלמד ממעילה דע"ז ומתרומה שגם באופן זה דההנאה נתבטלה, ויש חיוב מטעם ההוצאה, וחידוש דין הוא בהקדש, וזהו מטעם כיון דבל חיוב הקדש בא בטעות שהוא בשגגה, להכי חייבה תורה גם באופן זה שהוא מטעם שינוי רשות. - והוא מטעם דענין מעילה הוא ענין שינוי. - וכמובן שכל זה שייך באופן דבהדיוט אהני מעשיו, להכי בהקדש אעפ"י שלא אהני מעשיו מטעם הטעות, מ"מ יש בו מעילה, וממילא אהנו מעשיו בזה דיוצא לחולין. - אבל אין זה מטעם הנאה אלא מטעם הוצאה, ואעפ"י שההוצאה מביאה לידי הנאה, אמנם כל זה אם אמרינן דההוצאה חשובה להתחייב עליה משום מעילה, דאז באה ההנאה באחרונה. - אבל החיוב משום ההוצאה:
ג וזהו הא דאמר רבי אמי ב"מ צ"ט המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו, וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה. - יעוי"ש ובפירש"י. - והנה התם כשנתודע לו שהוא של הקדש קודם הביקוע, וא"כ הוי שאלה בטעות, וטעות כזה בהדיוט חוזר, וממילא אין לו הנאה של מאומה, לאחר שנודע שהוא של הקדש, ג"כ השאלה בטלה, נמצא דליכא הכא שום הנאה. - ומ"מ מעל בזה מטעם ההוצאה לחודיא, וממילא יש לו הנאה הבאה אח"כ מכח ההוצאה. - וכיון שהאי דינא דרבי אמי הובא גם ברמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ד מבואר שגם שיטת הרמב"ם דהחיוב משום הוצאה איכא במעילה: ד והנה לכאורה קשה טובא בהא דאיתא בסוגיא דידן לקמן דיליף מעילה בגז"ש מתרומה אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקודש לחול מן הקדש לקדש כגון לקח קני זבים וקני זבות וכו' מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון, רבי יהודה אומר עד שיזרק הדם מניין ת"ל תמעול מעל מכל מקום. - ופירש"י לר"ש דסבר דחיוב אחריות עד שיביאנו לעזרה, ורבי יהודה סבר עד לאחר זריקה, וביאור הדברים דבעינן שיהנה הנאה. - וקשה מדוע לא יהי' מעילה עבור ההוצאה לחודיא. - והיינו שתיכף כשקבל המוכר המעות דהקדש עבור הבע"ח, יהי' חייב משום מעילה עבור ההוצאה, ולמה בעינן עד שיפטר מאחריות, לר"ש כדאית לי', ולר"י כדאית לי': ה ונראה דכיון דעיקר מעילה הוא שינוי. ובהוצאה מרשות לרשות הכוונה מרשות קודש לרשות חול. - אמנם כל זה באופן שאינו מכניס שום דבר לקודש, משא"כ באופן הוצאה כזו אשר מוציא המעות לרשות חול, ומכניס הקנין או בהמה תחתיהם אין זה שינוי כיון שההוצאה וההכנסה באין כאחד, זה לא נקרא מעילה כיון שאינו מגרע לההקדש אלא אדרבה עלויי עלייה, דהרי המעות לא הי' עליהן אלא קדושת דמים, וכשקנה בהמה לקרבן או הקנין דנתקדשו בלקיחתן הרי הכניס קדושה מעליא שהיא קדושת הנוף, וא"כ פשיטא שאין זה שינוי כזה הנקראת מעילה. - ולהכי אין בזה מעילה עד שתהי' הנאה. ובזה פליגי תנאי אימתי בא לו ההנאה. וסבר ר' שמעון דמשהביא לעזרה ונפטר מאחריות מניע לו הנאה, שבשביל זה נקראת מעילה, ורבי יהודה סבר דלא הוי הנאה עד לאחר זריקה שהיא כפרת החטא: ו וכן נראה מסוגיא דב"מ מ"ג דהוצאה בלא הנאה ג"כ איכא מעילה, דאיתא שם איתבי' רב נחמן לרב הונא המפקיד מעות אצל שולחני אם צבורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר, ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר, ואם אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. - והיינו כיון שהשולחני חייב באחריותן יצאו מרשות הקדש ובאו לרשות שולחני, יעוי"ש ובפירש"י. - והנה הכא מאי הנאה אית לי' להמפקיד שהוא המוציא, הרי מבואר דבשביל הוצאה לחודיא יש בזה חיוב מעילה. - והנה הכא עוד יתרון יש דהנה בכל הני שכתבנו לעיל איכא לכהפ"ח הנאה אח"כ כשתצא לחולין, אבל הכא במפקיד מעות אין לו יתרון גם כשתצא לחולין, וא"כ אין בזה רק הוצאה לחודיא, ומ"מ סבר הש"ס דיש בזה חיוב מעילה. - וע"כ דהחיוב משום השינוי רשות:
ז אבל יש לעיין מניין להש"ס לומר דגם באופן זה דלא מתקני מידי גם לאחר שנודע שהוא הקדש שיוצא לחולין אעפ"י שאין בזה שום הנאה גם אח"כ דלמא דוקא באופן שאיכא עכ"פ הנאה ע"י ההוצאה מהקדש לחולין, דהרי כיון שהלימוד מע"ז ומתרומה דלמא בעינן דומיא דתרומה במקצת, ובאופן זה דליכא שום הנאה גם אח"כ אפשר דזה לא נלמד גם מהריבוי דתמעול מעל. - ונראה דגם שם איכא הנאה בזה שהשולחני מחויב באחריות דאונסין. - ולזה פריך הש"ס ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. - וזהו רק אם אמרינן דמחויב באונסין, וזהו נחשב גם להנאה, ולרב נחמן דאמר נאנסו לא, אינו מתחייב בהנתינה דהגזבר להשולחני, ואפשר שהוא מטעם דחסרה ההנאה. - והא דמחויב בהוצאה דהשולחני זהו מטעם דהוי כשלוחו, והנאת השליח בזה הוי כאילו נהנה גם המשלח, וזהו שרבתה תורה שליחות אצל מעילה:
ח עוד נראה דלמ"ד אפילו נאנסו, וזהו בא מחמת היתר שימוש בהמעות. - וא"כ הרי"ז כאילו נתנו להשולחני המעות להשתמש בהן, וא"כ בטח יש להמפקיד שהוא הגזבר טובה"נ ג"כ. - ולמ"ד נאנסו לא, היינו שלא נתנו לו להשתמש ואין לו גם טובה"נ ומ"מ כשהוציא השולחני חייב הגזבר מטעם שליחות, אעפ"י שלא עשאו שליח בפירוש, מ"מ הרי זה נחשב לשליח מטעם הגילוי דעת מדשלחו מותרין:
ט אמנם קשה לי טובא היאך יתחייב הגזבר מטעם שליחות כשהוציא השולחני המעות. - כיון שההוצאה לא נעשית עבור המשלח, דהלא השולחני על דעת עצמו הוציא. - וע"כ צריך לומר דאין בזה ענין שליחות ממש, אלא החיוב מטעם הוצאה, והכוונה כמו שכתבו הראשונים בשיט"מ שם בב"מ דעל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה, וכן כתבו התוס' בב"מ כ"ט יעוי"ש. - ותצא מזה דהמוציא מעות להלואה יש בזה מעילה, והיינו משום הוצאה גרידא אעפ"י שליתא בזה שום הנאה. - ואעפ"י שרש"י מפרש דהוי שלוחו, וע"כ לא הוי הכוונה כמו שליחות למעילה, אלא הכוונה דהוי שלוחו להיות מוציא וההוצאה נקראת על שמו. - ומ"מ כל זמן שלא הוציא לא נתחייב הגיזבר כיון שבתורת פקדון יהבינהו. - ורק מפני שנתן לו רשות להשתמש נעשה המעות מלוה בשעה שמשתמש בהם. - ועד אותה שעה הוי פקדון, ומאותה שעה נעשה המעות מלוה, וזהו שעת חיובו. ועד אותה שעה יכול המפקיד לחזור בו, אבל זהו רק אם אמרינן נאנסו לא. - ולא קנה הנפקד המעות בעצמן, וזהו ההבדל בפלוגתא בהא דפליגי בנאנסו. וכן מבואר בשיט"מ בשם הרמב"ן. - אבל לפי"ז מבואר להדיא דלמ"ד נאנסו לא, מחויב המפקיד במעילה על ההוצאה גרידא בלא שום הנאה. - היינו גם לאחר שתצא לחולין אין לו שום הנאה. - וזה הוי חידוש דין, וגם מע"ז ומתרומה אין ללמוד זה - ואפשר דגם זה נחשב להנאה מה שעושה חסד עם השולחני שנותן לו רשות להשתמש. - וגם הנאה פחותה כזו אשר בכל מקום לא נחשבת מצוה להנאה כמו שאמרו מצות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ אמרינן דתמעול מעל ריבה. - עוד נראה דלאחר שהוציא פשיטא שחייב באחריות דאונסין, וזה נחשב להנאה דהיינו שכר שמירה באחריות וכמו שכתבנו לעיל:
י והנה על הסוגיא יש לתמוה דמאי פריך רב נחמן לר"ה דאמר אפילו נאנסו, כי לא הוציא נמי. וזהו מטעם דהוי מלוה והשולחני קנה המעות וכמו שפירשו הראשונים שהוא מטעם שאין המפקיד יכול לחזור. - וקשה הא בקדושין מ"ח פליגי בזה תנאי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה קאי, וא"כ דלמא האי תנא דברייתא סבר דמלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא. - ומצאתי בפנ"י שהקשה בזה בצ"ע. - ועוד בעיקרא דמלתא תמוה דלדברי הרמב"ן קיימא פלוגתא זו דנאנסו בפלוגתא דתנאי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא:
יא ונראה דהסוגיא אזלא הכא אליבא דרבה דאמר שם בקדושין אמר רבה אשכחינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלים לחזרה והוא הדין לאונסין וכו' יעוי"ש. מבואר דמאן דסבר דחייב הלוה באונסין קיימא הלואה ברשותו גם לענין חזרה. - וממילא ר"ה דסבר אפילו נאנסו סבר דהוא הדין לחזרה, ולהכי פריך שפיר ר"נ לר"ה. - איברא דרבה עצמו אמר שם דלאונסין ברשות לוה קיימא מטעם דלא גרע משאלה, ופליגי אי ברשות בעלים לחזרה קיימא. - אבל הכא קיימא הסוגיא לרבה אליבא דרבנן דבי רב, וא"כ אין לתרץ דהאי תנא סבר כהתנא דסבר מלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא. דא"כ ע"כ סבר נ"כ דליכא חיוב אונסין. - וא"כ תקשה דתליא דין דנאנסו בתנאי:
יב עוד נראה דהנה לכאורה קשה טובא בעיקר הקושיא דהקשו הראשונים בשיט"מ ואי קשיא לך הא דאמרינן בפר' השואל המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבו ואקשינן עלה בגמ' ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובה"נ שבו, וה"נ יהא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפ"ה אמרת דמעל עכ"ל. ולכאורה הלא זהו פירכת הגמ' בקדושין מ"ז ע"ב דפריך שם הא דאמר רב הונא השואל קרדום וכו' לימא כתנאי אמרה לשמעתי', ומשני עד כאן לא פליגי אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל בשאלה דהדרא בעינא וכו' יעוי"ש. - הרי מבואר דשאני שאלה ממלוה. - והכא כיון שהרשוהו להוציא הרי היא כמלוה. - אבל זה תליא אם מלוה ברשות בעלים לחזרה לתבוע אותן מעות בעצמו. - ומדוע לא הזכיר הרמב"ן הסוגיא דקדושין. אבל נראה דהכוונה הכא כיון שנתנם לו בתורת פקדון יש לומר דהוי דינו כשאלה כל זמן שלא הוציא, ויכול לתבוע אותן מעות בעצמן, על זה חידשו דהכא דינן כהלואה וגם עדיפא יותר מהלואה. - והיינו דבהלואה יש מקום לומר דכל זמן שלא הוציא המעות עדיין עומדים המעות ברשות מלוה. - כיון שמטרת ההלואה היתה ע"מ להוציאם לקנות מה שצריך, ממילא מחויב להחזיר גם המעות עצמן. - אמנם כשנתן המעות לשולחני שיש לו מעות להחליף ואומנתו אומנות חליפין ע"כ אינו מקפיד על המעות כשיתן לו מעות אחרים בחילוף אלו המעות, ממילא יש לו קנין באותן המעות שקבל, ובזה לכו"ע נקרא לא הדרא בעינא:
יג אבל לפי"ז יש להעיר בתוס' ב"מ כ"ט ד"ה והוי שואל עלייהו וכו' דהוכיחו מסוגיא דב"מ מ"ג מהא דפריך אפילו לא הוציא נמי ואי חייב להחזיר אותן מעות עצמן כשיתבע הגזבר א"כ לא קנאם השולחני וכו' יעוי"ש. וקשה דהלא משלוחני אין ראי' שמפני שדרכו להחליף אינו מקפיד בתחילה איזה מעות יחזיר גם טרם שהוציא ואפילו כשיתבע המעות יכול הוא להחזיר לו מעות אחרים, אבל אין ראי' מזה למקום אחר. - ואפשר דהתוס' מפרשים הסוגיא אליבא דרבנן דבי רב. - אבל תקשה מדוע הקשו התוס' שם מדוע קאמר הש"ס והוי שואל ולא קאמר והוי לוה משום דסברה האי סוגיא דמחויב להחזיר אותן מעות עצמן כשהם בעין. - והסוגיא דהתם סוברת דמלוה לא הוי ברשות בעלים לחזרה. - וע"כ דסברי התוס' דאם הוי שואל לחיוב אונסין, ע"כ יש לו גם קנין דלא יכול לתבוע אותן המעות בעצמן וזה בזה תליא וכמו שקאמר הש"ס בקדושין שם דאונסין וחזרה חדא מילתא היא:
יד והנה עכ"פ יוצא מסוגיא זו דאפילו למ"ד נאנסו לא, מ"מ אם הוציא השולחני המעות מעל המפקיד. - והנה לפי"ז יש לתמוה במה שפסק הרמב"ם בפר"ז מה' מעילה ה"י וז"ל, הפקידן אצל שולחני או חנוני ולא היו חתומין ולא קשורין הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן אם הוציאו שניהן פטורין, בעל הפקדון פטור שהדי לא אמר לו תשתמש בהן, והחנוני פטור מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין וכאילו השתמש ברשות עכ"ל, ודבריו תמוהים מסוגיא זו דמבואר דאם הוציא מעל הגזבר והכס"מ הביא שהקשה כן הרי"ק, ומתרץ שרבינו דחה ברייתא זו מהלכה מהדין שכתב בפר"ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש ולא משך לא מעל, והא התם עדיף ממפקיד ומותר להוציאם, ואעפי"כ לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם, או בדבר שאין צריך משיכה, וכש"כ בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר"ג דהלכתא כוותי' שאינו חייב באונסין א"כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו, וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חידושו ודוקא בשעשאו שליח בפירוש ואמר לו להוציאן, אבל שיעשה שליח מאיליו לחייבו אין לנו עכ"ל. - ביאור דבריו בזה שכתב כי לא נעשה שליח מאיליו. - משמע דאם עשאו שליח בפירוש להוציאן הוי שליח וחייב משום שליחות שרבתה תורה במעילה. - הנה לדעתי אין זה ענין לשליחות כיון שאין זה עבור המשלח, ולא מצינו שליחות כזה בכל התורה כולה וכמו שכתבנו לעיל מזה. - וכוונת רש"י שפירש דהוי שלוחו ע"כ הכוונה וחייב משום הוצאה. - ובעיקר הדבר אינו מתורץ מהסוגיא דהרי עכ"פ מבואר בסוגיא דבהוציא חייב לכו"ע אפילו למ"ד נאנסו לא, ואם בשביל הדין שכתב הרמב"ם דמקנה חפץ ולא משך לא מעל אעפ"י שיש לו היתר תשמיש. - נראה דמשם אין ראי' אלא דליכא מעילה קודם שהוציא, והיינו דבשביל היתר תשמיש לחודיא ליכא מעילה, משום דהרמב"ם סובר דליכא חיוב אונסין בשביל היתר תשמיש, אבל אינו מבואר שם היאך הדין בשהוציא. - ועוד מדוע דחה סוגיא זו מפני הדין דפר"ו, ומדוע לא דחה הדין דפר"ו מפני הסוגיא שלימה זו. - ובעיקר הדבר במוכר במעות ולא משך אם יש לו היתר תשמיש אינו מבואר בדברי הרמב"ם, ואם בשביל הקושיא שתקשה מה הועילו חכמים בתקנתן דאכתי יאמר נשרפו מעותיך וכמו שהקשו התוס' בב"מ שם. - ומזה למדו התוס' דיש להמוכר היתר תשמיש. - אבל אפשר דהרמב"ם לא סבר לה ואם בשביל הקושיא דיכול לומר נשרפו מעותיך, על זה יש לתרץ דיתחייב משום פשיעה משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וכמו"ש שם התוס' לחד תירוצא: טו והנה הפנ"י כתב דמקורו של הרמב"ם מלשון המשנה סוף מעילה דתנן שם אם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל, ומפרש הרמב"ם דלא מעל הגזבר, והיינו דשניהם לא מעלו, וכן. פירש רבינו עובדיהו מברטנורא, ומכח ההיא משנה דחה הברייתא ההובא בב"מ מטעם דברייתא פליגא אמתניתין עכת"ד יעוי"ש. - איברא דהמפרשים לא פירשו כן אלא פירשו דלא מעל השולחני אלא הבעה"ב, וזה מתאים עם הסוגיא דב"מ. - אבל ע"כ דהרמב"ם מפרש כמו שפירש בפיה"מ דשניהם לא מעלו, וכן כתב להלכה, ולפי"ז ע"כ מפרש הרמב"ם דהמשנה וברייתא פליגי וכמו"ש הפנ"י:
טז אבל יש להבין באיזו סברא פליגי הני תנאי. - ונראה דפליגי אם יש מעילה באופן שאינו מגיע לו שום הנאה כמו הכא דמה תועלת והנאה יש להגזבר בהוצאת המעות. - ובאופן זה שאינו מגיע לו הנאה סבר התנא דמתניתין דזה לא נלמד מע"ז ומתרומה, ואם בשביל הקצת ההנאה שנתחייב באחריות אחרי ההוצאה או הנאת המצוה זה לא נחשב להנאה. - להכי שניהם לא מעלו כי שליחות אין כאן והוצאה אין כאן מטעם המפקיד. - והתנא דברייתא סבר דגם בלא הנאה הוי שינוי רשות אם רק זה בא לו מפאת המפקיד:
יז והנה לפי"ז יש לחקור היאך הדין במזיק הקדש בשוגג אם יש בזה מעילה. - ואעפ"י דקיי"ל דמזיק הקדש פטור, אבל יש לחקור אם תצא לחולין. - ולפי מה שבארנו יש לומר דתליא בפלוגתא דתנאי אם בעינן הנאה, דלתנא דמתניתין דבעינן הנאה ג"כ, הנה במזיק הקדש אינו יוצא לחולין, אבל לתנא דברייתא יש מקום לומר דגם במזיק תצא לחולין: יח והנה מהא דאיתא בפסחים כ"ז ע"ב בתנור שהסיקו בעצי הקדש וכו' פריך הש"ס והלא מעל המסיק וכיון דמעל יצא לחולין, וממילא הפת מותר יעוי"ש. - וקשה אם אמרינן דבאופן שלא נהנה אין בו מעילה וממילא אינו יוצא לחולין, וא"כ לישני הש"ס דמיירי דהמסיק הי' בתור מזיק גרידא ולא נהנה מאומה, וא"כ לא יצא לחולין ולהכי הפת אסור, ומוכח מזה דגם בלא הנאה כמו מזיק ג"כ איכא מעילה וע"כ הוא מטעם הוצאה שהוא שינוי רשות מרשות הקדש לרשות אבדון, ג"כ נקרא שינוי, והנה אין להקשות מזה על הרמב"ם מטעם דיש לומר דסוגיא דפסחים אזלא אליבא הסוגיא דב"מ מ"ג אליבא דתנא דברייתא. - אבל לדינא סבר הרמב"ם דיש לפסוק כהתנא דמתניתין:
יט והנה לתנא דברייתא וסוגיא דפסחים דיש מעילה במזיק, ע"כ צריך לומר דאיכא גם תשלומין, דכיון דקרינן בזה כי תמעול מעל, ע"כ קרינן בזה ואת הקודש ישלם, וע"כ הא דפטרה תורה מזיק מכי יאכל ע"כ הכוונה מחומש ומאשם, אבל קרן משלם, ולתנא דמתניתין ולשיטת הרמב"ם דסברי מזיק אין בו מעילה ע"כ פטור נם מקרן, וזהו שיטת התוס' הכא דמזיק פטור מכלום, וכן דעת התוס' ב"ק ז' וב"מ צ"ח דפטור לגמרי גם מקרן. - והנה רש"י פירש שם דפטור מחומש, ובשיט"מ לב"ק שם הביא בשם הרבה ראשונים דפליגי בזה. - והנה בספר קהלת יעקב לפסחים מוכיח מהא דגיטין נ"ג בהא דהמטמא והמדמע והמנסך וכו' דפליגי שם בהיזק שאינו ניכר אם שמי' היזק, ומקשה מהא דהכהנים שפיגלו במקדש וכו' ואם איתא שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מבעי לי', וקשה הא אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק מכל מקום בהקדש שאני דגם מזיק בידים פטור, ומוכח דמזיק בהקדש חייב, עכת"ד יעוי"ש. - וכן הקשה בפני יהושע בריש ב"ק, וכבר קדמו המל"מ בפ"ב מגניבה. - והנה מלבד מה שיש לומר דבזה לא שייך לומר מזיק הקדש כיון שההיזק הוא לבעלים דמחויב להביא קרבן אחר, ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות במלואים סי' א'. - הנה עוד יש לומר דהסוגיא אזלא אליבא דתנא דברייתא דסבר מזיק הקדש יש בו מעילה:
ב והנה יש להעיר דלפי מה שמבואר שיטת הרמב"ם דבאופן דלא הי' הנאה אין בזה משום מעילה, ולפי"ז צריך להיות מזיק הקדש לשיטת הרמב"ם פטור, ואילו בפר"ב משכירות ה"ג כתב הרמב"ם וז"ל יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, יעוי"ש. - והנה מהלשון כיוצא בהן ע"כ הכוונה גם הקדש דהזכיר שם בהלכה הקודמת. - ואם בפשיעה חייב כש"כ מזיק ממש, - ונראה דסבר הרמב"ם דאעפ"י שאין מעילה במזיק הקדש וכמו כן בפושע בשמירה, - אמנם דין מעילה אינו בזה, אבל חיוב תשלומין איכא דלא גרע מזיק הקדש ממזיק הדיוט, ונפק"מ לענין יציאה לחולין, דאם התשלומין עבור המעילה תצא הדבר לחולין, אבל אם התשלומין מצד גזל שהפסיד ממון הקדש דלא גרע מהפסד דבר של הדיוט, אין בזה יציאה דחולין. - וזה כוונתו בה' שכירות. - ובזה אתי שפיר גם סוגיא דגיטין שם לענין היזק שאינו ניכר בפשטות דאם שמיה היזק חייב לשלם כמו שמשלם להדיוט, היינו מצד תשלומין דהדיוט ולא מצד תשלומי מעילה, ונפק"מ דאינו יוצא לחולין. - וראי' לזה מדלא כתב הרמב"ם זה להלכה בה' מעילה, בדין מזיק, וע"כ דזה אינו שייך לדין מעילה מטעם שאין בזה יציאה לחולין, ואדרבה מוכח מדברי הרמב"ם דבעינן מעילה כזה שתהי' יציאה לחולין דוקא באופן שיש בזה הנאה, וזהו כתנא דמתניתין, וכמו שנתבאר לעיל:
כא עוד נראה דזה ודאי דבמעילה דמזיד אין הדבר יוצא לחולין אליבא דרבי יהודה דקדושין נ"ה, וכן איתא בפסחים כ"ז, - וגבי פשיעה דלשיטת הרמב"ם תורת מזיק עליו, ודינו כמזיד, ואין חיובו מתורת מעילה, אלא דינו כדין מזיק הדיוט, וא"כ אפילו אם סבר הרמב"ם דמזיק הקדש פטור לגמרי, אבל זה דוקא אם בא ההיזק בתורת מעילה דהיינו בשוגג, אבל אם בא ההיזק במזיד לא הוי פטורו מטעם מיעוט התורה שנלמד מכי יאכל פרט למזיק, דזה ודאי דכוונת התורה לפטרו אם נעשה בשוגג דבזה מיירי קרא: כב ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ב"ק ז' וא"ת רעהו דכתב רחמנא ל"ל הא מכי יאכל נפקא כדאיתא במס' מעילה י"ט מקיש רחמנא הקדש לתרומה וכו' ויש לומר דאי לא אשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוי דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודיא, יעוי"ש. - והרמב"ם דסבר מזיק הקדש חייב דהרי נם ע"י פשיעה חיובי מחייב, - א"כ תקשה למה איצטריך הא דכתב רחמנא רעהו גבי נזיקין, וע"כ צריך לומר דמכי יאכל ליכא למעט אלא שוגג לומר דמזיק בשוגג אין בו דין מעילה, אבל תשלומין דקרן חיובי מחייב, להכי איצטריך שור רעהו, לומר דבנזקין דבהמה ליכא גם חיוב תשלומין:
כג גרסינן בפסחים ו' ע"א אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מיני', ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של אינו יהודי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר, ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדיל מיני', ע"כ, ויש לעיין כיון דבדין השני אמר רב בעצמו ואם של הקדש הוא אינו צריך, א"כ מדוע בדין הראשון לא אמר רב בעצמו כן כמו שאומר בדין השני, ורק רבא אמר כן על דינא דרב. - והוא דיוק עצום, וראיתי בספר קהלת יעקב בחידושיו לפסחים אמר דבר מושכל דבדין הראשון מיירי בחמץ של הקדש שקבל עליו אחריות, ורב סבר כרבי יהודה דחמץ אסור לאחר הפסח, וא"כ פשע בזה שלא פדה קודם החמץ, ופשיעה זו הוי מעילה ונפיק החמץ לחולין, אבל רבא סבר כר' שמעון דחמץ לאחר הפסח מותר, וא"כ לא פשע, וליכא מעילה, ולכן נשאר ההקדש בתקפו. - אבל בדין השני דמיירי בחמץ שלא קבל אחריות וא"כ אינו מחויב לבערו, וליכא מעילה בזה שלא פדאו, ונשאר ההקדש בתקפו עכת"ד. - אבל יש לעיין מה שייך מעילה בדבר הפשיעה דהלא הפשיעה היא בגדר מזיד, ואין הקדש מתחלל במזיד. - וביותר לשיטת הרמב"ם בפר"ב משכירות דסבר פשיעה הוא מזיק, וא"כ הרי"ז מזיד ואין כאן יציאה לחולין. - ואפילו אם נפרש דהרמב"ם סבר דלא הוי מזיק ממש, אלא הוי כעין מזיק כמו"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק קכ"ו דמתרץ מה שהקשה הראב"ד בהשגה דאם הוא מזיק א"כ מדוע קיי"ל פשיעה בבעלים פטור, וכתב הש"ך דאין כוונת הרמב"ם מזיק ממש אלא כמו מזיק הוא לענין דמן הסברא חייב פושע אפילו בלא קרא יעוי"ש, ביאור הדברים, דלא הוי מזיק ממש אלא כיון שקבל עליו שמירה, וזהו עיקר השמירה שלא יפשע, להכי הר"י כמזיק, וזהו כי אילו ידעו הבעלים שיפשע בהשמירה שזהו היפך מהקבלה דהשמירה לא היו מוסרין לו הבעלים, - והרי"ז כמו מזיק. - אמנם לענין מעילה דבעינן שוגג, ע"כ פשיעה לאו שוגג הוא:
כד ונראה דהנה יש לחקור היאך הדין בשהי' שוגג על הפשיעה כגון ששכח מהפקדון, ומטעם זה פשע אם זה נקרא פשיעה, - ומסתבר דגם זה נקרא פשיעה מטעם דאדם מועד לעולם, וגם על שוגג חייב, וזהו סברת הרמב"ם שכתב דפשיעה הוי מזיק, והיינו דכמו שבמזיק אין חילוק בין שוגג למזיד מטעם דאדם מועד לעולם, הנה כן גם בשמירה באופן שפשע אפילו בשוגג דין פושע עליו, אבל לא הוי יותר מפושע ואין הבדל בין שוגג למזיד. - נמצא דיצוייר פשיעה דבשוגג. - והנה אעפ"י דלענין נזקין אין הבדל בין שוגג למזיד, אבל לגבי דין הקדש פשיעה דבשוגג דין שוגג עליו בזה שנוגע לגבי הקדש, אבל נקרא מזיק במה שנוגע לגבי שמירה, ומטעם זה יצא ההקדש לחולין:
כה והנה הקשה לו חכ"א דהרי פגם ולא נהנה לא מעל, והשיב לו הגאון המחבר הנ"ל דגם מזיק הקדש בעינן שחייב לשלם הרי הוא יוצא לחולין עכת"ד יעוי"ש. - אבל תמוה דלא נחית דע"כ סבר הרמב"ם מכח המשנה דסוף מעילה דבעינן הנאה. - ועוד תמוה דלא נחית לומר דבעינן שוגג גם לענין זה, וגם מה שמדייק מפסחים כ"ז דלא משני הגמ' שלא נהנה המסיק אלא הוי מזיק גרידא מוכח דבמזיק ג"כ יוצא לחולין, - זה לא דייקא משום דסתם מזיק מזיד הוא. - ובאמת הוי מצי הש"ס לשנויי דמיירי במזיד וכמו שכתבו התוס' שם, ולא נחית הסוגיא לאוקמי' במזיק משום דסתם מזיק מזיד הוא:
כו אמנם אם נפרש הסוגי' בפסחים דזהו כוונת רב דבשביל הפשיעה שלא פדה קודם הפסח נחשב למעילה ויוצא לחולין ג"כ מוכח דסבר רב כהסוגיא דב"מ מ"נ וכהתנא דברייתא דבהוצאה מרשות הקדש אפילו בלא הנאה ג"כ איכא מעילה משום הוצאה: