נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף יז.
א משנה, דם השרץ ובשרו מצטרפין זה עם זה כלל אמר ר' יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין וכו'. - והנה הדם השרץ היינו דם מהשמנה שרצים המטמאים ודמו כבשר, בין לענין טומאה בין לענין שיעור שהוא כעדשה להכי הדם והבשר שניהם מצטרפין לכעדשה. - והנה ע"כ כמו כן לענין איסור, וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ד מאבוה"ט ה"ז לענין טומאה, וכן פסק בפר"ב ממ"א ה"ט:
ט שם במשנה, טומאתו ולא שיעורו, פירש"י כגון שרץ ונבלה דטומאתן שוה דשניהם הויין טומאת ערב. - וקשה הא אין טומאתן שוה דנבלה מטמא במשא ג"כ ואילו שרץ אינו מטמא רק במגע ולא במשא. - וע"כ סבר רש"י דהעיקר כיון דהמשך זמן הטומאה שוין נקרא טומאתן שוה. - אבל התוס' פירשו טומאתו ולא שיעורו כגון אבר מן המת וכזית מן המת יעוי"ש, מבואר דסברי התוס' דנבלה ושרץ נקרא אין טומאתן שוה, וכן מסקי התוס' דשרץ ונבלה אין טומאתן שוה, וע"כ משום דחלוקין בטומאתן לענין משא. - וכן שיטת הרמב"ם בפר"ד מה' טו"א הי"א שכתב וז"ל, ואין צריך לומר שאם לא היו שווים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר נבלה ובשר השרץ שאין מצטרפין עכ"ל, הרי חשיב נבילה ושרץ שאינם שווים בטומאה, וע"כ משום דחלוקים לענין משא. - וכן כתב בפיה"מ בהדיא דשרץ ונבלה אין טומאתן שוה מטעם שנבלה מטמא במשא ושרץ אינו מטמא במשא. - וע"כ סברת רש"י דמפני החומר שיש בנבלה יותר משרץ מפני שמטמא גם במשא בשביל זה לא נגרע הטומאה דשרץ לענין מגע, כיון דבמגע שניהם שווין כהמשך זמן טומאתם. ויש להבין מה זה הי' הכרח לרש"י לפרש כן. - והנה הברטנורא פירש ג"כ כפירש"י יעוי"ש ובתוס' ד"ע, ויבאור להלן:
א גמרא. אמר רב חנן אמר רב דוקא דם השרץ ובשרו (גירסת רש"י). מתיב רבי יוסי בר"ח הטמאים מלמד שהן מצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות, אמר רב יוסף לא קשיא כאן בכולן כאן במקצתן ופירש"י דהעיקר אם בא ממקום חשוב היינו משרץ שלם דאז מצטרף גם משרץ אחר. - ומתניתין מיירי במקצתן דאז בעינן דם מבשרו של אותו שרץ דוקא: ב והנה יש לעיין היאך שייך צירוף משני שרצים הלא צריך להיות הנגיעה בשני החצאים. - דבשלמא דם השרץ עצמו ובשרו נקרא גוף אחד, ובחדא נגיעה נחשב לנגיעה מעליא, משא"כ שני חצאין דע"כ בעינן שתי נגיעות. - ואפילו אם נגע בבת אחת בשתי אצבעות, מ"מ נקרא נ"כ שתי נגיעות, וזה לא נקרא נגיעה. - איברא דפליגי בזה בר פדא ור' יוחנן בחולין קכ"ד ובר פדא סבר יש נוגע וחוזר ונוגע. - ומסתייעא לי' מברייתא זו. - אבל תקשה מזה לר' יוחנן דסבר אין נוגע וחוזר ונוגע. - איברא דמבואר בחולין שם דאמר רבי יוחנן רבי ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד, דהיינו דכמו דסבר רבי דוסא אין מאהיל וחוזר ומאהיל, כן סבר אין נוגע וחוזר ונוגע. - וחכמים דר"ד סברי דיש מאהיל וחוזר ומאהיל, כן סברי דיש נוגע וחוזר ונוגע. יעוי"ש. ולפי"ז יאמר רבי יוחנן דברייתא זו אזלא אליבא דחכמים אבל עדיין תקשה לפי"ז דמאי פריך הש"ס לרב מברייתא זו הלא יכול לתרץ דברייתא זו כחכמים דרבי דוסא, ורב סבר כרבי דוסא וכמו שסבר רבי יוחנן. - וא"כ אין לחדש דין זה לחלק בין כולן למקצתן, אשר חידוש גדול הוא, כיון שיש לומר דתליא בפלוגתא דתנאי. - וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דכיון דדרך התנא ללמוד צירוף מקרא דהטמאים אשר כוונת התורה שכל השרצים מצטרפין, ע"כ הביאור שאם מצרפן לעשות אחד דהיינו גוש אחד הוא חיבור מעליא. - ואעפ"י שבעלמא חיבור אדם לא הוי חיבור, אבל הכא רבתה תורה שחיבור אדם הוי חיבור ובנגיעה חדא נטמא:
ג והנה הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ב כתב להאי דינא דחולין שם שפוסק כר' יוחנן דאין נוגע וחוזר ונוגע כתב מטעם שאין חיבור אדם חיבור יעוי"ש. - ולפי"ז הכא בהא דהטמאים שרבתה תורה צירוף ע"כ הכוונה שרבתה תורה לעשות חיבור אדם לחיבור, ולא תליא זה בפלוגתא דר"ד וחכמים. וזהו שפריך לרב, והוכרח לתרץ לחלק בין כולו למקצתו: ד והנה בדם שרצים שפירשו בפני עצמן אם יש להם טומאה בלא בשר השרץ. - משמע לכאורה דכיון דרבתה תורה מוזה לכם הטמא שהדם כבשר כדלקמן, א"כ משמע שהדם דינו כבשר שרץ ממש, וא"כ כמו שהבשר מטמא כן גם הדם מטמא. אבל יש לעיין בהא דאמר רב בכריתות כ"א ע"ב דם שרצים לוקין עליו בכזית וכמסקנא שם דלוקה משום שרץ ואינו לוקה משום דם. - ואם אמרינן דיש בו בהדם טומאה מטעם דכבשר השרץ הוא, ומבואר לעיל ט"ז ע"ב דאמרה תורה בשרצים בטומאתו כך איסורו, והנה טומאתו בכעדשה, וא"כ נם איסורו צריך להיות בכעדשה. - ודוחק לומר דדינא דרב מיירי בשפירש הדם מן השרץ בעודו בחיים שאין בו טומאה, מדלא חלקו בזה בש"ס ולא בפוסקים. - וע"כ צריך לומר דליכא טומאה בהדם שפירש, וטומאת הדם דוקא עם בשר השרץ. - וקשה לפי"ז היאך יצטרף הדם עם הבשר. - ועוד דכיון דתיכף כשנפרש מן הבשר פרחה טומאתו, והיאך חוזר וניעור. - וע"כ צריך לפרש דמיירי שלא נפרד הדם בהבשר. - והכוונה בהברייתא בהא דדם משרץ אחר אבל בא ובשרו עמו. - וממילא תמיד הטומאה עמו ורק שהוא פחות מכעדשה בא בצירוף עם עוד שרץ ומשלים לכעדשה:
ה אבל לפי"ז יש לעיין היאך יצטרפו דם ובשר. - הלא דיניהם חלוקים דבשר גם אם נפרד מהשרץ יש לו טומאה דהרי מטמא בכעדשה נם כשנפרש מהשרץ והוא לבדו. - משא"כ דם כשנפרד ונפרש מהשרץ אפילו הרבה פרחה טומאתו ממנו. - וא"כ אין טומאתו שוה. - וא"כ היאך בא בצירוף דם עם בשר - וע"כ צריך לומר דלא משגיחין על חילוק דין שביניהם, אם רק בנגיעה דעכשיו שהדם עם הבשר שניהם שווים לטמא בנגיעה, זה נקרא טומאתן שוה לטמא בנגיעה. - ומזה מוכח דנבלה ושרץ ע"כ נקרא טומאתן שוה מפני ששניהם מטמאין בנגיעה, ואעפ"י שנבלה מטמא גם במשא ושרץ אינו מטמא במשא, מ"מ לא נגרע בזה טומאתו דשרץ בטומאת מגע שלא יצטרפו, דהרי לא גרע זה מטומאת דם השרץ שיש לו קולא בפרישה בהבשר, ומ"מ נקרא טומאתן שוה. - ויש לומר דזה הי' הכרח לרש"י והר"ב לפרש דשרץ ונבלה טומאתו שוה. - והא דלא באו בצירוף הוא מפני ששיעורן אינו שוה שזו בכזית וזה בכעדשה:
ו ונראה דזה הי' הכרח להתוס' דמפרשי הא דאמר רב חנין אמר רב ועודה בו (כן הגירסא, עי' בשיט"מ), והיינו דהדם לא נפרש מן הבשר אז דוקא בא בצירוף עם הבשר. - ולפי מה שפירשנו הטעם בזה משום דאם נפרש מן הבשר פרחה טומאתו ממנו. וזהו גם שיטת הרמב"ם בפר"ד מאבוה"ט ה"ז וז"ל. דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר עכ"ל, וע"כ דסבר דזהו שאמר רב ועודה בו, וזהו כמו שכתבנו דלרב דסבר דם שפירש לוקה בכזית הכוונה נם לאחר מיתה, וזהו מפני שפרחה טומאתו ממנו, דאין טומאה להדם בלא בשר מהשרץ, וכשפריך הש"ס מהברייתא דגם משרץ אחר בא בצירוף, ג"כ הכוונה שבא דם עם מעט בשר באופן אשר מעולם לא נפרש הדם מהבשר:
ז אבל לפי"ז התמי' על הרמב"ם שלא נחית להביא להלכה הא דמחלק הש"ס הא בכולן הא במקצתן יהי' באיזה פירוש שיהי', אבל לפלא שלא נחית לזה. - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. - והנה ראיתי בתפא"י במשנה שכתב דזה תליא בפלוגתא אם נוגע וחוזר ונוגע. - והיינו שמפרש הא בכולה שנגע בב' חצאי השיעור הא במקצתו שנגע רק באחד אעפ"י שמונחין יחד, וממילא כיון שסובר הרמב"ם דאין נוגע וחוזר ונוגע להכי השמיטה הרמב"ם יעוי"ש. הנה כאשר ביארנו לעיל אין מקום לזה כלל. - דע"כ הברייתא מיירי לכו"ע, וסבר האי תנא דחיבור אדם חיבור בשרצים מטעם ריבוי הכתוב דהטמאים: ח ולולא ולא דמסתפינא אמינא דמפרש הרמב"ם הא דמשני הש"ס הא בכולן הא במקצתן, היינו דמתרץ הש"ס דהא דקאמר רב דהצירוף דם עם הבשר דוקא כשהוא עם הבשר ביחד, ולא נפרד מהבשר מעולם, ובא לאפוקי באופן שנפרד הדם מהבשר, אבל לא בא למעט שלא יצטרפו דם ובשר גם משרץ אחר. והביאור הא בכולן, היינו שהדם עם הבשר ביחד, הא במקצתן שהדם נפרד מן הבשר, וזה נקרא מקצתן. ולא משגיחין על הלשון מפני שלשון מס' זו משונה כמו"ש התוס' לעיל ט"ז ד"ה ורבי בשם השר מקוצי ואין לדייק על הלשון. - ובאופן זה הביא הרמב"ם לדינא וכתב דדם ישנו בצירוף כשהוא עם הבשר ביחד, ולא נפרד מהבשר. - והא דלא הביא הרמב"ם דינא דברייתא הא דשרץ ושרץ דמצטרפין הנה זה נכלל במה שכתב בפר"ד מטו"א כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין:
ט ונראה דיש מקור לדין זה דאמר רב דהצירוף דם לבשר הוא רק בעודה עם הבשר. - והוא בהא דאיתא בכריתות ד' ע"ב כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב מיוחד שחלבו חלק מבשרו וכו' אוציא דם שרצים הוא דאין דמן חלוק מבשרו מצטרפין ופירש"י שאין דמן חלוק מבשרו שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום בשר שרץ. - ופריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין זה עם זה, ומשני אי לאו היקשא סד"א ה"מ לטומאה, אבל לאכילה אימא לא, אשמעינן היקשא לאכילה, והקשו התוס' תימא דנימא היקשא ונשתוק מוזה לכם הטמא ולגמור טומאה מאכילה יעוי"ש. - אבל אם אמרינן דהדרשא דוזה לכם הטמא בא להודיענו דבעינן דם עם הבשר ביחד, וזהו שנדרש וזה לכם בזה כמו שהוא כברייתי דם עם הבשר ביחד. וזהו הוי מקור לדינא דרב, וכפסקו של הרמב"ם דהצירוף דם עם בשר הוא דוקא כשהם ביחד:
י והנה הרמב"ם בפיה"מ מפרש הא דתנן טומאתו ולא שיעורו כמו בשר המת ורקב שלו לפי שכל אחד משתיהן במגע ובמשא ובאהל אבל שיעור בשרו בכזית ושיעור רקב שלו מלא חפניו יעוי"ש. מבואר מזה דסבר דיש לרקב טומאת מגע. - וכן כתב נ"כ בפר"ד מטו"א הי"א וז"ל, שיעורו ולא טומאתו כגון בשר המת ורקב שלו עכ"ל, ותמוה טובא דהלא מבואר להדיא בחולין קכ"ו ע"ב דתניא שם מלא תרוד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק, מלא תרוד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע יעוי"ש, וכן כתב בפר"ג מטו"מ ה"ג כתב להדיא הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע יעוי"ש. - ומקור לזה מהמשנה פר"ב דאהלות מ"ב דתנן מלא תרוד רקב שגבלו במים אינו חיבור לטומאה. - וזהו הטעם דאינו מטמא במגע שחסר בזה נגיעה, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מנזירות וז"ל חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד יעוי"ש. - והנה בתוסר"ע הכא במשנה מביא לדברי הרמב"ם שיש טומאת מגע לרקב, ולא העיר מאומה בסתירת דברי הרמב"ם. - וגם לא העיר מסוגיא דחולין, דמבואר להדיא דאין לרקב טומאת מגע:
יא ואין לחלק בין אם הרקב מונח בכלי למונח בלא כלי. - והיינו דבמונח בכלי יש לומר דהכלי מצרפן להיות גוש אחד, והנגיעה בהרקב שמונח בכלי נטמא גם טומאת מגע מטעם צירוף הכלי, דזה ליתא דהלא כתבו התוס' בחגיגה כ' ד"ה הכלי מצרף דלא מצינו צירוף בחולין יעוי"ש. - ובלא"ה לא מהני בזה צירוף לפי מה שביארנו בזה בספרנו דברי סופרים סי' ב', ובספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד. - וא"כ קשה טובא בסתירת דברי הרמב"ם:
יב ונראה לבאר דברי הרמב"ם דהנה שם בטו"א כתב בזה הלשון טומאתו ולא שיעורו כגון בשר המת ורקב שלו יעוי"ש. ויש להבין מה זה שכתב רקב שלו, מדוע לא כתב סתם רקב כבכל מקום. לכן נראה דהכוונה ברמב"ם דמיירי באופן שהחצי זית בשר מן המת מחובר עם הרקבון של המת. - דהיינו שעדיין לא גיזז הרקב ממקומו, ומונח כמו שהוא עם החצי זית בשר. - וזהו שכתב בשר המת ורקב שלו היינו של הבשר, ומפני שהרקבון טרם גיזוז ממקומו, וא"כ מחובר הוא חיבור טבעי - ובחיבור טבעי סבר הרמב"ם שמטמא במגע ג"כ. - וזהו שהרי הטעם שאין הרקב מטמא במגע מפני שהוא חיבור ע"י אדם ואינו חיבור כמבואר במשנה וברמב"ם, כמו שכתבנו לעיל. - אמנם כל זה באופן שנטלוהו ממקומו והניחוה בתרוד או בחפניו. - אבל כשמונח במקומו שפיר הוי חיבור מעליא גם לטומאת מגע. - ובזה יש ליישב גם שיטת רש"י בנדה נ"ו ד"ה טומאת רקב שפירש ג"כ דרקב מטמא במגע. - ולכאורה הוי זה היפוך המשנה דאהלות פר"נ, ובתוסר"ע העיר בזה, יעוי"ש. - אבל לדברינו אתי שפיר דהתם ג"כ מיירי באופן שהמת מונח במקומו, והוי חיבור טבעי, בזה הוי נגיעה מעליא גם לטומאת מגע:
יג והנה בדבר הצירוף כתב הרמב"ם בפר"ד מטו"א הי"א דבאופן שאינן שוין בין בטומאתן בין שיעורן אינן מצטרפין ואפילו כקל שבשניהן יעוי"ש. ויש לעיין דהרמב"ם פוסק בה' שבת פרח"י ה"ג דאין מצטרפין זה עם זה לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן. - איברא דשאני הא דהוצאה בשבת מטעם דכל הצירופין יש בהם חשיבות בפני עצמו כמו שאיתא בשבת ע"ו דאמר רבא שם ה"נ חזיא לדוגמא יעוי"ש. - אבל תמוה דהרמב"ם לא הביא האוקימתא הלזו, וצ"ע:
יד במשנה. כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. הנה התוס' ביומא פ"א הקשו מאי איצטרך לר"ע בפר"ק דסנהדרין לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא באהל, וגם מאי טעמא דרבנן דפליגי והא קיי"ל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. - ותירצו דמיירי ברביעית דם הבא משני נפלים שאין רביעית לא בזה ולא בזה מתחילה, יעוי"ש. ביאור דבריהם דאעפ"י שאין שיעור נפש לא בזה ולא בזה, וא"כ יש מקום לומר דלא מצטרפי שניהם ביחד לעשות נפש כיון שלא היתה בהם מעולם ענין נפש, ובזה משמיע לנו ר"ע שזה ג"כ נקרא נפש בצירוף, ורבנן סברי דאין זה נפש האמור בתורה. - אבל דבריהם תמוה טובא דהלא מבואר בפר"ב דאהלות מ"ב דסבר ר"ע דם קטן שיצא כולו אפילו כל שהוא טמא, והיינו כיון שזהו דמו שפיר קרינן בי' נפש. - ופשיטא אשר בנפל שהי' בו חצי רביעית טמא ולא בעי צירוף. - ומצאתי למהר"ם ב"ח בתוספות יוהכ"פ שהקשה בזה אתוס'. - והנה נראה דשאני נפל מקטן שנברא ואין בו רביעית דם. - וזה הדבר דקטן שנברא ואין בו רביעית דם שפיר קרינן בו נפש, כיון דחזינן דיש בו חיים. - משא"כ בנפל שאין בו רביעית אמרינן דטרם נשלם חיותו, וכיון דעומד להיות נשלם חיותו עד רביעית לולא שנעשה נפל, זה גרע טובא, ועל זה בעינן קרא לר"ע:
טו ובעיקר הקושיא דהתוס' אפשר לומר דלא שייך צירוף בדבר הבא מכח החיים, והיינו דבר שעיקר חיותו תלוי בו, לא שייך חיות של חצאין, וכיון שכל עיקר הא דרביעית דם דמטמא נלמד מדכתיב נפש כמבואר בחולין ע"ב ע"א, וזהו כיון שעיקר חיותו של אדם ברביעית דם וחצי חיות לא נחשב לחיות, וגם אם נצרף שני חצאי חיות, עדיין לא נחשב לחיות כמובן, וממילא אפשר לומר דלא אמרינן בזה ענין צירוף, כיון דגם ע"י הצירוף חסר כאן נפש האמור בתורה:
טז ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בפר"ד מטו"מ ה"ד בכזית בשר משני מתים מצטרפין, ואילו בשדרה וגולגולת פסק דאין מצטרפין יעוי"ש. ומ"ש זה מזה, ומהר"ם ב"ח שם מסיים בצ"ע. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר נ"כ משום דדבר התלוי בחיות לא שייך צירוף, והשדרה והגולגולת דינם כמו רביעית דם, אשר כל עיקר חיותו של אדם תלוי בזה, ולהכי ליתנייהו בצירוף, כמוש"נ:
א כתב הרמב"ם בפ"ב מטו"מ ה"ד וז"ל, אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת וכו' חסר עצמו אם נשאר כזית בשר מטמא כמת שלם עכ"ל. הביאור דהכזית בשר מן האבר שנפרש מן המת דינו שוה לכזית בשר הנפרש ממת ממש. - דמאי נפק"מ להאי בשר אם נפרש ממת שלם לבין אם נפרש מאבר שנפרש מן המת, כיון דסו"ס האי בשר בא ממת. - אמנם הראב"ד בהשגה ודעתו דהבשר מן הנפרש מן האבר מן המת שאני, ולא הוי דינו כהבשר הנפרש מהמת ממש. - איברא שלכאורה דבריו תמוהין משום דמה הבדל יש בין כזית בשר הפורש מן המת לכזית בשר הפורש מאבר שפירש מן המת, וכמו שתמה בזה מרן בכס"מ ומסיים בצ"ע, וע"כ סברת הראב"ד דכיון דאמרה תורה טומאה לאבר מן המת כמבואר בנזיר נ"ד הכוונה שכל טומאתו הוא מתורת אבר, ולא מטעם טומאת מת. - ממילא דינו שוה לאבר מן החי, וכשם שבשר הפורש מן אבר מן החי אינו מטמא מטעם טומאת מת אעפ"י שאבר זה דינו כמת שלם וכמו שכתב הרמב"ם שם בה"ג. - הנה כמו כן הדין באבר מן המת שהאבר יש לו טומאה מצד אבר, ולא מצד מת. וזהו כי האבר דינו כמת, אבל לא כמו שבא נפרש מן המת, אלא הרי הוא כמת עצמו. -אבל כל זה באופן שיש עליו תורת אבר, אבל כשחסר עצמו, ואין עליו תורת אבר, אין עליו ג"כ תורת מת, להכי לא הוי טומאה להבשר הנשאר אפילו כשיש בו כזית. -- אמנם שונה בבשר הפורש מן המת ממש אפילו בשפורש מן המת באופן שחותך מאבר מן המת, אמנם כיון שהאבר דבוק בגוף שלם, אין זה נקרא בשר הפורש מן האבר, אלא נקרא בשר הפורש מן המת, משא"כ בנחתך אבר מן המת, שאז יצא מטומאת מת, ונכנס לטומאת אבר, וכל טומאתו הוא רק מתורת אבר, כמו שכתבנו:
ב והנה לענין בשר הפורש מאבר מן החי המבואר במשנה עדיות פר"ו מ"ג דפליגי שם תנאי דר"א מטמא וד' יהושע ור' נחוניא מטהרים, פירש הראב"ד שם בפירוש המשנה דלענין אהל פליגי. - אבל במגע ובמשא לכו"ע מטמא יעוי"ש. - נמצא דלשיטת הראב"ד בדין בשר אין הבדל בין בשר הפורש מן החי לבין בשר הפורש מן המת, ובשניהם אינן טמאין באהל, ושניהם מטמאין במגע ובמשא. - וזהו דלא כשיטת הרמב"ם בשתיהן, דהרמב"ם סבר דבשר הפורש מן האבר שבא מן המת דמטמא גם טומאת אהל, ובשר הפורש מן אבר מן החי טהור לגמרי. - וכן מבואר בתוסיו"ט בפר"ו דעדיות שזהו שיטת הרמב"ם:
ג והנה איתא בתוספתא מגילה פר"א אין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא שאבר מן המת בשר הפורש ממנו טמא, ואבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור ע"כ. - והנה לשיטת הרמב"ם יש לפרש דבאבר מן המת בשר הפורש ממנו טמא היינו שמטמא גם באהל, ובשר הפורש מן אבר מן החי טהור לגמרי. משא"כ להראב"ד דסבר דבשר הפורש מן אבר מן המת מטמא רק במגע ובמשא, ובשר הפורש מן אבר מן החי ג"כ מטמא במגע ובמשא. - וא"כ אין הבדל ביניהם כלל לענין טומאה. - וא"כ מוכח מהתוספתא בשיטת הרמב"ם, ושיטת הראב"ד צע"ג:
א תנן במגילה ח' אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופריעה ותגלחת וצפרים. והנה איתא בירושלמי פרחה מתוך הסגר ר' יוחנן אמר טעון צפרים ר' לעזר אומר אין טעון צפרים יעוי"ש. ולכאורה קשה מהא דתנן אין בין טהור מתוך הסגר למצורע מוחלט וכו' וצפרים משמע דהטהור מתוך הסגר אין טעון צפרים, ואם אמרינן דהטהור מתוך הסגר על ידי פריחה טעון צפרים, וא"כ היאך שנה התנא דהטהור מתוך הסגר אין טעון צפרים, וקשה הא איכא טהור מתוך הסגר בפריחה שטעון צפורים, וזהו כר' לעזר וקשה לר' יוחנן. - והנה בירושלמי שם מקשה לר' יוחנן מברייתא דתניא דטהור מתוך הסגר פטור מפריעה ומפריעה ומתגלחת ומצפרים, ומשני כל מה דאנן קיימין הכא בפריחות, והיינו דהכוונה בהתנא טהר מתוך הסגר, היינו הסגר עצמו בלא טהרה אחרת, וזהו באופן שטהור מפני שעמד הנגע בלא פסיון אחרי שני שבועות או שכהה הנגע וזה מדויק בלשון התנא טהר מתוך הסגר, עי' בפנ"מ. אמנם כל זה אתי שפיר בלשון הברייתא ששנה טהר מתוך הסגר. - אבל במשנתינו ששנה אין בין מצורע מוסגר, דהכוונה מצורע שלא בא להיות מוחלט, ויש בכלל זה גם מי שנתטהר מתוך הסגר על ידי פריחה, ומכל זה לא טעון צפרים. - וקשה ג"כ מדוע לא פריך הש"ס מהמשנה. - וע"כ דסבר הש"ס דגם כוונת המשנה מצורע מוסגר, שטהור מפני ההסגר לחודיא בלא סיבה חדשה כמו הא דפריחה, רק נתטהר מפני שכהה הנגע, או שעמד בעינו. - והנה בעמד בעינו אחרי שני שבועות הסגר מבואר בברייתא בתו"כ והובא בירושלמי הכא ששנה והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח שטהור וסימני מטמאין עמו ואינו טעון צפרים. - וזהו ששנה התנא בהמשנה אין בין מצורע מוסגר, והכוונה שנתטהר מתוך הסגרו לחודיא וזה אינו מעון צפרים:
ב ויש להבין סברת ר' יוחנן דמחדש דהפריחה מתוך הסגר טעון צפרים, והלא כל עיקר הדין בצפרים נאמרה בתורה אחרי ההחלט, וזה כיון שלא נעשה מוחלט מדוע יטעון צפרים ומדוע נשתנה דינו מהא דעמד בעינו אחרי שני שבועות:
ג ונראה דמדייק ממתניתין מדחשיב צפרים אחרי התגלחת, אשר זה שלא כסדרן דהרי הצפרים באים בראשונה והתגלחת עם הקרבנות באים לבסוף באחרונה. - וע"כ כוונת התנא להורות דהצפרים באות במצורע כזה המביא קרבנות וזה דוקא במוחלט, אבל במוסגר לכו"ע אינו מביא קרבנות, והיינו אפילו למ"ד דפריחה מתוך הסגר (בעי) צפרים, אבל קרבנות אינו מביא כמבואר בירושלמי, ומפרש ר' יוחנן דזהו כוונת התנא דתגלחת וצפרים ישנן במוחלט ולא במוסגר, משא"כ צפרים בלא תגלחת ישנו גם במוסגר לפעמים כגון בפריחה מתוך הסגר, וזה מוכח מדלא שנה התנא צפרים בראשונה:
ד והנה יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם כל עיקר האי דינא דפריחה מתוך הסגר:
ה ונראה דהנה הברייתא בתו"כ דיליף מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים ופריך והלא דין הוא וכו' והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח שטהר וסימני מטמאין עמו ואין טעון צפרים וכו' יעוי"ש. הנה האי יוכיח יש לדחות לפום סוגיא דש"ס דילן דע"כ מוכח דמי שעמד בו שני שבועות לא נקרא טהור גמור בודאי אלא הרי הוא בספק טהרה מטעם דאם יהי' פסיון מטמא למפרע, וכמו שמפרש התוס' רי"ד בסוגיא דכל זמן שעומד בעינו טהרתו מסופקת היא שמא קודם שיסתלק הנגע ופשה ויטמא למפרע יעוי"ש. - וא"כ אין להזקיקו בצפרים, כיון שלא קרינן לי' וטהר, וא"כ אין זה יוכיח שאמר התנא בתו"כ. - וא"כ לפי"ז תקשה למ"ל קרא מן הצרוע לרבות פרחה בכולו. - וע"כ צריך לומר דלפי הברייתא דש"ס דילן והיא ברייתא דתני רב שמואל ב"ר יצחק ע"כ יפרש היוכיח מן מהא דפרחה מתוך הסגר דלא בעי צפרים. - והברייתא דתו"כ סבר דוטהר לגמרי משמע, והמצורע שעומד בעינו שני שבועות, הנה ג"כ כי יפשה אינו מטמא למפרע. - ושפיר הוי יוכיח מעליא מהא דעומד בנגעו שני שבועות. - אבל הרמב"ם סבר כסוגיא דש"ס דילן וכפי פירוש של התוס' רי"ד, וא"כ אין לפסוק כר' יוחנן, וכתב דטהור מתוך הסגר אין טעון צפרים, ומשמע אפילו מתוך פריחה: