נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף טז:
א אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליהן בכזית וכו' כאן בחייהן כאן במיתתן, ע"כ הסוגיא. והנה יוצא מסוגיא זו דהאיסור בשרצים תליא בטומאתו דבמיתתן, דטומאתן דכעדשה כן איסורן בכעדשה ובחייהן דלא מטמאין, שיעור אכילתן להיות לוקה עליהן בכזית, ורב דאמר דאכילת שרצים בכזית מיירי בחייהן. - אמנם כל זה לענין בשר מן החי. - והנה יש לעיין היאך הדין לענין אבר מן החי בשרצים אם גם זה נכלל בדינא דרב דשיעורו בכזית, או"ד דכיון דתליא איסורן בטומאתן, ואבר מן החי בשרצים מטמאין כמבואר בחולין קכ"ה שמטמאין מטעם אבר מן החי, וכיון שאין שיעור לאברים לטומאה, כן אית לן לומר דאבר מן החי בשרצים איסורן להיות לוקה עליו נ"כ מתורת אבר:
ב והנה מפשטות דברי רב שאמר אכילת שרצים לוקה עליהן בכזית משמע דבל אבילות שבחיים דמיירי בזה רב שיעורן לענין מלקות בכזית, והיינו כזית בשר, וליתא בזה דין אבר דסני גם במשהו בשר בצירוף גידין ועצמות. דאין לומר דכוונת רב בכזית גם לענין אבמה"ח וכמו שאמר רב בפר' גיה"נ לענין אבמה"ח דבעינן כזית בצירוף. - וה"נ לכאורה אפשר לומר דהכוונה בכזית על כל אופן היינו אם בשר בעינן כזית בשר, ואם אבר מן החי בעינן כזית מהאבר. - דזה ליתא דהרי אין נוהג אבמה"ח אלא בטהורים ולא בטמאים, ומכש"כ בשרצים. - וע"כ כוונת רב כזית היינו כזית בשר: ג והנה הרמב"ם בפר"ב ממ"א ה"ה כתב בהדיא וז"ל, אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן ואכלו אינו לוקה עד שיהי' בו כזית בשר עכ"ל, הרי מדייק הרמב"ם דגם באבר מן החי בשרצים חיובו משום בשר ולא משום אבר, ולהכי בעינן כזית בשר:
ד והנה יש להבין טעמא מאי מדוע לא הוי איסורו כטומאתו. - והנה הה"מ כתב שם וז"ל, והטעם מפני שטומאת האברים אינה חלוקה בשרצים משארי הטומאות שכל הטומאות אבריה] מטמאין ג"כ בכל שהן עכ"ל. - אבל זה נדרש לביאור דהלא גם אם שאין שיעור לאברים לטומאה כבכל הטמאים. - ומטעם זה כן הדין בשרצים גם כן, אבל תמוה מדוע לא נימא דשרצים כיון דאמרה תורה דאיסורו כטומאתו, א"כ תהי' האיסור שבו ג"כ בתורת אברים, ואין לו שיעור:
ה ונראה בביאור הדברים ושיטת הרמב"ם בזה, והוא דהנה זה ודאי דליתא דין אבר מן החי בשרצים כיון שאינו נוהג בטמאים וכש"כ בשרצים. וע"כ דכל עיקר חיובו בבשר הוא משום טמא. - נמצא דאיסורו וטומאתו בע"כ אינו שוה, דטומאתו הוא מתורת אבר כדין אבר דעלמא, ולא בעינן בשר רק להשלים התנאי דאבר, אבל איסורו שהוא מטעם טמא, אין לו שייכות לתורת אבר, להכי בעינן כזית בשר. - ולהכי אין לומר שתהי' איסורו כטומאתו דלהוי אסור מטעם אבר כטומאתו, כיון דלא שייך תורת אבר באיסורו. - וזה ודאי דאין מחדש דין חדש שתהי' תורת אבר לענין איסור, דזה לא אמרה תורה למידרש כן. - והיינו דהתורה חידשה למידרש כטומאתו כך איסורו רק לענין השיעור באופן שעצם האיסור כבר נודע לנו, וזה שייך בהא דבשר במיתתן. משא"כ באבר מן החי דליכא איסור בשרצים מצד אבר מן החי, רק האיסור משום טמא, וא"כ אין לנו לומר כטומאתו כך איסורו להיות אסור משום אבר, כיון דהתורה לא אסרה באלו בתורת אבר, כיון שאין אבמה"ח נוהג בהו. - וממילא דין אבר ליכא הכא, ודינו כבשר ובעי כזית:
ו אמנם לפי"ז קשה טובא בהא דבהמה טהורה דיש לה דין אבר מן החי. - וכיון דבפסוק זה דלא תשקצו את נפשותיכם גם בהמה ועוף כתיבי. - וכן מבואר בתוס' ד"ה אמר שכתבו דהא בהמה איתקש לשרצים בהאי קרא, והכוונה דגם בהמה איתקש אכילה לטומאה. - ומדוע לא נדרש בהו כטומאתן כך איסורן, ונפק"מ דליחייב על אבמה"ח אף שאין בו כזית כדין אבר לטומאה שאין לו שיעור. ותקשה מזה לרב דבעי כזית באבר מן החי, וכן פסק הרמב"ם דבעינן כזית בצירוף הגידין והעצמות. ולענין טומאה מטמאין בכל שהן. - ונראה דזהו הא דפריך בירושלמי נזיר פר"ו דאיתא שם התיב רבי אלעזר הרי אברי בהמה טהורה מטמאין בכל שהן ואכילתן בכזית יעוי"ש, וע"כ הכוונה על אבר מן החי דבעינן כזית. - איברא דיש לפרש על אבר מן הנבלה פריך שג"כ שיעורו בכזית בשר. - אבל גם אבמה"ח ישנו בהאי פירכא. - ומשני שם חייא בר אבא משום דכתיב לא תאכל כל נבלה יעוי"ש, והביאור דכל מה שנכלל בתור נבלה שיעורו בכזית, ואבמה"ח ג"כ בתורת נבלה יכונה מטעם חסרון שחיטה ושיעורו בכזית:
ז תוס' ד"ה מ"ט וכו', וסתם אכילה בכזית. - והנה מדכתבו התוס' סתם אכילה, ולא כתבו אכילה בכזית, משמע מזה דסתם אכילה בתורה על כזית נאמרה. - וזהו דלא כהרא"ם הובא במל"מ פר"א מחו"מ ה"ז, ובפר"ד דשבועות ה"א דסתם אכילה בכ"ש, ומצד ההלמ"מ השיעור בכזית: