אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף טז.

דף טו:

א אמר רב לא שני אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן טמאין בפני עצמן, ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפין, ורב אסי אמר טהורין לעצמן וטמאין לעצמן וכו', מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין זה עם זה, הא מיתת שניהם מצטרפין וכו' אמר לך רב אסי האי תנא סבר איסור חל על איסור, ע"כ הסוגיא. - והנה יוצא מזה דלמ"ד איסור חל על איסור מצטרפין, וממילא לדידן דקיי"ל אין איסור חל על איסור אין מצטרפין חצי זית מטמאה עם חצי זית מנבלה טהורה להיות שיעור שלם מנבלה. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ממ"א הי"ז דנבלות מצטרפות היינו כל מיני נבלות מטהורות וכל מיני נבלות מטמאות. - אבל נבלה מטהורה עם נבלה מטמאה אין מצטרפות. - וזהו כמו שסובר הרמב"ם בכל מקום דאין איסור חל על איסור. - אמנם הראב"ד השיג שם וז"ל כתב הראב"ד ז"ל פלוגתא היא במעילה ורב אסי הוא דאמר הכי, ולוי פליג עלייהו וברייתא מסייעא ללוי דמצטרפי עכ"ל, ודבריו תמוהין דהלא כיון דזה תליא בדין אין איסור חל על איסור, ובעצם דין זה לא פליג הראב"ד על הרמב"ם בשום מקום, וא"כ אין מקום להשגה זו, והה"מ תמה בזה על הראב"ד כמבואר:

ב והנה הלח"מ כתב לבאר דברי הראב"ד דמפרש כפירוש התוס' במעילה דרב ולוי סברי דכו"ע מודו דאין איסור חל על איסור וכו' אלא טעמא דלוי דהכא מודה דאיסור חל על איסור משום דגלי קרא בנבלה דכתיב ואכול לא תאכלוהו התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול, על איסור חלב, והוא הדין דחייל על איסור טומאה, ולהכי השיג על רבינו דהי' לו לפסוק כלוי דברייתא מסייעא לי', והיינו דמפרש כפירושם של התוס' דהגמ' לרב נמי פריך אבל רבינו אפשר שסובר כפירש"י, וברייתא לא הוי תיובתא לרב עכת"ד:

ג אבל דברי הלח"מ תמוה כאשר יבואר דהנה לפי פירושם של התוס' דבאמת לוי סבר אין איסור חל על איסור בעלמא, ורק בנבלה שאני מטעם דגלי רחמנא דנבלה חלה על חלב, וכיון דגלי גלי וחל גם על טומאה. - הנה ע"כ צריך לומר דלוי סבר ג"כ בעלמא דאין איסור חל על איסור גם בכולל. - דאל"כ אלא סבר דאיסור חל על איסור בכולל, א"כ אין ללמוד מהא דחל נבלה על חלב שהוא מטעם חידוש התורה בנבלה, אלא הוא מטעם דהוי נבלה איסור כולל לגבי חלב. - והוכחה לזה מהא דזבחים פ"ד דדריש רבי יהודה יכול תהא נבלה עוף טמא מטמא בביה"ב ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה, והיינו דאין איסור נבלה חלה על טמאה עוי"ש. והנה לפי מה שפירשו התוס' ללוי דסבר דחידוש התורה שנבלה תמיד חל על איסור, וע"כ צריך לומר דחלב שאני משום דהוי איסור כולל. - אבל נבלה על טמאה דלא הוי איסור כולל להכי לא חל על איסור טמא. - ולפי"ז אין ללמוד בהא דחל נבלה על חלב הוא מטעם איסור כולל. - וסברת התוס' ע"כ דללוי אין הבדל בין איסור כולל לסתם איסור והיינו דסבר דבאופן שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל לא חל. - ולהכי שפיר יליף מהא דנבלה חל על חלב דמזה נלמד דאיסור נבלה חידוש הוא וחל על איסור. - אבל למאן דסבר אין איסור חל על איסור, ובכולל חל איסור על איסור, א"כ אין ראי' מהא דנבלה חלה על איסור חלב דשאני התם דהוי איסור כולל. - וא"כ הרמב"ם דסבר אין איסור חל על איסור, ובכולל סבר הרמב"ם דחל על איסור, וא"כ אין ראי' מהא דנבלה אחלב. - וא"כ אין מקום להשיג על הרמב"ם, ודברי הראב"ד תמוה:

ד והנה אפשר לומר דהראב"ד מפרש ברייתא דרבי יהודה כמו שפירש הר"ש פר"ג דטהרות מ"ג שמפרש דמאן דסבר איסור חל על איסור ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה בלבד יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבלה וטמא יעוי"ש, נמצא לפי"ז דנם רבי יהודה סובר הא דנבלה חלה על חלב הוא משום חידוש התורה וא"כ הוא הדין דחל נבלה אטומאה. - אבל דברי הר"ש תמוה מסוגיא דחולין ק' ע"ב דמדייק מזה דרבי יהודה סבר אין איסור חל על איסור:

ה נראה דהנה הוקשה לרבותנו בעצם הפלוגתא דלוי ורב אסי דלכאורה משמע דפליגי באיסור חל על איסור, אבל זה תמוה לומר דפליגי בפלוגתא דפליגי תנאי בעלמא וכמו שהקשו בזה התוס'. - לכן נראה דמפרשי דפליגי אם בהמה טמאה מתה אם היא בתורת נבלה, היינו שהיא נבלה נ"כ, וטומאתה טומאת משא היא מטעם טומאת נבלות. - וממילא אסורה ג"כ מצד נבלות ויש עליה שני איסורים איסור טומאה ואיסור נבלות ואעפ"י שאין איסור חל על איסור, זהו מטעם שאין האיסור הראשון מניח להאיסור השני לחול עליו, אבל עכ"פ יש האיסור ומתלא תלי כדאמרינן בעלמא שאין איסור חל על איסור, אבל יש מציאות האיסור, או"ד דטומאת נבלות בבהמה לא הוי מצד נבלה, אלא דין הוא שבהמה טמאה כשהיא מתה יש לה טומאת משא מצד עצמה ולא משום שם נבלה, וממילא אין לה גם איסור נבלה:

ו ובזה פליגי לוי ורב אסי דלוי סבר דבהמה טמאה כשהיא מתה טומאתה מצד שהיא נבלה, ואעפ"י שאין איסור נבלה עליה, אבל זהו רק מפני החלות שאין לה מקום לחול, אבל עכ"פ נבלה היא. - ולהכי בחצי זית ממנה שאין עלי' איסור טמאה, ואפילו למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה, אבל ע"כ לא הוי אלא איסור בעלמא כמו"ש התוס' בשבועות כ"ג ד"ה דמוקי. - ואעפ"י שגם לענין איסור נבלה ג"כ לא הוי אלא איסורא בעלמא. - אמנם כיון דנבלה היא בעצם גם לענין איסור, להכי מצטרפי השני חצאי שיעור לאיסור נבלה היינו שמצטרפי לטומאה. ורב אסי סבר דכל עיקר טומאת בהמה טמאה לא מצד שהיא נבלה כשהיא מתה. - אלא דין הוא בבהמה טמאה כשהיא מתה שיש לה טומאת משא, וכיון שכן אין לה כלל שם נבלה ותוארה, וממילא הוי איסור נבלה אצלה כאילו אינה במציאות, וממילא לא שייך בזה לומר צירוף:

ז וכשמשני רב אסי האי תנא סבר איסור חל על איסור לא הוי הפירוש דחל ממש איסור נבלה על טמאה, דלא בעינן לזה, והיינו דאפילו אם אמרינן אין איסור חל על איסור, הכא הכוונה דישנו לאיסור נבלה באיסור טמאה והיינו דישנו להאיסור במציאות ומתלא תלי והעיקר שיש שם נבלה ותוארה בטמאה. וזה די לענין צירוף. - נמצא דאפילו אם אמרינן בעלמא אין איסור חל על איסור שייך הכא בצירוף ללוי. - וזהו שכתב הראב"ד דכיון דהתנא דברייתא מסייע ללוי יש לפסוק כוותי'. - אבל הרמב"ם ע"כ סבר דהכא בבהמה טמאה ליכא שום ענין דנבלות לא בטומאתה ולא באיסור שלה, ולא אמרינן הכא דאיסור נבלות מיתלא תלי כיון דלא נאמר הדין נבלות הכא. והיינו דדין נבלה נאמרה רק בבהמה טהורה הטעונה שחיטה, ולא בבהמה טמאה. - ומה"ט ליתא בצירוף:

ח והנה לפי"ז הא דקאמר הסוגיא בחולין קע"ב דפריך שם וסבר רבי יהודה איסור חל על איסור והתניא רבי יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא יעוי"ש. הרי חזינן דזה תליא באיסור חל על איסור. - וזהו ע"כ כשיטת לוי דישנה לאיסור נבלה גם בטמאה, וא"כ ראי' מזה לשיטת ראב"ד שיש לפסוק כלוי. - ולכאורה יש לקשות מדברי ר' יהודה עצמו. - אבל אין זה פירכא דיש לומר דכוונת רבי יהודה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה, היינו שאין בזה איסור נבלה כלל. - וע"כ מאן דסבר איסור חל על איסור מפרש הכי להקרא. - כן נראה לבאר שיטת רבותינו הרמב"ם והראב"ד כמו שנתבאר בס"ד:

ט וסעד לדברינו בביאור הרמב"ם לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ב וז"ל אין אסור משום נבלה אלא מינים טהורים בלבד מפני שהן ראוין לשחיטה וכו', אבל מינין טמאים אין שחיטה מועלת בהן בין שנשחטה כראוי בין שמתה כדרכה בין שחתך בשר מן החי ממנה ואכלו אינו לוקה משום נבלה וטרפה אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה. - וכתב הה"מ שמקור לזה מהספרא יעוי"ש. - הרי מבואר כמו שכתבנו. - איברא דיש להעיר מהא דאיתא במכות ט"ז אמר רבה בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה ששה ה' משום בריה, ואחד משום כזית נבלה יעוי"ש, חרי חזינן דגם בשרצים יש איסור נבלה. - אמנם הרמב"ם מתקן זה בלשונו הזהב בפר"ב ממ"א הכ"ד שהביא להאי דינא וכתב ואחת משום כזית מנבלת הטמאים יעוי"ש, הרי שמפרש הרמב"ם בנבלה דקאמר הש"ס הכוונה משום בשר שרץ טמא כמו"ש הכס"מ שם:

י ומיושב בזה הא דהקשה התוס' שם במכות וז"ל אבל קשה היאך יצטרף אותו שלם לכזית נבילות. - והלא אין איסור נבילות חל עליו דה"ג אמר במס' מעילה דאין איסור נבלה חל על איסור בהמה ממאה עכ"ל, אבל לדברי הרמב"ם אתי שפיר דאין הכוונה נבלה ממש, אלא הכוונה משום שרץ מת, והאיסור הוא מחמת עצמו ולא בעינן לחלות:

יא איברא דאכתי לא ניצל הרמב"ם מהקושיא שיש להקשות דכיון דסבר הרמב"ם דאין בטמאים איסור לאו דנבלה, והיאך ילקה בזה משום נבלת בהמה טמאה. - וכיון שכבר לקה משום שרץ טמא, וא"כ איזה לאו עוד איכא. - והה"מ והלח"מ הקשו בזה בצ"ע. - אבל נראה דשם נבלה דהכא הכוונה משום שרץ טמא כמו"ש הכס"מ. - ולא קשה מה שהקשה הח"מ דכיון דכבר לקה משום שרץ, דיש לומר דזה נתחייב משום בריה אעפ"י שאין בו כזית. אבל כשהשלים לכזית ניתוסף עוד חיוב עבור האכילה בעצמותה, וכן משמע בירושלמי נזיר פר"ו ה"א דאיתא אוכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים אחת משום בריה, ואחת משום נבלה כמבואר שם. ר וביאור הדברים משום דהתורה קורא לכל הני בשם נבלה כדכתיב בקרא בפ' שמיני בשרצים וכל אשר יפול מנבלתו עליו יטמא, וגם בבהמה ממאה כתיב כל הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב, חרי חזינן דהתורה מכנה אותם ג"כ בשם נבלה וממילא לענין חיוב מתחייב על אכילתן בכזית. אבל עיקר חיובם לא הוי משום נבלה, אלא משום שרץ טמא, ובהמה טמאה. - ונפק"מ לענין התראה שצריך להתרותו משום שרץ טמא, ובהמה טמאה. - וגם נפק"מ לענין צירוף שאינם באים בצירוף עם נבלת בהמה טהורה מפני שהם שני שמות:

יב ולשיטת הרמב"ם לפי מה שביארנו מיושב הא דהקשו האחרונים מדוע לא יצטרפו השני חצאי זיתים לחיוב נבלה, משום דאם אמרינן דעיקר הדבר משום דלא חל איסור נבלה על איסור טמאה. - וקשה הא קיי"ל דחל איסור לאו על איסור חצי שיעור אפילו למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה כמו"ש התוס' בשבועות כ"נ ד"ה דמוקי יעוי"ש. - והנה הכא דהוי רק חצי זית מטמא. - ועכשיו בצירוף איכא כזית שלם מנבלה, וא"כ ילקה משום נבלה, ובנבו"א ליומא ע"ג מפלפל בזה טובא יעוי"ש. - אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר שאינן באים בצירוף מטעם אחר מפני שהם שני שמות כמו שנתבאר: יג והנה לשיטת התוס' שמפרשים הסוגיא שהוא מפני שאין איסור חל על איסור בודאי תקשה כמו שכתבנו וביותר דהתוס' בחולין ק"ב ד"ה שאין הקשו שם אמאי לא יחול איסור אבמה"ח כיון דליכא טרפה אלא חצי שיעור יעוי"ש, הרי מבואר דסברי התוס' דאבר מן החי שיש בו שיעור חל על איסור חצי שיעור של טרפה. - והנה אפשר לומר דשאני הכא דנטל חצי שיעור מבהמה טמאה לאחר שמתה. - והיינו דכיון שבשעה שמתה לא היה עליה איסור נבלה ורק מפני שחתך ממנה כחצי זית לא אמרינן בזה דחוזר וניעור איסור נבלה. - ולא שייך בזה מיתלא תלי כהא דיבמות ל"ב דשאני התם שנפקע איסור הראשון ממש. - משא"כ הכא דהאיסור טמאה לא נפקע מהבהמה, ורק מפני המעשה שחתך ממנה חצי שיעור, בזה לא אמרינן דעל ידי מעשה שלו תהי' נפקע איסור טמאה. - ואם באמת לא נשאר ממנה רק כחצי זית אפשר שישנם בצירוף ובאופן זה מיירי שם בתוס' חולין בהא דתלש מן הטריפה. - אבל דוחק הוא. - אבל אפשר לומר דכיון דמעיקרא לא חל שוב אינו חל נם אח"כ, ובזה פליגי רב ולוי. - ובזה אפשר לומר דהוי רב ולוי לשיטתם בחולין ק"ח בחצי זית בשר וחצי זית חלב. - ומצאתי בספר נחלת יהושע סימן ו' נחית לזה. - ומיישב בזה קושיות התוס' דליכא למימר דפליגי באאחע"א דפליגי תנאי בזה, אבל לפירוש זה פליגי באופן שלא חל מעיקרא אם חל אח"כ. - ובספר מלבושי יו"ט בסי' ז' בקונט' ק"ו, כתב דפליגי אם איסור שלם חל על חצי שיעור:

יד אמנם התוס' ע"כ לא סבר לה להני חילוקים מדחזינן שהקשו מדוע פליגי בפלוגתא דתנאי, והכוונה דמאי חידושא משמיענו. - וע"כ דלא סברי התוס' לכל הני סברות, ואם בשביל הקושיא מדוע לא יחול איסור נבלה על חצי שיעור דטמאה. - נראה דפשיטא לבעלי התוס' דהכא לא שייך זה מטעם דכיון דע"כ לא שייך לומר חלות האיסור נבלה על חצי שיעור דטמאה רק לאחר הצירוף, דקודם הצירוף ליכא בנבלה שיעור נבלה, ולא שייך חלות דחמור על הקל דהיינו השיעור שלם על חצי שיעור, ורק לאחר הצירוף שיש כזית נבלה בצירוף עם הטמא אז שייך החלות דשיעור שלם על חצי שיעור. - וכיון שאין לומר חלות קודם הצירוף, אמרינן לאידך גיסא שלא יצטרף, ואין כאן חלות, דהרי אין לומר חלות בכדי שיצטרפו, כיון דקודם הצירוף ליכא החלות, וזה נראה בס"ד:

טו שם. אימא הא חיי שניהם מצטרפין ומני רבי יהודה היא דאמר אבמה"ח נוהג בטמאה. - וקשה לפי מה דאמר רב בחולין ק"ב דכו"ע סברי דב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים יעוי"ש, וא"כ הלא מצינן לתרוצו הברייתא לכו"ע והדיוק הא דחיי וחיי מצטרפין לאבמה"ח ונפק"מ לב"נ:

טז והנה אפשר לומר דהנה הקשו בתוס' היאך אמרינן דחיי וחיי מצטרפין הא אמרינן בסו"פ ניה"נ דאף באבר שלם אם חלקו מבחוץ אינו עובר עליו אלמא דאם חלק האבר לשנים ואכלו כולו פטור, וכש"כ כזית משני אברים חצי אבר מזה וחצי אבר מזה דפטור, אלא ש"מ דע"כ מיירי הכא לענין אבילה בבשר הפורש מן החי יעוי"ש. ביאור דבריהם דבבשר הפורש מן החי גם כי חלקו לשנים חייב משום בשר מן החי. - דדוקא באבר הנחלק דינא הכי דבעינן כצורת אבר:

יז והנה לפי"ז אפשר לומר דאין ב"נ מוזהר על בשר מן החי. - והיינו דלר' יוחנן דאמר בחולין ק"ב דבשר מן החי חייב משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו יעוי"ש, נמצא דאזהרתי' משום טריפה, ועל זה אין ב"נ מוזהר. - ולהכי לא מוקי הש"ס הכא דנפק"מ לב"נ כיון דבבשר מן החי מיירי, ובזה אין ב"נ מוזהר:

יח אבל קשה להרמב"ם דפוסק בפר"ט מה' מלכים הי"א דב"נ מוזהר נם על בשר מן החי יעוי"ש. א"כ תקשה מדוע לא משני הש"ס הכא דמיירי בבשר מן החי ונפק"מ לב"נ. - ואפשר לומר דלב"נ בבשר לא בעינן לצירוף מטעם דלא ניתנו שיעורים לב"נ כמו"ש הרמב"ם שם בהלכה י' דחייב על בשר מן החי בכל שהו. - ומוכרח הש"ס לאוקמי בטמאים ואליבא דר' יהודה:

יט והנה בעיקר קושיות התוס' מהא דאבר שחלקו דפטור הנה לשיטת רש"י בחולין שמפרש בעיקר הטעם דחלקו בפנים דפטור הוא מטעם דכיון שחידוש הוא דהתורה חייבה גם על גידין ועצמות, ולהכי בעינן שיאכל בבת אחת ולא בזה אחר זה באכילת פרס. - אבל אם חלקו מבחוץ ובלען בבת אחת חייב כמבואר שם. - ולפי"ז אתי שפיר הכא דכיון דהחילוק שמבחוץ אינו מגרע את החיוב אם רק הבליעה היתה בבת אחת, וא"כ שפיר יש מקום לומר דאם נטל שני חצאי אברים מטהור ומטמא ובלע אותם בבת אחת דחייב. - ומיושב קושיות התוס' לשיטת רש"י. - אמנם התוס' שם חולקים על שיטת רש"י וסברי דאם חלקן מבחוץ לא מהני לחייבו גם אם היתה הבליעה כאחת יעוי"ש, ולפי"ז לשיטתם הקשו שפיר:

כ והנה לשיטת הרמב"ם בפר"ה ממ"א דאם חתך מקצת מאבר שאין בו עצם עובר ג"כ משום אבמה"ח כמו החותך מן הטחול או מן הלשון כזית עובר משום אבמה"ח ושיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דאף בחלקו מבחוץ אם הבליעה היתה כאחת חייב.- וגם אפשר לומר דבזה שאין בו גידין ועצמות לא בעינן שתהי' הבליעה כאחת, וגם בזה אחר זה אם הוא באכילת פרס סגי, מטעם דבזה לא הוי חידוש. וכן כתב המנח"ח במצוה תנ"ב. - וא"כ אתי שפיר הכא דמצינן למימר הא דחיי וחיי מצטרפין מיירי בכזית בשר מן האברים שאין בהם גידין ועצמות דהחלוקה אינו מגרע החיוב. - וא"כ גם הצירוף לא מגרע החיוב למ"ד דנוהג בטמאים דין אבמה"ח. - והנה נם לשיטת התוס' דהחילוק האבר מגרע החיוב, אפשר לומר דזהו דוקא באבר שיש בו גידין ועצמות, וזהו ע"כ גם כן מצד שהוא חידוש התורה. - אבל באבר שאין בו גידין ועצמות, ושיעורו בכזית החילוק האבר אינו מגרע החיוב, וא"כ שפיר מהני הצירוף משני אברים. - ושפיר מצינו לאוקמי' החיוב באבר מן החי, ומדוע דחקוה התוס' לומר דמיירי בבשר מן החי. - וע"כ צריך לומר להתוס' לא סברי בהאי דינא כהרמב"ם לחייב על כזית מן האבר שאין בו גידין ועצמות. - אלא שיטת התוס' דאין לחייבו משום אבמה"ח בכזית הנפרד מאבר שאין בו גידין ועצמות. ובלא"ה יש חולקין על הרמב"ם בדין זה כמבואר שם בהה"מ, וכתב שזהו דעת הראב"ד בהשגה. - ומוכח מזה שגם דעת התוס' כהיש חולקים. - והתוס' לשיטתייהו שכתבו בחולין צ"ו ע"ב ד"ה ורבי יהודה דלעולם לא מחייב משום אבמה"ח עד שיאכל אבר שלם יעוי"ש. - והנה פשטות הסוגיא משמע דמשום אבמה"ח מיירי. - וזה אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דמיירי שנטל חצי זית מזו וחצי זית מזו היינו מהאברים שאין בו גידין ועצמות דאין החילוק מגרע חיובם, ומהני גם צירוף:

כא והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל, תימא הוא זה ומ"ש זה מן הבשר החי שאין בו אלא משום טריפה עכ"ל. - והנה כוונתו דכיון דבתולש כזית בשר מן אבר שאין בו גידין ועצמות יש בו משום אבמה"ח א"כ גם בתולש בשר מן החי ממש הרי זה לא גרע מן הנוטל מאבר שנקרא אבמה"ח וכש"כ בנוטל מבהמה חיה כזית בשר פשיטא שזה נקרא נוטל מן החי, ומדוע לא יתחייב רק משום ובשר בשדה טריפה. - והנה לכאורה אפשר לומר דהא דמחייב בבשר מן החי מיירי בתלש כזית בשר ממקום שאין זה בתור אבר אבל בתולש כזית בשר מאבר אחד מן האברים הרי"ז ג"כ בכלל אבר מן החי, ורק בתולש מן הבהמה חתיכת בשר ממקום שאינו אבר, כגון שחתך מן הגרון וכדומה, ובזה החיוב מן ובשר בשדה טריפה. - אבל זה ליתא דמלבד דחידוש גדול הוא. - אבל כוונת הראב"ד להקשות דע"כ לא גרע בהמה כולה בחייה להיות דינה כאבר:

כב ונראה בסברת הרמב"ם דכיון דאבר מן החי נלמד מהא דאמרה תורה לא תאכל הנפש עם הבשר והיינו דאבר נקרא נפש מטעם שאם יחתכנו אינו עושה חליפין וכדפירש"י שם בחולין מפני שלא ישוב עוד הנפש הנטולה שאינה חוזרת יעוי"ש. וכל זה שייך בשחתך אבר שלם, אבל בחתך חתיכת בשר מן הבהמה, כיון שעושה חליפין דהרי חוזרת ומגדלת בשר אחר כדרכן של בע"ח אין זה נקרא נפש. - אמנם בשנטל וחתך אבר שלם מן הבהמה שזה נקרא אבר מן החי, אז כל האבר נקרא כן, אפילו הבשר ממנו, וממילא גם הבשר מכונה בשם אבר מן החי. - וזהו כוונת הרמב"ם ומיושבת השגת דראב"ד: כג ולפי"ז הא דבשר הבא מאבר מן החי שאין בו גידין ועצמות הנה כל האבר כולו נקרא נפש וממילא כל כזית וכזית בשם נפש יכונה מטעם טבעו שעושה פעולת החיים. - וזהו פעולת אבר, ולא פעולת בשר. - ובזה ניחא מה שקשה לכאורה -מדוע לא יתחייב גם משום ובשר בשדה טריפה. - ומצאתי אח"כ במנח"ח שמביא שכן הקשה הפר"ח. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר. - והיינו דהבשר הזה בשם אבר יכונה, מטעם שפעולתם פעולת אבר, ולא פעולת בשר. - וזה נראה בס"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה