אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף יד.

דף יג:

א איתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה רבי יוחנן אמר אסורה ור"ל אמר מותרת וכו'. איתבי' ר"ל לר"י הקן שבראש האילן של הקדש וכו' מאי לאו דאיתבר מגופה וקתני יתיז בקנה. - וקשה הא אמרינן דזה הוי כנשתברה מאיליה ומותרת, א"ב גם כל האשירה תהי' מותרת, וא"כ אמאי אמרינן יתיז בקנה ואסור לעלות באילן. - ואפשר לומר דבשביל נטילת מעט מן האילן לא נתבטלה ע"ז כולה, ורק השברים נתבטלו, אבל יש לדחות דהרי איכא למימר דלאחר השבירה שנטלו העופות עדיין עובדין לאשירה, והיינו עיבוד מחדש, אח"כ מצאתי בהמניח להמל"מ פר"ז מע"ז ד"ה ודע שמביא בשם לחם סתרים ובשם ספר מעשה חייא שהעיר בזה:

ב שם א"ה אמאי של הקדש אין נהנין. - וקשה מדוע לא נימא דשאני הקדש מטעם דאסרו חכמים בהנאה מה שמונח ברשות הקדש כמו הא דהקדיש שובך ונתמלא יונים כמשנה דלעיל וביותר כמו שפירשנו לעיל לשיטת רש"י בע"ז והרמב"ם הכא בפיר"מ. - ומזה משמע כשיטת השיט"מ דלא גרס גירסא זו וגרס דיקא נמי וכו':

ג והנה במסקנא מסיק הש"ס אפרוחים כאן וכאן מותרין, ביצים כאן וכאן אסורים יעוי"ש. - והנה בדבר הקנים לא נזכר, והתוס' ד"ה אפרוחין כתבו דגם הקנים שוה בשניהם לאיסור הנאה יעוי"ש. אבל הרמב"ם תפס לדינא דהקן של אשירה מותר כמו שכתב בפר"ז מה' ע"ז הי"ב, ובהקדש פסק לאיסורא בפר"ה מה' מעילה דאין נהנין ממנו וזהו כמו שכתב בפיה"מ, והטעם בזה דאסרו חכמים כל שהוא ברשות הקדש אעפ"י שאין לו יד, וביותר שכן מדויק לשון המשנה. - והנה מרן כתב שם בה"ז וז"ל ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו, ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים ממנו עכ"ל. ותמהנו טובא איה מצא מרן שכן הדין בעצים דאייתי מעלמא שמותר ליהנות ואם בשביל הפירכא דפריך הש"ס א"ה אמאי לא נהנין הלא למסקנא כתבו התוס' דהקנים בשניהם אסורים. - וביותר אם אמרינן דגירסת הרמב"ם כגירסת השיט"מ, וביותר שכן מתאים לדינא עם המשנה הקודמת להא דבור ונתמלא מים, ואפשר שכוונת מרן דכיון דרב אשי מסיק דהעיקר בצריכות לאמן, וע"כ הביאור בזה מפני שהן בגידולי האילן, וזה לא שייך בהא דהקן, דהקן אינו נצרך להאילן, וא"כ אינו דומה לגידולין, ואינו דומה לביצים ואפרוחים אשר נתהוו בהאילן, אבל זה לא שייך בהקן באופן דאייתי עצים מעלמא. - ועיקר יסוד מרן על דברי הרמב"ם בפר"ז מע"ז הי"ב שמחלק בין ביצים ואפרוחים להקן, דביצים ואפרוחים אסורין והקן מותר מפני שהביא עצים ממקום אחר כמבואר שם וא"כ מדוע אוסר בקן של הקדש כיון שאין זה דומה לגידולין, וגם אינו דומה לדין המשנה דלעיל לבור ונתמלא מים, משום דהתם עכ"פ כיון דצריכי לבור דומיא לגידולי הקדש, כן נראה בביאור דברי מרן. - והנה בסתירת דברי הרמב"ם הקשו גם הלח"מ והמל"מ. - אבל לפלא שלא העירו בדברי מרן וכוונתו:

ד ונראה דהנה בהא דאייתי עצים מעלמא פליגי הרמב"ם והראב"ד בפ"ז מע"ז הי"ב דהרמב"ם כתב והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר, וכתב הראב"ד אמר אברהם דוקא שהביא ממקום אחר עכ"ל, ביאור הדברים דהראב"ד סבר דבעינן בידיעה ברורה שהביאו העצים ממקום אחר אבל בסתמא לא מהני, ודעת הרמב"ם דסמכינן ארובא דרוב מביאין ממקום אחר, וע"כ דסבר הראב"ד דמשום חומרא דע"ז לא סמכינן ארובא והרמב"ם סבר דסמכינן ארובא. - והנה אנן קיי"ל דבע"ז אזלינן בזה בתר רובא כמבואר בפר"ג דע"ז ובתוס' שם. - משא"כ בהקדש לא סמכינן ארובא מטעם דהוי דשיל"מ משום דמהני חילול, עי' פסחים כ"ז ובתוס' שם ד"ה הקדש. - ולהכי לא סמכינן ארובא. - ואפשר דגם כשאנו ראינו דאייתי עצים מעלמא, יש לחוש שמא נטל העוף גם מהאילן של הקדש, וכיון דהוי דשיל"מ ע"י חילול, להכי אסור ליהנות גם מהקן:

ה והנה הא דיתיז בקנה כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל, ומה שאמר יתיז בקנה ר"ל שיניד האפרוחים ואז יקח אותם עכ"ל. מבואר שהרמב"ם אינו מפרש דכוונת התנא שאמר יתיז בקנה היינו שלא יעלה באילן, אלא הפירוש שקודם שבא ליקח את האפרוחים צריך להנידם ממקומם, והביאור בזה מפני שדעת הרמב"ם שכל עיקר האיסור בביצים ואפרוחים שצריכין לאמן דאסורין הוא מפני שנעשה האילן בסיס להן כמו שכתב שם בפר"ז מה' ע"ז, וביאר מרן שם דמפני שהוא כבסיס להן גזור רבנן דאי שרית לאיתנויי מינייהו אתי לאיתנויי מינה יעוי"ש. והביאור בזה מפני שהם כגוף אחד ובאילן עצמו. - ומזה הטעם כתב הרמב"ם דהפירוש יתיז בקנה היינו דאפילו בהאפרוחים שאינם צריכין לאמן מ"מ לא שרי ללוקחם אם הם בשעה זו בלא תנועת חיים מצד עצמן כגון אם הם בשינה או כפותים. - להכי צריך לנענע אותם בכדי שיהיו מובדלים מן האילן. - נמצא דלפירוש הרמב"ם הא דיתיז בקנה לא קאי על הקן בעצמו אלא על האפרוחים. - אבל אין זה נוגע לדינא, כי ממילא כשבא ללוקחם הם נדים ונעים. אלא הפירוש בהמשנה יתיז בקנה היינו שרשאי ללוקחם עם הקן והפירוש בקנה היינו הקן, והפירוש שמניד האפרוחים עם הקן ולוקחם. - ובזה מיושב מה שקשה מדוע השמיט הרמב"ם הא דיתיז בקנה, והלח"מ שם עמד בזה. - אבל לפי מה שביארנו דהרמב"ם לשיטתו בפירוש המשנה אתי שפיר כי התנא לא שנה כלל האי דינא דאסור לעלות באילן ולא הוצרך לזה כי ממילא ידוע הדין דאשירה אסורה בהנאה: ו ולפירוש זה אתי שפיר מה שכתבנו לעיל להקשות בהא דסבר הש"ס דהא דתנן שבאשירה יתיז בקנה באיתבר מגופה וקתני יתיז בקנה דשמעינן מזה דנשתברה מאליה מותרת, וכתבנו להקשות דלפי"ז מדוע יתיז בקנה ואסור לעלות באילן כיון שנתבטלה האשירה. - אבל להרמב"ם דמפרש דלא מפרשינן הא דיתיז בקנה שאסור לעלות באילן, אלא היתרא קמ"ל, דהאפרוחים והקן מותרים, ומזה ראי' לפירוש הרמב"ם:

ז והנה בעיקר הפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד בהני עופות דמביאין עצים מעלמא לעשות הקן דדעת הרמב"ם דגם בסתמא אמרינן דמעלמא הביאו והראב"ד סבר דבעינן בידיעה ברורה ולא סמכינן אסתמא. ויש להבין באיזה סברא פליגי ומי הכריחם לשיטתם ואיה המקור בהסוגיא:

ח ונראה דשניהם מקורם מסוגיא דידן כאשר נבאר.. דהנה בזה דפריך ר"ל לר' יוחנן דסבר דע"ז שנשתברה מאליה אסורה ממשנתינו דתנן הקן שבראש האילן של הקדש אין נהנין ואין מועלין, שבאשירה יתיז בקנה, מאי לאו דאיתבר מגופה וכו'. - ולכאורה קשה מדוע לא משני דמיירי באופן שלא ידענו מאיזה מקום הביאו העצים. - ולשיטת הרמב"ם באשירה מותר בהנאה, ובהקדש לא נהנין ולא מועלין וכמו שבאמת סבר כן הרמב"ם לדינא, ולא קשה לר' יוחנן וזהו דבאשירה סמכינן ארובא דמעלמא מביאין ובהקדש אסור. - אבל אפשר לתרץ דלשיטת הרמב"ם זהו מה שמשני הש"ס דאייתי עצים מעלמא, והיינו דאין לנו הכרח לומר דבודאי כן, אלא גם בסתמא אמרינן כן. וזה מתאים לפי המסקנא ג"כ. ולהראב"ד ע"כ הפירוש דאייתי עצים מעלמא הוא בידיעה ברורה:

ט והנה פירושם תליא בהכרח לכל אחד לפי מה שסוברים בפירושא דע"ז שנשתברה מאליה דאסורה לר' יוחנן. - והיינו דיש להסתפק אם אסור מצד ודאי לומר שאין זה ביטול כלל כל זמן שלא ביטל העכו"ם בפירוש וכמו שפירש"י הכא, או"ד שגם מצד ספק ג"כ אסור מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי, ומל"מ בפר"ח מה' עכו"ם הי"א עמד בספק בזה. - והנה יש לומר דהרמב"ם סובר דרבי יוחנן אוסר מספיקא. - ולהכי גם כשאין אנו יודעין אם מעלמא הביאום או מאותה אשירה בעצמה נ"כ מותר בהנאה מצד דאיכא ספ"ס ספק ביטול ספק מעלמא הביאום, וממילא כשמשני הש"ס דאייתי עצים מעלמא לאו דוקא דאנו יודעין בבירור אלא נם אם ספק לן ג"כ מותר, אם דק יש מקום לומר דמעלמא הביאום, ומבואר בסודיא בע"ז שם מ"א דדנין בזה דיני ספ"ס, ואין אנו מוכרחים לומר מטעם רובא כמו"ש מרן שם אלא נם בספק שפיר דמי. - אבל הראב"ד ע"כ סבר דרבי יוחנן אוסר מצד ודאי דלא הוי ביטול לע"ז דנשתברה מאליה, ממילא בעינן ידיעה ברורה דאייתי עצים מעלמא, זהו לדעתי ביאור שיטתם. - ולשון הש"ס שמשני דאייתי עצים מעלמא משמע שהוא בתורת ודאי, ולא משני הש"ס דאינו ידוע לן מאיזה מקום הביאו:

י והנה לכאורה בספק יש לדון בדין רוב וקרוב דהולכין אחרי הרוב. - וא"כ קשה להראב"ד דבעי ידיעה ברורה דמעלמא, ומדוע לא סמכינן ארובא דמעלמא. - אמנם נראה דכיון דסבר הראב"ד נשתברה מאליה אסורה בודאי, וא"כ איכא חזקה לאיסור ובצירוף רובא לחזקה אזלינן בתר קרוב להכי סבר הראב"ד דבעינן ידיעה ברורה. - אבל הרמב"ם שסובר דרק מצד ספק אסורה וא"כ ליכא חזקה לאיסור ממילא אזלינן בתר רובא. - ואתי שפיר לישנא להש"ס שמשני דאייתי מעלמא, ולא משני דמיירי דלא ידעינן והוי ספ"ס משום דאין לדון ספ"ס הכא כיון שאיכא קרוב המוכיח דמאשירה נטלו, ובעינן לדון מכח רובא להכריע את הקרוב. - וזהו כוונת הש"ס דאייתי עצים מעלמא מכח רובא שזהו ג"כ כודאי. - וזה נראה לנכון בס"ד: יא שם במשנה, הגזברין שלקחו עצים מועלין בעצים ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנבייה. - והנה במשנה דלעיל במקדיש חורש פירש בשיט"מ דנם השיפוי והנבייה בכלל ההקדש, ומדוע הכא אין מעילה בשיפוי ובנבייה היוצא מהעצים עצמן. - והנה פירש"י הכא משמע דשאני גזברין דלא הקדישו אלא העצים ולא השיפוי והנבייה. - וכן כתבו התוס' הכא ובשיט"מ יעוי"ש. ולכאורה טעמא בעי מדוע לא נימא דגם השיפוי והנבייה בכלל ההקדש, דהרי מסתבר הדבר דכמו במקדיש חורש כוונתו גם על הדברים היוצאים מהעצים, ומדוע לא נימא נם הכא דהיוצא מהעצים בכלל ההקדש. - ובשלמא לשיטת הרמב"ם דסבר דגם במקדיש חורש אין השיפוי והנבייה בכלל, והוא מהטעם שכתב מפני שהשיפוי והנבייה הם בלא יוצלח לכל מלאכה ואינם בכלל ההקדש, ואתי שפיר גם הכא דהנבייה והשיפוי אינם בכלל הקדש, אבל להשיט"מ קשה מ"ש הכא ומ"ש התם. - ואפשר לומר דשאני גזברין הלוקחין לצורך הקדש דלא נתנו המעות אלא בצורך להן, ומצינו כזה במנחות ס"ו ע"ב דסבר כן ר"ע דמחייב בחלה מה שנתותר מקמח העומר מטעם שזה ליתא בהקדש יעוי"ש. ואפשר דהכא גם רבנן מודו, והוא דשאני התם בהקמח שאין ידוע לנו מראש מה זה הנשאר, וממילא הכל בהקדושה, אבל הכא ידוע מראש שיש שיפוי ונבייה. - וכיון שלא נצרך זה להקדש אין זה בכלל המעות של הקדש, וזהו שמדייק התנא ושונה הגזברין שלקחו עצים. - אבל הרמב"ם לא נחית לדייק כן וסבר שהשיפוי והנבייה אינם בכלל ההקדש מפני שאין צורך בהן. עי' מה שכתבנו לעיל במשנה:

א גמ' אמר שמאול בונין בחול ואח"כ מקדישין, והביאור בזה דאין קונין צרכי הבנין במעות ש הקדש אשר על ידי זה נעשה צרכי הבנין קודש חילוף המעות דהקדש, אלא קונים כל צרכי הבנין במעות של חולין ולאחר שנגמר הבנין היו מקדישין וכדפירש"י ותוס', ואעפ"י שאין מחללין קודש על הקרקע, וגם לא על מחובר לקרקע, הנה כבר ביארו התוס' בעירובין ל"א ד"ה ונתן ובתוס' ב"מ נ"ז דדינם כתלוש יעוי"ש:

ב שם מאי טעמא מאן דמתנדב מעות מקדש להו ואמר תיחול קדושת מעות אבנין ויהיב להו לאומנין בשכרן, ופירש"י משום דמאן דמתנדב מעות לבדה"ב לאלתר מקדיש להו, וכיון דמקדיש להו שוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין בהדיא לפי שהמוכר היה מועל בהן, לפיכך צריך שיאמר כך וכו' שיהיו מחוללין קודם שיבואו לידי המוכר יעוי"ש. ולכאורה אמאי אינו מחלל תיכף כשבא לקנות וממילא לא יבוא המוכר לידי מעילה. - אבל זה ליתא משום דכל זמן שהחפץ ביד המוכר לא שייך חילול שאין רשות הקדש עליו. - ולכן צריך לקנות מתחילה ממעות חולין שבידו או שקונה באמנה, ונכנס לרשותו של גזבר, ואח"כ יכול לחלל עליו. - אבל קשה דלפי"ז למה היו צריכין לעשות הבנין ולהקדיש אח"כ, הלא לאחר שקנה העצים והאבנים ממעות של חול או באמנה, יכול לחללם ממעות הקדש ונעשו העצים והאבנים קודש, וע"כ צריך לומר כמו"ש התוס' דאם מקדיש מעיקרא העצים והאבנים קודם הבנין א"כ לא הי' יכול לפרוע שכר האומנין ממעות של הקדש שאין הקדש מתחלל על המלאכה יעוי"ש. ביאור הדברים דהחילול מעות הקדש נעשה רק על דבר ממשי, דהיינו העצים והאבנים, אבל אם העצים והאבנים קדושים מקודם שוב אין מקום שיהי' המעות הקדש נתפסים על שכר המלאכה, שהוא רק דבר הנראה ולא דבר ממש:

ג אבל קשה מובא ממשנתינו דתנן הגזברים שלקחו עצים מועלין בעצים, וזהו דלא כשמואל שאמר דהקדושה בעצים בא אח"כ כשהוא בבנין, והכא ע"כ מיירי קודם בנין מדנקט אין מועלין בשיפוי ובנבייה, דזהו ע"כ קודם שבאו בבנין. - והנה לפי מה שכתבו התוס' ד"ה בונין וכו' דמה שקונים מתרומת הלשכה שהוא בנדבת צבור לב בי"ד מתנה עליהם, אבל לא שייך לב בי"ד מתנה כהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישם למוסרם לצבור, יעוי"ש. מבואר דמה שבא ממעות תרומת הלשכה חלה ההקדש גם על שכר האומנים כמו הא דמגיהי ספרים שבירושלים. - ממילא יש לומר דהגזברים שקנו עצים ממעות תרומת הלשכה היו בונים בקודש, וגם משלמין שכרן קודם שנעשה הבנין וממילא יש מעילה בעצים, וזהו שדייק התנא ושונה הגזברים, שהכוונה שלקחו עצים מן מעות תרומת הלשכה. - ודינא דשמואל מיירי בשקונים עצים ממעות הקדש של יחידים. - אבל תמוה מדוע לא פריך הש"ס מזה לשמואל ולתרוצו דמיירי באופן זה. - ואפשר לומר שזה נכלל בזה דאמר שמואל מ"ט מאן דמתנדב מעות וכו' דהיינו שבא להורות דזהו בנדבת יחיד:

ד והנה מה שפירש"י לפי שהמוכר הי' מועל בחן, תמוה טובא דהלא מבואר דזהו הדרך של הקדש שקונים ממעות הקדש כל צרכי הקדש. - ולא שייך בזה מעילה כיון שקונה לצורך הקדש, ולא שייך מעילה רק אם קונה לצורך חולין ולצרכו. - אבל בשקונה לצורך הקדש הרי זה כעין חילול שמחלל מעות הקדש בהחפץ שקונה. - וכן מבואר ברש"י ב"מ נ"ז ע"ב ד"ה והלא מעל שהוציא מעות הקדש לחולין, ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום יעוי"ש. מבואר דאם הכניס איזה דבר להקדש תחתיהן אין בזה מעילה, והנה ברגמ"ה פירש ג"כ כפירש"י אבל לא כתב אודות מעילה דהמוכר. - והנה הא דפירש"י מעל המוכר ע"כ הוא שלא בדקדוק דאם שייך בזה מעילה הגזבר מעל ולא המוכר). והנה בעו"ש מפרש דשמואל סבר דלעולם לא יכול לקנות במעות דבר של חולין, ולדידי' אי אפשר לקנות חפץ של חולין אלא בזה האופן שהגזבר לקח החפץ מהמוכר בהקפה והרי הוא של גזבר ויחללנו על מעות הקדש עכת"ד. הנה מלבד שזה דוחק לומר בכוונת רש"י, משום דלפי מה שביארנו ע"כ כל עיקר דינא דשמואל לומר דאין הקדש מתחלל על שכר האומנין בנדבת יחיד כמו"ש התוס', וע"כ גם רש"י סובר כן כמו שכתבנו, ולא להשמיענו דין מעילה בעלמא. - ועוד נראה שע"כ סוגיא דב"מ נ"ז ע"ב אוקימתא דרב פפא דמשני הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וכדשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין יעוי"ש. משמע מזה דרק גבי בנין משכחת לה דהוי חולין ולא בשארי קניות להקדש. - אבל אפשר לומר דרב פפא לשיטתו דמפרש לקמן טעמא דשמואל דאמר לא נתנה תורה למלאכי השרת וחיישינן שמא יהנו מן העצים והאבנים, ולהכי רק באבני בנין היו עושין בחול, ולא בדבר אחר. - אמנם הסוגיא דהבא סוברת אליבא דשמואל דבכל הקניות היו קונין בחול, ובזה יש לפרש הא דפירש"י בב"מ שם טעמא דר"פ, והיינו דר"פ לשיטתו:

ה אמנם נראה בכוונת רש"י דדוקא בדברים השייכים לאומנים דכיון שאין הקדש מתחלל על שכר האומנין אמרו חכמים דלא יקנה ממעות הקדש בכדי שלא יוקדשו העצים והאבנים. - וממילא כיון שעקרו חכמים הקנין, יש בזה מעילה:

ו והנה לכאורה יש להבין היאך משכחת לה הא דבונין בחול. - והרי כיון שנעשה הבנין בהקדש א"כ הרי"ז כמו בור ונתמלא מים דנעשה המים קדושים. - ובשלמא לשיטת התוס' דסברי דבשביל דאין יד וחצר להקדש להכי אין בו מעילה אפשר דגם איסור דאורייתא אין בזה, ולא הוי אלא איסורא דרבנן גרידא שפיר נקרא בונין בחול, אבל לשיטת הרמב"ן דסבר דשפיר נקנה להקדש והוי של הקדש אלא מעילה אין בו מטעם חסרון קדושת פה א"כ הכא ע"כ נעשה של הקדש. - וע"כ צריך לומר דכיון דהעצים והאבנים נקנים משל חולין ממעות של גזבר, לא נעשה הקדש דכשם שאין אדם מקדיש דשא"ש כן אין חצר של הקדש קונה דשא"ש:

ז והנה כמו כן יש לדון בדבר השבח שהשביחו האומנין אם ההקדש זוכה בהשבח דאפשר לומר דהשבח שייך להעצים שהם חול, וממילא גם השבח הוא חול, ואין להקדש מאומה בהשבח. - וממילא כמו כן יש לדון אם אמרינן דאומן קונה בשבח כלי גם בבנין של מחובר כמו"ש הנתיבות בסימן ש"ו סק"ד א"כ שייך גם הכא לומר דהשבח שייך להאומנין וממילא יש לדון בעיקר הא דפליגי ר"ע ובן עזאי בפר"ד משקלים מ"ו אם הקדש מתחלל על המלאכה, והלא אם אומן קונה בשבח ונעשה של האומן כל הבנין א"כ אין זה חילול על המלאכה אלא הוא חילול על עצם הבנין, ומצאתי בשו"ת עין יצחק חאה"ע סי' ע"ו שהקשה בזה, וכתב דכיון דיש איסור הנאה בזה כמו הא דבור ונתמלא, ממילא אסור ליהנות מזה ומשום זה לא קני שבחיו יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו אין זה שייכות להקדש כלל כיון דהבנין הוא חול, וגם השבח הוא חולין, ועוד דמה שייך לומר, אפילו אם בונין בהקדש, דהקדש זוכה בזה כיון דשייך הוא להאומנין א"כ אין זה שייכות להקדש כלל מטעם דלא נעשה הקדש בדברים השייכים לאחרים, ולא דמי לבור ונתמלא מים וכדומה דשאני התם שהוא הפקר. ובעיקר הקושיא נראה דלמ"ד אין מחללין על שכר מלאכה מיירי שהבנין נעשה בקודש. - וא"כ מה שייך לומר דבשביל השבח יקנו את הבנין, דזה ליתא דהיאך יקנו את הקדש, ביאור הדברים כי הענין הוא דאומן קונה בשבח כלי כי ע"י השבח שמושבח הכלי שזה בא מפאת האומן הרי"ז כקונה את הכלי בשינוי מעשה. אמנם כל זה שייך אצל הדיוט, אבל לא אצל הקדש שאינו נקנה אלא ע"י פדיון וחילול: ח והנה בעיקר הדבר הא דפירשו רש"י ותוס' דבל עיקר האי דינא דשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין משום דאין הקדש מתחלל על המלאכה - והנה מקור האי דינא הוא שיטת בן עזאי בפר"ד דשקלים בהא דמקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוים לקרבנות צבור, ופירש הברטנורא כגון קטורת יינות שמנים וסלתות יעוי"ש. וכן מבואר בכריתות ו' דמיירי בקטורת יעוי"ש. - והנה כיון דראוין לקרבנות א"כ קדשי קדושת הגוף, וא"כ אין ראי' מזה לדין בדה"ב שאינם אלא בקדושת דמים, ואין להם קדושת קרבן. - וא"כ הכא בדבר שכר מלאכה אודות בנין בעזרה אפשר דלכו"ע שפיר מתחלל גם על המלאכה. - והנה בדבר הקטורת אפשר לומר כפי האוקימתא דכריתות שם דמוקי הא דמקדיש נכסיו דמיירי במקדיש אחד מסממני הקטורת דע"כ אין בזה אלא קדושת דמים ומכל זה סבר בן עזאי דאינו מתחלל על שכר מלאכה, וא"כ הוא הדין בהא דשכר האומנין. - וזהו חידושא דשמואל דבן עזאי מיירי בקדושת דמים ג"כ. - וע"כ הא דפירש הברטנורא שם גם יינות ושמנים וסלתות מיירי ג"כ שהקדישן קדושת דמים, ואעפ"י שאינו יוצא ט ויש הוכחה לזה דע"כ מיירי בקדושת דמים, והוא לפי מה שכתבו התוס' הכא בונין שמחלקין דלא אמרינן לב בי"ד מתנה עליהן אלא בנדבת צבור כמו הא דתרומת הלשכה אבל לא בנדבת יחיד. - והנה לפי"ז תקשה הא דאיתא בשבועות י"א בהא דמותר הקטורת וכו' דפריך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני לב בי"ד מתנה עליהן יעוי"ש. וקשה דמה יתורץ המשנה דמקדיש נכסיו דג"כ מיירי בקטורת, והתם מיירי בנדבת יחיד, וע"כ דמיירי בקדושת דמים, ומצאתי במל"מ סוף הלכות שקלים שהעיר בזה וכתב דמיירי בקדושת דמים. - עוד חידש שם דבמקטיר קטורת שכבר נתחלל אין בו אלא קדושת דמים יעוי"ש דבריו הנעימים:

י והנה אח"כ ראיתי בתוספתא דמכילתין פר"א דתניא בהדיא פועל שעשה מלאכה בין במנה ובין במאתים לא יאמר תנו לי פרה זו במנה וטלית זו בחמשים זוז שאין הקדש מתחלל על מלאכה אלא על המעות בלבד כיצד וכו' יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דגם בקדושת דמים כן הדין, וכן כתב הרמב"ם בפר"ח ממעילה ה"ג וע"כ המקור מהתוספתא זו. - ומזה יש לתמוה על המל"מ שלא הביא התוספתא הלזו שמבואר להדיא דגם בקדושת דמים אין הקדש מתחלל על המלאכה דהרי חשיב התנא פרה וטלית, וע"כ דהתוספתא אליבא דבן עזאי, והיינו דסבר התנא דגם בקדושת דמים אמרה בן עזאי:

יא והנה עדיין יש להעיר דאכתי אין ראי' מהתוספתא אלא באופן שמקדיש פרה או טלית שלא ניתן להוצאה, אבל בשמקדיש מעות שזהו הניתן בהוצאה למה לא אמרינן שיתן גם בעד שכר האומנין כיון שכן דרכן של מעות הניתן גם בעד שכר פועלים. - ואפשר שכוונת התוספתא דוקא באופן זה, ומנין לשמואל לחדש שדין זה ישנו גם באופן שמתנדב מעות. - ובקר"א עמד בזה: יב ונראה דסבר שמואל דכיון דנתחדש ההלכה שאין הקדש מתחלל על שכר מלאכה, לכן גם כשמקדיש אדם מעות כוונתו שלא תצא לחולין באופן שיחולל על שכר מלאכה כיון שהם הדיוט, וכוונתו שיחולל דוקא ביד הגזבר. - ומה"ט יש לחוש גם כשהגזבר קונה מן המוכר שאין המעות מתחללין, וזהו כי כן היתה כוונת המקדיש כי רק הגזבר יחלל בהדברים אשר הם תחת ידו ולא באופן שיכנס המעות שהקדיש ליד הדיוט ותיעשה חולין. - ובזה יש ליישב הא דפירש"י שהמוכר הי' מועל בהן, אשר לכאורה תמוה טובא דמדוע לא יחולל על העצים שביד המוכר, ואין לומר שכל זמן שלא משך הגזבר החפץ עדיין לא קני הקדש, דזה ליתא דהרי הקדש קונה בכסף, ואפילו במשיכה יצוייר שימשוך תחילה החפץ ואח"כ יתן המעות. - וגם לעיל כתבנו מזה. - אבל נראה דסבר שמואל דלאחר שחידשו הדין דאין הקדש מתחלל על שכר פעולה, שוב אנו דנין דמאן דמקדיש מעות דעתו דוקא שיחולל על ידי הגזבר, ולא על ידי צירוף אנשים אחרים, וזהו חידושא דשמואל, ומזה יוצא הדין דבונין בחול ואח"כ מקדישין:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה