אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף יג:

דף יג.

א משנה שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש ושל הקדש שבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין. - והנה קשה רישא לסיפא דמרישא משמע דאזלינן בתר אילן, וסיפא משמע דאזלינן בתר קרקע, והיא פירכת הש"ס ב"ב כ"ו ע"ב, וזהו כוונת התוס' שפירשו בב"ב פר' לא יחפור מפרש לה שפיר. והיינו דשם יש שתי אוקימתות, חדא דמיירי בגידולין הבאין לאחר ההקדש וסבר האי תנא דאין מעילה בגידולין, ורבינא משני שם דיש הבדל בין תוך מ"ז אמה לחוץ לט"ז אמה, והיינו דבתוך מ"ז אמה אזלינן בתר אילן, וחוץ לט"ז אמה אזלינן בתר קרקע. - והנפק"מ בין התירוצים, דלתירוץ ראשון מוקי המשנה למ"ד אין מעילה בגידולין, ולרבינא שפיר מצי סבר האי תנא דיש מעילה בגידולין. - וכיון דרבינא שהוא בתרא מוקי למתניתין כמ"ד יש מעילה בגידולין אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם דיש מעילה בגידולין אעפ"י שזהו שיטת רבי יוסי שהוא יחיד לגבי רבנן דפליגי עלי', ומרן בפר"ה ממעילה דחק טובא מדוע פסק כרבי יוסי יעוי"ש. - אבל לפי המבואר אתי שפיר דכיון דרבינא שהוא בתרא מפרש למתניתין כרבי יוסי להכי פסק כוותי'. - ומה"ט פוסק ג"כ הא דרבינא לחלק בין תוך מ"ז לחוץ לט"ז כמבואר בפר"ה ממעילה שם ה"ו:

ב אמנם רגמ"ה מפרש למתניתין דמיירי בגידולין הבאין לאחר מכאן, ומפרש דהמשנה סוברת אין. מעילה בגידולין יעוי"ש. וזהו דבורר יותר כאוקימתא קמייתא שם בב"ב, וזהו משום דניחא לי' לרגמ"ה לאוקמי' מתניתין כרבנן דהם רבים:

ג והנה לפי אוקימתא בתרייתא והרמב"ם תפס כן לדינא, הנה השרשים היוצאים מאילן של הדיוט ובאין בשל שדה הקרש אחרי ט"ז אמה יש מעילה, אעפ"י שהשרשים יוצאין מאילן של הדיוט. - וזהו שפסק הרמב"ם הי' האילן רחוק יותר על שש עשרה אמה הנהנה בהן מעל. - וע"כ שאין הבדל להרמב"ם אם השרשים האלה שהם לאחר ט"ז אמה אם באו לאחר ההקדש של השדה או שהיו בשעת ההקדש, והיינו מפני דהרמב"ם סבר דיש מעילה בשבח ההקדש ג"כ. - אבל אוקימתא דרבינא אין הכרח לומר דסבר יש מעילה בגידולין. - והיינו דיש לומר דהא דשרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש דיש מעילה בהני שרשים שהם חוץ לט"ז אמה מהאילן דמיירי שהיו בהשדה בשעת ההקדש דהוקדשו עם השדה ביחד. וא"ר אין הכרח דרבינא סבר יש מעילה בגידולין, ורק יש לדייק מדלא מוקי רבינא כאוקימתא קמייתא, ונאיד מאוקימתא קמייתא משמע דסבר דיש מעילה בגידולין, אבל אין הכרח לפרש המשנה דמיירי בגידולי הקדש. - ואפשר שמסתבר לרבינא לאוקמי' באופן זה, משום דאין לפרש דעיקר חידושא דתנא להודיענו דאין מעילה בגידולין דזה כבר ידענו מרבנן דהמשנה דלעיל. - וגם אין נדרש לומר מטעם דתהי' הלכה כסתם משנה כיון דבלא"ה יחיד ורבים הלכה כרבים:

ד והנה הר"י מיגש הובא בשיט"מ ב"ב שם מפרש דהך שרשי אילן דקתני לאו שרשי אילן עצמו אלא שרשי גידולי האילן הוא דכיון דגידולי עצמן אין בהם מעילה גם שרשיהם אין בהם מעילה, אבל שורש אילן עצמו כיון שהאילן עצמו יש בו מעילה ולעולם שרשי אילן כאילן דמו יעוי"ש. ומשמע מדבריו דגם השרשים הבאים לאחר מכאן ג"כ דינם כהאילן עצמו ויש בו מעילה לכו"ע, והיינו דסבר דבגידולין עצמן אזלינן תמיד בתר אילן. - וקשה דלפי"ז לרבינא דסבר דלאחר ט"ז אמה אזלינן בתר קרקע תמוה דהלא אף אם הוחלש היניקה מהאילן בהרחק ט"ז אמה אבל כיון דהזינן שהשרשים נמשכים מהאילן ע"כ הרי הוא כאילן עצמו, דע"כ כמו דאמרינן לאוקימתא קמייתא דהשרשים הנמשכים מהאילן הם כמו האילן עצמו אפילו הם רחוקים הרבה מהאילן מדלא מחלק הש"ס בזה, וא"כ באיזו סברא פליג רבינא על זה, ודוחק לומר דבזה גופא פליגי:

ה עוד תמהנו מדוע לא נחשב האילן כגורם וא"כ הוי זה וזה גורם אילן דהדיוט וקרקע דהקדש ולמ"ד זוז"ג מותר, וכן דעת הרמב"ם בפר"ז מע"ז, א"כ אמאי יש בזה מעילה. וצע"ג:

ו שם במשנה, מעין שהוא יוצא מתוך השדה של הקדש לא נהנין ולא מועלין. - ופירש"י שהמעין מתוך שדה של חולין הוא נובע, וכן פירש רגמ"ה. - ומשמע מדבריהם דאם המעין יוצא משדה הקדש יש בו גם מעילה. - אמנם כמובן שזהו דוקא אם הי' המעין נובע בשעה שהקדיש השדה דאל"כ הרי"ז כמו הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים דג"כ אין מועלין בהמים כדתנן לעיל: - ולפי"ז יש לתמוה מדוע דחקו לפרש דמיירי בשדה חולין הלא גם בשדה הקדש באופן שהקדיש השדה ולא הי' המעין נובע בשעה זו, ואח"כ התחיל נובע דג"כ אין מעילה בהמעין, והלשון משמע כן דקתני מתוך שדה של הקדש דמשמע שהנביעה משדה הקדש ממש. - ומדברי הרמב"ם משמע דהמעין יוצא משדה של הקדש ממש דכתב בפר"ה ממעילה ה"ו מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש. - ומבואר דסבר הרמב"ם דגם ביוצא בשדה הקדש ממש אין מועלין בו. - והנה בפירוש קדמון הנדפס למס' מעילה פירש ג"כ דמיירי ביוצא משדה של חולין, וכתב דביוצא משרה הקדש מועלין בו. - נמצא דרש"י ורגמ"ה ופירוש קדמון כולהו סברי דביוצא משדה הקדש מועלין בו, ומפרשים להמשנה דמיירי ביוצא משדה חולין, והרמב"ם סבר דגם ביוצא משדה הקדש ג"כ אין מועלין בו, ויש להבין טעמייהו במאי ובמה פלוגו:

ז ונראה דרש"י ורגמ"ה והפירוש לקדמון סברי דבמקדיש שדה ומעין בתוכו חל ההקדש על המעין ג"כ, והרי"ז כהקדיש בור מלא מים דמועלין גם במה שבתוכה, ואם לא הי' הנביעה בשעה שהקדיש ואח"כ התחיל לנבוע הרי"ז כגידולין ותליא בפלוגתא דתנאי, וחנה אינהו סברי דהאי תנא סבר אין מעילה בגידולין, וזה כבר משמיע לנו התנא ברישא. - וע"כ דבא התנא בסיפא ללמדנו דבר חדש, ולהכי פירשו שהמעין נובע בשדה חולין ונמשך לשדה הקדש, ולזה אין מעילה כיון שאין הנביעה מהקדש, אבל הרמב"ם סבר דגם אם הנביעה מהקדש, גם אם היתה הנביעה בשעת ההקדש, מ"מ אין בהמעין מעילה, מפני דהני מיא אזלי והני אחרינא נינהו. - והרי"ז כהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים דאין מעילה במה שבתוכה, וכן הדין בזה המעין. וסבר הרמב"ם דאין בהנביעה דין גידולין מטעם דאין זה גידולי הקדש מפני שהנביעה באה ממקום רחוק מאיזה נהר, כידוע, והרי"ז באה מן החולין: ח והנה יש להביא סמוכין לזה מסוגיא דע"ז מ"ז בעי רבה המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים. מאי קא מיבעי' לי' וכו', לעולם למיא קא סגיד והכי קמיבעי' לי' למיא דקמי' קא סגיד וקמאי קמאי אזדו או"ד לדברונא דמיא קא סגיד יעוי"ש. - ויש לומר דהני ראשונים סברי דהמקדיש שדה ומעין בה ההקדש חל לדברונא דמיא. - וכמו שלענין ע"ז אמרינן לדברונא קא סגיד, כן המקדיש מקדיש להדברונא דמיא וחל ההקדש, אבל הרמב"ם סבר דלא דמי הקדש להתם, דשאני ע"ז דהמשתחוה משתחוה לדברונא ונאסר כמו שהוא תמיד. - אבל מקדיש אין בכחו להקדיש אלא הני מיא דקמיא ותו לא, ואידך הרי הם מים דמעלמא אתו ואין בהם מעילה, ולהכי אעפ"י שפסק הרמב"ם בפר"ד מאי"מ ה"ז דהמשתחוה למעין מימיו פסולין לניסוך מ"מ הכא בהקדש סבר דלא חל הקדש רק על מיא דקמי':

ט עוד נראה להעיר בפרש"י ורגמ"ה מה שדחקו לפרש דהמעין יוצא מתוך שדה חולין, והוא מטעם אחר, והיינו דאף אם אמרינן דמעיקר הדין סברי כהרמב"ם דגם אם הנביעה בשדה הקדש ג"כ אין מועלין בהמים. - אמנם מטעם אחר הוכרחו לפרש דמיירי שהמעין יוצא משדה חולין, והוא לפי מה דאיתא בע"ז שם דפריך ומי מתסרי והא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מים של רבים אינם נאסרים לא צריכא דקא נבעי מארעא, ופירשו התוס' שם ר"ל ואינם יוצאים חוץ לשדיהם דאילו היו יוצאים חוץ לשדיהם הא תנן ב"ק פ"א מעין שיצא בתחילה בני מעיד מסתפקין ממנו וא"כ הוי מים של רבים ואינם נאסרים עכ"ל, יעוי"ש. מבואר מזה דמעין היוצא לשדות אחרות אין אדם יכול לאסור, וע"כ שכן הדין ג"א דאין אדם יכול להקדיש, ואעפ"י שהוא רק מתקנת יהושע בן נון, אבל ע"כ כן הדבר שאין אדם יכול לאסור, וביותר שכתבו התוס' ב"ב כ"ו ד"ה רבינא אמר שזה חשוב כמו מארצך ויכול לומר אשר נתת לי, יעוי"ש. ודין זה נוהג גם בחו"ל, כמבואר בטור חו"מ סי' רע"ד. - ולפי"ז אין לפרש שהמעין יוצא משדה הקדש, דא"כ איך נפרש הסיפא דתנן יצאו חוץ לשדה נהנין ממנו, ומשמע דדין הקדש נוהג בזה ורק מפני שעכשיו המים חוץ לשדה הקדש, דהלא אם המעין יוצא לשדות אחרים אין בזה כל עיקר ההקדש, להכי פירשו שיוצא משדה חולין לשדה הקדש, ואין קדושה בהמים כלל, אלא אסור ליהנות מהמים מפני שמונחים בשדה הקדש, וסברת הרמב"ם בזה דיצוייר באופן שהבעלי השדות הסכימו לההקדש: י ובזה שכתבנו יש לישב מה שהקשה שם בעו"ש בהא דאיתא ביומא ע"ח, מים מפכים עתידים להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, וכיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין וכו', והקשה הא כיון שיוצא מהקדש איכא מעילה יעוי"ש. ובדברינו אתי שפיר מטעם דדוקא כשהקדיש השדה עם המעין וההקדש חל על הדברונא, וגם באופן השני שכתבנו שביאור דבריהם דבאופן שיוצא לשדות אחרות ולמקומות אחרים לא חל ההקדש בתחילה, מפני שהם מים של רבים ואינן נאסרים:

א שם במשנה, המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחות מועלין בהן. ובגמ' אמר ר"ל אין מועלין אלא בג' לוגין ורבי יוחנן אמר מועלין בכולן, למימרא דסבר ר"ל יש שיעור למים וכו', יעוי"ש. מבואר דרבי יוחנן ור"ל פליגי אם שיעור למים, דר"י דסבר מועלין בכולן משום דסבר אין שיעור למים וממילא נתקדשו מים כולן, ויש מעילה בכולן, ור"ל סבר יש שיעור למים, וממילא לא נתקדש רק השיעור לנסוך וזהו שלשה לוגין. - ומזה יש לתמוה על הרמב"ם דפוסק בפר"ה דמעילה ה"ט דמועלין בכולן, וכתב מרן משום דפסק כר' יוחנן, יעוי"ש. - אבל תמוה דכיון דסבר הרמב"ם דיש שיעור למים דהיינו ג' לוגין, כמבואר בפר"י מתו"מ ה"ז, וכן פסק בפרי"ט ממעה"ק לענין ניסוך המים בחוץ דאינו חייב רק על שלשה לוגין, וא"כ מדוע פוסק במעילה דמועלין בכולו. - ומצאתי אח"כ בקר"א הכא ובזבחים ק"י שעמד בזה בצ"ע:

ב ונראה לבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דברי התוס' סוכה נ' ד"ה חזקיה, דהקשו מרבי יוחנן אדרבי יוחנן לענין כלי שרת אם מקדשין שלא מדעת, וכתבו דגבי תודה שאני דמתוך שמקדש מ' מתוך שמנים מדעת, מקדש נמי שלא מדעת, אבל מהך קשה שאין שיעור למים ואפ"ה אין מקדשין שלא לדעת, וי"ל דשאני הכא שלא בזמן הוא יעוי"ש. מבואר מדברי התוס' דסבר רבי יוחנן דכ"ש מקדשין שלא מדעת באופן שהשיעור נתקדש לדעת ורק שלא בזמן אינו מהני הקידוש באופן זה, ולפי"ז הכא במים שבצלוחית נתקדשו כל המים מפני השיעור שע"כ נתקדש מדעת, ממילא מהני הקידוש גם על יותר מכשיעור ונתקדש כולו. - ומטעם זה סבר רבי יוחנן הכא דמועלין בכולו, וא"כ אין הכרח לומר דרבי יוחנן סבר אין שיעור למים, מטעם דגם אם סברי יש שיעור למים מ"מ נתקדשו כולן, והסוגיא דקאמרה הכא דר"ל סבר יש שיעור למים, היינו דר"ל ע"כ סבר כן דיש שיעור למים, אבל אין הכרח לומר דר' יוחנן סבר אין שיעור למים, ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם דפוסק מועלין בכולן אעפ"י דסבר יש שיעור למים:

ג שם במשנה, ערבה לא נהנין ולא מועלין ראבר"צ אומר נוהגין היו הזקנים שנהנין מהם בלולביהן, ופירש"י אפילו קודם שנזקפה אצל המזבח. וכוונת רש"י בלאחר שנזקפה הרי"ז נעשית מצותו, אבל קודם הזקיפה יש בזה איסור דרבנן ליהנות מטעם שהוכנה להיות קודש, והרי"ז כמו דין הקודם המים שבכך של זהב דאסור בהנאה מטעם שהוכן להיות קודש: ד והנה בטעמו של ראבר"צ דהיו הזקנים נוטלים את הערבה בלולביהן פירשו התוס' שהוא מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו. והנה לכאורה נראה דרבנן אינם מודים בזה לראבר"צ, ויש להבין הלא אנן קיי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו, וע"כ צ"ל לאידך גיסא דראבר"צ מביא ראי' מזה דערבה מותרת בהנאה ולא סבר לחלק מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומביא ראי' מזה דהוא הדין דמותרת הערבה גם לשארי הנאות, וע"כ רבנן סברי דאין ראי' מזה מטעם דשאני התם דמצות לאו ליהנות ניתנו. - ולפי"ז תמוה מה שכתבו התוס' דראבר"צ סבר מצות לאו ליהנות ניתנו:

ה והנה לפי מה שפירשנו דפליגי בזה רבנן וראבר"צ תמוה טובא דלפי"ז פליגי תנאי בדין זה דמצות לאו ליהנות ניתנו, וזה תמוה דמשמע מהש"ס דליכא פלוגתא דתנאי, והוא בהא דאיתא בחולין פ"ה דאמרה הסוגיא לימא דרבה תנאי היא, יעוי"ש, מבואר דסבר הש"ס דליכא פלוגתא דתנאי בזה, ולא קאמר הש"ס פלוגתא זו המשנה דידן:

ו לכן נראה דראבר"צ לא בא לחלוק על רבנן אלא בא להודיענו כי במקום מצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. - ונראה דזהו כוונת התוס' דפירשו בטעמו של ראבר"צ, ואין כוונת התוס' דרק הוא סבר כן, אלא עיקר חידושא בא ללמדנו דמללה"נ - אבל יוצא מזה דהני תנאי סברי כו"ע דמללה"נ. וקשה טובא לרב יהודה דסבר בר"ה כ"ח דמצות ליהנות ניתנו ובמקום שאסור בהנאה גם למצוה אסור, וקשה ממשנה דהכא, ומצאתי להטורי אבן בר"ה כ"ח שהקשה מזה לרב יהודה, וכתב ג"כ דדוחק לומר דרבנן פליגי וסברי דמצות ליהנות ניתנו יעוי"ש, אבל לא הביא ההוכחה שכתבנו דכן מוכח מסוגיא דחולין:

ז ונראה דשאני הכא והוא לפי מה שפירש"י בסוכה ל"ז ע"ב ד"ה אסור להריח בו דגמרינן מסוכה דילפינן בפר"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה יעוי"ש. - מבואר דלפי"ז יש כעין קדושת קרבן על הארבעה מינים בשעה שהוקצו למצוה וא"כ קדושת ערבה למזבח הוי, כמו קדושת הד' מינים. - וא"כ קדושה חדא נינהו - ובזה גם רב יהודה מודה דמצוה זו לאו ליהנות ניתנו. - ואין לומר דזה דוקא בדאורייתא כמו שכתבו התוס' בסוכה ט' ובביצה ל', דליתא דהרי במקדש היתה המצוה כל שבעה וקדושת קרבן עליהם, ובזה היו הזקנים נוהגין היתר מטעם דמצוה חדא היא. - אמנם התוס' ע"כ לא סברי דרשא זו. - והוא מהא דאיתא בסוכה מ"ה התינוקות שומטין וכו', ופירש"י דהגדולים שומטין מיד הקטנים ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר משום גזל ולא משום דרכי שלום יעוי"ש. והביאור בזה משום דאתרוגיהן לא הוקצו למצוה גמורה אבל לא של גדולים, יעוי"ש. - והתוס' הקשו דהלשון לא משמע כן יעוי"ש. ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן משום דרש"י לשיטתו דסבר דהד' מינים הוי הקדושה עליהן כקדושת קרבן כמו עצי סוכה, א"כ אין לפרש דהגדולים הניחו להקטנים לאכול אתרוגים של גדולים אשר קדושת קרבן עליהם, וביותר במקדש דקדושת המצוה עליהם כל שבעה, וא"כ היאך מותר למיספי איסורא להקטנים. - להכי פירש"י דהאתרוגים היו של הקטנים דאין בזה אלא משום חינוך מצוה גרידא, והתוס' דפליגי על רש"י ע"כ דלא סברי כשיטת רש"י בזה ולהכי לשיטתם פירשו הכא דהטעם משום מללה"נ. - אבל רב יהודה דסבר מצות ליהנות ניתנו ע"כ יפרש המשנה לפי שיטת רש"י וכו"ע מודו בזה: ח והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, וכשצומחת ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראוי' לשום דבר לא ניהנין ולא מועלין לדברי הכל, ומה שאמר ראבר"צ אינו מודה (צ"ל אינה ראי' וכן כתב הרש"ש) שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידנו הוא שמצות לאו ליהנות ניתנו וזה הדבר אמיתי, ואעפ"י שדעת רבי אלעזר שמותר ליהנות ממנה אינה הלכה עכ"ל. ביאור דבריו שמפרש דראבר"צ מביא ראיה מהזקנים שמותר ליהנות גם לדבר הרשות, אין זה ראי' מטעם דשאני מצוה. - מבואר דמפרש דראבר"צ סבר דמצות ליהנות ניתנו וסבר שאין הבדל בין מצוה להרשות:

ט אבל תמוה טובא כמו שכתבנו לעיל דמבואר בש"ס דליתא פלוגתא דתנאי בזה, ולדברי הרמב"ם פליגי בזה תנאי במשנה זו. - וגם תקשה דלפי"ז לרב יהודה דסבר מצות ליהנות ניתנו תקשה ממשנה זו:

י ואפשר שזהו כוונת הראב"ד בהשגה. - וזה הדבר דהנה כתב הרמב"ם בפר"ה דמעילה ה"ו וז"ל, ערבה הגדלה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין, וכתב הראב"ד וז"ל, א"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה אלא על אותה ערבה של אותו מקום שהיתה למטה מירושלים שייחדוה לשם מצוה עכ"ל. והנה על מה שכתב הראב"ד זה שיבוש תמה מרן למה אמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו יעוי"ש. אבל נראה דכוונת הראב"ד שהוא שיבוש מפני שהפירוש הזה הוא נגד הש"ס שמבואר דליכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא דמצות לאו ליהנות ניתנו. - ומטעם זה פירש פירוש אחר. - והנה גם פירושו נדרש לביאור דכיון דלפירושו לא הוי שדה זו שדה הקדש, וא"כ מדוע לא ניהנין מזה. - ודוחק לומר שבשביל ייחוד למצוה אסורה בהנאה, ועוד דקיי"ל הזמנה לאו מילתא. - והנה הטו"א שם מבאר וכתב דלהכי לא נהנין אעפ"י שאין בו צד הקדש, מ"מ הרחיקו כל אדם ממנה שאם היו נהנין היו מכלין את הכל ולא היו מצוי לערבה של מקדש בחג יעוי"ש, אבל גם זה דוחק לפרש כן בהמשנה הכא במעילה דמיירי בדיני הקדש:

יא ואפשר לומר דבאיסור דרבנן כמו הכא דכל עיקר האיסור הוא מדרבנן בזה פליגי הני תנאי אם יש בזה איסוה"נ למצוה. - והא דסבר רב יהודה מצות ליהנות ניתנו זהו באיסור דאורייתא כמו התם בר"ה כ"ח:

יב והנה בעיקר דברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב וכשצומחות ערבה בשדה הקדש הואיל ואינן נמכרות ואינו ראוי לשום דבר לא נהנין ולא מועלין. - תמוה טובא מדוע אינן ראוין לתשמישי בני אדם לעשות מהן סלים, והלא מצינו שהיו משתמשים בסלים של ערבה, וגם ראוין להדלקה וגם ראוין למכור לצורך ד' מינים ללולב, וחטו"א שם בר"ה העיר בזה יעוי"ש. - ונראה דכוונת הרמב"ם דכיון שדרך בני אדם להפקירן, ואינו עושה מהן דמים, להכי אינן בכלל ההקדש, כיון שאינו שוה דמים, ואינן עומדין למכירה מפני שמצוים מהמין הרבה מפני שכל בני האדם מפקירין אותן. - וגם למצוה של ד' מינים אינם קונים אותם מפני שמצויים הם להשיגם מן ההפקר. - ורק חכמים אסרום בהנאה ולא הוי אלא איסד"ר גרידא. - יג והנה קשה מה מועיל הא דמללה"נ, הא כיון שאסרום חכמים בהנאה א"כ לא הוי לכם שזהו בתנאי להד' מינים דבעינן לכם. - וביותר לפי מה שכתבו התוס' בסוכה ל"ה דבדבר שאינו עומד לאכילה לכו"ע בעינן דין ממון, והכא כיון שאסור בהנאה הרי חסר בזה דין ממון, ולא הוי לכם. - וזה יש להקשות גם להתוס' שפירשו בראבר"צ דלהכי נהגו הזקנים להשתמש בהן ללולב משום דמללה"נ, וקשה הא עכ"פ לא הוי לכם. - ומצאתי בחת"ס בחידושיו לסוכה שהקשה בזה על התוס', ומתרץ דראבאר"צ סבר כמ"ד דנפקא לי' מדכתיב ערבי אחד ללולב ואחד למקדש, ואותה של מקדש בעינן נמי לכם, אלא שזה אינו מפסיד כיון שהוא איסור הנאה מפני שהוא למקדש א"כ אותו איסוה"נ אינו מפסיד למקדש, וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתיב ערבי א"כ יוצא נמי ידי לולב, ואפשר דת"ק דראבר"צ לא ס"ל דנפקא לי' מדכתיב ערבי, וא"כ אוסר ללולב עכת"ד. - והנה לפי דבריו ע"כ מפרש דהאיסור הנאה הוא מדאורייתא דאם הוא איסור דרבנן גרידא לא שייך למילף מדכתיב ערבי דמשמעות הזה שהתורה התירה ללולב מה שמותר למקדש. - וא"כ אם יש בזה איסור דאורייתא, - הלא מבואר מהרבה שיטות הפוסקים דאסור להקדש ליהנות מהקדש, וכמו שביארנו לעיל בשיטת הרבינו פרץ הובא בתוס' לעיל לענין ולד המעושרת, אבל לפי המבואר לשיטת הרמב"ם דלא הוי אלא איסור דרבנן אתי שפיר דיש לומר דבשביל איסור דרבנן לא נפקע מלהיות לכם. - איברא דהרבה מן הראשונים סברי דאיסור הנאה לא נקרא לכם, עי' במלחמות פר"ג דסוכה. וזהו דלא כשיטת הריטב"א דסבר דאיסוה"נ נקרא שלו. אבל ע"כ כל זה באיסור הנאה דבר תורה, אבל לא באיסוה"נ של דברי סופרים. - אמנם שיטת התוס' משמע שאיסור תורה הוא הא דאיסור הנאה של ערבה. בזה שפיר תקשה מה מהני הא דמללה"נ כיון דחסר הלכם, כיון שאין בזה דין ממון:

יד ונראה דכיון דמללה"נ וראוין הם למצוה ממילא יש בזה גם דין ממון. דוגמא לזה מה שכתב המל"מ סופ"ד מאישות במי שמקדש באתרוג שאינו שוה פרוטה ובשביל מצותו שוה, ומסתפק דזה נחשב לשו"פ. - וה"נ כיון דמללה"נ וחזי למצוה וממילא יש לזה דין ממון ג"כ. - והנה לא מיבעי' אם נפרש שלא היתה הקדש ממש רק הוקצה למצותה וכמו שפירש"י ורגמ"ה פשיטא דנקרא לכם וכמו שכתב החת"ס בתשובה חאו"ח סי' קפ"ד, דכיון שכל עיקר איסורו מטעם שהוקצה למצותו דכל איסור הנאה שלו מטעם בזיון, וכמו שאיתא בשבת כ"ב אבוחוז דכולהו דם, אבל לצורך מצוה שאין כאן בזיון דהרי למצוה הוא משתמש יעוי"ש. וכן איתא בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז. - אלא אפילו אם נפרש בהקדש ממש וכמו שמפרש החת"ס שם בחידושיו לסוכה כמו שכתבנו לעיל, מ"מ אתי שפיר דכיון דמללה"נ, ומותר בהנאה זו, להכי שפיר נקרא לכם וכמוש"נ:

א שם במשנה, המים שבכך של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחית מועלין בהן, ופירש"י דהמים שבכך אינה מקודשת כדי שלא יפסל בלינה כמו שמפורש בסוכה יעוי"ש. - וקשה הא כיון דכשר לנסך גם בלילה שלפני היום, א"כ הי' יכולים למלא גם במקודשת ולנסך בלילה טרם עלות השחר דהרי פסול לינה הוי דוקא בעמוה"ש כמבואר בזבחים כ' ובתמורה י"ד. - ולפי"ז היו יכולין לתת במוקדשת, ולנהוג בזה דין מעילה. - וליישב זה נקדים דברי הרמב"ם וכאשר יבואר בעז"ה:

ב כתב הרמב"ם בפר"י מתו"מ ה"ו כל שבעת ימי החג מנסכין את המים ע"ג המזבח, ודבר זה הללמ"מ ועם ניסוך היין של תמיד שחר היה מנסך המים לבדו עכ"ל. ויש לעיין אם הניסוך המים הוי מצוה של הקרבן היינו שהקרבן מחייב בהניסוך כמו נסכי יין, או"ד שהוא חובת היום, ורק זמן הניסוך הוא בזמן הקרבת התמיד, ונפק"מ אם אין תמיד להקריב אם מחויבים בניסוך המים. - ונראה דזה תליא בשני הפירושים ברש"י ריש תענית דאיתא שם דאמר מר מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה, ופירש"י בלשון ראשון דהמילוי מים היה מאורתא, אבל עצם הניסוך הוא דוקא ביום בזמן הקרבן, וא"כ ע"כ הוי הניסוך המים חיובו של הקרבן, אבל לשון שני ברש"י שם דיכול לנסך המים מאורתא, וע"כ הכוונה מאורתא בלילה הראשון, וא"כ אין להמים שייכות להקרבן, וגם באופן שאין תמיד להקריב מ"מ מנסכין מים בחג: ג גרסינן בירושלמי סוכה פר"ד ה"ו רשב"ל בעא קומי ר' יוחנן הקדימן לזבח מה הן, לא ניסך היום מהו שינסך למחר, א"ל נישמעינא מן הדא דאמר ר' אילא בשם ר' יוסי ונסכיה אחד נסכי מים ואחד נסכי יין הדא אמרו הקדימו לזבח כשר, ניסכן בלילה כשר, לא ניסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יום עבר קרבנו, ע"כ. - והביאור בזה דרשב"ל בעי אם ניסוך המים דינו כניסוך היין דהיינו שהוא טפל להקרבן, וממילא שאין לנסך קודם הקרבת התמיד ופשיטא שאין לנסך בלילה הקודם. - ופשיט ליה שהוא בא מפאת חובת היום וזהו כלשון שני ברש"י. וכן פסק הרמב"ם שם בה"ז שכתב ואם הקדים ניסוך המים לזבח, אפילו נסכן בלילה יצא, יעוי"ש, וע"כ הכוונה בלילה הקודם. - וממילא יש לפשוט דגם אם לא הקריבו התמיד יש לנסך המים:

ד אמנם לפי"ז קשה טובא הא דתנן בסוכה מ"ח כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת, ופריך הש"ס ואמאי ניתי במקודשת ומשני כדי שלא תפסל בלינה, וכן איתא בירושלמי שם. - וקשה כיון דכשר לנסך גם בלילה שלפני היום, א"כ הי' יכולים למלא גם במקודשת ולנסך בלילה טרם עלות השחר דהרי פסול לינה הוי דוקא בעמוה"ש כמבואר בזבחים כ' גבי קידוש יו"ד, וכן איתא בתמורה י"ד: ה והנה לכאורה אפשר לומר דדוקא אם ראוי להיות הניסוך המים עם הקרבן ביום, אז מנסכין גם בלילה, אבל אם אין עצה לנסך ביום אז אין מנסכין בלילה, והיינו דבעינן שיהיה ראוי לניסוך ביום עם הקרבן, אז הדין דיכולין לנסך גם בלילה מטעם כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. - וממילא אם יש עצה לנסך המים עם הקרבן ביום מנסכין גם בלילה, אבל בשבת אם היה הדין דבעינן כלי שרת דוקא דממילא לא יצוייר ניסוך המים בשבת ביום עם הקרבן, דאז אין מנסכין גם בלילה, ולהכי שנה לנו התנא דלא בעינן כלי שרת מקודשת מבערב, ודין זה שייך גם בחול דאל"כ לא יצוייר ניסוך המים בלילה. - אבל קשה דלפי"ז עתה שאנו יודעים הדין דלא בעינן כלי שרת מקודשת דוקא. א"כ שפיר יכולין להביא המים מבערב במקודשת דזה עדיף טפי, ולנסך המים בלילה, - אבל לפלא אשר הרמב"ם שם בה"מ כתב בהדיא שהיה ממלא בער"ש חבית של זהב ואינה מכלי השרת, וכן כתב הסמ"ג, הרי מבואר דגם עתה שאנו יודעין את ההלכה דלא בעינן כלי שרת מ"מ אין ממלאין בכלי שרת בכדי להקריבן בלילה, ותמוה טובא מדוע לא הביאו מבער"ש במקודשת ולנסכן בלילה:

ו והנה זה עתה השגתי ספר המאירי על מס' תענית שיצא זה לאור וראיתי כתב וז"ל אבל ניסוך המים אינו בלילה שהרי נסכים הבאים מחמת זבח הם ונסכים הבאים מחמת זבח אין זמנם אלא ביום ולא עוד אלא שהתבאר במס' סוכה במי ניסוך שאף לקדשן בכלי בלילה לא, והוא שאמרו שם שהיה ממלא חבית של זהב שאינה מקודשת מן השלוח, אבל לא במקודשת שאילו כן היו נפסלות בלינה, ומעתה התבאר לך ממילא שאין גורסים ג"כ מה ניסוך המים מאורתא, שהרי יש כאן שתי סיבות למניעת זה, אחת זה שהזכרנו שאין ניסוך המים בלילה, ועוד שנסכים הבאים מחמת זבח אינן קודמין לזבח עכ"ל, והנה זה ודאי שלא היה להמאירי הירושלמי סוכה שכתבנו לעיל. - ומטעם זה היה פשוט להמאירי בסברא שהניסוך המים באים בגלל קרבן ודינם כקרבן שזמן הניסוך הוא דוקא ביום ולא בלילה, ומוכיח שאין לקדשן בכלי שרת בלילה בכדי שלא תפסל בלינה, ומייתי ראיה מהמשנה אשר בער"ש היה ממלאין בכלי שאינה מקודשת, - והנה לכאורה היא ראיה לסתור, דהרי מבואר במשנה דרק בער"ש הי' ממלאין בבלי שאינה מקודשת, אבל בחול משמע שהיו ממלאין בכלי מקודשת, וכן מדייק בגבו"א לתענית, יעוי"ש. - ונראה דהמארירי מפרש דגם בחול היו ממלאין בכלי שאינה מקודשת, וההבדל שבין ערב שבת לחול, - הוא כי בחול ממלאין מבערב, ובער"ש ממלאין מבעוד יום אבל האי דינא דהכלי היתה אינה מקודשת זה לא קאי על ער"ש לחודיא אלא כן היתה תמיד, - ומזה מוכיח המאירי דלא היו ממלאין בחול כלל מבערב, וזהו דכיון דלא היו יכולין למלאות מבערב בכלי שרת ממילא טוב יותר למלאות בבוקר בכלי שרת ורק בער"ש מפני שאינם יכולים למלאות ביום שבת בבוקר להביא מן השילוח, היו מוכרחין למלאות מער"ש בכלי חול. - נמצא דשיטת המאירי לא כלשון ראשון של רש"י ולא כלשון שני, ולא גריס ניסוך המים אלא סתם ניסוך, והכוונה לניסוך היין:

ז אמנם לדידן דקיי"ל דניסוך המים מאורתא וכשיטת הירושלמי, קשה טובא מדוע לא היו ממלאין בער"ש בכלי מקודשת ולנסכן להמים בלילה, - כיון שהם קרבן בפני עצמן גם בלעדי הקרבן:

ח ונראה להוכיח גם מהתוספתא דמי החג כשר לנסך נם בלילה, דתניא בתוספתא דסוכה פר"ג מי החג אין חייבין עליהן משום פיגול כגירסת הגר"א והיינו דפיגול של הקרבן אינו פועל על המים. - וע"כ זה מפני שבאין גם בפני עצמו כמבואר בזבחים מ"ד, ואם אמרינן דהמים בחג גלל קרבן הם א"כ מדוע אין בהם משום פיגול, דהרי אין המים דומה ליין שבאין נם לאחר זמן גם בלא קרבן דבשביל זה נתמעטו מפיגול, דהרי ניסוך המים אם אין מנסכין בלילה הקודמת הנה כמו כן אין מנסכין אח"כ בלילה של אחריו, וזהו דעת המאירי שם בהדיא, וזהו כוונת הירושלמי שאם עבר היום בטל קרבנו, וע"כ הכוונה נם בלילה שלאחר היום דכיון דזמן החיוב מאורתא דאתמול ממילא עבר הזמן אחרי שקיעת החמה ומשמע שכן דעת הרמב"ם ג"כ, - וא"כ מדוע אין בהם פיגול, - וע"כ מוכח מזה דנסכים דהמים קרבין נם בלילה, היינו בלילה הקודם, וא"כ אין המים גלל ' הקרבן ולהכי מנסכין גם בלילה תיכף כשנתקדש קדושת החג, וכמו שנתבאר: ט ונראה לומר מילתא חדתא דאם אמרינן דבשבת דלא אפשר להביא המים אלא מער"ש מבעוד יום, - וממילא אם היו מביאין במקודשת מוכרחין לנסך בלילה בכדי שלא יופסלו בעמוד השחר, - א"כ נדחה היום מדין ניסוך כיון שתיכף כשנכנס שבת אינן יכולין להביא עוד מים מטעם דמכשירין שאפשר להביא מער"ש אינו דוחה שבת, ואם אין מים בטל הניסוך, ואין עצה אחרת רק לנסך בלילה טרם שיופסלו המים, וא"כ תהיה בשנה זו מצוה דניסוך המים ביום זה עבודת לילה, ולא עבודת יום כיון דלא אפשר ביום. ועבודת לילה לא בעי כהן, - וא"כ תהיה גרם הפסד להמצוה דניסוך המים דלא תהיה נעשית בכהן, וא"כ מה שמרויחין בזה שהיו המים בכלי שרת מקודשת מפסידין עי"ז הא דגריעא קדושת המים שנעשית עבודת לילה וכשרה בזר, - ואעפ"י שעצם הניסוך בכל יום כשרה בלילה ומ"מ בעי כהן, זהו מפני שלא נדחה היום עבודה זו דהרי היו יכולים להביא המים בבוקר, - משא"כ שבת דלא אפשר להביא בשבת ואם היו מביאין מערב שבת במקודשת נדחה היום מעבודת הניסוך המים, והוי עבודת לילה לחודיא ותהיה כשרה בזר ג"כ: י אמנם יש לדחות לפי מה שכתב הריטב"א ביומא כ"ז בהא דקאמר הש"ס וכי יש לך עבודה כשרה בלילה ופסולה בזר, פירש דהכוונה רק לחיוב מיתה, אבל לענין איפסולי ליכא מאן דפליג, ורק על חיוב מיתה הוא דמתמה דמשמע ליה דכיון דכשרה בלילה ליכא למיחשבה עבודה כולי האי לחייב מיתה, יעוי"ש. נמצא לפי"ז דאף אם הוי רק עבודת לילה ג"כ פסולה בזר ובעינן כהן, - וגם בעצם הסברא יש לשדות גרנא דאטו בשביל זה שאסור להביא מים בשבת נדחה היום מניסוך המים, - ולכאורה תליא זה בפלוגתא דבי"ש וב"ה כריתות ח':

יא אבל נראה בסברא נכונה. - והוא דאעפ"י דהניסוך המים הוא קרבן בפני עצמו. - אבל עכ"פ בעינן שיהיה קרבנות החג ראוים שהניסוך תהיה עם הקרבן, והוא מטעם דהוקשו הנסכים יין ומים להדדי כמו שדרשו בשני ניסוכין הכתוב מדבר, ומטעם זה בעינן שיהיה הקרבן ראוי שהניסוך היין והמים תהיה עם הקרבתו ביחד. - ובזה יובדלו ימי החג מיום השבת שבחג, דבשאר ימי החג כיון שיכולים להביא מים בבוקר לכן נקרא הקרבן תמיד ראוי להיות ניסוך המים עם ההקרבה, ומטעם זה יכולים גם לנסך בלילה, אבל בשבת שזה לא אפשר אם לא הוכן מבעוד יום, ממילא יש חסרון גם בהתמיד שהוא קרבן כזה שאינו ראוי להיות ניסוך המים בו. ומזה ראיה לשיטת הראשונים שגם אינו ראוי מצד איסור נקרא אינו ראוי. - להכי מוכרחים להביא מער"ש בכלי שאינה מקודשת. ואעפ"י שאין המים מעכבין את התמיד, אבל עכ"פ ראוי לזה בעינן. - ואין לומר דכיון דיכולין להביא באינה מקודשת, לכן תהיה בזה תורת ראוי, וכמו שכתבנו לעיל, - דזה ליתא דכיון דביום זה ביום השבת אי אפשר להביא נקרא אינו ראוי: יב ובזה נראה ליישב קושיא חמורה שהקשה הגאון בגבו"א לתענית שהוכיח דאין מנסכין ניסוך המים בלילה. (ולפלא שלא הביא הירושלמי דסוכה ודברי הרמב"ם) והוא מהא דאיתא ביומא כ"ד אמר רב ד' עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין וכו' מתקיף לה ר"ז וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר. ופריך והרי אברים ופדרים, ומשני סוף עבודה יממא היא. - וא"כ מבואר דעבודת לילה שאינה סוף עבודה דיממא אין זר חייב עלי' מיתה, ואם ניסוך המים כשרה בלילה בליל יו"ט ראשון בע"כ אינה עבודת יום שעבד דהא יום חול הוא וחובה בפנ"ע הוא וא"כ אמאי זר חייב עלי' מיתה עכת"ד. יעוי"ש. - אמנם לפי מה שביארנו דדין ניסוך המים הוי כמו ניסוך היין בזה דבעינן שיהיה הקרבן ראוי לזה שיקריבו נסכים עם ההקרבה. להכי די בזה שתהיה נקראת הניסוך עבודת היום כיון שדררא דקרבן הוא, - ואעפ"י שהניסוך הוי חובה בפנ"ע ג"כ, אבל עכ"פ שייכים הם להקרבן ג"כ הא דניסוך היין, - וזה די שתהיה נקרא עבודת יום לענין שזר יהיה חייב עלי' מיתה, דלא גריעא זה מהא דסוף עבודה דיממא כמו אברים ופדרים שכשרים כל הלילה וזר חייב עליהם מיתה מפני שסוף עבודה דיממא, הנה כמו כן הא דניסוך המים כיון שהתורה הקפידה שיהיה הקרבן ראוי לזה, להכי שפיר נקרא הניסוך המים עבודת היום דיממא, וזר חייב על זה מיתה:

יג והנה בהא דהקשה הגבו"א על פירוש ראשון דרש"י תענית שהיו ממלאין המים מאורתא והקשה דהא אי אפשר למלאות מאורתא משום דנפסלו בלינה. - והיו ממלאין בכלי קודש ומדייק מדתנן דבער"ש היו ממלאין באינה מקודשת ש"מ דבכל ימי החג היו ממלאין במקודשת, וא"כ אי אפשר למלא מאורתא בלילה עכת"ד, יעוי"ש. - נראה דלפירוש ראשון בטח מפרשין שהיו ממלאין בכל יום בלילה בכלי חול בכדי שלא יופסלו המים בלינה. - וכוונת התנא דתנא אינה מקודשת נקט אגב אורחא כמו שהיה בכל יום, ועיקר כוונת התנא לאשמעינן דהיו ממלאין מבעוד יום מפני שאינה דוחה שבת מטעם דכל מלאכה שאפשר לעשותה מער"ש אינה דוחה שבת, אבל הא דתנא שהכלי לא היתה מקודשת נקט אגב אורחה, וכמו שכן מפרש המאירי המשנה, וכמו שכתבנו לעיל:

יד עוד כתב המאירי שם בחידושיו לתענית בשם גדולי המפרשים שאעפ"י שאין מנסכין אותם ולא אף לקדשן בכלי מן הלילה הקודם, מ"מ קדושת הפה יכול להקדישן בלילה ואין עובר בזה משום בל תקדיש כדין מקדיש בעלי מומין ודברים שאין ראוין, והראיה שהרי שואבין אותם לשמן בלילה, יעוי"ש. - ביאור הדברים דמותר להקדישן בלילה היינו קדושת פה אעפ"י שמחוסר זמן. - והטעם בזה או דסבר דמותר להקדיש מחו"ז, או דסברי דלילה לא הוי מחו"ז, עי' תוס' זבחים י"ב ושם קי"ד. - ומפרשים ג"כ דהיו שואבין בעוד לילה ולא היו נותנין בכלי שרת טרם אור היום רק היו קדושין קדושת פה. - ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בסוכה נ"א ד"ה קרא שהקשו דמקרות הגבר שעדיין לילה יהיו נפסלין בעמוד השחר. שה והיינו דסברי התוס' דהיו שואבין בכלי שרת, אבל אלה המפרשים סברי דהיו שואבין בכלי חול, והיו מקדשין אותם קדושת פה. - ואח"כ כשהאיר היום היו נותנין בכלי שרת:

טו והנה מסופקני דאם שמילא בכלי שרת מאורתא להשיטות האלו שאין מנסכין בלילה, או בשארי קדשים באופן שיופסלו בלינה, אם לוקה משום מקדיש בע"מ, והספק בזה כיון דהקדיש בכלי שרת באופן שנפסלו בודאי, א"כ הרי"ז כמקדיש בע"מ ולוקה, או"ד כיון דעכשיו כשרים, אין כאן משום מקדיש בע"מ ואינו לוקה, וצ"ע:

טז והנה אשובה להמשנה דתנא דממלא בכלי שאינה מקודשת בכדי שלא יופסלו בלינה, - וקשה מדוע לא מעלינן להו על ראשו של מזבח וקיי"ל בזבחים פ"ז דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ הי"א. - ואפשר לומר דכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף מ"ה לדף הספר דהא דכלי שרת מקדשין פסולים ליקרב היינו רק להקרבה אבל אינו עושה פעולת הכפרה. - הנה כמו כן גם אם לנו בראש המזבח אעפ"י שכשרים הם, אבל לא הוי יותר מקדושת פסולים, - וממילא המזבח אינו עושה רק פעולת ההכשר, אבל לא פעולת הכפרה, וממילא חסר בזה המעלה דלרצון לפני ד' ולהכי לא היו ממלאין במקודשת:

יז והנה מי החג שנפסלו דינם בשרפה כמבואר בתוספתא פר"ג דסוכה. - ודלא כתוס' הרי"ד בירושלמי שכתב דמים שאין דינם בשרפה דינם בקבורה. - ואישתמיטתי' לתוספתא זו. - וע"כ הא דתנן בתמורה ל"ג דברים שאין דרכן בשרפה דינם בקבורה, זהו דוקא באיסורי הנאה, וכמו שפירש"י שם, אבל בקדשים פסולים שדינם בשרפה, דין זה נוהג גם בדברים שאין דרכן בשרפה כמו הכא במי החג, וכדתניא בתוספתא:

שם במשנה, הקן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשירה יתיז בקנה. - ויש לעיין הלא הקדש ואשירה שניהן שווים לאיסור הנאה אלא שזה מצד הקדש וזה מצד אשירה, וא"כ מדוע בהקדש אסור בהנאה הקן ובאשירה מותר הקן בהנאה, ורק לעלות באילן אסור אבל הקן מותר וכמו שפירשו רש"י ותוס' דהעצים מותרים בהנאה וכמו שפירש רגמ"ה. - איברא דלהמסקנא בגמ' שניהם שווים,, אבל תמוה מדוע לא פריך הש"ס בזה. - והנה לשיטת הרמב"ן דסבר דיש יד לחצר אלא שאין בו מעילה מצד שחסר בזה קדושת אדם, אתי שפיר דבהקדש יש זכיי' להאילן לקנות הקן. - ולהכי לא נהנין אבל לא מועלין מצד חסרון מקדיש. - אבל לשיטת התוס' דאין יד להקדש ורק מדרבנן אסור, א"כ מדוע לא אסרו ג"כ גבי אשירה. - אבל אתי שפיר לפי מה שפירש"י בע"ז מ"ב ע"ב דבאשירה ליכא למיגזר משום דבדילי מיני'. - וזהו הבדל שבין אשירה להקדש ולהכי לא פריך הסוגיא בזה. - וכן מפרש הרמב"ם בפיה"מ שהקן של אשירה מותר בהנאה והיינו שמפרש כן המשנה, וכן מפרש הברטנורא, ועי' בתוס' יו"ט:

שם במשנה, המקדיש את החורש מועלין בכולו. - והנה האי בכולו פירש רגמה"ג דהכוונה בעצים ובענפים ובעלים, ובשיט"מ פירש בעצים ובשפוי ובגביה. - ולדברי רגמה"ג מרמז בכולו על העלים, ולהשיט"מ רמז גם על השפוי והגבייה, י ומשמע דרגמה"ג סובר דליכא מעילה בשפוי ובגבייה. ותמוה דבתוספתא פר"ק איתא הקדיש חורש לקורות מועלין בקורות ומועלין בשפוי ובנימוייה יעוי"ש, וזהו כהשיט"מ. - ואפשר דשאני במקדיש לקורות שהכוונה כל היוצא מן הקורות, וזהו השפוי וכו'. - אבל המשנה מיירי במקדיש יער סתם שבזה הכוונה יער כמו שהוא וזהו העצים והענפים והעלים:

והנה הרמב"ם כתב וז"ל, המקדיש את היער מועלין בכולו בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהן עכ"ל, והיינו שהרמב"ם מרבה בהא דשנה התנא מועלין בכולו שמרבה נם דברים שאינם מוכרחים להיער ורק במקרה הם באים. אבל שפייה וגבייה אינם בכלל הזה. - וכמו שכתב הרמב"ם שם בה"ט דשפייה וגבייה אינם ראוים יעוי"ש. - ולכאורה קשה מהתוספתא שכתבנו לעיל ואין לומר דשאני במקדיש חורש לקורות, דא"כ מדוע לא הביא הרמב"ם דינא דהתוספתא, וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה