נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף יג.
א משנה, כל הראוי למזבח ולא לבדה"ב ולא למזבח וכו' ויש לעיין מה משמיענו התנא דיש מעילה בקדשי מזבח ובקדשי בדה"ב הלא פשיטא דכיון דקדשי בין קדושת הגוף ובין קדושת דמים יש בהן מעילה. - וגם בהדברים שאינן ראוין לא למזבח ולא לבדה"ב, אמנם אם יש לעשות דמים ג"כ קדשי בקדושת דמים ויש בהן מעילה. - ואם בא התנא להדיעגו בדבר שבח ההקדש ובדבר הגידולין ופלוגתא בגידולין, א"כ הוי לי' לתנא למיתני הסיפא והרישא הוי משנה שאינה צריכה:
ב והנה הרמב"ם בפר"ה דמעילה ה"א כתב וז"ל, אחד המקדיש לבדה"ב דבר הראוי לחזק הבדק כגון אבן או קורה, או המקדיש לבדה"ב דבר הראוי למזבח כגון כבשים ותורים, או המקדיש למזבח דבר הראוי לבדה"ב כגון אבן וקורה, או המקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראוין לא לזה ולא לזה וכו' מועלין בכולן משעה שהוקדשו עד שיפדו דברים הראוין להפדות עכ"ל. - וע"כ מקור הדין ממשנה זו, וחזינן דמפרש הרמב"ם דמיירי באופן ששינה מדבר הראוי או שהקדיש בפירוש דברים שאינם ראוים לזה שהקדיש, וע"כ כוונת הרמב"ם לפרש כן, משום דאל"כ קשה מאי קמ"ל התנא. - ולהכי מפרש דמיירי באופן שהקדיש הדבר לזה שאינו ראוי, ומשמיע לנו דאעפי"כ יש בהן מעילה. ג ויש לעיין בדבר שילום הדמים דמי המעילה, והיינו דכיון דהדין בדמי המעילה דאם נהנה מהדברים השייכים למזבח דמי המעילה למזבח ואם נהנה מהדברים אשר יכול לבה"ב שלום לדמים לבדה"ב כמבואר ברמב"ם בפר"ד ה"ז. - הנה הכא זה פשיטא דאם נהנה מהדברים הראוין למזבח שילום הדמים המזבח, ואעפ"י שהקדיש לבדה"ב, כיון שקיי"ל דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, אמנם בדבר שילום הדמים להדברים השייכים לבדה"ב כיון שהקדיש למזבח, אפשר דאזלינן בתר מקדיש, ושייכים הם למזבח לקנות מהן קרבנות. - והנה נראה אם הקדיש דברים כאלה אשר הן עצמן ראוין לבדה"ב כגון אבן או קורה, ואינו נדרש לפדיון, דבזה אזלינן בתר עצמותן למה שהן ראוין, ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב המקדיש למזבח דבר הראוי לבדה"ב, כגון אבן וקורה. - והכוונה דבאלו נשארים לבדה"ב דאין נדרש לפדיון. - אבל בהדברים שאינן ראוין לא למזבח ולא לבדה"ב ונדרשים לפדיון לעשות מהן דמים, בזה יש לעיין בדבר השילום הדמים אם שייכים למזבח או לבדה"ב. - ואפשר שבזה אזלינן בתר המקדיש דאם אמר למזבח ינתן לצרכי קרבן, ואם אמר לבדה"ב ינתן לבדה"ב, ואם הקדיש סתם הוי הדין כסתם הקדש שהוא לבדה"ב כדתנן גדרים י"ט:
ד והנה בהא דהקדיש אשפה מליאה זבל כתב הרמב"ם דיש בהן ג"כ מעילה עד לאחר הפדיי'. - ומשמע שהדמים ראוין לבדה"ב. - אמנם בשיט"מ לב"ב ע"ט מביא בשם הרא"מ מפרש לא למזבח ולא לבדה"ב כגון אשפה מליאה זבל שאעפ"י שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדה"ב אפילו הכי כיון שיש בו בזיון גם לבדה"ב אינו ראוי דהוי לי' כמחיר כלב שיש בו בזיון, מועלין בהן ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מליאה זבל דלא חזיא לא למזבח ולא לבדה"ב מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראוי' לבדה"ב וקדושה חלה עלי' ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמי' לבדה"ב, וכיון שמ"מ קדושה עלי' מועלים בה ובמה שבתוכה יעוי"ש. - מבואר דסבר דהני דברים אינם ראוים כלל נם לא לדמים. - ומ"מ יש בהם מעילה כיון דקדושה חלה עליהם, ואין להם פדיון ג"כ, וזהו דלא כשיטת הרמב"ם. - אבל יש להבין כיון דאין להם פדיון ואין לעשות דמים מהם, - וא"כ מה שייך לומר בהו חלות הקדושה, וצ"ע:
ה ובעיקר החידוש דהמקדיש דבר שהוא בזיון אין לו דמים, מטעם דהדמים האלו אינן ראוין לא למזבח ולא לבדה"ב בדמיון למחיר כלב. - הנה דעת הרמב"ם גם במחיר כלב בעצמו דיש לו פדיון והדמים ראוין גם לקרבן, והוא מדכתב בפר"נ מאיסורי מזבח ה"ט דהמקדיש מחיר דינו כמקדיש בע"מ עובר יעוי"ש. - ופשיטא שהדמים ראוין לבדה"ב. - והנה מטעם זה פוסק הרמב"ם הכא דיש להם פדיון, וגם בעיקר הדבר שיהי' המחיר כלב אסור גם לבדה"ב. - הנה דעת הרמב"ם בפר"ד מאי"מ הי"ט דמותרין יעוי"ש, ופשיטא שהדמים מותרין. - איברא דיש לומר דדעת הרמב"ם דגם לבדה"ב אסור המחיר, וזהו מפני שכתב מפני שהן משתנין וכתב מרן זה פשוט שאפילו למזבח שינוייהם מותרים יעוי"ש. -אבל כל זה לשיטת הרמב"ם שגם הדמים מותרים כמר שכתבנו לעיל, אבל לדעת השיט"מ דגם הדמים יש בהם משום מחיר כלב, תמוה דע"כ הדמים הרי הם ג"כ בשינוי וגם עדיפא משינוי, וא"כ דברי השיט"מ שם תמוה:
ו והנה גם דברי מרן שכתב שם בדברי הרמב"ם להתיר המחיר כלב לבדה"ב מפני השינוי, תמוה מובא דהלא בשינוי נם למזבח מותר. - ועוד מה שכתב הרמב"ם שהרי הן משתנים דמאי פסקא דהלא מי לא עסקינן דיהיב לי' אותו דבר בעין, וקושיא זו האחרונה הקשה המג"א בסימן קנ"ג:
ו אבל נראה דכוונת הרמב"ם דבדה"ב שאני שהן משתנים אח"כ כששקעו בבנין - וזהו ההבדל שבין בדה"ב לקדשי מזבח דבקדשי מזבח בעינן שתהי' השינוי קודם לההקדש, ובקדשי בדה"ב כמו אבן וקורה גם כשנעשה השינוי אח"כ כששקעו בבנין ג"כ שפיר דמי, וכוונת הרמב"ם בדה"ב היינו באופן זה שבא לחזק הבדק כמו"ש בפר"ה מה' מעילה. - וממילא לאחר השקיעה בבנין נעשה בו השינוי. - וממילא מובן דלדעת הרמב"ם באופן שניתנים המחיר באופן שישאר כך כמו שהוא דאסור. - ולפלא שלא נחתי לזה הפוסקים שם באו"ח. - אבל לדעתי כן נראה בכוונת הרמב"ם וכמוש"נ:
ח תוס'. ד"ה כל הראוי למזבח וכו' הקדיש ברו מלא מים דהמים ראוים לבדה"ב לקבל בהן את הטיט אבל אין ראוים למזבח שהרי הקרב והכרעיים לא היו רוחצים אלא באמת המים שבעזרה יעוי"ש. וכן פירש הרשב"ם ב"ב ע"ט. - והביאור בזה דלא בעינן מים קדושים דע"כ אמת המים שבעזרה היו מים פשוטים של חול דהרי היו שוטפין את העזרה ג"כ מהמים האלו. - וכיון דלא בעינן מים קדושים, ממילא לא שייך בזה לומר דיתקדשו המים לתשמישי קרבן השייכים למזבח כיון דלא בעינן לזה קדושה כלל. - ומיושב בזה מה שתמה בקרן אורה דמשמע מדבריהם דאילו היו רוחצין במים אלו היו חשובין ראוין למזבח, דהיכן מצינו שיהיו המים מקודשים. לקדושת מזבח עכת"ד. - ולפלא שלא הקשה מהא דתניא שם בהדיא דמרבה גם שאר מימות כמבואר שם, אבל הביאור בדבריהם שזה עצמו מפני שהיו רוחצין באמת המים שבעזרה, מבואר דמשתמשין במים חולין, וא"כ ע"כ הבור מים שהקדיש לא הוי ראוין למזבח כיון שאין המזבח נצרך לקדושה. - עוד אפשר לומר שפסולים הם מטעם שיש להם שם לווי, בזה שנקראו מים קדושים:
ט עוד כתבו התוס' שם וגם לא חזי לניסוך המים דבעינן בניסוך המים שיהיו מים חיים כמו ששנינו בסוכה מ"ח שהי' ממלא מן השילוח וכו' יעוי"ש. - וקשה טובא הא איתא שם נשפכה או נתגלתה הי' ממלא מן הכיור, ואילו מי כיור שאר מימות הן ולא מי מעיין דקיי"ל כחכמים בזבחים כ"ב וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מביא"מ שכל המימות כשרים לקידוש. - ומצאתי בשיט"מ ב"ב שם שהקשה כן בצ"ע. - ולולא דמסתפינא אמינא דלאחר שעשה בן קטין מוכני לכיור והיו מחברין הכיור למעיין וא"כ נעשו המים של הכיור לתורת מים חיים ע"י השקה, והנה תצא מזה דהשקה מועלת ג"כ להיות תורת מעיין עליהם ולפי"ז תקשה מדוע כתבו דהמים של הבור לא חזי לניסוך המים, והלא ראוין הם לניסוך ע"י השקה להמעיין. - וגם הלא ראוין המים להיות נשפכין להכיור ואח"כ ע"י השקה להמעיין יתכשרו להיות תורת מעיין גם עליהם. - ואפשר לומר דכיון דהקדיש בור מלא מים דהיינו שהקדיש מים מכונסים ולא מפוזרים, דהיינו דע"י השקה נעשו המים מפוזרים כמו מעיין שהם זוחלין ונתבטל ההקדש, - מפני שהמקדיש הקדיש כמו שהם באשבורן, - וכמו שהם לא חזו לניסוך המים:
י שם במשנה, אילן מלא פירות, פירש"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין ואינו ראוי לבדה"ב לפי שעצי גפן דקין הן, ואינן ראוין לשום בנין יעוי"ש. - ולעצי המערכה ג"כ אינן ראוין כדתנן בפר"ב דתמיד כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית, ומפורש בגמ' משום שני טעמים או משום דקטרי או משום ישוב ארץ ישראל, והרמב"ם בפר"ז מאי"מ ה"ג כתב משום ישוב ארץ ישראל, והנה לפי"ז תמוה מדוע נקט גפן וזית הלא בל מיני אילנות דעבדין פרי יהי' אסור, ועי' בלח"מ. - אמנם לפי מה דאיתא במדרש פ' צו דהתורה חלקה כבוד לגפן ולזית מפני בניהן, והיינו שמפני שמשתמשין מהיוצא מהן למזבח דהיינו יין לנסכים ושמן למנורה ולמנחות אתי שפיר דדוקא מן אלו אין עושין מהן למערכה. - ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם:
יא אמנם מה שפירש"י דאינן ראוין לבדה"ב מפני שדקין הן. - יש לעיין מדוע לא פירש מפני שאין בונין בשל עץ בעזרה כמבואר בתמיד כ"ח, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מביה"ח ה"ט, וע"כ דסבר רש"י כשיטת הראב"ד שם בהשגה דלא אסרה תורה של עץ אלא אצל מזבח דוקא:
יב שם במשנה, הקדיש בור מלא מים וכו' מועלין בהם ובמה שבתוכה. - וקשה הא אין מעילה במחובר. - וביותר תקשה לפירוש רשב"ם ב"ב שפירש מועלים בהם אם הניח חפציו בבור והצניעם שם, והובא הכא בתוס' והקשו הא אין מעילה בהנאה דמחובר, וכתבו התוס' לכן פירש ר"ת כגון שעקר חוליא ונהנה הימנה והוי תלוש, והשיט"מ הוסיף דכן צריך לפרש בכל הני דמחוברים. - והנה בשיט"מ לב"ב ע"ט מביא בשם הרשב"א והר"ן עוד אופן דמיירי כגון שכותלי הבור בגויים באבנים ותלה חפציו באבנים דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי לענין מעילה יעוי"ש:
יג ונראה לבאר במאי פליגי הני שני תירוצים. - דהנה יש לחקור דא דאין מעילה במחובר, אם הכוונה דליתא במחובר כל עיקר כח הקדש המביא לידי מעילה. - והיינו דלענין תשלומין מחובר דינו כהדיוט ולא כהקדש, או"ד דבאמת כל כח הקדש יש במחובר כמו בתלוש, ורק גזירה"כ הוא שאין מעילה באופן שנהנה במחובר, ונפק"מ לדינא באופן שנהנה אחר שתלש מן המחובר, דאם אמרינן דחסר במחובר כח הקדש לדין מעילה דאז גם כשתלש מן המחובר ליכא מעילה, אבל אם אמרינן דלא חסר כח הקדש בהמחובר, ורק מפני גזירה"כ ממועט ממעילה, ממילא כשתלש מן המחובר ונהנה ממנו יש בו מעילה. וזהו סברת הר"ת, אבל הרשב"א והר"ן ע"כ סברי דחסר כח הקדש במחובר לדין מעילה, ממילא לא מחני גם כשתלש מן המחובר ונהנה ממנו, להכי תירצו דמיירי בתלוש ולבסוף חברו:
יד והנה נראה דבזה פליגי ג"כ התרי לישני ברש"י ב"ק ו' ע"ב דאיתא שם שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. ופירש"י דהוא הדין לכל שאר ניזקין שאם מזיק את ההקדש פטור. - (והכוונה לשן ורגל), לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת שדה הקדש משום דלא משכחת לה וכו' ואי קודם פדיי' אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי יעוי"ש. - והנה ע"כ בהא דלישנא אחרינא שהוא מטעם אין מעילה בקרקעות חייב לשלם הנזק כדין בנזקי הדיוט, ובזה הנפק"מ לדינא בין הני תרי לישני דללישנא קמא פטור באכילה דשן מטעם רעהו. - וללישנא אחרינא חייב לשלם כדין מזיק הדיוט, וכן כתב המהרש"ל בחכמת שלמה יעוי"ש. - וכדבריו מבואר גם בשיט"מ לב"ק שם ד"ה ולענין וכו' כתבו שם וז"ל לישני לי' כשאכל ערוגה של הקדש שחייב, תירצו בה משום דהא לא איצטריכא דקרא סתמא כתיב ובער בשדה אחר ל"ש הדיוט ול"ש הקדש ולא הוצרך לק"ו, וא"ת היאך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות והמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, הם מתרצים דמעילה ליכא הא תשלומין איכא, וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכולהו ילפינן מקרן יעוי"ש. - הרי מבואר דהגדולי הרבנים הם הלישנא קמא ברש"י ומה שכתב מקודם בשם הראשונים זהו כהלישנא אחרינא דמטעם אין מעילה במחובר דינה כהדיוט לתשלומין, וע"כ דפליגי אם יש במחובר כל עיקר דין הקדש למעילה, וכדלעיל:
טו והנה ללישנא אחרינא ברש"י ולגדולי הרבנים דסברי דמטעם אין מעילה במחובר הרי"ז כהדיוט לדין תשלומין. - ולכאורה תקשה הא תיכף כשעוקר השן מהמחובר, הרי"ז כתלוש, וממילא יש בזה מעילה ג"כ כשיטת הר"ת. - וע"כ צריך לומר דסברי דכיון דחסר להמחובר כח הקדש לדין מעילה, וא"כ מה מועיל התלישה מהמחובר, ומוכח כמו שכתבנו. - אבל יש לעיין לשיטת הר"ת דסבר דלאחרי התלישה דינו כתלוש לענין מעילה, א"כ התם בשן דינו כתלוש, וע"כ דסבר הר"ת כהלישנא קמא שדינו כהקדש ופטור מטעם מזיק הקדש כדין קרן:
טז והנה בספר עו"ש הקשה ג"כ לשיטת הר"ת דלאחר. התלישה מהמחובר דינו כתלוש, א"כ גם בהא דשן הא כשאכל כבר תלשו ושפיר מועלין, ומתרץ לפי דברי התוס' ב"ק כ"ג ד"ה תפשוט וכו', פירשו הא דבעי הגמ' שם אי פי פרה כחצר המזיק או כחצר הניזק דמי דנפק"מ לדינא אם הושיט פירות בפי פרה של חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו דאם כחצר המזיק דמי לא מחייב דאלקיחה לא מחייב דלאו איהי לקחה, ואאכילה לא מחייב דכחצר המזיק דמי יעוי"ש. ובזה ניחא בשן בשדה הקדש לא משכחת דאלחיקה שלקחה משרה הקדש לא מחייבא דהוא במחובר ולא מצאנו לחייב אלא אאכילה ואהא לא מחייבא אי פי פרה כחצר המזיק דמי עכת"ד. - וכמובן אעפ"י שדברי חן המה אבל בלבד שדוחק הוא מטעם דעיקר הדין אי פי פרה כחצר המזיק דמי נשאר בבעי' דלא איפשטא ובעיקרא דמילתא לא דמיא הא דשן שאכלה משדה הקדש לדינו של הר"ת. והיינו דדינו של הר"ת שלקח אבן מהבור ונהנה ממנו הנה ההנאה באה אח"כ בשעה שהאבן תלוש הוא וא"כ הרי נהנה מתלוש. - אבל שן שאכלה משדה הקדש הרי ההנאה באה מהמחובר מטעם דההנאה באה מהתלישה בעצמותה. - משא"כ בדינו של הר"ת דההנאה באה אח"כ לאחר שנעשה תלוש, ומהתלישה עצמה לא נהנה מאומה. - ובעיקר הדבר ע"כ כמו שכתבנו וביארנו דע"כ שיטת הר"ת כשיטת הלישנא קמא ברש"י, וכגדולי הרבנים שהובאו בשיט"מ לב"ק וכמוש"נ:
יז והנה הרמב"ם בפר"ה דמעילה ה"א כתב וז"ל או המקדיש וכו' דברים שאינן ראוים לא לזה ולא לזה כגון המקדיש וכו', אשפה מליאה זבל או עפר או אפר מועלין בכולן וכו' יעוי"ש. ומדוע לא כתב הא דמועלין בהם דמשמעו גם על המחוברין כלשון המשנה. - והלשון בכולן משמעו על הדברים המונחים ומטולטלין, ומדוע השמיט המעילה במחוברין. - וע"כ דמפרש כמו שפירש הר"ת דהמעילה דוקא באופן דהו תלוש. - דאין לומר דסבר כתירוצם של הרשב"א והר"ן דמיירי בתלוש ולבסוף חיברו, דזה לא סבר הרמב"ם דהרי פוסק בפר"ה ממעילה ה"ה דמקדיש בית בגוי הדר בו לא מעל. - הרי מבואר דסבר תלוש ולבסוף חיברו דינו כמחובר. - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם לפרש המשנה דמיירי בתלוש ממש:
יח וכוונת הרמב"ם שכתב מועלין בכולן היינו כל הדברים התלושים דמיירי שם כמו הזבל וכדומה. - ושפיר השמיט המעילה בהם שנקט התנא, משום דבאמת ליכא מעילה בהמחובר. וגם אם תלש מהמחובר דינו כתלוש. - והא דנקט התנא המעילה בהם דהכוונה גם על המחובר. - וזה תקשה על הר"ת ג"כ כיון דפירש דמיירי שתלש אבן מהמחובר א"כ הרי"ז בכלל מה שבתוכן. - נראה דבא להשמיענו דיש בהמחובר כח הקדש במילואו גם לענין מעילה ונפק"מ כשיתלשו וכמו שכתבנו לעיל. - והרמב"ם לא הוצרך לזה כיון שזה נכלל במה שכתב לקמן בהלכה ה' בהא דנטל מאבקה וכו' וכמוש"נ: יט שם במשנה, אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלא זבל שובך ואח"כ נתמלא יונים אילן ואח"כ נתמלא פירות, שדה ואח"כ נתמלא עשבים, מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכה, רבי יוסי אומר המקדיש את השדה והאילן מועלין בהן ובגידולה מפני שהן גידולי הקדש, ופירש"י דדוקא בהני תרתי סבר כן רבי יוסי הואיל וגדלו ממש בהקדש יעוי"ש. - והנה יש להבין במה פליגי הני תנאי וטעמייהו במאי. - ונראה דרבנן סברי דכיון דילפינן מתרומה דליתא מעילה מבחובר לקרקע, ולהכי במקדיש אילן או שדה ליתא בהו חלות ההקדש במה דשייך למעילה. - וכמו שאין תרומה חלה במחובר דהיינו שאין קדושת תרומה חלה על מחובר, הנה כמו כן לא חלה קדושת הגוף בכח הקדש יפה שתהי' בה תורת מעילה. - וכיון שאין כח קדושת מעילה בהמחובר דהיינו האם של הגידולין, וא"כ מהיכי תיתי לומר דהגידולין יפה כחן יותר לומר דיש בהן מעילה, להכי סברי רבנן דכמו שאין מעילה בשבח הקדש כמו בור ונתמלא מים, הנח כמו כן הדין בשדה ואילן בגידוליהן דלא הוי יותר משבח הקדש ואין בהם מעילה, ורבי יוסי ע"כ סבר דאף דנתמעטו מחוברין מתורת מעילה, אבל לא נתמעטו מדין קדושת הגוף וחומר הקדש יש בהן, וממילא יש מעילה בהגידולין לאחר שנעשו תלושין. - וזהו כמו שפירשנו לעיל בסברת הראשונים. - הנה בסברא זו פליגי גם הני תנאי, וע"כ שיטת הרשב"א והר"ן כשיטת רבנן. - ושיטת הר"ת ע"כ כשיטת רבי יוסי:
כ והנה הרמב"ם פוסק כרבי יוסי כמבואר בפר"ה דמעילה ה"ו, ומרן תמה מדוע פוסק כיחידאה והמגיה כתב משום דרבי יוסי נימוקו עמו יעוי"ש. - ומזה מוכח דלא כהני דגרסי ר"ש במקום רבי יוסי. - וכן יש להוכיח מהמשנה דפאה פר"ז מ"ח המקדיש כרמו עד שלא נודע בו העוללות אין העוללות לעניים. משנודעו העוללות העוללות לעניים רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש יעוי"ש. וע"כ דפליגי בפלוגתא זו דפליגי הכא דת"ק סבר דאין מעילה בגידולין להכי סבר דאין עניים נותנין שכר גידוליו להקדש, ורבי יוסי סבר דיש מעילה בגידולי הקדש להכי סבר דיתנו עניים שכר גידולם להקדש. - ובביאורי הגר"א ז"ל שם בשנות אליהו כתב וז"ל, רבי יוסי אומר יתנו שכר גידולין להקדש דסבירא לי' יש מעילה בגידולי הקדש עכ"ל, הרי מבואר דרבינו הגר"א סובר דהגירסא במשנתינו רבי יוסי. - וכן יש להוכיח מירושלמי פר"ד דפסחים ה"ט דאיתא שם להדיא בהא דמתירין גיזיות של הקדש דזה תליא בהאי דינא דעוללות, ומבואר עוד שם דהורו כרבי יוסי שהעניים צריכין לשלם שכר גידולין להקדש. - ומה"ט פסק הרמב"ם בפ"ד ממתנות עניים דעניים צריכין לשלם שכר גידולין להקדש כיון דבירושלמי הורו כן למעשה. - וכן כתב שם מרן הכס"מ. - ממילא מובן שע"כ יש לפסוק כן בה' מעילה דיש מעילה בגידולין כיון דתלי זה בזה. - אמנם לא כן דעת הרבה מהראשונים כמו שהובא בשיט"מ ב"ב שם שפסקו שאין מעילה בגידולין מטעם דכן סבר רבי יהודה כמו שכתב הר"י בעליות שם. - ולפי מה שביארנו ע"כ יש לומר דגם הרשב"א והר"ן סברי כן, נמצא מבואר דפליגי ראשונים היאך לנקוט ההלכה, וזהו כמו שכתבנו לעיל דפליגי בהסברא שכתבנו לעיל אם כח הקדש יפה במחובר: כא תוס'. ד"ה אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא וכו' דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש. וכן כתבו התוס' ב"ד ע"ט, ומזה דן באגודה במי שמצא דבר בביהכ"נ זכה בו, ולא אמרינן דחצר ביהכ"נ קונה משום דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש. - והתוסיו"ט הקשה מהא דמבואר בב"מ דאע"ג דחצר משום יד איתרבאי לא גרע משליחות, וכיון דשליחות מהני גם להקדש כמו הא דכהנים הם שלוחי שמים וא"כ מדוע לא קני חצר להקדש מטעם דהוי שליח להקדש עכת"ד. - והיא קושיא אלימתא, וכבר עמלו בזה רבים, עי' בקצה"ח סי' ר', ובחידושי הגאון רע"א לאו"ח סי' קנ"ז. - אמנם לדעתי נראה בעומק כוונת התוס' כאשר יבואר:
כב ונראה דכוונת התוס' שכתבו לדבר פשוט וברור שאין יד להקדש, היינו דליתא תורת זכיי' דהקדש משום דכל עניני קנינים שייכים לבני אדם ולא לשמים בדוגמא השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם, כי עניני גשמיים ניתנים לגשמי ולחומרי, משא"כ דבר רוחני כמו קדושה לא שייך בהו ענין זכיי' וקנין, וכמו דלא שייך הגבהה ומשיכה בהקדש עצמו, ורק אם נעשים הקנינים על ידי אדם כמו גזבר העושה עבור הקדש הוי זכייתו זכיי', משא"כ הקדש עצמו דהיינו הקדושה בעצמותה לא שייך בה מעשה קנין וזכייה. - והכא בהקדיש הבור והשובך ואח"כ נתמלאה מים או יונים דהבור והשובך הם עצמם קדושים ואין בהקדש מעשה זולת ההקדש גופה, דהיינו שהזכייה תהי' נעשית מהקדש להקדש בזה פסיקא להו להתוס' והרשב"ם דלא שייך זכיי', וזהו שאמרו אין יד להקדש, כי הקדושה בעצמותה שהיא ענין רוחני לא שייך בה יד שהוא פעולת אדם שהוא גשמי וחומרי מעשה ידי אדם: כג והנה מטעם זה לא שייך לומר גם ענין שליחות להקדש, דהיינו שאין לומר דהחצר נעשה שליח להקדש, כיון שהחצר בעצמותו הוא הקדש, והרי"ז הקדש להקדש, וזה ליתא גם בפעולה דשליחות דלא מצינו שליחות מהקדש להקדש בלא פעולת אדם בינתיים, וממילא מובן כי אין זה שייכות להני כהני דהוי שלוחי דרחמנא דזה פשיטא שהכהן שהוא אדם בר קנין וזכיי' ישנו בשליחות להקדש ג"כ, אבל לא שייך שליחות מהקדש להקדש עצמו. וכהא דבור שהוא כולו קודש, והיאך שייך לומר דהקודש תיעשה שליחות לקודש. - ולכן כמו שאין להקדש באופן זה שגם היד קודש. - הנה כמו כן באופן זה לא שייך שליחות באופן שגם השליחות קודש. - וזהו נם כן הדין האגודה בביהכ"נ דליתא שם דין חצר וכמוש"נ:
כד אמנם יש להעיר לפי דברי הרמב"ן בחידושיו פר' הספינה כתב וז"ל, והא דאמרינן אין מועלין במה שבתוכן, שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד איתרבאי ואין יד להקדש, וכן כתב הר"ר שמואל ז"ל. - א"נ קני לה אין מעילה בזכייתה עכ"ל. ובשי"מ שם ב"ב מביא ואחרים פירשו דאפילו את"ל דחצר הקדש קונה אין מעילה בקנייתה דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש דמגוף הקדש קא אתי סבירא לי' לר' יהודה דאין מועלין, וע"כ לא פליג רבי יוסי אלא בגידולי הקדש משום דמהקדש קא רבו, אבל במה שחצר הקדש זוכה אפילו רבי יוסי מודה דאין מעילה בזכייתה עכ"ל. ותוכן הדברים דלענין מעילה בעינן הקדש שהוקדש על ידי אדם דוקא, והנה לפי"ז דינא דאגודה במצא מציאה בביהכ"נ תליא בפלוגתא דלשיטת הרמב"ן והשיט"מ יש זכיי' לחצר דהקדש. - והנה הקצה"ח בסי' ר' העיר בזה:
כה והנה לולא דברי השיט"מ בהא דאחרים פירשו, דהיינו בדברי הרמב"ן בעצמו, הייתי מפרש דאין כוונת הרמב"ן מטעם דבעינן לענין מעילה הקדש מכח אדם, אלא הכוונה דאף אם החצר קונה להדבר הנמצא בה, אמנם כיון דהמקדיש הוא החצר, והוא עצמו אין בו מעילה מטעם שהוא מחובר, להכי אין לו כח לעשות הקדש יותר חמור מהוא עצמו וכמו שאין מעילה בהחצר עצמו כן אין מעילה בהדברים הבאים מכחו, וממילא הוי דינייהו כמחובר דאין בהם מעילה:
כו והנה אם נפרש כן תצא נפק"מ לדינא באופן שתלש מן המים דהיינו שהוציא מים מן הבור דאז נעשו תלושים שיתקדשו לענין מעילה ג"כ כמו שתלש מן המחובר דיש מעילה להרבה מן הראשונים. - ואם נפרש כן, תהי' הפירוש אין מועלין במה שבתוכן, היינו כל זמן שהם בתוכן, אבל לא משמע כן, לכן ע"כ בזה כמו שפירש השיט"מ דהכוונה מפני שחסר קדש מבן אדם דבעינן למעילה קדושת פה. - אמנם אם אמרינן דסבר הרמב"ן בהא דמחובר דאין מעילה גם לאחר התלישה מהמחובר, דאז יש לפרש דברי הרמב"ן כפשוטו דאין מעילה במה שבתוכן מפני דלא חמור התולדה והמוליד דהיינו מהמקדיש:
כז אמנם נראה גם לדברי השיט"מ שמפרש דהא דאין מועלין במה שבתוכה הוא לאו מטעם חסרון קנין, אלא הוא מטעם שחסר קדושת פה. - מ"מ אין זה ענין לנידון האגודה והוא, משום דאף אם אמרינן דיש יד להקדש ע"כ הביאור דנתקדש מה שבתוכה מכח הקדושה שיש להבור ולהשובך. - והזכיי' להקדש באה ע"כ מכח הקדושה, וזהו מפני כי הזכיי' באה מכח החלות דההקדש. - וע"כ דלא יצוייר זכיי' בלא קדושה, דהרי אם לא נתקדשו מה שבתוכה כלל, ע"כ דאין זה זכיי' להקדש. - וע"כ הזכיי' להקדש באה ג"כ מכח החלות ההקדש על מה שבתוכה. - אמנם כל זה לא יצוייר בביהכ"נ שע"כ לא שייך קדושת ביהכ"נ על החפץ שנמצא בה, ואין בזה חלות קדושת ביהכ"נ. - וא"כ לא שייך לומר דהחצר ביהכ"נ יזכה מכח יד לחצר כיון דלא שייך בזה חלות קדושת ביהכ"נ, ממילא לא שייך בזה זכיי' דיד. - וכוונת האגודה שמביא ראי' מדברי התוס' דהכא הוא רק לסימנא בעלמא דלא שייך יד להקדש, והכוונה דכמו דלא שייך יד להקדש למעילה מטעם שאין בזה החלות דקדושת מעילה, או מטעם דאין זה בהחצר בעצמותו, או מטעם אשר לכהפ"ח שייך בזה הקדושה בלא מעילה מטעם ששייך בזה התפשטות וחלות הקדושה דהחצר גם על מה שבתוכה. - משא"כ בקדושת ביהכ"נ כיון שאין לו יד לא שייך בזה שום זכיי':
כח עוד נראה ביישוב דברי האגודה והמג"א דאתי שפיר גם לשיטת הרמב"ן. - והוא דהנה בתחילה נדייק בדברי התוס' שכתבו אין יד להקדש, ומדוע לא כתבו גם הא דאין חצר להקדש. - דהלא אם אנו אומרים אין יד להקדש עדיין תקשה מהא דחצר ואנו מוכרחים לומר דגם אין חצר להקדש, וכמו שמניה הצ"ק בצדו, ומדוע לא נחתו לזה התוס'. - ונראה כי חצר לא שייך בלא"ה והוא מטעם שכתב הנמוק"י בפר"ק דב"מ והוא מטעם דכיון דחצר הוא מטעם שליחות ובעינן שלוחו של בעל הממון ובמציאה ובהפקר שאין בזה שלוחו של בעה"מ ממילא הוי תופס לעב"ח במקום שחב לאחרים, ורק במגביה מציאה לחבירו לא הוי חב לאחרים מטעם מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי', ובשביל זכות זה נקרא גם בעל הממון. - אבל בחצר דלא שייך מגו דזכיי' לנפשי' ממילא הוי החצר תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא יכול חצר לזכות. - ולפי"ז בהקדש ג"כ ע"כ כן הדין דנם הקדש אינו יכול לזכות במקום שחב לאחרים. - ומטעם זה אין חצר להקדש ובזה תירצו הגרע"א באו"ח סי' קנ"ד וגם הנתיה"מ בחו"מ סי' ר' על הקושיא שהקשה התוסיו"ט על התוס' שכתבו שאין יד להקדש והלא בגמ' מבואר דלא גרע משליחות, וא"כ תיהני מטעם שליחות, ותירצו מטעם זה דלא יכול לזכות לקדש מטעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים יעוי"ש. והנתיה"מ מוסיף דע"כ גם הרמב"ן סבר דאין חצר להקדש, ורק מטעם יד אמר דיש יד להקדש, אבל בחצר מודה: כט ובזה מדוייקים דברי התוס' שכתבו אין יד להקדש והיינו דחצר דבר פשוט שלא שייך חצר באופן זה גם בהדיוט ופשיטא דלא עדיף הקדש, וחידשו שגם יד אין להקדש. ובזה פליג הרמב"ן וסובר דאעפ"י שאין חצר להקדש, אבל יש יד להקדש. ל אבל יש להבין מה שייך יד להקדש, דהלא לא שייך יד בחצר אלא באופן דהוי חצר. המשתמשת לדעתו, וכמו"ש הנמו"י בב"מ דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם לא מהני מטעם שליחות, אבל מהני מטעם יד מטעם שמשומר לדעתו. - וא"כ הכא בחצר של הקדש הכא כגון בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים דע"כ ג"כ אינו משומר, דהרי סתמא תנן, וא"כ קשה היאך מהני מטעם יד:
לא ונראה דכיון שאמרו חכמים לא נהנין ואפילו אם הוא אסור רק מדרבנן, נקרא זה משומר לדעת הקדש מטעם שאסור בהנאה לכל אדם, ומטעם זה נקרא יד מעליא ובזה פליגי תוס' והרמב"ן, דהתוס' סברי דאעפ"י דשייך יד בהקדש מטעם האיסור הנאה, אבל אין להקדש יד, והרמב"ן סבר דיש יד להקדש, להיות קודש ואסור בהנאה מדאורייתא, ורק מעילה אין בזה מטעם חסרון מקדיש:
לב ובזה אתי שפיר דברי האגודה והמג"א גם לשיטת הרמב"ן והיינו דאעפ"י דסבר הרמב"ן דיש יד להקדש זהו מפני דשייך בזה יד, וזהו מטעם דכיון דבעינן משומר לדעתו, ובלא זה גם יד לא הוי, והנה בהקדש שייך משומר לדעתו מטעם שאמרו חכמים לא נהנין ואסרו בהנאה, משא"כ בית הכנסת שנמצא בה דבר של הפקר או מציאה דהביהכ"נ לא הוי משומר כלל לדעתו, דהרי רבים מצוים שם, וא"כ אין כאן כלל תורת יד. - ושפיר פסק האגודה דשייך להמוצא, והסכים לזה המג"א לדינא:
א שם במשנה, ולד המעושרת לא ינק מן המעושרת ואחרים מתנדבין כן פירש"י שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר וכו', ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן הלכך הוי כנדבה ומהני תנאה יעוי"ש. - ויש להעיר דלכאורה זה תליא בפלוגתא דתנאי בזבחים קי"ז אם באופן זה הוי נדבה והוא בהא דפליגי ר"מ ורבנן שם אם קרבנות נזיר נקרא בא בנדר ובנדבה והוא מטעם דאילו רצה לא הי' מקבל עליו נזירות דר"מ סבר דמטעם זה נקרא בא בנדר ובנדבה, וקרב בבמה, ורבנן פליגי עלי' וסברי דכיון דלאחר שקבל עליו נזירות הוי חובה עליו להכי נקרא דבר שבחובה יעוי"ש. - וא"כ משנה זו ע"כ אליבא דר"מ אזלא. - ואפשר שמטעם זה פירש הרמב"ם באופן אחר וגם התוס' פירשו דלא כפירש"י:
ב והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב דלכך אסור להניק מבהמת קדשים מטעם עבודה יעוי"ש. ולכאורה הלא מה איכפת לן בזה שהעגל יונק אם הבעלים אינם עובדים עבודה. וכמו שאיתא בירושלמי ע"ז פר"א ה"ו דפריך שם ובהמה דקה אין בה חיוב חטאת ואינו חולב ואינו גוזז ומשני תמן היא מתחייבת ברם הכא הוא מתחייב. - אבל לא קשה דשאני חיוב שבת דהתורה לא הקפידה על המלאכה שנעשית אלא קפידת התורה שלא יעשה הוא מלאכה, אבל בהא דעבודה בקדשים הכוונה שלא תיעשה עבודה בהקרבן. - ולהכי גם בזה שינק העגל לא יצא ' מכלל עבודה:
ג כתב הרמב"ם בפר"ג דמעילה הי"ב וז"ל, קדשי המזבח חלבן וביציהן אסור ליהנות מהן והנהנה לא מעל לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא ינק מאמו אלא מבהמה אחרת חולין, עכ"ל. - והנה משמע מדבריו דאפילו ולד המוקדשין שהוא ג"כ קרבן, מ"מ אסור לינוק מבהמת קדשים, מזה מוכח דנם קדשים מקדשים אסור ליהנות, ובחידושי למנחות הארכנו בזה:
ד עוד כתב הרמב"ם שם וז"ל, ויש לאדם להתנדב ולומר חלב בהמה זו החולין יהי' הקדש לוולדות הקדשים שיינקוהו כדי שלא ימותו עכ"ל. - ויש לעיין מדוע בדין הראשון כתב קדשים ומעשר ובדין השני השמיט מעשר, וכתב ולדות קדשים לחודיא. ונראה דכיון דולד מעשר נאכל במומו לבעלים, כמבואר ברמב"ם פר"ד מתמורה ה"ו, לא עבדינן לי' תקנה כי בטח הבעלים בעצמם ישגיחו עליו, אבל ולדות קדשים שהם קרבנות, יש לחוש להם שלא ימותו לפיכך תקנו שיקדישו חלב עבורם:
ה והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל, א"א ואם יאמר יהי' הקדש לולדות מה יועיל, אלא יזמין ולא יקדיש עכ"ל. - ביאור דבריו דהלא תיכף כשאמר יהי' החלב הקדש נעשה קודש, וא"כ אסור לינק מטעם דאסור להקדש ליהנות מהקדש. - ומרן כתב שני תירוצים א', דכוונת הרמב"ם הקדש היינו הזמנה. ב' דכיון שתיכף אמר לולדות שאני יעוי"ש. ושני התירוצים דחוקים דע"כ דוחק לומר דכוונת הרמב"ם הזמנה ולא הקדש כיון שאמר שצריך לומר יהי' קודש, וגם על התירוץ השני אם הכוונה שאין כאן הקדש א"כ כל עיקר הוא לא לצורך:
ו ונראה דהרמב"ם כוונתו שיאמר הקדש ממש. - אמנם כיון דקיי"ל דאין הקדש חל על דבר שלא בא לעולם כמו"ש השיט"מ ב"מ ס"ד יעוי"ש. נמצא דלא חל ההקדש, אבל הלא כתב הרמב"ם, והובא גם בחו"מ סי' ר"י דאעפ"י דלא חל ההקדש אבל עכ"פ נדר הוי ומחויב לקיים הדבר מצד נדר, וכוונת הרמב"ם דבאופן זה אנו בטוחים שלא ימות הולד. -איברא דעדיין יש להעיר מדוע יעשה בתחילה הקדש, ועי"ז נעשה נדר, ומדוע לא ינדור בתחילה. - ואפשר לומר דבאופן שבא הנדר מכח הקדש יש לגזבר של הקדש שייכות להגזבר של הקדש, וזה אלים טובא מסתם נדר:
ז גמ'. קתני ולד המעושרת לא ינק מן המעושרת מנה"מ וכו', וקשה מאי פריך מנה"מ לפירש"י ותוס' דהולד הוא חולין א"כ פשיטא שאסור ליהנות מהקדש לצורך חולין. - ונראה דאפשר לומר דהחלב אינו קדוש בקדושת הקרבן כלל וזהו מפני שהחלב איפקד פקיד בדד כדפירש"י בשבת צ"ה ד"ה מפרק, וא"כ יש לומר דלא נתקדש החלב, ועל זה פריך הש"ס מנה"מ החלב בכלל הקרבן להיות קודש. - ועל זה קאמר הש"ס דאתיא העברה העברה מבכור מה בכור מועלין בו אף חלב המעושרת מועלין בו, ופירש"י דבכור מועלין בו בכל דבר שיש בו. - והנה לפי מה שפירשנו דעיקר הלימוד אנו נדרשין ללמוד דחלב אעפ"י שמיפקד פקיד מ"מ יש בו קדושה, וא"כ אין ראי' מבכור כלל דהרי לא שייך בו מילתא שדומה לחלב. - ונראה דבבכור איתא להצמר שג"כ יש להפרידו מן הקרבן, ומ"מ חזינן דהצמר נתקדש, ועל זה אמרה תורה לא תגוז בכור צאנך דהכוונה שאסור בהנאה ג"כ. - והרי"ז בדמיון לחלב. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הא אין למידין אפשר משאי אפשר. - והיינו דזה הוי אפשר מאפשר, וזהו שאנו למידין חלב מהגיזה כמו שכתבנו. והא דלא אמרינן דליתקדש מכח פשטה הקדושה בכולה ונתפשטה הקדושה גם על החלב כמו דאמרינן פשטה קדושה בכולה על הגיזה כמבואר בחולין קל"ה, דליתא דדוקא אם מצינו דשייכים בהקדושה אז אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל אם טרם ידענו דשייכים הם להקדושה לא שייך לומר פשטה קדושה בכולה. - ולהכי בגיזה לאחד שרבתה תורה דחיילה קדושה בגיזה להכי אמרינן בזה פשטה קדושה גם על הגיזה. - והנה כמו כן בחלב לאחר שאנו לומדין בגז"ש מבכור דחיילה קדושה על החלב הנה עתה שייך גם פשטה קדושה בכולה גם על החלב:
ח והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, לפי שאינו מותר לינק חלבה לפי שנתנו אותו כאילו הוא עבודה וגיזה שאינו מותר בקדשים עכ"ל. וקשה דלפי"ז מאי פריך הש"ס מנה"מ, והלא אם זה לעבודה נחשב א"כ מבואר איסורו בהדיא בתורה מהא דלא תעבוד בכור שורך, ומבואר בספרי שזהו לימוד הקדשים כולם:
ט ונראה ג"כ דאם אין לנו לימוד הגז"ש מבכור דאז הוי אמרינן דהחלב לא הוי בכלל הקדושה, וליתא בזה גם הא דלא תעבוד והביאור בזה דהחליבה לא נחשבת לעבודה בהקרבן, כי לא נעשה בהקרבן שום עבודה ורק בהחליבה בעצמותה נעשתה העבודה דהיינו עבודה בהחלב, ואם אין קדושה בהחלב אין כאן איסור עבודה ג"כ, אבל לאחר שאנו לומדין גז"ש העברה העברה מבכור, ומזה אנו יודעין דהחלב נתקדש כמו שנתקדש הצמר בהבכור ממילא אנו למידין שיש בזה עבודה בהחליבה, דהיינו שעושה עבודה בהחלב דהיינו מלאכת מפרק:
י והנה הא דכתב הרמב"ם כאילו הוא עבודה וגיזה דהיינו שהזכיר שתים עבודה וגם גיזה הלא די בזה שהוא עבודה ומדוע הזכיר גיזה לענין חליבה. - נראה דבאמת לא היתה החליבה נחשבת לעבודה לענין איסור לא תעבוד מטעם כי אין העבודה נעשית בגוף הקרבן, אבל לאחר שאמרה תורה לא תגוז בכור צאנך, והרמב"ם סבר דהתורה אסרה עצם הגזיזה כמו שפירשנו. לעיל מלבד איסור הנאה. - א"כ חזינן דהתורה אחשבה להגזיזה להיות בנדר מלאכה. - ממילא נלמד להחליבה דאעפ"י שלא נעשית עבודה בעצם הקרבן, אבל לא גריעא מהגזיזה וכמו שאסור גזיזה כן אסור חליבה, אבל כל זה שייך אם יש קדושה בהחלב דאז דין החלב כדין הגיזה. אבל אם אמרינן דליתא קדושה בהחלב מטעם שנחשב כמופרש ומופרד מהבהמה, א"כ לא שייך לאסור החליבה, ולזה פריך הש"ס מנה"מ היינו מנא ידעינן דהחלב נתקדש: יא שם. רש"י ד"ה ואחרים מתנדבים כן, כלומר בסתם ודאי אסור לינק מן המעושרת, אבל אחרים מתנדבים כן שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם נקדיש יהא חלבה חולין יעוי"ש. - ולכאורה קשה מדוע לא נימא פשטה קדושה גם על החלב כמו דאמרינן בחולין קל"ה דקדושה מתפשטת על הגיזה:
יב ונראה דלא שייך פשטה קדושה בכולה אלא בהדברים המחוברים להגוף. - משא"כ האי חלב שהוא דבר הנפרש ונפרד מהגוף, והרי זה כשארי משקאות העומדות לסחיטה שדינם שהם מיפקד פקידי, כמבואר בשבת קמ"ה ופסחים ל"א. - ואין להם חיבור עצמותי, בזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה. וכמו שכתבנו לעיל. וראי' לזה כאשר יבואר:
יג הנה מצינו דפליגי תנאי בתמורה כ"ה בהא דשיירו משוייר, והיינו אם הולד בכלל קדושה דהאם, כמבואר שם, וקשה לכאורה מדוע לא קאמר הש"ס דפלוגתא זו שייכה אם אמרינן פשטה קדושה בכולה, וע"כ דעל דבר הנפרש ונפרד מהבהמה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה. ולכן קאמר הש"ס שם דפליגי בפלוגתא אם עובר ירך אמו, אבל אין זה שייכות להא דפשטה קדושה בכולה. - והביאור ירך אמו לא הוי מטעם התפשטות קדושת האם על העובד, אלא הקדושה באה לו מצד עצמו, ובתשובה הארכנו בזה:
יד והנה מטעם זה לא שייכה התפשטות הקדושה דהבהמה על החלב ג"כ מפני שכיון שעומד להיות נפרש ונפרד. - ואעפ"י שאם הקדיש סתם הוי גם החלב בכלל הקדושה, אבל זהו מצד המקדיש, מפני כי סתם מקדיש מקדיש גם החלב כמו שפירש"י, אבל כשמתנה שהחלב אינו בכלל הקדש, הרי הוא כמופרש ונבדל מן הבהמה:
טו וזה מתאים לפירש"י בזבחים ל"ה בהא דתנן חשב לאכול ביצי תורים חוץ לזמנו לא הוי פיגול ופירש"י משום דלאו מגופי' דזיבחא הוא, והרמב"ם בפרי"ד מפסוה"מ ה"ז כתב דלאו אבילה היא יעוי"ש. ולכאורה מדוע לא פירש"י בטעם הרמב"ם משום דלא הוי אכילה, דע"כ גם רש"י סבר כן דלא הוי אכילה דע"כ אין לומר דפליגי במציאות, וע"כ כוונת רש"י להוסיף דאפילו אם חשב לאכול הביצים עם האשכול דאז נחשב אכילה כמו שכתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ז. - להכי פירש"י דזה לא נחשב מגופי' דזיבחא, וזה מוכח דחשיב גם חלב:
טז ויש ראי' לדברי רש"י מהא דאמר רבא ב"ק מ"ז תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא ופירש"י שם דבר המופרש ממנה. ואעפ"י שיש לומר דהתם הכוונה לאחר שנפרשה הביצה מהתרנגולת, אבל זה ודאי דע"כ גם שנפרשה דינה כמופרש. - ולזה פירש"י בזבחים דהחושב לאכול הביצים אינו נעשה פיגול מטעם דלאו גופי' דזיבחא הוא. - ומסתבר שכן הדין גם בחלב של הבהמה שדינה כמופרש, ופרה שהזיקה אינו גובה גם מחלבה. - ולפלא שלא נזכר זה להלכה בחו"מ סימן שצ"ט. - איברא דשיטת התוס' בד"ה מ"ט פירשא בעלמא היא דזהו דוקא לאחר שנפרשה, וגם הרמ"א בחו"מ מביא שיטה זו בשם יש אומרים, אבל ע"כ שימת רש"י דגם בעודה בבטן דינה כנפרש, וזהו דעת הרמב"ם והטור והמחבר. - וממילא לפי מה שמבואר ע"כ לא שייך פשטה קדושה בכולה על החלב:
יז עוד יש לומר לפי מה שכתב המקנה בקדושין ז' דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה רק אם בתחילת הקדש יכולה להתפשט, אבל אם אינה יכולה להתפשט בתחילה שוב לא תתפשט יעוי"ש, ומטעם זה אפשר לומר דאם התנה שלא תחול ההקדש על החלב, דאז אף אם אמרינן דתפשוט הקדושה על החלב ע"כ זהו רק על החלב דאיתא בשעת ההקדש, אבל על החלב דאח"כ כיון שלא פשטה הקדושה עליה, שוב לא תחול גם אח"כ:
יח אבל כל זה שייך רק אם אמרינן דיצוייר שתהי' הבהמה בקדושה גם בלא החלב, אמנם אם אמרינן דאם תשאר החלב חולין הרי זה כמו מקדיש חצי בהמה, זה תליא אם שייכה קדושה לחציה. - וזהו כמו שכתבו התוס' גיטין מ"ג ע"ב ד"ה גמרו קידושי ראשון שכתבו והא דאמרינן בפר"ק דקדושין בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה וכו' הא לא הקדישה לא גמרי שאני התם דאפשר שתרעה ויהי' חציה דמיה הקדש וחציה חולין וכו', יעוי"ש. מבואר מזה דבאופן דלא אמרינן תרעה דאז אמרינן גמרו. - והנה לפי"ז במעשר דלא אמרינן תרעה עד שיסתאב וימכר מטעם שנאסרו בו מכירה, אלא נאכל במומו לבעלים, כמבואר ברמב"ם פר"ד מבכורות, להכי אית לן למימר גמרו. - והיינו דגם החלב שבא אח"כ חלה עליו הקדושה, אם לא מטעם פשטה קדושה בכולה, עכ"פ תחול הקדושה על החלב מטעם גמרו. אבל כל זה אם אמרינן דהחלב דינה כגוף הבהמה, דאז שייך לדון בהא דגמרי, אבל ע"כ כמו שכתבנו דהחלב לא נחשב כגוף הבהמה, וא"כ ממילא כמו דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה, הנה כן לא אמרינן ג"כ גמרו. ושפיר חל התנאי שמתנה דלא תחול קדושת מעשר על החלב. - ובזה אתי שפיר דלא חל קדושה על החלב אשר בעין בשעת ההקדש. - וכן משמע פשטות הדברים דגם החלב נשאר בחולין, וכמוש"נ:
ובעיקר הענין דפשטה קדושה בכולה מבואר בספרנו גזר הקודש לתמורה י"א ובספרנו שו"ת שאילות משה סימן קכב:
יט שם. חלב המוקדשין נמי אתיא אמו אמו מבכור, וקשה למ"ל גז"ש אחריתי הלא אם כבר נלמד דהחלב של מעשר קודש א"כ כל הקדשים בכלל דהלא יש ללמוד בבנין אב ממעשר. - איברא דבזבחים נ' ע"ב הוי בעי' דלא איפשטא בדבר הנלמד בגז"ש אם חוזר ומלמד בבנין אב יועי"ש. אבל תקשה בדוע לא פשטוה מזה דהכא דהרי חזינן דבעינן גז"ש לזה ולא נלמד מבנין אב. - ועוד הלא איכא הכא ק"ו דע"כ מעשר קילא מכל הקדשים ומבואר בזבחים שם דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בק"ו. - ואפשר דכיון דמעשר נלמד בגז"ש מבכור, ובכור חמיר טובא מפני שקדושתו מרחם, להכי אין ללמוד גם ממעשר כיון שבא מכחו דבר שהוא חמור. - עי' תוס' נדה מ' ד"ה גמר: א שם. דישו שלך ולא דישו של הקדש. - והנה רש"י וגם רגמ"ה פירשו דקאי אשור אבל פועל אנו יודעין מקרא דרעך ולא של הקדש, והתוס' פירשו דאפועלין נמי קאי דאיתקש חוסם לנחסם, ולכאורה תמוה טובא דלמה איצטריכו לזה דהלא בפועל כתוב בהדיא רעך והיינו למעוטי הקדש, ולמ"ד גזל עכו"ם אסור ע"כ נלמד מרעך למעוטי גם עכו"ם ומצינו כזה בתוס' פסחים ה' ד"ה אבל ותוס' מנחות ס"ז ד"ה חד, וכן איתא בשיט"מ. - וא"כ מה הכרח הי' להתוס' לומר דנלמד מדישו:
ב והנה אפשר לומר בכוונת התוס' דהנה מרעך הוי אמרינן דזכות אכילה יש לפועל גם בשל הקדש ורק איסור הקדש מעכב עליו אבל יש לפועל לתבוע מבעה"ב שיעור אכילה. - אמנם מהא דאמרה תורה דישו, והכוונה דבעינן דישו הראוי לו וכמו שפירש הרמב"ם בפיה"מ. - ובזה חידשו התוס' דגם גבי פועל בעינן מה שראו לו לאכילה, והקדש נקרא אינו ראוי לאכילה, ובמילא אין לפועל שום זכות אכילה בשל הקדש. - ויש להקשות דלפי"ז למה כתבה תורה רעך למעוטי הקדש, ויש לומר דהנה בלא"ה הקשו הראשונים למה איצטרך למעט הקדש הלא בלא"ה הקדש אסור באכילה וגם מעילה יש בו לאחר שתלשו מן המחובר, אבל הנכון בזה דבא למעט שיאכל הפועל. - על זה אמרה תורה דמ"מ כיון שעוסק בשל הקדש אין לו זכות אכילה. - אבל אכתי קשה דזה יש ללמוד ג"כ מדישו שהכוונה דישו הראוי לו. - ואפשר לומר דזה נקרא ראוי לו כיון דיש לו זכות אכילה באיזה שיבחור לאכילה, ועל זה אמרה תורה, ומשניהם נלמד דבכל אופן אין לו זכות אכילה בשל הקדש: ג עוד יש לומר בכוונת התוס' דמרעך הוי אמרינן דאסור באכילה בשביל הקדש, אבל אכתי יש לו זכות אשר הגזבר מחויב לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל, להכי בעינן האי דרשא דלאקושי חוסם לנחסם דבעינן דישו הראוי לו. - והנה הרבינו יהונתן הובא בשיט"מ לב"מ שם מפרש כן לאוקמי' הא דרעך, אבל התוס' סברי דזה נלמד מההיקש בחוסם לנחסם, ואילו מרעך לחודיא לא הוי דרשינן דבעינן דישו הראוי לו וכמו"ש הרא"ש הובא בשיט"מ שם:
ד ובזה יש ליישב הא דהקשה בקר"א למה לן קרא לאסור אכילת הפרה בשל הקדש דבשלמא גבי פועל איצטרך כמו"ש התוס' דס"ד כיון שהותר גזל לאכול בשל חבירו הו"א דשל הקדש נמי מותר אבל גבי פרה למ"ל קרא, ומתרץ דס"ד משום צער בע"ח הותרה ג"כ בשל הקדש יעוי"ש. ואם כי יש מקום לומר כן, אבל מה יתרץ למ"ד צער בע"ח לאו דאורייתא. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דיש מקום לומר דיש זכות אכילה באופן שהתנה שלא תחול הקדש על אכילה זו, או דסד"א שיש חיוב פדיי' בשיעור אכילתה, וכמו שמצינו כן בחולין קל"ה לענין ראשית הגז בשל הקדש דקאמר הש"ס דלהכי איצטרך למעט בשל הקדש שלא תאמר דליפרקינהו וליתב לכהן יעוי"ש. - והנה כמו כן הכא הוי אמרינן כן לולא דמיעטה התורה דישו דבעינן ראוי לה, וכמוש"נ: ה שם. חדש קלעילין בשדה הקדש מעל, והא בתלוש בעינן אמר רבינא ש"מ אבקה מעלי לה. - והנה לכאורה יש להעיר על מה שכתבנו לעיל דיש הרבה מהראשונים דסברי דאין מעילה במחובר אפילו אחרי תלישה וכמו שביארנו לעיל, והנה הכא חזינן דיש מעילה בהאבק שהוא תלוש מן המחובר. - אבל נראה דיש לומר דהאבק הזה היינו שהי' תלוש גם בשעת ההקדש והי' מונח על הקרקע. - והדישה מועילה שיהי' פורח באויר, ובזה יש מעילה, אבל בהאבק שהי' מחובר ונתלש בזה יש לומר דאין מעילה. - איברא דהרשב"א בחידושין לגיטין ל"ט כתב וז"ל והכא בשערו העומד ליגזז קא מיפלגי כלומר ונהנה בו בעודה מחוברת בראשו, אבל אחר שנתלש כו"ע מועלין בו אעפ"י שהקדישו כשהוא מחובר וכו', והכי איתא בתמורה (צ"ל במעילה) דאמרינן התם חדש בשדה הקדש מעל, מפרכינן והא אין מעילה בקרקעות ואמרינן זאת אומרת אבקה מעלי להו, אלמא כיון דבשעה שנהנה ממנו הוי תלוש אע"ג שהי' בשעת הקדשה קרקע עולם מועלין בו, וכן כתב בספר הישר עכ"ל. והנה לפי מה שפירשנו דיש לפרש דהאבק הי' תלוש בשעת ההקדש א"כ אין ראי' מהכא, וצ"ע:
ו תוס' ד"ה אתיא וכו', תדע מדאיצטרך לכתוב ולא תגוז בכור צאנך ואסור גיזה בקדשים, ואמאי צריך תיפוק לי' מדאמר גבי פסוה"מ תזבח ולא גיזה, אלא ודאי לא הוי ידענא למאי קאתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסור גיזה בקדשים א"כ אתי תזבח לומר אצל גיזה כדקיימא קיימא יעוי"ש. - וקשה טובא דהלא אם לא כתבה תורה ולא תגוז והוי ילפינן איסור גיזה מהא דתזבח ולא גיזה לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דלא הוי אלא איסור עשה גרידא. אבל השתא דכתבה תורה לא תגוז ישנו הגוזז במלקות. - והא דלוקה גם בגוזז פסוה"מ הוא משום דאהדרי' לאיסורא, אבל אי לא כתבה תורה לא תגוז בהדיא לא היתה בזה מלקות, והמל"מ בפר"א ממעילה ה"ז מסיים בזה בצ"ע:
ז ונראה לפי מה שמבואר בברייתא חולין קל"ז ובכורות כ"ה לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז, ופירש"י בבכורות ויו' מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה יעוי"ש. - נמצא דבשביל הוי"ו הרי"ז כאילו כתוב שני פעמים לא תגוז, דהיינו לא תגוז הבכור צאנך ולא תגוז בכור שורך. - וזהו כוונת התוס' דאם דרשינן תזבח ולא גיזה גם בלעדי הלאו דלא תגוז ממילא יש ללמוד מפסוה"מ דישנו בלא תגוז גם בלאו. - והיינו הכוונה דלמה כתבה תורה הויו' להורות דישנו בלא תגוז גם בבכור שורך דהלא גם בלא"ה כיון דכתיב ולא תגוז בכור צאנך וגם דרשינן מהא דכתב ולא גיזה בפסוה"מ האמור בכל הקרבנות, ואמרינן אהדרי' לאיסורא דלא תגוז גם בבכור שורך. ואין לומר דרק בבכור צאנך אהדרי' לאיסורא ולא בבכור שורך כיון דלא כתיב גבי הלאו דלא תגוז. - דזה ליתא לפי הכלל שכתב הה"מ בפר"ב ממ"א דבמקום דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין ומכש"כ שעונשין מן הדין, וכיון שאיכא איסור עשה בפסוה"מ וע"כ דהאי עשה איכא ג"כ בקדשים בתמימים. - וא"כ יש ללמוד הלאו בבנין אב היינו בכור שורך מבכור צאנך, ובשניהם לוקה, דע"כ כוונת הרה"מ נם ללמוד מבנין אב במקום עשה, וא"כ מדוע כתבה תורה הויו' להורות שישנו הא דלא תגוז גם בבכור שורך הלא יש ללמוד מבנין אב מבכור צאנך, דבשלמא בלא העשה דתזבח ולא גיזה לא קשה מדוע אין למידין מבנין אב דיש לומר דאין לוקה בשביל בנין אב, אבל מקום שיש עשה שפיר יש ללמוד מבנין אב דלוקח ג"כ. - ומזה הוכיחו התוס' דאם לא ידעינן איסור גיזה בלאו מקודם לא הוי דרשינן מתזבח למעט גיזה:
ח עוד יש לומר לפי מה שיש לחקור בדבר הבכור לפום מה דקיי"ל דיש מצוה להקדיש את הבכור כמו שפסק הרמב"ם בפר"א מבכורות ה"ד אם יש הוספה של קדושה בהאי הקדש או"ד שרק מצוה איכא, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים. - ואם אמרינן דיש גם הוספה של קדושה א"כ יש בבכור קדושה מלבד הקדושה של בכור בעצמותו. - ולפי"ז יש להבין בהא דאמרה תורה לא תגוז בכור צאנך אם הוא מצד קדושת בכור לחודיא, או"ד שהוא מצד הקדושה הנוספה. ונפק"מ לדינא בשארי קדשים, דאם הוא מצד קדושתו של בכור, אין ללמוד מזה לשארי קדשים מטעם שיש לומר דדוקא בבכור הקפידה תורה משום דשאני בכור שקדושתו מרחם, אבל אם אמרינן שהוא מפני הקדושה הנוספה, א"כ הלאו זה כולל נם כל הקדשים:
ט תניא בספרי בפרשה ראה אות קס"א בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש וגו', מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה, אין לי אלא בכור שאר כל הקדשים מנין ודין הוא מה הבכור שאינו נוהג בכל הולדות וכו', לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו בבעל מום קבוע וכו' ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לד' לא תעבוד ולא תגוז עכ"ל. - ביאור הדברים דכיון דאמרה תורה סמיכות הלאוין דלא תעבוד ולא תגוז להא דתקדיש, הרי דכוונת התורה דאיסורים האלה נוהגים בבכור לא מצד קדושתו מרחם, אלא מצד הקדושה דהבעלים שהוא קדושת פה. - וכן פירש הגאון מלבי"ם שם. מבואר מזה דע"כ יש הוספת קדושה על הבכור ע"י קדושת הפה, בזה שנאסרו בגיזה ועבודה לידי הקדושה. - ובזה יש לפרש כוונת התוס' דאם אמרינן דגם מתזבח ולא גיזה האמור בפסוה"מ נלמד גם מצד עצמו א"כ מדוע אמרה תורה לא תגוז ללמדנו שהוא מצד הקדושה הנוספת, ומזה נלמד דישנם הלאוין האלו בכל הקדשים הלא בלא"ה כיון שאמרה תזבח ולא גיזה בפסוה"מ בכל הקדשים כולן. - וכיון שיש איסור עשה בפסוה"מ בכל הקדשים, הרי נלמד דאיסור גיזה אינו תלוי דוקא במי שקדושתו מרחם, דאם אמרינן דאיסור גיזה נוהג דוקא בהקדושה שמרחם א"כ מדוע איכא איסור עשה בפסוה"מ גם בשארי קדשים. - וכיון שאנו יודעין דאיסור גיזה אינו תלוי בקדושה דמרחם, א"כ שוב איכא ק"ו מבכור דנוהג איסור גיזה בכל הקדשים, ולא שייך אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא איסור עשה, ובלא"ה צריך לומר כן להספרי דרוצה לחייב מלקות על ידי הק"ו. - וזהו כוונת התוס', וקצת דיוק בדברי התוס' מדאיצטרך לכתוב ולא תגוז בכור צאנך ואסור גיזה בקדשים יעוי"ש, ומדוע הזכירו התוס' גיזה בקדשים ולא כתבו גיזה בבכור כדכתיב בקרא וע"כ דכל עיקר דיוקם מהא דקדשים וכמוש"נ:
י והנה יש לעיין לפי מה שביארנו דכל עיקר איסור גיזה ועבודה בבכור הוא מצד הקדש קדושת פה דהבעלים. - היאך הדין בשלא הקדישו הבעלים את הבכור יהי' מותר בגיזה ועבודה, וזה תמוה טובא מדלא הזכירו הפוסקים מזה. - ועוד לרבי ישמעאל דלא סבר דמצוה להקדיש לבכור כמו שמבואר בערכין כ"ט אטו לא סבר דישנו בבכור הלאו דלא תגוז. - וע"כ דסבר רבי ישמעאל דהלאו נאמרה בבכור לא מצד הקדושה דהבעלים אלא מצד עצמו וא"כ יש לדון שאר כל הקדשים מנין, דהרי אין ללמוד מבכור דיש להשיב מה לבכור שקדושתו מרחם:
יא והנה להרמב"ם בפיה"מ שפירש דהחליבה אסורה בקדשים לפי שנתנו אותו כאילו הוא עבודה וגיזה שאינו מותר בקדשים יעוי"ש. והנה אם החליבה נחשבת לעבודה בקדשים א"כ הגיזה ג"כ נחשבת לעבודה בקדשים. - וקשה לפי"ז למה אסרה תורה גיזה, הלא כיון שנאסרה עבודה א"כ נם גיזה בכלל עבודה. - ויש לומר דאם לא כתבה תורה גיזה לא הוי ידעינן גיזה בצאן דהוי אמרינן דדוקא בבכור שור נאסרה עבודה. - וכמו דתניא בברייתא הובא לעיל. - אמנם עכשיו שרבתה תורה דנוהג גיזה ועבודה בשניהם, שפיר יש לומר דאיסור גיזה הוא משום עבודה. - וגיזה עצמה היא עבודה, ובזה אתי שפיר לרבי ישמעאל דנוהג איסור גיזה בבכור מצד עבודה, ולדידן ג"כ אם הבעלים לא הקדישו את הבכור מ"מ אסור בגיזה מצד עבודה. - ויש להעיר לפי"ז לדידן דקיי"ל דבכור מצוה להקדישו, א"כ יתחייב תרתי, א' משום גיזה, ב' משום עבודה. וצ"ע. - ואפשר לומר שחידשה תורה דגם גיזה נחשבת לעבודה, וממילא ליתא בזה אלא משום עבודה לחודיא:
יב והנה באופן זה יש ליישב גם דברי התוס' והוא דאם אמרינן דגם מצד עצמו נלמד למעט גיזה מתזבח א"כ למה כתבה תורה ולא תגוז בכור צאנך. - הלא כיון דאנו יודעין מתזבח למעט גיזה, א"כ אנו יודעין שהגיזה בכלל עבודה תחשב, וא"כ יש בזה הלאו דלא תעבוד בכור שורך. ואין לומר דאם לא כתבה תורה ולא תגוז בכור צאנך לא הוי ידעינן דנוהג איסור עבודה בבכור צאן, כמו ששנינו בספרי. דזה ליתא, דהלא בשביל זה לא הי' להתורה לכתוב הלאו דלא תגוז אלא הי' להתורה לכתוב לא תעבוד בבכור שורך ובבכור צאנך. - וממילא בכלל זה איתא ג"כ הלאו דלא תעבוד על גיזה. - ואין לומר דלא הוי ידעינן דגיזה נחשבת לעבודה, דזה כבר אנו יודעין מהא דתזבח ולא גיזה, דמזה נלמד דגיזה נחשבת לעבודה וא"כ למה כתבה תורה הלאו דלא תגוז, כיון דבלא"ה לוקה משום לא תעבוד, וע"כ. מוכח דמתזבח אין למעט גיזה רק מטעם שכתבה תורה לא תגוז, וכמוש"נ:
יג והנה שם בתוס' הביא שיטת הרבינו פרץ דמתניתין מיירי בוולד מעושרת וולד מוקדשין שילדו משהיו מוקדשין והיינו רבותא דאפ"ה אסור להניק מהם יעוי"ש. - ומזה תצא חדתא דאסור להקדש ליהנות מהקדש. - והנה לכאורה מפורש כן בתוספתא דמעילה פר"א דתניא שם הקדיש את הפרה ואת הכרשינין ועת העמיר אין אומרים תאכל פרה זו את הכרשינין ואת העמיר, אבל אחרים מנדבין לה יעוי"ש. הרי מבואר דאעפ"י שהפרה היא של הקדש, מ"מ אין מאכילין לה כרשיני הקדש, ומטעם זה נראה ראי' מוכחת לשיטת הרבינו פרץ דוולד קודש אסור לינק מפרה של הקדש. - ומזה יש לתמוה על שיטת רש"י ורגמ"ה שפירשו דהולד הוא חולין ומשמע מזה דוולד קודש מותר לינק משל הקדש ותמוה. - והנה אפשר לומר דלא דמי לתוספתא דשם מיירי שהקדיש הכרשינין לבדה"ב, דהכוונה לפדותן והדמים ילכו לבנין ואסור לשנות מדעת המקדיש, ומבואר דהמשנה מקודש לקודש עובר בל"ת כמבואר ברמב"ם פר"ד מתמורה הי"א. - ומטעם זה אסור להאכיל לבהמה הכרשיני הקדש שהוקדש לעשות דמים לבנין, ואין זה ענין לנידון משנתינו שאין כאן שינוי הקדש כלל אם ינק הולד של הקדש מפרה של הקדש ולהכי פירשו דמיירי שהוולד הוא חולין. - אמנם מהמכילתא פ' משפטים מוכח כשיטת הרבינו פרץ דתניא שם שבעת ימים תהי' תחת אמו מה בכור קדש אינו יונק אלא מן החולין (והיינו דע"כ אמו אינה קדושה דבכור ליתא בקדשים) אף כולן לא יינקו אלא מן החולין, מכאן אמרו כל הקדשים לא יינקו את בניהם וכו' יעוי"ש. הרי מבואר דאסור לקדשים לינק מן הקדשים, ומזה יש לתמוה על פירש"י ורגמ"ה דסברי דהוולד קודש מותר לינק מהקדש וצע"ג: