נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף יב:
אמר ר"ה אמר רב המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו. - ולכאורה מה שייך מעילה בדם הקזה שאין לו להקדש שום צורך ולא שוה מידי. - וביותר לפי מה שמבואר לעיל דמשום דאין פדיון לעוף ואין לו דמים אין מעילה נוהגת אם אינם ראוים להקרבה. - והכא בדם הקזה הרי"ז כפסולי המוקדשים שאין להם פדיון דאין בהם מעילה, והכא נמי כיון דע"כ אין להקדש לעשות דמים בהדם הזה דהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
יב ונראה דהביאור בזה כמו שמסיק הש"ס דהדם הקזה נחשב כמו שנהנה מעצם הבהמה, והיינו דהדם הזה נחשב לחלק מהבהמה, וההנאה מהדם הרי"ז כאילו נהנה מעצם הבהמה ממש, ולא חשיבה הנאה זו מהדם, אלא חשבינן לההנאה שנהנה מהבהמה והבהמה הרי היא קדשים ממש. - וכן כתב רמב"ם בפר"ב דמעילה וז"ל, אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה עכ"ל. והביאור בזה שנהנה מחיי הבהמה כיון שדם זה הוא חלק מחיותה:
יג ובזה יש לבאר הא דאמר אסור בהנאה ומועלין בו אשר לכאורה למה אמר אסור בהנאה כיון שאמר ומועלין בו, ומצאתי בצל"ח ברכות ל"א שמדייק בזה, ורוצה לומר דכוונת רב גם לקדשים קלים שאין בו מעילה אבל אסור בהנאה יעוי"ש. - אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר דהכוונה אסור בהנאה גם להקדש עצמו משום דליתא במכירה, מפני שהקונה אסור להשתמש בזה משום דאין פודין את הקדשים באופן זה:
יד והנה ביסוד זה אשר הדם מן בהמה חיה, אין זה דם פשוט בתורת דם, אלא הוי הדם הזה חלק מן הבהמה עצמה. - יש לעיין הא דקאמרה הסוגיא בפסחים כ"ב דדם מותר בהנאה מהא דעל הארץ תשפכנו כמים. - והנה זה לא שייך לדם הקזה הניטל מהחי. - וא"כ עדיין לא ידענו דדם זה מותר בהנאה. - ונראה דדם זה נכלל באבר מן החי, וזהו דם מן החי שיש לו היתר הנאה, או שדינו כבשר מן החי, וישנו בכלל היתר נבלה:
טו ובזה יש ליישב הא דהקשה הנוב"ת חיו"ד סי' ל"ו למ"ד דדם נעכר ונעשה חלב לשיטת התוס' דדם שבשלו מותר הלא לא עדיף זה מדם שבשלו ופשיטא שמותר יעוי"ש. - ולפי מה שמבואר דדם הנפרש מחיים אין זה בגדר דם אלא האיסור שלו הוא מצד שהוא חלק מחיי הבהמה, ואין זה ענין לדם שבשלו כמובן:
שם במשנה, חלב המוקדשין וכו'. - הובא בתוס' שיטת הי"מ שפירשו דהא דאמרה תורה תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. - לאיסור לחלוב, ולא עצם החלב. - והתוס' פירשו דהאיסור על החלב בעצמו. - והנה במרדכי שבת פר' מצילין הביא בשם הירושלמי פר"ק דע"ז דפריך שם על מתניתין דאין מוכרין להם בהמה גסה, ופריך בהמה דקה נמי עושין בה מלאכה בשבת שחייבין עלי' בשבת גוזז וחולב, ותירץ מאחר שהבהמה בעצמה אינה עושה מלאכה, ומה שהנכרי עושה בה מלאכה לא מיתסר. - והקשה וצ"ע אמאי אסרינן גבי בכור תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב יעוי"ש, ובהגהות בגדי ישע שם, הרי מבואר דדעת המרדכי כשיטת הי"מ. - ופשטות המשנה משמע שדינם כמו בעצי תורים. - וביותר מפני הקושיא שם דם פסולה"מ אסור, הרי חזינן דהחלב הוא חלק מהבהמה, וכמו שהקשו התוס', אבל לשיטת הי"מ והמרדכי שאין איסור בחלב בפסוה"מ, אתי שפיר:
טז והנה מה שתירצו התוס' דאעפ"י דהחלב הוא מגוף הבהמה אבל כיון דאינו ראוי למזבח וגם אינו מחיי הבהמה להכי אין בו מעילה יעוי"ש. - אבל קשה טובא מדוע יש מעילה בקרן של עולה כמבואר בר"ה כ"ח בשופר של עולה וכו' ואם תקע בה כיון דמעל זה נפקע לחולין, והאי קרן אינו ראוי למזבח כמבואר בזבחים פ"ו, וגם אינו מחיי הבהמה, וצע"ג:
יז והנה הקשו התוס' לשיטת הי"מ דאיסור חליבה אסרה תורה ולא החלב דלפי"ז היאך קאמר הש"ס בכורות ו' ע"ב להוכיח דחלב חולין מותר מדאסר רחמנא חלב של פסוה"מ, א"כ חזינן דאסרה תורה חלב של פסוה"מ יעוי"ש, נראה דהי"מ מפרשו דהא דאסרה התורה גיזה ועבודה הוא משום ההנאה. היינו דאיסור עבודה הוא ג"כ משום דאסור בהנאה, והיינו גיזה ועבודה שהיא לצורך אדם אסור. - וכן משמע מלשון רש"י תמורה ל"א ד"ה א"ד דפסוה"מ אסורין בהנאה, וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם בפר"ב דבכורות וכן פסוה"מ רצה לומר קדשי מזבח אסורין בגו"ע אפילו לאחר פדיונן ואין מותר ליהנות מהן אלא לאחר שחיטה יעוי"ש, מבואר דאסורין בהנאה. - וזהו הביאור איסור גיזה ועבודה. - וכן יש להוכיח מתוספתא בכורות פר"ב דתניא שם אבל אם קדם הקדשן את מומן וכו' ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן הרי"ז לוקה את הארבעים, כללו של דבר הרי הן כקדשים לכל דבר ואין בהן אלא שהותרו בשחיטה בלבד יעוי"ש. הרי מבואר דפסוה"מ אסורין בהנאה עד אחר השחיטה. - ובזה יתפרש סוגיא דבכורות גם לשיטה זו. - והיינו מדאמרה תורה תזבח ואכלת בשר, - שנלמד מזה דכל הנאה דמחיים אסור וגם חלב בכלל האיסור מפני שהוא נ"כ הנאה מחיים, וזהו שדרשו רבותינו בשר ולא חלב. - וא"כ מוכח דחלב חולין מותר, ודחי הש"ס דהתורה הוסיפה איסור הנאה מטעם דחלב חולין מותר בהנאה והכא בפסוה"מ עיקר האיסור להנאה אתי:
יח והנה הרגמ"ה שם בבכורות מפרש כשיטת המרדכי דשבת שכתבנו לעיל דאיסור חלב בפסוה"מ הוא מטעם איסור עבודה שכתב וז"ל, ואכלת בשר ולא חלב דכתיב ולא תעבוד דחולב במוקדשין היינו עבודה, מכלל דחלב דבהמה דחולין שרי באכילה עכ"ל, הנה מפרש רגמ"ה שאיסור חלב דפסוה"מ היא משום עבודה, ותמוה כי לפי"ז מאי ראי' מזה דחלב חולין שרי דאפשר דגם חלב חולין אסור, ואיסור עבודה הוסיפה איסור חליבה שהוא משום עבודה, וזהו כמו שהקשו התוס' הכא. ודוחק לומר דכוונת רגמ"ה משום איסור הנאה כי אין זה במשמע מדבריו. ונראה בכוונת רגמ"ה דע"כ התורה באה לאסור דברים הרגילים לעשות דהיינו גיזה וחליבה. - וכיון שמהתזבח ממעט גיזה, ובשר ממעט חליבה, ע"כ הוא מפני שזהו מן הדברים הבאים לתשמיש אדם לצרכו, ומזה מוכח דהחליבה הוא לצורך האכילה. - ומוכח דחלב חולין מותר. - ועל זה דחי הש"ס שאפשר שהיו חולבין בשביל ההנאה, ואסרה תורה החליבה למנוע גם ההנאה:
יט והנה הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא דבשר ולא חלב. - והנה בפר"א ממעילה ה"ט כתב וז"ל, בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית כמו שביארנו אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי היא באיסורה עד שתשחט יעוי"ש, ולא הזכיר מאומה אודות החלב שמחיים, וזה פלא, וגם פליאה על הנו"ב שלא עמדו בזה. והנה אם אמרינן שמפרש הרמב"ם כהרגמ"ה והמרדכי והי"מ דהתורה אסרה החליבה מטעם עבודה, יש לומר דזה נכלל בהא דכתב הרמב"ם גיזה ועבודה, וסבר דחליבה בכלל איסור עבודה, ולא צריך לומר דהחלב אסור כיון דהחליבה אסורה. - וגם משמע דאסור בהנאה כמו"ש בפיה"מ, וזהו מדכתב והרי היא באיסורה עד שתשחט, משמע באיסורה הקודם שהוא איסור הקדש, ומרן לא ציין מקומו, אבל מקורו מהתוספתא דבכורות שכתבנו לעיל. - והנה זאת למודעי דאעפ"י שפסוה"מ אסורין בהנאה, אבל מעילה ליתא בהו מטעם דלא קרינן בהו קדשי ד' וכוונת התוספתא והרמב"ם שעומדים באיסורה היינו בהאיסור הנמשך מטעם הקדשים, אבל מעילה ליתא בהו, והרי הם כשארי קדשים כשלמים דאעפ"י דאין בהם מעילה אבל אסורים בהנאה מדאורייתא כמו"ש התוס' בנדרים ז' - ויותר מסתבר דהאיסור הנאה נמשך מכח הא דאסרה תורה גיזה ועבודה שהן לצורך אדם:
כ ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הכא דאם החלב של פסוה"מ אסור א"כ מדוע אין מעילה בחלב של מוקדשין, ובזה לא יספיק הא דתירצו התוס' דהתם רק החליבה אסורה, מטעם משום דלפי מה שביארנו לשיטת הרמב"ם והתוספתא שגם בהנאה אסור, א"כ חזינן דזה נחשב לגופה. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר מפני דהאיסור הנאה נמשך מכח איסור עבודה ואין זה שייכות לאיסור הנאה דהקדש שהוא מפני קדושה"ג וכמוש"נ:
כא שם במשנה, בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדה"ב הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה, חמורה מועלין בה ובחלבה. - ויש לעיין למה לא נקט בקדשי בדה"ב באופן שהקדיש דברים הראוין למזבח אבל אמר שהקדישם לבדה"ב, ואעפ"י שקיי"ל במקדיש ראוין למזבח אין יוצאין מידי מזבח וממילא הרי"ז הקדש למזבח. - אבל זה ליתא דהרי כל עיקר הא דמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח הכוונה דבתחילה פודין אותן ויוצאין לחולין והקונה מחויב לעשות קרבן וכמו"ש הרמב"ן בגיטין ל"ח, וכתבנו מזה בספרנו נזר הקודש למנחות דף קנ"א דף הספר. - וא"כ באופן זה מדוע לא תחול קדושת דמים גם על הביצים והחלב. - ואפשר לומר דכיון דקיי"ל המתפיס תמימים אינו יוצא מידי מזבח לדבר הראוי לו לקרבן, א"כ לא הקדיש אלא דבר הראוי להיות קרבן:
כב ויש להביא ראי' לזה מדברי הרמב"ם בפר"ג הי"ג וז"ל, הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים ודמי בן יונה זה לשלמים הרי הן כקדשי בדה"ב ומועלין בחלבן. ובביציהן עכ"ל, וזהו מפני שלא הקדיש לדמי הקרבן הראוי לו. - משמע שאם הקדיש בהמה לדמי קרבן או בן יונה לדמי חטאת העוף או עולת העוף דאז דין קדשי מזבח עליהן וחלבן וביציהן מותרין. - וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו דבאופן שהבהמה או העוף הן בעצמן ראוי לקרבן כמו שהן אינו בדעת המקדיש להקדיש אלא הן עצמן ולא היוצא מהן, וע"כ הרמב"ם למד דינו ממשנתינו דנקט תרנגולת לענין ביצים, וחמורה לענין חלב. - והכוונה שהן עצמן אינן ראוין למזבח. - ומזה למד הרמב"ם שהוא הדין גם בשהקדיש בהמה או עוף שהן עצמן ראוין לקרבן אבל אמר שהדמים שלהן יהיו לקרבן אחר שכן הדין והיינו שמפרש הרמב"ם הא דקאמר אבל הקדישו קדושת דמים לגבי מזבח נעשה וכו', דמיירי באופן זה, וכמו שנתבאר:
כג והנה בעו"ש מקשה בהא דקאמר הש"ס לעיל בשלמא לר"ש כדקתני טעמא שהי' ר"ש אומר וכו' דלמה צריך לזה הלא לר"ש בלא"ה ניחא והיינו כדאיתא בפסחים ס"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, ומבואר שם דזה למ"ד גורל"מ כממון דמי, והיינו דאעפ"י דהשתא לא חזי מפני שאסור בהנאה, אבל כיון דלקמי' חזי נקרא גורל"מ. - וה"נ כיון דלקמי' חזי הקרבן הרי"ז גורל"מ, ור"ש סבר גורל"מ כממון דמי. - ומתרץ דאם בשביל גורל"מ ליכא מועל אחר מועל כדין קדושת דמים. - ור"ש דסבר מועלין הכוונה דאיכא מעילה כבכל קדושה"ג. - לכך הוצרך לטעם דחזיא להקרבה עכת"ד. - ונראה דאם בשביל זה לא איריא, דע"כ כל עיקר הא דיש מועל אחר מועל תליא אם יש לזה פדיון, ובאופן שאין פדיון לכו"ע יש מועל אחר מועל כמבואר שם במשנה בשוחט קרבן בע"מ דפליגי רבי ורבנן אם יש לזה פדיי' ואם אין לה פדיי' יש מועל כמבואר שם ברש"י ותוס', ממילא כיון שאין לעופות פדיון ע"כ יש בזה מועל אחר מועל אפילו אם הקדושה מחמת ממון. - ובעיקר הדבר אתי שפיר לפי מה שכתבנו בדעת הרמב"ם דבמקדיש מחו"ז פסול להקרבה גם לאח"כ הרי"ז כמקדיש בע"מ עובר דצריך להמתין עד שיפול בו מום קבוע, וכיון שאין פדיון א"כ לא שוה גם אח"כ מאומה, ואין בזה מעילה. - ולהכי קאמר הש"ס דטעמי' דר"ש מטעם דחזיא אח"כ להקרבה, וגם השתא בר קרבן הוא מדחייב משום שח"ח בל"ת:
כד שם מידי דהוי אבע"מ וכו', וקשה הלא גם בעופות אם מקדיש בע"מ דהיינו שקדם מומו להקדשא יש לעוף פדיון וכמו"ש התוס' במנחות ק' ד"ה והעופות, וא"כ הכא כשמקדיש מחו"ז לא גרע מקדם מומו להקדשו דבר פדיי' הוא. - וביותר אם אמרינן לשיטת הרמב"ם דפסול הוא לגמרי להקרבה. - ונראה דאתי שפיר לשיטת הרמב"ם דסבר דמחו"ז דמי' למום עובר, - וצריך מום קבוע להיות נפדה. וא"כ בעופות ג"כ צריך מום קבוע לפדיי'. - ובאופן זה כיון דנחתה להעוף קדושה"ג באופן שצריך מום קבוע שוב אין לו פדיון לעוף:
כה שם. מתיב רב המנונא חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין. - ויש לעיין מדוע לא משני הש"ס כמו שמסיק בתמורה ל"א דשאני דם דחזי למזבח, ולהכי מועלין בדם, משא"כ חלב וביצים דלא חזי למזבח, ובשלמא לפירש"י שפירש שם דהכוונה על גידולי מזבח שזה ולדי קדשים אתי שפיר שמדמה הכא הש"ס הא דדם הקזה לחלב וביצים. - אבל לפירוש התוס' שם דפירשו חזי למזבח היינו דם הקזה, ונקרא האי דם גידולין, והכוונה חזי למזבח היינו לזריקה יעוי"ש, א"כ גם הכא יש לומר דשאני דם הקזה דראוי למזבח, והכוונה אילו לא היו מקיזן את הדם, הי' אותו הדם עצמו ראוי למזבח, וא"כ קשה מדוע לא משני הש"ס הכא כן:
כו ועוד יש לעיין דנראה דנפק"מ לדינא דהיינו דלפי מה שמשני הש"ס בתמורה דלהכי יש מעילה בדם מטעם דחזי לזריקה דזה שייך אם הדם הקזה היתה דם בריא, והיינו כי יש שני מיני הקזות, יש שמקיז דם מפני שלדם הוא צריך, להנאת עצמו, ויש שמקיז לרפואה מפני שהוא דם עכור ונדרש להוציא את הדם חוצה. - ולדם זה לא שייך לומר חזי לזריקה. - וא"כ אין מעילה בהדם הזה, ולאוקימתא דידן מפני שנחשב לגוף הבהמה הנה אין הבדל בין ההקזות:
כז ועוד בעיקר הסברא דקאמר הש"ס מפני דחזי לזריקה. לכאורה תמוה דהלא הדם הזריקה בעצמותה אין בה מעילה וא"כ אין לומר דיש מעילה בדם קודם שהוכשר לזריקה מפני שחזי לזריקה. והנה ע"כ כוונת הש"ס חזי לזריקה היינו הכוונה שעומדות לזריקה, ואינו ענין לגידולין שע"כ הפירוש גידולין היינו שנפרשין מחיבורן ואינן נדרשות עוד להיות מחוברין, וזה שייך בחלב וביצים וכדומה, אבל האי דם כיון שעומד האי דם להיות נדרש לזריקה, להכי אין זה בגדר גידולין. - אלא הרי הוא בהבהמה עצמה, ולפי"ז אם נדרש להקזה מטעם רפואה וע"כ האי דם עומד לצאת, א"כ ע"כ אין הדם הזה כמו גוף הבהמה, והוי דם זה בדין גידולין כחלב וביצים, וזהו חידוש דין שלא העירו בזה:
כח וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם שכתב בפר"ב דמעילה הי"א וז"ל, אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה עכ"ל. והנה מדכתב מטעם שאינה יכולה לחיות בלא דם, ע"כ הכוונה דם בריא, אבל במקיז דם עבור אשר ע"כ ההכרח להקיז הדם הרי אדרבה שמפריש הדם יכולה לחיות, וא"כ האי דם הקזה לא נחשב כגופה, ודין שלהאי דם לא עדיף מחלב ודם. וא"כ אין מעילה בהאי דם, ואפשר דלמד הרמב"ם להאי דינא מסוגיא דתמורה וכמו שכתבנו:
כט והנה בתרב"י בברכות פר"ה כתב דיש מעילה בדם הקזה מטעם דכגוף הבהמה דיינינן לי' והכי אמרינן בתמורה ל"א כיון דרבי בה כגופה הוי יעו"יש, והנה זה בתמורה שם, ותמוה מהדם הקזה הבאה לרפואה שע"כ לאו כגופה דבהמה היא: