אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף יב.

דף יא:

א משנה, ר"ש אומר תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן. - היינו דר"ש פליג על משנה דלעיל ששנה התנא דתורין שלא הגיע זמנן שוה עם בני יונה שעבר זמנן דליתא בהו מעילה, אלא סבר דבתורין שלא הגיע זמנן כיון דיוכשרו לאחר זמן יש בהן מעילה:

ב גמ'. בשלמא ר"ש כדקתני טעמא שהי' ר"ש אומר כל הראוי לאחר זמן והקדישו בתוך זמנו הרי הוא בל"ת ואין בו כרת, אלא רבנן מ"ש ממחוסר זמן, - היינו מחו"ז דבהמה, ופירש"י דקיי"ל שנכנס לדיר להתעשר דיליף העברה העברה מבכור יעוי"ש. - והנה תמוה טובא הלא רבנן פליגי על ר"ש בדין זה, וסברי דמחו"ז לא נכנס לדיר להתעשר כמבואר בבכורות כ"א. - ורש"י גופי' פירש בזבחים י"ב בהא דאיתא שם ליל ח' נכנס לדיר להתעשר, משמע הא קודם לכן לא, דקיי"ל מחו"ז אינו נכנס לדיר להתעשר יעוי"ש. - והרמב"ם בפר"ו הי"ד פסק נ"כ דמחו"ז אינו נכנס לדיר להתעשר, וא"כ מאי פריך הכא אלא לרבנן מ"ש ממחו"ז, משמע דמודו רבנן דמחו"ז חל עליו קדושה, דזה הוי היפך המוסכם בשיטת רבנן. - ומצאתי במל"מ בפר"ב דמעילה שהקשה בזה לרש"י. - והנה התוס' הכא פירשו מ"ש ממחו"ז דמועלין בו קודם שיגיע זמנו, וכוונתם דלא ממעשר פריך משום דיש לומר דרבנן סברי דמחו"ז לא נכנס לדיר להתעשר, אלא מכל הקדש פריך דיש מעילה במחו"ז. - אבל גם זה תמוה דכיון דמחו"ז לא נכנס לדיר להתעשר וע"כ משום דלא חל עליו קדושה, וא"כ גם בשארי קדשים כן הדין. - ואדרבה מכח כש"כ דהלא אם במעשר שיש גז"ש לימוד מבכור, - ומכל זה אינו נכנס לדיר להתעשר, ומכש"כ שארי קדשים. - ועוד דהלא הני תנאי דסברי שאינו נכנס לדיר להתעשר הוא מטעם דילפי בגז"ש מקדשים, וא"כ מבואר דבקדשים פשיטא שלא חל קדושה במחו"ז:

ג והנה אפשר לומר דכוונת התוס' לשיטתם בזבחים קו"ד ד"ה היתר דרק איסור איכא להקדיש מחו"ז, אבל בדיעבד אם הקדיש הוי הקדש מעליא יעוי"ש. ובן כתבו התוס' בתמורה י"ט ד"ה אף וכו' וביארו דכל עיקר הפלוגתא בהא דנכנסין לדיר להתעשר הוא בלכתחילה דר"ש מתיר לכתחילה, ורבנן סברי דלכתחילה אסור אבל בדיעבד חל הקדושה. - וזהו כוונת התוס', ובזה פריך הש"ס שפיר דהרי הכא בדיעבד שהקדיש תורין שלא הגיע זמנן, וע"כ דחלה עליהן הקדושה כמו בכל מחו"ז. - והנה אפשר ד אבל נראה יותר דכוונת רש"י רבנן דר"ש דפליגי לענין שחו"ח דר"ש סבר דיש איסור ל"ת במחו"ז ורבנן שם אמרו דכיון שאין כרת במחו"ז אין גם ל"ת כמבואר במשנה דזבחים שם. - והנה מדחזינן דרבנן השיבו לר"ש טעם זה דלא מחלקינן איסור שחו"ח לחצאין לומר דכרת ליכא ול"ת איכא ומדוע לא השיבו דבמחוסר זמן חסר גם קדושת קרבן, מזה מוכח דרבנן דהכא סברי דקדושת קרבן איכא גם במחו"ז. - וע"כ דסברי בזה כר"ש דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר. - וזהו כוונת רש"י הכא. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' דלמה להו להש"ס לומר דטעמא דר"ש מטעם דאיכא ל"ת בשחו"ח הלא בלא"ה אתי שפיר לר"ש דסבר דחל הקדושה במחו"ז מהא דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר. - אבל לפי מה שביארנו בכוונת רש"י אתי שפיר דהש"ס הביא הא דר"ש דאיכא ל"ת בשחו"ח. - אשר מזה מוכח דרבנן דפליגי עלי' סברי ג"כ דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר:

ה והנה התוס' בבכורות כ"א ד"ה אף כתבו דבשארי קדשים לבד ממעשר גם ר"ש מודה דלא קדשי במחו"ז יעוי"ש. ותמהנו טובא דהלא ע"כ סבר ר"ש דגם בשארי קדשים הוי עליו קדושת קרבן במחו"ז מדאמר דהוי באיסור ל"ת בשחו"ח. - ודוחק לומר דמיירי במעשר. - ועוד הלא סוגיא דהכא בהא דתורין שלא הגיע זמנן קאמר הש"ס דר"ש לטעמי' דסבר דקדוש בקדושת קרבן במחו"ז, והא דתורין אינו שייך למעשר, וע"כ דסבר הש"ס כן בכל הקדשים, וצע"ג:

ו והנה משני הש"ס, אמרי מחו"ז מדי דהוי אבעל מום דבר פדיון הוא, אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון, ופירש"י והרגמ"ה והשיט"מ דה"ג לית בהו קדושה במחו"ז. - ויש להבין מה זה שייכות הא דקדושה לפדיון דהלא מעשר ליתא בפדיון ומ"מ חל על מחו"ז קדושת קרבן, ועוד בזה הא דתלה הש"ס הא דקדושה בהא דמום פוסל, יש להבין הלא אדרבה כיון דאין מום פוסל בעוף, א"כ חזינן דקדושת העוף אלימא טובא, וא"כ יש לומר דחל ג"כ על מחו"ז כמו שחל על בעל מום: ז ונראה דסבר הש"ס דעיקרה של מעילה אף בקדשי מזבח הוא מפני זכות הדמים שנמצא בהקרבן. - והיינו אם יש מציאות לבוא לידי דמים. - ולהכי בכל הקרבנות אשר יצוייר זכות דמים, וזהו אחרי שתפול מום דפודין אותו בדמים, אנו דנין זכות זה גם קודם שבא לידי כך, וזהו כי עכ"פ זכות זה טמון בקרבו, אמנם בעופות שאין להם פדיון וממילא אין בזה זכות דמים, להכי לא שייך בזה מעילה, שע"כ מטרת המעילה היא שילום הדמים, וכיון שאין בעופות שיווי של דמים כלל, להכי אין בזה מעילה. - ואעפ"י שמצינו מעילה אעפ"י שאינו בא עוד לידי דמים, וזהו ככל הקרבנות לאחר שחיטה בקדשי קדשים, והאימורים של קדשים קלים לאחר זריקה, זהו מטעם כיון שמעיקרא קודם השחיטה היו במצב כזה שיש אפשרות לבוא לדמים ומטעם זה נקראים ממון גבוה, היינו ממון כזה אשר ההשתמשות נעשה לגבוה, ובזה נ"כ חידשה תורה תשלומי דמים להקדש. - ומטעם זה יש מעילה גם בנותר אעפ"י שגם לגבוה לא חזו, היינו לשיטת התוס' כריתות י"ד דלא סברי כרש"י כריתות כ"ג שפירש מטעם דאם עלה לא ירד, ופירשו שהוא מטעם קדושת הגוף ולא משגיחין על הדמים יעוי"ש. - אבל גם בזה ע"כ הביאור מפני שהיו בני דמים מקודם ונקראים תמיד ממון גבוה אשר השתמשו בהקדש לצורך קרבן. - משא"כ בעופות הלא יצוייר דמים, - אין זה נקרא בר דמים להכי לא נקראו קדשי ד'. - כן נראה בביאור הסוגיא. - אבל לפי"ז יש להבין מדוע יש מעילה בעופות שבאים להקרבה כדין, דהיינו עולת העוף וחטאת העוף שיש בהם מעילה כמבואר לעיל במשנה וברמב"ם פר"ב. - הלא לא הי' להם מעולם זכות דמים. - וע"כ צריך לומר דשאני קדושת הגוף ממש דלא בעינן להאי כללא דשיווי דמים כיון דקרינן בהו וחטאה מקדשי ד'. - אבל באופן שעדיין חסר בהו התנאי דקדשי ד' מפני שלא נכנס לקדושת קרבן ממש, בזה בעינן להתנאי שיצוייר האפשרות לבוא לידי דמים. - ומזה מוכח כשיטת התוס' דכריתות שכתבנו, והיינו דלא בעינן נ"כ להתנאי מפני דמקודם הי' בהם האפשרות לבוא לידי דמים:

ח והנה הרמב"ם פסק בפר"ג מאי"מ ה"ב דמקדיש מחו"ז דינו כמקדיש בעל מום עובר. - ובמקדיש בעל מום עובר פסק שם דירעו עד שיפול בו מום קבוע יעוי"ש, הרי מבואר דחל הקדש על מחו"ז. - וע"כ מפרש הסוגיא כמו שפירשנו:

ט אבל יש לעיין בזה שכתב בפר"ב דמעילה הט"ז וז"ל, אבל תורין שלא הגיע זמן ובני יונה שעבר זמנן והן קדשי מזבח אעפ"י שאסור ליהנות בהן, הנהנה לא מעל, הואיל ואינן ראוין לפדיון הרי הם כחטאות המתות לפיכך אין מועלין בהן עכ"ל. - ויש לעיין בשלמא באלו שעבר זמנן שפיר כתב דהרי הן כחטאות המתות, אבל אלה שלא הגיע זמנן, והן עצמן ראוין לקרבן, א"כ אין זה דמיון לחטאות המתות:

י ולולא דמסתפינא הוי אמינא דסבר הרמב"ם דבמקדיש מחו"ז אעפ"י שחל ההקדש. - אבל אסור להקריבו לקרבן גם כשיבוא הזמן. והטעם בזה כיון דאסור להקדיש מחו"ז, נמצא דכל עיקר הקדשו בא מכח האיסור, אסור להקרביו עוד. וראי' לזה מהא דמום עובר שג"כ אסור להקדישו כמבואר ברמב"ם פר"א מאי"מ ה"ה, ומרן כתב מה שכתב הרמב"ם בספר המצות צ"ה ומקור לזה בספרי, וכתב הרמב"ם בפר"ג מאי"מ ה"י אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הרי"ז כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיפול בהן מום קבוע ויפדו עליו עכ"ל. וקשה לי מה זה ענין מום עובר עם כל הני דחשיב כמו רובע ונרבע וכדומה. - הלא מום עובר ראוי לקרבן כשיעבור המום, ומה זה שכתב ירעו עד שיפול בו מום קבוע דזה קאי גם על על מום עובר. - הלא הי' צריך הרמב"ם לומר דדינו שונה מהני דחשיב, וזהו דמי שיש בו מום עובר ימתין עד שיתרפא ממומו. ובהדיא מפורש ביומא ס"ד דלכו"ע במום עובר לא שייך דיחוי. - אפילו למ"ד בע"ח נדחין והוא מן גזירה"כ כמבואר שם. - וע"כ דסבר הרמב"ם דשאני בין אם בא המום עובר לאחר הקדשו נמצא דלא הוקדש בעבירה, דאז כשיעבור המום נעשה ראוי להקרבה. - אמנם כשהוקדש בתחילה במום עובר דהקדש בא בעבירה וזה נלמד מלא תקריבו שדרשו חז"ל בתמורה ו' ע"ב שזהו גם אזהרה ללא תקדישו. וכיון שאמרה תורה בלשון לא תקריבו מובן מזה דאינו ראוי עוד להקרבה לעולם. - ומטעם זה כשהקדיש תורין שלא הגיע זמנם דההקדש בא בעבירה על זה אמרה תורה לא תקריבו ופסולין הן לעולם להקרבה.- וזהו שכתב הרמב"ם דהרי"ז כקדשים שמתו כיון דלגופן לא חזיא ולדמי נ"כ לא חזיא מטעם דאין פדיון לעופות ומטעם זה הרי הן כחטאות המתות, כן נראה בס"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה