אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף יא.

דף י.

א משנה, המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין להביא כולן שלמים. - ופירש"י משום דבכל מנה ומנה איכא למימר דזה הפריש לשלמים יעוי"ש. - והנה לפי"ז דאם נהנה מכל המעות אשר בהכרח יש בזה גם דמי עולה יש בזה מעילה. - אבל זה אינו במשמעות דברי התנא שאמר מעות לנזירות דהכוונה לא מועלין ע"כ אף אם נהנה מכולן. - והקרן אורה כתב ומ"מ אפילו אם נהנה בכולן ג"כ אין מועלין בהן כיון דלא נתברר איזה מהן שלמים ואיזה מהן חטאת ועולה יעוי"ש, והיינו שמפרש דכן כוונת רש"י. - אבל יש לעיין מה זה החסרון אם לא נתברר איזה מהן לעולה, הלא סו"ס הי' בהדמים דמי עולה וכשנהנה מכל המעות יש בזה מעילה בשביל הדמי עולה והדמי חטאת. - והנה יש לפרש דמיירי שהפריש המעות לנזירות היינו לא לכל הקרבנות אלא שיקנה מזה איזה קרבן שירצה, והברירה בידו להביא איזה קרבן שירצה, וזהו ע"כ כוונת התוס' שפירשו שיכול להביא מכל המעות שלמים יעוי"ש. וע"כ הפירוש שלא הפריש לכל הקרבנות, אלא הפרישו של אופא נזירות איזה שיבחר, וכן משמע בנזיר כ"ד ה ע"כ כוונת רש"י דאף באופן שהפריש לכל קרבנות נזירות ג"כ לא מועלין, וזה תמוה דבשביל חסרון בירור נתבטל מעילה. - וגם תמוה מהא דאיתא בברייתא שם בנזיר כ"ו דבשאמר אלו לחטאתו והשאר לנזירות מועלין בכולן, אעפ"י שלא נתברר איזו לעולה, ואיזו לשלמים. ואפשר לומר דהתם הפירוש במעל בכולן בכל המעות מפני דמי עולה המעורב בדמי שלמים, הרי מבואר דאיכא מעילה בשנהנה מכולן, וא"כ מ"ש הכא, (הקר"א עמד בזה. - ועוד קשה דליהוי ספק מעילה באם נהנה במקצת שמא מעל בדמי עולה, ונפק"מ דלר"ע דמחייב אש"ת בספק מעילה וא"כ לא שייך בזה לומר אין מועלין דהרי איכא חיוב קרבן, ודוחק לומר סתם משנה דלא בר"ע: ב ונראה לומר דחסר עדיין קדושת עולה וחטאת טרם הבירורר.- והיינו דבהפרשה לחודיא טרם נתקדשו בקדושת הגוף. וזהו, דחדושה"ג של קדושת קדשי קדשים לא חיילה בהפרשה סתמית, ורק קדושת קדשים קלים חיילה אף בסתמית. - והביאור בזה דקדושת הגוף הכוונה להיות נקראת קדשי ד', ובאופן שלא התחילו הבעלים לברר לא נקרא קדשי ד', והפירוש במשנה מפני שראוין לבוא כולן שלמים היינו דשם שלמים חל על המעות ולא שם חטאת ועולה, וזהו כוונת רש"י דכיון דעל כל מנה ומנה איכא למימר זה הפריש לשלמים משום דשלמים חיילה עלייהו. והא דהקשה רש"י ומאי טעמא אזלינן לקולא ול אזלינן לחומרא מפני שראוין להביא עולה, הכוונה דאם באמת הוי אמרינן כן הרי"ז עצמו נחשב לבירור, וקרינן בזה קדשי ד'. אבל זה איבא למימר משום דאם נהנה במקצת אין להביא קרבן מעילה משום חוב"ע, ממילא יש כאן חסרון בירור, ומה"ט לא אמרינן דלתחייב אף בשנהנה בכולן כיון דלא קרינן בזה קדשי ד'. כן נראה לבאר בכוונת רש"י. - ובזה מיושב שם בנזיר בשכירר ואמר אלו לחטאת, וכיון שהתחיל לברר אמרינן דהבירור על השאר ג"כ, והרי זה כאילו אמר על השאר שתהי' לעולה ולשלמים. - להכי יש שם מעילה בהשאר. - ומטעם זה לא תקשה מדוע לא יתחייב לר"ע אש"ת בספק, משום דשאני הכא דלא חל קדושה"ג קודם הבירור. - ובזה מיושב נ"כ הא דהקשה שם המל"מ בפר"ז מה' מעילה ה"ג בשם מהר"י אלפנדרי מדוע לא אמרינן דניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה יעוי"ש. ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דהחסרון בזה דחסר עדיין להיות נקרא קדשי ד' טרם שהתחילו הבעלים לברר:

ג והנה מדברי התוס' משמע דאם אמר לקרבנות גזירותו דאז אינו יכול להביא בדמי כולן שלמים שאז איכא מעילה אף בשלא נהנה מכולן. - וכן משמע מדברי הרמב"ם בפר"ד ממעילה ה"נ שכתב המפריש מעות לנזירותו, ולא כתב לקרבנות נזירותו, דאז הי' במשמע שהפריש לכל הקרבנות אלא הפריש סתם לנזירות, דבזה יכול להביא מכולן שלמים:

ד שם במשנה, מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה, ויש לעיין בדבר המעילה בהני מעות, ולכאורה כיון שיפלו לנדבה והרי הן עולות פשיטא שיש בהן מעילה גם כן, ולא דמי להא דכתבו התוס' בנזיר כ"ו ד"ה והשאר דליתא מעילה עד שעת הקרבה לעולה יעוי"ש, דשאני התם כשהוא חי ויכול להביא מכולן שלמים, - משא"כ כשמת לא שייך מימלך, והרי הם כמפורשים לנדבה לעולות, וכמו שכתבו התוס' בנזיר כ"ד ע"ב בד"ה יפלו לנדבה. - אמנם בדברי הרמב"ם יש לדייק דהכא כתב סתם יפלו לנדבה, ולא כתב מאומה בדבר המעילה ושם בה"ב בחיובי קנין כתב ואם מתו יפלו לנדבה ומועלין בהן. - ומדכתב בהא דקנים דמועלין ושם מסתבר כיון דליכא שלמים בהני מעות, משמע דאילו לעיל בה"ג דדמי שלמים מעורב בהן לא כתב ומועלין בהם. - משמע דליכא מעילה עד שעת הקרבה, אעפ"י שמת ולא שייך הטעם דיכול לעשות שלמים, וצריך לומר דסבר הרמב"ם דמפני החלות השלמים דמקודם, לא הוקבעו במעילה עד שעת הקרבה, וצ"ע:

ה גמ'. מתקיף לה ר"ל וליתני נמי המפריש מעות לקינים לא ניהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנם וכו', וקשה מאי ס"ד הא איכא איסור להקדיש מחוסר זמן. - ומזה משמע דליכא איסורא בעופות, עי' רמב"ם פר"ג מאי"מ ה"ט ובמל"מ שם. - ובעופות קודם ח' ימים, עי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף ל"ט דף הספר:

א שם במשנה, ר"ש אומר דם בתחלתו אין מועלין יצא לנחל קדרון מועלין בו. - ופירש"י דהאי מעילה הוא מדרבנן, אבל במקדש אין מועלין בו אפילו מדרבנן לפי שאין גוזרין גזירה במקדש יעוי"ש. - והנה הא דפירש"י דהא מעילה הוא מדרבנן, הנה כן מבואר להדיא ביומא נ"ט דהא דפליגי תנאי אם יש מעילה בדמים דהני תנאי דסברי יש מעילה בדמים היינו מדרבנן, אבל מדאורייתא לכו"ע אין מעילה בדמים יעוי"ש. - אמנם דהוכרח רש"י לפרש דהא דאין מעילה בדמים לפני כפרה שהוא מטעם דאין גזירה במקדש, הוא משום דהוקשה לרש"י דמדוע יגרע קודם כפרה דאין מעילה אפילו מדרבנן. - ועל זה כתב רש"י דשאני לפני כפרה משום דאין גוזרין גזירה במקדש:

ב אמנם בעיקר הא דאין גוזרין גזירה במקדש פליגי בזבחים ע"ט ובמסקנא לפי גירסת רש"י דכו"ע סברי גוזרין גזירה במקדש. - עוד יש להעיר בדברי התוס' זבחים נ"ד ד"ה ואי אמרת שכתבו שם לענין דמים הניתנין למטה וכו' יעוי"ש. מבואר דגוזרין גזירה במקדש. וע"כ דאין זה שייכות להא דאין שבות במקדש שזהו רק לענין שבת כמו"ש התוס' שבת מ"ב יעוי"ש ובמהרש"א. אבל הכא קשה לגירסת רש"י דבמסקנא לכו"ע גוזרין גזירה במקדש וצ"ע:

ג ובעיקר דברי התוס' שם בזבחים שכתבו דלענין דמים הניתנין למטה אי מכשרת לי' לההוא קרן זימנין דאתי למיתב תחת אותה בליטה, ונמצא נותן תחת היסוד. - ולכאורה קשה הא אין גוזרין גזירה במקדש מטעם דכהנים זריזין הן, וגם אין שבות במקדש. - ונראה דשאני הכא דכיון דהמצוה מקוימת בשירי הדם של החטאה"ע שהי' מתמצה על היסוד ממש, מקום שנשפכים שם דם העולה עולת בהמה. ואעפ"י דשפיר דמי גם בשנתמצה השירי הדם על אותה בליטה כמו בעולת העוף, - אמנם בשביל האי גזירה שמא אתי למיתב תחת אותה בליטה, להכי עדיף יותר שיעשה במקום היסוד ממש. - ואין זה ענין להא דכהנים זריזין הן ולא חיישינן דאתי למיטעי, דשאני התם דמיירי באופן שיש עיכוב לעבודה. - משא"כ הכא שיש יסוד ממש, והעבודה מקוימת שפיר, להכי יש לחשוש גם לחששא רחוקה, ובשביל האי חששא ג"כ יותר נכון לעשות על היסוד ממש:

ד אמנם בעיקר הא דאין גוזרין גזירה במקדש ע"כ לא שייך הכא בהדברים השייכים בעצם הריצוי, דהרי מצינו בזבחים ע"ט פליגי שם רבותינו אם גוזרין גזירה במקדש (וע"כ הכוונה בהדברים הנוגעים בריצוי הדמים) ובמסקנא רב פפא אמר דכו"ע גוזרין לפי גירסת רש"י וא"כ רש"י לשיטתו אתי שפיר דמפרש מטעם גזירה:

ה עוד נראה דדוקא התם משום הפסד קדשים פליגי כמבואר שם בסוגיא, אבל במקום שאין הפסד קדשים כמו הכא לענין שירי הדם דקיי"ל שירים אין מעכבין לכו"ע גוזרין גזירה במקדש. - איברא דר"ת גריס שם דכו"ע אין גוזרין יעוי"ש, אבל אפשר לומר דהכא גם הר"ת מודה מטעם דשאני הכא דליכא הפסד קדשים, ומטעם זה לא הקשה הר"ת הכא לרש"י דהלא אין גוזרין גזירה במקדש, וע"כ משום דרק התם אין גוזרין משום הפסד קדשים, משא"כ הכא. ואעפ"י שיש לומר ולדון לאידך ניסא דכיון דשירים אינם מעכבין א"כ מדוע לא נסמוך אזריזותא דכהנים. - אבל יש לומר דשאני מיצוי דחטאה"ע שדינו להיות מתמצה על היסוד כדתנן בזבחים ס"ד. - והיינו מצוה מיוחדת, ולא מבעי' למ"ד מיצוי חטאה"ע מעכב כמבואר שם נ"ב אלא אפילו אם אינה מעכבת, אבל כיון שהיא מצוה מיוחדת הנוהגת בהדם שהוא עצם הריצוי לא סמכו אזריזותא דכהנים, ושפיר שייך בזה גזירה. - ומטעם זה שתיק הר"ת להקשות לרש"י מהא דאין גוזרין. - אבל האמת בזה דאפילו אם אין גוזרין במקדש אפילו במקום דאיכא הפסד קדשים וזה שייך הכא במיצוי חטאה"ע לדידן דקיי"ל דמיצוי מעכבת, מ"מ הכא יש לגזור מטעם שכתבנו לעיל דכיון דאיכא מקום שהוא יותר עדיף דהיינו היסוד ממש פשיטא שאין להניח המקום הטוב שהוא מקום שפיכת שירים, ולעשות על הבליטה שעכ"פ יש חששא אף שהיא רחוקה, וכמוש"נ:

ו והנה מהפיה"מ להרמב"ם משמע שמפרש דברי ר"ש דסבר דהא דחמור בסופו ויש בו מעילה הוא מדאורייתא והוא מדכתב שאין הלכה כר"ש שאמר יש בו מעילה לאחר כפרה יעוי"ש, ואם מפרש דר"ש מדרבנן קאמר, א"כ היאך כתב שאין הלכה כר"ש והלא כתב הרמב"ם בפר"ב מה' מעילה הי"א יצא לנחל קדרון מועלין בו יעוי"ש. - וע"כ מפרש דביצא לנחל קדרון הוי מעילה דאורייתא לר"ש ועל זה כתב שאין הלכה כר"ש. - אבל זה לפלא שזהו נגד סוגיא מפורשת דיומא כדלעיל. - ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דהסוגיא ביומא קאי על התנא דברייתא אבל ר"ש דמשנתינו סבר דבסופו יש מעילה מדאורייתא. - ומה שמוכרח הרמב"ם לפרש כן, - נראה דהוקשה להרמב"ם דאם יש מעילה מדרבנן בסופו מדוע יגרע תחילתו ולא סבר הרמב"ם הא דאין גוזרין גזירה במקדש והטעם הוא דסבר דלפי המסקנא דזבחים לכו"ע גוזרין גזירה במקדש, אן דלא שייך בזה הא דאין גוזרין וכו', להכי מפרש דר"ש מדאורייתא קאמר דיש מעילה בסופו. - והא דאין מעילה בתחילתו, הוא מטעם דסבר כפי הדרשה לכפר לכפרה נתתיו. - וזה שייך דוקא קודם כפרה. - וזהו לר"ש דאמר בהמשנה דדם חמור בסופו מתחילתו. - אמנם התנאים בברייתא שלא דברו מהדם שבתחילתו, ולא הוזכר בדבריהם על דבר תחילתו, ע"כ הם מדברים על הבסופו. - ובזה מסיק הש"ס ביומא דכו"ע סברי דהוי מעילה מדרבנן:

ז כתב הרמב"ם בפר"ד דמעילה הי"א כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עד שיצא לנחל קדרון, יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שהי' נמכר לגנות ודמיו הקדש עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל, א"א אותה מעילה אינה אלא מדרבנן, והכי איתא ביומא עכ"ל, והנה הראב"ד מפרש דכוונת הרמב"ם שיש בזה מעילה מדאורייתא. - ולכאורה הצדק אתו מדלא כתב הרמב"ם שהוא מדרבנן, וע"כ כוונתו למעילה דאורייתא, ושפיר השיג הראב"ד. - ועוד תמוה טובא דהלא הרמב"ם כתב להדיא דאין הלכה כר"ש:

ח ונראה דהנה יש לעיין מדוע באמת ליכא מעילה בסופו גם מדאורייתא מטעם דכיון דנמכרין לגננין לזבל ואיכא שיווי דמים, וא"כ תהי' מעילה דאורייתא מטעם קדושת דמים. - וע"כ דגזירת הכתוב איכא בזה מטעם הלימוד דלאחר כפרה כלפני כפרה. - אמנם ע"כ כל זה שייך במי שנהנה מעצם הדם ועדיין תורת דם עליו. - אבל לאחר שנמכרו וקבל הקדש דמים עבור הדם, הנה הדמים הם בודאי דמי הקדש, ויש בזה מעילה דאורייתא ככל דמי הקדש, וזהו שכתב הרמב"ם, "ודמו הקדש" והכוונה במי שנהנה מהדמים. והנה נראה שגם הראב"ד הבין כן בכוונת הרמב"ם, רק הוקשה לו מדוע השמיט הדין דהנאה מהדם עצמן שאיכא מעילה מדרבנן, וזהו דינא דהש"ס: ט ונראה דסבר הרמב"ם דעכשיו שעומד הדם למכירה הרי"ז ג"כ דמי הקדש דמה לי הן ומה לי דמיהן. - והא דקאמר הש"ס דהמעילה דרבנן, הוא מעצם הדין דהדם אם אינו עומד למכירה, - דאז המעילה דרבנן. - אבל אח"כ אשר הבי"ד של כהנים הנהיגו למכרן לגננין לזבל, עכשיו הרי"ז דמי הקדש ממש. - כן נראה בס"ד:

א שם. ת"ר מועלין בדמים דברי ר"מ ור"ש, וחכ"א אין מועלין מ"ט וכו', אמר עולא אמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם הוא, והביאור בזה דמדאמרה תורה לכם משמעותו היתר הנאה, דאם אסור בהנאה לא הוי זה לכם, כיון דאין לאדם הנאה מזה. - והנה לכאורה יש ללמוד מזה דדם דעלמא ג"כ מותר בהנאה. - דאל"כ אלא אמרינן דדם בעלמא אסור בהנאה, א"כ אכתי היאך קרינן בזה לכם דמשמעו שלכם, דהלא אף אם אין בזה משום איסור מעילה, אבל אכתי איכא איסור הנאה בשביל איסור דם. - וע"כ דדם דעלמא ג"כ מותר בהנאה דהלא אין סברא לומר דדם קרבן מותר בהנאה ודם חולין אסור בהנאה. - ועוד ראי' לזה בהא דפריך הש"ס בפסחים כ"ב למ"ד דכל היכא דכתיב לא תאכל גם איסוה"נ במשמע, והרי דם דרחמא אמר כל נפש מכם לא תאכל דם, ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל וכו' יעוי"ש, ואם אמרינן דדם קדשים התירה תורה מטעם גזירה"כ, ולא דם חולין, א"כ מאי פריך מדם קדשים. - וע"כ דאם דם קדשים מותר בהנאה הוא הדין דם חולין. -ולפי"ז קשה מדוע לא משני הש"ס דשאני דם דהתורה אמרה ואני נתתיו לכם שלכם תהא, - וכשם שאין בדם מעילה כך לא נאסר בהנאה. - ומדוע מחפש שם הש"ס לימודים להיתר הנאה, וגם למאי איצטרך קראי לזה להתיר דם בהנאה. - ונראה דמזה יש ראי' לשיטת הריטב"א בסוכה ל"ה דסבר דאיסוה"נ נקרא שלו, וא"כ אעפ"י שאמרה תורה גבי דם קדשים לכם שלכם תהא היינו רק לדין מעילה. - אבל אכתי יש לומר דאסור דם בהנאה בשביל איסור דם, ומ"מ נקרא שלכם מטעם מפני דאיסוה"נ ג"כ נקרא שלו:

ב שם. וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ויש בו מעילה אמאי לא והרי תה"ד שנעשית מצותו ויש בו מעילה ופירש"י משום דכתיב ושמו. - והנה התוס' ביומא נ"ט ד"ה והרי תה"ד, כתבו בשם הריצב"א דהא דכתיב ושמו מורה רק על איסור הנאה אבל מעילה ליתא בהדשן, והיינו דרק איסורא דאורייתא איתא בהדשן, אבל לא מעילה יעוי"ש. - -ולפי"ז יש לעיין מאי פריך הכא מהא דתה"ד דיש מעילה גם לאחר שנעשית מצותו כיון דגם בתה"ד ליתא מעילה, - אלא איסורא בעלמא. - ואפשר לדחוק דכוונת הש"ס דגם דם ג"כ יהי' אסור בהנאה לאחר כפרה שהוא לאחר שנעשית מצותו. - אבל דוחק הוא דבשלמא התם כתיב קרא ושמו, אבל הכא כיון דליכא קרא אלא צריכין ללמוד בהיקשא לאחר כפרה כלפני כפרה, ולפני כפרה יש בזה מעילה ממש, ולאחר כפרה לא הוי אלא איסורא גרידא, וא"כ אין זה היקשא. - ועוד דהלא באמת הדם אסור בהנאה לפני כפרה כההוא דתנן במשנה יומא נ"ח אלו ואלו נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן, היינו שאסור ליהנות בלא דמים כפירש"י, וא"כ חזינן שאסור בהנאה אם לא מחליף על הדמים. וע"כ צריך לומר דאעפ"י שאסור ליהנות בלא דמים, אבל ע"כ קדושה"נ פקעה מהדם דאל"כ לא מהני פדיון. - ובתה"ד שאסור בהנאה נם לאחר שנעשית מצותו הכוונה דלא מהני גם פדיון בדמים. - ולזה פריך הש"ס דיהי' לאחר כפרה כלפני כפרה היינו באיסור דאורייתא שהוא קדושה"ג בדומיא לתה"ד: ג ובזה יש ליישב הא דהקשה בקר"א דאם נפרש דכוונת הש"ס על איסוה"ג מנ"ל דבדם ליכא איסורא דאורייתא, דהא אין מועלין קתני, ואדרבה נקיים ההיקש בין לקולא בין לחומרא דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מן התורה כמו לפני כפרה, לקולא דלפני כפרה נמי אין מועלין כמו לאחר כפרה, אבל איסור הנאה איכא, ומצינו כזה דלשון התנא אין מועלין, ואיכא איסור דאורייתא כמו"ש התוס' בתמורה ג' עכת"ד יעוי"ש. - אבל נראה כמו שכתבנו לעיל דעיקר הפירכא משום דע"כ סבר התנא דלפני כפרה ליכא מעילה היינו דליכא נם קדושה"ג, וזהו מהא דתנן אלו ואלו נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן לקדושת דמים. והתם טרם נעשית מצותו דעדיין יש לקיים המצוה דשפיכת שיריים. - ומדקאמר רבי יוחנן לפני כפרה כלאחר כפרה ע"כ הכוונה דליכא גם איסור דאורייתא שהוא מטעם קדושת הגוף. - ומוכח דליכא שום קדושה"ג בדם לזה שנוגע לאיסור הנאה. - נם מה שהקשה שם בהא דפריך בפסחים כ"ה דקאמר שם הש"ס לריב"ל דאמר קול ומראה וריח אין בו משום מעילה, דהכוונה ריח לאחר שתעלה תמרותו, משום דנעשית מצותו, ופריך והרי תה"ד וכו' ומאי קושיא כיון דבתה"ד ג"כ ליכא מעילה אלא איסורא גרידא, וא"כ איכא למימר דגם בריח איסור הנאה איכא דהלא קאמר אין בו מעילה ויש לפרש דאיסור איכא עכת"ד. - נראה דמדקאמר ריב"ל הא דריח בצירוף עם הקול ומראה. - וע"כ דחד דינא אית להו, וכיון דבקול ומראה ליכא איסורא, כן ע"כ גם בריח מיירי באופן שאין בו איסור דאורייתא:

ד עוד נראה דהנה באמת יש חילוק והבדל בין תה"ד להא דקטורת. - וזהו כי התה"ד אף לאחר שנעשית מצותו במה שנוגע להקרבן, אבל אכתי איכא מצוה הוא דושמו אצל המזבח דמעון גניזה. - ומטעם זה אסור בהנאה משום דאם נהנה מן הדשן הרי חסר גניזה בשעה שהוא נהנה. - משא"כ בהקטורת לאחר שנעשית מצותו וזהו לאחר שעלה תמרותו שוב אין שום מצוה מוטלת עליו, ולהכי מותר בהנאה ג"כ כיון שנעשה מצותו. - ולפי"ז יש להבין מאי פריך הש"ס מהא דתה"ד, דהלא שאני התם דכתיב ושמו, וגם אין ללמוד מתה"ד מידי דשאני התם דכתיב ושמו:

ה ונראה כמו שפירשנו דסבר הש"ס דכל עיקר הא דושמו הכוונה שטעון גניזה מטעם דלא נפקע הקדושה אעפ"י שנעשית מצותו. - וא"כ חזינן דהגמר המצוה אינו גורם להיות נפקע הקדושה"ג, וא"כ גם בהא דקטרת ג"כ גמר המצוה אינו גורם הפקעה מהקדושה:

ו ובהיותי בזה אני תמה בזה שהקשו בתוסי"ש ביומא שם וז"ל, וא"ת מ"ש דמועלין בדישון מזבח הפנימי והמנורה אף אחר שנעשו אפר קודם דישון ואילו גבי קטרת אמרינן בפ"ר כל שעה פסחים כ"ו דמשתעלה תמרותו אין מועלין בו וכו' יעוי"ש. ותמהנו טובא הלא קאמר הש"ס שם דלאחר שנעשה מצותו אין מועלין בו ולאחר שתעלה תמרותו נגמר מצותו, - ודישון מזבח הפנימי והמנורה יש מצוה דדישון כמו שמסיק הש"ס הכא לקמן י"ב והובא שם בתוסי"ש. - וא"כ מה הקשו דמ"ש קטרת מדישון מזבח הפנימי קודם דשון. - ואפשר לומר דכוונת התוס' דכיון דמסיק הש"ס לקמן דילפינן דישון מזבח הפנימי והמנורה מדכתיב הדשן, א"כ יש למילף מזה גם לדשן של הקטרת דימעלו בו קודם דישון:

ז אולם לפי"ז יש לתמוה בתירוצם שתרצו שם וז"ל, וי"ל שבריח אין בו מעילה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שא"א שלא יהנו ממנו בחפינה ובפיטום ובהולכה ובהקטרה, ורבנן הוא דגזרו בי', אבל אחרי שנעשית מצותו לא גזרו בי' מידי יעוי"ש. - ותמהני טובא דלפי"ז מאי פריך שם הש"ס מהא דתה"ד, והכוונה דימעלו בה אף לאחר שנעשית מצותו, וזה תמוה דהלא גם שנעשית מצותו אין מועלין בו מן התורה ופשיטא דלא שייך מעילה לאחר שנעשית מצותו, וגם מה שתירצו שם בתירוצם השני מטעם דריח אין בו ממש וכו' כי אין נראה לומר שיהא בריח יותר ממש מקול ומראה יעוי"ש. - ותמהנו טובא שזה הוי היפוך סוגיא דפסחים דהלא אם העיקר דהאיסור של הריח בהקטורת הוא מדרבנן ליכא קושיא מהא דתה"ד כלל, וצע"ג:

ח ובעיקר הסברא דריח אין בו ממש יש לעיין בהמשנה דהרודה פת חמה ונתנו על פי חביות של יין, והאריך בזה הרמב"ן במלחמות בסוגיא דפסחים בפלוגתא דריחא מילתא:

ט ואפשר לומר דסברי התוס' דסוגיא דפסחים אזלא אם לא רבתה תורה כל מיני דשן שדינם כמו תה"ד. - אבל לאחר שלפי האמת רבתה תורה כל מיני דשן שדינם כתה"ד, וא"כ גם קטרת לאחר שנעשה אפר ודשן הרי"ז ג"כ בכלל תה"ד, וזהו כפי המסקנא דמכילתין לקמן. - ועל זה הקשו התוס' מ"ש דשן זה משארי דשן כמו"ש לעיל. - על זה תירצו התוס' דשאני דשן זה שהוא רק מדרבנן:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה