אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף י.

דף ט:

אמר רבא הכל מודים וכו' ע"י פירש"י ותוס':

א כתב הרמב"ם בפר"ג מה' מעילה הי"א וז"ל, נהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא או שנהנה מאימורי קדשים קלים, אעפ"י שהעלן לראש המזבח הרי זה פטור, יעוי"ש. - וכתב מרן בכס"מ שהוא מימרא דרבא במעילה י'. - אמנם דברי הרמב"ם תמוה טובא מדוע יפטור משום מעילה מפני זה שנטמא, הלא מ"ש טומאה מיציאה דחוץ דפסק הרמב"ם באותו פרק בה"א דיש בזה משום מעילה מפני שקודם זריקה לא יצאה מאיסור מעילה עד עתה. - והנה בתוס' הכא מכח קושיא זו אוקמי הא דרבא בלאחר זריקה, יעוי"ש, אבל הרמב"ם דכתב לפני זריקה תקשה מ"ש מיוצא. - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ: ב ונראה דסבר הרמב"ם דשאני טומאה מיוצא, והיינו דיוצא לא הוי פסול הגוף לדידן דקיי"ל זריקה מועלת ליוצא, וכן פסק הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ. - והביאור בזה דחשבינן להיוצא כאילו אין בו פסול, והיינו דחשבינן לזה כפסול צדדי. - משא"כ טומאה דפסול הגוף ממש הוא, ובעי ציץ לרצות לענין זריקה, וממילא קודם זריקה חשבינן לה כפסולה, ולא קרינן לה קדשי ד'. - וזה ליתא בפסול יוצא דבת זריקה היא בלא ציץ, וממילא קודם זריקה הרי הוא בחיוב מעילה, דאטו מפני שניתוסף בא איסור לאו משום ובשר בשדה, להכי יצאת מרשות גבוה, - דליתא דע"כ כיון שלאו זה הוא רק איסור גרידא לחודיא, ואינו מונע זריקה. - ושפיר יש בה מעילה משא"כ טומאה דנמנעת מזריקה לולא הציץ, וכשנשבר הציץ לאו בת זריקה היא, ואין בה שום שייכות גבוה, וגם אם עלה תרד כיון שקודם זריקה הוא. - זהו סברת הרמב"ם דמפרש האי דינא קודם זריקה. - וגם רגמ"ה פירש קודם זריקה, וע"כ מהטעם שכתבנו:

ג והנה גם בדין השני באיסורי קדשים קלים דאין בו מעילה אחר שהעלה לראש המזבח. תמוה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב דמעילה ה"ב דבדבר שיש בו מעילה עד שישרף ויצא לבית הדשן, יעוי"ש, וגם בזה הקשה בתוס' יעוי"ש. - לכאורה נראה בכוונת הרמב"ם דכוונתו דהאי דינא מיירי ג"כ קודם זריקה, - ואין מעילה באימורי קדשים קלים קודם זריקה. והחידוש הוא דלא מהני העלאה לראש המזבח קודם זריקה, ר והיינו דלא נכנס לחיוב מעילה עדיין, אבל זה ליתא, חדא דדין זה כבר כתב הרמב"ם לעיל בפר"ב ה"א, - וז"ל אפילו העלה האימורין שלהן למזבח קודם זריקה אין מועלין בהן, יעוי"ש, ועוד דאין זה דינא דרבא המבואר בגמ' מטעם דלא תימא כיון דאיכא מצוה להפוכי בצינורא סד"א דיש בזה מעילה, כמבואר שם בסוגיא דמעילה. - וזה לא שייך בקודם זריקה, דע"כ ליתא מצוה דהפוכי בצינורא. - לכן נראה בכוונת הרמב"ם דמפרש גם זה דאימורי קדשים קלים דמיירי שנטמאו הקדשים קלים לאחר זריקה, והעלן לראש המזבח, - שהדין בזה דאם עלו לא ירדו, - ומ"מ אין בהן מעילה, ואעפ"י שיש בזה מצוה דהפוכי בצינורא, אבל אין בזה מעילה. וחידוש דין הוא:

שם בגמ', מהו דתימא בשר קדשי קדשים שנטמא אית לה מצות שרפה לכהנים וכו'. - והנה הכא משמע דשריפת קדשים שנפסלו בעי שרפה ע"י כהן. - וקשה טובא הא לאו עבודה היא ולא בעי בגדי כהונה, ועוד דהלא ק"ו הוא מה פרים ושעירים הנשרפים דהשרפה עיקר קרבנם לא בעו כהן כמו"ש הרמב"ם בפר"ז ממעה"ק. איברא דהרב אה"ע כתב דבעי כהן, כבר השיגו עליו הרמב"ן על התורה וכתב דמדכתיב והשורף מ"מ. - וזהו גם דעת רש"י. ופשיטא בקדשים שנטמאו לא בעי כהן. - ואפשר דכוונת הש"ס דהמצוה מוטלת על הכהנים לשרפם היינו שהבי"ד של הכהנים מחויבים בקיום המצוה, אבל עצם השריפה כשר בזר:

והנה לפי המסקנא דליכא מעילה בבשר קדשי קדשים שנטמא, וגם מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן ע"ג המזבח. - ויש לעיין מדוע איכא מעילה בפרים ושעירים הנשרפים עד שיותך הבשר כדתנן במשנה, והא כיון דלא בעי כהן וגם זר כשר, א"כ אמאי איכא מעילה גם כשהעלן על המוקד. - וביותר לפי מה שמבואר לעיל דכל שלא בעי בגדי כהונה אין בו מעילה. - ונראה דשאני פרים ושעירים הנשרפים שעיקר קרבנם הוא מה שעומד לשרפה, וממילא עד שיותך הבשר עדיין לא נעשית מצותו וצ"ע:

והנה הא דפירש"י דגחלת דעצים ליכא חיוב תה"ד. לכאורה הטעם דוקא בעולה יש חיוב תה"ד כדכתיב אשר תאכל האש את העולה, וקדשי קדשים נלמד מעולה וכמו"ש התוס' לקמן ד"ה הכל מודים, ועוד כתבו שם דבאימורין של קדשים קלים לא נילף מינה ותיכף משעלו האימורים על גבי המזבח שוב אין בהן מעילה מטעם דנקרא נעשה מצותן, יעוי"ש. ומכש"כ עצים דמערכה לאחר שנעשו נחלים נקרא נעשית מצותן אבל תקשה לפי"ז היאך יכול לברר בשעת הרמה אם הוא אפר מהעולה או מהעצים. - ובעו"ש תמה ג"כ בזה:

אבל עיקרן של הדברים שנוי' בתו"כ פ' צו פר"ב אות ב' והרים את הדשן אשר תאכל האש, יכול עצים ת"ל עולה, אי עולה יכול אברי עולה ת"ל אשר תאכל האש, הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד יעוי"ש. ביאור הדברים דהדשן המעורב מהבשר ומהעצים זהו הדשן האמור בתורה ויתקיימו שני המקראות. - ותצא מזה דאם הגחלת הוא בבירור מן העצים אין עליו דין תה"ד. - אבל כשמעורב עם אפר הבשר זהו דשן המחויב בהרמה: שם. במשנה הקומץ והלבונה וכו' ופיגול אין בהן. - ויש לעיין הא דאין פיגול בהמתירין אם הכוונה דאין בזה חיוב כרת להאוכלן, אבל הקרבן בעצמו נתפגל להיות פסול, או"ד דלא נתפס לגמרי המחשבה והקרבן כשר להקרבה:

והנה כבר עמדו התוס' על המחקר בזה, והוא בתוס' יומא ז' ע"ב ד"ה הא אינו נישא וכו', וכתבו להדיא וז"ל ואומר ריצב"א דהותרה מנחת כהנים ובמנחת כהן משיח ובכל דבר שאין לו מתירין דאין חייבין עליו משום פיגול ואפילו פסול נמי ליכא, והביאו ראי' לזה מהא דזבחים י"ד לר"ש דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול, ואמרינן התם מודה ר"ש שפסול מק"ו משלא לשמן הכשר בשלמים ופסול בחטאת חוץ לזמנו הפסול בשלמים אינו דין שפסול בחטאת ובדבר שאין לו מתירין ליכא ק"ו דהא שלא לשמן כשר במנחת כהנים ובכל דבר שאין לו מתירין עכ"ל, מבואר להדיא דע"כ סוגיא דיומא שם דמוכח דפיגול הותר מכללו וזה בהדברים שאין לו מתירין, והקרבן כשר לגמרי, ואין מחשבת פיגול נתפס בהן כלל:

והנה ביומא מ"ז ע"ב כתבו התוס' בד"ה חישב וכו' ז"ל וא"ת דהכא מסקינן דמחשבה פוסלת בקטרת, ובזבחים מ"ב תנן אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול הקטרת וכו', יש לומר דאין חייבין דקתני התם היינו להתחייב כרת האוכלין. מיהו מיפסל על ידי מחשבת פיגול דלהכי אהני גזירה שוה דמלא מלא ממנחת חוטא, וכי האי גוונא אמרינן בסוף פר"ק דזבחים ר"ש אומר כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פיגול ואפ"ה קאמר התם מודה ר"ש לפסול מק"ו דשלא לשמן עכ"ל. - ולכאורה תמוה טובא מדברי התוס' דלעיל שכתבו דליכא ק"ו משלא לשמן מטעם דשלא לשמה אינו נתפס בהדברים שאין להם מתירין. - אבל נראה דכוונת התוס' דקטורת שאני משארי דברים שאין להם מתירין והוא מטעם דיש בזה גזירה שוה מלא מלא. - ומטעם הגז"ש נתפס בזה מחשבה דשלא לשמה כמו שנתפס מחשבה דשלא לשמה במנחת חוטא וממילא יש ק"ו ג"כ דנתפס מחשבת פיגול להיות לכהפ"ח פסול מהקרבה. - וסברי התוס' דלא אהני גז"ש אלא להיות פסול ולא להיות פיגול. - אבל שארי מתירין אין בהן פסול כלל במחשבה דפיגול וקריבין על המזבח גם כן:

והנה בפירוש קדמון למסכת מעילה כתב בדף ג' ע"ב הקשה בהא דאמר עולא קומץ פיגול וכו' הא תנן אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול הקומץ והלבונה, הא לא קשיא דלא קאמר אלא לחיובא דאינשי דלא מחייבי כרת, אבל אינהו גופייהו מתפגלין כיון דפגלם אסורים להקרבה יעוי"ש. ותמוה טובא דהלא ע"כ מוכח מסוגיא דיומא ז' דלא נעשה גם פסול, וצע"ג: פרק שלישי משנה. ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימות. - ופירש"י דבאלו השלשה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה יעוי"ש. - והנה בהא דולד ותמורת חטאת מובן דגם קודם כפרה אזלי למיתה, אבל חטאת שכיפרו בעלי' ע"כ לאחר כפרה הוא. - ומה שייך לומר ימות חטאת לאחר שנשחט ונזרק כהוגן. - והנה רנמה"ג מפרש ג"כ והנך תלת לעולם מתות בין קודם כפרה ובין לאחר שנתכפרו. - ובדוחק יש לפרש שקבל את הדם במיעוט סימנים וזרק, וכתבנו לעיל דיש שימות מהראשונים דסברי דהוי זריקה מעליא. - ובזה משמיענו דיצוייר באופן שנתכפרו הבעלים באופן זה ומתו הבעלים טרם גמר השחיטה. - דהדין דהחטאת זו למיתה אזלא, אבל יש לומר דבאופן זה לא נתכפרו מבעלים מטעם דבעינן שתגמר השחיטה כהוגן, ואז יבורר בלמפרע שהיתה כהוגן. - ואפשר לומר דנפק"מ באופן שנשחט ונזרק כהוגן ומתו הבעלים בעודה מפרכסת שדינה כחי להרבה מהראשונים ובאופן זה למיתה אזלא אעפ"י שהוא לאחר כפרה:

והנה בולד חטאת פירש"י דלהכי מתה מטעם שלא הופרשה לכפרה מתחילה. - כוונת רש"י דמיירי באופן שהפרישה ריקנית דאם הפרישה מעוברת הלא אמר רבי יוחנן במנחות פ"א רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה. - מבואר לדעת רש"י דהפרישה ריקנית ואח"כ נתעברה דאז ולד חטאת מתה. - וכן כתבו התוס' במנחות פ' ד"ה מאי קמ"ל יעוי"ש, ולזה פירש"י מטעם דלא הופרשה מתחילה:

שם. ואינה עושה תמורה, פירש"י דכיון דנתכפרו באחרת דלא אחשבה להאי לא לקדושת דמים ולא לקדושת מזבח לא אילימא למיתפס אחרים בתמורה יעוי"ש. והנה משמע מפירש"י דדוקא באופן שנתכפרו באחרת אינה עושה תמורה, - וזהו בבבא דסיפא, - ולא באופן דאזיל למיתה בלא כיפרו באחרת. - וכנראה מדייק רש"י מדלא שנה התנא הא דאינו עושה תמורה גם ברישא, להכי פירש"י דדוקא באופן שכיפרו הבעלים באחרת אינו עושה תמורה, אבל חטאות המתות עושים תמורה. - אבל זה תמוה טובא. - והתוס' בד"ה ואינה עושה תמורה פירשו מטעם דלמיתה אזלא, משמע מדבריהם דמפרשי דזה קאי אכולהו מתניתין וזה מסתבר דהיאך יעלה על הדעת דהחטאת שאזיל למיתה תעשה תמורה הלא פשיטא שזה גרע יותר מבע"מ. - וכן כתב הרמב"ם בפר"א מתמורה ה"כ וז"ל כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה. - והכס"מ לא הראה מקורו, אבל פשיטא שזהו מקורו מהמשנה הלזו. - ונראה דגם רש"י סובר כן. - והא דמפרש הטעם בנתכפרו באחרת משום דבאינך כולהו בלא"ה אינן עושים תמורה דולד חטאת ותמורת חטאת בלא"ה אינם תמורה דהרי כן בכל הקדשים כמבואר בתמורה י"ב וברמב"ם שם הט"ו וחטאת שמתו בעלי' בלא"ה אין כאן תמורה כיון דאין בעלים להאי קרבן ויורש אינו ממיר ואפשר שמטעם זה שנה התנא אין עושין תמורה בסיפא. - אבל עדיין לא יונח לנו מדוע לא פירש"י כפשוטו דהקרבן שהוא בר מיתה אינו בר תמורה. - וגם על הרמב"ם יש לדייק מדוע כתב כל החטאות המתות כיון שע"כ לא שייך תמורה אלא בחטאת שכיפרו בעלי'. - ובזה יש להצדיק מרן הכס"מ שלא הראה מקור לדברי הרמב"ם מהמשנה הלזו כיון דזה ליתא במשנה לכל החטאות. - והאור שמח מציין להמשנה דתמורה כ"א, ופלא שלא ציין להמשנה דהכא ג"כ. - ובעיקר ציונו הצדק עם הכס"מ מפני שבאמת ליתא לדברי הרמב"ם בהמשנה בזה שכתב כל החטאות וכמוש"נ: כתב הרמב"ם בפר"ד מפסוה"מ ה"א וז"ל, ולד חטאת וכו', נמצאת אחר שנשחטה החטאת השני' שהפרישה קודם שיזרק דמה הרי"ז ספק אם תמות או תרעה עד שיפול בה מום, לפיכך תמות עכ"ל. ומקור לדין זה הוי בעי' דלא איפשטא בתמורה כ"ב אבל תמוה מדוע כתב הרמב"ם לפיכך תמות דהלא בכ"מ בבעי' דלא איפשטא כתב הרמב"ם דהרי זה ספק ותו לא. - ומדוע כתב הכא לפיכך תמות, דהלא ממילא מובן דמספיקא תמות כדין דעלמא בספד"א דאזלינן לחומרא. - ועוד דהלא כיון דספיקא הוי וא"כ יש לחייבו במעילה מספק, ומדברי הרמב"ם משמע דתמות מצד ודאי. - והיאך יתכן זה דהלא לר"ע דמחייב על ספק מעילות אש"ת הכא ע"כ יש אש"ת לר"ע, וא"כ הי' לו להרמב"ם לכתוב להלכה דספק הוי ותו לא. - ואפשר לומר דשאני הכא דכיון דספק הוי ממילא הוי דחוי ונפסל מצד ודאי, לפום מה דקיי"ל דיש דחוי גם בדמים, וממילא לא אפשר לומר הכא תרעה עד שתסתאב וממילא תמות, וזהו שכתב הרמב"ם תמות:

והנה מזה יש להוכיח כי ספק בהלמ"מ ג"כ הדין דאזלינן לחומרא מן התורה. - וכתבנו מזה בספרנו נזר הקודש לתמורה בנידון זה. - אבל יש להעיר לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא, - א"כ מדוע מחמרינן הכא בספק להפסיד קדשים. - ואפשר דכיון דמדרבנן אזלינן לחומרא ג"כ הוי דחוי כמו שאמר רבא בזבחים ע"ד, ויש להאריך עוד בזה: שם. במשנה שעיברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום, עי' ברש"י ותוס' ושיטת הרמב"ם בזה מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש לתמורה שם:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה