אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף ח.

דף ז.

א משנה, חטאה"ע מועלין בה משהוקדשה. - והנה ענין מעילה יש בה שני אופנים, אופן אחד הנאה, אופן שני הוצאה מרשות הקדש. - ולכאורה גם בהטאה"ע יש מעילה בשני האופנים, היינו הנאה מחיים שנהנה ממנה כגון שסמך ידו עלי' או שהתחמם בבשרה או איזה תשמיש כמו שמשתמשים בה בשליחות מכתבים. - וגם ע"י הוצאה כגון שמכרה או נתנה לחבירו, ולענין אם ע"י המעילה תצא לחולין מבואר לקמן י"ט במשנה דיש מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת, וא"כ הוא הדין חטאה"ע דאינו יוצא לחולין ע"י המעילה. - ומשמע שאין הבדל בין המעילות בין אם בא ע"י הנאה או ע"י הוצאה בכל אופן אינו יוצא לחולין ויש מועל אחר מועל, וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ה וז"ל, בהמת קדשי מזבח אינו כן אלא יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים, כיצד תלש מן החטאת ובא חבירו וכו' כולן מעלו, וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו, ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדושה"ג עכ"ל. והראב"ד כתב לזה מקור מהתוספתא וכתב שאפשר מפני שהיא קדושה"ג אינה יוצאה לחולין לא בפנימה ולא בנתינה יעוי"ש. - ומזה תמהנו בזה שפירש"י חטאה"ע מועלין בה משהוקדשה בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין יעוי"ש. ותמוה טובא הלא קדושה"ג דקרבן אינה יוצאת לחולין אפילו שינוי רשות, וצע"ג:

ב והנה לכאורה יש מקור לדברי רש"י בהא דאיתא בקדושין נ"ד דפריך שם וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב יעוי"ש. הרי חזינן דסבר הש"ס דליכא חיוב קרבן אם לא יצאה ההקדש לחולין. - ולכאורה תמוה הלא מצינו להדיא בקרבן וכלי שרת דיש מועל אחר מועל, - הרי חזינן דיש חיוב אעפ"י שאינו יוצא לחולין. - ואפשר שלזה כיוונו התוס' שם שכתבו וז"ל, דלא הי' חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף עכ"ל, וע"כ כוונתם דהא דתנן דיש מועל אחר מועל בקרבן וכלי שרת זהו דוקא באכילה או בהנאת הגוף, אבל לא בהוצאה, והכוונה דבהוצאה דשוגג ע"כ דנתבטלה ההוצאה ולא אהני מעשיו, ובזה מיירי הסוגיא בהוצאה דשוגג ועל זה פריך הש"ס מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב. - והנה חזינן מזה דמוכח דהמשנה דיש מועל אחר מועל בקרבן וכלי שרת מיירי דוקא בהנאת הגוף ולא בהוצאה, וזהו דלא כהרמב"ם, וזהו כפירש"י הכא. - והיינו דאנן קיי"ל דהקדש דשוגג מתחלל, ושפיר מיחייב בקרבן מעילה ע"י המכירה, וזהו שפירש"י שמכרה דהוציאה לחולין:

ג והנה לפי"ז תקשה להרמב"ם דסבר דיש מעילה גם בקדושה"ג כמו קרבן וכלי שרת אעפ"י שאינם יוצאים לחולין ע"י המעילה. - וקשה מסוגיא זו דקדושין דע"כ מוכח דאם אין מתחלל בהוצאה ולא אהני מעשיו ליכא חיוב קרבן, ומצאתי בשעה"מ בפר"ו דמעילה שהעיר בזה:

ד והנה בסוגיא דלקמן בקדושין שם נ"ה דפריך מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל וכו'. -וקשה הא לפי דברי התוס' דלעיל לא סבר ר"מ אלא בהוצאה דאין מתחלל, אבל בהנאת הגוף שפיר מתחלל נם לר"מ, והמהרש"א הקשה בזה ומתרץ דבאמת מצי הש"ס ליישב כן אליבא דר"מ והא דקאמר ההיא רבי יהודה אלא כלומר כסברת רבי יהודה דסבר במתניתין דכל שוגג מתחלל אבל ר"מ לא שמעינן לי' בהדיא, יעוי"ש ביאור דבריו דבהנאה"ג גם ר"מ מודה דשוגג מתחלל ע"י הנאת הגוף, ורק בהוצאה פליגי וסבר דבשוגג אין מתחלל. - ומבואר מזה דלא פליג סוגיא זו אסוגיא דלעיל והיינו דבקדושה"ג יש מעילה אע"ג דאין מתחלל וזהו הא דתנן יש מועל אחר מועל במוקדשין וכלי שרת ורק בקדושת דמים סבר רבי יהודה דבשוגג מתחלל ור"מ סבר דבשוגג אין מתחלל, היינו בהוצאה וליכא חיוב קרבן מטעם דלא אהני מעשיו. - נמצא לפי"ז דע"כ בקדושה"ג במקום דלא נהנה הנאת הגוף אלא שהוציא ע"י מכירה או נתינה ליכא חיוב מעילה לכו"ע בין לר"מ בין לרבי יהודה, - והיינו דע"כ גם רבי יהודה סבר דבאופן דלא נתחלל ולא אהני מעשיו ליכא חיוב מעילה, ורק בהנאה יש מעילה אעפ"י דלא נתחלל. - וא"כ תמוה דברי הרמב"ם שפסק בקדושה"ג אע"ג דלא נתחלל, חייב גם בשינוי רשות, וכמו כן דברי רש"י תמוה בשתים, א' הא דפירש דיוצא לחולין ע"י מכירה, ב' הא דפירש דיש מעילה במכירה כיון דאין מועל אחר מועל בקרבן:

ה איברא דהתוספתא שהובא בהראב"ד שם בפר"ו מה' מעילה מבואר כדברי הרמב"ם דאיתא שם בהדיא ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו. הרי מבואר דיש מועל אחר מועל בקדושה"ג גם ע"י הוצאה מרשות לרשות אעפ"י שלא אהני מעשיו מאומה, והא דנקט התנא עולה מבואר בכס"מ יעוי"ש. - וזה הוי היפך סוגיא דקדושין:

ו והנה יש לעיין בעיקרא דמילתא דקאמר הש"ס וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב, דלכאורה מדוע לא נימא דחייבה תורה קרבן אע"ג דלא אהני מעשיו, ורק משום זה עצמו שפגם בהקדש בזה שרצה להוציא הקדש לחולין וזה הוי שינוי בקודש, כמבואר לקמן דעיקר מעילה הוא מטעם שינוי שפגם הוא להקדש. - ויש לומר שזהו טעמא דעולא דמשני הכי ולא חש לפירכא זו. - ולכאורה יש לומר דזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא בהא דפליגי בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, דרבא סבר דלא מהני ומ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וה"נ סבר עולא דאע"ג דלא אהני מעשיו מ"מ מעל משום מחשבתו דנתכוון להוציא מרשות הקדש ועל זה חייבה תורה קרבן, והש"ס דפריך וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב זהו אליבא דאביי דסבר אע"מ משום דאל"כ אמאי לקי. - ומטעם זה אם לא אהני מעשיו ליכא חיוב קרבן. - וראיתי בספר המקנה שג"כ נחית לפרש כן שם בסוגיא, ואח"כ דחה פירוש זה ומפרש דרבי יהודה דסבר הקדש במזיד אינו מתחלל משום דלטעמי' אזל דסבר שינוי אינו קונה, בב"ק צ"ה, וזהו מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"ס, לכך אינו מתחלל, ור"מ לטעמי' דסבר שינוי קונה להכי ס"ל במזיד מתחלל, מדחייבה תורה מלקות לרבנן ומיתה לרבי, וזהו דפריך הש"ס אליבא דר"מ וכיון דאינו מתחלל קרבן אמאי מחייב עכת"ד, והנה אף שהפירוש יפה מאד, אבל לפי דבריו ע"כ הא דאינו מתחלל במזיד לרבי יהודה הוא משום דאעל"מ דלפי"ז מדוע בשוגג מתחלל, וע"כ משום דסבר דבשונג לא אמרינן אעל"מ. - וזהו חידוש דין, ובספרנו לתמורה בסוגיא שם ביארנו דע"כ מאן דסבר אעל"מ גם בשוגג אמרינן כן. - ושם מבואר בראיות מוכיחות:

ז ומה שנראה לי בזה כך הוא דהנה בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף נ"ז דף הספר דפליגי התוס' והרמב"ם בדבר ההוצאה מרשות הקדש דדעת התוס' במעילה י"ח דיש שני מיני חיובים במעילה, א' בהנאה, ב' בהוצאה, היינו הוצאה בלעדי הנאה, והרמב"ם סבר דבעינן בהוצאה ג"כ הנאה, והביאור בזה דיש הנאה של פרוטה בזה עצמו שמוציא מרשות הקדש, - דהיינו הנאת המקח וכדומה במתנה הנאה של טובה"נ וכדומה:

ח וזהו כוונת הש"ס הכא דפריך וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב. - והיינו לשיטת הרמב"ם דבעינן בהוצאה ג"כ הנאה וכיון דאינו מתחלל והמקח בטל וא"כ מה הנאה מגיע לו, וא"כ ליכא חיוב קרבן, ולא דמי להא דיש מועל אחר מועל במוקדשין וכלי שרת דהתם מיירי באופן דאיכא הנאה דהיינו שנתן לחבירו וחבירו לחבירו דכל אחד ואחד משיג טובה"נ ששוה פרוטה, ויש חיוב מעילה מצד הטוה"נ ואין זה ענין להא דקדושין דבאופן דלא הוי קדושין מטעם דאינו מתחלל, אין בזה שום הנאה. - ואתי שפיר דברי הרמב"ם לשיטתו וכמו שכתבנו וזה נראה לנכון בס"ד:

ט אמנם דברי רש"י שפירש הכא שנהנה במכירה, תמוה טובא דכיון דאין יציאה לחולין ולא אהני מעשיו וליכא גם הנאה של מכירה גם כן: י והנה אפשר לדחוק בכוונת רש"י שאין כוונת רש"י דיוצאה לחולין כיון דבאמת אינה יוצאה לחולין, אלא כוונת רש"י לחייבו מטעם הוצאה ורש"י אזיל בשיטת התוס' דיש חיוב בהוצאה לחודיא גם בלא הנאה, וכוונת רש"י שפירש שמכרה ויצאה לחולין היינו כפי מחשבתו להוציאה, וצ"ע: יא והנה בפירוש לקדמון פירש וז"ל, אפילו מחיים שנהנין ממנה כגון בנוצתה. - ולכאורה מדוע נחית נפרש כן הלא כפשוטו יצוייר הנאה מחיים. - ואפשר דלכן פירש כן משום דרצה לפרש מועלין בו דסתם מעילה דאחרי המעילה יוצא לחולין, ואילו הנאה דמחיים בגופה אף שיש בזה מעילה אבל אין בזה יציאה לחולין משום דבקרבן יש מועל אחר מועל. - אבל בשתילש הנוצה אחרי ההנאה שוב אין מעילה בהנוצה מטעם דיוצאת לחולין אחרי ההנאה, ואין בזה משום מועל אחר מועל, כיון שאין זה גוף הקרבן. - וגם בהא דתנן לקמן בהא דיש מועל אחר מועל במוקדשין כגון תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כולן מעלו יעוי"ש, הנה התם ע"כ הא דכולן מעלו היינו בשבא האחר ותלש צמר אחר, - אבל בהצמר התלוש מן הראשון אין בו עוד מעילה לאחר שמעל הראשון. - וכן פירש מהר"י בן חביב בר"ה כ"ח. - והכא בנוצה ג"כ כן הדין דהנוצה יוצאת לחולין:

יב אבל מה שפירש שנהנה ממנה משמע בלא תלישה דאם בתלישה לא בעינן הנאה דהרי במרימת הנוצות בעצמו יש מעילה מטעם ההוצאה מרשות הקדש דהיינו בהגזילה שגוזל מהקדש, וכן משמע פשט המשנה דבתלישה בעצמותה יש מעילה, וכן משמע מדברי הרמב"ם שלא כתב שיהנה מהתלישה כמו שכתב לעיל לענין פגם דבעינן ג"כ שיהנה, ולהרמב"ם דבעינן גם הנאה, הנה זה נקרא הנאה הא דגוזל מהקדש, וכן דעת המהר"י בן חביב שם בר"ה וכן כתב הפנ"י בחידושיו לר"ה, ומטעם זה תמהו לרש"י שמפרש בשופר של עולה שתלשו מחיים, דלפי"ז איכא מעילה בהאי תלישה גופא ויצא השופר לחולין יעוי"ש. - וכיון שם ע"כ הא דפירש הקדמון שנהנה בהנוצה ע"כ כוונתו בלא תלישה, ואפשר לומר דכוונתו באופן שנפלה הנוצה מאיליה ויש בה מעילה כשנהנה אח"כ, וגם יוצאה הנוצה לחולין, או שתלשו במזיד, ולא מעל, ואח"כ נהנה בשוגג ויש בהן מעילה וגם יוצאות לחולין:

יג שם במשנה מועלין בה משהוקדשה, פירשו רש"י ותוס' דהיינו קדושת פה. - ויש לעיין מה בעו רש"י ותוס' דהלא פשיטא שזהו קדושת פה דהרי אין בה דבר אחר שיתן קדושה לחטאה"ע קודם מליקה. - בשלמא לענין מנחה פירש"י לקמן י' דהא דתנן משהוקדשה שהוא קדושת פה משום דיש שם קדושה אחרת והיא קדושת כלי שרת, ומשמיע לן דיש מעילה תיכף מקדושת פה, אבל בחטאה"ע שאין קדושה אחרת עד מליקה, וא"כ לאיזה צורך פירשו שהיא קדושת פה. - והברטנורא לא פירש בזה קדושת פה אלא לקמן במנחה כתב קדושת פה, ועי' בליקוטים. - וגם אין לומר דבא למעט גידולין דהיינו הא דתנן לקמן י"ג דפליגי רבנן ור' יוסי בהקדיש שובך ונתמלא יונים דרבי יוסי סבר יש מעילה בגידולין, ובא לאשמעינן דבעינן קדושת פה דוקא,. דע"כ זה ליתא דהרי מדנקט חטאה"ע, וזה ליתא בממילא דהתם אפילו לרבי יוסי לא הוי אלא הקדש דמים. - ולא יצוייר כחטאה"ע אלא בקדושה דפה. - ואפשר דבא להודיענו דלא נטעה לומר דחיוב מעילה בא בשעה שעלתה על גבי המזבח למליקה דע"כ המזבח יש בו קדושה כמו כלי שרת, ואף שאין המזבח מקדש בעלי חיים כמו הא דתנן זבחים פ"ד וכולן שעלו חיין לראש המזבח תרד, אפשר לומר שזהו בבעלי מומין אפילו לר"ע כמבואר שם, אבל חטאה"ע שעלה להמזבח למליקה שפיר יש מקום לומר דהמזבח מוסיף קדושה ומשעה זו חלה עלי' חיוב מעילה מטעם שנכנסה לרשותו של המזבח לזה באו להדויענו דחיוב מעילה משעה שבא קדושת פה:

תוס'. ד"ה ובלינה וכו', מ"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ומשעת מליקה מונין יעוי"ש. - ותמוה טובא דמאי נפק"מ אם מונין משעת מליקה הלא גם הלילה לחודיא פוסלת, ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - והרש"ש כתב דנפק"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקיעה"ח יש לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכמו דאמרינן בברכות ט' יעוי"ש. אבל דבריו דחוקים ולא דמי להא דברכות דשאני התם דאי לאו דכתיב בלילה הזה הוי אמרינן שדין פסח כשלמים דליהוי שני לילות במקום שני ימים וזהו הזמן שלהם, משא"כ הכא דהזמן הוא ביום המליקה וא"כ אין סברא לתת יום אחרי הלינה:

ונראה דכונת התוס' להודיענו דכוונת התנא דלא תימא דאם היתה המליקה ביום דלא נפסל הבשר מטעם לינה למחר אלא יש בזה גם משום נותר: - ונפק"מ לענין מצוה דשרפה, וגם נפק"מ לענין חיוב כרת, - אלא לא כן דמשעת מליקה מנינן לפסול לינה, ואין בזה משום נותר, וזהו מטעם דליכא משום נותר רק אחרי ההזאה, וכמו"כ הרמב"ם בפיה"מ, ולזה כתבו התוס' דמשעת מליקה מנינן לפסול לינה:

תוס' ד"ה הוזה דמה וכו' הכא נמי דלא שייך קבלה גבי חטאה"ע בעינן שיהא ראוי להזות יעוי"ש. ותמוה מה שייך ראוי להזות יותר ממליקה, וא"כ הרי"ז כמו היתר שחיטה לחודיא. - ונראה דע"כ אחרי המליקה יש להמתין עד שיכנס כל הדם בהצואר שהוא כעין כלי שרת בקבלה, עי' זבחים צ"ב, והתוס' לקמן ע"ב ד"ה אמר וז"ל, יש לומר דמיירי שכל הדם נאסף בצואר יעוי"ש. - ולדעתי כן הי' תמיד שממתינין עד שיאסף כל הדם בצואר בכדי לקיים הזאה מעליא, וזה נקרא ראוי להזאה:

ובזה שיפרשנו מיושב הא דהקשה בקר"א דלפי"ז לא מצינו מעילה מן התורה בחטאה"ע קודם הזאה דאם לא נראה להזאה היינו שנמלקה סמוך לשקיעת החמה א"כ בלא"ה אין בה מעילה מן התורה כיון דפסולה היא שלא היתה ההזאה כתיקון יעוי"ש. - אבל לפי מה שפירשנו שפיר יצוייר מעילה קודם הזאה היינו משעת מליקה עד כניסת הדם בצואר:

גמ'. קתני הוכשרה לפסול בטבו"י וכו':

א תנן נדה ע"א ע"ב בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר היתה מערה מים לפסח, חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים כדברי ב"ה וכו', ובגמ' מתני' מני אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחילה לקדש לטמא שנים ולפסול אחד, יעוי"ש. - מבואר מזה דהחמירו בחדא שיהי' דינה כמגע טמא מת דהו"ל ראשון, והקילו בחדא דרק לקדשים מטמאה, אבל לחולין על טהרת קדשים לאו כקדש דמי, כמו הא דמים לפסח. - ויש לתמוה על הרמב"ם דפסק בפר"ה מה' משכב ומושב ה"ד, טבו"י תחילה לקודש, והיינו ראשון לטומאה, וזהו כאבא שאול. - ואילו בפר"י מאבוה"ט ה"ג פסק דטבו"י פוסל תרומה לקודש, והיינו כרבנן דסברי דרק פוסל ואינו מטמא. - וכבר תמה בזה הגאון בעל תוס' יו"ט, ומסיים בצ"ע. - והנה הגאון מרן רע"א בתוסר"ע כתב דבכל טבו"י שאינם לכל היותר רק יום אחד לא רצו חכמים לגזור שיהא כראשון, אבל טבו"י דדם טוהר שהוא זמן ארוך גזרו חכמים משום הרחקה לעשותה לקדשים כראשון, יעוי"ש. - הנה כדבריו מוכח נם מלשון הרמב"ם שם בפר"ה ממו"מ, דרק ביולדות כתב כן. - אבל אכתי קשה כיון דסתמא דסוגיא אומרת דזהו כאבא שאול, הרי מבואר דלרבנן אין הבדל בזה בין שארי טבו"י, וא"כ היאך פסק הרמב"ם היפוך סתמא דהסוגיא:

ב ונראה לבאר בהקדם הא דקשה טובא הא דתנן בפרה פרי"א מ"ד דטבו"י לאחר ביאתו מטמא את הקודש ופוסל את התרומה דברי ר"מ וחכ"א פוסל בקודש ובתרומה. - ויש לתמוה מדוע לא הביא רבינו דברי אבא שאול דסבר דטבו"י ראשון הוא לקודש. - וע"כ צריך לומר דכיון דפלוגתא רחוקה היא בין דברי אבא שאול לחכמים, - ודחה רבינו דברי אבא שאול לגמרי, - והיינו דכיוון רבינו הקדוש לפסוק כרבנן. - אבל לפי"ז תמוה טובא מדוע הכא בנדה סתם רבי כאבא שאול. - ומזה מוכח דשאני טבו"י ארוך כזה, וזהו כסברתו של הגרע"א ז"ל. - ומטעם זה פסק הרמב"ם הכא כאבא שאול, משום דע"כ כן הוא דעת רבינו:

ג אבל עדיין החוב מוטל עלינו להבין מדוע קאמר הסוגיא דמתניתין אבא שאול הלא לפי"ז שפיר מצי אתיא המשנה גם לרבנן ומודו רבנן בטבו"י ארוך:

ד ונראה דהנה מראש נבין במאי פליגי אבא שאול ורבנן בכל טבו"י שהוא מחוסר כיפורים. - ולדעתי נראה כי בזה פליגי היינו בעצם הטבילה של המחוסר כפורים, - אם היא טבילה לשם טהרה ויש בפעולתה גם פעולת טהרה במקצת אף לקדשים, ורק השלמת הטהרה באה לבסוף ע"י הקרבנות, או"ד דהטבילה אינה פועלת בעצם הטהרה דלקדשים מאומה, ועיקר הטהרה הקרבנות, והטבילה הוא רק בנדר תנאי. - והנה אבא שאול סבר דכיון דהתורה קראה להטבו"י של מחו"כ טמא, - הנה לא פעלה הטבילה שום טהרה לקודש. - לכן אעפ"י שמדין התורה רק פוסל לקודש, יש לנו להוסיף טומאה ולעשותו תחילה. - ורבנן סברי דהטבילה פעלה נם מהרה במקצת לקודש. והא דפוסל קודש הוא חידוש דין, - ואין לך בו אלא חידושו, ואין לנו להוסיף טומאה:

ה עוד נפק"מ תצא מזה דלאבא שאול אין להקפיד על היסח הדעת מהטבילה כיון שהיא רק בגדר תנאי להטהרה בקדשים. - אבל רבנן דסברי דהטבילה פועלת בהטהרה לקדשים גם כן, א"כ בעינן שלא תהי' היסה"ד מהטבילה עד הקרבת הקרבנות, וסבר אבא שאול דיש להוסיף טומאה לומר שהוא תחילה ואעפ"י שזה תגרום היסה"ד. - והיינו דכיון שכטמא גמור משוינן לי', א"כ הרי יסיח דעתו מהטבילה לגמרי. -- על זה לא חש אבא שאול. - אבל לרבנן דכיון דסברי דהטבילה הוא ענין טהרה ג"כ לקדשים, א"כ בעינן שלא תהי' היסה"ד. - ולכן אין להוסיף טומאה שזה תגרום היסה"ד:

ו ובזה יבואר סוגיא דנדה לנכון. - והוא דהנה בטבולת יום ארוך פשיטא שיש כאן היסה"ד גמור מהטבילה. - וכיון שאיכא היסה"ד בלא"ח, - א"כ שפיר יש מקום לומר דבשביל זה עצמה תהי' תחילה. - וכוונת הסוגיא דקאמרה מתני' אבא שאול, אין הכוונה דאבא שאול היא ולא רבנן. - ומטעם זה לא קאמרה הסוגיא אבא שאול דאי כרבנן וכו' כמו דקאמר הש"ס בכל מקום, והיינו דכוונת הגמ' לומר דאבא שאול היא היינו בהסברא שלו דכמו שאומר אב"ש דטבו"י תחילה לקודש מטעם דלא איכפת לו בהיסה"ד. - נמצא לדבריו דזה שאנו עושין אותו תחילה מביא לידי היה"ד, והיינו דכיון דאין הטבילה טהרה לקדשים אין היה"ד פוסלתו. - ולהכי אין אנו חוששין להביא אותו לידי היה"ד, כיון שבלא"ה יש היה"ד כיון שאין בה טהרה לקדשים. - א"כ ממילא מובן שבמקום שיש היה"ד בלא"ה כמו הא דטבולת יום ארוך דיש לעשותו תחילה. - וזהו מקורו של הרמב"ם: ז מבואר מזה דבכל טבו"י שהוא יו"א על היותר לא הוי בזה היה"ד אם לא נוסיף טומאה עליו כמו לדברי אבא שאול. - אבל בטבולת יום ארוך לכו"ע הוי היה"ד:

ח ובזה יש להבין הסוגיא ריש ברכות דפריך שם מכדי כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים ליתני משעת צה"כ, ומשני מילתא אגב אורחי' קמ"ל דכפרה לא מעכבא יעוי"ש. ולכאורה מהיכי תיסק אדעתין דמחוסר כיפורים אינו אוכל בתרומה קודם הכפרה הלא כמו שאנו יודעים בכל הטמאים דאוכל בתרומה לערב, ומ"ש מחו"כ, והא עיקר הקרבנות של מחו"כ הוא לקדשים. - וביותר תקשה דזה קאמר הש"ס שם טרם שפריך וממאי דהאי ובא השמש וכו' דלמא ביאת אורו הוא. - אבל לדברינו אתי שפיר משום דאבא שאול דסבר דהטבילה במחו"כ אינה עושה פעולת הטהרה רק באה בתור תנאי לחודיא, - וא"כ יש מקום לומר דכיון דחסרה טהרה לקדשים, - א"כ הרי היא כדליתא דמיא. - להכי משמיע לנו התנא דלא כאבא שאול, ולא אמרינן דהטבילה יש לה פעולת טהרה גם כן:

ט עוד נראה דלאבא שאול שסובר דטבו"י זה תחילה לקודש. - וזה הוי סיבה להיה"ד ג"כ כמו שכתבנו. - א"כ יש מקום לומר דלא יאכל בתרומה מדרבנן. - ובזה משמיע לנו התנא דהמשנה הלזו סוברת דמותר בתרומה גם מדרבנן, ולא עבדינן גזירה גם לאב"ש. - ובזה מיושב הא דהקשו התוס' הלא משנה היא במסכת נגעים פרי"ד. - לפי מה שביארנו החידוש הכא דלא גזרו רבנן לאסרו באכילה:

י ובזה יש ליישב הסמיכות דתדב"א למסכתא זו אשר הקשו בזה התוס' והרא"ש לפי המבואר דטבו"י דעלמא דלא הוי יותר מיום אחד לא הוי היה"ד, ובטבו"י ארוך הוי היה"ד. - ויען ויען שכל איש ישראל אין לו להסיח דעתו מן התורה, וכששונה הלכות בכל יום אין כאן היה"ד מתורה, ומובטח וכו':

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה