נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף ז.
כה אמר רב פפא לא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא. - והנה גבי דם ע"כ הפירוש שיצא כל הדם, דאל"כ ודאי דזורקין מן הדם שמבפנים והדם שבחוץ אינו מגרע זכות הדם שמבפנים כדתנן בזבחים פ"ב, - והנה לפי"ז ע"כ הא בבשר מיירי שיצא כולו דאל"כ אלא דיצא מקצת בשר, א"כ אין הבדל בין בשר לדם. - וכנראה שזה הוקשה להתוס' ופירשו שזרק אותו דם שיצא בזה מודה ר"ע דאין זריקה מועלת ליוצא וצא יעוי"ש. אבל הרמב"ם כתב בפר"ג ממעילה ה"ג: וז"ל, וכן אם יצא הדם אעפ"י שהחזירו וזרקו אין מועלין באימוריהן עכ"ל. מזה משמע שמפרש ג"כ דהפסול בזה מטעם דאותו הדם נפסל לזריקה ממילא ע"כ מיירי שיצא כל הדם, דאל"כ אכתי יש לזה הכשר ע"י שיזרוק הדם שבפנים, וזה תמוה דבאופן זה גם בבשר לא מהניא זריקה, והנה הכס"מ שם בה"א כתב דע"כ בדם אפילו יצא מקצת אין זריקה מועלת, ומשמע מדברי מרן שלא מהני זריקה אפילו בהדם שבפנים, וזה תמוה כמו שכתבנו, - וברמב"ם אין להעמיד זה מדכתב שהזריקה היתה בהדם שיצא:
כו ונראה דהרמב"ם מפרש הסוגיא בהא דר"פ שבא לחדש שסבר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא וצא וע"י הזריקה נתבטל הפסול דיוצא, - אבל כל זה אם הדם בכשרותן אז פועלת על הבשר, - אבל הדם על עצמו אין בכח הדם לפעול אשר ע"י הזריקה יתבטל הפסול דיוצא זה לא אמרינן, ואינו מדבר עתה ר"פ בין יצא כולו ליצא מקצת משום דר"פ עצם דינא בא להודיענו כי הזריקה בהדם שיצא אינו מועיל לגבי עצמו מאומה, והרי"ז כאילו לא נזרק, - ואפשר שזהו גם כוונת התוס', היינו דעצם דינא דדם בא לאשמעינן, - משום דיש לכאורה לומר אם הזריקה מבטלת יוצא מהבשר א"כ תפעול גם על עצמה בשיצאת לחוץ, - על זה מודיע ר"פ דזה לא מהני, - וזהו דדינא דדם בא להודיענו. כז תוס' ד"ה חושב לנשפכין וכו' אבל נראה לר"י במחשב בשעת הולכה ע"מ לזרוק הדם שנשפך מן הכלי וכו' מי אמרינן הא חזי אם ירצה יאספו, או דלמא הואיל ואין מצוה לאוספו הוי ליה הולך לאיבוד, יעוי"ש ביאור הדברים דמיירי שקבל הדם ומעט נשפך מן הכלי על הרצפה, והדם הנשפך ג"כ כשר, ורק מפני שאין מצוה לאוספו הרי"ז כאבוד, ומיבעי' אם נתפס בזה הנשפך מחשבה. - ולכאורה יש להבין מדוע לא הוי מצוה לאוספו כמו שמצוה לקבל כל הדם מן הצואר. - וכי מפני שנתקדש הדם אזלא מצוותי' - אדרבה יאספו ויעשה זריקה מהדם כולו שע"כ זהו הכוונה בהמצוה דקבלת הדם כולו. - ונראה דכיון דנשפך על הרצפה מהכלי הוי ליה דחוי מטעם נראה ונדחה, כמו שפריך הש"ס זבחים ל"ד וכמו שפירשו שם התוס'. - וזהו שכתבו התוס' הכא דליכא מצוה לאוספו. - אבל עדיין קשה דלפי"ז מאי קא מבעי' אם מהני מחשבה פשיטא דלא מהני מחשבה בדחוין, ועוד דהלא המסקנא שם דלא הוי דחוי מטעם דכל שבידו לא הוי דחוי, וכתבו שם התוס' מפני שאיכא מצוה לאוספו ולא דמי לכיסוי הדם יעוי"ש, הרי מבואר להיפך דאיכא מצוה לאספו, ומטעם זה שפיר בעי הש"ס הכא אם מהני מחשבה. - אבל דברי התוס' תמוהין בזה שכתבו הכא דליכא מצוה לאספו. - והנה יש לומר דהתם מיירי שנשפך כל הדם כולו דודאי איכא מצוה לאספו, וממילא לא הוי דחוי ג"כ דזה בזה תליא, משא"כ הכא דמיירי שיש לו דם לזרוק ולא נצרך דם הנשפך לזריקה, וליכא מצוה לאספו. - וכן מפורש להדיא בתוס' זבחים י"ג ד"ה על מנת שמפרש סוגיא דהכא כן יעוי"ש. - ואפשר לומר אשר מטעם זה לא שייך הכא לומר דנפסל הדם שעל הרצפה מטעם דחוי, - דלא שייך ענין דחוי הכא כיון שיש דם די לקיים מצוה דזריקה, ושפיר מיבעי' אם נתפס בזה מחשבה דחוץ לזמנו:
כח והנה תמוה טובא מדוע השמיט הרמב"ם להאי בעי דחישב לנשפכין. - ותמה בזה המל"מ בפרי"ג מפסוה"מ יעוי"ש. - ונראה לכאורה דעיקר הבעי' אם נתפס מחשבה בדבר שהולך לאבדון. - הנה מצאנו כזה לענין הפרשת תרומה בב"ק קט"ו ע"ב הרי שהי' טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי"ז תרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי, ואם אמר לא אמר כלום. - מבואר דלא נתפס מחשבה על דבר שהולך לאיבוד. - והנה ע"כ הסוגיא דבעי' זו סברה דלא דמי להתם דשאני התם דכיון דהולך לאיבוד הרי"ז כמפריש מדבר שאינו שלו, ולא נקרא הפרשה דתרומה, משא"כ הכא דלא שייך זה:
כט אמנם מפורש יוצא ברמב"ם פרי"ד מפסוה"מ ה"ח דכתב להדיא דמחשבין על דבר העומד לאיבוד או העומד לישרף, ועי' בירושלמי פר"ה דפסחים ה"ג. - ולפלא על המל"מ שלא הביא דברי הרמב"ם דפרי"ד שם. - ואם התם מהניא מחשבה אעפ"י שעומד לאיבוד ודאי, - וגם אין בידו להציל. וביותר בהירושלמי פסחים שם דמיירי באמורין שאבדו, - ומ"מ נתפס מחשבה, - ומכש"כ הכא שעדיין בידו לאספו, פשיטא שנתפס מחשבה. - אבל יש לומר דסבר המל"מ דלא דמי נידון זה להא דמחשבין על האבוד, ומשום דהתם עכ"פ מצוה איכא. - ואעפ"י שעכשיו נאבד, אבל עכ"פ היתה בגדר מצוה דהיינו מצוה דהקרבה או הקטרה, - משא"כ הכא שאין מצוה לאספו, להכי משונה דין זה מהא דהירושלמי בהא דהקטרת אימורין ג"כ. - ולזה שפיר הקשה המל"מ מדוע השמיט הרמב"ם לבעי' זו. - והנה ראיתי אח"כ באור שמח שמציין לדברי הירושלמי דפר' תמיד נשחט להא דהמל"מ. - והלא לפי מה שביארנו אין זה שייכות לזה:
ל ונראה דכיון דמחשב על הנשפכין למחר ע"כ הביאור שישפוך לאחר זריקה, דהזריקה תהי' היום ושפיכה למחר. - וכיון דקיי"ל דהזריקה דכוס אחד עושה את השני דחוי וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ הכ"א וזהו כרבנן דסברי הכי בזבחים ל"ד. - נמצא דמחשב לעשות שפיכה דשיריים בשעה שנדחו מלהיות שיריים, מטעם שפסולים הם להיות נשפכין ליסוד אלא דינם להיות נשפכין לאמה, ובאופן זה לא נתפס מחשבה להיות פיגול, - דבעינן כהרצאת כשר, דהכוונה שלא תהי' שום פסול אחר לבד מזה שנעשה פיגול, אבל במחשב לעשות פיגול בדם פסול אין זה פיגול האמור בתורה. וע"כ דהבעי' דחישב לנשפכין קאי לראבר"ש דסבר דלא נעשה דחוי אלא שיריים הוי, והרמב"ם דפסק כרבנן שוב אין מקום לבעי' זו:
לא והנה בעיקר מה שכתבו התוס' דנשפך מעט דם דאין מצוה לאספו, ולכאורה תמוה הלא יש מצוה לאספו בכדי לשפוך שיריים ליסוד. - אבל נראה דכוונת התוס' לומר דאין מצוה לאספו מטעם מצות זריקה, אבל אה"נ דיש מצוה לאספו מטעם שפיכה ליסוד, אבל אין כאן מצוה לאספו מטעם מצות זריקה. - גם נראין הדברים כפשוטן דכוונת התוס' דעתה בשעת זריקה אין מצוה לאספן כיון דיש לו דם לזרוק, והמצוה דשפיכת שיריים ליסוד באה אחרי הזריקה אבל זה ודאי דיש מצוה לאספן אחרי הזריקה בכדי לקיים מצות שפיכת שיריים ליסוד. - ובזה אתי שפיר מה שיש להקשות לכאורה דלפי דברי התוס' בזבחים ל"ד דבמקום שאין מצוה לאספו חל על נשפך תורת דחוי, ולפי"ז תקשה מאי בעי אם יש פיגול בנשפכין, כיון דהדם כבר נפסל. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלא נחשב דחוי עתה בשעת זריקה משום דאעפ"י שאין עתה מצוה לאספן, אבל כיון שאעכ"פ תבוא השעה שעת מצות אספה לאחרי הזריקה ממילא לא קרינן לזה דחוי:
שם. והרי דמן מונח בכוסות וכו', והנה משמע מזה דאינו יוצא מידי מעילה עד לאחר זריקה. - והנה קשה טובא למ"ד היתר זריקה שנינו. - והנה הברכת הזבח הביא מזה ראי' להרמב"ם דפוסק היתר אכילה שנינו יעוי"ש. אבל קשה מובא מדוע לא פריך הש"ס למ"ד היתר זריקה שנינו. - והנה הקר"א הביא בשם הצ"ק דהכא שאני דכיון דשניהם עומדין לזרוק אי אפשר לומר כל העומד לזרוק כזרוק דמי כיון דאין ידוע ממי יזרק, והקשה הקר"א דהלא ממנפ"ש אין בהם מעילה או מטעם העומד לזרוק, או מטעם הולך לאיבוד, ועוד לפי מה שכתבו התוס' לעיל דלא מטעם העומד לזרוק אתינן עלה אלא מכיון דראוי לזריקה יצאו מכלל קדשי ד', - וה"נ לא שנא עכת"ד. - ולי נראה להוסיף מדוע לא נימא דתליא בברירה וממנפ"ש אין מעילה בשתיהן, דאם נהנה מהחטאת שהיתה עליו זריקה, הרי הוברר היתר זריקה עליו למפרע, וכמו אם נהנה מהמותר חמאת הרי הוברר דנהנה מאבדון:
ונראה דשאני הכא דכיון דנחשבות השתי חטאות לגוף אחד לענין מעילה לומר דזריקה דחדא פועלת גם על השני', - הנה כמו כן נחשבות לגוף אחד גם לענין פסול, לומר שיש בכח שניהם להיות נפסלות והיינו דכיון דע"כ האחת תהי' מותר חטאת הנה פסול זה נמשך על שתיהן. - וממילא לא שייך בזה לומר היתר זריקה כיון דההיתר והפסול מעורבין זה בזה. - וממילא לא שייך לומר היתר זריקה שהכוונה בזה שנכנסו לרשותן של הכהנים, דהרי ע"כ לא נכנסו שתיהן לרשותן של הכהנים ולא שייך כאן לדון מכח ממנפ"ש או מכח יש ברירה כיון דעתה שתיהן הן בגוף אחד:
א שם. ע"ב, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא והא ממונא דכהן הוא וכו', ושם בסוגיא אח"כ פריך והא ממונא דבעלים הוא אמר רבי חנינא ליוצאין ור"ע היא כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשרפה אבל לאכילה לא מרצה יעוי"ש. - וכן איפסק ברמב"ם דאסור באכילה, עי' בפ"א בפסוה"מ הל"ב. - והנה קשה טובא דלפי"ז היאך תחול איסור נותר על איסור אכילה דיוצא. - ובתפא"י דמשניות הקשה וכתב בשלמא פיגול שפיר מצי חייל משום דהוי כולל גם על מה שנשאר בפנים וגם טמא שפיר חייל בשנטמא הגוף דהו"ל כולל דנאסר נם בשאר בשר קודש טהור, אבל נותר היכי מצי חייל הרי אין כאן לא כולל ולא מוסיף וכו' יעוי"ש:
ב ונראה דאיכא כולל גם בנותר והיינו לפי מה שאיתא במכות י"ח דכל שאינו נאכל בפנים ליכא משום איסור יוצא באיסור אכילה. - וא"כ באופן שיצא לחוץ עם האימורין דלא נאסרו באכילה משום יוצא מטעם דאין נאכלין גם בפנים, - ומגו דחל איסור נותר גם על האימורין חל נמי בכולל גם על הבשר, - וחלות איסור נותר על האימורין הוא באיסור מוסיף שנאסרו לגבוה, - ואח"כ חל על הבשר איסור נותר בכולל מגו שחל על האימורין: ג עוד נראה דיש לומר דאיסור נותר ישנו גם בחצי שיעור, - ואיסור אכילה דויצא בעינן גם כזית מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. - ובספרנו נזר הקודש למסכת תמורה הארכנו בזה אם בעינן בנותר שיעור כזית יעוי"ש, ואז אמרינן דישנו בלאו דנותר גם בחצי שיעור אתי שפיר דאתי איסור נותר וחל על ח"ש דיוצא. - אמנם אתי שפיר מטעם שכתבנו דאיכא הכא כולל כדלעיל:
ד עוד יש לומר דר"ע לשיטתו דסבר איסור חל על איסור לפי מה שמבואר בחולין קט"ז. - והנה התם הוי איסור חמור יעוי"ש לפירש"י. - והנה הכא בנותר הוי ג"כ איסור חמור שהוא בכרת, ועי' שיטת רש"י חולין ק"א, וא"כ ר"ע לשיטתו אתי שפיר:
ה והנה בהא דפריך הש"ס מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא והא ממונא דבעלים הוא. - לכאורה שפיר שייך בזה איסורא מטעם דהוי קודם הקטרה ואסור באכילה. - ומבואר במל"מ פרי"א ממעה"ק דכשם שאין הכהנים רשאים לאכול בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים, ה"ה הבעלים אינם רשאים לאכול בשר השלמים קודם הקטרה, וזה מבואר ברש"י ביצה כ"א ד"ה וטעמא, ועי' ספרי פ' קרח פסקא קמ"ז. - ומצאתי בהגהות שבסוף שו"ת נוב"ק שהעיר בזה. - ומה שמתרץ דהכוונה איסורא שהוא בגדר מעילה יעו"ש, תמוה הלא בזה שמשני שאסור באכילה מצד יוצא ג"כ אינו שייך לגדרי איסורי אכילה: ו ונראה דכוונת הש"ס דהלשון אין מועלין משמע דהזריקה פעלה לסלק מחיוב מעילה, אבל לא פעלה לגמרי לסלק גם האיסור. - דהיינו שהכוונה שטרם סילקה לגמרי לומר שגם איסור ליכא, אלא עדיין נשאר איסור. - ולהכי אין לומר דהכוונה להאיסור אכילה קודם הקטרה דזה האיסור בא אח"כ לאחרי הזריקה, וא"כ לא שייך לומר דהזריקה לא פעלה לסלק גם האיסור שהי' בזה גם מקודם זריקה עם איסור מעילה ביחד. - ולזה משני דמיירי באיסור יוצא שהי' גם מקודם, והזריקה לא פעלה לסלק את האיסור האכילה שהי' גם קודם הזריקה:
ז כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשרפה אבל לאכילה לא מרצה. - תנן זבחים נ"ג ע"ב העולה קדשי קדשים וכו' ופירש"י העולה קדשי קדשים, היא ליפסל ביוצא ובטבול יום ובמחוסר כיפורים ומועלין בה. - מבואר מדברי רש"י דליכא פסול יוצא בקדשים קלים, וכן כתבו התוס' בד"ה קדשי קדשים וז"ל אבל יוצא ומעילה ניחא דקדשים קלים לא מיפסלי ביוצא עכ"ל. - ותמוה טובא דהלא קיי"ל דגם קדשים קלים נפסלין ביוצא ומה"ט לא חשיב התנא לקמן ח' וט' במעלת הקדשי קדשים הא דפסול יוצא יעוי"ש, וע"כ משום דיוצא נוהג גם בקדשים קלים, וכן איתא בזבחים פ"ט סוגיא ערוכה. - אבל נראה דהנה שני עניני יוצא איכא בקדשים קלים, א' יוצא חוץ לחומת העזרה, ב' יוצא חוץ לחומת העיר, ושם בזבחים כוונת רש"י יוצא חוץ לעזרה, דקדשי קדשים נפסלים, וקדשים קלים אינם נפסלים גם ביוצא קודם זריקה כשיטת ר' יוחנן בזבחים פ"ט ע"ב. - וע"כ הא דכתב רש"י בפסחים ל"ח דקדשים קלים נפסלים ביוצא, הכוונה חוץ לחומת העיר, דלכו"ע נפסל ביוצא כמבואר בירושלמי יומא פר"ו:
ה והנה לפי מה שמבואר יש לעיין בדברי התוסיו"ט פר"ג דמנחות שמשמע שסובר בדעת רש"י דליכא פסול יוצא בקדשים קלים לגמרי, וצ"ע: ט עוד נראה בביאור רש"י ותוס' זבחים נ"ג שפירשו דליכא איסור יוצא בקדשים קלים, - וזהו ההבדל שבין קדשי קדשים לקדשים קלים, אשר לכאורה תמוה טובא דהלא מבואר דנוהג איסור יוצא נג בקדשים קלים:
י ונראה לפרש דמיירי לענין האימורין דקדשים קלים דאינם נפסלים ביוצא לגמרי ואפליו בשהוציאו לחוץ לחומה. - וזהו ההבדל שבין קדשי קדשים לקדשים קלים. - ואעפ"י שהאימורים תורת קדשי קדשים עליהם לאחר זריקה אבל יש הבדל בדין יוצא לחוץ, דאימורי קדשי קדשים נפסלים ביוצא ופסולים לקטרה ואימורי קדשים קלים בשרים להקטרה אם החזירן לפנים. - וזהו שפירשו רש"י ותוס' דקדשים קלים אינן נפסלין ביציאה דלחוץ, - וזהו כשיטת הרמב"ם כאשר יבואר:
יא כתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ הל"ג וז"ל, וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזירן מקטירין אותם עכ"ל. וכתב הראב"ד א"א זה אינו מחוור יעוי"ש, מבואר דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד אם נפסלו האימורין להקטרה אחרי שיצאו לחוץ. - ונראה דסבר הרמב"ם דכיון דקיי"ל זריקה מועלת ליוצא, ממילא נתכשרו ג"כ להקטרה. - ואעפ"י שמודה ר"ע שאסור באכילה הבשר, כמבואר, וכן כתב הרמב"ם שם בהלכה ל"ב. - אבל האיסור באכילה הוא מטעם היציאה לחוץ הנלמד מהא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו שדרשו חז"ל בבשר שיצא חוץ למחיצה, - אבל איסור זה להדיוט נאמרה, - אבל לא לקודש, והיינו כי אין זה איסור מצד קדושת קרבן. - והביאור בזה דהזריקה מועלת במה שנוגע להקרבן, אבל במה יופקע איסור יוצא שיש על הבשר הנאסר באכילה בשביל יוצא שהוא איסור שכולל כמה דברים הנאסרים בשביל יציאה לחוץ, וביארתי זה בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ע"ח דף הספר. - והתוסיו"ט בפר"א דמעילה כתב דר"ע מחמיר באכילה מדרבנן יעוי"ש. - אבל נראה דלא משמע כן מדברי הרמב"ם. - ולדעתי נכון הדבר שהוא מדאורייתא, וזהו מן הטעם שכתבנו, וכיון דלא שייך בזה לענין הקטרה מטעם דהאיסור מהא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו לא נאמרה לענין קרבן. - ולהכי סבר הרמב"ם דהאימורין קריבין כשהחזירן בפנים. - והראב"ד שכתב דלא מחוור, אפשר דסבר דכיון דאסור להדיוט בכהאי גוונא באופן זה, ממילא יש איסור גם לגבוה. - והרי זה בגדר ממשקה ישראל מן המותר לישראל, וסברת הרמב"ם בזה דלא נפסל בקדשים מטעם מן המותר לישראל לאחר שנתקבל בפנים, וביארנו בזה במקו"א. - (ומדברי הראב"ד מוכח ע"כ דלא כהתוסיו"ט שכתב שר"ע מחמיר באכילה מטעם חומרא דרבנן, משום דאם לא הוי אלא מצד חומרא, - אין סברא להחמיר בזה לגבוה להקטרה, וע"כ מוכח שהוא מדאורייתא):
יב והנה יש לעיין היאך הדין בהוציא האימורין לחוץ לחומה אם דעת הרמב"ם גם בזה דלא נפסלו להקטרה. - ואם אמרינן דגם בזה סבר הרמב"ם כן, - אפשר ליישב הא דהקשה מרן בתוסר"ע בפר"א מ"ג בהא דכתב התוסיו"ט שם דבהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי וכו' והקשה מרן הא פשיטא דלא קילי מהבשר, דנפסלו ביצאו חוץ לירושלים, וא"כ מאי פרכינן הא יש לומר דמתניתין דהכא מיירי ביצאו חוץ לירושלים ולא מהני אהדרינהו יעוי"ש, הרי דפשיטא למרן דגם ביציאה דחוץ לחומה לא מהני חזרה דפנים להקטירן. - אבל לפי מה שמבואר דעת הרמב"ם דלא מהני פסול יציאה לאימורי קדשים קלים, - ולפי מה שביארנו הטעם בזה משום דבבשר איכא לאו מטעם דוהבשר בשדה לא תאכלו, וזה לא שייך בגלבוה א"כ אין הבדל בין יציאה דחוץ לעזרה ליציאה דחוץ לחומה, וממילא לשיטת הרמב"ם מיושב קושיות מרן: