נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף ו:
א משנה, בשר קדשי קדשים שיצאו לפני זריקת דמים ר' אליעזר אומר מועלין בו וכו' ר"ע אומר אין מועלין בו, - והנה מבואר דפליגי אי זריקה מועלת ליוצא דר"א סבר דאין זריקה מועלת ליוצא וצא והוי כלא נזרק הדם, - ור"ע סבר דהזריקה מועלת ליוצא. - והנה אם הבשר בפנים בשעת זריקה או בחוץ פליגי בזה בזבחים צ', - אבל המסקנא התם דבאיתנהו אבראי פליגי, אבל בדהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי דזריקה מועלת ליוצא, - והיינו דאעפ"י שנפסלו ביוצא אמנם כיון דבשעת זריקה היו בפנים זריקה מועלת, - וכי פליגי כשהיו בחוץ נם בשעות זריקה, - וא"כ יש לתמוה טובא ברש"י הכא שפירש דהמשנה מיירי כשנכנס הבשר ואח"כ נזרק הדם וזה היפוך סוגיא דזבחים. - וגם תמוה טובא מה דחקו לרש"י לפרש דמיירי שהבשר בפנים בשעת זריקה, - והנה יש לומר דזה דחקו לרש"י מפני שר"ע מביא דאי' לדבריו מהא בשתי חטאות שזריקה מהני ליוצא, ויש להשיב הלא שם היו השתי חטאות בפנים, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דגם זה דיוצא מיירי כן שהיא בשעת זריקה בפנים, אבל תמוה טובא מסוגיא דזבחים, ועוד אם ההוכחה מר"ע הוי הוכחה מעליא, א"כ מדוע לא הביא הש"ס שם ראי' זו לומר דע"כ פליגי באיתנייהו בפנים:
ב ועוד דע"כ כל עיקר הפלוגתא שם ע"כ דוקא בקדשים קלים נאמרה דהיינו בפלוגתא דר"א ור"ע לענין אימורי קדשים קלים, וזהו שפני שקודם זריקה אין עליהם תורת קדשים להיות נפסלים ביוצא, ורק הזריקה פועלת עליהם החלות הקדושה, - ומה"ט אמר רב פפא בדהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי דהזריקה פועלת עליהן להיות הקדושה חלה עליהן לענין מעילה, - ורק בדאיתנהו אבראי פליגי, וסבר ר"א דהזריקה איננה פועלת מטעם שהם בחוץ, - והסברא בזה דכיון דהזריקה פועלת גם פסול דיוצא להכי סבר ר"א דלא מהני זריקה כזו המביאה פסול, ור"ע סבר דזריקה כזו ג"כ הוי זריקה מעליא, - אבל בשר קדשי קדשים שיצאו לחוץ דנפסלו ביוצא אין הבדל בין אם הם בפנים או בחוץ, - וזהו כוונת השיט"מ שם בזבחים שהקשה היאך מ"ד דבהדר עיילינהו פליגי הרי כמו כן פליגי ברישא בבשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים, וצ"ל דבאימורי קדשים קלים פליגי בדהדר עיילינהו יעו"ש, מבואר דבשר קדשי קדשים אין הבדל בין פנים לחוץ, - וא"כ מדוע פירש"י הכא דמיירי שהי' הבשר בפנים בשעת זריקה:
ג והנה גם דברי השיט"מ תמוה לכאורה דמדבריהם משמע דדוקא באימורי קדשים קלים פליגי בדאיתנהו אבראי, וזהו דכיון דלא נפסלו קודם זריקת הדם משמע אבל בשר קדשי קדשים שנפסלו ביציאה לכו"ע אין זריקה מועלת, וקשה הלא פליגי גם בבשר קדשי קדשים שבאמת נפסלו ביוצא, ומכ"ז סבר ר"ע דזריקה מועלת לצאת מידי מעילה, וא"כ מה הועילו רבותינו בשיט"מ שמפרש דר"פ מיירי מאימורי קדשים קלים, הלא אכתי תקשה מרישא דמתניתין דפליגי גם בבשר קדשי קדשים:
ד והנה מדברי ר"ע עצמו מוכח דרק באופן שהזריקה מביא לידי פסול זריקה מועלת, והיינו מהמשל שמביא מהא דשתי חטאות דהאחד נפסל מטעם מותר חטאת, וזהו שנעשה מותר ע"י הזריקה דהאידך וזהו בדמיון להא דאימורי קדשים קלים כמו שכתבנו לעיל, - אבל אין מזה ראי' לבשר קדשי קדשים שיצא לחוץ כיון שנפסלו ביציאה קודם זריקה:
ה והנה ביישוב סוגיא דזבחים צ' נראה לבאר עפ"י דברי התוס' בזבחים כ"ו ד"ה דלמא באליה ויותרת הכבד דהקשו וז"ל, וקשה לרב פפא דאמר התם בדעיילינהו לגואי בשעת זריקה לא פליגי, פירוש דאינם פסולין הלא הכא קאמר פסולה וכו, וי"ל דה"פ עיילינהו לגואי לא פליגי פירוש דודאי חייבין עליהם משום פיגול דזריקה מועלת לחייב משום פיגול על יוצא כי האי דלפני זריקה והי' לפנים בשעת זריקה, אבל מכל מקום נפסלו ביוצא לכו"ע כדאיתא בשמעתין כי פליגי בדעיילינהו בתר זריקה אי חייבין משום פיגול דהא עיילינהו או לאו עכ"ל, מבואר מזה דגם אימורי קדשים נפסלין ביוצא אף קודם זריקה ומ"מ זריקה מועלת עליהם לכו"ע אעפ"י שכבר נפסלו, - וא"כ שפיר יש לפרש נם בקדשי קדשים שנפסלו קודם זריקה ומ"מ בדהדר עיילינהו שפיר מועיל עליהם פעולת הזריקה, - ומיושב לפי"ז קושיות השיט"מ שם, והיינו דהא דקאמר רב פפא בדהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי קאי בין ארישא ובין אסיפא:
ו והנה בזה יש ליישב גם שיטת רש"י דע"כ רש"י לא סבר כפירוש התוס' אלא סברת רש"י דהסוגיא דזבחים כ"ו פליגא אסוגיא דזבחים צ' דהיינו רב פפא, - והיינו דמסוגיא דזבחים כ"ו מוכח דגם באופן שהיו האימורים בפנים בשעת זריקה פליגי ור"א סבר דאין זריקה מועלת, וסוגיא דשם אליבא דר"א אזלא כמו שכתבו שם התוס', - ולהכי פירש"י הכא דמיירי המשנה בין רישא ובין סיפא שהיו בשעת זריקה בפנים, - וזה מתאים להמשל שהביא ר"ע מהא דשתי חטאות, וזה ראי' להסוגיא דזבחים כ"ו, - ומוכח דסבר ר"ע דגם בנפסלו מקודם זריקה מ"מ מהני הזריקה להוציא מידי מעילה, - ואעפ"י שאין המשל דומה להנמשל מטעם דבשתי חטאות הזריקה עושה הפסול בהשניה ואילו בבשר קדשים הפסול מקודם, - מ"מ סבר ר"ע דאין הבדל בזה, - כמו שמצינו כזה בזבחים צ"ג דפליגי תנאי אם דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה יעוי"ש. וזהו סברת הרמב"ם בפר"ה ממעשה"ק ה"ט בניתז דם על בגד טמא שאינו טעון כיבוד מטעם דהטומאה דבת אחת דינה כמו שנטמא מקודם, - וזהו סברת ר"ע הכא שסבר שאין הבדל בין אם הפסול באה ע"י הזריקה בעצמותה לבין אם בא הפסול מקודם, ושפיר הוי ראי' נכונה מהא דשתי חטאות לדין דבשר קדשי קדשים שיצא, ומזה ראי' לפסק הרמב"ם דמעה"ק, ומיושב מה שהקשו הכס"מ והלח"מ שם, - והיינו שהרמב"ם בחר לפסוק כן מכח משנה זו לדברי ר"ע, - וזהו שיטת רש"י לפום סוגיא דזבחים כ"ו דפליגי בדהדר עיילינהו, - וזהו פשטות המשנה שמתאים להמשל דמיירי שהפסולים הוי בפנים בשעת זריקה:
ז כתב הרמב"ם בפר"א מפוה"מ הל"ג וז"ל, וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן עכ"ל, וכתב הראב"ד וזה אינו מחוור, וכתב מרן דטעמו של הרמב"ם דכיון שנפסלו ביציאתן לחוץ נפסלו מלהקטירן יעוי"ש, - ולכאורה סברת הראב"ד נכונה מאד כי מאד תמוה להקטיר פסולין על המזבח: ח ונראה דסבר הרמב"ם דיציאת אימורין בחוץ קודם לא נפסלו, - מטעם דהזריקה פועלת החלות הקדושה להביא פסול יציאה עליהם, וממילא כשהיו בפנים בשעת זריקה אין עליהם שום פסול, ואעפ"י שהזריקה פועלת עליהן גם אם הם מבחוץ אבל כל זה לענין הכשר הקרבן, אבל להקטרה בודאי פסולין הן משום פסיל יוצא, וכוונת הרמב"ם שכתב ואם החזירן מקטירין אותן היינו באופן שאם החזירן קודם זריקה, וממילא כשרין הם להקטרה, - ולזה נחתי לפרש כן בתופ"ח ובקר"א. - אבל לפי"ז תקשה מדוע פליג הראב"ד ולא נחית לזה. - ונראה דהראב"ד סבר כשיטת התוס' זבחים כ"ו שחידשו דאפילו כשהן בפנים בשעת זריקה מ"מ כבר נפסלו ביציאה דלחוץ שהיו בחוץ קודם זריקה, - ושיטת התוס' שם דסוגיא דזבחים כ"ו סוברת ג"כ כר"פ, - אבל הרמב"ם סבר בזה כשיטת רש"י דסוגיא דזבחים דלא כרב פפא אזלא, וממילא סבר הרמב"ם דבאימורים לא נפסלו ביציאה דלחוץ קודם זריקה:
ט גמ'.. והני תרתי למ"ל וכו' וקשה מדוע לא משני דיש רבותא וחידוש בסיפא שלא נפסלו קודם זריקה, והזריקה אין לה חסרון מאומה, ומכל זה סבר ר"א דאין זריקה מועלת וברישא הוי רבותא בר"ע, - ולכאורה משמע מזה כשיטת התוס' זבחים כ"ו דאף קודם זריקה יש פסול יציאה לענין הקטרה אפילו בשהכניסו בפנים בשעת זריקה, - נמצא דעכ"פ יש פסול בשניהן:
י והנה לפירש"י דמיירי הכא המשנה כולה בין ברישא ובין בסיפא שהיו בפנים בשעת זריקה, - ע"כ צריך לומר דסבר רש"י כשיטת התוס' זבחים שם דיש פסול הקטרה גם קודם זריקה דאל"כ מאי פריך הני תרתי למ"ל, והלא איכא רבותא בהא דאימורי קדשים קלים, - ואפילו אם אמרינן דסברה האי סוגיא דפסול דבת אחת דינו כבזה אחר זה, אבל עכ"פ איכא חידושא, וראי' לזה דהרי מצינו דפליגי תנאי בזה, וע"כ צריך לומר דרש"י סבר כשיטת התוס' דיש פסול הקטרה גם ביציאה קודם זריקה, וזאת למודעי בפירושא דהתוס' זבחים שם שחידשו דיש פסול ביציאה דלחוץ קודם זריקה באימורים אין זה ענין להא דאיתא בזבחים פ"ט דרוצה הש"ס לומר דר' יוחנן ור"ל פליגי נם באימורים, דהתם הכוונה לענין עצם הקרבן וכשרותו, - והתוס' מכוונים לענין הקטרת האימורין, - ועכ"פ מבואר דשיטת רש"י כשיטת התוס' דזבחים שם, - וסוגיא דהכא כסוגיא דזבחים כ"ו, - אבל להרמב"ם דסבר דאימורין לא נפסלו להקטרה ביציאה דלחוץ קשה הכא מאי פריך הני תרתי למ"ל:
יא ונראה דסבר הרמב"ם דהש"ס עדיפא קאמר, וזהו דהחידוש דהזריקה מביאה האימורין לידי מעילה הוי חידוש יותר גדול היינו דהזריקה גרועה ג"כ מביאה להיות בכלל קדשי ד', - ובזה יבואר דברי הרמב"ם בפיה"מ שמפרש האי צריכותא דהש"ס שהוא משום קולא וחומרא דאי תנא רישא הוי אמינא בהא קאמר ר"א משום דאין זריקה מועלת יען שהוא חומרא למעול בו, אבל בסיפא אימא דמודה ר"א משום דלחומרא יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין, דהרי גם ברישא איכא קולא דאין חייב עליו משום פיגול נותר וטמא, - אבל נראה דכוונת הרמב"ם דברישא הוי לחומרא דהיינו שלא יצאו מלהיות קדשי ד' על ידי זריקה גרועה, - אבל בסיפא לענין להיות נקרא קדשי ד' אפשר דנם בזריקה גרועה יצאת מרשות הדיוט ונכנס להיות בכלל קדשי ד', - ואין כוונת הרמב"ם חומרא וקולא לומר שהוא מדרבנן, דזה ודאי ליתא דהרי מביאין קרבנות, וע"כ שהוא מדאורייתא, אלא הביאור עד כמה כחה של זריקה גרועה להיות נקרא קדשי ד' וברישא הוי לחומרא הכוונה שקשה להוציא מידי קדשי ד' ע"י זריקה גרועה אבל להכניס להיות קדשי ד' אפשר דמודה ר"א להכי בעינן תרתי בבי, ומפרש הרמב"ם דהצריכותא הלזו עדיפא יותר, וכמו שנתבאר:
יב והנה בהא דשתי חטאות שאמר ר"ע פירש"י בזבחים קי"א דלהכי בזריקה דחדא פוטרת את בשר חברתה מן המעילה משום חטאת שכיפרו בעלי' דקיימא לן חטאות המתות לא ניהנין ולא מועלין יעוי"ש. - ולפי"ז קשה טובא דמאי ראי' מזה דזריקה מועלת ליוצא להוציא מידי מעילה, דהרי התם אין הזריקה מוציא מידי מעילה בשר חברתה אלא הוא מטעם אחר דהיינו דהזריקה הוי רק סיבה דבשביל זה נעשה השני' חטאת שכיפרו בעלי', וא"כ אין מזה ראי' דזריקת חדא מוציא מידי מעילה בהא דיוצא. - ומצאתי בספר טהרת הקודש שנחית לזה, - וחנה התוס' שם בזבחים הקשו לרש"י מהא דסוגיא דידן דאמר ר' אלעזר לא אמר ר"ע אלא ששחט שניהם בבת אחת וכו' אבל בזה אח"ז לא, ואי חשיב כחטאות המתות אפילו בזאח"ז נמי יעוי"ש, וקשה מדוע לא הקשו התוס' מדברי ר"ע עצמו כי מה ראי' היא לבשר היוצא מהא דשתי חטאות דהלא שאני התם דהרי זה חטאת שכיפרו בעליה:
יג ונראה בסברת רש"י ותוס' דכיון דהפסול נעשה אחרי השחיטה, והשחיטה היתה בהכשר דהרי היתה ראוי' לזריקה דרצה מזה זורק רצה מזה זורק, - ולהכי הוי בזה הדין דאם עלה לא ירד לא מיבעי' לר"ש בזבחים פ"ד דפליגי שם רבי יהודה ור"ש דלר"ש בודאי פשיטא דהדין בזה דאם עלה לא ירד, אלא אפילו לרבי יהודה דפליג שם בנשחטה בלילה ונשפך דמה הכא מודה דאם עלה לא ירד מטעם דכיון דכחד זיבחא נינהו ובחטאת שכיפרו בעליה כזה דהיינו בזה שנעשה מותר חטאת, וממילא הוי כיפרו בעלי' בזה לכו"ע אם עלה לא ירד, - וקיי"ל דבכ"מ שאם עלה לא ירד יש בו מעילה, - וא"כ מצד הדין בכיפרו בעליה הרי היא בחיוב מעילה, - ורק מטעם זה נפקעת ממעילה משום דזריקה דאחת פוטרת בשר חברתה, ומזה ראי' גם לבשר שיצא דזריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה, - ואעפ"י שרש"י בזבחים ס"ח ד"ה אמר רבי פירש דבעינן תרתי לטיבותא היינו שנפסלו לאחר שחיטה וגם יש לו הכשר במקום אחר יעוי"ש. והכא לא מצינו הכשר במקום אחר הא דכיפרו בעליה באחר, - אבל נראה דשאני הכא דבזה עצמו שהשתי חטאות הן גוף אחד סגי להיות בזה הדין דאם עלה לא ירד, וזהו סברת רש"י וגם שיטת התוס' להכי לא הקשו מזה לר"ש, - איברא בזה יש ליישב גם הקושיא שהקשו התוס' לרש"י מה הבדל יש בין בת אחת לבזה אחר זה, והיינו דמשום דחטאת שכיפרו בעליה גם בזה אח"ז כן, - אבל נראה דבאופן ששחט בזה אח"ז הוי השני' חטאת שכיפרו בעליה ממש, - ולרבי יהודה לא הוי בזה הדין דאם עלה לא ירד, אלא הדין דאם עלה ירד, והיינו דחסר בזה הא דשתיהן הן גוף אחד, וממילא לא אמרינן בזה דהזריקה דחדא מוציאה השני' מידי מעילה, - אלא הא דכיפרו בעלי' באחר מוציאה מידי מעילה, - ובזה הדין הא דחמש חטאות דלא ניהנין ולא מועלין, - משא"כ בבת אחת דשתיהן הן גוף אחד, דאז הא דנעשה מותר חטאת מטעם דכיפרו בעליה באחר באופן שהן גוף אחד לכו"ע אמרינן בזה דאם עלו לא ירדו, ויש בזה מעילה, לולא מטעם דזריקה דחדא פוטר בשר חברתה כמו שנתבאר: יד והנה יש לעיין לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא להיות חייב עליו משום פיגול ונותר וטמא - והנה לענין פיגול וטמא אתי שפיר דכיון דנתבטל איסור יוצא ממילא קרינן בזה כהרצאת כשר, - אבל לענין נותר תמוה לפי הכלל דבעינן לחיוב נותר שיהי' ראוי לאכילה דוקא וכמו שפירש"י בזבחים צ' ד"ה ומשום נותר יעוי"ש. - והנה הכא אפילו לר"ע דסבר זריקה מועלת ליוצא זהו דוקא במה שנוגע להכשר הקרבן, אבל באכילה אסור כדאיתא לקמן ז' ע"ב דאיתא כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא הנ"מ לענין מעילה, אבל באכילה אסור. - וא"כ לא קרינן בזה ביום זבחכם יאכל וליתא בזה משום נותר, - והנה החכ"צ בסימן קנ"ט השיג על המהרש"א בפסחים ע"ג דאישתמיטתי' משנה שלימה דמעילה דאין חייבין משום נותר על זבח פסול יעוי"ש. - אבל תמוה גם לדברי ר"ע דהזבח כשר אבל עדיין אין לחייבו משום נותר מטעם דאסור באכילה, - איברא דהנוב"ת חיו"ד סי' כ"ג חידש דגם זבח האסור באכילה רק מכרת נתמעט אבל לאו איכא, - וא"כ איכא למימר הכא דהכוונה ללאו, - אבל ע"כ כוונת התנא הכא דאיכא חיוב נותר ממש, - ולפלא שלא נחתו לזה. - והנה לריו"ח דאמר לקמן דדוקא ביצא מקצת סבר ר"ע זריקה מועלת, - וא"כ אפשר לומר דחיוב נותר קאי על מה שבפנים, - והנה מלבד שדוחק לפרש כן הנה עוד מזה תקשה לרב אסי דסבר דאף ביצא כולו אמר ר"ע, והנה התוסיו"ט כתב דהאיסור אכילה הכא לר"ע הוא רק מדרבנן, יעוי"ש. - והנה לא משמע כן, וגם מדברי הרמב"ם בפר"א מפסוה"ק הל"ב משמע שאסור מדאורייתא שכתב וז"ל והזריקה מועלת ליוצא, לשרפו, אבל לא לאכול עכ"ל, מבואר בהדיא דהזריקה אין בכחה להתיר הבשר באכילה מדאורייתא:
טו ונראה דשאני איסור אכילה דיוצא שהוא משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דהביאור בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר באכילה, - הנה איסור זה לא הוי מטעם איסור קדשים אלא הוא איסור מצד עצמו הנוהג גם בחולין כמו איסור אבר יוצא בולד שהוא נ"כ אסור באכילה מלאו זה כמבואר בפרק בהמה המקשה, - נמצא דמצד קודש מותר באכילה ורק איסור דבר אחר יש בזה, - ועל זה לא אמרה תורה התנאי דבעינן שיהי' ראוי לאכילה ועיקר כוונת התורה דבעינן התנאי דביום זבחכם יאכל הכוונה מצד דיני קרבן וקדושתו ולכן כיון שסבר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא, א"כ לא הוי עוד קרבן פסול מצד קדושת הקרבן, ומצד דיני קרבן מותר באכילה ורק איסור דבר אחר הוא, וזה אינו מעכב מלהיות חיוב נותר עליו, - ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים צ':
טז ודאי לדבר זה הא דמצינו בפסחים פ"ג הני עצמות ה"ד אילימא דלית בהו מח למה בשרפה נשדינהו אלא פשיטא דאית בהו מה אא"ב שימוש נותר מילתא היא אמטו להכי בעי שרפה ופירש"י ד"ה דאית בהו מוח ומתחילתן לשרפה הן עומדים שאסור לשוברן וע"כ נעשין נותר יעוי"ש, הרי מבואר דאעפ"י שאסורים באכילה מטעם שבירת עצמות ומ"מ כל דין נותר עליהם, ומשמע שאם אכל המח חייב כרת, - ואפשר לחלק דשאני התם דליכא איסור על עצם המוח אלא מצד אחר אינו יכול לאכול והוא שהעצם מעכב עליו מלאכול, ואינו דומה לאיסור יוצא שמצד עצמו אסור באכילה, - אבל עכ"פ חזינן מזה דאעפ"י שלא קרינן בזה ביום זבחכם יאכל יהי' מאיזה טעם שיהי' דין נותר עליו, וע"כ הטעם מפני שאין זה העיכוב מצד הקרבן בעצמו, - וא"כ גם באיסור יוצא שאינו בפסול עצם הקרבן כיון דהזריקה מכשירתו, אלא הוא איסור מצד המחיצה הרי זה בדמיון מחיצה להעצם להמוח, ושפיר קרינן בזה ביום זבחכם יאכל האמור בשביל הכשר הקרבן ולהכי יש בזה חיוב משום נותר ממש:
יז הנה ראיתי בספר מהר"ם חלאוה למס' פסחים, - בהא דאיתא שם ג' הי' עומד ומקריב על גבי המזבח אברים ופדרים כתב וז"ל שלא נתעכלו מבעוד יום, דהקרבה בתחילה ליכא בלילה עכ"ל, מבואר מדבריו שהמצוה להקריב מבעוד יום דוקא. - ומשמע שזהו דין התורה בעצם דהקטרה מלבד הא דיש להקדים מטעם חביבות המצוה. - ומשמע שגם בעולה כן הדין. - והיינו דבהקרבנות הנאכלות פשיטא שיש להקטיר מבעוד יום מטעם מצוה דאכילה, דהרי אסור לאכול קודם הקטרת האימורים ואם מאחר הקטרתן ממילא ממעט זמן אכילתן. - אבל מדבריו משמע שגם בעולה כן הדין, ותמוה היכן מצא דין זה. - ואדרבה במשנה מגילה כ' נחשבים למצוה דלילה:
יח ונראה שזה נלמד מן משנה ערוכה יומא ל"א ע"ב דתנן קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים, של בין הערבים בין אברים לנסכים יעוי"ש. הרי מבואר דהאברים של תמיד בין הערבים היו מקריבין קודם לקטורת, הרי מבואר דהיו מקריבין האברים מבעוד יום. - ומבואר בגמ' שם ל"ד שזה נלמד מקרא דאיתא שם מי כתיב כאיברי הבקר כמנחת הבקר ולא כאיברי הבקר יעו"יש, מבואר דנלמד מקרא דאיברים נקרבין קודם הקטרת הקטורת. - ופשיטא שזהו דוקא בעוד יום. - הרי מבואר שמצות הקרבת האיברים הוא בעוד יום. - וע"כ הא דנחשב הקטרת האיברים למצוה בלילה היינו דאם לא נתעכלו מבעוד יום מצותן כל הלילה:
יט אח"כ דאיתי בתוסי"ש שם וז"ל תימא להר' יוסף היכן מצינו למימר שיקדמו איברים לקטורת והלא אמרנו לעיל דאיברים ופדרים הוכשרו כל הלילה, ובעינא נמי למימר לעיל שעבודת לילה היא, ובתמיד נשחט אמרינן קטורת קודם לנרות וכו' וא"כ צריך שיהא הקטורת מבעוד יום, ופירש דאם שהה האיברים עד שאין זמן להקריב שניהם יקריב הקטורת קודם ללילה קודם לנרות ויקריב האיברים בלילה עכ"ל. מבואר דהדין בתחילה להקריב האיברים מבעוד יום ואם נתאחרו מותר להקריבן גם בלילה. - אבל מצוה איכא להקריב מבעוד יום. - ובזה יש לפרש הא דאיתא בפסחים ס"ח דמקריבין איברים ביום משום דחביבה מצוה בשעתה יעוי"ש, שהוא לאו מטעם זריזות דהמצוה, אלא הוא מטעם המצוה דהקרבה ביום:
כ והנה בזה יש לעיין לר"ה ברי' דר"י בסנהדרין מ"ט דסדר התמיד מעכב יעוי"ש. וא"כ כיון שיש מצוה דהקרבת האיברים קודם, וגם מעכב, וא"כ אם לא הקריב האיברים מקודם מעכב גם הקטורת. - ותמוה דהרי מבואר הכא דליכא בזה עיכוב. - ואפשר דשאני הכא כיון שעכ"פ מוכח דהתורה אמרה בהדיא דהקרבת האיברים כשרים כל הלילה, - מהא דכתיב כל הלילה והקטיר, וע"כ הכוונה גם הנחה על המזבח, כי זהו הפירוש של והקטיר. - וא"כ רבתה תורה בהדיא דקריבים בלילה. - וע"כ הא דגילתה תורה דאיברים קודם לקטורת זהו רק למצוה לחודיא כמוש"נ:
ע"ד מה שכתב חכ"א להעיר על מה שכתבתי בספרי נזר הקודש ע"מ יומא מ"ו לתרץ את קושיות המל"מ דמאי פריך מאי קמ"ל תנינא וכו' הלא י"ל דהחידוש לענין פסולין, דשאני דהפסולין כיון שעלו על המזבח נעשו כשרים, והעיר כת"ר דשאני בין כשרים גמורים לפסולים שאף אם עלו אל המזבח הדין דלא ירדו אבל אם ירדו לא יעלו, וממילא דין פסולים עליהם ואינו דוחה שבת עכת"ד. - הנה לכאורה יש מקום לדבריו לחלק בין הנושאים, - אבל הדבר מבואר להדיא דגם בהפסולים לאחר שמשלה בהן האור גם אם ירדו יעלה. - וזה מבואר להדיא בזבחים פ"ד והובא בתוס' כריתות י"ד ד"ה אמר עולא, ומה שלא הבאתי להסוגיא דזבחים פ"ד, הוא מפני שגם פשטות הסוגיא דזבחים מ"ג מורה כן. - וממילא כיון שכן הדין דגם אם ירדו יעלו, וא"כ מבואר שדינם ככשרים ממש. - וא"כ שפיר דוחה שבת, וזהו שאמר והיום חמש שדוחה יוהכ"פ, וזהו שפריך הש"ס תנינא. והיינו דהחידוש דפסולים ליתא לאחר שמשלה בהן האור כיון שנתכשרו ודינם ככשרים ממש. - ומיושב קושיות המל"מ. - ובעיקר הענין הארכנו בספרנו נזר הקודש על מס' כריתות בסוגיא שם דף י"ב:
כא שם. איתמר אמר רבי יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא ממקצתו אבל יצא כולו לא אמר ר"ע, ופירש"י שאם לא יצא כולו מגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהניא נמי לההיא מקצת שיצא יעוי"ש. - והנה יש לעיין היאך הדין בשיצא הבשר כולו והאימורין בפנים, אם גם זה סני, והיינו דלסברת רש"י שהוא מטעם מגו הכא נמי כשהאימורין בפנים איכא מגו דמהניא להאימורין מהניא להבשר שבחוץ, או דלמא דלא אמרינן מגו מהאימורין להבשר וכמו כן יש לעיין בשיצאו האימורין והבשר בפנים: כב והנה מלשון הרמב"ם בפר"ג ממעילה ה"א שמדייק שם וכתב וז"ל, אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו ואח"כ לן הבשר או האימורין או שיצא הבשר או האימורין לחוץ, או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים וכו' יעוי"ש, מבואר דבאופן דלאחר זריקה חשיב יציאת כל הבשר ויציאת כל האימורין ובאופן שהוא קודם זריקה מדייק מקצת הבשר וע"כ סבר דלא מהני רק באופן זה שיצא מקצת הבשר, ומקצת נשאר בפנים, ומשמע דלא מהני ממין אחד על חבירו, ולכאורה זה טעמא בעי. - והנה אפשר לומר דזה נלמד מהמשל שאמר ר"ע ממפריש שתי חטאות, דזהו מין אחד ממש, וכנראה שזהו גם כוונת התוס' ד"ה כי אמר והיינו כי בהפריש שתי חטאות שהן כגוף אחד דהשני' היינו מקצת, - והתם הוי מין במינו, - אבל עיקר הדבר תמוה דאם בשביל מגו א"כ אפילו יצא כל הבשר והאימורין בפנים ג"כ איכא מגו מעליא: כג ונראה דכיון דבעינן ראוי לאכילה לענין היתר ממעילה דהרי שיטת הרמב"ם דהיתר אכילה בעינן, וזהו גם גם שיטת רבי יוחנן. וא"כ קשה טובא כיון דעכ"פ היוצא אסור באכילה, כדקאמר הש"ס לקמן וא"כ הרי עכ"פ חסר בזה היתר אכילה, - אמנם באופן שיצא רק מקצת ומקצת נשאר בפנים, - וההוא שבפנים בודאי מותר באכילה דהזריקה מתיר אותו לגמרי, להכי בשביל ההיתר אכילה להאי מקצת שבפנים קרינן שפיר היתר אבילה, ויצא מידי מעילה, - אבל ביצא כולו הרי אין כאן היתר אכילה, ואעפ"י שזה הוי איסור מצד דבר אחר, אבל עכ"פ חסר היתר אכילה, ולהכי בעינן שתשאר מקצת בפנים:
כד ובזה מיושב לשון הרמב"ם אשר לכאורה תמוה טובא שכתב שם וז"ל, בכל אלו וכיוצא בהן אין מועלין בשאר בשרן שהרי הי' לו שעת היתר לאכילה עכ"ל, וזה תמוה במה שכתב שכתב "שאר בשרן" דהכוונה למה שבפנים, דע"כ זה פשיטא שאין בזה מעילה כיון שלאכילה הם עומדין, - ועיקר חידושא על מה שבחוץ שאעפ"י שאסור באכילה מ"מ אין בהם מעילה, - אבל לפי מה שביארנו הכוונה של הרמב"ם להודיענו שכל עיקר מה שיצא מידי מעילה הוא מטעם שאר בשרן, וזהו מפני ההיתר אכילה שבשאר בשרן והוא הבשר שבפנים, - ויש לומר עוד בזה דרבי יוחנן ורב אסי פליגי בזה אם היתר זריקה שנינו, או היתר אכילה דרבי יוחנן לשיטתו דסבר היתר אכילה שנינו להכי בעינן דוקא שיצא מקצתו בכדי שתהי' היתר אכילה לההיא שבפנים, - ורב אסי סבר היתר זריקה שנינו, - ולהכי מהני גם ביצא הבשר כולו, כן נראה בס"ד: