אור ברסלב

נזר הקודש - מנחות· הרב משה רוזין

דף יט.

דף יז.

א וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר, מכאן משמע דסבר הש"ס דר"ש סבר אין דנין אפשר משאי אפשר, - ולפי"ז שפיר הקשו התוס' ביומא ז' ע"כ בהא דפריך לי' ר"ש לר' יהודה דסבר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה כה"ג ביוהכ"פ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה, - והקשו בתוס' שם דלמא שאני הכא דלא אפשר, יעוי"ש, וע"כ סברי התוס' דר"ש סבר אין דנין אפשר משאי אפשר, דאל"כ שפיר פריך ר"ש לר"י דנילף אפשר משאי אפשר, ור"י סבר באמת ביבמות מ"ו דדנין אפשר משאי אפשר, - אבל אפשר לומר דאעפ"י דר"ש סבר אין דנין אפשר משאי אפשר, מ"מ פריך לר"י דסבר דנין אפשר משאי אפשר, ומיושב קושיות התוס', - ובזה אפשר ליישב גם שיטת הרמב"ם דסבר כר"י דאין עודהו על מצחו אינו מרצה, וסבר גם כן דטומאה דחוי' בצבור, ומ"מ מהני ביוהכ"פ בלא ציץ, וכמו שתמה בזה בכס"מ בפר"ד מביא"מ, והיינו דכיון דלא אפשר בציץ. לא בעי ציץ לרצויי, - ולשיטת הרמב"ם ליכא למיפרך מיוהכ"פ משום דיש לומר דשאני יוהכ"פ דלא אפשר, והרמב"ם לשיטתו דפסק דאין דנין אפשר משאי אפשר, כמבואר בפרי"ז מאי"ב, - אמנם תירוץ זה לא יספיק וכפי מה שיבואר: ב שם ביומא ז' ע"ב מכלל וכו' ובתוד"ה מכלל דאם נטמא הקרבן אפילו יש אחרת וכו' והקשה בדו"ח שאני הכא לאחר שחיטה דהוי דיעבד, יעוי"ש, ולכאורה יש מקום לומר דשחיטה לא מהני להיות דיעבד, מהא דדם שנטמא וכו', ועפ"י דברי התוס' שם ד"ה דם, והיינו מה שיש לבאר מהא דכתבו שם דלמ"ד דחוי' כיון דמחמיר כולי האי בטומאת עולין ודגברא קודם הקרבה, וע"כ זהו אחר שחיטה וקודם זריקה, וא"כ מוכח דשחיטה לא הוי דיעבד, אמנם אין זה מוכרח דע"כ כוונת התוס' הקרבה היינו בעלמא דמהדרינן אחרי טהרה וטהורים, דאילו הכא בשנטמא הדם אחר השחיטה לכו"ע לא מהני דיעבד ג"כ מטעם גזרת חכמים שאמרו שלא יזרוק הדם טמא על המזבח, וכמבואר זה ביבמות צ', ובזה אין הבדל בין הותרה לדחוי' משא"כ בנידון דהתוס' דמיירי בדין דאורייתא שפיר אפשר לומר דשחיטה הוי דיעבד.. נ ובעיקר הוכחה דהדו"ח שמביא להוכיח דמהני דיעבד בזה דלאחר שחיטה מהא דלא מהדרינן אטהורים אף למ"ד דחוי', כוונתו באופן דליכא טהורים בכולי משמרה, אין מביאין כהנים ממשמר אחר, מטעם דזה הוי כדיעבד, ומכש"כ שחיטה, כן נראה כוונתו, נראה דשאני התם בטומאת גברי דהקרבה דהקרבן הוטל עליהם אף שהם בטומאה, משא"כ בטומאת הקרבן דע"כ גם על הכהנים הוטל לאהדורי אטהרה, וא"כ גם לאחר שחיטה מהדרינן אקרבן טהור. - ד והנה ל לכאורה דברי התוס' תמוהין מסוגיא דפסחים ע"ז דפריך שם דלמ"ד דחוי' ובעי ציץ לרצויי דלמ"ד אין הציץ מרצה לא על אכילות ולא על העולין לא משכח"ל הא דה' דברים באין בטומאה, ואם כדברי התוס' דבדיעבד שפיר בלא ריצוי ציץ, והוי בטומאת גברי, א"כ כיון דלא אפשר הוי דינם כדיעבד, - ובאמת בגבו"א הקשה מזה על התוספות. - ה ונראה דהבדל יש בין אם החסרון דציץ מצד המרצה, לבין אם החסרון מצד הנרצה, דהנה ודאי אם החסרון מצד הנרצה הוי הריצוי ציץ לעיכובא, והיינו דכיון דאיכא ציץ לרצות, ורק מפני שאין הנרצה מקבל את הריצוי, הרי"ז לעיכובא, והרי"ז כחסרון כהונה, וכדומה, - אמנם אם החסרון מצד המרצה דינו כמו היכא שחסר מרצה, מפני שאין הכהן יכול ללבוש הציץ בעבודות האלו, א"כ בזה הדין נותן דלא בעינן בעבודות האלו ריצוי ציץ, כיון שאין כאן ציץ לרצות, - וזהו כוונת התוס' שכתבו מטעם דלא אפשר, והיינו מפני שהחסרון בהם בהמרצה, ועל זה כתבו דכוונת התנא אף באופן שיש להביא אחרת, וזה ודאי דוקא בריצוי ציץ. ו ומטעם זה יש לתמוה על דברי מרן הגרעק"א ז"ל דכתב להקשות דשאני בזה דהוי דיעבד, דע"כ גם התוס' סברי דלא מהני הא דדיעבד, ורק מטעם דלא אפשר בציץ, והחסרון הוא בהמרצה, אז אמרינן דלא מעכבא הריצוי, והיינו כיון דלא אפשר במרצה, הרי כאילו אין כאן ציץ לעבודות האלו ביוהכ"פ, וממילא הרי זה כטומאת גברי, - אמנם באופן שאפשר להביא קרבן אחר בטהרה, פשיטא שי"ל שיש לאהדורי אטהרה גם אחרי השחיטה דלא גרע מקרבן יותר שמינה שמביאין גם אחרי השחיטה, עי' לקמן ס"ד, ויש לעיין היאך הדין בזה אם הטהרה שאחר כך היא כחושה, אם גם בזה מהדרינן אטהרה, וצ"ע. - ז ובזה שכתבנו סרה מה שכתבנו לתרץ קושיות התוס' מטעם דר"ש מקשה לר' יהודה דסבר דנין אפשר משא"א, ולפי"ז אתי שפיר פסקי הרמב"ם, - אבל זה ליתא דע"כ כוונת התוס' הכא ביוהכ"פ דמטעם שאי אפשר הרי זה כאילו אין כאן כל עיקר הדין דציץ, דאל"כ לא מהני הא דלא אפשר דע"כ אם בעינן ריצוי ציץ פשיטא דמעכב וע"כ שאני יוהכ"פ דכן הדין מצד גזירה"כ, וא"כ אין ללמוד במקום דבעי ציץ לרצות, - ובצדק הקשה מכאן הבס"מ על הרמב"ם, - ובעיקר דברי הרמב"ם מבואר אצלינו במקו"א. - ח גמרא. גלי רחמנא ביוהכ"פ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעי כהן, מזה קשה לי טובא על התוס' קדושין מ"א ע"ב ד"ה נפקא לי' וכו' שהקשו וא"ת אמאי לא יליף משחיטת פרו של אהרן דצריך בעלים מכלל דשחיטת שארי קדשים לא בעי בעלים, ותירצו דהוי אמרינן חמאת דומיא דפרו של אהרן, יעוי"ש, וקשה מסוגיא דהכא דיליף לר"ש דשחיטה לא בעי בעלים מפרו של אהרן, ולא פריך הסוגיא הא תינח חטאת שארי קדשים מניין, - וצ"ע. ט והנה לכאורה קשה מובא בלא"ה על התוס' היאך שייך לומר דליבעי בעלים בשחיטה דקרבנות, - דא"כ לפי"ז ע"כ מוכח דלא בעינן כהן בשחיטה, ולמה לן הלימוד דמקבלה ואילך מצות כהונה, לימוד על שחיטה שכשרה בזר, - ומצאתי ביה"מ פר"ו מגירושין שהקשה זה, יעוי"ש, - אבל באמת זה לא קשה דאפשר לומר כמו דאמרינן הכא בסוגיא דשאני שחיטה מזריקה דאף אם אמרינן דבעינן בעלים בזריקה ג"כ מכח ק"ו דהוא עיקר כפרה, מ"מ שאני בזריקה דלא אפשר בבעלים, - עי' בחידושי הרשב"א, והוי לפי"ז שחיטה בבעלים וזריקה באחר, דהיינו בכהן, וא"כ לפי"ז גם בשחיטה עצמה יהי' הבדל בין אם אפשר ללא אפשר, וזהו דבאופן שהבעלים הוא הכהן תהי' השחיטה בבעלים, ואם הבעלים זרים תהי' השחיטה באחרים. א דף כ גמ' וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח וכו' והקשה בשיט"מ והא אפשר היכא דעבר הזר וקרב לגבי מזבח ומלח להמנחה, - וכתב ואמר מורי דמשמע לי' לא מלח דמתניתין דאפילו לכתחילה וכו' וניחא השתא דקאמר וכי תעלה וכו' והא קיי"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליהח עבודה דלאחר עבודת קמיצה שהרי לא הי' מולח רק הקומץ לבד, תוס' מהר"פ, תוס' אחרות וכי תעלה על דעתך וכו', יעוי"ש, - מבואר מדבריהם דסברי דלא היתה מליחת כל המנחה, אלא מליחת הקומץ לחודיא, וזהו דלא כשיטת הרמב"ם ועוד פוסקים שכתבנו לעיל, עוד מבואר מדבריהם דכל עיקר הכוונה דפריך הש"ס, וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח הכוונה שמפני שמקמיצה ואילך מצות כהונה, ממילא גם מליחת הקומץ בעי כהונה. - ב והנה יש לעיין אם יש איסור כניסה לזר בלא עבודה, ולכאורה מדברי הראשונים משמע שאין איסור בזה רק פסול עבודה, מדפירשו שכל עיקר כוונת הש"ס למיפרך דע"כ יש כאן פסול מדבעי כהן מקמיצה ואילך, - ומשמע דמאיסור לא פריך, אבל אין ראי' דאפשר לומר דבשביל איסור אין כאן פסול בהמנחה ושפיר משכחת לה לענין אם עבר, - וקצת יש לדייק מלשון דהראשונים דהר"פ אינו מדייק להקשות באופן דאם עבר, - ובתוס' אחרות מדייקים אם עבר, משמע דפליגי בזה אם יש איסור לזר להעלות על המזבח בלא הקרבה, דלהר"פ אינו אלא דין בלכתחילה, ולתוס' אחרות יש גם איסור, - וכן פליגי בזה רבותינו הרמב"ם והרמב"ן דלהרמב"ם יש איסור כניסה למזבח אף בלא עבודה, - ולהרמב"ן אין איסור כניסה בלא עבודה, - וכבר האריך בזה המל"מ בפר"ט מביא"מ. - ג והנה יש לעיין טובא בדברי התוס' יומא כ"ז ד"ה אלא מהכא וכו' ואין להקשות מאי איצטרך קרא לעריכת נתחים למילפא מדקאמר מקבלה ואילך וכו' תיפ"ל מוכי תעלה על דעתך שור קרב לגבי מזבח, די"ל דאפשר דקאי בארעא וזריק להו למזבח כמו בהצתת אליתא לקמן מ"ה, יעוי"ש, - וקשה טובא הלא אף אם סברי התוס' כהשיטה דיש איסור כניסה לזר למזבח, אבל הלא אם עבר ועלה על המזבח אין גורם פסול לקרבן, אם לא רבתה תורה דבעינן כחה, וא"כ ע"כ בעינן לימוד מיוחד לעריכת נתחים דבעי כהן, - וצ"ע. ד אמנם נראה דע"כ סברי התוס' דכל הדברים הנעשים על המזבח ממילא אנו יודעים שזה שייך דוקא לכהנים, והיינו דמשום זה עצמה שהצריכה תורה מזבח, ממילא אנו יודעים דעשייתן דוקא ע"י כהן, ומפרשים הא דואל המזבח לא יקרבו, הכוונה דדבר הצריך מזבח לא יקרבו, - ומצאתי לפירוש זה במל"מ שמפרש כן לפי שיטת הרמב"ן והוא נכון מאד, ואפשר שזהו גם כוונת התוס' שם ביומא, דכיון דעריכת הנתחים הוי על המזבח ממילא אסור לזר לערוך, וגם פסול יש כאן, - וכשמתרצים דאפשר לערוך הנתחים באופן דקאי בארעא, ממילא אין זה דבר הנעשית על המזבח ע"י קריבה למזבח, ובזה אין איסור, וגם אין כאן פסול. ה והנה לפירוש זה יש לפרש גם הכא דהכוונה וכי. - תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, - היינו דכיון דמליחה נעשית בראש המזבח היינו מליחת הקומץ, וממילא יש פסול זר אף אם לא אמרה תורה בפירוש דליבעי כהן, דכל דבר הנעשה במזבח אינו אלא ע"י כהן דוקא, ואפשר שזהו גם כוונת רש"י בזה שמפרש מפני שמלחה בראשו של מזבח, והכא לא אפשר על ידי זריקה בדקאי בארעא, כמו"ש התוס' בזבחים י"ד ע"ב ד"ה והרי הולכת אברים, משום שאין יכולין למלוח בטוב ע"י זריקה, יעוי"ש, וממילא הרי"ז פעולה שנדרשת קריבה למזבח ממש, - ובזה בעינן כהן דוקא.- ו ובזה אתי שפיר גם כן הא דהקשו התוס' לעיל י"ח ע"ב ד"ה ור"ש דהקשו דלר"ש למ"ל קרא דבעינן כהן תיפו"ל דבעינן כהן כדאמרינן וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי מזבח, ולכאורה הלא משום זה אינו אלא איסור אבל לא פסול, - אבל התוס' לשיטתם ביומא דסברי דכל מידי דבעי מזבח, ממילא נדרש כהן דוקא. ז והנה יש לעיין לר' יהודה דאמר בסמוך עזרה מקדש, דהיינו כל רצפת העזרה, כמבואר זבחים נ"ט, יעוי"ש, ושם, י"ד, דלפי זה לא הוי דין זה שייך למזבח דוקא, וא"כ כשר גם זר. אבל תיקשה דהלא הכא בברייתא גם ר' יהודה פוסל בזר, ובשלמא לפי פירושם של הראשונים לפי מה שהובא בשיט"מ, דכוונת הש"ס דעיקר הפירכא וכי זר קרב לגבי מזבח הוא לאו דוקא, אלא עיקר הכוונה הוא מפני שנלמד דמקמיצה ואילך מצות כהונה, אתי שפיר נ"כ לר' יהודה, אבל לפי פירוש התוס' שכתבנו וזהו גם שיטת הרמב"ן קשה טובא אליבא דר' יהודה. ח ונראה דאפשר לומר דעזרה מקדשת רק בתנאי ובאופן הראוי למזבח, דאל"כ מה יתרון יש למזבח מעל הרצפה, ולפי"ז גם ר' יהודה סבר דבעינן כל דיני מזבח גם אם עביד הקרבה על הרצפה, ואעפ"י שבלא"ה יש יתרון במזבח גם לר' יהודה לענין דם כמבואר בזבחים נ"ט מודה ר"י בדמים, וכמו כן יש יתרון למזבח לענין פסולין, כמבואר בתוס' זבחים פ"ז ד"ה כבש, - אבל נראה דנם בעצם הקרבה יש יתרון למזבח על העזרה לענין זה דבעינן ראוי למזבח, ובאופן שאינו ראוי למזבח, אינו ראוי נם לעזרה, ולכן גם לענין זה אם זר פסול לעבודה זו על המזבח מטעם ואל המזבח לא יקרב, נוהג פסול גם בהרצפה של העזרה, וכמוש"נ. ט עמוד ב תוד"ה אדרבה דם הו"ל לרבויי וכו' ותימא דלא חשיב פיגול דדם וקומץ לא מחייב עלייהו משום פיגול וכו' אבל אברים חייבים עלייהו משום פיגול, עכ"ל, - וקשה לי טובא דהלא לא משכחת פיגול בדם באופן זה דפיגול בקומץ, - והיינו דחיוב פיגול בקומץ לא משכחת לה אלא לאחר שכבר הרצה את קרבנו, דהיינו לאחר שהוצת האור ברובו, דאל"כ אין כאן פיגול, מטעם דלא קרב המתיר כמצותו, וכמו שכתבו כן התוס' לעיל ד"ה הקומץ, ואילו בדם באופן זה לא יצוייר, דממנפ"ש אם אכלו את הדם כולו עד שלא נשאר לזריקה. א"כ הרי לא קרב המתיר, ואין כאן פיגול, - ואם אמרינן פיגול בדם ע"כ הכוונה הדם הנשאר אחרי הזריקה, נמצא דהפיגול בהקומץ אינו כמו הפיגול בהדם, דהפיגול בהקומץ הוא בהמתיר עצמו, בהדם אינו בהמתיר עצמו, אלא בהנשאר, - והא דקרינן להדם מתיר, היינו משום דגם הנשאר הי' ראוי להיות מתיר, עי' תוס' זבחים מ"ג בראש העמוד, אבל הכא בדם המרצה איירינן דהיינו עצם הקרבן דליבעי מליחה, וא"כ אין לומר דלא נתמעט מעל מנחתך הדם מפני שהוא דומה למנחה שאין בו פיגול, כמו במנחה, דהיינו הקומץ, דקשה הלא גם בזה עצמו דפיגול אינו דומה לקומץ, דהקומץ נתמעט מפיגול היינו עצם הקרבן הקרב למזבח, אבל הדם הקרב על המזבח אינו שייך בלא"ה לפיגול מטעם דלא קרב המתיר, וא"כ לא שייך לומר דדם שוה בזה לקומץ, ואין להקשות מדוע לא קאמר הש"ס לאידך ניסא דלא דמי למנחה מטעם זה דפיגול, - זה לא קשה משום דעכ"פ יש להקשות בדם בהשיריים, אבל אין לומר ג"כ דדם וקומץ שוו להדדי, כמוש"נ. - י שם נפסל בשקיעה"ח הקשו למ"ל קרא פשיטא דנפסל בלינה, ומפרש ר"ת דנפסל בתחילת שקיעה קאמר, יעוי"ש, וקשה טובא מהוריות ד' דאיתא שם משל לאדם שהביא כפרתו ביהש"מ, יעוי"ש, ולשיטת ר"ת לא יצוייר ספיקא דביהש"מ לענין כפרה כיון דבתחילת שקיעה נפסל, וכבר עמד בזה בשאנ"א, סי' י"ז. - יא והנה הרמב"ם מפרש גם כן כפשוטו דקרא אתי לאשמעינן דלא יזרק הדם אלא ביום השחיטה, כמבואר בפר"ד ממעה"ק ה"א, יעוי"ש, - ותיקשה לפי"ז קושיות התוס' דלמ"ל קרא הא מביום צותו נפקא, - ולמחר פשיטא דפסול מטעם דנפסל בלינה. - יב לכן נראה דסברת הרמב"ם דבאמת דם לא נפסל בלינה מטעם זה דכיון דליכא בדם נותר, להכי לא שייך גם פסול לינה, - וכמו שנחתי לזה התוס', - ובזה חידשה תורה דנפסל בשקיעת החמה, והא דהקשו התוס' דהרי חזינן דלר"ש בעצים ולבונה אין בו משום נותר, כמבואר בחולין קי"ז, ומ"מ מיפסלו בלינה, הנה הרמב"ם לא חש לזה, - נראה דסברת ר"ש בעצים ולבונה משום דלאו בני אכילה נינהו, כמבואר במשנה זבחים מ"ה, - ואין בהם חיוב על אכילתן, ואין למעט מטעם זה פסול לינה, משא"כ דם דאיתמעט מנותר מטעם דין התורה, - ממילא אין פסול לינה נוהג בהם, כיון דלינה הוא דררא דנותר, ובני ביקתא נינהו. יג ולפי"ז תצא נפק"מ בין דם לקומץ דקומץ נפסל בלינה למחר, ודם נפסל בשקיעה"ח, - ונפק"מ לדינא למ"ד אין לינה מועלת בראש המזבח, דקומץ לא נפסל ודם נפסל, וא"כ תיקשה היאך קאמר הש"ס הכא נפסל בשקיעה"ח כמותה, ואפשר דהכא קיימא למ"ד לינה מועלת בראש המזבח, - ולכאורה מזה הוי הוכחה להרמב"ם, לפסוק כרבא ולא כרבה, בפר"ג מפסוה"מ הי"א, שפסק וז"ל אברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה, ואם ירדו לא יעלו, וזהו כרבא, וכתב מרן שפסק כרבא מטעם דבתרא הוא, אבל לפי מה שביארנו פסק כרבא מטעם סוגיא דידן. - בדין מלח לקרבנות א דף כא יצאו עצים שאין מקבלין טומאה, יצאו דם שאין עולין לאישים, ולכאורה לשיטת הרמב"ם דפסק בפר"א מפסוה"מ דדם קדשים אינן מקבלין טומאה, וא"כ גם בדם יש טעם זה שאין מקבלין טומאה, ומצאתי בספר מנחת כהן ובטהרה"ק שעמדו בקושיא, אבל נראה דבאמת דם מקבל טומאה היינו דם דחולין, ורק דם קדשים אינו מקבל טומאה, ואינו דומה לעצים שליתא כלל בקבלת טומאה, - וביותר אתי שפיר טפי לפי פירוש התוס' שהקשו דהלא עצים מקבלין טומאה מטעם חיבה"ק. - ותירצו דהכוונה שעצים דחולין אינן מקבלין טומאה, וממילא לפי"ז ע"כ ליתא בזה דם קדשים שהם מקבלין טומאה בחולין, ולא מיבעי' אם אמרינן דהרמב"ם סבר חיבה"ק דאורייתא, דע"כ יפרש הכא כמו שפירשו התוס', אלא אף אם אמרינן דהרמב"ם סבר חיבה"ק דרבנן, וכשיטת רש"י, מ"מ לא שייך לומר בדם שאינו מקבל טומאה כיון שעכ"פ מקבל טומאה בהיותו חולין. - ב והנה לכאורה יש להוכיח מזה דהרמב"ם סבר דחיה"ק דרבנן, והוא לפי מה שהוכיחו התוס' הכא דכל עיקר דינא דוהבשר לרבות עצים הוא לרבי דסבר דעצים נקראו קרבן, יעוי"ש, - נמצא דלהרמב"ם דפסק כרבנן דעצים לא נקראו קרבן, כמבואר בפרט"ז מה' מעה"ק הי"ג, - וממילא לא סבר דרשא זו דוהבשר לרבות עצים, - ומוכח דסבר הרמב"ם דהיבה"ק מדרבנן. ג והנה יש לעיין מדוע לא מיעט התנא לבונה שג"כ אינו מקבל טומאה כמו עצים, - ומצאתי בספר עו"ש שעמד בזה, - ולדעתי קשה טובא על הרמב"ם דפסק דלבונה טעונה מלח, כמבואר בפרט"ז מה' מעה"ק הי"ד בלבונה הבאה בפני עצמה, וכן נם בלבונה הבאה עם המנחה משמע דטעון מלח, מדכתב בפר"ה מאי"מ דכל דבר טעון מלח חוץ וכו' ולא חשיב לבונה בחוץ, ומוכח דלבונה טעונה מלח, - יהכס"מ כתב שדעת הרמב"ם בר' ישמעאל בנו של ריב"ב, - וזהו ברייתא דהכא דממעט דבר שאינו מקבל טומאה, - וא"כ קשה טובא מדוע אינו ממעט לבונה. - ד ונראה דשאני לבונה דכיון דבאה תמיד עם המנחה, הרי היא כעצם המנחה, ושם מנחה נם על הלבונה, ובין כשהיא באה עם המנחה, ובין כשהיא באה בפנ"ע שם מנחה עלי', - וישנה בכלל מצוה דמלח ודקאמר מה הפרט מפורש דבר שהוא מקבל טומאה, אעפ"י שיש בהפרט גם לבונה שאינה מקבלת טומאה, - הכוונה בזה מדכתיב מנחתך, - ולא כתיב מנחה, והיינו דשם מנחה כולל כל מה שיש בהמנחה, אבל מנחתך משמעו המיוחד שבמנחה דהיינו הסולת, וזה מדויק ברש"י שפירש הפרט מנחתך, והיינו לכוונה זו, וכשאנו לומדין להשוות להפרט ע"כ הכוונה הפרט המפורש, אבל אין למעט לבונה כיון שעכ"פ נכללת גם בהפרט בעיקר השם מנחה, - ומצאתי אח"כ בעזר"כ שמביא בשם הקרבן אהרן שהראב"ד עמד בזה ומתרץ וז"ל דהא דלא ממעטין לבונה משום דהוי בכלל קרבן מנחתך שהיא קריבה עם המנחה, וכיון דלבונה הבאה עם המנחה טעונה מלח אף לבונה הבאה בפני עצמה טעונה, ולבונה הבאה בבזיכין נמי ילפינן לה מהיאך עכ"ל, והקשה שם דלפי"ז היאך ממעטין עצים מטעמא דלא מקבלו טומאה נלמד מלבונה, יעוי"ש, - אבל דברי הראב"ד נכונים, וכוונתו דלבונה היא עצם המנחה, ואינו דומה לעצים שהיא טפילה להמנחה, ובמנחה סתם ע"כ לבונה בכלל, - ועיקר המיעוט ממנחתך, - וב"ה שכוונתי לדברי הראב"ד, - וזהו נם כוונת רש"י, וכמו שנתבאר. - ה יצא קטורת שאינה על מזבח החיצון, - וקשה מדוע לא ממעט קטורת מטעם שאינו מקבל טומאה כמו עצים, וע"כ אין טומאה לקטורת, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה דזבחים בפיה"מ שאין לקטורת טומאת עצמן, ואעפ"י שיש בהקטורת גם תבלין המצטרפין לאוכל לקבל טומאה, כמבואר במשנה חולין קי"ז דתנן קיפה, והוא תבלין, כמבואר שם בגמ' ק"כ, וכן כתב הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ד דחשיב שם תבלין, ועי' בכס"מ, אמנם כיון דאין מקבלין טומאה בפני עצמן, אלא לאחר שנתבשלו בבשר וקבלו טעם בשר, - להכי אין זה נקרא מקבל טומאה, וזהו סברת הרמב"ם שכתב בפיה"מ בזבחים שאין להן להקטרת טומאת עצמן, - אבל עכ"פ תיקשה על הברייתא מדוע אינו ממעט קטרת כמו שממעט עצים. ו ונראה דשאני קטרת דכיון דתמיד הוי קטרת קרבן בפני עצמו, ואינו בא בצירוף עם עוד קרבן הרי הוא קרבן חשוב להיות טעון מלח, אף אם אינו מקבל טומאה ואינו דומה למנחה, - כי כל עיקר הא דהקפידה תורה על הפרט שתהי' דומה למנחה, זהו רק באלו הקרבנות הבאים להמזבח בצירוף עוד הקרבה ולא הוא לכדו, ואעפ"י שלפעמים בא גם לבדו, אבל עיקר הקרבתו הוא בצירוף, כמו עצים לבונה דם ויין, משא"כ קטרת שתמיד הוא קרבן בפני עצמו, הרי הוא בודאי בדין זה שאמרה תורה על כל קרבנך תקריב מלח, אבל כיון שיש בו שינוי מצד הקרבן שאינו בא על מזבח החיצון, וא"כ ממילא יצא נם מכלל זה דעל כל קרבנך, שכל אלו באים בהקרבה על מזבח החיצון, להכי נתמעטו ממלח. - ז יצאו דם ויין שאין עולים לאישים, - וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מאי"מ דיין אין טעון מלח, ותמוה ממה שפסק בפרט"ז הי"ד ממעה"ק דיין הבא בפנ"ע טעון מלח, - והכס"מ מחלק בין אם בא עם הזבח לבין הבא בפנ"ע, אבל טעמא בעי דכיון דעכ"פ אינו עולה לאישים, וממילא ממועט מכלל ופרט דבאינו עולה לאישים אין טעון מלח, ועמד בזה בלח"מ, יעוי"ש, - והגאון הברכה"ז כתב וז"ל כיון דשמואל סבר בפר' כל התדיר דיין הבא בפנ"ע עולה לאישים א"כ בע"כ סבר דבעי מלח, וא"כ אף דלא קיי"ל בהא כשמואל, אלא לספלים. מ"מ בהא דבעי מלח קיי"ל כוותי' עכ"ל, - ודבריו תמוהים דכיון דקיי"ל דלשיתין אזיל, א"כ ממילא אינו לאישים, ואינו דומה להפרט שאחרים באין חובה לו. - ומניין דבעי מלח, עוד נראה דכיון דקיי"ל דלשיתין אזיל א"כ הרי"ז כאילו גדר מתחילה כן, וא"כ אין כאן חיוב דלאישים כלל, וממילא אין כאן מצוה דמלח כלל. ח ונראה לפי דברי המהרי"ק, הובא בכס"מ בפרט"ז ממעה"ק הי"ד, דכתב ליישב מדוע פסק הרמב"ם דהמנדב יין לספלים הלא כיון דמבואר בסוגיא דזבחים צ"א דאם אינו מתכוון מותר, הוי המצוה על גבי האישים, - וכתב דכל זה רק מעיקרא קודם שמסיק הש"ס דמודה ר"ש בפ"ר, אבל להמסקנא הוי הכא פס"ר, יעוי"ש, [וזהו דלא כרש"י שם, - והנה ביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף צ"א דדעת הרמב"ם כדעת הערוך דבפס"ר דאינו נהנה לא הוי רק איסור דרבנן, ולפי"ז מן התורה צריך לזלף ע"נ האישים, ואין כאן איסור לא תכבה מדאורייתא. מטעם דאין כאן הנאה, והנאת מצה לאו הנאה היא כמו דקיי"ל מצות לאו ליהנית ניתנו, ורק מדרבנן אסור, ושבות זה דבשארי איסורים לבד משבת נוהג נם במקדש, כמבואר בתוס' שבת מ"ב ובמהרש"א שם, יעוי"ש, והכא ג"כ אסור לזלף ע"ג האישים מטעם הפס"ר, והוא מדרבנן, וא"כ יש כאן חיוב דאורייתא לזלף ע"נ האישים, וממילא יש כאן חיוב דאורייתא ונס מצוה דמלח, ולהכי אעפ"י שנותן לספלים מטעם הפס"ר דלא יכבה האש על המזבח, אבל חיוב מלח לא נפקע, וזהו שפסק ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח, ומנסכו כולו ע"ג השיתין ככל הנסכים, וזהו כמו שנתבאר. - ט יצא קטרת שאינה על המזבח החיצון, - מבואר דקטרת אין טעון מלח, והנה הרמב"ם בפר"ה מאי"מ הי"א השמיט קטרת, עי' בכס"מ ובלח"מ, - ולדעתי תמוה דלקמן מביא הסוגיא בברייתא בשלשה מקומות המלח נתונה בראשו של מזבח ששם מולחין הקומץ והלבונה והקטרת, - הרי מבואר להדיא שהיתה מליחה לקטרת, וע"כ דפליגי תנאי בזה, והרמב"ם אפשר דסבר כהאי תנא דברייתא דקטרת בעי מלח, אבל תמוה דהרמב"ם מביא ברייתא זו שם בהי"ג, וגם שם השמיט קטרת, וצ"ע. י והנה בעיקר הדבר בזה דפליגי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב עם הברייתא, זהו דוקא בהקטרה, דע"כ הי' נותן מלח בשעת פטום הקטרת כמו דתניא ממולח טהור קדש, ומבואר בברייתא דכריתות דבעינן רובע הקב ממלח סדומית, - ובזה ליכא מאן דפליג, ולפי"ז יש להבין דכיון דכבר יש בה מלח בשעת פיטומה, וא"כ למה לן מליחה שנית, - ואפשר לומר דהמלח שנתון בהפיטום כבר נתמחה, ונשתנה לפנים חדשות עם הסממנים, ואין זה הנתינת מלח שאמרה תורה מטעם הקרבה, ומזה ראי' לשיטת הפוסקים שכתבנו לעיל לענין מנחה שגם במנחה באה מלח מטעם העיסה, - ואח"כ בעי מלח שנית מטעם הקרבת הקומץ. יא והנה מצאתי בספר תוספת העזרה פ' ויקרא פרי"ד מקשה מדוע בעי מליחה שנית כיון שכבר נתפטם במלח, - ומחדש שם דדעת הרמב"ם דסבר דלא בעי מלח שנית, יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו זה ליתא דע"כ שאני מליחה השניי' ממליחה ראשונה, - ומלח דהפיטום אינה המלח דהקרבה, - ואח"כ ראיתי בתוס' כריתות ו' ד"ה מלח סדומית וטו' ומלח סדומית לשרות בהן הצפורן, אבל לא שיערב מלח בקטרת, למ"ד דקטרת לא בעי מלח, ואפילו למ"ד דבעי מלח היינו בשעת הקטרה, יעוי"ש, - מבואר מזה דלכו"ע לא היתה באה מלח בפטום, וזה אשתמיט להגאון בעל קרבן אהרן ולבעל תוסה"ע, - ומצאתי בליקוטי הלכות שמביא גם כן דעת התוס', ומביא כן גם בשם הכל בו, ולפי"ז הדבר ברור שאינו יוצא בהמלח שנתן בפטום, - עוד נראה דאפשר דהוי מוסיף במנין הסממנים, כשנתן מלח בפטום, כיון דלא נאמרה מלח בחשבון הפטום, או"ד דכיון דעכ"פ נותן בה מלח אח"כ אין זה גורע בפטום גם כשנתן בה בתחילה, וצ"ע. - יב אבל דעת הרמב"ם ע"כ דלא כהתוס', אלא סבר שנותנין מלח בהפטום,. כמבואר בפר"ב מכלי המקדש ה"נ, ועי' במל"מ, - ולפלא על בעל הליקוטי הלכות שלא הביא דעת הרמב"ם בזה, - ואפשר שדעת הרמב"ם דהתנא דפטום הקטרת פליג על הני תנאי דפליגי אם הקטרת בעי מלח בשעת הקטרה, אלא סבר דנותן מלח בהפטום, - ובזה יוצא גם להקטרה, ומטעם זה אתי שפיר שהשמיט הא דקטרת אם בעי מלח, משום דסמך על מה שכתב דנותן מלח בשעת פטום, ומטעם זה השמיט באי"מ הא דברייתא דחשיב קטרת שמולחין בראש המזבח, והיינו דסבר כהתנא דברייתא דפטום הקטרת דהמליחה נעשית בהפטום, ותצא פלוגתא חדתא בין התוס' והרמב"ם, וכמו שנתבאר. יג והנה מדברי הירושלמי יומא פר"ד ה"ה מבואו' דע"כ המלח בהקטרת הי' בא מטעם פטום דתניא שם לא נתן לתוכה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה, יעוי"ש, - הרי מבואר דהדין דנתינת המלח הוא כדין שארי סממנים, ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם לפי מה שביארנו. יד כיון דמלחי' נפיק לי' מתורת דם וכו' ופירש"י דכיון דלא חזי לכפרה נפיק מתורת דם, והנה יש לעיין היאך הדין אם עלה על המזבח אם לא ירד, ולכאורה לא גרע משארי פסול בדם דהדין אם עלה לא ירד לר' יהושע בזבחים פ"ג, אבל יש לומר דשאני הכא בדם שמלחו דכיון דנפיק מתורת דם, ואינו ראוי עוד לזריקה, א"כ לא שייך אם עלה לא ירד, כיון דכל עיקרו של דם הוא לזריקה, דהרי אינו לאישים, כמבואר לעיל כ', וכיון שאינו ראוי עוד לזריקה שוב לא מהני לי' מזבח מידי, - וכן מסתבר.

- מו אבל מסופקני בדבר פסולו היאך דינו אם בעי שרפה במקום קדוש כקדשים פסולים, או"ד דנפקע גם קדושתו, וצ"ע. טז מהו דתימא מישדי בה משהו למצוה בעלמא,. ביאור הדבר דכיון דיש מצוה דמלח בכל הקרבנות, ובדם כיון דלא אפשר בשיעור מלח, ממילא הכא המצוה במלח כל שהוא, כיון דע"כ לא היתה כוונת התורה אלא באופן זה, ומטעם זה לא קשה הא דיש להקשות לכאורה אתוס' בזבחים, י"ד ע"ב ד"ה והרי הולכת אברים לכבש וכו' ובפר' הקומץ רבה לא מלח כהן אלא זר וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח, יש לומר דאפילו לרבנן דאית להו במפוחא וזריקה פריך שאין יכולין למלוח בטוב ע"י זריקה, יעוי"ש, וקשה הא שפיר דמי במליחה מועטת למצוה,- אבל הדבר ברור דדוקא גבי דם קאמר הש"ס כן מטעם דכיון דלא אפשר בהרבה מלח בכשיעור, ממילא האי משהו דלמצוה הוי הכא שיעור שלם, - משא"כ גבי בשר בעינן שיעור שלם מן המלח, הגה משהו מלח בפחות מכשיעור לאו כלום הוא ובדליתא דמיא. יז ובזה תמוה דברי המל"מ שהביא מזה ראי' לדברי הרמב"ם שפסק בפר"ה מאי"מ הי"א דבדיעבד גם במלח כ"ש כשר, וכתב המל"מ שמקורו מסוגיא זו דקאמר הסוגיא מה"ד מישדי בה משהו למצוה, אבל זה ליתא דע"כ האי משהו דהכא גבי דם הוא שיעור שלם, ומרן הכס"מ כתב מקור לדברי הרמב"ם מהא דתניא תקריב אפילו כ"ש, יעוי"ש ולא כתב מרן מקור מסוגיא זו, והיינו משום דפירש כמו שכתבנו, - וכן כתב הקרית ספר כמו שכתב מרן, וכן נראה מהגהות השיט"מ ברש"י ד"ה מה"ד שגורס מישדא בה משהו מלח בעלמא למצוה, ביאור דבריו דהמשהו הוא מצוה שלימה, ולא כמו שכתוב ברש"י שלפנינו מצוה בעלמא דמשמעו דלא הוי מצוה מן המובחר, אלא גורם מלח בעלמא, למצוה, לומר שמשהו מלח הוי מצוה שלימה הכא, והדברים ברורים. יח תקריב כל שהוא, תקריב אפילו בשבת, - והנה כבר הקשו גדולי האחרונים מה שייך חילול שבת, ואם משום מעבד הא אין עיבוד באוכלין, - וראיתי במל"מ פרי"א משבת שכתב דנפק"מ לענין פסולין דהדין דלא בעי הפשט וניתוח, ומדלא ממעט מלח ממילא מבואר דבעי מלח, והמלח בא על העור, וא"כ נפק"מ בהפסולים שהדין בהו דאם עלו לא ירדו, דרבתה תורה דבעי מלח, עכת"ד, אבל לדעתי תמוה דע"כ אכתי לא שייך עיבוד טרם בא השיעור, וא"כ אכתי אין כאן עיבוד, דזה פשיטא דלא נתחייב משום מעבד טרם בא השיעור, ודוחק לומר דרבתה תורה דמותר להשהות במלחו עד כדי עיבוד, דהלא אין זה שייך להמצוה דהקרבה, ואדרבה המצוה דמלח דוקא כמו שהוא שהמלח עדיין בתקפו, דאל"כ אלא אם יקריב אחרי שנמס מלח, א"כ יצא ממלח ונעשה מי מלח. - יט ויותר מסתבר לומר דרבתה תורה מלח בשבת להתיר הקרבה דהמלח והוא משום מבעיר, ואעפ"י שכבר מותר מבעיר בקרבן בשבת, - אבל במלח הו"א דכיון דרבתה תורה דסגי גם במלח משהו, וכמו שכתב הרמב"ם, - ובזה רבתה תורה שצריך להקריב מלח כשיעור מלח כשיעור שלם, אעפ"י שמבעיר על האש הרבה מלח. כ ולכאורה יש להקשות למה בעינן קרא גבי מלח יותר משארי קרבנות דגם מצוה מן המובחר דוחה שבת, כמו הא דלקמן ס"ד במצא בהמה שמינה אחרי שחיטת הכחושה שדוחה שבת ומותר לישחט השמינה, - נראה דשאני התם שעכ"פ המובחר בעצם הקרבן עצמו, משא"כ מלח שאינו בעצם הקרבן, רק בא למצוה להקרבן, - ומצאתי בחידושי הרשב"א לסברא זו לענין אחר, ולכן נראה כמו שביארנו. - כא אח"כ ראיתי בחידושי הרשב"א למנחות שהקשה נ"כ איזו מלאכה שייך במליחה בשבת, כיון שאין עיבוד באוכלין, ומתרץ דקרבנות שהם כליל על המזבח יצאו מתורת אוכלין, יעוי"ש, - אבל תמהני טובא כמו שכתבנו לעיל דהלא אין כאן דהעיקר כמו שביארנו. - כא עוד מתרץ הרשב"א שם דתיקון הקרבן כמעבד דמי, יעוי"ש, ויש להבין מה שייך זה לעיבוד שהוא תיקון בעצמותו, והכא אינו אלא תיקון להמצוה דהקרבה, אבל אין כאן תיקון בעצמותו, ומה שייך מעבד שהכוונה שהוא בעצמו נשתנה הגוף, ואולי הכוונה דלאו דוקא מעבד השייך בעור, אלא כוונתי שעשה תיקון, והרי"ז כמתקן מנא, וצ"ע. כג כיון דמלחי' נפיק לי' מתורת דם דאמר ר"ז דם שבישלו אינו עובר עליו וכו', - ויש לעיין מאי פריך הא אדרבה אית לן לומר דכיון דאמרה תורה לתת מלח בהדם, א"כ חזינן דלא נפיק מתורת דם, וע"כ דכל עיקר דינא דר"ז נאמרה אח"כ דמיעטה התורה דם ממלח. כד ונראה דזה הי' הכרח לרש"י לפרש דמעם דם שבישלו אינו עובר עליו שהוא מטעם שאינו ראוי לזריקה, והיינו מטעם שנקפה ולאחר שנעשה קפוי שוב אינו בר זריקה, וע"כ שזה הטעם שייך ג"כ בדם שמלחו, והיינו דע"כ נעשה כל הדם מעורב עם המלח עד שנעשה עב, ואינו ראוי לזריקה, ואף אם יהי' צלול אח"כ כשנמס ויהי' למים, אבל לפי"ז נעשה דחוי, כדלקמן, - והנה לפי"ז גם כן גם אם לא מיעטה התורה דם ממלח, ממילא מובן שאי אפשר לתת לתוכו מלח, כיון דעי"ז נפקע מזריקה, וזהו שפריך הש"ס כיון דמלחי' נפיק לי' מזריקה. כה איברא דלפי"ז תצא נפק"מ בין חטאות החיצונות לפנימיות, והיינו דבחמאות החיצונות דהמצוה בנתינה שפיר ראוי הדם למצותה גם אחרי המליחה, וכמו שמחלק הש"ס לקמן גבי נקפה הדם, ופירש"י ע"כ עיקר הכוונה דוקא בדבר דם חטאות הפנימיות דבעינן זריקה דוקא, והנה אפשר לומר דכוונת הש"ס להוכיח מחטאות הפנימיות, - והכוונה דאם בעינן מלח לדם, א"כ מה נעשה בחטאות הפנימיות, - אבל יש לעיין דמאי פריך למ"ל למעוטי דם ממלח, הא שפיר יש לומר דבעינן למעוטי בחטאות החיצונות, דבזה לא הוי חסרון קפוי, - ושפיר יש לקיים המצוה בנתינה גם בקפוי, - וצ"ע. - כו ובזה נראה להשיג על הגאון הפליתי שהביא בסי' צ"א אות ה' קושיות הר"ת שהקשה על הר"י ברצלוני דקודם שיעור מליחה לא חשיב רותח כמו"ש הר"ן בשמו בפר' כל הבשר גבי בר יונה שנפל לכדא דכמכא, דלפי"ז מאי פריך הש"ס טעמא דמעטי' קרא לדם הא לא"ה בעי מלח תיפ"ל דהוי דם שמלחו, ומאי קושיא הא במליחה דקדשים לא בעינן שיעור שהיי' במלח, ולא חשוב כרותח למיפק מתורת דם, ומשו"ה איצטרך קרא, ומוכיח מזה הר"ת דכל מליחה לקדרה נחשב כרותח, - ומתרץ הפליתי דהוכחת הש"ס מקרבנות יוהכ"פ דשוחט הפר תחילה, והי' זורק ממנו בק"ק ואח"כ שוחט לשעיר וזורק ממנו בק"ק, ואח"כ זורק מדם פר על הפרוכת לחוץ, ואח"כ מדם שעיר על הפרוכת מבחוץ, ואח"כ מערב דם הפר ודם השעיר וזרקו על מזבח הזהב, - ואם בזריקה הראשונה של הפר הי' ממולח במלח הנה באחרונה בזריקת המזבח הזהב, כבר יש שיעור מליחה, יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו תיקשה דמאי פריך הא אפשר דגם קרבנות של יוהכ"פ כיון דלא אפשר במלח, ממילא בטל שם המצוה, - אבל בשארי קרבנות כיון דאין שיעור שהי' במלח שפיר יש לקיים המצוה דמלח, וביותר תיקשה לפי מה שפסק הרמב"ם דמליחה לא מעכבת בקרבנות כמבואר בפר"ד מאי"מ, א"כ ביוהכ"פ כיון דלא אפשר תהי' ההקרבה בלא מלח. כז ונראה ליישב פירש"י דסבר רש"י דאם בעינן מלח לדם, א"כ הוי הדם דכל משהו ומשהו דם צריך ליתן עליו מלח, וכמו שלגבי בשר בעינן כמו שמולחין לקדרה, והיינו שלא ישאר מקום פנוי בלא מלח, כן ע"כ גבי דם גם כן, ועוד דע"כ כל טיפת דם יש עליו חיוב מצוה דמלח, וא"כ גם אם בא לקיים מצוה דולקח ונתן, יש בזה חציצה לגבי מזבח, והרי"ז בדמיון להא דבעי הגמ' יומא נ"ח הניח סיב בתוך המזרק וקבל בו את הדם מהו וכו יעוי"ש, - והנה התם בעי הש"ס מטעם דכיון דמחלחל, - וזה לא שייך הכא גבי דם דבא עם המלח לגבי מזבח. כח והנה לפי"ז גם שיטת הר"י ברצלוני יש ליישב דסבר דאע"ג דמליחה לא הוי כרותח טרם ששהה במלחו שיעור מליחה, - מ"מ פריך שפיר הכא כיון דמלחי' נפק מתורת דם, והיינו מטעם החציצה, וכמו שכתבנו לפירש"י. כט עוד יש ליישב דשאני להר"י ברצלוני בין אם בא המלח בתור ענין מליחה, באופן דלישוויי להאוכל למליח, אבל עכ"פ יש בזה שתים, היינו אוכל, וגם מלח הבא בתור תבלין לעשות מלוח, משא"כ הכא גבי דם של הקרבן דכל הדם כולו נעשה בלוע במלח, ואין זה כמליח דעלמא, - ובאופן זה מודה הר"י ברצלוני דנעשה רותח תיומ"י כיון שהוא מובלע לגמרי במלחו. - ל תוספות ד"ה כאן וכו' משמע לפי שיטת רש"י שאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה הא חייב עלה אם יאכלנו, והקשה הא מהסוגיא משמע לעיל דנם במליחה נפק מתורת דם, יעוי"ש, משמע מדבריהם דהמלח לא הי' עושה להדם לעב וגוש, אבל ע"כ רש"י סבר כמו שכתבנו דהמלח עושה להדם עב וגוש, והיינו דע"כ הי' נותן מלח הרבה, וכמו שכתבנו לעיל, - והתוס' ע"כ סברי דאפילו אם הי' מצוה דמלח גבי דם, מ"מ לא נותן כל כך מלח עד שנעשה גוש ועב, וזה טעמא בעי, הלא ע"כ המצוה על כל טיפה וטיפה, - ואפשר דסברי התוס' דהמצוה דמלח מחשבינן לפי הנתינה דבשר לקדרה, ולא יותר. - לא והנה התוס' פירשו דע"י האור לכו"ע פטור בכל אופן אפילו כשהוא צלול, מטעם דיצא מתורת דם, ומזה תצא פלוגתא בין רש"י ותוס' לענין דם שבישלו, דלרש"י אם הוא צלול חייב, ולהתוס' פטור, אבל זה דוקא אם לא נעשה קפוי שעה אחת, דאל"כ לכו"ע פטור מטעם דחוי, ואין זה שייך להא דאין דחוי באיסורין, והיינו מטעם דהכא האיסור תלוי בדין הקרבה, אם ראוי לזריקה. לב ונראה דתצא מזה נפק"מ לדינא אם בעי הדם שרפה בקודש, - דלרש"י דעיקר החסרון מטעם דאינו ראוי לכפרה אבל מתורת קדשים פסולים לא יצא, ובעי שרפה במקום קדוש, משא"כ להתוס' דסברי דיצא מתורת דם, ובפנים חדשות לא בעי גם שרפה בקודש, או דלא בעי שרפה כלל, עי' לעיל אות ט"ו שהסתפקנו בזה, ונראה דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוספות. - לג והנה עוד נראה דאעפ"י דדם זה שנדחה מזריקה אינו חייב עליו, זהו דוקא מחיוב כרת, אבל ע"כ לאו איכא, דלא גרע מדם התמצית שאינו ראוי לזריקה וחייבין מלקות, וזהו כמו דם האברים שהוא בלאו, כדאיתא בכריתות כ"א, עי' ב"י ביו"ד סי' ס"ו, וממילא לר' יהודה דסבר בכריתות דדם התמצית בכרת, ע"כ לא סבר לכל עיקר האי דינא, אלא סבר דגם אם אינו ראוי לזריקה חייבין עליו כרת, וע"כ לפי"ז הא דמבואר הכא דסברי התוס' דדם המבושל והממולח יצא מתורת דם ע"כ הביאור דיצא מתורת דם הנפש, - אבל לא יצא מתורת דם בעלמא, ואיסור דם עליו כבכל איסור דם. ויש לעיין לפי"ז להפוסקים ראשונים דסברי דדם שבישלו הוא רק איסור דרבנן, כמבואר בחולין ק"ט בתוס' ובר"ן, יעוי"ש, - וזה תמוה מניין להם לומר כן, הלא אפשר לומר דרק מכרת מימעט, אבל מאיסור לא נתמעט מטעם דלא גרע מדם התמצית דג"כ אינו ראוי לכפרה, וצ"ע. בדין מחצית השקל א עמוד ב ולבן בוכרי כיון דלכתחילה לא מחייב לאתויי כי מייתי נמי חוטא דקא מעייל חולין לעזרה וכו' יעוי"ש, - וקשה לפי מה שכתב הרמב"ן בחומש דיש עצה שלא יעבור העשיר על לא ירבה, והדל בלא ימעיט, והיינו כי מפני שתורמין על האבוד ועל העתיד לגבות, וממילא הדל ישנו בעל העתיד, לגבות, ומן העשיר המרבה לא יתרמו עבורו, יעוי"ש, ולפי"ז מאי פריך דהוי חוב"ע, הלא יש עצה שלא יתרמו עבורם, והנה כמו כן תיקשה לריב"ז דאמר שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן, וכל מנחת כהן כליל תהי' וכו' וקשה הא יש לעשות עצה זו שכתב הרמב"ן שלא לתרום עבורם. - ב אמנם ע"כ צריך לומר דכיון דדרש ריב"ז דמחויבים הם להביא שקלים, א"כ ע"כ הכוונה אשר הקרבנות ג"כ יבואו משלהם, ועל זה אמר ריב"ז כל כהן שאינו שוקל חוטא, והיינו דיליף מקרא דמחויבים ליתן, וכמו שפירש"י, וע"כ הכוונה שהקרבנות יבואו גם מממון שלהם, וממילא בן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא, הכוונה ג"כ באופן שהקרבנות קריבות מממונם, דאל"כ במה פליגי אריב"ז, - וממילא אין לתקן עבורם מטעם שכתב הרמב"ן, דהרי לפי"ז חסרה המטרה דקרבנות. ג והנה לפי דברי הרמב"ן יש ליישב המשנה פר"ק דשקלים מ"ה דתנן אעפ"י שאמרו אין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים, אם שקלו מקבלים מידם וקשה כיון דמן הדין פטורין היכי מייתי חוב"ע, והכא לא שייך תירוץ הש"ס דמסרי לצבור, וכן פירש ר' עובדי' שם, והוא לפי דברי התוס' יומא ל"ה דדוקא גבי כהנים הוא דמהני מטעם שכל ריוח הקרבנות שלהם הוא, - והמל"מ בפר"ד משקלים עמד בזה לתמוה, יעוי"ש, - ולדברי הרמב"ן אתי שפיר, והיינו דאין תורמין על המעות האלו, והביאור בזה לדברי הרמב"ן דהתרומה היתה על דעת בי"ד, ומטעם זה אתי שפיר דמקבלין גם מקטנים, אעפ"י שאין להם כח הקנאה, וכבר עמד בזה בקצה"ח סי' רמ"ג, ולדברי הרמב"ן אתי שפיר כיון דאין תורמין עליהם, ואין קרבנות צבור בא ממעות אלו. ד והנה אפשר לומר עוד יותר בזה דשתי אזהרות ישנן במצוה דמחצה"ש, א) עצם המצוה דהנתינה, ב) באיזה אופן תהי' ההרמה, ואזהרה זו לבי"ד ניתנה, ולפי"ז יש לפרש דישראל הוזהרו על הנתינה, וזהו שאמרה תורה.זה יתנו", ואזהרה לבי"ד אשר הקרבנות יבואו לפי הסדר הזה, מחה"ש לכל אחד, לא יותר ולא פחות, והיתר ממחצה, או הפחות ממחצה אינן באות בקרבנות צבור, וזהו המכוון בהא דאמרה תורה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, - ולפי"ז לא באה התורה להזהיר על העני, ועל העשיר בל"ת שלא ירבה ושלא ימעיט, אלא זהו אזהרה לבי"ד לסדר אופן הקרבנות היאך יבואו, ומטעם זה שפיר השמיטו הפוסקים הל"ת במצוה דמחצה"ש, וזהו לפי סברת הרמב"ן, ואפשר שלזה נתכוון גם הרמב"ן, - אבל לא פירש כן בהדיא, - ולדעתי נכון לומר כן, ולפי"ז אין כאן רק מצ"ע, - ועל הבי"ד לא באה בתור אזהרה אלא להורות להם סדר ההקרבה כי כן יעשו. - דף כב ועתיקי לא והכתיב ויאמר ארונה אל דוד וגו' וכליהבקר לעצים, ומשני ה"ג בחדתי, וקשה הא עכ"פ חסר עשיי' דמעיקרא להקדש ולא היתה החציבה לקודש, והמל"מ בספרו פר"ד עמד נ"כ בזה בתמי' יעוי"ש, - ונראה דדוקא באופן שהעשי' להדיוט מועיל עצם העשי' הלזו גם להקדש, דהיינו שעצם תכלית העשיי' דהדיוט מועיל גם להיות תכלית העשי' להקדש, כמו הא דכלי שנעשה להדיוט, דהכלי זו עצמה יכולה להיות תשמיש להקדש עבור כלי ג"כ, להכי כיון שנעשה כלי זה עבור הדיוט, פסולה להיות כלי שרת לגבוה כיון שאנו רוצים בתכלית זו של הכלי הנעשה להדיוט להיות תכלית זה עצמו להקדש, וזה הוי גנאי להקדש, דהרי עשי' עבור תכלית זה לא נעשה להקדש, וכל זה ליתא במוריגין, דהתם עצם התכלית של המוריגין וכלי בקר דהיינו תמונת הכלי שלהן לא נעשה עבור תכלית זה להיות עצים להסקה, דהרי התם העשי' נעשה עבור תכלית להשתמש בהן בתור כלי בקר, ואנחנו רוצים להשתמש בהם בתור עצים להסקה, ותכלית עשייתן בתור כלים אינו מעלה ואינו מוריד להסקה, ולהכי אינו פוגם עשייתן בתור כלי להיות עצים על המזבח כיון שלא באנו להשתמש בהן בתכליתן המיוחדת עבור עשייתן. ועוד נראה דבעצים בכלל ליתא דררא דעשי' לשמה כיון דליתא בזה עשי' מיוחדת לשם עצים דהרי לא ייחדה תורה שתהי' חטיבה דעצים למזבח דוקא בצורה זו ולא באופן אחר, ובכל אופן ואופן שהיתה חטיבתן שפיר דמי, וגם אם עשה החטיבה מעיקרא בתואר כלי נ"כ שפיר דמי לעצים אם עדיין לא השתמשו להדיוט, משא"כ בכלים שפיר בעינן שלא תהי' עשייתן להדיוט בתמונה כזו אשר בעינן לה להקדש, ולהכי שפיר בעינן עשיי' מעיקרא לשם הקדש דוקא, ובעיקר הענין מבואר לנכון בספרי דברי סופרים סי' ל"ד. - בדין קומץ שנתערב א משנה, נתערב קומצה וכו' ר' יהודה אומר במנחת כהן משוח במנחת נסכים פסולה שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו, ופירש"י ששתיהן פסולות העבה והרכה, דהעבה פסולה מטעם יתר והרכה פסולה מטעם חסר, והקשו בתוספות דרש"י סותר דברי עצמו מה שמפרש לקמן בגמרא דפריך לרב חסדא דאמר בתר מבטל אזלינן מהא דתנן שתי מנחות שלא נקמצו דאם יכול לקמוץ מזה בפני עצמו וכו' ופירש"י והא דלא פריך לר' חנינא דאי בתר בטל אזלינן שיריים מי הוי טבלא, ותירץ רש"י דא"כ בתר בטל אזלינן וטבלא מבטל לשיריים לא הוי ריבה סולתה דבטלי וכמאן דליתא דמיא ולא מייתר לי', - הרי מבואר דאם נתבטל לא הוי ריבה, ואיך פירש"י במשנה דבשביל הבליעה אף באופן דנתבטל הוי ריבה שמנה, יעוי"ש, והיא קושיא חמורה דע"כ סברת התוס' נכונה מאד, דכמו שלא אמרינן התם דהוי ריבה סולתה מפני הביטול, - כן אית לן לומר דלא הוי ריבה שמנה מפני שנתבטל השמן, וע"כ דסברי התוס' דרק מנחת נסכים פסולה מטעם חסר, - וכן פירש בשיט"מ, יעוי"ש. - ב ונראה דכוונת רש"י בגמ' שפירש דכיון דבטל השיריים בהטבל הוי זה כמאן דליתא, - היינו דבאמת אינו נחשב כדבר שאינו במציאות, כיון דע"כ ישנו שם, - אבל כיון דע"כ אינו יכול להיות כמו הטבל בקדושת המנחה כיון דכבר נעשה שיריים, להכי אינו מוסיף סולת קודש כמו המנחה בעצמה, הגע עצמך לוא נתערב קמח חולין בהמנחה דפשיטא דלא נעשה החולין קודש בקדושת המנחה, וממילא לא שייך לומר ריבה סולתה. הנה כמו כן הדין בנתרבתה שיריים מתוקנים שדינם כחולין לגבי המנחה, משא"כ קומץ שנתערב במנחת נסכים שדינן שוה בקדושה, דהרי שניהם עולין להיות כליל על המזבח, בזה סבר רש"י דשייך ריבה שמן, וזהו שיטת רש"י, וסברא נכונה היא, דאף אם אמרינן דבטל הסולת, וגם נתקדש, אבל אין כאן קדושת פה, - וממילא אין כאן קדושת מנחה דהדין שתבוא דוקא בקדושת פה, ולא באופן שבא הקדש, בממילא, והרי זה כמו קוף שהקדיש. ג עוד נראה דגם התוס' סברי סברא זו, ולא פליגי התוס' על רש"י בהא דפירש בגמ' דהסולת הבטל כמאן דליתא, ולא הוי ריבה סולתה, אבל סברי דכמו כן הכא בהקומץ שבלע שמן מהמנחת נסכים, נם כן שייך סברא זו דהבטל הוי כדליתא, והיינו דהבטל לא נכנס בקדושת הקומץ, ואעפ"י שדין קומץ שוה עם המנחת נסכים, אבל עכ"פ לא נתקדשה השמן בקדושת קומץ, דהרי הקומץ יש לו קדושה בפני עצמו בכלי שרת, והשמן דמנחת נסכים חסר זה, וסברת רש"י דכיון דעכ"פ דינם שוה דשניהם כליל על המזבח הרי"ז כאילו קדושתן שוה. ד ובמה שפירשנו אין להוכיח מהכא דהבטל אינו משיג מעלת המבטל, דשפיר אפשר לומר דבכ"מ אמרינן דהבטל נעשה כהמבטל עצמו ממש לכל הדינים, אבל שאני הכא דאף אם אמרינן בכל מקום דהיינו בחולין שנתערב בקודש דהבטל נעשה קודש, אבל הכא לא אפשר להשיריים להיות קודש כהמנחה, מטעם דבעינן דוקא קדושת פה מכח מקדיש, וביותר שאין לומר דפליגי בזה רש"י ותוס', דלפי מה שביארנו סברת רש"י נכונה אליבא דכו"ע, וגם התוס' מודה לזה, ורק בקומץ פליגי, וכמוש"נ. ה דיש לעיין בסוגיא דנדה כ"ז דאיתא שם אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי א"א שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב וחסיר לי', ואמינא להו אדרבה א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת של עפר וכו', יעוי"ש, וע"כ בזה פליג רבה על רבנן דבי רב, דרבנן דבי רב סברי דהבטל לא נעשה כהמבטל, והעפר לא נעשה רקב, וממילא חסר לשיעור תרווד, - ורבה ע"כ סבר דהפרידה עפר בטל ונעשה דינו כרקב, וממילא יש שיעור שלם מלא תרווד, ולכאורה פליגי בסברת רש"י הכא, אבל לפי מה שפירשנו אין זה ענין לזה, והוא דאף אם אמרינן דהבטל נעשה כהמבטל גם לכל דינו, מ"מ הכא שאני מטעם חסרון מקדיש, והוא דשאני קדושת מנחה, וכמו שפירשנו. ו ובדברינו מיושב היטב הא דפירש"י בבכורות כ"ב דקאמר התם הלוקח ציר מע"ה משיקו במים והוא טהור וכו' וקאמר ר' ירמי' לא שנו אלא לטבל בו פתו, אבל לקדרה מצא מין את מינו וניעור ופירש"י המים שבתוך הציר מוצאין את המים שבקדרה, ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו, יעוי"ש, הרי משמע דסבר רש"י דהבטל שהוא הציר נעשה כמים ממש, - הרי חזינן דמקבל הבטל גם המעלה של המבטל, כמו הכא שנעשה הציר לחשיבות של משקה לקבל טומאה, וזהו לכאורה שלא כדברי רש"י הכא, - ומצאתי אח"כ בעונג יו"ט סי' ד' שהקשה כן, - אבל לפי מה שפירשנו אין זה ענין לנידון דידן דכוונת רש"י דע"כ קדושת מנחה אין לו להבטל, והרי"ז כמו שנתקדש ממילא, ואין כאן קדושת מנחה, וכמוש"נ. - ז והנה התוס' הקשה שם בבכורות לרש"י דהלא הציר אינו מקבל טומאה. יעוי"ש, מבואר דדעת התוס' דהבטל אינו משיג מעלת המבטל, ומזה ראי' למה שכתבנו לעיל דהתוס' הכא במנחות לא פליג ארש"י בעצם הסברא, אלא אדרבה הם סברי דגם אם שווים שניהם בדיניהם, מ"מ אם קדושתן משונה גם כן אין כאן ביטול מפני חסרון המעלה שחסר להבטל, כמו שפירשנו, אבל יש לעיין מהא דאמר רבה בנדה, שכתבנו לעיל. ח אמנם יש להוכיח ממקו"א דשיטת רש"י דהבטל אין משיג מעלת המבטל, והוא בנדה ע"א ע"א ד"ה הרוג וכו' וז"ל ומיהו אי הוי נמי רובה לאחר מיתה אין טומאתו מן התורה דרביעית שלימה דמת בעינן, יעוי"ש, הרי מבואר דהמיעוט הבטל ברובא אינו משיג מעלת הרובא, ואפשר לומר דשאני התם דמיירי להשלים השיעור, ובאופן דשיעורים אינו בא המיעוט בתור השלמה, ואין זה ענין לנידון שאנו דנין אם הבטל משיג מעלת המבטל. ט והנה השיט"מ מביא בשם רש"י כת"י וז"ל במנחת נסכים פסולה פירש הקומץ של מנחת ישראל לפי שבלע הקומץ ממנחת נסכים ורבה שמן דמנחת נסכים על הקומץ ומבטל, יעוי"ש, מבואר דרש"י כת"י דלא כרש"י דילן בשתים, א) בדין מנחת נסכים דלרש"י דילן פסולה משום חסר שמן, ולרש"י כת"י כשרה, ב) דלרש"י דילן פסול הקומץ מטעם ריבה שמן, רש"י כת"י פסול הקומץ מטעם דחשבינן להשמן דהקומץ כמאן דליתא מטעם שנתבטל בהשמן דמנחת נסכים המרובה, ויש להבין טעמייהו דרש"י דילן ורש"י כת"י, ובאיזו סברא מתחלקים הטעמים בדבר פסול הקומץ. י ונראה דבסברא זו פליגי דרש"י דילן סובר דלא שייך ביטול להשמן דהקומץ, דכיון דדיניהם שוה כליל על המזבח, ממילא כל היכא דאיתא בא קרבן למה שהוא, דדוקא באופן דהמבטל יש לו שינוי דינים מהמבטל, דאז שייך ביטול, אבל לא שייך ביטול באופן שדין שניהם שוה, - אבל רש"י כת"י סבר דכיון דעכ"פ יש קדושה להקומץ בקידוש כלי, - ממילא יש ביטול למעלה זו היינו שבטלה קדושת הקומץ בהמנחת נסכים המרובה, וזהו ג"כ שיטת הרבינו עובדי' מברטנורא במשנה. יא וכד נעיין ביותר יש להעמיס בסברא יותר נכונה דשיטת רש"י דילן דהבטל לא נהפך להיות לגמרי כהמבטל, וממילא הכא נשאר הקומץ במעלתו במעלת, קדושתו, ורש"י כת"י והר"ב סברי דהבטל נהפך להיות כהמבטל לגמרי, - וכמו שפליגי הראשונים באיסור אם נהפך להיתר, וממילא נתבטלה קדושת הקומץ לגמרי. - יב והנה קשה טובא לפירש"י דילן דהטעם דפסול הקומץ משום ריבה שמן, א"כ מאי פריך הגמ' וכי בלעו זה מזה מאי הוי לר' יהודה הא מב"מ ולא בטל, - וקשה מה זה ענין לביטול דהרי אדרבה כיון שלא בטל א"כ הרי זה ריבה שמן, וכן הקשה התוסיו"ט, והקשה דזה לא אתי שפיר בין להמקשן ובין להתרצן, - והנה יפה כתב מרן הגרע"א דלהמסקנא אתי שפיר דהפירוש דהסולת דהקומץ מבטל להשמן דמנחת נסכים, וממילא הוי הקומץ רבה שמן, יעוי"ש, והנה זה אתי שפיר לרש"י לשיטתו דהבטל אינו משיג מעלת המבטל במקום דבעינן קידוש ע"י מעשה בן אדם וכ"ש, ורק בקומץ ומנחת נסכים שדיניהם שוה בזה שייך ביטול מעליא, ויש כאן ממילא ריבה שמן, - אבל לשיטת רש"י כת"י והברטנורא דסברי דחשיבות הקומץ ומעלתו שונה הוא מקדושת המנחה נסכים, ממילא הקומץ עומר במקומו, ובקדושתו, וממילא אין כאן ריבה שמנה. יג עוד כתב מרן דאם לא בטל אז לא הוי ריבה שמנה משום דכיון דלא בטל חשבינן כאילו כל אחר במקומו עומד, והשמן דהמנחת נסכים שנבלע בקומץ חשבינן לי' אמנחת נסכים, ממילא אין כאן ריבה שמנה, וזהו כוונת המקשן דפריך מב"מ הוא, עכת"ד, וכן ראיתי אח"כ בחידושי הרשב"א למנחות שכתב כן, והגרע"א כיון להרשב"א, [בזמנו עוד לא הי' נדפס חידושי הרשב"א למנחות], - והנה לפי"ז פירושם של רש"י כת"י והר"ב שפירשו דהשמן דמנחת נסכים מבטלין להשמן דהקומץ היינו לפי הס"ד, ורש"י דילן ע"כ פירושו לפי המסקנא, וע"כ לפירש"י המקשן הי' שונה בהמשנה שהוא מטעם ביטול, נמצא דפירושו של הר"ב מוכרח לפי הס"ד דש"ס, אבל לפי המסקנא אתי שפיר גם פירש"י דילן, וע"כ הא דלא פירש כפירש"י הוא משום דסבר הר"ב דלא שייך כאן ריבה שמנה יען דחסרה קדושת הקומץ על השמן הנבלע ממנחת נסכים, וכמוש"נ. יד עוד יש שיטה הובא בשיט"מ דהקומץ לא נפסל מטעם דחשבינן להשמן דהמנחת נסכים הנבלע בו במאן דליתא, ומנחת נסכים פסולה, יעוי"ש, נראה לבאר השיטה דסברי דהשמן של מנחת נסכים אינו פועל לגריעותא דהקומץ להיות רבה שמנה מטעם דכיון דחסר להשמן קדושת קומץ הוי כמאן דליתא, אבל מנחת נסכים פסולה מטעם רבה שמנה היינו שמן דהקומץ דניתוסף בהמנחת נסכים, דריבוי המעלה ע"כ יש בו גם העדר המעלה, ויש בכלל מאתים מנה, וממילא הרי"ז רבה שמנה. - מו נמצא שלש שיטות בדברי ר' יהודה דלרש"י שתיהן פסולות, ולשיטת רש"י כת"י והתוס' והר"ב הקומץ פסול ומנחת נסכים כשרה, - ולהשיט"מ הקומץ כשר, והמנחת נסכים פסול, וכל זה לר' יהודה, ולרבנן דסברי עולין אין מבטלין זה את זה, אין כאן ביטול כלל, ושתיהן כשרות, וכן פסק הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ הכ"ח. טז כתב הרמב"ם שם וז"ל וכן אם נתערב הקומץ במנחת כהנים וכו' הרי אלו כשרות, ויקטיר הכל כאחד שהכל לאישים, עכ"ל, משמע מדבריו דדוקא אם באו בהקרבה כאחד על המזבח אז כשרות, אבל אם חלקן והקריבן בזאח"ז שתיהן פסולות, וקשה הא כיון שאין תורת ביטול בעולין לרבנן דר' יהודה, א"כ גם כי מקריב כל חדא בפני עצמה מדוע לא נימא דכיון דאין כאן ביטול, והוי כל אחת במקום הנחתה כאילו היא בפני עצמה, וא"כ נם כשמקריב חדא חדא אין כאן חסרון, ואם בשביל שלא הקריב המנחה בשלימות בפעם אחת, הא קיי"ל דגם בהקריב פעמים כשרה, - והנה בקרית ספר להמבי"ט כתב דדוקא כשהן בתערובות לא שייך ביטול מטעם דשדינן רוב שמן אבלילתה רכה, ומיעוט אעבה כל חד לפום שיעורי' - מבואר בדבריו דכוונתו לפרש דברי הרמב"ם דלהכי בעי הקטרה כולה כאחת, משום דכשהיא בפני עצמה יש לדון משום ריבה שמנה ומשום חיסר שמנה, אבל תמהני טובא דהלא כיון דסברי רבנן דלא שייך שום ביטול בעולין, א"כ מה לי בתערובות ומה לי בפני עצמה, הלא עכ"פ עולין נינהו, ואין כאן ביטול, וממילא אין שייך לדון משום ריבה שמן או חסר, וא"כ אם הקריב שתיהן עד גמירא, יש לנו לדון דשתיהן כשרות, אפילו אם הקריבן בזאח"ז, וצע"ג.

- יז והנה נראה לומר דסבר הרמב"ם דכל דין זה דעולין אין מבטלין זה את זה, היינו אם עולה כל השיעור כולו, דאז יש לו חשיבות דעולה על המזבח, - והמזבח הוא המסבב למנוע סיבת הביטול, וכל זה אם יש לו שיעור שלם שהוא הקטרה שלימה, והיינו דכיון שכל עיקר האי דינא נלמד מדם הפר והשעיר שאין מבטלין זה את זה, - והנה התם מצינו בשיעור שלם דכל זריקה וזריקה יש בכל טפה וטפה שיעור שלם כדין התורה דהרי מצותה בכך, - ומזה נלמד לכל העולין שבאופן זה שנעשה ההקטרה בשלימות, ואז דוקא כשיש על המזבח השיעור בשלימות אז דוקא יש לו החשיבות שלא לבטל, משא"כ כשמקטיר כל אחת בפני עצמה, נמצא דאין שיעור שלם מכל אחת על המזבח, אז אין עליהן דין עולין. יח ויש לעיין ר' יהודה דפוסל בקומץ שנתערב עם מנחת נסכים היאך הדין אם עלה לא ירד, והנה לשיטת הראשונים דפסלי רק להקומץ מטעם ריבה שמנה, מסתברא שאם עלה לא ירד. - אבל להסוברים דהמנחה ג"כ פסולה משום חסר, יש לעיין אם אמרינן בזה אם עלה לא ירד, - ומקום הספק דהנה בחסר ממש מסתברא דגם אם עלה ירד, והוא מטעם המבואר לעיל ט' ע"ב דחסר פסולו משום בע"מ, וכמו שבע"מ אף אם עלה ירד כן גם בחסר שהוא כבע"מ, אבל יש לחלק דשאני חסר דליתא לגמרי, אבל חסר כזה שע"כ אינו חסר ממש אלא דינו כחסר, בזה יש לומר דאם עלה לא ירד מטעם דעכ"פ אינו דומה לבע"מ, ומצינו כזה שמחלק הש"ס בזבחים ק"י באופן זה, - אמנם גם בעצם חסר בהקומץ הסתפקו התוס' בזבחים ק"ט אם עלה לא ירד, וכנראה שמסקי שם דאם עלה לא ירד, יעוי"ש, א"כ הכא פשיטא דלא ירד, והנה נראה שכן דעת הרמב"ם, כאשר יבואר. - יט גרסינן זבחים ק"י איבע"ל חסרון דחוץ שמי' חסרון וכו' מה לי חסר מה לי יוצא וכו', וקשה הא שאני חסר דהוי כבע"מ, וכמבואר לעיל ט' ע"ב, וגם אם עלה ירד, משא"כ יוצא דדינו דאם עלה לא ירד, ועי' לעיל ק"ט בתוס', - ונראה דעיקר הפטור בחסר כשהקריב בחוץ הוא מגזירת הכתוב, והוא מדכתיב אותו, ודרשו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר כמבואר שם לעיל ק"ח ע"ב, וכן מבואר להדיא בתוס' ק"ט שם דלכו"ע פטור על חסר מטעם הלימוד דאותו, - וממילא אתי שפיר בעי' דגמ' בחסר בחוץ, והיינו אם אמרינן דחסר אם עלה לא ירד, וממילא שפיר קאמר הגמ' מה לי חסר מה לי יוצא. - כ איברא דיש להקשות מדוע לא פשטו התוס' מסוגיא זו דע"כ חסר אם עלה לא ירד, דאל"כ היאך מדמה הש"ס חסר ליוצא, וכמו כן יש לדייק מברייתא שם דנקט התנא הלימוד במקריב פחות מכזית בחוץ דפטור מטעם דכתיב אותו, - דמשמעו שלם, ופחות מכזית לא מקרי הקטרה שלימה, ומכש"כ שיש ללמוד מזה באופן שחסר מקצת מן הקומץ דגם בפנים פסול פשיטא דלא נקרא שלם, - וכן כתב הרמב"ם דפטור בשחסר מקצת מטעם דכתיב אותו, כמבואר בפרי"ט ממעה"ק ה"ט, יעוי"ש, ואם אמרינן דבחסר אם עלה תרד, א"כ למ"ל קרא בלא"ה פטור מטעם דאינו ראוי לפתח אוה"מ. כא אבל אפשר לומר דהתוס' מפרשים דעיקר קרא לפחות מכזית אתא, ובחסר מן הקומץ נלמד ממילא מטעם אינו ראוי לפתח אוה"מ, אבל קשה מדוע לא פשטו מסוגיא דלקמן בזה שמדמה חסר ליוצא, וע"כ דסברי התוס' דיש לפרש גם בפשט הבעי' הכי דהספק אם חסר ירד או לא ירד, והכי קמבעי' לי' מה לי חסר ומה לי יוצא, משום דבשניהם אם עלה לא ירד, - או"ד שאני יוצא דאיתא בעיני', והיינו דכיון דאיתא בעיני' לא הוי בזה דררא דבע"מ, משא"כ חסד דליתא בעיני', והוי דררא דבע"מ, ואם עלה ירד, אבל לפי"ז תיקשה מדוע ישתנה חסרון מבחוץ מחסרון דפנים. כב לכן נראה דהתוס' מפרשים בכוונת הבעי' דבעי כך, דהנה גם אם אמרינן דבחסר פטור מטעם דאם עלה ירד, משום דנחשב כבע"מ, מ"מ יש לומר דדוקא בשנעשה חסר בפנים שהוא קרבן כשר נעשה בע"מ, וגם אם עלה ירד, - משא"כ בשנעשה חסר בחוץ שכבר נפסל ביוצא, אז אין החסרון פוגם, כיון דבלא"ה פסול הוא, ומה שייך פסול חסר באופן שגם הנשאר אין בו מעלה, ופגם חסרון אינו פוגם בדבר הנפגם, דהרי באמת חסר אינו בע"מ ממש, דאטו אמרה תורה דינו מומין בקומץ. אלא שאנו דנין מעצמנו דכיון דפסלה תורה חסר, להכי אנו קורין אותו בגדר מום, והכוונה שחסר לו חשיבות, וגרע יותר מטמא שהותרה בצבור, וזה לא הותר בצבור מצד הפגם הניכר בו, וכמו שמבואר לעיל ט' ע"ב, אבל כל זה שייך בשעה שיש לו החשיבות בשלימות, אמנם בשעה שהוא פגום בלא"ה שוב לא נתפס בו חסרון להיות פגום מצד חסרון, ומטעם זה דינו שוה ליוצא לומר בו אם עלה לא ירד, וזהו דקאמר הש"ס מה לי יוצא מה לי חסר, היינו כשנעשה חסר אחר שנפסל ביוצא, או"ד דשאני פסול חסרון דליתא בעיני', ושפיר חל פסול זה גם על הפסול, ומטעם זה לא הביאו התוס' סוגיא זו להוכיח לדין אם עלה לא ירד, וכמוש"נ. - כג והנה הרמב"ם שכתב האי דרשא דאותו על עיקר דין דפטור בחסר, ע"כ סבר דבחסר הדין דאם עלה לא ירד, וממילא אם לאו דרשא זו דאותו המלמד דבעינן דוקא שלם הוי אמרינן דחייב על החסר בחוץ מטעם זה עצמו כיון דאם עלה לא ירד, ומפרש בעי' דש"ס דמספקא בחסרון מבחוץ אם שמי' חסרון, כפשוטו, דאפשר דלא הקפידה תורה על חסרון אלא בשנעשה בפנים, ולא בשנעשה מבחוץ, והיינו דלא הקפידה תורה לחייב בחוץ גם באופן דחסר מבחוץ, אם רק בפנים הי' שלם. כד והנה רש"י פירש במשנה ד"ה והקריבו בחוץ פטור הואיל ואין מתקבל בפנים, יעוי"ש, משמע דסבר רש"י דבחסר אם עלה ירד, וע"כ דמפרש דהתנא אינו ממעט מאותו רק כשהקריב חסר מכזית ולא בשהיתה הקומץ חסר, דלזה לא צריך קרא, משום דבלא"ה פטור משום דאינו ראוי לפתח אוה"מ, - ולפי"ז ע"כ חסר מבחוץ לא עדיפא, וא"כ מאי בעי הש"ס לקמן בחסר מבחוץ, הלא אינו ראוי לפתח אוה"מ מטעם דאם עלה ירד, - וע"כ צריך לומר דרש"י יפרש הסוגיא כמו שכתבנו לעיל דיש מקום לומר דחסר לא הוי פסול לאחר שיצא מטעם דלא נפגם בשביל חסר אם יצא שלם מבפנים, אבל עכ"פ מבואר דעת הרמב"ם דבחסר אם עלה לא ירד. כה והנה לשיטת רש"י כת"י והרב ברטנורא דפירשו דרוב השמן שבמנחת נסכים מבטל להשמן שבהקומץ והוי כמאן דליתא, כמו שכתבנו לעיל, א"כ הרי זה כאילו חסר שמן לגמרי, ובזה בודאי אם עלה ירד, דדוקא בשחסר מקצת מן הקומץ שייך לומר אם עלה לא ירד, אבל בשחסר כל המין שמן הרי"ז כמו סולת לחודיא, פשיטא שירד גם אם עלה, והנה לפי"ז לשיטת הרמב"ם דפוסל בשהקריב בזאח"ז, - ויש לנהוג בזה בכל פסולי יתר וחסר כמו לר' יהודה כיון דבזה אין דנין תורת עולין כמו שכתבנו לעיל, וא"כ אם עלה ירד, וצ"ע. עמוד ב מכאן עולין שאין מבטלין זא"ז, ויש לעיין להפוסקים דסברי דלא שייך ביטול היתר בהיתר, וביותר לפי המבואר דגם באופן שנאסרין בתערובות דהיינו שני דברים המותרין שתערובות אוסרתן גם זה מקרי הב"ה, ועי' בספר ברוך טעם שער התערובות פר"ב, ובנוב"ת סי' קפ"ו, ולפי"ז הכא ששניהם היתר, מדוע נימא הכא דין ביטול, ולמ"ל קרא לימוד שאין כאן ביטול, מטעם דעולין אין מבטלין זא"ז, - ונראה דכל עיקר הא דהב"ה לא בטל היינו דאנו דנין דלא נתבטל המציאות שלו, אבל עתה עכ"פ נידון אחרי הרוב, ונפק"מ לענין חוזר וניעור, אבל הכא בדה"פ ודה"ש דאמרה תורה דיתן בתורת דם שעיר לאחר שנתערב בדה"פ המרובה, והתורה קורא לזה דם השעיר אעפ"י שמיעוט הוא, בדין ביטול א דף כג אמר רב חסדא נבלה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, ושחוטה אינה בטילה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה, ורבי חנינא אמר כל שאפשר להיות כמוהו אינו בטל וכו' אליבא דמאן אי אליבא דרבנן וכו' אי אליבא דר' יהודה וכו' אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן וכו' לעולם אליבא דר' יהודה וכו' ובהא קמיפלני דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ורבי חנינא סבר בתר בטל אזלינן. ב כתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ז וז"ל נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה, ואין הכל מטמא במגע, אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבילה אבל הנבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תיבטל עכ"ל, והנה פסק כרב חסדא דאזלינן בתר מבטל, אבל דבריו מרפסין איגרי, דהרי עיקר הפלגנתא דר"ח ור"ח אליבא דר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל, ועל זה דנו ר"ח ור"ח אם חשבינן לפי המבטל, או לפי הבטל, אבל אליבא דרבנן דסברי מב"מ בטל, אין שום נפק"מ, שנבילה בשחוטה הוי תמיד מב"מ ובטילין לעולם, וזהו השגת הראב"ד, יעוי"ש, - ומה שכתב מרן בשם מהרי"ק דשאני גבי טומאה דכיון דלענין משא לא בטל ממילא גם רבנן סברי דבעינן דהמבטל יכול להיות כהבטל, יעוי"ש, איני יודע דמה ענין זה לזה, דע"כ הא דלא בטל למשא, הוא משום דלא שייך ביטול כמבואר, אבל לענין מגע וזהו חידוש דין בעולין, והיינו דדנין את המציאות של המיעוט כאילו כולו הוא ממין זה. ובזה יש ליישב קושיות התוס' שהקשו מדוע לא אמרינן דלא בטל דם השעיר מטעם דאין מצות מבטלות זא"ז, דשאני התם דבשלשה זיתים פסח מצה ומרור שלשתן המה בכלל בטל וגם בתור מבטל, והיינו אם באנו לומר דהכזית מצה בטל בהשני זיתים פסח ומרור, - הנה אח"כ חוזר ונעור המצה להיות בתור מבטל להפסח היינו שמצטרף עם המרור לבטל הפסח, נמצא דיש לידון לכל אחד נם בתור מבטל ג"כ משום מה חזית, משא"כ הכא בדה"ש דלא שייך כלל לדון בתור מבטל, וא"כ אין כאן חוזר וניעור כלל, ולזה בעינן לחידוש התורה דעולין אין מבטלין זא"ז. - תוספות ד"ה מכאן וכו' ושמא לגבי אכילה שאני, ביאור הדברים דהמצוה נתקיימה במילוי הכרס, כמבואר בלבוש סי' תפ"ד באו"ח, והובא בברוך טעם בעדל"ת פר"ד, אבל אכתי יש לעיין דזה ניחא גבי מצה דלא בעינן טעם, דנם בלע מצה יצא, ומסתמא כן הדין בפסח, אבל מה נעשה במרור, - דבעינן טעם מרור, ובאופן הבטל אין כאן טעם מרור, אבל לפי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר. דשייך ביטול, א"כ למאי בעינן להא דהמבטל יכול להיות כהבטל, דהרי לרבנן בכל אופן מיבטל בטל. נ ונראה דכוונת הרמב"ם דסבר אליבא דרבנן דאעפ"י דסברי מב"מ בטל, נמצא שאין יתרון למב"מ על שאינו מינו, מ"מ יש הבדל בין מב"מ למשא"מ והוא דמבשא"מ נתבטל המיעוט ברובא ומשוינהו לכמו שאינו בנמצא, והיינו דכיון דהביטול בא מכח אחר שהוא חזק ממנו, ובזה אמרינן דהמיעוט נהפך להיות כהמבטל, אמנם במב"מ דבזה אין כח המבטל חזק כל כך באופן שיכול לומר להבטל דהוי כמו שאינו, ואדרבה אית לן לומר מצא מין את מינו וניעור, וזהו באמת סברת ר' יהודה דסבר דלא שייך ביטול כלל למב"מ, הנה נם לרבנן, אעפ"י דסברי מב"מ בטל, מ"מ אינו בטל כל כך לומר שכמאן דליתא הוי, אלא אמרינן בזה תורת ביטול, לומר שיש בזה דין רובא, אבל אין כאן ביטול המציאות, היינו דרק התורה אמרה דאזלינן בתר רובא, אבל ביטול אין כאן, ונפק"מ דהמיעוט נשאר כמו שהוא במקומו. ד ובזה יובדל ביטול מביטול שאינו מינו, היינו דבביטול מין בשא"מ גם המיעוט נהפך להיות כמוהו, ואם הוא איסור נהפך להיות היתר, אבל ביטול מב"מ אין המיעוט נהפך לחיות להיתר, ואפשר לומר לפי"ז גם בלח בעינן ששים לבטולי, והיינו דכיון דהאיסור המועט לא נהפך להיתר, האיסור במקומו עומד, ובעינן ס' לבטולי, וזהו באמת שיטת התוס' ב"מ נ"ג ד"ה ועולה וכו' שכתבו שם ומה"ת חד בתרי ביבש ולח בס', יעוי"ש, - וקשה טובא דלפי"ז חמור לח מיבש, דביבש חד בתרי בטל ולח בס', - ודברי התוס' דברי תימה, וכבר כתב הגאון בספר ברוך טעם בשער התערובות פר"ד וז"ל ואמת שדברי התוס' שם פלאים הם, והפרמ"ג בפתיחה לתערובות מביא אשר הקרית ספר להמבי"ט מביא להלכה דברי התוס' אלו, - ובמה שכתבנו יש מקום להצדיק דברי התוס' וליתן לזה פנים בהלכה, והוא דביבש הכוונה שאינו אוכלן ביחד, ועל כל חדא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, - אבל לח דע"כ אוכל את האיסור, וכיון שאין האיסור נתבטל לומר דנהפך להיתר, ממילא באיסורו הוא עומד, ובעינן ס' לבטולי, דע"כ כשיש ס' הרי הוא כמו שאינו כלל, והנה הפרמ"ג שם הקשה על דברי התוס' דהלא בדה"פ ודה"ש חזינן דאי לאו עולין שאין מבטלין הוי אמרינן דדה"ש בטל בדה"פ, - נראה לומר דשאני חשיבות דמצוה מענין איסורים, דאעפ"י דבאיסור לא שייך ביטול, מטעם דעכ"פ ישנו לאיסור ואוכלו, אבל אין ראי' מזה לענין חשיבות דמצוה כיון דאמרה תורה להזות מדם השעיר, ע"כ הכוונה חשיבותי' דשעיר שיהי' כאילו הוא בעין, ולולא דרבתה תורה דאין כאן ביטול מטעם עולין, לא הוי ידענא דיש בזה חשיבותי' דדם השעיר, - והיינו דחשיבותי' לדה"פ המרובים מבטלין חשיבותי' דדה"ש, להיות נקרא בשם דה"ש, - עוד יש לומר דרבתה תורה אף באופן שנשפך דם השעיר ונשאר רק מעט, באופן אשר אחרי התערובות עם דם הפר יש ס' מדה"פ, - ומכל זה לא בטל מטעם דעולין אין מבטלין, וכן מה שהקשה מזרוע בשילה דמבואר בסוגיא דמה"ת בטל ברובא אעפ"י דהוי מב"מ, וגם לח, אבל אפשר לומר דשאני זרוע בשילה שלא הי' להאיסור מעולם חשיבות בפני עצמו, - אבל עכ"פ תצא מזה חדתא דבאופן שהי' להמיעוט חשיבות בפנ"ע לא נהפך להרוב ולא נתבטל מציאותו. ה הנה כתבו התוס' הכא בסוגיא בד"ה שחוטה אינה בטילה בנבלה, וז"ל והיכא דקביעי ברה"ר ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמע"מ דמי היכא דאפשר למהוי כוותי', יעוי"ש, מבואר מדברי התוס' דאם אינו בטל מטעם דהוי מב"מ דנין להמיעוט להיות קבוע ובספק טהור ברה"ר וברה"י טמא כדין ספק טומאה ברה"י, - וממילא באופן דהוי מין בשא"מ דבטל אז אין דנין על המיעוט תורת קבוע, ואעפ"י דהוי קבוע שאינו ניכר, דע"כ אין לומר בכוונת התוס' דמיירי שהאיסור ניכר במקומו, דהא ע"כ דין ביטול ברוב משום מב"מ ע"כ מיירי באינו ניכר, דבניכר האיסור לא שייך שום ביטול, ולכאורה קשה טובא לפי הכלל שכתבו התוס' בכמה דוכתי דקבוע שאינו ניכר לא נחשב קבוע, כמבואר בתוס' נזיר י"ב, ובגיטין ס"ד, אבל נראה פשוט שאין זה סתירה, והיינו דדוקא במקום דשייך ביטול ברוב, אם הי' הדבר בתערובות, דאז אין דנין דין קבוע שאינו ניכר מטעם דאנו דנין זה לתערובות, ונחשב כאילו נתבטל הקבוע ברוב, - משא"כ במקום דלא מהני ביטול גם בתערובות, אז נם קבוע שאינו ניכר שהוא מטעם תערובות לא מהני, כיון שזה לא עדיף מתערובות, - וזה סברת התוס' הכא דדנין קבוע הכא מטעם דלא מהני תערובות לבטל מטעם דהוי מב"מ, ממילא גם קבוע שאינו ניכר נחשב לקבוע. - ו והנה לעצם סברא זו כבר נחית לה המהרי"ט בתשובה ח"ב לאה"ע סי' י"ח שהקשה סתירה להתוס' מתוס' סנהדרין פ' שהקשה הריב"ם לר"ת בנסקלין שנתערבו בנשרפין אמאי לא ניזיל בתר רובא וידונו בשריפה, ותירצו שם בתירוץ בתרא דהוי לי' קבוע, ופטור מטעם ספק נפשות להקל, הרי חזינן דדנין קבוע אעפ"י שאינו ניכר. ותירץ דשאני התם משום דעיקר הטעם דהוי בע"ח וחשיבו ולא בטלי, עכת"ד, וע"כ ביאור דבריו דכיון דלא שייך ביטול, ממילא גם קבוע שאינו ניכר נחשב לקבוע, והנה אעפ"י שעיקר דבריו תמוהין, והלא כל עיקר הא דבע"ח לא בטל, הוא רק מדרבנן, וממילא כיון שמדאורייתא שייך ביטול, ממילא לא הוי קבוע זה אלא מדרבנן גרידא, וא"כ אין סברא לומר דבשביל דין דרבנן נעשה ספק נפשות להקל, - ופליאה עצומה על המהרי"ט בזה, - אבל נראה ליישב כוונתו דסבר המהרי"ט דע"כ הא דמן התורה בע"ח בטילי ברובא, אבל ע"כ יש להם גם חשיבות בפני עצמן לומר דלא נעשה כהמבטל, ולא אמרינן דנהפך להמבטל, וזהו גם מן התורה, מדין חכמים שאסרו כל התערובות, - אבל ע"כ יש חשיבות גם מה"ת על הבטל שהוא הבע"ח להיות עומד בפני עצמו ואין מציאות שלו נתבטל, - ונפק"מ דאסור לאוכלם כולם ביחד מן התורה, וכל עיקר הביטול אצלם הוי רק מטעם כל דפריש מרובא פריש, - וחכמים הוסיפו לאסור גם זה שמא יקח מן הקבוע, ובזה אתי שפיר הא דכתבו התוס' דלא בטלי נסקלין בנשרפין לדונם כולם בשרפה, והיינו דכיון דע"כ יש חשיבות לבע"ח שלא בטלו להיות נהפך להמבטל, וממילא אסור לדונם כולם בשריפה באופן לשרפם בבת אחת, ממילא די בחשיבות זה לעשותם קבוע, אעפ"י שאינו ניכר. - ז ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם דסבר הרמב"ם דאף לרבנן דסברי מב"מ בטל, מ"מ לא נעשה הבטל כהמבטל במב"מ, - ויש לו עדיין החשיבות, ונפק"מ דבבת אחת אסור מטעם דע"כ אוכל איסור, וכמו כן לענין טומאה אמרינן דנוגע הוא בטומאה, - וממילא גם קודם זה יש לדון דין קבוע אם הם ביחד, ולפי"ז אין להם היתר רק באופן הפרוש, ואז אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ולא באופן אחר, - ובזה יובדל מין במינו ממין בשאינו מינו. - ח וזהו שכתב הרמב"ם נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע, - והיינו אפילו בשנגע בכולם בבת אחת, וכמו שפירש מרן, והיינו דכיון שהוי מין בשאינו מינו, אמרינן דהנבלה נתהפכה לכשרה, וכמאן דליתא דמיא, - אבל אם הדבר להיפך שחוטה שנתערבה בנבילה דהמבטל יכול להיות כהבטל, - דהיינו הנבילה אפשר להיות כהבטל כשתסרח, וממילא הרי"ז מב"מ ממש, דאז הדין דהבטל לא נשתנה מכמו שהי' ולא נהפך להיות כהמבטל, - ומציאותו קיימת, אז דנין בזה תורת קבוע, ואם נגע באחת מהן לא הוי יותר מספיקא, - זהו דינו של הרמב"ם, - כן נראה בס"ד. בדין מב"מ דלא בטל א אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה כנבילה, שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה, דלכי מסרחא פרחה טומאתה, ור' חנינא אמר כל שאפשר וכו' אינו בטל, וכל שאי אפשר וכו' בטל, ומסקנא דפליגי ברבי יהודה דאמר מב"מ דלא בטל, דרב חיסדא סבר דדוקא אם המבטל יכול להיות כהבטל אז אמרינן מב"מ לא בטל, אבל אם המבטל אינו יכול להיות כהבטל לא הוי מב"מ, ורבי חנינא סבר דבתר בטל אזלינן אם הבטל יכול להיות כהמבטל אז הוי מב"מ יעוי"ש, מבואר מסוגיא זו דר"י דסבר מב"מ לא בטל אינו בטל בכל אופן, אלא רק באלו אופנים, או שהבטל יכול להיות כהמבטל, או שהמבטל יכול להיות כהבטל, ובזה פליגי רב חסדא ורבי חנינא, ולפי"ז ע"כ מאן דסבר כרבי יהודה בדין זה דמב"מ לא בטל, ע"כ סבר או כר' חנינא דבתר בטל אזלינן, או דסבר כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן. - ב חולין ק' ע"א אמר רב חתיכת נבילה שנתערבה במאה חתיכות שחוטות, כיון שנתן טעם בחתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, ופריך מאי איריא נתן טעם אפילו כי לא נתן מעם נמי, הא רב סבר כר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל יעוי"ש, - ויש לעיין מאי קושיא זו שסבר רב דמב"מ לא בטל, דלמא סבר רב דבתר מבטל אזלינן כמו שסבר ר"ח אליבא דר' יהודה דדוקא אם המבטל יכול להיות כהבטל, אז הוי מב"מ, והכא אין המבטל יכול להיות כהבטל, דהמבטל שהוא השחוטה לעולם לא תהי' נבילה, ולהכי לא חוי זה מב"מ, ולפי"ז אעפ"י שסבר רב כר' יהודה דמב"מ לא בטל, אבל אם סבר דבתר מבטל אזלינן, א"כ הרי אין זה מב"מ, ולהכי הוכרח רב לומר דדוקא כי נתן טעם נאסרו החתיכות, וא"כ מאי פריך הש"ס לרב כ"כ בפשיטות, והנה מצאתי בפליתי סי' צ"ח אות ד' ד"ה והנה עמד בזה יעוי"ש, - ולכאורה אפשר לומר דקים להש"ס בשיטת רב דסבר כר' חנינא דבתר בטל אזלינן, אם הבטל יכול להיות כהמבטל, אז הוי מב"מ ובנידון דידן הבטל יכול להיות כהמבטל, דהיינו הנבילה שהוא הבטל יכול להיות כהמבטל לכשתסרח, ולהכי הרי"ז מב"מ, - ושפיר פריך הש"ס למה לו לרב לומר כיון שנתנה וכו', - אבל יש להוכיח דאין לומר דרב סבר בתר בטל אזלינן, אלא אדרבה משמע דסתמא דש"ס סוברת אליבא דרב דבתר מבטל אזלינן, כאשר יבואר. ג שם חולין ק"ח מיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בה בנותן טעם אסורה, ואמר רב דכיון שנתן טעם בהחתיכה אותה חתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ופריך מכדי רב כמאן אמרה לשמעתתי' כרבי יהודה דאמר מב"מ לא בטל וכן סבר רב אפשר לסוחטו אסור, ומי סבר רב אפשר לסוחטו אסור, והא איתמר כזית הלב שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר, ואם אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא וכו' יעוי"ש, ואם סבר רב דבתר בטל אזלינן אם הבטל יכול להיות כהמבטל אז הוי מב"מ ולא באופן אחר, א"כ מאי פריך הש"ס לרב הלא אתי שפיר דברי רב בשני הדינים, דהלא בטיפת חלב שנפלה על החתיכה, חתיכת זו אוסרת שארי חתיכות משום דהוי מב"מ גמור דהבטל הזה דהיינו החתיכה שקבלה הטעם יכולה להיות מותרת לכשתסרח, והוי מב"מ מעליא ואוסרת שארי חתיכות כדין מב"מ, ובדין זה דכזית בשר שנפלה לתוך יורה של חלב, דעיקר האיסור בשביל החלב שנאסר בהיותו בלוע בבשר, והכא הבטל הזה שהוא החלב לא יכול להיות לעולם כהמבטל, דאם בשביל שסופו להיות מותר לכשתסרח, הלא אז כדליתא במציאות דמיא, וממילא לא יותפס בשביל זה השם היתר, דזהו טבע המשקה דלאחר שתסרח בטל שם משקה ממנה לגמרי, ואבדה את התואר משקה שלה, וכן מבואר בתוס' זבחים ע"ג ד"ה רבי יהודה, ותוס' לעיל כ"ב ד"ה רב"י סבר יעוי"ש, והאי טיפה שאין הבטל יכול להיות כהמבטל להכי לא הוי מב"מ, וא"כ מאי פריך הש"ס, ואית לן לומר הכא דע"כ קים להש"ס בשיטת רב דסבר כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן, וא"כ תיקשה ממנפ"ש בין על סוגיא זו, או על סוגיא דלעיל. ד ונראה דתרי עניני נבילה איכא בתורה, א) עצם נבילה שהבשר הוא בשר נבילה ממש, ב) עוד איכא נבילה בעצמותה היא בשר שחוטה, אמנם קבלה טעם נבילה דהיינו שבלוע בה איסור נבילה ודינה כדין נבילה, ולפי"ז אפשר לשחוטה שתעשה נבילה על ידי בליעת איסור טעם נבילות, ואז דינה כעצם נבילה, ולהרבה פוסקים דסברי דאיכא מלקות בטעם כעיקר, ודאי דסברי גם כן דאיכא מלקות למאן דאמר חתיכה נעשית נבילה, והרי זה כאוכל נבילה ממש, ולפי"ז שפיר אית לן לומר בנתערבה נבילה בשחוטה דהמבטל דהוא השחוטה דיכול מבטל זה להיות כהבטל, דהיינו כהנבילה על ידי קבלת מעם מנבילה, וא"כ למאן דסבר בתר מבטל אזלינן שפיר הוי מכ"מ, ואתי שפיר סוגיא דחולין ק' שם דכיון דסבר רב חתיכה נעשית נבילה א"כ הרי המבטל יכול להיות כהבטל, והוי מב"מ מעליא, ופריך הש"ס למ"ל כי נתן טעם אפילו כי לא נתן טעם נמי כיון דמב"מ הוא, ושפיר מצי סבר רב כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן, ואתי שפיר גם כן הא דפריך הש"ס לרב בחולין ק"ח בסוגיא דטיפת חלב, דכיון דסבר בתר מבטל אזלינן והתם המבטל שהוא החלב שביורה דומה ממש להחלב הנבלע בבשר שהרי גם החלב שביורה יכול להיות כהחלב הנבלע בהבשר, וא"כ המבטל יכול להיות כהבטל, והוי מב"מ מעליא לרב דסבר כרב חסדא, ופריך שפיר לרב דסבר אפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא והוי מב"מ ולא בטל, ומיושב שתי הסוגיות דחולין שפיר, ובאופן שסבר רב בתר מבטל אזלינן, וכמו שנתבאר לעיל. ה אמנם כל זה לענין איסור נבילה אין הבדל בתורה, בין אם הבשר הוא עצם נבילה שמתה הבהמה, לבין אם קבלה טעם נבילה שגם כן תורת נבילה עליה, - אבל לענין טומאה דנבילה המטמאה בטומאת נבילה במגע ומשא בזה בעינן נבילה באופן אשר הבשר הוא בשר נבילה מהנבילה עצמה ממש אשר תואר מתה עליה ולא סגי במה שנעשית נבילה על ידי קבלת הטעם. דאעפ"י שגם זו נקראת נבילה מהדין, אמנם לא נקראת מתה כיון שבאמת בשר שחוטה הוא, ובשביל קבלת טעם נבילה לא מהני להיות עצמיות נבילה כיון שאין על טעם נבילה עצמיות נבילה, ולהכי לענין טומאה שפיר אמר רב חסדא דבנתערבה נבילה בשחוטה דבטלה ולא הוי הכא מב"מ כיון דהמבטל דהוא השחוטה אי אפשר להיות בהבטל דהיינו כהנבילה להיות בהם טומאת נבילה כהבטל עצמו, ולהכי שפיר בטלה הנבילה וליתא הכא טומאה דמגע ומשא, משא"כ בהא דחולין ק' דמיירי שם לענין איסור נבילה, בזה שפיר יכול להיות המבטל כהבטל דהיינו שאפשר לשחוטה שתהי' נבילה על ידי קבלת טעם איסור נבילה, ושפיר פריך הש"ס לרב דסבר מב"מ לא בטל מאי איריא כי נתן טעם דהיינו נתינת טעם בפועל ונעשה עי"ז נבילה מטעם דאמרינן חתיכה נעשית נבילה, והלא אפילו כי לא נתן טעם נמי, אלא מפני שטמון בכחם להיות נעשה נבילה, להכי אפילו במשהו נמי לא בטל כדין מב"מ, והכא הוי מב"מ מפני שהמבטל יכול להיות כהבטל. - ו ולפי מה שנתבאר אמרינן דגם אם המבטל יכול להיות כהבטל על ידי מעשה ולא מאיליה גם כן אמרינן דדין מב"מ איכא בזה כמו הכא דאנו דנין להמבטלין השחוטין תורת מב"מ מפני שיכולין להיות כהבטל על ידי קבלת טעם, נמצא דרק על ידי פעולה חדשה נעשה המבטל כהבטל, ולא מאיליה, ואעפ"י שלא מצינו באופן זה בש"ס להדיא, דהרי באופן שמיירי הש"ס בדרב חסדא דאמר שחוטה אינה בטילה בנבילה, מפני שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לכי מסרחא, התם הרי נעשה המבטל כהבטל ממילא בלא שום מעשה ופעולה, וממילא תבוא לידי זה ברבות הזמן, ואילו היכא שאין המבטל נעשה כהבטל רק על ידי מעשה ופעולה, בהתקבלות דבר מן החוץ, מ"מ הסברא נותנת ומחייבת דאין לחלק ביניהם, אלא רק כיון דבכחה להיות כהבטל על ידי ההתקבלות מן הבטל לתוכה, נם כן יש לדון בזה תורת מב"מ מפני זה שיש בכחה כח טמור אשר עי"ז תתהפך להיות כהבטל.

- ובלעדי הפרשה לא נעשה החולין ז וכן מבואר בירושלמי פר"ה דתרומות ה"א בדין תרומה טמאה שנפלה חולין טהורין ועלתה התרומה נתבטל איסור זרות הטומאה לא בטלה, ופריך מהא דריוב"ח דאמר נבילה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה להכי מבטלין השחוטה את הנבילה דלא הוי מב"מ, ולפי"ז אמאי אין מבטלין החולין את התרומה טמאה גם את האיסור טמאה כיון שאי אפשר להמבטל שהוא החולין להיות כהבטל, ומשני התם וז"ל אמר רבי יוסה תמן אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ברם הכא אפשר לחולין להיעשות תרומה, - וביאור הדברים דחולין יכולין להיות תרומה להמשלם פירות חולין מתוקנים עבור אכילת תרומה בשוגג, וא"כ כל חולין יכול להיות תרומה, הרי מבואר דהמבטל, החולין, יכולין להיות כהבטל, והוי מב"מ, ואעפ"י שבאמת אינו נעשה כהבטל ממילא רק על ידי מעשה, דהיינו ע"י הפרשה, תרומה, ומכ"ז אמרו שהמבטל יכול להיות כהבטל, מפני הכח הטמור בהם, להיות כהבטל, יהי' באיזה אופן שיהי', עכ"פ מוכן הוא המבטל לקבל גם תמונת הבטל, ולהכי שפיר נקרא מב"מ, ולא גרע מקבלת טעם נבילה אשר עי"ז נעשית נבילה, וגם כן נקרא שהמבטל נעשה כהבטל, והוי מב"מ, - ובפשט הירושלמי דקאמר אפשר לחולין להיעשות תרומה יש לפרש דמיירי בחולין שעדיין טבל, וא"כ ראוין כל הטבל להיות תרומה באופן שעושה כל הטבל הזה תרומה על פירות שבמקום אחר, - ובאופן כזה כתבו התוס' לעיל כ"ב ד"ה ורבי יהודה וז"ל וההיא דשני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה, האי חולין מיירי בחולין שאינם מתוקנים שאפשר להו להעשות תרומה יעוי"ש, אבל באיזה אופן שיהי' עכ"פ הא מבואר דגם אם המבטל נעשה כהבטל גם כן ע"י איזו מעשה ופעולה מבן אדם ולא מאיליה באה, גם כן אנו דנין בזה המבטל נעשה כהבטל, ודין מב"מ יש לו, מפני שעכ"פ יכול להיות כמוהו. ח נדה נ"ה מי האף, מאי מי האף אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק יעוי"ש והביאור בזה דסבר רב דמי האף לא הוי מעין בטומאת זב, ורק מטמאים למי האף מפני המעורב בו דהיינו מפני שמעורב בו צחצוחי הרוק, וכמובן ע"כ מי האף המה המרובין וקשה מדוע לא יתבטלו הצחצוחי הרוק במי האף, ואין ענין הא דתחילת ביאתו בתערובות לכאן, ובשלמא לענין טומאת משא איכא למימר דלא שייך ביטול כדאיתא בכורות כ"ג, אבל משמע דרב קאי לטומאת מגע, - וא"כ קשיא דלבטלינהו ברובא, וביותר לשיטת התוס' דבכורות שייך ביטול מדאורייתא גם לטומאה משא, וע"כ דסבר רב דהכא הוי מב"מ ולא בטל, אבל קשה הא סבר דבעינן דהמבטל יכול להיות כהבטל, והכא המבטל שהוא מי האף אינם יכולים להיות כהבטל שהוא הרוק, וגם הבטל אינו יכול להיות לעולם כהמי האף, דאם לכשתסרח ותטהר מטומאתה, הלא אז נתבטל שם משקה ממנה, ונאבדה מציאותה, כמו שנתבאר לעיל אות ג' בשם התוס', וא"כ קשה מדוע סבר רב הכא דלא נתבטל הרוק המועטין בהמי האף המרובין, ואולי אפשר דלא סבר רב כלל להני כללי דרבי חנינא ורב חסדא, אלא סבר דבכל אופן מכ"מ לא בטל, - ומה שיש להעיר עוד מענין זה מסוגיא דפסחים ס"ה תניא רבי יהודה אומר כוס וכו' רבי יהודה לטעמי' דאמר דאין דם מבטל דם וכו' יעוי"ש, - מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ה. - עמוד ב תנן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, והא הכא כיון דקמץ מחדא אידך הוי לי' שיריים, ולא קא מבטל שיריים לטובלא וכו' אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן שיריים מי הוי טיבלא וכו', יעוי"ש, - וקשה טובא לכאורה מאי פריך הא שפיר יש לומר דכיון דקודם קמיצה דחדא לא שייך ביטול מטעם דכיון דשניהם טיבלא, והוי מב"מ גמור, - וממילא גם אחר שקמץ מחדא שוב אין לומר ביטול מטעם דהוי עתה מין בשא"מ, - כיון דזה נולד בתערובות והתחדשות הזה שנעשה לאחר התערובות אין לו כח להביא ביטול, דוגמא לזה מה שכתב המדרכי בשם הרבינו משולם דדבר הנולד איסורו בתערובות לא בטל. ונראה דהכא לא שייך זה, - והוא דכיון דכל עיקר מטרת המנחה לקמיצה עומדת, - ולכן כל מה שיש לידון על המנחה תדונה עפ"י הקמיצה, וכל מה שתפעול הקמיצה נידונית גם קודם הקמיצה כאילו אחר הקמיצה, - וממילא אם לאחר הקמיצה דחדא יש ביטול דהשיריים למנחה השניי' ממילא גם קודם הקמיצה כן נידונית. ובזה יובן לנו שפיר לקמן דפריך הש"ס מקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה דכשר אם נקטר ולא בטל הקומץ בטבל משום דהוי מב"מ, - והיינו אם אזלינן בתר מבטל, והמבטל יכול להיות כהבטל משום דכל פורתא חזי למיקמץ מיני', והיינו דמעיקרא קודם שנתערב הי' חזי למיקמץ מיני', וכדפירש"י, - ולכאורה קשה מה מהני הא דהי' חזי מקודם כיון דעתה עכ"פ אינו חוי למיקמץ מיני', - משום דכעת שנתערב עם הקומץ אי אפשר למיקמץ דלמא מעורב בי' מהקומץ, - וממילא א"א להמבטל להיות כהבטל, - ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, והוא דכיון דכל עיקר מטרת המנחה הוא הקומץ, - נמצא דכל עיקר המנחה בשעה שהיא עדיין טבל נידונית היא על שם הקומץ, - וממילא כל המנחה טרם שהוקמצה כולה קומץ היא מטעם דכל פורתא ופורתא חזיא לקומץ, ויש בזה שהמבטל הוא כהבטל, ומה שעתה אינה ראוי להיות נקמצת מפני סיבת התערובות לא נגרע חשיבותי' דהמבטל. - בדין צירוף כלי א דף כד כי סליק רב כהנא אשכחי' לבני רבי חייא דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בביסא וכו' הדר איהו בעא מנייהו מהו לקמוץ מזה על זה צירוף דאורייתא או דרבנן וכו', והביאור בזה אם צירוף כלי הוי מדאורייתא שפיר קומצין מזה על זה, ואם צירוף כלי הוי מדרבנן א"כ דוקא לחומרא אמרינן צירוף כלי ולא להקל לקמוץ מזה על זה, - ויש לתמוה בזה הרבה, א) בפסקי הרמב"ם דהנה בפי"ב מה' אבוה"ט ה"ז פסק דצירוף הוי דרבנן גרידא דהיינו מעלה ממעלות שעשו חכמים לקודש יעוי"ש, ולפי"ז פשיטא שאין קומצין מזה על זה כמו שמבואר להדיא בש"ס דפשיטא להש"ס דאם צירוף כלי דרבנן דאז אין קומצין מזה על זה ולא מהני צירוף כלי כלל, ועיקר מה שמספקא להש"ס הוא מפני שמספקא להש"ס דלמא צרוף כלי מהני מדאורייתא, ולפי"ז לשיטת הרמב"ם דפסק צירוף כלי דרבנן א"כ פשיטא דלא מהני צירוף כלי לענין קמיצה ואין קומצין מזה על זה, וא"כ לפי"ז תמוה הא דפסק הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ הכ"ג בעשרון שחלקו ואין חלקין נוגעין זה בזה ואין ביניהן מחיצה הרי זה ספק אם הכלי מצרפן לקמיצה יעוי"ש, וזה הוה היפך הש"ס דמבואר דאם צירוף דרבנן דפשיטא דלא מהני צירוף לקמיצה, ב) הקשו התוס' בסוגיא הלא רב כהנא עצמו סובר בחגיגה כ"ג דצירוף כלי הוה דרבנן, וא"כ מאי בעי הכא אם צירוף כלי הוה דאורייתא יעוי"ש, ג) דהנה מבואר בסוגיא זו דספיקא הוה אם הכלי מצרפת אף אם לא נגעו שני החצאין זה בזה, ואית לן למיזל לחומרא בדאורייתא, וכמו שפסק באמת הרמב"ם להלכה בדין קמיצה, וקשה מדוע בדין צירוף סל לחלה מבואר בפסחים מ"ח דהסל מצרף לחלה אפילו בשאין החצאין נוגעין זה בזה, וגם הפוסקים לא הזכירו דליבעי שתהי' הפת שבסל נוגעין זה בזה בכדי שתהי' חיוב חלה בבירור ולא חיוב בספיקא, ונפק"מ רבתי בין ודאי לספיקא ומדוע שתקו הפוסקים בזה, הלא דבר הוא, ד) הקשה הטו"א בחגיגה כ"ד ד"ה דאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף, והקשה דהכא מבואר דאפילו אם אמרינן דהתורה עשאה לכל מה שבכף אחת היינו דוקא בכלי שיש לה תוך ואם אין להכלי תוך אינה מצרפת, ואילו בפסחים מ"ח איתא בעא ר' ירמי' טבלא שאין לה לבזבזין מהו תוך כלי בעינן והא ליכא, או דלמא אויר כלי בעינן והא אירא תיקו, הרי חזינן דהגמ' מספקא בזה בכלי שאין לה תוך אם שייכה בצירוף ורוצה לומר דשייכה צירוף גם בכלי שאין לה תוך עכת"ד, ה) כתבו התוס' בחגיגה כ' ד"ה הכלי מצרף, הקשה הרב ר' אפרים רבפר"ק דחולין מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפילו מלא חרדל טמא, ומוכח מזה דאויר כלי חרס טמא, וקשה מנא לן דטעמא משום הכי הוא דלמא התם הוי טעמא משום צירוף כלי, ותירץ הר"י דלא מצינו צירוף לחולין יעוי"ש, - ותמוה הרבה האיך כתבו כ"כ בפשיטות דלא מצינו צירוף לחולין, הלא מצינו להדיא צירוף בחולין לענין חלה, וגם מבואר בירושלמי פר"ג דפסחים ה"ב וז"ל אמר רבי ירמי' בשם ר' זעירא שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי מצרפן יעוי"ש, - הרי מבואר להדיא דצירוף כלי מהני גם לדין חמץ לענין איסור ב"י וב"י אעפ"י שהוא חולין, והיאך כתבו התוס' דלא מצינו צירוף בחולין. ב ונראה דפעולת הצירוף בכלי מתחלקת לשתים, לחיובית, ולשלילית, לחיובית כיצד דבעינן שתהי' בכלי דוקא והכלי היא המאחדם והמאגדם, שלילה כיצד, היינו דלפעמים לא בעינן שתהי' בחיוב בכלי, רק בעינן שלא תהי' ההיפך היינו שלא תהי' מפוזר ומפורד באופן שהפיזור מבטל את הדבר מחשיבותו וממציאותו, וכשמונחים בכלי יצאו מתורת מפוזר, וממילא יש לזה חשיבות, - והחיובית ג"כ שתים יש בה, א) לעשות תורת מגע דהיינו תורת חיבור שהכלי תפעול צירוף וחיבור ביחד לעשותם נוגעים זה לזה, ב) לעשות פעולה ממשית בעצם הדברים לעשותם גוף אחד ממש דהיינו שהצירוף תפעול פעולת הדיבוק לעשותם דבק עצמי, - ולפי"ז איכא שלשה אופנים בפעולת צירוף הכלי, א) שהכלי עושה פעולת ההתכנסות גרידא דהיינו שהכלי מקבצן ומכנסן להחצאי שיעור למקום מיוחד, ב) שהכלי על ידיה מתחברים חלקים נפרדים, ועל ידי' נעשה פעולת הנגיעה זה לזה, ג) שהכלי על ידיה ועל ידי פעולת הצירוף שלה נעשו חלקים נפרדים כגוף אחד ממש, דהיינו שהכלי עושה בהם פעולת ההתדבקות לעשותם גוף אחד ממש, ובזה יבואר לנכון הסוגיא בעזה"י. ג והנה בהצטרפות שני חצאי שיעור לשיעור שלם בזה לא בעינן התחברות אמתי להיות גוף אחד ממש, וגם לא בעינן שיגעו שני חצאי שיעור זה בזה וגם אם אינם נוגעים זה בזה רק אם המה מונחים באופן אשר יש להם חשיבות ודעת האדם עליהן, בזה ודאי דיש להם דין שיעור שלם דע"כ דוקא אם המה מונחים במקומות שונות מפורדות, וגם אין דעת האדם עליהן להחשיבן אז אין להם צירוף, משא"כ אם המה מונחים במקום אחד בזה עצמו סגי להיותם נחשבים ביחד לשיעור שלם, וזהו שאמרו בירושלמי דפסחים דאם היו שני חצאי שיעור חמץ בבית אין הבית מצרפן, ואם היו בכלי הכלי מצרפן, דכיון דמונחים במקום אחד הרי המה שיעור שלם, ולא הוה מטעם שהכלי עושה אותם לגוף אחד, דהרי לא בעינן הכא שיהי' גוף אחד ממש, אלא בעינן שלא יהי' ההיפך דהיינו שלא יהיו מפוזרים ומפורדים, והכלי עושה מעשה הכינוס, ובזה נעשה לדבר חשוב בהיותם מכונסים מונחים ביחד במקום אחד, ולוא יצוייר פעולה זו בלא צירוף כלי, וגם בלא כלי כלל גם כן יש לחקור דאולי שפיר דמי, וזה מצינו שאמרו בירושלמי פר"ה דפסחים ה"ד וז"ל תמן אמר ר' ירמי' בשמם ר' זעירא שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי הכלי מצרפם, שחטו עליהן מהו, מאחר שאילו בתוך הבית ואין הבית מצרפם פטור, או מאחר שאילו בתוך הכלי הכלי מצרפן חייב יעוי"ש, והביאור בזה דבעי בירושלמי דכיון דכל עיקר צירוף שני חצאי שיעור לשיעור שלם תליא דוקא בחשיבותן של הדברים, ואם מונחים באופן שאין לומר עליהם תואר ביטול במציאותם או לבטל את חשיבותם, אלא מונחים באופן אשר בהכרח יש חשיבות של מציאותם בזה אולי נחשבים המה לשיעור שלם, ומזה הטעם כשמונחים השני חצאי שיעור בהכלי נחשבים המה לשיעור שלם ועובר באיסור גם כן כמו לענין חמץ עובר באיסור ב"י וב"י, והוא מפני שהבעלים תופסים במחשבתו באופן הזה, ולפי"ז אם שחט את הפסח על השני חצאי שיעור אפילו כשמונחים בתוך הבית, או בעזרה, שפיר יש לחקור דכיון דשחט להדיא בכוונה על השני חצאי והרי תופסם במחשבתו, וא"כ אולי זה דמיא כאילו מונחים המה בתוך הכלי, והיינו כמו שכתבנו דכיון דבהצטרפות החצאי שיעור לשיעור לא בעינן רק גדר התכנסות גרידא, זהו סברת הירושלמי וביאורו, ובאופן הזה הוי ג"כ הא דצירוף סל בחלה דהיינו דכיון דלא בעינן רק התכנסות למקום אחד והכלי עושה את פעולת מעשה הכינוס. ד והנה בהא דצירוף כלי במנחה לענין קמיצה דבעי הש"ס אם צירוף דאורייתא או דרבנן בזה לא סגי לן בהתכנסות החצאי השיעור למקום מיוחד גרידא, אלא בעינן גם כן נגיעה מפני שבעינן שתהי' העשרון כולו בנגיעה זה לזה שבעינן שיעשה מעשה הקמיצה מהמחובר דדרשינן ממנו מן המחובר, ולא כשהוא מפורד ואין חלקיו נוגעים זה בזה, ולכן מספקא להש"ס אם צירוף כלי הוה דאורייתא לענין זה שעל ידי הכלי נעשה מעשה הנגיעת החלקים זה בזה, וקרינן לה מחוברים והוי קמיצה מן המחובר, וכן מבואר הכוונה בתוס' לקמן ע"ז ד"ה והקריב ממנו, יעוי"ש, - נמצא דאין זה ענין להא דצירוף חצאי שיעור שלם, כמו דחלה וכדומה, דהרי הכא בעינן פעולת הצירוף שתועיל ביתרון כח דהיינו שתועיל גם כן לעשותם מחוברים ג"כ להיותם נחשבים לנגיעה ביחד זה לזה, ובזה מבעי להש"ס אם הפעולה הלזו אשר אנו דנין עלי' עתה אם היא מדאורייתא או מדרבנן. ה אמנם בהצטרפות הכלי לענין טומאה הוא באופן אחר לגמרי דהיינו שמלבד שהכינוס למקום מיוחד לא סגי לן, אלא גם תורת מגע החלקים אינו מועיל לן מאומה, דהרי לא סגי לן לטמא כל מה שבכף על ידי מגע גרידא, דהדי כיון שאיכא כמה גרגרים וכמה חלקים בכף ואילו אם נגעה הטומאה בגרגיר אחד או חלק אחד, דאם אמרינן ד דפעולת הכף שעושה אותם לפעולת המגע דהיינו לומר שכולם נוגעים זה בזה, וכיון שאיכא כמה חלקים או גרגרים, והטומאה נגעה באחת מהן א"כ הרי זה ראשון, והגרגיר שאצלו סמוך לו אפילו אם נותנין עליו תורת מגע מ"מ לא הוה יותר משני לטומאה דהרי אין לנו לומר תורת מגע שהוא נגע בטומאה עצמה, כיון שבאמת לא נגע בהטומאה, וע"כ שדי לנו אם אנו אומרים שתורת מגע עליו שנגע בהגרגיר הסמוך לו ביותר, וממילא לא הוה אלא שני לטומאה, וממילא הגרגיר שאחריו שלישי, ואחריו רביעי ותו לא, וא"כ לא יצוייר שתהי' כל שבכף אחת לענין טומאה, וע"כ אם מדאורייתא אמרינן דהתורה טימאה לכל מה שבכף על ידי צירוף הכלי, היינו דכוונת התורה בזה דהכלי עושה פעולה יתירה מהא דכתבנו לעיל אלא על ידי פעולת הצירוף כלי נעשה הכל כל מה שבכלי כגוף אחד מחובר ממש, ולא בעינן נגיעה בפועל להטומאה אלא אם רק מונחים ביחד בהכף אז נעשים אחד ממש עם הטומאה והכל טמא, נמצא דלא סגי הכא במגע גרידא, אלא בעינן ג"כ חיבור להיות מחובר ממשי כגוף אחד לכל מה שבכף. ו זבחים ק"ה בעא מיני' רבי זעירי מרבי אמי ב"ר חייא ואמרי לה מר' אבין בר כהנא, הא דתנן חיבורי אוכלין על ידי משקין חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני. או לא, וכתב הכס"מ בפרי"א מה' אבוה"ט ה"ו דהרמב"ם מפרש האי בעי' הכי אם חשיבי שני אוכלין המחוברים יחד על ידי המשקין להיות כגוף אחד, ואם נגע שרץ באחד מהן הוה להו תרווייהו ראשון והנוגע באוכל אשר מצד השני ג"כ הוי שני כדין הנוגע באוכל אשר בו נגע השרץ ממש, או דלמא אעפ"י שהמשקה מחברם, מ"מ זהו דוקא לענין עצם הטומאה להיות האוכל אשר בצד השני ג"כ טמא' אעפ"י שלא נגע בו השרץ, אבל אינו נחשב כאילו נגע בו השרץ ממש, ודינו שנחשוב אותו כאילו נגע באוכל אשר נגע בו השרץ דהוי איהו שני, והאוכל הנוגע בו הוי שלישי עכת"ד יעוי"ש, ושם פליגי הרמב"ם והראב"ד לדינא דלהרמב"ם הוי ספיקא דדינא מפני שסבר דלא איפשטא בעי' זו, והראב"ד סבר דבעי' איפשטא לדינא דאין מונין בו ראשון ושני, והאוכל שבצד השני אעפ"י שטמא הוא מהמגע שנגע האוכל הראשון בשרץ והאוכל השני נתטמא ממנו ע"י החיבור דמים, מ"מ לא הוי אלא שני לטומאה ולא ראשון והיינו דכיון דאינו טמא רק מפני החיבור המלאכותי דהיינו ע"י המים, ולא הוה חיבור טבעי להכי דינו כשני לטומאה ולא ראשון, מבואר מזה דחיבור מלאכותי לא מהני רק לענין להתטמא, אבל לא להיות דינו כדין מגע בפועל להיות ראשון לטומאה, והיינו שתורת מנע עליו גרידא, דהיינו מגע כאוכל הסמוך לו כמו שנתבאר לעיל, וה"נ בנידון דידן בצירוף כלי גם כן יש לומר דכיון דהחיבור של הכלי הוה חיבור מלאכותי ולא חיבור טבעי, שפיר יש לומר דלא נעשה מחובר ממש להיות גוף אחד, אלא תורת מגע עליו גרידא דהיינו נגיעה של אוכל באוכל, וכיון שמצינו דכל מה שבכף טמא ע"כ צריך לומר דתורת חיבור ממש עליהם ונחשבים לגוף אחד ממש. ז והנה בעשרון שחלקו והניחו בביסא לענין דין קמיצה דסני גם בנגיעה גרידא נגיעה של אוכלין באוכלין יש לדון אם היו שני החלקים המונחים בה בביסא בהפסק אויר ומשקה מחברם [בהפסק שביניהם] דבאופן זה לכו"ע קומצין מזה על זה כיון דלכו"ע תורת מגע הכא דהיינו נגיעה של אוכלין באוכלין וזה סני בקמיצה, משא"כ בטומאה דבעינן חיבור טבעי ממש והצירוף הכא עושה פעולה חזקה ביותר כמו שכתבנו לעיל. ה ובאופן פעולת הצירוף דטומאה שכתבנו סבר רב כהנא בחגיגה כ"ג דצירוף כלי דרבנן, והיינו דסבר דהתורה לא עשאם לחיבור טבעי ממש, ורק רבנן עשאום לחיבור טבעי לטמא כל מה שבכף, ובזה כתבו התוס' בשם הר"י דלא מצינו בתורה צירוף כזה בחולין, דאעפ"י שמצינו צירוף סל בחלה וכן לענין חמץ כמו שכתבנו, אמנם אינו ענין לנידון זה, דהתם אינו עושה הכלי אלא פעולה של כינוס גרידא כדלעיל, משא"כ הכא לענין שתעשה הכלי פעולת החיבור לעשותם לגוף אחד זה לא מצינו בחולין, ובזה ניחא ג"כ הא דפשיטא להש"ס בחגיגה כ"ד, דאם אין להכלי תוך דאין הכלי עושה פעולת הצירוף, דהיינו דכיון דאין לו תוך אינו עושה פעולת הצירוף לעשותם לחיבור טבעי ממש כגוף אחד, והסברא מחייבת כי לפעולה כזו בעינן דוקא כלי שיש לה תוך, משא"כ בצירוף סל לחלה שפיר יש לומר דלא בעינן כלי שיש לה תוך, מפני שכיון שסגי לן במעשה התכנסות גרידא, ולהכי שפיר מספקא לי' לר' ירמי' שם בפסחים מ"ח אם בעינן בסל לענין צירוף חלה כלי שיש לה תוך, מטעם דכיון דסגי לן במעשה התכנסות גרידא ופעולה זו נעשית גם בכלי שאין לה תוך, ורק מספקא לי' אולי דין הוא בכלי דבעינן תוך הכלי, ואין זה ענין לנידון דידן, ורב כהנא גופי' דסבר שם בחגיגה דצירוף מה שבכף לא הוה אלא מדרבנן גרידא זהו דוקא בצירוף דטומאה, דבעינן חיבור ממש, משא"כ הכא במנחות בעי רב כהנא שפיר אם מועיל צירוף כלי לענין דין קמיצה כיון דהכא סני אם הצירוף מועיל לעשות תורת מגע אוכל באוכל, ובזה מספקא לי' שפיר אם מהני גם מדאורייתא להיות מועיל הצירוף לעשותם לתורת מגע אוכלין באוכלין, ומיושב קושיות התוס'. ט התוס' תירצו הכא דרב כהנא גופי' מספקא לי' אם צירוף כלי, בהא דעשה לכל מה שבכף אחת, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן יעוי"ש, ויש לבאר כך, דהנה זה ברור לרב כהנא דאם התם בכף הוה מדאורייתא כל מה שבכף אחת, והיינו דהתורה עשאה את כל מה שבכף כגוף אחד מחובר ממש, דאז פשיטא שגם הכא לענין קמיצה מהני צירוף מק"ו כמובן, אמנם אם שם לא אמרינן צירוף מדאורייתא אכתי אין להוכיח לדין דהכא, דשפיר יש לומר דשאני הכא דכיון דלא בעינן אלא תורת מגע אוכלין באוכלין ושפיר מצטרפי על ידי הכלי, נמצא לפי"ז דאפילו אם סבר רב כהנא דהתם בטומאה הוה דרבנן, מ"מ הכא מספיקא לא נפיק עדיין שפיר קומצין זה על זה ובזה לא נפשטא הבעי'. י וגם הרמב"ם ע"כ מפרש סוגיא זו הכי, וא"כ אעפ"י שפוסק באבוה"ט דצירוף מה שבכף לא הוה אלא מדרבנן, מ"מ עדיין מספיקא לא נפיק הכא לענין קמיצה שלא תועיל הצירוף שבכלי לעשות תורת מגע עליהם, ולהכי פסק הכא לענין קמיצה דספיקא הוה, וכל זה הכא דבעינן לכהפ"ח תורת מגע ולא בצירוף שני חצאי שיעור דסני בהתכנסות גרידא ולהכי הכא בקמיצה ספיקא הוה אם צירוף מהני וזה ברור בעזה"י. יא הושיט טבו"י אצבעו ביניהן מהו אמר להו אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כלי חרס בלבד, וקשה דלשיטת הרמב"ם דפסק בפר"ח ממו"מ ה"ד דזב שהושיט ידו לאויר כ"ח לא נטמא הכ"ח מטעם דנדה וזבה אינה מטמאה לאברים דלפי"ז מאי קאמר אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כ"ח בלבד, וקשה דהלא אפילו אם מטמא מאוירו, הכא אינו מטמא מטעם דאין טומאה לאברים, דזה ודאי דלאו דוקא נדה וזב אלא כל הטמאים כן הדין, - וחכם אחד העיר לי בזה, - הנה ודאי כן הדבר דלאו דוקא נדה וזב אלא כל אדם טמא כשבא לטמא מאוירו של כלי והוא בלא נגיעה דזה לא הוי אלא טומאת אברים, - ובאדם לא שייך טומאה לאבר, דהביאור דהאדם מטמא, ובנגיעה הרי יש כאן טומאה דאדם, אבל באבר לא שייך טומאה, דע"כ גבי אדם לא הוי אלא דין טומאה, והדבר מובן בסברא, אמנם כל זה לא שייך הכא לסוגיא דידן כאשר יבואר. יב דהנה בזה דקאמר מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן, ביאור הדברים דהצירוף עושה נגיעה אף בלא חיבור, והיינו דהכח הצירוף עושה אותם כאילו הם נוגעים זה בזה ממש, - ודין צירוף פועל פעולת הצטרפות אף בלא נגיעה בפועל, - והרי זה נחשב לגוף אחד לענין טומאה אף בלא נגיעה, וזה מבואר בפירש"י כמבואר, - ולזה בעי הכא דהושיט ידו לביניהן מהו, - ביאור הדבר דכיון דאמרינן דהצירוף כלי עושה אותם לגוף אחד, - וכשנגע הטבו"י בחדא נטמאת האידך, מטעם דנחשבות לחדא. - וא"כ גם כשהושיט אצבעו ביניהן, אפשר דנחשב כאילו נגע האצבע בשתיהן כחדא ושתיהן טמאות, - ומה לי אם נטמאת אחת בראשונה אמרינן דגם השני' טמאה, והאויר לא נחשב הפסק, - משום דגדול כח הצירוף שעושה אותם אחת, וא"כ עד כמה גדול כח הצירוף דהאויר הפנוי נחשב כאילו מילאוהו החתיכות, ר ולפי זה גם כשהושיט טבו"י אצבעו להאויר הזה שבין שתי החתיכות יש לנו לדון כאילו נגע בהחתיכות עצמן, ועל זה השיב כי לא מצינו טומאת אויר אלא לכ"ח, ביאור הדברים כי לא נאמרה כל עיקר תורת צירוף אלא רק כשנוגע טומאה בדבר גוש, שאז אמרינן דבאופן שנחתה טומאה למה שבכלי דאז עושה הצירוף פעולתו אשר הטומאה התפשטה בכל מה שבכלי, אבל לא אמרינן דהצירוף עושה פעולת הכנסה לטומאה, והיינו דלא אמרינן שעל ידי הצירוף נכנסה טומאה להכלי, ואדרבה אמרינן דאין טומאה לאויר, ואין כאן טומאה כלל, - וממילא שאין כאן צירוף, קצרו של דבר דע"י הטומאה אמרה תורה צירוף, אבל לא אמרה תורה צירוף אשר עי"ז תבוא טומאה, ובשלמא אם היתה כ"ח דהטומאה לא בעי נגיעה מצד עצמה, וגם בלא צירוף נטמאו שתיהן, אבל כיון דבעינן נגיעה, ובאופן זה הצירוף אינו עושה נגיעה. יג ובזה אתי שפיר הסוגיא משום דהבדל יש בין אם אינו מטמא מאויר מצד שאין בזה כלל טומאת אויר, לבין אם יש בזה טומאת אויר רק הכא אין כאן טומאת אויר מצד שהוא טומאת אבר, ואין בו טומאת אויר, - והוא דאם מיירי הכא באויר שמקבל טומאה מאויר, ורק החסרון מטעם אבר שהביאור בזה דחסר בזה נגיעה, - הנה הכא לא שייך זה והוא מטעם דהצירוף כלי נחשב כאילו נגע בשתיהן ממש, - ואין זה אברים אלא נגיעה בפועל, ולהכי אמר לו שאין כאן טומאת אויר, ואין הצירוף כלי להביא טומאה דהתורה לא אמרה צירוף רק כשיש טומאה, אבל לא כשאין כאן טומאה, - ובזה מיושב אטו בני ר"ח לא ידעו שאין מיטמא מאוירו אלא כ"ח, והלא משנה מפורשת היא חולין כ"ה, אלא הכוונה כמו שכתבנו. יד עוד ראי' לזה מהסוגיא עצמה, - דהנה דהנה לפום הס"ד דיש טומאה לאויר גם לשארי כלים, א"כ תיקשה לפי"ז בהא דהושיט אחד לביניהן ונגע כבו"י בזה שביניהן, ואמר בזה רב כהנא דאין כאן טומאה מטעם דכיון שאין צריך לכלי אין הכלי מצרפן, וקשה מדוע לא נטמאו שתיהן מטעם אויר, דהרי דל מהכא החתיכה שביניהן, הרי עכ"פ לא גרע זה מאילו הושיט אצבעו לאויר הכלי, - ואף שיש לדחוק ולומר דמיירי שהיתה הביסא בקודש, והנגיעה היתה למעלה, ולא בא האצבע לאויר הכלי, - אבל דוחק הוא, - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר, דע"כ זה ידעו דאין כאן טומאת אויר כלל, ורק הבעי', אם יש לדון בזה מטעם נגיעה כח הצירוף, - והנה התם כיון שאמר לו רב כהנא דאין צירוף יען דמה שאין צריך לכלי אין הכלי מצרפן, א"כ פשיטא שאין כאן טומאה, ורק בהושיט אצבעו ביניהן בעי מטעם דשייך בזה צירוף, וכמו שנתבאר. בדין שבע לה טומאה א בעי רבא עשרון שחלקו והניחו בביסא וחזר טבו"י ונגע באותו טמא מהו מי אמרינן שבע לה טומאה, או לא, א"ל אביי מי אמרינן שבע לה טומאה והתנן סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, אר"י וכי באיזה מדרס נגע זה, אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב, ופריך הגמ' וכי נגע בו הזב מיהא טמא אמאי לימא שבע לה טומאה וכו' ומסקנא דהתם בבת אחת, והכא בזה אחר זה, - מבואר דדוקא בב"א אמרינן דחלה טומאה, משא"כ בזא"ז אמרינן שבע לה טומאה, ולא אתי טומאה וחלה על טומאה, ויש לעיין עיקר הדין דפליגי אם אמרינן שבע לה טומאה, לכאורה פלוגתא זו דאמוראי כבר פליגי בזה תנאי ר"ט ור"ע במס' שמחות פר"ד הט"ו והובא בתוס' נזיר מ"ב ושבועות י"ז הי' עומד וקובר מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר וכו', פירש הר"ז לא יטמא, נטמא באותו יום ר"ט מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו יום ד"ה שהוא חייב, מפני שהוא מוסיף טומאה על טומאתו יעוי"ש, - מבואר דבאופן שליכא הוספת טומאה פליגי ר"ט ור"ע אם יש חלות טומאה על טומאה, - וא"כ תמוה מדוע לא הוזכר בסוגיא דשייכא פלוגתא זו דאמוראי לפלוגתא דתנאי.

ב והנה לכאורה אפשר לומר דשאני הכא בעשרון שחלקו והניחו בביסא וחזר טבו"י ונגע באותו טמא דאז אם אמרינן דחלה טומאה בתרייתא על הטומאה קמייתא, א"כ יהי' הוספה ג"כ דהרי בנגיעה בתרייתא יתוסף טומאה על החלק החצי' מעשרון שהי' טהור עד עכשיו, ולפי"ז תיקשה ביותר על סוגיא זו דמה פליגי בזה אם אמרינן שבע לה טומאה, הלא כיון שאיכא הכא הוספה בנגיעה בתרייתא, ובמקום דאיכא הוספה לכו"ע בין לר"ט ובין לר"ע אמרינן דחיילא טומאה על טומאה, אבל ליתא לפרש הכי דהכא אין לדון הוספה כיון דלא מצי אתיא טומאה וחיילא על החצי העשרון השני' רק אם אמרינן מקודם דחיילא טומאה של נגיעה שניי' וחיילא על החצי העשרון הראשון שכבר נטמא, ואם אמרינן דבאמת שבע לה טומאה, והנגיעה בתרייתא לא חיילא על נגיעה דטומאה שמכבר, ממילא ליתא הוספת טומאה מאומה, וא"כ צריכין אנחנו לדון על הסיבה שמקודם, ואין דנין מהמסובב על הסיבה, ומצינו בדוגמא הא דכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפר"ג דכריתות מ"ג וקורא לזה נקודה הנפלאה דכתב שם דלהכי לא אמרינן דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף משום דכל כולל צריך לומר מגו דחל על זה חל על זה, וצריך לחול מקודם על הכולל, ונודע דהנאה מכלל אכילה, וא"א לתפוס בדבר המאכל איסור הנאה רק אם חל מקודם איסור אכילה, והיאך תאמר מגו דחל על הנאה חל אח"כ על אכילה, דטרם תאמר איסור הנאה צריך אתה להסכים מקודם על איסור אכילה, מלבד בהקדש הוי איסור הנאה איסור מוסיף יען דשם אינו נאחז איסור הנאה באכילה דבהקדש חל איסור הנאה אף בעצים ואבנים של הקדש דלא שייך גבייהו אכילה עכת"ד יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו דלא שייך הוספה בשביל המסובב שאח"כ כיון שמקודם צריכין לדון על הסיבה, ובסיבה ליתא שום הוספה, אבל זה תיקשה דהלא כבר פליגי בזה תנאי ר"ט ור"ע ויש לפסוק כר"ע אף במקום ר"ט כמו"ש הרא"ש בסנהדרין פר"ד אות ה' יעוי"ש וא"כ אית לן לומר שבע לה טומאה, ולא אתי טומאה וחיילא על טומאה במקום דליכא הוספה בנגיעה בתרייתא. ג וגם פסקי הרמב"ם תמוה דאילו בטו"מ פוסק דטומאה חלה על טומאה אפי' בליכא הוספה כמבואר בפר"ה דנזירות הי"ז דפסק בנזיר שנטמא וחזר ונגע במת חייב שתים, הרי חזינן דסבר דלא שייך שביעה בטומאה וחלה טומאה על טומאה, ואילו בפרי"ב מאבוה"ט ה"י פסק בהאי בעי' דביסא דספק הוי אם חלה טומאה על טומאה, והנה לכאורה אפשר לומר דשאני במת דאיכא הוספה בנגיעה שניי' לענין טומאה בחיבורין, דהרי בשעה זו שנונע במת אם יגע איש אחר בו ג"כ יטמא טומאת שבעה, והמל"מ כתב בפר"ה מטו"מ דזהו כוונת התוס' בנזיר מ"ב יעוי"ש, אמנם כל זה אתי שפיר אם אמרינן דטומאה בחיבורין הוי דאורייתא, - משא"כ הרמב"ם דסבר הטומאה בחיבורין לאו דאורייתא כמבואר בכס"מ פר"ה דטו"מ ה"ב יעוי"ש, וא"כ ליכא בטו"מ שום הוספה בשחזר ונגע במת באותו יום עצמו, וא"כ מבואר דסבר הרמב"ם דטומאה חלה על טומאה אפי' בלעדי שום הוספה, וא"כ תמוה מדוע פוסק בבעי' זו דביסא דספק הוי אמ אמרינן שבע לה טומאה. ד ונראה לחלק בין הנושאים ולומר דלא דמי זל"ז, והוא דהנה בטו"מ נראה דעיקר טהרתו בהשבעה ימים שהמה ימי טהרה, והטבילה והזאה המה בגדר תנאי להטהרה של הז' ימים, עי' תוס' קודושין ס"ב ד"ה בשלמא לר"מ, ולא דמי לשארי טמאים שעיקר טהרתן תלוי דוקא בטבילה, ואין הזמן ענין טהרתו, ולפי"ז בטמא מת הנה תיכף כשפורש מהמת, הנה ברגע זה תתחיל הטהרה לבוא, וזה מבואר בירושלמי פ"ג נזיר ה"ה ר"א לא בו ביום בעי' קמי' רב ואין טעון הזאה שלישי ושביעי א"ל התורה קרת לפורש מן הקבר טהור שנא' אחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו יעוי"ש, וחזינן מזה דהטהרה מתחלת תיכף מזמן פרישת הטומאה, ור"ט ור"ע דפליגי שם, סברתם דנחלקו בעצם האיסור בלאו של טו"מ, והיינו דבטו"מ כתיב,על כל נפשות מת לא יבוא" והביאור בפשט הכתוב דלא יבוא היינו שלא יכניס עצמו למו"מ, נמצא דעיקר האיסור הוא על שמכנים עצמו לטומאה ולא על עצם הטומאה בא הלאו, ופליגי ר"ט ור"ע בזה, דר"ע סבר דאין לחייבו רק אם מוסיף טומאה על עצמו ג"כ דהיינו שתנאי הוא דאיכא בלאו זה דאינו חייב רק כשמכניס עצמו לטומאה וגם מוסיף טומאה על טומאתו, אז דוקא קרינן בי' לאו ד"לא יבוא", ור"ט סובר דגם בשאינו מוסיף טומאה על טומאתו ג"כ שפיר קרינן בזה שעובר על הלאו דלא יבוא במה שמכניס עצמו לטומאה, דכיון דתיכף כשפירש מן המת הרי התחילה הטומאה להיות פורשת ממנו והטהרה התחילה לבוא מאיליה, - ועתה שחזר ונגע במת אחר, הרי הכניס עצמו בטומאה, דהרי לפי מה שנוגע עכשיו במת הרי מעכב לטהרה שתבוא, והטומאה אינה הולכת ממנו, יען שגם עתה נוגע הוא במת עדיין, ובאופן הזה לא יטהר לעולם אם לא יפרוש עצמו מהטומאה, ומטעם הזה שפיר קרינן בו בא אל הטומאה, ועובר בלאו וחייב, - ושפיר קרינן בזה הלאו דלא יבוא, זהו סברת ר"מ, ולהכי חייב מלקות לר"מ על נגיעה בתרייתא, ולא שייך שם שבע לה טומאה, משא"כ הכא בהאי דינא דביסא דמיירי באוכלין שהטומאה בהם בגדר נצחית, דלעולם לא תפיק הטומאה מהם, ואין להם מהרה לעולם, בזה שפיר איכא לספוקי אם חלה טומאה על טומאה, בין לר"ט ובין לר"ע, דלר"ע איכא לספוקי דלמא דוקא התם בטו"מ סבר דהתורה לא חייבה מלקות רק אם איכא הוספה דטומאה דאז קרינן בו הלאו דלא יבוא, משא"כ בלא הוספת טומאה לא שייך בזה לאו דלא יבוא, אבל בעצם חלות טומאה על טומאה שפיר מצינן למימר דסבר דטומאה חלה על טומאה אפי' בלעדי הוספה, וגם לר"מ איכא לספוקי דדלמא דוקא התם סבר ר"ט דשפיר קרינן בזה הלאו דלא יבוא מטעם שברגע זו שנוגע במת בפעם שניי' מעכב הטומאה אצלו שאינה פורשת ממנו, ומעכב הטהרה מלבוא, וסבר דגם בזה קרינן הלאו דלא יבוא, וזה עצמו שמעכב הטהרה מלבוא הרי"ז הוספה דטומאה, אבל בהא דביסא שליכא סברא זו דהרי בלא"ה הטומאה אינה הולכת מהאוכלין, וא"כ שפיר י"ל הכא שבע לה טומאה, ולא חיילא טומאה שניי' על טומאה הראשונה, נמצא דהוי הכא הספק אליבא דכו"ע. ה והא דפשיט הכא אביי מהא דסדין אעפ"י שלפי"ז יש לחלק ולומר דהנה בהא דסדין שאין טומאתו נצחיות, דהרי יש לו טהרה במקוה ובנגיעה בתרייתא הרי מעכב הטהרה מלחול ולא דמי לאוכלין שבביסא, דאין לה טהרה עולמית, ליתא דדוקא בטו"מ שייך לומר בזה דכיון דמעכב הטהרה מלבוא, והתם הטהרה כבר התחילה לבוא תיכף כשפירש מן המת הקודם להכי שפיר י"ל דזה נקרא הוספת טומאה, והיינו כמו שכתבנו דבטו"מ, עיקר הטהרה תלוי' בימים, ולהכי שייך לומר דתיכף כשפירש מן המת כבר הטהרה ממשמשת ובאה, והטומאה הולכת, משא"כ בסדין שעיקר טהרתו במקוה, וכל זמן שלא טבל הרי הטומאה בתקפה, ושפיר קרינן. שבע לה טומאה, - ומדחזינן דטמא טומאת מגע מדרס ע"כ חזינן דאתי טומאה וחיילא על טומאה ולא אמרינן שבע לה טומאה, וגם אם יש איזה יתרון של תקיפות טומאה לאוכלין מהא דסדין, אמנם מדחזינן שאתי טומאת מגע מדרס שהיא טומאה קלה לגבי מדרס עצמו דהוי אב הטומאה, וטומאת מגע הוי ראשון לטומאה, ואתי טומאת מגע שהיא טומאת קלה וחיילא על טומאה חמורה, א"כ פשיטא דאתי באוכלין נגיעה בתרייתא וחיילא על נגיעה הראשונה שטומאתן שוה, דהרי אפי' אם נחליט דטומאה שבאוכלין יותר תקיפה ואלימא, מ"מ מדחזינן שטומאה קלה חלה על טומאה חמורה בטומאה שיש לה טהרה, א"כ כש"כ שאתי טומאה וחיילא בטומאה שהיא שוה לראשונה, אפי' בטומאה שהיא יושבת בתקיפות יתירה כטו"א שהטומאה היא נצחיות, ורבא השיב דשאני בין טומאה דבבת אחת, כהא דסדין לטומאה שבזה אחר זה, כהא דביסא, ולהכי הוי ספק בהא דביסא. ו ואין להקשות היאך מביא אביי ראי' מהא דסדין דלא אמרינן שבע לה טומאה מהא דטמא מגע מדרס כשנעשה מהסדין וילון, דהלא מאי ראי' היא, דהלא מצינו גם באיסורין שאין איסור חל על איסור, ומ"מ אמרינן דהאיסור האחרון מתלא תליא וקיימא, וכשהלך איסור הראשון, בא איסור האחרון וחייל, עי' יבמות ל"ב, וה"נ אית לן לומר בסדין שהי' טמא מדרס וגם מגע מדרס, רק המגע לא היתה לה יכולת לחול מפני טומאת מדרס, אבל כשנעשה וילון וטהור מטומאת מדרס אתי טומאת מגע וחיילא [ובספר קר"א עמד בזה בצ"ע] אמנם אתי שפיר, דאין זה דמיון לאיסורים, - דבאיסורים דהוי איסור גברא הרי בודאי עצם האיסור חל על האדם, דהרי האיסור איתא בתורה, ורק על הדבר הנאסר, אינו יכול לחול מטעם דאיסור הראשון מונע אותו מלחיל, ולהכי כשנפקע האיסור הראשון והלך לו, בא האיסור האחרון, אשר ישנו בעולם, וחיילא, משא"כ בטומאה דאנו דנין על החפץ אם נטמא בנגיעה זו, ואם אמרינן דהנגיעה זו לא הכניסה טומאה, א"כ הרי הלכה נגיעה זו לאבדון, וליתא במציאות העולם, וא"כ היאך תחזור אח"כ לתחי' להיות נגיעה ולעשות טומאה, [וכזה מבואר בר"ן נדרים י"ז לענין נזירות] ושפיר הוכיח אביי מזה דלא אמרינן שבע לה טומאה לפי סברתו דלא מחלק בין בב"א לזא"ז, ושפיר פוסק הרמב"ם כרבא דספיקא הוי אמרינן שבע לזה טומאה. ז והנה בטומאה יוצא מגופו לא אמרינן שבע לה טומאה כמבואר בתוס' חולין ע"ב בשם הרב ר' שמשון יעוי"ש, ונראה ראי' לזה מהא דמצינו נדה ל"ה דטומאת זיבה חלה על מצורע, אעפ"י שהתם ליתא הוספה בהטומאה, וע"כ משום דזיבה הוי טומאה שיוצאת מגופו, ומה"ט בעינן קרא להא דאין מסגירין את המוסגר בנגעים כמבואר בר"ש בפ"ג דנגעים מ"א דילפינן זאת מהקרא, וע"כ דאי לאו הקרא הו"א דאתי טומאת נגע בתרייתא וחיילא על טומאת נגע קמייתא, והיינו דלא אמרינן שבע לה טומאה בטומאה היוצאת מגופו, - ומסופקני לענין דיעבד אם הסגיר את המוסגר אם אהני מעשיו, ולשון התו"כ דאמר אין זקוק להסגיר משמע לכתחילה והרמב"ם בפר"ט מטו"צ ה"י כתב בלשון אינו רשאי יעוי"ש, משמע דרק משום דררא דאיסור יש בזה, ולענין דיעבד יש לעיין דאולי מהני, ואולי תליא בפלוגתא דאביי ורבא אם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אם עביד, אם מהני, - אבל לפי"ז תיקשה א"כ איכא נפק"מ בין אביי ורבא, ושם בתמורה לא משכחינן נפק"מ בין אביי ורבא. ח ובזה יש להעיר בהא דכתב בש"ש ש"ה פר"ד להוכיח מדברי ר"ת כתובות ע"ה דמחזיקין מאיסור לאיסור מהא דכתב דמיירי דנזקק מטומאת וכו' יעוי"ש, ובאמת יש לחלק דשאני טומאת נגעים דלא אמרינן שבע לה טומאה, וממילא שייכא חלות טומאה על טומאה, וממילא כחדא נינהו, ושני' בראשונה מישך שייכא, - משא"כ באיסורין דקיי"ל א"א חע"א, וביותר בדין אין מחזיקין מאיסור לאיסור, דהאיסור האחרון יבוא אחרי עקבות הראשון דהיינו באופן שהראשון הלך, ואז יבוא השני במקומו, דשפיר שייך לומר בזה אין מחזיקין מאל"א, ואין זה שייכות להא דטומאת נגעים, וכאשר ביארנו. א דף כה עון טומאה שהותרה מכללה בציבור, - האי הותר מכללו היינו שגם דין הקרבה איכא בזה, ומותר לכתחילה וגם מצוה איכא, דבלא"ה לא שייך הותר מכללו, - ובזה יש לדייק הא דכתבו התוס' בד"ה הא דקומץ גם כן הותר מכללו מטעם דאין בו משום פיגול, - וזה תמוה, דהתם בודאי אסור להקריבו מטעם דעכ"פ יש בו פסול, - והנה במנחת כהנים ומנחת נסכים דליכא קומץ כלל אפשר דבזה אין שום פסול, - ועי' במל"מ בפר' י"ח מפסוה"מ הלכה ז'. ב שהותר מכללו בבמה, ופירש"י שנאסר יוצא במשכן הותר בבמות נוב וגבעון דאין שם קלעים, ויוצא דנאסר במשכן וכו' יעוי"ש, - והנה עיקר כוונת רש"י לפרש דלא שייך הותר מכללו רק אם בתחילה הי' בכלל איסור, ולהכי פירש דאיסור יוצא הי' במשכן, ואח"כ הותר בנו"ג, - אבל עיקר דברי רש"י דפירש דלא הוי איסור יוצא בנו"ג תמוה טובא, הא איתא להדיא במשנה בפר' בתרא דזבחים בגו"ג ק"ק נאכלים לפנים מן הקלעים, והיינו דפסול ביוצא, וגם היאך כתב רש"י דלא הי' קלעים בנו"ג, דא"כ היאך יפרש הא דנאכלין לפנים מן הקלעים, והנה ראיתי להתויו"ט שעמד בזה בתמי'. יעוי"ש, - והנה יש להוסיף עוד להקשות דבתוספתא דשלהי זבחים חשיב בהדיא עוד חילוק שבין במה גדולה לבמה קטנה לענין יוצא דפסול בבמה גדולה ואין יוצא בבמה קטנה, וא"כ נו"ג ע"כ יש בהו פסול יוצא. ג והנכון בזה דכוונת רש"י על קדשים קלים שאין להם דין יוצא כלל גם בנוב וגבעון, והיינו דהקרבנות הקריבות בבמ"ק אין להם דין יוצא גם כשנקרבו,בבמה גדולה בנו"ג, - וכוונת רש"י דבמשכן שנאסרו הבמות, אז הי' דין יוצא גם של קדשים קלים, כדילפינן בפסחים פ"ב מהן לא הובא את דמה, - וע"כ כוונת רש"י להסוגיא דשם שמסיק דגם בקדשים קלים כן הדין, והנה התויו"ט מפרש בסוגיא הכא דהכוונה בקדשים קלים, אבל נראה דגם כוונת רש"י כן וכמו שפירשנו. ד תוס' ד"ה ואימא וא"ת ואימא עון דמחוסר זמן כגון תוך ח' שהותר מכללו בעופות כדאמר בחולין כ"ב דבני יונה כשרין משיעלעו וכו' יעוי"ש, הנה מבואר מדברי התוס' דאין פסול מחוסר זמן לעופות, - אמנם דעת הרמב"ם בפר"ג מאי"מ ה"ט דחסרון זמן פוסל בעופות, אבל אפשר דכוונת הרמב"ם מחוסר זמן היינו קודם שיעלעו דהיינו טרם שתצא דם בתלישת הגדפא, וזה השיעור מבואר שם ברמב"ם ה"ב, אבל כוונת התוס' מחוסר זמן היינו קודם ח' כמו דדייקו התוס', - ובזה אפשר דגם הרמב"ם מודה דזה אינו פוסל, וגם משמע כן מדלא הזכיר הרמב"ם פסול זה דחסרון ימים בעופות, משמע דכשרים גם בתוך ח', וגם מדויק בלשון הרמב"ם שכתב שלא דגיע זמנן, דמשמע זמן השייך להן ולא זמן אחר. ה עמוד ב על מה הציץ מרצה וכו' והנה חשיב גם דם, אבל הרמב"ם השמיט בפר"א מפסוה"מ הל"ד טומאת דם, והיינו דסבר דאין דם קדשים מקבל טומאה, ובעיקר הסוגיא מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף צ"ב. ו ורמינהו על מה הציץ מרצה וכו', וקשה טובא דהלא שפיר יש לומר דכיון דביבמות מוקמינן ברייתא דלעיל הא דתני במזיד לא הורצה, היינו שלא להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, א"כ אפשר דהכא הכוונה לענין כפרה, - ומצאתי שהעהיר בזה בטהרה"ק, ומה שכתב דלמא מיירי הכא לענין כפרה, תמוה, דהלא ע"כ מיירי הכא לענין כפרה דוקא, דהרי קתני בשר, וזה דוקא לענין כפרה, דהרי הבשר טמא תמיד אסור באכילה כשנטמא, וכל עיקר הוא לכפרה, דע"י הציץ נחשב דיש בשר, ועי' בשימ"מ, אבל באמת קושיא זו נכללת בקושיות התוס' שם ביבמות צ' ד"ה והא הכא, - ואפשר דתליא אם הציץ מרצה על אכילות. ז אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו' במזיד אין תרומתו תרומה, ביבמות פ"ט פריך הגמ' מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה וכו' וכי בי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, והקשו התוס' בד"ה שהפקר מדוע לא נימא דמשום הפקר בי"ד, והוי אינו שלו בשעת הפרשה וכו' יעוי"ש, והנה קשה דגם אם הוי הפקר גם כן הוי תרומה, לפי מה שמבואר בירושלמי פר"א דתרומות, ונראה דשאני הכא דאפילו אם אמרינן דיכול לתרום בשל הפקר, הכא שאני דלא הוי הרמה מצד עצמה, והיינו דחסר בזה כוונה להרמה, דהרי הוא נתכוון לתרום בשלו, ונעשה הרמה בשל הפקר, והוא לא נתכוון לזה, והוי כעין מתעסק, ומזה ראי' דלא מהני הפרשה שהיא כעין מתעסק, ולא הוי הקדש ותרומה באופן מתעסק. ח מאן שמעת לי' דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ר' אליעזר, וקתני דמרצה ציץ על אכילות, וקשה לפי מה שכתב הלח"מ בפר"א מפסוה"מ דיש הבדל בין ציבור ליחיד לשיטת הרמב"ם, והיינו אף שהרמב"ם פסק בפר"ד מביא"מ דאין ציץ מרצה על אכילות, ומ"מ פסק בפר"ה מתו"מ כחכמים דסברי הטהור בטהרתו, והיינו דשאני ציבור, יעוי"ש, - ולפי"ז מדוע לא משני הש"ס דברייתא זו בציבור מיירי, ולהכי יש ריצוי ציץ גם על אכילות, ולעיל ביחיד מיירי, וצ"ע, ועי' לעיל בחידושנו לדף ט"ו. דף כו אמר ר"ה והוא שנטמאו כל שירי' וכו' מאי קסבר אי קסבר שיורא מילתא היא אפילו אבוד ושרוף נמי, יעוי"ש, - וקשה הא יש לומר דשאני אבוד ושרוף דהוי חסרון וחסר הוי כמום כמו שאמרה הסוגיא לעיל ט' ע"ב דחסרון כבע"מ ואין בע"מ בציבור, וה"ג נימא דחסרון במנחה הוי כמום, ולהכי בנאבד ונשרף פוסל ר' יהושע גם במקצת ממעם דהוי כמום, ובנטמא דזה לא הוי חסר, אז דוקא בנטמא כל שירי', אבל בטומאה דמקצת מכשיר ר' יהושע, וע"כ מוכח מזה דמאן דאינו פוסל בשיריים שחסרו, ולא דריש מהמנחה שתהא שלימה, דהיינו ר' יוחנן לעיל, סובר דחסרון לא הוי כמום, ובזה אתי שפיר בזבחים ק"י דבעי שם חסרון בחוץ אם שמי' חסרון מי אמרינן מה לי חסר מה לי יוצא, יעוי"ש, ולכאורה קשה הא שאני חסר דהוי כבע"מ, וע"כ צריך לומר דלמאן דלא פסיל שיריים שחסרו, לא סבר דחסר הוי כבע"מ, - ובזה מדויק דברי התוס' שם ק"ט דכתבו וז"ל ולמאן דחשיב במנחות פר"ק חסרון כבע"מ ניחא, יעוי"ש, והיינו דסברי התוס' דרק למ"ד זה הוי חסרון כבע"מ, אבל לא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן, וע"כ סוגיא זו אזלא לר' יוחנן, וכמו שנתבאר. משנה, שלא בכלי שרת פסול, מדנקט פסול ולא פסולה לומר שאקומץ קאי, דהיינו שהקומץ לא הונח בכ"ש, אבל המנחה היתה בכ"ש, ורק חסר בזה קדושת הקומץ בזה מכשיר ר' שמעון, אבל אם לא הונח בראשונה בכ"ש לכו"ע פסולה מטעם חסרון קדושת כ"ש, - אבל אם נתקדשה בכ"ש בקדושת מנחה בזה סבר ר' שמעון דלא מעכב קדושת כ"ש בהקומץ, וזהו כוונת רש"י בהמשנה, ומדויק בלשון המשנה נמי דקתני פסול לשון זכר, עוד בזה דאם לא נתקדשה גם בתחילה בכ"ש, אין ממש בקמיצה, וכמאן דליתא דמיא, ולא שייך בזה לומר פסול. גמרא אמר יהודה ברי' דר"ח מ"ט דר"ש אמר קרא קודש קדשים היא כחטאת וכאשם, בא לעובדה ביד עובדה בחטאת בימין בכלי עובדה בשמאל כאשם, והיינו דלהכי מכשר ר' שמעון שלא בכ"ש, מטעם שיכול לעבוד ביד לחודיא בלא כלי, וממילא לא בעי כ"ש, ולכן תיכף כשקמץ בידו את הקומץ דהיינו ביד ימין שלו יכול הוא להעלהו ולהקטירו כן על המזבח, ורבי ינאי אמר כיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו בהמינו וכו' ביאור הדבר דלר' ינאי לאחר קמיצה אין הבדל בין ימין לשמאל, אבל ע"כ סבר ר' ינאי ג"כ דסגי בקמיצה שבעשרון, ובא להוסיף דיכול לעבוד גם בשמאל ולא בעי עוד כ"ש, וגם ימין לא בעי, ורנב"י אמר הכל מודים בקומץ שטעון קידוש, - ביאור דבריו דגם ר' שמעון מודה דהקומץ טעון קידוש בכ"ש, ורק העלאה והקטרה שפיר דמי גם ביד, - אבל רבנן ע"כ סברי דטעון כ"ש עד ההקטרה, ולכאורה יש להוכיח כרנב"י מריש פר"ק דלא פליג ר' שמעון בקבלה דמנחות דאפשר לבטלה אם בא לעבוד ביד ימין, וכבר עמדו בזה שם בתוס' ד"ה שחיטה, אבל לרנב"י ניחא דגם ר"ש מודה דבעי קבלה, וזהו כוונת מרן הגרע"א ז"ל בגיוה"ש, - ובאמת תמוה טובא על יהודה ברי' דר"ח ור' ינאי מהמשנה דריש מסכת מדלא פליג ר"ש בקבלה דמנחות, והיא קושיות התוס' לעיל, גם תמוה מדוע כתבו התוס' בלשון תימא קצת אשר לכאורה קושיא גדולה היא, - עי' מה שכתבנו לעיל בריש המסכת. - ונראה דאפשר לומר דסברי יהודה ברי' דר"ח ור' ינאי אליבא דר' שמעון דקבלה גם קודם קמיצה נחשבה לקבלה, וכמו שמצינו דמהני קבלה גם קודם גמר השחיטה, כמבואר בתוס' זבחים ק"י, וכבר ביארנו בזה בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים ק"ד, ה"נ מהני קבלה בכלי שרת קודם קמיצה שהיא במקום שחיטה בקרבן, וא"כ ע"כ יש קבלה במנחות, וזה אי אפשר לבטל, כמו שכתבנו לעיל. הקטר חלבים ואברים בין בימין בין בשמאל כשרים וכו' ומשני לצדדין קתני וכו' יעוי"ש, ופירש"י דהך ברייתא ע"כ ר' שמעון, דהא מכשיר אף שלא בכלי שרת, - ומספקא להתוס' אם רבנן מודו בהקטר חלבים ואברים דכשר בשמאל, - והנה לרש"י בזבחים כ"ד בד"ה המעכב כפרה, משמע דה"ה הקטר אברים כיון דלא מעכבו כפרה, ולפירש"י לעיל י' דפירש הולכה דאפשר לבטלה משמע אבל הקטרה שאני כיון דכשהם בעין לפנינו אי אפשר לבטלה, אבל עכ"פ יוצא מזה דלרבנן בדבר המעכב כפרה בעי כלי שרת וימין דוקא. והנה מזה יש לתמוה על הרמב"ם שפסק בפר"ב מפסוה"מ הכ"ד וז"ל האימורין ואברי העולה והקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכ"ש אם זרק אחד מכל אלו על גבי האישים בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים עכ"ל, ותמוה טובא הלא זהו אליבא דר' שמעון, אבל אליבא דרבנן פשיטא דבעי כ"ש ובימין דוקא, - וכבר העיר בזה הלח"מ, יעוי"ש, -- ומה שכתב שם דדעת הרמב"ם דבדיעבד כשר תמוה טובא דזהו נגד הסוגיא דידן, ועוד דבהדיא כתב הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ ה"ו וז"ל היתה המנחה שלא בכ"ש, או שהיתה קומצה שלא בכ"ש, או שהעלהו על המזבח שלא בכ"ש וכו' פסולה, ומצאתי בקרן אורה שהעיר בזה, סו"ד דברי הרמב"ם תמוה טובא. ונראה דבאמת פסק הרמב"ם כרבנן דר"ש, וכדבריו בפרי"א מפסוה"מ ה"ו וכמו"ש מרן שם דפסק כחכמים, אמנם במה שפסק בפר"ד מה' פסוה"מ הכ"ד דבזרק אחד מכל אלו כשרים, כוונתו מטעם אם עלה לא ירד, והיינו דפסק הרמב"ם דבאופן שנתקדשו בכ"ש שוב אמרינן אם עלה לא ירד, דדוקא בשלא נתקדש הקומץ בכ"ש אז אמרינן דגם אם עלה ירד כמבואר בפר"ג מפסוה"מ ה"ח, אבל בקומץ אחר שנתקדש בכ"ש, אז הדין דאם עלה לא ירד, וזהו שכתב הרמב"ם האימורין וכו' והקמצין וכו' אחר שנתקדשו בכ"ש אם זרק אחד מכל אלו על גבי האישים בין ביד בין בכלי וכו' הרי אלו כשרים, ולזה מדייק וכתב על גבי האישים, דהיינו ראשו של מזבח, שזהו הדין לענין אם עלה שלא ירד, אמנם שם בפרי"א מפסוה"מ ה"ו כתב או שהעלהו למזבח שלא בכ"ש פסולה, ע"כ כוונתו שלא העלה עדיין לראש המזבח, אלא סתם למזבח, והיינו שחסר עדיין העלאה למזבח להיות בזה הדין דעלה לא ירד, דאז הדין דפסולה, כן נראה לבאר כוונתו. א עמוד ב הקטיר קומצה פעמים, ובגמ' ריב"ל פעמים ולא פעמי פעמים ור"י אמר פעמים ואפילו פעמי פעמים, והנה הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ הט"ו כתב מנחה שקמצה פעמים כשרה ואפילו פעמים רבות, - ומשמע מזה שגם הקמיצה כשרה פעמים דהיינו שיקמוץ ויחזור ויקמוץ, איברא דהמל"מ הגיה ברמב"ם דצ"ל הקטיר, וזהו גם פירוש מרן הכס"מ, אמנם הגאון חת"ס בחאו"ח סי' צ"ח כתב דהכוונה כפשוטו כמו שהוא דהיינו דכשר ליטול קומץ כמה פעמים, והיינו דכיון דאין קומץ פחות משני זיתים, ואם ידו של כהן קטן מהכיל השיעור הזה יכול לימול ולחזור וליטול, ויליף לה הרמב"ם מסוגיא דעירובין ל' דאיתא שם דשיעור קומץ מלא קומצו, וממילא אם אינו מחזיק שיעור זה דשני זיתים יכול להשלים בעוד פעם, ובזה מיישב הא דלא הביא הרמב"ם דין הירושלמי פר"ב דיומא דכהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול לעבודה, וכאשר תמה עליו בזה המל"מ בפרי"ג ממעה"ק, והיינו דהרמב"ם השמיט זה מכח סוגיא דעירובין, עכת"ד, והנה לכאורה יש להביא ראי' לדבריו מסוגיא דעירובין מ"ח, דאיתא שם בד' אמות של שבת אם באמה דידי' או באמה של קודש, ומסקנא דבאמה דידי' והא דלא תנן לה וכו' משום דאיכא ננס באברין, יעוי"ש, ולפי"ז יש לעיין גם גבי קומץ דתנן שהוא מלא קומצו לפי מה שהוא אדם, וקשה אם בקומץ בעינן שיעור שתי זיתים, א"כ היכי תנן התם לפי מה שהוא אדם, וקשה הא איכא ננס באבריו, ואין ידו מחזקת כשני זיתים, וע"כ דגבי קומץ שפיר דמי מטעם דיכול ליטול עוד פעם. - ב והנה אם כי דברי החת"ס דבר חידוד. אבל לדעתי אינו נכון לומר כן, דהלא אם אמרינן דאין ידו מחזקת שני ביצים צריך לחזור וליטול עוד פעם, נמצא דכל עיקר הקמיצה נעשית אצלו בזה אחר זה דוקא, ולא בב"א, ואנן קיי"ל כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ומכ"ש אם אינו בב"א דלא מהני בזאח"ז כמבואר בתוס' לעיל י"א ע"ב ד"ה כגון, וממילא נקרא אינו בר קמיצה, ואף שיש לומר דהתם הפירוש לענין חלות הענין, והכא לענין חלות יצוייר ששני כהנים כאלה יטול כל אחד קומץ, ובצירוף יהי' כשני זיתים, אבל אם אמרינן דלא יצוייר אצלם עבודה אלא ע"י שנים, הנה מלבד שזהו דבר שאי אפשר לדעת הרמב"ם דפוסק דגם בידי אדם א"א לצמצם, ובאופן זה כתבו הראשונים בקדושין בסוגיא דמעכשיו ולאחר שלשים דהקשו דלר' יוחנן משכחת לה אשת שני מתים מדאורייתא, ותירצו מטעם דאי אפשר לצמצם, דאם לא מתו כאחת אינה יכולה להתייבם לעולם משום דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילתה ליבום יבמה יבוא עליה שוב אינה מתייבמת וכו', וכן מבואר בחידושי הרמב"ן והריטב"א ובר"ן וביש"ש, הנה מלבד זה אין כאן חשיבות של עבודה כשנעשית ע"י שנים באופן שזה אינו יכול וזה אינו יכול, וידוע מה שכתבו דלהכי אין שוחטין קרבן בשבת ע"י שנים, משום דאזלא חשיבות דהמצוה אם לא אפשר רק באופן זה, ומכ"ש הכא בקמיצה באופן שאין במציאות לעשות קמיצה רק ע"י שנים. ג ומה שנראה לי בזה דכהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים בלא"ה פסול, דממנפ"ש אם גופו גדול וידיו ננסים הרי"ז גופו גדול מאבריו ופסול לעבודה מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן, כמו שמבואר בבכורות מ"ד, ואם גופו גם כן לפי ערך זה א"כ הרי"ז מופלג משארי בני אדם, וג"כ פסול לעבודה, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ח מביא"מ הי"ד, ולדעתי זהו כוונת הירושלמי כי כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול לעבודה, והיינו עבודה ממש, משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, ובצדק השמיט הרמב"ם זה מהלכה כיון שכבר כתב פסול זה וחשב לה בכלל מומין. ד והנה השגתי עתה חידושי הרשב"א על עירובין שיצא עתה מחדש, - וראיתי כתב שם וז"ל ולא דמי למלא חפניו קטורת דאפילו עוג וננס באבריו במלא חפניו, משום דהתם אפשר ולא נתנה תורה קצבה אחרת בקטורת, ולא בקומץ המנחה אלא כך עכ"ל, יעוי"ש, והנה שמענו מדבריו שתים, א) דלפי דבריו גם בקומץ סגי במלא קומצו, ולא בעינן שיעור, וזה פלא הלא מבואר להלכה דבעינן שיעור שני זיתים, ב) מכשיר עוג ונגס באבריו, וזה פלא הלא פסול הוא מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן, וצ"ע אבל בדברי הרמב"ם ע"כ הצדק עם המל"מ וכפי פירוש מרן.

ה אין הקטרה בפחות מכזית, לכאורה קשה מדוע לא נימא צירוף דהיינו כיון שלבסוף הקטיר הרבה, והיינו אם אמרינן דאיתקש אכילת מזבח לאכילת אדם ושיעורו באכילת פרס, ובזבחים ל"א ע"ב מבואר דבהקטרה נחשב נם יותר מאכילת פרס, יעוי"ש, ומדוע לא נימא הכא דליצטרפו ההקטרות, וע"כ דדין הוא בזה דלא מהני צירוף, וכן כתב גם הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ הט"ו וז"ל והוא שיקטיר כזית בבת אחת, וע"כ צריך לומר דלא שייך צירוף רק בעניני אכילה, ולא בשארי ענינים, ומזה יש לפשוט ספקו של הפרמ"י אם יש איסור חצי שיעור בבישול בשר בחלב, והיינו דהרי חזינן הכא בהקטרה דליתא דין צירוף, וממילא גם בבישול בשר וחלב לא שייך חזי לאצטרופי, וח"ש מותר מה"ת, ואפילו למ"ד דיש הקטרה בפחות מכזית זהו מטעם דסבר דסני בזה עצמו, וכמו שכתבו התוס' ד"ה יש שהוא מטעם ריבוי הכתוב, איברא דמדברי התוס' לקמן נ"ח ד"ה אביי כתבו דחשבינן לה הקטרה משום דהקטיר הכל, יעוי"ש, הרי דסבר דמצרפין, והנה יש לומר דפליגי גם בזה אם שייך בזה צירוף, אבל עכ"פ יש לומר דנידון זה דהפרמ"ג אם שייך צירוף בבישול בשר וחלב תליא בזה, ולדידן ידן דקיי"ל דלא דנין צירוף בהקטרה, היינו משום דלא דנין צירוף רק באכילה ולא בשארי דברים, אבל יש לחלק ולומר דהכא בהקטרה הכוונה שהקטיר חצי זית ונשרף תיכף טרם שבא החצי זית השני, - משא"כ בבשר בחלב שבישל חצי זית, ועדיין ישנו בעין, אפשר שישנו בצירוף, - אבל מסתימת לשון הסוגיא והרמב"ם משמע דלא מהני בכל אופן היינו אף באופן שהקטיר החצי זית השני טרם שמשלה האור בהזית הראשון ועדיין צ"ע בזה, - עי' בשו"ת חכם צבי סי' פ"א דמלבד איסור אכילה אין איסור ח"ש מה"ת, וכן יש לדייק בתוספתא ביצה פר"ד,, כן נראה מהג"א בריש פר' המוציא יין, ובדברי רש"י שבת ע"ד. - ו איתמר קומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה ר' חנינא אומר משמשלה בו את האור, האי משמשלה בו את האור דר' חנינא היינו גם אם משלה האור בקורט אחד סגי, וכן מוכח בירושלמי פר"ב דיומא ה"א דא"ר חנינא קומץ שנתנו על גבי האישים והפריחתו הרוח בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה יעוי"ש, והאי פריחה אחרונה ע"כ הכוונה שפרח מידו גם סוף של הקומץ, והיינו שקמא קמא שהטיל על המזבח נתפרח, ובכל זה נתכפר מטעם שעכ"פ הטיל הכהן המקטיר כל הקומץ על המזבח, ולא נשאר בידו כלום, ומהני הכפרה משום דע"כ אי אפשר שלא שלט האור במשהו אחד מהקומץ, הרי מבואר דכוונת ר' חנינא בהא דשליטת האור דסגי אף בקורט אחר של קמח, ובזה יובן מה שכתבו התוס' יומא מ"ז ע"ב ד"ה הדר פשטוה שכתבו שם דטבל במשהו. ולכאורה מה שייך בטבל של מנחה לדון במשהו, דהלא עיקר הטעם דטבל במשהו הוא משום דכהיתרו כך איסורו, וכבר נשאל בזה הגאון בנוב"ת חאו"ח סי' קי"ד וכתב דלר"ח דסבר משמשלה בו האור היינו גם במשהו, - ובזה ניתרת המנחה באכילה, יעוי"ש, ולפי מה שכתבנו מבואר להדיא בירושלמי דסגי שלט האור במשהו, וממילא למסקנא דש"ס דלענין לקלוט סבר ר' יוחנן כר"ח, ע"כ הכוונה גם כן דסגי במשהו מן הקומץ, וגם במנחת מאפה תנור אף שהקומץ בא חתיכות, לא בעינן שליטת אש בכל חתיכה, אלא גם במשהו בחתיכה אחת סגי, ומזה ראי' להדברים שיבואר להלן, וכאשר יבואר. ז ר' יוחנן אמר משתצית בו את האור ברובו, -. הנה האי ברובו דר' יוחנן היינו רוב קומץ, ולא בעינן רוב פרידא ופרידא כמו במנחת מחבת ומרחשת, והוא מטעם דאזיל בתר חשיבותי' דקומץ, וקומץ כולו נחשב כאחד דבר שלם, כן משמע לכאורה, אמנם בירושלמי פר"ב דיומא שם מבואר בשם ר' יוחנן דבעינן רוב בכל פרידא ופרידא, ולזאת יש להבין מדוע פסק הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק הי"ג דהשיעור ברוב הקומץ, - והמל"מ שם מביא להירושלמי, ולפלא שלא הקשה על הרמב"ם. ח ונראה דסבר הרמב"ם דש"ס דילן לא סבר כן אליבא דר' יוחנן, והוא מדמסיק הש"ס דלקלוט שלא תפסל בשקיעה"ח סגי גם לר' יוחנן משמשלה בו האור, - ואם אמרינן דלענין להתיר בעינן רוב פרידא ופרידא, וע"כ דלא סגי ברובא של קומץ, מטעם דכל פרידא יש לה חשיבות בפני עצמה, ובעינן שליטת האור בכל פרידא ופרידא. מטעם דכל פרידא ופרידא יש לה כח מתיר, ולפי"ז ע"כ גם לענין קליטת המזבח שלא תפסל בשקיעה"ח יש לנו לומר לשיטת הירושלמי דבעינן שתשלט האור בכל פרידא ופרידא, מטעם דיש לכל אחת חשיבות עצמותה, - ולש"ס דילן ע"כ אי אפשר לומר כן משום דלפי"ז הדרא קושיות הש"ס לדוכתיא דעם בוא השמש לא משכח"ל, והיינו דכיון דהפרידות מונחות זו על גב זו, וממילא לא יצוייר שליטת האור בכל הפרידות במשהו זה דזמן בוא השמש, וע"כ דלענין קליטה שלא תפסל בשקיעה"ח ע"כ סבר ר' יוחנן כר' חנינא דסגי בשליטת האור במשהו דפרידא אחת גם כן, וחזינן מזה דכל הפרידות נכנסות תחת הקומץ כולו להיות נחשב כחדא, וממילא מוכח דגם לענין להתיר נחשב הקומץ כולו כאחד ממש, וממילא כשאמר ר' יוחנן דלענין להתיר בעינן שליטת האור ברובא של קומץ, ע"כ דלא בעינן שליטת האור ברוב פרידא ופרידא אלא סגי ברובא של קומץ, ומטעם זה השמיט הרמב"ם הא דהירושלמי דבעי לר' יוחנן רוב פרידא ופרידא, משום דמוכח מהסוגיא דנא דסגי ברוב קומץ, וכמו שנתבאר. - א דף כז ד' מינים שבלולב מעכבין זה את זה, אמר רב חנן בר רבא ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין מתיבי' וכו' ומשני תנאי היא דתניא לולב בין אגוד ובין שאינו אגוד כשר ר' יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול מ"ט דר"י גמר קיחה קיחה מאגודת אזוב, ורבנן לא גמרי קיחה קיחה וכו' יעוי"ש, והביאור בדברי רב חנן דמחלק בין אין לו ליש לו, - דאם אין לו הד' מינים ע"כ אינו יוצא משום דאין זה לקיחה תמה, אבל אם יש לו ולקח' כל מין ומין בפני עצמו קרינן לזה לקיחה תמה כיון שעכ"פ לקח כל המינים, והלקיחה בבת אחת באגודה אינו מעכב, זהו תוכן הסוגיא לפי פירושן של הראשונים, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מה' לולב ה"ה וז"ל ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהי' ארבעתן מצוין אצלו אבל אם לא הי' לו אלא מין אחד, או שחסר מין אחד לא יטול עד שימצא השאר עכ"ל, וכתב הה"מ דטעם הרמב"ם משום דקיי"ל לולב אין צריך אגד, יעוי"ש, והנה יש לעיין טובא דהנה אעפ"י דאין צריך אגד היינו שיהי' כל המינים באגודה כדעת ר' יהודה דבעי אגודה, וגם בקשר של קיימא כמבואר בסוכה ל"ב דבעי איגוד מעליא באופן שאסור לעשות ביו"ט מטעם קשר. והיינו דלדידי' דיליף קיחה קיחה מאגודת אזוב בעי אגודה ממש, ורבנן דלא סברי להאי גז"ש לא בעי אגודה, אבל קשה הוא כיון שאמרה תורה ולקחתם דזה מורה על לקיחה תמה, ולקיחה תמה לא הוי עד שיקח כל הד' מינים, וכשיקח כל מין ומין בפני עצמו, ע"כ אין זה וקראת לקיחה תמה, דכל מין ומין בפני עצמו הרי"ז כחצי שיעור לגבי המצוה כולה והיאך מהני הלקיחה של כל אחד ואחד בפני עצמו, וגם אם אמרינן דגם זה נקראת לקיחה תמה לבסוף כשיקח כולם משום דעכ"פ יצטרפו הלקוחות כולן, ושפיר הוה לקיחה תמה לבסוף, א"כ מה זה ההבדל בין אם יש לו כל הד' מינים בביתו וברשותו לבין אם אין לו, דהלא משמע מהסוגיא ומהרמב"ם דלא יצא יד"ח אף בשלקחן כולן לבסוף באופן שלא הי' לו כל המינים ברשותו גם בשעת הלקיחה הראשונה של מין הראשון, וקשה הא עכ"פ יש כאן לקיחה תמה, דהרי נטל כל המינים לבסוף. ב עוד תמוה טובא מהא דתנן במשנה פרה פר"ג דנוטל שלשה המינים השייכים לשרפה הפרה, היינו האזוב והארז והתולעת, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה של פרה, כמו שנאמר והשליך אל תוך שרפת הפרה, וכן כתב הרמב"ם להלכה בפרי"ג דפרה ה"ב, יעוי"ש, - הרי מבואר דבעינן כריכת שלשת המינים ביחד, והטעם בזה כמו שמבואר ביומא מ"א ע"ב דתניא למה כורכן כדי שיהיו כולן באגודה אחת דברי רבי, - וקשה דהנה לכאורה יש למצוא מקור מניין לרבי דבעי אגודה אחת, וע"כ משום הלימוד לקיחת לקיחה מאגודת אזוב, וכן פירש הריב"א הובא בתוסי"ש שם, ולפי"ז קשה הא לדידן דקיי"ל כרבנן דלא דרשי לקיחה לקיחה א"כ אין כאן דין אגודה, ולא בעי גם כריכה ושפיר דמי גם אם השליך כל אחד ואחד לחודיא, איבדא דיש לפרש דלמצוה בעלמא קאמר רבי דבעינן אגודה וכריכה, וכמו שגבי לולב יש מצוה לכתחילה לאגדו אעפ"י שגם אם לא אגדו כשר, וכן יש פירוש זה שם בתוסי"ש בשם ה"ד יוסף שרק הידור מצוה הוא יעוי"ש, אבל ע"כ אין לפרש כן בדברי הרמב"ם מדלא כתב דזהו למצוה, וע"כ דכן הדין, ותמוה מדוע ישתנה דין פרה מדין לולב, ומצאתי בגבו"א להגאון שאג"א שם בחידושיו ליומא שעמד בזה בסתירת הסוגיא, עוד הוסיף לתמוה דאם בעינן אגודה מצד הדין, א"כ מדוע לא בעינן גם קשירה מעליא כמו לר' יהודה בלולב, יעוי"ש, - אמנם זה לא קשה לפי מה שכתב הריטב"א בשם מורו דבאזוב אין צריך אלא אגד ביד ואין אגד בחוט מעכבו, ולפיכך אמרו שאעפ"י שפסגו ולא אגדו כשר, ואעפ"י שאגד בידי שמים לא שמי' אגד לית לן בה דהא אין אגד מעכב, יעוי"ש, אבל קשה מה שכתבנו לעיל, ו וביותר לדברי הרמב"ם תיקשה שמשמע שהכריכה מעכבת, וכדלעיל. ג ונראה לבאר לפי מה שכתב הריטב"א בסוכה י"ג וז"ל ומיהו אנן הא כתיבנא דודאי אזוב דמצרים צריך אגד גמור בחוט, ומתניתין דמסכת פרה באזוב של פרה היא שנוי' דלא כתיב בה אגודה, ואע"ג דכתיב קיחה קיחה, רבנן סברי דלא גמרינן קיחה מאזוב דמצרים לאזוב דפרה, תדע דלא גמרינן קיחה קיחה דלולב מאזוב כדאיתא לעיל, ואילו הוי גמירי גז"ש דקיחה קיחה בין ללולב בין לאזוב דפרה הוי גמרי לי' וכו' אלא ודאי דרבנן לא גמירי גז"ש דקיחה קיחה כלל לענין שיהא אגד מעכב אלא לענין שיהא לולב ואזוב פרה ראוי לאגד הן בשלשה קלחים הן בשנים וכו' יעוי"ש, הנה יוצא מזה דכו"ע סברי גז"ש דקיחה קיחה, אבל כיון דנאמרה הגז"ש בלשון קיחה ולא בלשון אגודה, לכן אין ללמוד מזה אלא לקיחה, ולא לענין אגודה, ומבאר לנו רבינו הריטב"א דהפירוש של הגז"ש נאמרה לענין ראוי לאגודה. ד ובזה יבואר לנכון דברי רב חנן בר רבא דמחלק בין יש לו לאין לו, דביש לו כל הד' מינים דהוי ראוי לאגודה אז אין האיגוד מעכב, אבל כשאין לו דאז אינו ראוי לאיגוד, אז האיגוד מעכב. ה אמנם בפרה ע"כ אין לומר דבאופן שיש לו המינים דלא ליבעי כריכה ביחד כמו גבי לולב, והיינו דשאני הא דפרה מלולב, דבשלמא בלולב שפיר משכחת לה ויצוייר הלקיחה בזה אחר זה, משום דהוי ראוי לאגודה בין קודם נטילה בין לאחר נטילה, משום דגם לאחר נטילה המין עדיין בעין, וכל שעה ושעה ראוי לאיגוד, וגם כשנוטל המין האחרון הנה גם המין שנטל מקודם עוד ראוי להיות באיגוד, וממילא על כל מין ומין קרינן ראוי לאיגוד, ויוצא י"ח, ואעפ"י שאינו מחויב ליטול עוד פעם המין שנטל מקודם, אבל כיון שטרם יצא י"ח לולב עם כל מינים להיות לקיחה תמה ממילא טרם נתבטל החיוב מכל וכל גם מהמינים דהנטילה הקודמת בכדי לקיים ולקחתם לקיחה תמה, וממילא מישך שייכי כולם גם עם המין האחרון שנוטל באחרונה, וממילא כולם שייכי להיותם בחיוב אחד בהדין ראוי לנטילה, ו והנה תצא מזה גם בלולב אם לאחר שנטל מין אחד נאבד או נשרף דעתה שוב המין השני והשלישי אינו ראוי לאיגוד, קרינן לזה אין לו, ואינו יוצא בנטילה, וזהו דין חדש, אבל לדעתנו הוא ברור ונכון, ובזה יהי' שוה לולב לפרה, וכמוש"נ. א נסתפקתי בדבר מצות ד' מינים אם יש מצוה בנטילה כל פעם ופעם, והיינו דהנטילה הראשונה חובה ושאר הנטילות רשות, אבל יש מצוה בנטילת], או"ד דאין קיום מצוה כלל יותר מהנטילה הראשונה. ב הנה הסברא נוטה דיש קיום מצוה בכל פעם ופעם שנוטלן, וזהו כמו שכתבו התוס' בר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ותוקעים וז"ל וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכו' יעוי"ש, והנה משמע מדבריהם שיכול גם לברך עוד פעם כמה שירצה, מדמדמה לולב לברכת כהנים, וכמו שיכול לברך ברכת כהנים כמה שירצה, הנה כן יכול לברך גם על הלולב כמה שירצה, - ואעפ"י שיש לומר דשאני ברככ"ה שהברכה הוא עצם המצוה, אבל עכ"פ מדחזינן שיכול לעשות כמה פעמים, היינו מצוה כזו אעפ"י שיש בה ברכה, הנה מסתבר שיכול לברך גם ברכה בכל פעם מהנטילה, אבל עכ"פ מבואר בתוס' להדיא דיש מצוה בנטילה כל פעם ופעם. ג והנה יש להעיר מסוגיא דסוכה מ"ו ע"ב אמר לי' ר"פ לאביי מ"ש סוכה מאתרוג, א"ל סוכה דחזיא לביהש"מ וכו' אתרוג דלא חזי לביהש"מ, ופירש"י סוכה דחזיא לביהש"מ שהרי מצותה כל היום, אתרוג דלא חזי לביהש"מ משיצא בו שחרית, יעוי"ש, הרי משמע דמשנטל פעם אחת שוב אין לו שייכות עם האתרוג עוד כל היום, ואם אמרינן דמצוה איכא בכל פעם שנוטל, א"כ אפילו אחר שיצא בו אכתי איכא בו ענין מוקצה אם ירצה לקיים המצוה דנטילה עוד פעם, אבל אפשר לומר דכיון דדעתו למיכל א"כ מתייאש הוא מליטול עוד פעם, להכי לא שייך לומר בזה מוקצה, משא"כ סוכה דלא תלי בדעתו מטעם דכיון דאי מתרמי לי' סעודתא מחויב הוא בסוכה. ד אמנם תמוה מהא דאיתא בירושלמי פר"ג דסוכה הי"א וז"ל דאמר ר' אילא ותניי תמן כך הי' המנהג בירושלים אדם הולך לביה"כ ולולבו בידו וכו' הניחו לארץ אסור לטלטלו אמר ר' אבון זאת אומרת שהוא אסור בהנאה, יעוי"ש, וכן תניא בתוספתא דסוכה פר"ב ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו, יעוי"ש, וגירסת הגר"א כן בברייתא הקודמת שם בתוספתא, והנוסחא כדתניא בירושלמי, יעוי"ש, - ואם אמרינן דיש מצוה בכל פעם דהנטילה מה שייך לומר מוקצה על דבר שעומד לעשות מצוה בו. ה והנה תמהני טובא על עצם הדין דהתוספתא והירושלמי ממשנה ערוכה סוכה מ"ב מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת, ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביו"ט מוסיפין, ובגמ' פשיטא מה"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא היא לא תקבל קמ"ל, יעוי"ש, ובפירש"י וז""ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מלולב הכ"ה, ובשו"ע סי' תרנ"ב, הרי חזינן דליתא תורת מוקצה בלולב כלל, ותמוה טובא שלא מצאתי למי שיעורר בזה, וצע"ג. ו ומתוך חומר הענין נראה דלא לחנם דייקו בירושלמי הניחו לארץ. ונראה דהכוונה אם בדעת הבעלים שלא ליטול עוד בזה היום, נעשה עתה מוקצה, ותרתי בעינן שיניחו לארץ וגם שיסיח דעתו מליטול עוד, והנה כל זמן שהלולב בידו אין כאן מוקצה, דהרי רשאי לטלטלו עד המקום שרוצה להניח, כמו שהדין בכל מוקצה, כמו שכתבו התוס' ביצה ג' ע"ב ד"ה אבל, לכן כשיש בזה שתים, היינו מחשבתו שלא ליטול עוד וגם הניחו לארץ נעשה מוקצה, ולהכי יכולה אשה לקבל מיד בנה ומיד בעלה טרם נעשתה הנחה בארץ, מטעם דטרם שהונח בארץ לא חלה עדיין שום מוקצה על הלולב, משום דאכתי יש לומר דימלך בדעתו ויחזור ליטול, ולהכי יכולה האשה לקבל מיד בנה ומחזירתו למים, ועתה ע"י החזרה למים נעשה מוקצה, - ולפי"ז אין סתירה למה שכתבנו, ושפיר יש לומר דיש מצוה בנטולה בכל פעם ופעם. ז איברא דיש להעיר מהא דתניא בתוספתא שם והובא גם בש"ס דילן ראבר"צ אומר כך הי' מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו וכו' קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע הרי מבואר שאף שמניחו ע"ג קרקע ומכ"ז נוטלו אח"כ ולא נעשה מוקצה גם בזה שהניחו עג"ק, וגם הגר"א ז"ל מביא גירסא זו, יעוי"ש, - ומצאתי בספר יד שאול להגאון רי"ש בספרו בסי' רס"ו שבא להשיג על רבינו הגר"א ז"ל שמסכים להלכה דאסור הלולב בטלטול לאחר שיצא בו, והשיג מברייתא זו, יעוי"ש, אבל בדברנו אתי שפיר, משום דלא נעשה מוקצה רק בשתי אלה, היינו במחשבה שלא ליטול עוד, וגם הנחה עג"ק, - והנה שם בתוספתא איתא ונושא את כפיו ומניחו על גבי קרקע, נמצא דרק בשביל נשיאות כפים הניח הלולב עג"ק, משום דלא סגי בלא"ה, וא"כ אין כאן היסח הדעת מליטול עוד הפעם ואדרבה חשב ליטול את הלולב אחרי נשיאות כפים, להכי אין כאן מוקצה, וברור. ח גם מה שמחדש שם בספר יד שאול דכוונת הירושלמי דוקא בנתן לחברו לצאת בו, דכיון דלדידי' הוי מוקצה כיון דאינו שלו, - מלבד שדחוק בסברא, הנה מלבד זה כבר ביארנו במקו"א דמוקצה בדעת בעלים תליא, וביותר שתיקשה מהמשנה שכתבנו דבאופן שחזי לאנשים לא הוי מוקצה גם לנשים, וא"כ פשיטא אם אין מוקצה לבעלים דפשיטא שאין מוקצה לגברא בר חיובא, - אבל הברור בזה כמו שכתבנו. - ט והנה אין להקשות דאם אמרינן דיש מצות נטילה בכל פעם שנוטל, א"כ הא דאמר אביי בסוכה מ"ב בדינא דר"י במשנה דפוטר השוכח להוציא הלולב לר"ה דזה דוקא אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב, - וקשה הא גם כשיצא בו אכתי איכא מצוה דנטילה, וא"כ הוי טרוד טירדא דמצוה, אבל זה ליתא דמצוה לא שייכה רק בשעת הנטילה, וזהו ולקחתם, דהמצוה הוי הלקיחה, והכא אשר תופס הלולב בידו, אין כאן מצוה מחדש, וממילא אין כאן טירדא דמצוה, וזהו כוונת הגמ' דפריך והא מדאגבהי' נפק בי', - והנה לפי"ז משמע דליכא מצוה בכל פעם שנוטל. - י כתב האור זרוע בה' סוכה מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה וכו' מכאן אני המחבר לומד לנשים שלא לברך על כל מ"ע שהז"ג דאי יכולת לברך מאי איריא משום דראוי לאנשים תיפ"ל דראוי לה לעצמה ליטול ולברך, מיהו רש"י שפירש כך שהוא אוסר להם לברך, אבל ר"ת מתיר להם לברך, הוא יפרש דאשה לאו בת חיובא היא, ואסורה לטלטלו קמ"ל כיון שהרשות בידה ליטול ולברך עליו הו"ל תורה ביי עליו לגבי דידה, מיהו נראין דברי רש"י, יעוי"ש, והנה לפי פירושו לשיטת הר"ת לא תיקשה מהירושלמי דלאחר שיצא תורת מוקצה עליו משום דשאני הכא דכיון דהרשות בידה ליטול ולברך, אין עלי' תורת מוקצה, והנה לפי"ז יש להוכיח דע"כ לשיטה זו מוכח דאין סיום מצוה בשחוזר ונוטל עוד פעם לאחר שיצא ידי מצוה בהנטילה הראשונה, דאל"כ לא הוי מוקצה גם לדידי', מטעם זה דהרשות בידו לחזור וליטול, - דע"כ לא גרע הוא עצמו בקיום מצוה לחזור וליטול מאשה שפטורה היא לגמרי ממ"ע שהז"ג, ויש בזה גם ק"ו, ומה אשה שפטורה היא לגמרי ממצוה זו, ומ"ל כיון שהרשות בידה להכניס עצמה בקיום מצוה, אעפ"י שאינה מצווה כלל במצוה זו, ומ"מ סני זה עצמו לבטל ענין מוקצה מלולב הזה. א"כ כש"כ וכש"כ איש אשר ישנו בחיוב מצוה זו, וגם לאחר שיצא ידי חובתו בנטילה הראשונה, אמנם אם יש בקיום מצוה זו כשיטול עוד פעם, הרי יש בזה קיום מצוה דבר חיובא, פשיטא שיש בזה השיעור לבטל ענין מוקצה מלולב הזה, - ומדחזינן מהירושלמי והתוספתא דיש איסור מוקצה לאחר שיצא י"ח בהנטילה הראשונה, ע"כ מוכח דאין קיום משוה כלל בשיחזור ויטול עוד פעם, - אמנם לשיטת רש"י דאשה אינה במצוה דלולב כלל, ועיקר ההיתר של הטלטול הוא מטעם דחזי לאיש לצאת בו, והנה הכא במשנה זו דמקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, דכבר יצא יד"ח, וא"כ לשיטת הירושלמי והתוספתא יש איסור מוקצה אחרי שאין צורך בו עוד בהלולב הזה נמצא דעתה לא חזי גם לאיש, וע"כ לא הותר טלטול אלא למי שמחזיק בו בעצמו, וכמו שכתבנו לעיל בשם התוס' דביצה ג', אבל היאך תקבל האשה הלולב מיד בנה ומיד בעלה, וע"כ צ"ל דטרם שהונח הלולב עג"ק, עוד חזי לקיום מצוה כשיחזור הבעל או בנה ליטול עוד פעם, וא"כ לא נעשה מוקצה עדיין לבנה ולבעלה, ועל זה משמיע התנא דמטעם זה מותרת גם האשה בטלטול, ולפי"ז מוכח דלשיטת רש"י יש מצוה בשיחזור ונוטל עוד פעם, וזה מתאים לדברי התוס' דר"ה שכתבנו לעיל, נמצא דנידון שאילתין תליא בפלוגתא דרש"י ותוס', וכמוש"נ. יא ולפי"ז יש לעיין לפי מה שאנו נוהגין לטלטל הלולב מביהכ"נ להביא הביתה עבור נשים שיברכו, והנה זהו לשיטת ר"ת שאנו נוהגין כוותי' אבל תיקשה הא לאחר שיצא י"ח נעשה מוקצה לאנשים, וא"כ היאך מטלטלין אנשים את הלולב עבור נשים, וזה דוחק לומר דלענין טלטול אנו תופסין שיטת רש"י, ומותר בטלטול מטעם דחזי עוד לחזור ולברך, דא"כ הוי תרתי דסתרי, ואף שבתרי גופין לא אמרינן תרתי דסתרי, אמנם אינו נכון לכאורה לעשות כן, אבל נראה דע"כ מודה ר"ת לסברא זו דבאופן דחזי לשום איש אכתי לא נעשה מוקצה משום דכן מוכח מפרק מפנין, דמטלטל זר תרומה מטעם דחזי לכהן, וה"נ כיון דלר"ת אשה בת לולב היא וחזיא לה, הנה מטעם זה מותר גם לאנשים לטלטל, ולא נעשה מוקצה עד שיצאו גם נשים ידי מצוה זו, ולענין אם רוצה אדם לחזור וליטול עוד פעם מפני קיום מצוה, - לדעתי יכול אדם לעשות כן, וזהו לשיטת רש"י, אבל אשה אינה יכולה לעשות כן לחזור וליטול מפני שתהי' תרתי דסתרי בגוף אחד, דלשיטת רש"י אינה במצוה זו כלל, ולר"ת בלא"ה אין מצוה לחזור וליטול, וממילא אסורה בטלטול. - עמוד ב מבית לפרוכת למ"ל דהיכל מחייב מבל"פ מבעי', וקשה להפוסקים דסברי דמותר לכנס להיכל להשתחות דלמא רבתה תורה מבית לפרוכת שיהי' חייב בכניסה להשתחות, דבהיכל מותר, ומזה הוכיח הגאון בטו"א שלהי חגיגה דע"כ בהיכל ג"כ אסור כניסה לצורך השתחואה, יעוי"ש, וכן כתב לדייק גם הגאון בספר קרן אורה בחידושיו למנחות, יעוי"ש, וכבר קדמו בטו"א, ומכח זה החליטו דהשתחואה בהיכל רק בגמר עבודה, וזהו כשיטת הסמ"ג, ובזה מיושב הא דפריך הגמ' שפיר דלמ"ל קרא מבל"פ היכל מחייב מבילפ"ר מבעי', והיינו משום דהיכל ומביל"פ שניהם שווים, ואם אמרינן דמביל"פ אין שום השתחואה אפילו בגמר עבודה, א"כ אכתי כש"כ יש להקשות מאי פריך הש"ס, הלא יש לומר דהתורה רבתה דמביל"פ שיהי' חייב בה גם בהשתחואה בגמר עבודה, והיינו לומר שאם השתחווה, וממילא שהה שם בהשתחוואה ללא צורך, הרי הוא בלאו דלא יבוא, דבהיכל שרי, - ובמביל"פ כיון דבלא"ה אסור, א"כ רבתה תורה להיות באזהרה, וע"כ מוכח דהיכל ומביל"פ שווים בזה, וכל שמותר בהיכל, דהיינו השתחואה בגמר עבודה, וגם מצוה איכא בזה, שהוא דרך שירות בכך, ע"כ דישנו לדין זה גם במכיל"פ, ואין זה בכל השנה, שאסור כניסה, וע"כ זה ביוהכ"פ, בגמר עבודה, - וא"כ מוכח דדעת הגאון בעל טו"א והקרן אורה דהיתה השתחואה בגמר עבודה ביוהכ"פ. א והנה ראיתי לחכם אחד שכתב דבאמת ביוהכ"פ ליתא כלל להשתחוואה, והוא מטעם דהביאה והיציאה לפנים הוויין מסדר וקיום של עבודת יוהכ"פ הנעשות בבגדי לבן, - והיינו דהיציאה הוי גם כן עבודה, וממילא בעינן הכשר עבודה גם ביציאתו, והשתחוואה אינו ראוי לעבודה כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים, וחסר בזה עמידה, עכת"ד, אבל זה ליתא דע"כ אם בעינן ביציאה השתחוואה, - והיינו מפני שזהו דרך עבד כשגמר עבודתו לרבו, ולפ"ז כשאמרה תורה ויצא ע"כ גם כן הביאור כדרך יציאה, - והשתחוואה בכלל יציאה הוא. ב ומה שכתב דבעינן הכשר עבודה כל זמן היותו שם, הנה זה תינח בביאתו שמה. אפשר לומר דיוכר זה בתור עבודה מפני שהוא למטרת עבודה, אבל אחרי גמר עבודה למה בעינן הכשר עבודה, - כיון שמעתה חל עליו דין יציאה ולא דין עבודה, - והשתחוואה ג"כ נכלל ביציאה, - ועוד להפוסקים דסברי דמותר ליכנס להיכל להשתחוות מטעם דהשתחוואה עבודה חשובה מטעם עצמותה, א"כ מדוע לא אמר נן דעבודה זו' דפישוט יו"ר אינו מגרע את היציאה, אף אם אמרינן דהיציאה ג"כ עבודה היא, ועוד דע"כ הא דלא נחשבה השתחוואה ראויה לעבודה שהוא מטעם חסרון עמידה, זהו דוקא רק לגבי עבודה אחרת דכתיב בה לעמוד ולשרת, אבל השתחוואה שהיא עצמה עבודה חשובה מצד עצמה, והיינו שדרכה בכך, וא"כ למה יגרע ביציאה זו דיוהכ"פ, שתהי' יציאה באופן זה דהשתחוואה, שגם היא בעצמה עבודה חשובה, ואין כאן גרעון כבוד כלפי מעלה, אלא אדרבה יתרון הכשר. ג ועל עיקר החידוש שמחדש דכל משך הזמן של ביאה ויציאה ג"כ בכלל כפרה, והוא מזבחים פ"ג לכפר אעפ"י שלא כיפר, ופירש"י שם משעת ביאה, הנה זה לא דייקא דע"כ עיקר הלימוד שם הכוונה טרם נעשה הכפרה, דע"כ כן הדבר בכוונת התורה בהחחלת הקטרה דהקטורת, וזה נקרא לכפר ולא כיפר, - וכוונת רש"י שכתב בשעת ביאת המכפר, הוא לא דוקא, ועיקר הכוונה טרם כפרה, והיינו דרש"י מפרש כפי לשון הקרא שנאמר בבואו, אבל הכוונה העיקרית בבואו לכפר, היינו טרם נעשית ההקטרה, ועוד דאם נפרש בבואו דוקא, א"כ קטורת דכל השנה שנלמד מיוהכ"פ, כמבואר ביומא מ"ד, וזה מוכרח שם בסוגיא, וכמו שמבאר שם הגאון בגבו"א, וא"כ מדוע לא נלמד מיוהכ"פ דגם כן הדין דבבואו דוקא בעינן גם בכל השנה בהקטורת שבהיכל, - וע"כ הכוונה בבואו דגם התחלת הקטרה אסור לכל אדם להיות שם, ומדויק לשון הרמב"ם פר"ג מתו"מ ה"ג שכתב בשעת הקטרה, דהכוונה מראשית הקטרה עד שתעלה תמרתו, וזהו מעיקר הדין. ד ועוד דלדבריו תיקשה מדוע כתב הרמב"ם בהלכות עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"ב וז"ל בשעת הקטרת הקטורת בקדש קדשים כל העם פורשים וכו', הרי מבואר דגם ביוהכ"פ הדין דרק בשעת הקטרה נוהג דין פרישה מהיכל, ולא מקודם, וע"כ מפרש בבואו התחלת הקטרה, והא דבאמת כתיב בבואו הוא מפני שזהו על דרך ההווה, והרגילות, דהרי בהכרח היו מוכרחין לפרוש תיכף בבואו דהרי היאך יוכלו לידע בצמצום התחלת הקטרה, דהרי אין שם שום איש שיודיעם, ואם הי' באפשרות להודיע בצמצום שעת התחלת הקטרה, דאז לא כתבה תורה בבואו, אבל מפני איסור כניסה לכל אדם שם, וממילא מפני ההכרח כן הדבר, ועל זה כתבה תורה בבואו, ומצינו שהחמירה תורה מפני זה, והוא כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ליומא דהא דכה"ג מכנים בעצמו המחתה, אעפ"י שגם אחר כשר להכניס, וגם להיות חותה בה, אבל מפני איסור כניסה מוכרח הוא הכה"ג בעצמו להכניס וחותה, - הנה כן כתבה תורה בבואו מפני יראת הצמצום.

ה והנה אפשר לומר אשר עתה אחרי שכתבה תורה בבואו, ממילא נעשה זה לדין ואזהרה ו מוזהרים על זה, אבל אין זה דין מצד עצמו, וממילא אין ללמוד מזה לקטורת דכל השנה כולה, ומובן ממילא אשר אין ללמוד מזה דהביאה בעצמותה מראשית ביאתו היא נחשבת לעבודה מצד דין יוהכ"פ. - ובעיקר הדבר הא דיציאה וביאה, לענין השתחוואה, נראה דבלא"ה לא שייך הכא דהלא לפי הכלל שעיקר השתחואה זו דוקא בגמר עבודה, כמבואר בפר"ג דתמיד, יעוי"ש. והכא הגמר עבודה של עבודת פנים הוא הוצאת כף ומחתה, - והכא לא נאמר כלל יציאה, דהרי הפסוק ובא אהרן אל אהל מועד בפ' של יוהכ"פ פסוק כ"ג, שזה מיירי על דין הוצאת כף ומחתה, כמבואר שם ברש"י, עפ"י מסקנת הש"ס יומא, ובפסוק כ"ד כתיב ויצא ועשה את עולתו וגו', הנה יציאה זו מהיכל לעזרה, ויציאה זו בבגדי זהב, אבל לא נאמר יציאה כלל על הוצאת כף ומחתה, שזהו גמר עבודה דפנים. ז ולפי מה שמבואר דעיקר השתחואה זו שייכא דוקא בהוצאת כף ומחתה, הלא בפשיטות יש לומר דלא שייך להקשות ולדייק מזה מידי, והוא דהנה הרמב"ם כתב שם בעבודת יוהכ"פ פר"ד ה"ב וז"ל ואח"כ מקדש יו"ר וכו' ולובש בגדיו ומקדש ומוציא את הכף ואת המחתה, והנה לא כתב הרמב"ם בזה ויצא, וכיון שלא הזכיר היציאה, לכן לא הזכיר גם את השתחוואה השייכה להיציאה, והרמב"ם תפס לשון המשנה יומא ע', והוא פשוט. ח וע"כ הא דלא כתבו הפוסקים השתחואה זו, - הוא ג"כ מפני שהוא פשוט דבכל יציאה בגמר עבודה, כן היתה דרך היציאה, ומדוע יגרע ביוהכ"פ, וכמו שלא כתבו הפוסקים השתחואה בהקטרת הקטורת, דכל יום שבהיכל, - והיינו מפני שסמכו על המובן שזה היתה כבשארי הימים, ומובן מאיליו דיוהכ"פ לא גרע, וכן ע"כ גם ביציאה דלפני ולפנים, וביותר שמוכח כן מהסוגיא וכמוש"נ. דף כח אמר מר שבפנים ושבמצורע שלא לשמן פסולות והתניא בין וכו' כשרות וכו' אלא אמר רבא הא והא רבנן כאן להכשיר, כאן להרצות, והיינו דלעשות ריצוי אינו מרצה מטעם דשלא לשמה אינו עולה לחובה, אבל הכשר יש כאן מטעם דשלא לשמה הקרבן כשר, וה"נ בשלא לשמה כשרים השיריים באכילה, וכן מבואר ברש"י יעוי"ש, אמנם הרמב"ם כתב בפר"ה ממחוסרי כפרה ה"ז וז"ל נתן מתנות שבע שלא לשמן לא הורצה והוכשר המצורע עכ"ל, לשון זה משמע דעלתה לחובה, והלוג לא הורצה, ותמוה טובא הלא זה הוי היפך הכלל דשלא לשמה כשר ואינו מרצה, ובקר"א מצאתי שנדחק בזה, - - ודעתו דתרתי איכא דלא הורצה וגם הלוג פסול, יעוי"ש, ותמוה דמדוע לא יוכשר הלוג. הלא לא גרע מאילו כל הקרבן שלא לשמה דג"כ כשר. ונראה דכוונת הרמב"ם דהלוג אינו מרצה מטעם שלא לשמה דאינו פועל ריצוי, וכמובן שצריך להביא אחר, אבל אינו צריך להביא אשם אחר, ועל זה כתב והוכשר המצורע, היינו שעל ידי זה שיביא לוג אחר יוכשר המצורע, ודין זה כהא דנשפך הלוג, ודינו מבואר ביומא ס"א. דף כט אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מאי דכתיב על המגורה הטהורה שירדו מעשי' ממקום טהרה אלמ"ע על השולחן הטהור וכו' כדר"ל וכו' אלא מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים וכו', ויש לעיין לשיטת הרמב"ם שכתב בפר"ט מכלי המקדש ה"ז דהדלקת הנרות כשרה בזרים, והיינו דהטבה צריכה להיות בכהן, והדלקה כשרה גם בזר, וכתב שם אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן, ומשמע מדבריו שמותר לכתחילה, והראב"ד השיג וכתב וז"ל א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקם אלא שאם הדליקן כשרותן יעוי"ש, מבואר שדעת הרמב"ם שמותר כן לכתחילה, והנה לפי"ז למאן דמכשיר מנורה גם בשל ע וא"כ להרמב"ם לא הוי כלי עץ העשוי לנחת, ומקבלת טומאה, ודינה כמו שלחן, ושפיר איצטרך קרא למימר מנורה הטהורה, ללמדנו זה גופא דמותר לטלטלה לכתחילה בכדי להדליקה גם זר, וביותר תיקשה דר' יוסי ב"ר יהודה דריש דהמנורה ירדה מן השמים כמו שמבואר הכא והוא סבר דעושין מנורה של עץ כמבואר לעיל כ"ח ע"ב, ומשמע דדריש המנורה הטהורה שירדה ממקום טהרה, וקשה מדוע לא יליף ריבר"י מזה שמותר להוציאה לחוץ ליתן לזר להדליקה- ומזה משמע כהראב"ד שאסור להוציאה לחוץ ולהדליקה שם. והנה הראב"ד הוי בזה לשיטתו דכתב בפר"ג דכלים דהשיג שם על הרמב"ם דכתב כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה אפילו אם אינו מקבל אלא דבר מועט [דהיינו אף דאין לו ארבעים סאה] והשיג הראב"ד שם וכתב א"א דבר זה איני יודע מאין הוציאו אלא משולחן של מקדש וממנורה שהקשו עליהם כלי עץ העשוי לנחת ואעפ"י שאין להם ארבעים סאה וכו' שאני התם דאיכא איסורא בטלטולה יעוי"ש הרי כתב מנורה דאיכא איסור לטלטלה, והיינו דאזיל לשיטתו דאסור להוציאה לחוץ ולהדליקה, להכי חשיב מנורה, אבל זה תמוה הא מנורה שהיא של מתכת בלא"ה מטמא אפילו בשעשוי לנחת, ומצאתי בטו"א לחגיגה כ"ו שעמד בזה, אבל יש לומר דכוונתו לריבר"י דאמר דאנשי בית חשמונאי עשאוה בשל עץ. אבל זה תמוה בהא דקאמר דהש"ס אמרה כלי עץ העשוי לנחת גם על המנורה אעפ"י שלא מצינו זה בש"ס על המנורה, אלא על השולחן, ואדרבה הסוגיא אימרת דדוקא על השולחן אמרינן כן, ולא על המנורה, אבל ע"כ כוונת הראב"ד דלריבר"י הי' ראוי לומר כן גם על המנורה אם לאו מהאי טעמא שאסור לטלטלה ולהוציאה לחוץ. - ובזה יש לעיין במהרש"א בח"א בשבת כ"א שהקשה על הרא"ם שכתב דעשו מנורה של עץ הא נטמאת בנגיעה שהרי הי' למנורה בית קבול יעוי"ש, אבל זה לא קשה לשיטת הראב"ד מטעם דהוי כלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבלת טומאה. א כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותי' פסולה, ופירש"י שמודבקת באות אחרת והיינו דקתני כתב אחד מעכבן כלומר הלכות משפט אות אחת יעוי"ש, מבואר מדברי רש"י דחסרון מוקף גויל הוא דוקא בדיבוק אות לאות, משמע אבל בחסרון גויל לאות עצמו אינו פוסל, והנה כן יש להוכיח גם כן מסוגיא דלקמן בהא דאיפסקא לי' כרעא דוי"ו דויהרג בנוקבא אתא לקמי' דר"ז א"ל זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי לי' ויהרג כשר יעוי"ש, וקשה הא עכ"פ במקום הנקב חסר גויל להאות, ואין כאן מוקף גויל, אבל לפיש"י אתי שפיר משום דכל עיקר הא דמוקף גויל הוא להפסיק בין אות לאות, אבל האות מצד עצמו אין נדרש להיות מוקף גויל, וכן יש להוכיח גם מהא דאיתא הכא בסוגיא בניקב יריכו של ה"י כשר אם נשתייר בי כשיעור אות קטנה וקשה ג"כ הא הוי חסר גויל, וע"כ מוכח דזה לא איכפת לן אם רק לא נשתנה צורת האות וכמו שנתבאר. ב ולפי"ז כל עיקר האי דינא דמוקף גויל אינו אלא בדיבוק האותיות זו לזו, וזהו משום דבעינן כתיבה תמה, ובאין הבדל בין האותיות אינו ניכר גבול האות, וחסר בזה כתיבה תמה, ותצא מזה לדינא דגם בדיבוק האותיות אם יחתוך ביניהם כחוט השערה גויל, הר"ז כתיבה תמה במקום דלא מעכב כתיבה כסדרן, אעפ"י שאין גויל מקיפן מכל צד, והיינו באופן דלא תהי' חק תוכות דהיינו באופן שמעיקרא היתה עשוי' כתיקונה ואח"כ נפל שם דיו ועשאן אחת, וכמו שמבואר זה בטור סי' ל"ב בשם הסמ"ק, ולדעת הרא"ש גם בזה הוי חק תוכות, אבל לדעת הסמ"ק שפיר יצוייר להיתר באופן שכתבנו. ג והנה לפלא להרמב"ם שלא הביא האי דינא דמוקף גויל, ואפשר לומר דאשיין בר נדבך דמכשיר באיפסק בנוקבא לא סבר האי דינא דמוקף גויל ולהכי שפיר השמיט כיון דנקט לדינא להכשיר בנקב כשנשתייר שיעור הכשר אות, - ויש לזה סמוכין מירושלמי פר"א דמגילה ה"ט דאיתא שם ר' זעירא בשם רב ניקב נקב ביריכו של הא' אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר ואם לאו פסול רבי זעירא בשם ר"ח הי' הגימל מכלה את הגויל אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר ואם לאו פסול וכו' אמר ר' זעירא אתיא דר"ח כרב ותריהון פליגין על שיטתי' דאשיין בר נדבך, והיינו דהוא סבר דגרידא לא מהני וכמו שפירש בקרבן עדה, ופירוש הפנ"מ תמוה כמבואר להמעיין, הרי מבואר בירושלמי דכל עיקר ההכשר בנקב הוא רק באופן דגרידה ודוקא כשיש היקף גויל, ואילו בש"ס דילן מבואר דלא בעינן בניקב היקף גויל וע"כ דש"ס דילן לא סבר כלל הא דהיקף גויל היינו כל הני דמכשירים בנקב האות בשנשתייר שיעור אות, ומזה יצא להרמב"ם לפסוק דלא בעינן היקף גויל, ומפרש הרמב"ם הא דאשיין בר נדבך דמכשיר בתוכו של הא' היינו הגויל והחלק שבתוכו וכמו שפירש"י בל"א, והיינו דלא בעינן היקף גויל כלל. ד ולפירש"י דמפרש דכל עיקר היקף גויל הוא דוקא בדיבוק אות לאות, קשה טובא היאך יפרש הא דירושלמי דינא דרב בנקב ביריכו של הא' דבעי' גרידא דע"כ הוא משום היקף גויל, ודוחק לומר דגם בזה לא הוי ש"ס ירושלמי כש"ס דידן, דלמה לנו להרבות במחלוקת, ומזה יצא להרמב"ם דאין לחלק בדין מוקף גויל בין דיבוק אות לאות, או היקף גויל לעצם האות ממש, - ולרש"י תיקשה מהירושלמי, כמו שכתבנו, וצ"ע. ה וליישב פרש"י ושיטתו נראה לבאר בהקדם הא דפירש"י שני פירושים בהא דתוכו של הא', דבלשון ראשון פירש"י תוכו של הא' רגל שבפנים, ובל"א פירש"י תוכו של הא', היינו תוכו הגויל והחלק שבתוכו, והנה לפירש"י השני מבואר דלא בעינן מוקף גויל בתוך האות, ויש סתירה לזה מירושלמי שמבואר להדיא דאשיין בר נדבר בעי מוקף גויל גם בתוך האות פגימה, ובניקב כל תוכו פסול, וכתב הטור וז"ל יש אומרים אפילו נקב כל תוכו כשר בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל הלכך אם ניקב כל תוכו פסול, וכתב הב"י ויש לדקדק למה כתב רבינו בלשון יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו כשר שהרי כל הפוסקים השוו לומר דתלמודא דידן מכשר אפילו כל תוכו, וצריך לומר משום דללישנא קמא דרש"י דלא איירי תלמודא בהכי כלל אין לנו אלא דברי הירושלמי דלא מכשר אא"כ מוקף גויל מבפנים, וללישנא בתרא דמיירי בהכי משמע דאפילו ניקב כל תוכו כשר קאמר י"א אפילו ניקב כל תוכו כשר דהיינו התופסים לשון שני עיקר עכ"ל, נמצא לפי"ז דללשון שני דרש"י דע"כ פליג ש"ס דילן על הירושלמי ולא בעינן מוקף גויל בתוך האות פנימה, והיינו שאין זה בעצם האות, לכן יש לומר דלא חשיב ניקב ביריכו של האות יותר מגוף האות מבפנים, כיון שגם זה אינו בעצם האות מפני שיש שיעור אות בלא"ה, וכמו דלא בעינן מוקף גויל בפנים האות כן לא בעינן מוקף גויל גם ביריכו של האות, דהיינו בסוף האות באופן שנשתייר שיעור הכשר אות, וחד דינא אית להו. ו ולפי"ז ע"כ הא דפירש"י דכל עיקר דבעי מוקף גויל הוא דוקא בדיבוק אותיות זו לזו זהו דוקא לשיטת הירושלמי דבעי מוקף גויל גם בתוך האות מבפנים, וזהו לפי פירוש הראשון שברש"י, דלפירוש זה ש"ס דילן מצי סבר גם כשיטת הירושלמי דבעינן מוקף גויל בין לתוך האות, ובין בסופו כמו הא דיריכו, ואז בשביל שלא תיקשה מדוע מכשר ש"ס דילן בנקב באות, על זה חידש רש"י דדוקא בדיבוק אותיות סבר ש"ס דילן מוקף גויל, נמצא דחידוש זה דרש"י תליא בשני הפירושים בהא דניקב תוכו, דלפירש שני דרש"י אין הכרח לזה משום דגם אם אמרינן דבעינן מוקף גויל תמיד מ"מ לא קשה מהא דנפסק הוי"ו או דניקב ביריכו של הא' משום דזה לא עדיף מתוכו של האות מבפנים, וכמו שבתוכו של אות לא בעי מוקף גויל, כן גם אם ניקב ביריכו של אות באופן שנשתייר שיעור הכשר אות, והטעם בזה כיון שאין החסרון מוקף גויל בעצם האות, וא"כ אין הכרח לחידוש זה דדיבוק אותיות, וע"כ צריך לומר דחידוש זה דרש"י דדין מוקף גויל הוא בדיבוק אותיות דוקא זהו דוקא לפירוש ראשון שברש"י, וכמו שנתבאר. ז והנה במה שפירשנו לשיטת הרמב"ם דסבר דש"ס דילן דמכשיר בניקב יריכו בנשתייר שיעור אות דלא סבר כלל הא דמוקף גויל, דוחק גדול לומר כן, דכיון דאינו מבואר בש"ס דפליגי אהדדי. ח לכן נראה דסבר הרמב"ם כפרש"י בלשון שני, וע"כ ש"ס דילן פליג על הירושלמי בהא דהיקף גויל, והרמב"ם לא סבר לחלק בין תוך האות לגוף האות, רק סבר דכל עיקר היקף גויל לא נאמר, אלא בתחילה בראשית הכתיבה, ובזה שאני הא דניקבה האות מעצם דין היקף גויל, והוא דכל ניקבה הוא לאחר הכתיבה, ומדויק זה גם בלשון הרמב"ם שכתב בפר"א מתפילין ה"כ וז"ל עור שהי' נקוב לא יכתוב על גבי הנקב וכו' ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון וכו' ניקב בירך של האות שד שנפסקה אם נשתייר מלא אות קטנה כשר יעוי"ש, הרי מבואר דכתב דבתחילה לא יכתוב על הנקב, - ומשמע אפילו באופן שישתייר שיעור אות עד הנקב מ"מ פסול לכתוב, והיינו דיש בזה חסרון מוקף גויל, אבל אם ניקב האות אחרי הכתיבה, כשר, - וזהו דלא כהירושלמי דמצריך גם גרידה בכדי שיהי' מוקף גויל, משום דש"ס דילן לא סבר לה, גם השמיט הא דאיתא בירושלמי שם מימרא דר"ח הי' הגימל מכלה את הגויל דבעי גרידה בכדי שישתייר שיעור אות עם היקף גויל, והיינו דכיון דהאריך כתיבת הלמ"ד, - נמצא דבתחילה הי' שיעור למ"ד עם היקף גויל, ורק מפני שהאריך בכתיבה, זה אינו גורם פסול, כן נראה ברור שיטת הרמב"ם. ט היוצא מזה דלשיטת הרמב"ם אינו מעכב מוקף גויל רק בתחילת הכתיבה, והא דפסול בניקב האות, ולא נשתייר שיעור אות חוץ לניקב לכאורה טעמא בעי, - דהלא כיון דע"כ אין כאן פסול מוקף גויל, כיון דנעשה אחרי הכתיבה, ודוחק לומר דבעצם האות ובשיעור האות פוסל גם בנעשה אח"כ, דאין זה במשמעות דבריו שמדייק דהקפידא הוא בתחילה, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ, ומצאתי בקרית ספר להמבי"ט שכתב דאפשר דלא הוי פסול זה מדאורייתא כיון דבשעת כתיבתה היתה כתיבה שלימה ותמה יעוי"ש, וע"כ דהוקשה לו גם כן כמו שכתבתי, ואעפ"י שחידוש דין הוא אבל הסברא נוטה לזה, ולפי"ז אין הבדל בין מקום למקום בין אם נעשה בירך של האות בין נעשה למעלה אם רק נעשה אחרי הכתיבה אין כאן פסול מדאורייתא לשיטת הרמב"ם, ואין לומר דלמעלה בעצם האות חמור, דליתא דהלא אם לא נשתייר מגוף הירך שיעור לאות הרי"י כגוף האות ממש, וזהו דלא כמטה יוסף הובא בספר מעשה רוקח על הרמב"ם שמחלק בזה, דאין בסברא שום הבדל ביניהם, וזהו מה שמבואר לשיטת הרמב"ם בזה. - י כתב הב"י בסי' ל"ב וז"ל וא"ת והיכי מכשירין באיפסק שום אות בניקבא והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין מוקף גויל לה מד' רוחותי' פסולה, וי"ל דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת, אבל היכא דאיפסק בניקבא לא, והכי דייק לשון רש"י וכו' ועוד י"ל דהא דמכשרינן באיפסק בניקבא היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתב היתה כשרה שהי' גויל מקיפה מארבע רוחותי' אם ניקבה אח"כ כשרה כיון שתחילתה היתה בכשרות, אבל כשבתחילת כתיבתה הי' שם נקב ונפסקה בו אעפ"י שיש בה שיעור אות פסולה, משום דמעולם לא הקיפה גויל יעוי"ש, - ושני התירוצים שכתב הב"י הם הם שיטות הראשונים רש"י והרמב"ם, היינו רש"י ללשון ראשון, ושיטת הרמב"ם, וכמו שנתבאר. - יא ובזה יש ליישב דברי השו"ע בסי' ל'"ב סעי' ט"ו וסעי' ט"ז שלא יסתרו אהדדי, - דבסעיף ט"ו כתב אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או הממ' כשר אפילו ניקב כל תוכו, אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף גויל, ובסעיף מ"ז דההכשר בנפסק אם נכתב בתחילה בכשרות, - ומשמע מזה דבאופן שנכתב בכשרות שוב אין כאן פסול כלל, ועי' בט"ז סקי"ד שעמד בזה בסתירה יעוי"ש, אבל נראה דבדברי השו"ע כנים, והוא לפי מה שכתב בב"י דלפירש"י בלשון ראשון אין הכרח דש"ס דילן לא סבר כהירושלמי, וממילא יש לחוש מזה, ולפי מה שביארנו הוי תירוץ ראשון שבב"י לשיטת רש"י בלשון ראשון, ולכן אעפ"י שלדינא מכריע כרוב ראשונים דאזלי כשיטת רש"י בלשון שני וזהו גם דעת הרמב"ם, וזהו לפי התירוץ השני שכתב הב"י דשאני אם בא הפסול בתחילת הכתיבה לבא אח"כ, וממילא הדין דלא בעינן מוקף גויל בניקב שבא אח"כ, וזהו שכתב המחבר לעיל בסט"ו דבניקב כל החלל אח"כ כשר, ומסיים אבל בירושלמי משמע דגם בזה צריך מוקף גויל, וכוונתו דיש לחוש לשיטת רש"י ללשון ראשון, והא דלא הכשיר גם בניקב בתוך ראות ממש, וזהו שמדייק הט"ז מדוע אינו מכשיר בנפסק האות גם בחוץ, אתי שפיר לפי מה שביארנו דע"כ הרמב"ם פוסל בזה ג"כ, - וכיון שלדינא תפס הב"י כהרמב"ם משום דרוב פוסקים סברי כן, להכי שפיר פוסל דנפסק בעצם האות בכל אופן, ואפשר שזהו מדרבנן וכמו"ש המבי"ט בקרית ספר, וכמו שנתבאר. - יב והנה דברי הט"ז לכאורה תמוה במה שכתב דהירושלמי ס"ל כתירוץ הראשון שכתב הב"י דהיינו דליכא פסול מוקף גויל אלא בדיבוק אותיות, ותמוה הרי בירושלמי פוסל גם בניקב בתוך החלל, ומצאתי בנו"ב מה"ק סי' ע"ה שעמד בזה בתמי' אבל נראה דכוונת הט"ז כך הוא דהירושלמי לא מצי סבר כהתירוץ השני, אבל אין כוונתו שסבר כתירוץ הראשון, - אבל הבדל יש בין תירוץ ראשון לשני, דלהתירוץ השני ע"כ ש"ס דילן פליג על הירושלמי, אבל לפי תירוץ הראשון אין הכרח לומר דש"ס דילן לא סבר כהירושלמי וכמו"ש הב"י לעיל להכי יש מקום לחוש לדברי הירושלמי, ועיקר תמיהת הט"ז על השו"ע מדוע אינו מכשיר בנפסק גם עצם האות, כיון דיש מקום להכשיר לפי תירוץ השני, אבל בזה נראה דאזיל בזה הב"י כפי פסקו של הרמב"ם, ומסתבר שהוא מדרבנן, וכמוש"נ. יג והנה הגאון בנו"ב שם כתב דהא דדיבוק אותיות פוסל מטעם חסרון מוקף גויל, לאו דוקא נדבקה אלא שצריך שתהי' גויל בין אות לאות, - ובאופן שכל הגויל ניטל בין אות לאות נמצא שרק אויר מפסיק בין אות לאות ולא גויל גם כן פסול עכת"ד, ודבריו תמוהין דודאי לא מצי סבר הירושלמי סברא זו דתירוץ ראשון שכתב הב"י דדוקא בדיבוק אותיות פוסל חסרון מוקף גויל, דלפי"ז יש להכשיר בניקב האות נם כשאין מוקף גויל, ובהדיא מבואר בירושלמי דפסול, דהרי איתא מפורש דבעינן שיהא גורר וישתייר שיעור אות, והכוונה דגרידה ע"כ בכדי שתהיה מוקף גויל. יד וע"כ הא דכתב הב"י דלשיטת רש"י בלשון ראשון לא נדחה הירושלמי בהא דניקב החלל של האות, הנה בזה אפשר לומר דלא פליג ש"ס דילן על הירושלמי כיון דלא מיירי ש"ס דילן מזה, - אבל זה ודאי פליג ש"ס דילן בדין גרידה דהכוונה דבניקב האות בעינן שישתייר מוקף גויל, - וכוונת הט"ז נכונה כמו שכתבנו לעיל, ודברי השו"ע ופסקיו מיושבים לנכון כמוש"נ. מו והנה בדברי הרמב"ם שפסק דאם הכתיבה היתה במוקף גויל לא נפסל בחסרון מוקף גויל שנעשה אח"כ, ומכ"ז אם לא נשתייר שיעור אות מהנקב ולמעלה פוסל, ושאלנו לעיל מדוע, וכתבנו שזהו פסול מדרבנן, וכמו שכתב הגאון המבי"ט בקרית ספר, ראיתי כי אין צודק בזה, ודברי הרמב"ם נכונים בסברא כפשוטו כאשר יבואר. מז דהנה בדין מוקף גויל שני אופנים יש, א) הא דנאמרה ההלכה שתהי' גויל מקיף מכל ארבע רוחותי', והיינו שהגויל הוא כמו גדר מקיף לכל האות כולו, ב) בעינן אשר הגויל יכיל את האות כולו ומחזיקו, וזהו ג"כ בכלל מוקף גויל, ואם חסר גויל בעצם האות, דהיינו באופן שיש נקב באות באיזה מקום בשיעור האות, הרי אין כאן מוקף גויל כיון שחסר גויל במקום הנקב, ובאופן זה השני לא מהני מה שנכתב בתחילה על מקום גויל, והיינו בטעם פשוט משום דהחסרון גויל בשיעור האות הרי משום זה נחלקה האות לשתים, ואין כאן האות בשלימות, ואין כאן כתיבה תמה, ולא מהני מה שנכתב האות בתחילה בשלימות, כיון שעתה כמו שהוא לפנינו אין כאן אות שלם, וזה מעכב, משום דבעינן אות, ואין זה אות. - יז ובזה יובן לנו היטב דברי המהרי"ק שורש קכ"ב בנקרע באמצע האות והדבק מחזיקו אעפ"י שלא נחסר הקלף כלל, אלא שנקרע ונדבק פסול דבעינן שיהא האות מוקף גויל ואפילו היכא שירך האות שלם ולא נקרע אלא שנחסר הקלף שבתוך החלל פוסל בירושלמי כש"כ הכא שגוף האות נחלק לשתים, ולא מהני דיבוק המטלית מאחוריו, ובזה אתי שפיר הלשון אין דובקים בדבק כלומר היכא שנקרע גוף האות פסולה שהרי אין מוקפת גויל וגרע מן אין מוקפת אין דובקים אותה יעוי"ש, ולכאורה דברי המהרי"ק תמוהים דהרי נעשה הקרע אחר שנכתב בהכשר ולשיטת רש"י הרי אין כאן דיבוק אותיות זו לזו, וא"כ אין כאן פסול לשתי השיטות, עי' בפרמ"ג סי' ל"ב סקכ"ג, אבל בדברינו אתי שפיר ואין זה שייכות להני שיטות שכתבנו, והיינו דבאופן זה דנחלק האות בחסרון גויל אין זה אות כלל, והרי"ז כשתי חצאי אותיות וחסרון גויל כזה מעכב, מטעם שאין זה מוקף גויל על עצם האות, - וזהו גם דעת הרמב"ם כמו שכתבנו, ומזה יש לתמוה על הקרית ספר שהעמים בדברי הרמב"ם דפסול זה דאינו מוקף גויל בתוך השיעור של האות אינו אלא מדרבנן כיון שנעשה אחר הכתיבה, אלא ע"כ פסול הוא מדאורייתא, וכמו כן שלא בצדק כתב הלבו"ש באו"ח סי' ל"ב בדינא דהמג"א סקכ"א שכתב בשם שו"ת ר"י הלוי דאם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לעבר הגויל כשר, ועל זה כתב הלבו"ש דאם נחתך הגויל מעבר להאות באמצע האות פסול מצד שאינו מוקף גויל אם הי' חתך זה קודם כתיבה יעוי"ש, דזה ליתא אלא גם כשנעשה אחרי הכתיבה פסול כמו שכתבנו. יח והנה עוד יש אופן אחד אשר יש לדון עליו, והוא באופן אשר יש נקב באות היינו בעובי הדופן של האות, והדיו מקיפו מכל צד ובאופן זה האות הוא בשלימותו, ורק חסר גויל באמצע, - בזה יש לדון דאולי באופן זה אין כאן חסרון אות רק יש כאן חסרון מוקף גויל היינו דיש חסרון גויל להאות ובאופן זה אפשר לומר דכיון דנעשה זה אחר שנעשה הכתיבה בהכשר, דלא נפסל, והוי זה נידון הט"ז בסי' ל"ב סק"ז יעוי"ש, - אבל אין להעמיס זה בדברי הרמב"ם לפי כוונת הקרית ספר כין דכתב הרמב"ם להדיא דנפסקה האות, ופשיטא שדעת ההמב"ם להיות פסול מדאורייתא, ונפלאתי על המהרי"ק שלא הביא דברי הרמב"ם אשר לדעתי ברור הדבר שבנידון המהרי"ק הוי פסול מן התורה. בדרך אגב מצאתי להעיר על מה שכתב הב"י בשו"ע סעט"ז וז"ל או אם רגל הכף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחילתו פסול, וכתב המג"א אעפ"י שהיא ארוכה כראוי ועמ"ש בס"ד יעוי"ש, הנה שם בס"ד סק"ג כתב אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת אות כשר, -- לדעתי דין זה מבואר שם בירושלמי דמגילה בלמד' שמשך אותו עד סוף דיש עצה בגרידה שישאר שיעור אות דכשר. דף ל עמוד ב' אמר עולא אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו, אהיא, אילימא אהא ר' שמעון שזורי אומר כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין וכו' יעוי"ש, מבואר מסוגיא דלא על זה נאמרה ההלכה, ומזה תמהו הב"ח והש"ך ביו"ד סי' רע"ו על הפוסקים דפסקו בזה דשם כולו תולין בין השיטות ומקצתו אין תולין, עי' בש"ך שם סק"ז, אמנם אפשר לומר דכיון דאמר רב תננאל הלכה תולין את השם ע"כ הכוונה דוקא שם כלו ולא מקצתו, והיינו מדלא פירש בהדיא דנם מקצת תולין, ממילא אית לן לומר דכוונתו על כולו, דהרי מפני ששמע ע"כ דברי ר"ש שזורי דמקצת אין תולין, ואם דעתו לחלוק בזה על ר' שמעון שזורי ולומר דגם מקצת תולין הי' לו לומר בהדיא, ומדלא אמר דתולין במקצת ע"כ דעתו רק על שם כולו, דהא דלא קאמר בהדיא הלכה כר' שמעון שזורי, אפשר שמפני שכבר נשמע בביה"מ דאין הלכה כר' שמעון שזורי אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, וא"כ יש לטעות דגם בדין זה אין הלכה כר' שמעון שזורי, להכי אמר רב מדעת עצמו דהלכה דתולין את השם, ומדלא אמר בהדיא דתולין אף במקצת, ממילא נשמע דרק בכולו תולין, וזהו טעם הפוסקים דפסקו דכולו דוקא תולין, ולא מקצתו. - כיצד יעשה צובר גורנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן על הישן שבו, בר"ה י"ג מפורש הטעם משום דר"ש שזורי סבר יש בילה, ורבנן דפליגי עלי' סברי אין בילה, ולהכי באורז ודוחן מתוך שעשוין פרכים פרכים לא אזלו בתר לקיטה אלא בתר השרשה, וכמו שמבואר שם בסוגיא, והנה שם הקשו התוס' דלפי"ז מדוע אזיל רש"ש בתר השרשה כדקתני בהדיא מקצתן השרישו לפני ר"ה וכו' ובסיפא דהך נמי תנן בפר"ב דשביעית אמר רש"ש פול המצרי שזרעו לזרע מתחילה כיוצא וצא בו, והיינו בתר השרשה, עכ"ל, ונראה לתרץ בהקדם מה שהקשו התוס' שם מה מהני צבורת גורן לענין מעשר שני ומעשר עני המעורבין היינו לענין שניי' הנכנסת לשלישית, וכן חמישית לשישית, ותירצו דיכול להפריש מעשר אחד ויחלל על מעות, ויביא המעות לירושלים, והמעשר יחלק לעניים יעוי"ש, - ולכאורה דבריהם תמוה טובא דהלא יפסיד הבעה"ב כל המעשר שני דהרי יתן כולו לעניים, וא"כ אין זה תקנה לילך בתר לקיטה ולהפסידו לבעה"ב במקום שיש לילך בתר השרשה ויהי' הכל ישר וטוב, וע"כ כוונת התוס' דיפריש כולו למעשר שני מספק ולחללו על המעות מפני ספק איסור, אבל בזה שנוגע ליתן מעשר עני לעניים יתן הבעה"ב כפי האומד כמה יש בזה מעשר עני, והבעה"ב נאמן בזה מכח המוציא מחברו עליו הראי'. - והנה לפי"ז תצא חדתא דהפירות האלו כל התקנה שלהן הוא דוקא בחוץ לירושלים, - ובירושלים אין תקנה לזה משום דאין מחללין פירות בירושלים אא"כ נטמא כמבואר ברמב"ם פר"ב ממעש"ש ה"ח, נמצא לפי"ז דאם אמרינן בתר לקיטה יהי' נמנעים הפירות מהבאה לירושלים, אם לא באופן שיעלם לירושלים, והעניים יהי' מוכרחים לאכלן בתורת מעש"ש ומגיע מזה הפסד לעניים, וממילא יש כאן שתי תקנות או לפדותן חוץ לירושלים, או לילך בתר השרשה, וממילא מובן דתקנה זו דאזלינן בתר השרשה עדיפא בכדי שיבואו הפירות לירושלים, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כתקנת ריב"ז, ולפי"ז תיקשה שפיר מדוע קאמר רש"ש עצה זו דיצבור גורנו לתוכה. וע"כ צריך לומר דסבר רש"ש דיש בזה תקנה לעניי ירושלים דהבעלים מחויבים להביאם לירושלים בתור מעש"ש, ובדבר מעשר עני יתן שם לעניים כפי החשבון שיעשה הבעה"ב בעצמו, אבל זה תליא אם מעשר שני מותר ליתן במתנה, ופליגי בזה בירושלמי אם מתנה כמכר, וע"כ דסבר רש"ש דמתנה אינה כמכר, ושפיר קאמר רש"ש למה לן ליזול בתר השרשה, הלא גם אם אזלינן בתר לקיטה יש עצה טובה ויצבור גרנו לתוכה, אבל רבנן סברי מתנה כמכר, ובבכורות י"ב ג"כ פליגי בזה תנאי, לפי"ז יש לומר דרש"ש בעצמו סבר דמתנה כמכר, להכי שפיר אמר דאזלינן בתר השרשה, והא דקאמר לרבנן דיצבור גרנו לתוכה, היינו להני תנאי דסברי דמתנה אינה כמכר, - ובלא"ה כתב הבעל המאור דרש"ש לדבריהם דרבנן קאמר, ועי' בחידושי הר"ן הנדפס עתה כת"י וא"כ טוב לומר ג"כ לפי מה שמבואר דזה תליא בפלוגתא אם מתנה כמכר או אינה כמכר, ומיושב קושיות התוס' שפיר וכמוש"נ. א ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו, - והנה רבנן פליגי על רש"ש וסברי דבהפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה מפני מראית עין כמבואר בחולין ע"ה, ויש להבין באיזו סברא פליגי רבנן ורש"ש, ומדוע באמת לא חש רש"ש למראית עין, - והנה לכאורה אפשר לומר דפליגי אם בעי בבן פקועה נחירה מן התורה, ומצינו לגדול שבראשונים והוא רבינו ישעי' ז"ל דסבר דב"פ טעון נחירה מן התורה, והובא בשיט"מ ב"ק מ"א דכתב שם לתרץ הא דהקשו התוס' שהקשו בהא דפריך שם הסוגיא איני יודע שהיא נבלה ולמ"ל קרא דלא יאכל את בשרו, והקשו התוס' דהלא איצטרך לב"פ דלא בעי שחיטה, ועל זה תירץ רבינו ישעי' משום דמכ"מ נחירה בעי, יעוי"ש, הרי מבואר דסבר דבעי נחירה מדאורייתא. ב והנה לכאורה תמוהין דבריו משום דלדבריו דבעי נחירא מה"ת, א"כ ליפסול בה טריפות, והוי דינו כמו עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, ומ"מ טרפות פוסל בה, והיינו משום דעכ"פ נחירה בעי וכמו שכתבנו התוס' והרשב"א בחולין כ', - ואילו בב"פ מבואר להדיא בחולין שם דאין טרפות פוסל בב"פ, דאיתא אדא בר חבו הוי לי' ב"פ דנפל עליה דובא אתא לקמי' דרב אשי אמ"ל זיל שחטי', יעוי"ש, הרי מבואר דאין טרפות פוסל בה, - והנה אפשר לומר דשאני ב"פ דכיון דדינו כשחוט, ממילא אין טרפות פוסל, כמו שאין טרפות פוסל בכל בהמה שחוטה, ואין זה בדמיון לעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"מ טרפות פוסל בה, דשאני התם דלא הי' היתר שחיטה, והוי אצלה נחירה כמו שחיטה בעלמא, והיינו כיון דבעי היתר, וממילא כל זמן שלא הותרה בההיתר שאמרה תורה טרפות פוסל בה, משא"כ ב"פ דכבר הי' היתר שחיטה על ידי אמו, ממילא יש להב"פ אותו ההיתר עצמו, ולכן כשם שאין טרפות פוסל באמו, כן אינו פוסל בב"פ, והא דבעי נחירה זהו מטעם דלא גרע מב"נ, ומטעם ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, - ממילא יש החיוב נחירה כמו שלגבי ב"ג, כן נראה בביאור סברת הרבינו ישעי' ז"ל. ג ואפשר לומר דבזה פלגי רבנן ורש"ש דרבנן סברי כשיטה זו דבעי נחירה מן התורה, לכן יש בזה מראית עין אם אמרינן דיעשה נחירה גלוי' בלא מעשה שחיטה, מטעם שיטעו בני אדם ויאמרו כי הלא כיון שגם עליו יש חיוב לעשות כמעשה השחיטה וממילא כשינחור בסימנים, יאמרו אשר נחירה מותר בכל מקום, ורש"ש סבר דלא בעי נחירה מן התורה, אלא גם הריגה שפיר דמי, ולא נחירה בסימנים, א"כ אין כאן משום מראית עין. ד עוד יש לומר דפליגי אם ב"פ מוזהר בדין שביתת בהמתו, דהנה אם דינו כשחוט, אפשר לומר שדינו ככלים, ואין בו משום שביתת בהמתו לדידן דקיי"ל כב"ה דאין אדם מצווה על שביתת כלים, והנה מדברי התוס' שהקשו דלמא איצטרך לב"פ, - ע"כ צריך לומר דיש בב"פ אזהרה דשביתת בהמתו משום דעיקר הלימוד שור לסקילה ילפינן שור שור משבת, ואם אינו מצווה בשבת אין כאן חיוב סקילה, וא"כ לא משכחת להאי דינא בב"פ, וע"כ מוכח דסברי התוס' ועוד ראשונים שנחתי לקושיא זו דבב"פ מוזהרים הבעלים בשביתה, ומטעם זה סברי רבנן דיש בזה משום מראית עין אם לא יונהג בו שחיטה, והוא דכיון דרואים כו"ע שאינו עושה בשבת, וכמו כן נוהג בה דין כלאים שג"כ נלמד משבת, וכיון שלכל דבריו דינו כשור מעליא, להכי בעי שחיטה משום מראית עין, אבל רש"ש ע"כ סבר דאין בו בב"פ משום שביתת בהמתו, וגם אינו נוהג בו דין כלאים, להכי לא חייש גם למראית עין, - כן נראה בביאור הפלוגתא, אבל לדינא ק"ל דבעי שחיטה מדרבנן. ה וכן כתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א הי"ד שכתב שם דבהפריס ע"ג קרקע צריך שחיטה כתב מרן דהכוונה מדרבנן, עוד הביא שרבינו כתב בפיה"מ ודע שאין צריך בדיקה, ר"ל שאין הטרפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אעפ"י שהוא חי עכ"ל, - וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכתב וכן הורו מגדולי המורים ומתוך דבריהם נראה שאף אם נמצאת סכין פגומה אין בכך כלום, עכ"ל, נפלאתי מובא שלא הביאו מקור לזה שאין פוסל בו טרפות מסוגיא דחולין ע"ה מעובדא דנפל עלי' דובא. ו גם בדבר מה שהכשירו בסכין פגום, תמהני הלא יש בזה משום מראית עין, ואם בשביל שאין זה גלוי, הלא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואפשר שאין בזה משום מראית עין משום דאיכא למיתלי במפרקת, וכל עיקר שאנו אוסרים וקיי"ל כר"ח הוא מפני חזקת איסור, והכא לא שייך חזקת איסור, - וממילא אין כאן גם משום מראית עין. ז והנה לענין ב"פ שנמצא בן ט' חי ומת לאח"כ מבואר בשו"ת הרדב"ז דאסור באכילה כמבואר בפ"ת ליו"ד שם, ולכאורה תמוה דכיון דחשבינן לו כשחוט, מצד דשחיטת אמו מטהרתו:

וגם כשנולד טרפה מותר באכילה, או מת, וא"כ מה נפק"מ בזה שמת אח"כ, וע"כ צריך לומר דכוונת הרדב"ז לאסור באכילה מדרבנן, מטעם דלא ליתחלף בבהמה דעלמא, - ומצאתי במנח"י בקו"א שהביא כן, אמנם מדברי רבינו ישעי' הובא בשיט"מ ב"ק שם מבואר דסבר דבעי ב"פ נחירה מדאורייתא, דאל"כ לא יתורץ קושיתו שם, ולפי"ז כשמת הב"פ אסור מדאורייתא לדברי הר"י. ח אמנם יש לעיין בסוגיא דחולין ע"ה שם אב"ח הוי לי' ב"פ וכו' א"ל וכו' א"ל הא אמר זעירי וכו', הלא סו"ס צריך לשחטו שלא ימות ויהי' אסור משום נבלה מן התורה, מטעם חסרון נחירה בסימנים, ואסור אפילו לרשש"ז, וצע"ג. א בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא רש"ש אומר אף המסוכן, הנה בב"ב קמ"ו ע"ב מבואר דטעם רש"ש משום אומדנא דמוקי שם דמאן דאזיל בתר אומדנא הוא רש"ש, ובאמת גם סברת רבנן בהמפרש והיוצא בשיירא גם כן הוא משום אומדנא, וכן כתבו שם התוס' דכוונת הש"ס רש"ש ומחלוקתו, עוד כתבו משום דרש"ש אית לי' טפי דאזלינן בתר אומדנא יותר מרבנן דידי' להכי נקט רש"ש יעוי"ש, והנה באמת יש להבין במה פליגי רש"ש ורבנן הלא כיון דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא, וא"כ מדוע לא סברי דגם במסוכן כן הדין דכותבין ונותנין, - ונראה דבזה פליגי דבמפרש ויוצא בשיירא שיש לחוש פן ימות או יוליכנו למקום שאין איש, ולא נודע מקומו, דאז יש חשש עיגון, בזה יש אומדנא דמוכח דע"כ היתה הכוונה גם שיתנו הגט לאשתו. אבל במסוכן שאין חשש עיגון, ועל כל אופן תיזקק ליבום, לכן בשביל זה אין כאן הוכחה דכוונתו גם ליתנו, ורש"ש סבר דגם בשביל זיקת יבום הוי אומדנא מעליא דלתנו קא מכוון. ב אבל יש לעיין דהלא מבואר במשנה שם דלהכי בבריא שאמר כתבו גט אין נותנין מטעם דאמרינן דרצה לצחק בה, א"כ במסוכן דאין אדם מצחק בשעת מיתה פשיטא דכוונתו שיתנו לה, - וא"כ מדוע פליגי רבנן במסוכן, איברא דאין כאן חשש עיגון, אבל עכ"פ כיון דיש כאן אומדנא דאין אדם מצחק ומשטה בשעה זו, א"כ לקושטא קאמר וכוונתו לגרשה, וא"כ מדוע אין כותבין ונותנין, -- והנה אפשר לומר דאף שרוצה בגט אבל דעתו שהוא בעצמו יגרשנה, והיינו שרוצה בתנאי דאם לא ימות שיתבטל הגט, וכיון שלא ברור לנו אם דעתו ע"י תנאי או בלחלוטין, להכי סברי רבנן דאין נותנין, אבל עדיין קשה לרב הונא בגיטין ע"ב ומבואר גם בסוגיא דגיטין ס"ה דבשב"מ אם עמד חוזר, א"כ הרי יש ליתן הגט, ואם רוצה על תנאי הלא בלא"ה אם עמד חוזר, וא"כ תיקשה לרב הונא מרבנן דלא סברי דנותנין במסוכן. ג והנה באמת יש להבין גם ביוצא בקולר ע"כ דעתו ג"כ שאם לא יהרג דלא יהי' גט, ולר"ה דאמר אם עמד חוזר הכא גם כן פשיטא שאם לא נהרג לא הוי גט, ואפילו לאביי ורבא דאמרי דאינו חוזר מטעם גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, ע"כ זה דוקא אם נתן מעצמו אז אמרנן דלא מהני אומדנא זו מטעם גזירה זו, אבל אם לא אמר תנו כלל, רק אנו נותנים עבורו מטעם שליחות, א"כ ממילא יש לנו ליתן על סמך זה, משום דהאומדנא מעידה דע"מ כן היתה כוונתו, וממילא אין לנו לשנות, משום דהוי שינוי בעצם השליחות, ולגמרי הגט בטל, והוי בזה הדין לכו"ע כמו לרב הונא, ובשלמא במפרש ויוצא בשיירא ע"כ לא היתה כוונתו לתנאי, משום דכיון דהחשש הוא פן יאבד, ולא נודע זכרו, א"כ נם התנאי לא יבורר, וממילא תישאר עגונה, להכי ע"כ ברור דלא היתה כוונתו לתנאי, אבל ביוצא בקולר הלא יבורר הדבר, וע"כ דלתנאי מכוון, וא"כ גם במסוכן דינו כמו ביוצא בקולר, ומדוע ביוצא, בקולר לא פליגי רבנן, ובמסוכן פליגי רבנן וסברי דלא יתנו. ד לכן נראה דביוצא בקולר יש גם כן חשש עיגון וחושש לאחריתו, ופן יאבד ולא יבורר בבי"ד וחושש לאשתו שלא תשאר עגונה עולמית, ומטעם זה גמר בדעתו ליתן גט לחלוטין, וטעם זה גם במפרש ויוצא בשיירא, אבל במסוכן אין חשש עיגון, אלא שלא תיזקק ליבום, בזה סברי רבנן דאין נותנין כל שלא שמענו ממנו שאמר תנו, אבל טעמא בעי הלא כיון שאין כאן חשש מצחק פשיטא דלתנו מכוון, וכמו שכתבנו לעיל. ה ונראה דטעם רבנן דלא מודו במסוכן הוא משום דמספקא להו מה דעתו אם לגרשה לחלוטין, או שדעתו על תנאי, וממילא אין עצה ליתן, אם יתנו לה לחלוטין יש ספק שינוי בשליחות, ואם יתנו לה על תנאי גם כן יש ספק שינוי בשליחות להכי אמרי דאין נותנין כל זמן שלא שמעו מפיו שיתנו, והכוונת גם לשמוע באיזה אופן תהי' הנתינה, ורש"ש לא חייש לזה, משום דלדידי' הוי ההלכה ברורה או שהוא תמיד על תנאי גם בסתמא, או שהוא תמיד לחלוטין, - ר"ה, ואביי פליגי אליבא דרש"ש דר"ה סבר דתמיד הדין דאם עמד חוזר, ממילא אין נפק"מ באיזה אופן נותנין לה, ולאביי ורבא תמיד הנתינה לחלוטין כיון דכן אמרו חכמים דלא יחזור, - רק באופן שהתנה בפירוש. - ו אבל עדיין יש לעיין מדוע לא אמרינן דדנין אומדנא, דע"כ כוונתו היתה על תנאי, - בדין משקה דף לא ר' שמעון שזורי אומר יין, ופירש"י דוקא יין ולא שמן ודבש דלא הוי משקין, - ובתוס' הקשו דהרי שמן ודבש הם מז' משקין, לכן פירשו דמיירי בקדושין יעוי"ש, והנה הרמב"ם פסק בפר"א מטו"א הי"ט השמן הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה, ופירש מרן בכס"מ דפסק כרש"ש דדוקא יין קרוש הוי משקה ולא שמן, אבל דבריו תמוהין דהרי להדיא כתב הרמב"ם בפר"ט ה"א דשמן ודבש שנקרשו הרי הן כמשקין, וכן כתב שם מרן דלא פסק כרש"ש, וכבר השיג בזה בברכת הזבח, וכתב דשאני בין אם קבל טומאה בעודו לח דשוב לא נפקע ע"י קרישתו, אבל כשלא קבל טומאה אלא בקרוש אינו מקבל טומאה לא שמן ולא דבש, מלבד יין שלעולם מקבל טומאה, ולהכי לא כתב הרמב"ם שם יין. עכת"ד, ולדבריו מתפרשה הכא כשלא קבל טומאה מקודם, דר"מ סבר דשמן קרוש מקבל טומאה, וחכמים סברי דגם דבש מקבל טומאה בקרישתו, ורש"ש סבר יין, היינו דוקא יין בקרישתו מקבל טומאה ולא שמן ודבש, ולפי פירוש זה פסק הכא הרמב"ם כרש"ש, ואעפ"י שכבר מוסכם דאין הלכה כרש"ש אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, אמנם שאני הכא דכו"ע מודו, ובדבש ר"מ ורש"ש סברי דאינו משקה ופסק כרש"ש, משום דר"מ מסייע לו, אבל זה קשה וסתמא כפירושו, וממילא כשהבריא, הגט בטל, וזה עדיפא מהא דר"ה דעמד חוזר, מטעם דהוי כאילו פירש בהדיא על תנאי, וביותר לפי מה שכתב הרשב"א בהא דמתנת שכ"מ בפר' מי שאחזו דטפי עדיף גילוי דעת מתנאי שאינו כהלכתו, והר"ן בפר' מי שאחזו מסתפק בזה, ובמקו"א מחליט כן כמו שנרשם שם בצדו, ובדברי רש"ש יש לפרש דסבר גם אומדנא זו, אבל מדוע לא כתבוהו הפוסקים, ומצאתי באור שמח בפר"ב מגירושין שעמד בזה יעוי"ש, - אמנם אפשר לומר דאין אומדנא כל כך גדולה בלבטל הגט דאפשר דגם אם יעמוד מחולי רוצה בגירושין מאיזה טעמים אחרים, ואעפ"י שסיבת הגט היתה בשבל שלא תיזקק ליבום, אבל אם נתגרשה שוב אינו רוצה בה, - ואעפ"י שר"ה סבר לה לאומדנא זו ג"כ, מכל מקום הפוסקים לא נקטו לזה להלכה, וביותר שרב ששת שם בב"ב סבר דרש"ש במסוכן הוא מפני שאמר כתבו, דלפי"ז לא מהני אומדנא לחודיא בלא גילוי דעת איזה דיבור ג"כ וממילא על קיום הגט יש סמך דיבור ג"כ, ועל התנאי אין לנו דיבור כלל, והרשב"א בחידושיו לגיטין ע"ב כתב דר"ה מיירי ג"כ בדהתנה יעוי"ש, ובצירוף דעת הר"ן בקדושין פ' האיש מקדש בהא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל כתב שהי' שם ג"כ דיני תנאי, א"כ מבואר דיש הרבה שיטות דלא סמכינן על האומדנא לחודיא, - לכן השמיטו הפוסקים זה, וממילא תפסו להלכה בהא דמסוכן דהוי גט, לומר דגם אם עמד הוי הגט בתקפו, - ועד יש לעיין בזה. - קרושה מדוע אינו פוסק בשמן דהרי ר"מ וחכמים סברי כן. ב והנה הראב"ד הקשה בפר"א מטו"א בהשגה וז"ל ותנן במס' טהרות וכו' ר"מ אומר השמן תחילה לעולם וחכ"א אף הדבש רש"ש אומר היין תחילה לעולם מאי תחילה לעולם לאו אע"ג דקדשו דבהני איירי לעיל וחכמים מודין לו עכ"ל, ולכאורה הקשה על היין, ובאמת אין ברמב"ם אודות יין, ומשמע דביין סבר הרמב"ם דלעולם הוי משקה, אבל נראה דע"כ כוונת הראב"ד על השמן דחכמים מודים לר"מ מדקאמרי אף הדבש, ומכ"ש, שמן. ג אמנם גם על פירוש זה תמוה מדוע השמיט הרמב"ם דין יין, ולכתוב בהדיא דגם אם קבל טומאה בקרוש דין משקה עליו לקבלת טומאה, ואעפ"י שמובן ממילא, אבל אין דרכו של הרמב"ם להשמיט דין מפורש, - ואפשר שכיון שלפי מסקנת הסוגיא הפירוש בדברי ר"ש שזורי יין, - היינו לומר דשמן ודבש לא, - נמצא דלא הוזכר כלל יין בדברי רש"ש, דהרי עיקר דבריו לומר דשמן ודבש קדושין אינם בתורת משקה, אבל ביין אין צריך לפנים, דיין קרוש תורת משקה עליו, משום דכך עושין עיגולי יין, ואח"כ שורין אותן במים ותורת משקה עליו. - ד אמנם יותר נראה דלא פסק הרמב"ם כמשנה זו כלל, אלא אזיל בתר סתמא דהתוספתא בפר"ב דטהרות דתניא שם כיצד אמרו שמן תחילה לעולם דהיינו אפילו קרשו [כמו שפירש הגר"א ז"ל שם] שאם נמחה ולא נשתייר ממנו אלא כפול משקין היוצאין הימנו מטמאים טומאת משקים, יעוי"ש בביאור הגר"א, הרי מבואר דסבר התנא דהתוספתא דשמן אחרי נימוח יש עליו טומאת משקין, ובזה מפרש הרמב"ם דמיירי שקבל טומאה בהיותו לח, דאל"כ הרי מבואר שם בתוספתא ברישא דשמן אינו לא אוכל ולא משקה, וע"כ הכוונה שמן קרוש, ומזה דן רבינו גם על הדבש כן, ופסק הרמב"ם כתוספתא זו, ומתורץ השגת הראב"ד שפיר. ה כתב המג"א בסי' קנ"ח סק"ז בדבש שנעשה מרקחת מאחר שעומד להיות אוכל לא נקרא משקה ולא הוי טיבולו במשקה, ותמוה מהא דמבואר בפר"ג דעוקצים דהדבש הבא ע"י ריסוק מהכוורת לעולם הוי משקה, וכן מבואר בתוס' ב"ב פ' דכשמפרישים אותו מהשעוה הרי הוא משקה, וכן מבואר ברמב"ם פר"א מטו"א הי"ח וז"ל רדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, מבואר מזה דסתם דבש הנעשה ע"י ריסוק מהחלות בהכרח ירד עליו תורת משקה, ולפי מה שכתבנו במקום אחר בדין משקה הבא לתוך האוכל וכאוכל דמיא, זה דוקא אם בתחילת יצירתו ירד לאוכלין ולא חלה עליו תורת משקה מעולם, אבל אם הי' פעם אחת משקה שוב לא יהי' אוכל לעולם. וכמו שכתבנו במקום אחר בשם המהרי"ט שכתב כן, וא"כ יש לתמוה על פסקו של המג"א, והיינו דע"כ לא נעשה הדבש אוכל אח"כ אף כשבא לאוכל, מטעם שכבר ירד עליו תורה משקה. י ונראה לומר דשאני הא דדבש משארי משקין כאשר יבואר, והוא לפי דברי התוספתא והביאה הרמב"ם וז"ל דבש הבא מכוורתו מתטמא טומאת משקין, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין עכ"ל, ויש להבין כיון שכתב דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין, א"כ הרי הוא משקה, ולפי"ז היאך אמר אח"כ חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, דתמוה מה מועיל מחשבה שחשב על הדבש להיות אוכלין, כיון שבאמת הדבש הוא משקה דהרי חזינן דסתמו משקה הוא אף בלעדי מחשבה למשקין, וא"כ חזינן דבעצמותו משקה הוא, ולפי"ז תיקשה מה מועיל מחשבה למשקין להיות אוכלין, הלא בכל המשקין כולם קיי"ל דלא נעשה אוכל במחשבה לאוכלין, וע"כ צ"ל דשאני דבש משארי משקין דעלמא, דכיון דהי' אוכל בהכוורת להדבורים, ואכילת בהמה ג"כ נקראת אכילה, כמבואר בב"ב פ' בתוס' ד"ה אינו וכו' דבכוורת הדבש עם השעוה תורת אוכל עלי', ומטעם זה עלול הוא להיות ג"כ בתורת אוכלין, ולהכי בדבש הזב מהכוורת, אף שסתמו משקה, מ"מ בחשב עליהן לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, אבל יש להבין מדוע כתב הרמב"ם דברדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, ומשמע דלא מהני מחשבה להיות אוכלין, וזה הוי לכאורה סתירה לדבריו שאח"כ, לפי מה שכתבנו. ז ונראה לומר דשאני התם כיון דעושה פעולה בידים דהיינו הריסוק להכי ע"כ כיון שסתמא עומדים למשקה הוי הריסוק שהוא מעשה ג"כ למשקה, והוי כעושה מעשה למשקה, ושוב לא אתי מחשבה דאח"כ שמחשב לאוכלין להיות נתפס בזה תורת א אוכלין מטעם דלא אתי מחשבה ומוציאה מידי מעשה, כמבואר בקדשין נ"ט, יעוי"ש, - ולפי"ז אם יעשה מעשה אחרת המורה דוקא על אוכלין ודאי דאתי מעשה זו ומוציאה מידי הפעולה הראשונה כהכלל שמעשה מוציאה מידי מעשה, ונעשה מהדבש אוכלין, וזה אנו לומדים מהא דכתב הרמב"ם דהדבש הזב מהכוורת מתטמא טומאת משקין, וזהו משום דסתמו משקין, ועל כל זה אתי מחשבה דלאוכלין ומפקע מסתמא, כן אית לן לומר בדבש שבא על ידי ריסוק דנעשה מעשה למשקה, עכ"ז אתי מעשה אחרת ומוציאה מידי מעשה ראשונה, ומטעם זה פסק המג"א דדבש המרקחת כיון שעומד לאכילה ע"י מעשה דהרי נתבשל לזה להיות אוכל, להכי דין אוכלין עליו, ולא הוי טיבולו במשקה. ח והנה מצאתי בברכת הזבח שנחית להא דמרקחת וכתב דלפי דברי התוס' דדבש קרוש אינו משקה, והכי ס"ל להרמב"ם, יעוי"ש, ודבריו תמוהין בשתים, א) דהלא חכמים סברי הכא דדבש הוי משקה, וכיון דלא קיי"ל כרש"ש הוי בזה טיבולו למשקה, ב) דהלא הרמב"ם כתב דדבש אינו משקה היינו דבש תמרים כמבואר שם ברמב"ם פר"א מטו"ט הכ"א, אבל דבש דבורים הבא מכוורת לא כתב הרמב"ם שאינו משקה, ואדרבה כתב להדיא שם בהי"ח דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין, והנה מציין שם לדברי הרדב"ז סי' פ"ג, וראיתי שם שנחית לזה גם כן לומר דדבש אינו משקה בקרוש, אבל בסופו שם כתב דזה דוקא בדבש שאינו מדבורים, ופלא שלא הביא דברי הרמב"ם מה שכתב בהי"ח, אבל עכ"פ נחית לדינא לחלק בין דבש דבורים לשארי דבש, - ולדינא נכון הדבר כמו שכתבנו. א דף לא תניא אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לך קח מן השוק ועשר עליו וכו', הרי חזינן דלא סמכינן אבילה לעשר מינה ובה, ואין לחלק ולומר דדוקא באיסור דרבנן סמכינן אבילה ולא באיסד"א, דליתא דהרי גם שם הוה איסור דרבנן דהרי מיירי שם בנתערב ברובא, וביותר תוגדל התמי' דהרי ר"ש שזורי עצמו סובר בר"ה דיש בילה אף בדבר יבש, וכבר עמד בזה הטורי אבן יעוי"ש, - ונראה לומר בזה דדוקא במקום דליתא תורת ביטול אמרינן סברא דבילה, מטעם דכיון דלא נתבטל עדיין עצמותו של הדבר, להכי אמרינן דיש בהפרשה גם מהתערובות השני, אמנם אם נתבטל הדבר ברובא דאז אזלא החשיבות, מהדבר, - והוה כמאן דליתא, ממילא לא שייך בזה לדון תורת בילה, ובמס' ר"ה מיירי באופן שליתא דין ביטול מדאורייתא, ולהכי שפיר סמכינן אבילה, אבל הכא במנחות, מיירי שהי' התערובות ברובא, ואזיל לי' החשיבות של המיעוט מן התורה, וכיון דהתורה עשאה אותו כמאן דליתא, להכי אין לסמוך אבילה להקל, ומצאתי סעד לסברא זו בתוסיו"ט פר"ד דדמאי מ"ה ד"ה אבל בזמן יעוי"ש, והנה התם בר"ה בלא"ה לא שייך ביטול מטעם דהוה מב"מ גמור בין בכמות ובין באיכות דהרי שווים בשמא ובטעמא דלא שייך בזה ביטול כמבואר בר"ן נדרים נ"ב, והכא נמי כיון דרק לענין לעשר מזה על זה עיקר הנ"מ התם, ולהכי לא שייך בזה עיקר דין ביטול, וכמובן. ב ובזה יובן לנו ג"כ הא דקשה לכאורה בהא דיליף ר' יהודה דמב"מ לא בטל מדם הפר ודם השעיר דלא בטל דם השעיר המועט בתוך דם הפר המרובה וכו' וקשה דלמא סברת התורה בזה מטעם דסמכינן אבילה וכיון שע"כ איכא מעט דם השעיר בכל טיפה וטיפה, ולהכי עולה שפיר הזריקה גם לשם דם שעיר, אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר דכיון דאם אמרינן בזה ביטול דהיינו כדין מיעוט שנתערב ברובא דהוא כמאן דליתא, להכי לא שייך אחר כך לדון בזה תורת בילה, ומוכח דמב"מ לא הוה בדין ביטול.- ג והנה יש להעיר מהא דאיתא בפר"ג דחלה מ"ט זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות וכו' מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל יעוי"ש הרי חזינן דסמכינן אבילה אעפ"י דנתבטל ברובא, אמנם כבר הקשה שם הר"ש היאך סמכינן בזה אבילה, ומדוע במנחות לא סמיך ר"ט אבילה, ואין לומר דמיירי הכא שהטבל הי' - אמנם לא כן משמע בירושלמי דאיתא שם להדיא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דסברי דהמשנה מיירי בטבל שהוא מדרבנן והיינו קודם גמר מלאכה, - והקשה הירושלמי למ"ד דבטבל דרבנן כו"ע סברי דבטל ברובא, וא"כ מדוע לא בטל הכא האי טבל ברוב, יעוי"ש, ואם כדברי הר"ש, דהטבל הוה דובא אין מקום לקושיא, ונראה כך דכיון דמיירי קודם גמר מלאכה ומדאורייתא לא הוה בזה שום איסור וא"כ הוה היתר בהיתר דליתא ג"כ דין ביטול, וכיון דליתא בזה ביטול מדאורייתא שפיר יש לסמוך אבילה, - והנה לפי"מ שמוקים שם בירושלמי רבי מנא דמיירי בשמן של זיתי מסיק שנתערב בשמן של זיתי ניקוף, וא"כ שייך בזה ביטול, אמנם ע"כ סובר הירושלמי דטבל מדאורייתא לא בטל דהיינו מטעם דסבר דכהיתרו איסורו, וכיון דליתא בביטול מה"ת סמכינן אבילה, אמנם עדיין תיקשה מתרומת מעשר דתנן שם דבעינן שם לפי חשבון, אבל יש לומר דבדבר לח בכל אופן יש בילה, ור' מנא דמוקים בשמן שהוא לח בכל אופן יש בילה, והכא במנחות מיירי ביבש, אמנם ר"ש שזורי דסבר דאף ביבש סמכינן אבילה, ע"כ מוקים להמשנה דחלה ג"כ ביבש ויפרש כמו זה הביאור, מטעם דליתא בזה ביטול ברובא, וע"כ הא דאיתא בזבחים פ' במי חטאת שנפלו לתוכן מים כל שהוא, ומ"מ רוצה הגמ' לומר שם דר"א סובר יש בילה, אעפ"י שאיתא שם דין ביטול מה"ת, היינו כמו"ש התוס' שם ע"ט ד"ה תנן דמשום חומרא דמי חטאת לא בטל ברובא, כן אית לן לומר גם בזה דרק בשביל חומרא דמי חטאת הוא, וע"כ זה הוה ג"כ דעת הרמב"ם בפר"ט מה' פרה אדומה ה"ח. ד וכן יש להוכיח מהא דתנן בחלה פר"ג מ"ח הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, נתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא אחת על הכל וכו' יעוי"ש, הרי חזינן דסמכינן אבילה, התם ג"כ עיקר הטעם משום דלא שייך בזה ביטול כיון דשאור לטעמא עבידא וליתא בזה דין ביטול דהרי קיי"ל דהטעם כעיקר דאורייתא, וכך יש להוכיח סברא זו מזבחים ע"ח. ה איברא ברא לפי דברי הש"ך שכתב ביו"ד סי' שכ"ד סקי"ח דלא הוי בזה עיקר הטעם משום בילה, אלא משום דכיון שנעשית כולה טבולה, וכמו שכתב גם המחבר "לפי שנעשית כולה טבל", יעוי"ש, ולפי"ז אין ראי' לדין בילה מזה, אמנם ע"כ דברי הש"ך תמוה מדברי הר"ש שכתבנו לעיל, והוא מדהקשה הר"ש בהא דזיתי ניקוף וכו' מדוע סומכין אבילה וכו' כמבואר שם, ומדוע לא אמר דמפני שנעשית כל התערובות באיסור להכי יכול להפריש מינה ובה, וע"כ דזה הטעם לא יספיק, ומוכח מזה דעיקר הטעם משום בילה, והא דבאמת כתב המחבר לפי שנעשית כולה טבל" וזה הטעם כתבו גם כן הרא"ש ועוד ראשונים, זה בא לבאר מדוע סומכין אבילה כיון דמדאורייתא בטל ברובא, להכי אמרו הטעם לפי שנעשית כולה טבל, והיינו בשביל הטעם כמו שנתבאר, ולכן ליתא בזה ביטול ברובא וסמכינן אבילה, ולפי"ז ישתנה הדין דלפי דברי הש"ך אם נתערבה עיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה ג"כ סומכין אבילה מטעם דג"כ נעשית כולה טבולה, ולפי מה שכתבנו ע"כ דוקא בשאור הדין כן, ולא כעיסה שנתערבה, דבזה אחרונה אין סומכין אבילה ו עוד כתב הש"ך בשם התה"ד דבשאור מודה הרא"ש דאין בילה, ולדבריו דשאור הסברא מחייבת דלא נבלל כל כך היטב, הנה מפורש להיפך בתוס' לעיל כ"ב דכתבו שם דיותר מתערב יפה שאור בעיסה מעיסה בעיסה, דהרי כתבו שם להדיא דאין לך דבר לח מתערב יותר מזה, וגבי עיסה בעיסה כתבו דדוקא לענין מנחות מקרי לח יעוי"ש] אבל במקום שרובא חיוב, או שהוה חיוב משום הטעם שהוא כעיקר בזה סומכין אבילה, ומטעם זה סומכין אבילה בהא דאיתא בנדה מ"ז עיסה שנדמעה וכו' חייבת בחלה, וע"כ מהני הפרשה, והיינו כיון שרובא חולין מתוקנים והוה רובא חיוב, סומכין אבילה. ו ויש לבאר לפי"ז שיטת הרמב"ם דפסק בפרי"ג מתרומות ה"ד דאין בילה בקמח בקמח יעוי"ש, והיינו דסבר דקמח בקמח דין יבש ביבש יש לו, וא"כ מסתמא שאור בעיסה ג"כ דין יבש ביבש הוא, ומפרש הרמב"ם דלח בלח לא הוה אלא יין ביין או שמן בשמן, וא"כ מדוע פוסק האי דינא דלעיל דשאור שלא הורמה חלתה וכו' דמהני במוציא אחת על הכל, וזהו מטעם דסמכינן אבילה, ונראה לומר מלתא חדתא דדוקא במקום דבעינן לפי חשבון כגון במעשר וגם בתרומת מעשר, בזה בעינן בלילה יפה, ולא סמכינן אבילה בלתי הדברים המתערבים ומתמזגים יפה, ובאופן הזה מיירי שם בתרומות, יעוי"ש, אבל בתרומה גדולה וחלה דמצד תקונם סני במשהו בזה יש לסמוך אבילה גם בדברים יבשים, ומכ"ש קמח בקמח, ושאור בעיסה, ושפיר יש לומר דסבר הרמב"ם דקמח בקמח נקרא ג"כ דבר לח כשיטת התוס' יבמות פ"ב ורק לענין להוציא לפי חשבון בדיוק כהא דתרומת מעשר ומעשר בעינן דבר לח דאיתא במזיגה, ובזה מתערב גם לפי חשבון, וכמו שמבואר בתשב"ץ ח"ב סי' ד' לחלק בין הרכבה מזגיית, להרכבה שכונית, דכתב שם שהפרדה אעפ"י שבאה מסוס וחמור, אינה כלאים, משום דהוה הרכבה מזגיית והוה עכשיו צורה חדשה, משא"כ חציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא מינו משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד בת חורין, מטעם דכיון דלא הוה רק הרכבה שכונות, אמרינן דצד עבדות לחודיא קיימא, יעוי"ש, וה"ג קמח בקמח הוה הרכבה שבונית, משא"כ יין ושמן, - והנה אח"כ ראיתי בשיט"מ הנדפס מחדש שעמד ג"כ בקושיו' הטו"א וכתב שם בסוגיא זו אות ה' וז"ל וא"ת אמאי לא א"ל יצבור גורנו לתוכו ולעשר מיני' ובי' כדאמרי' לעיל וי"ל [דאה"נ] אלא שלא הי' רוצה להפריש עליו אלא כשיעור הטבל, שהי' מעורב ואם הי' צובר גורנו לתוכו הי' צריך להפריש מכל המעורב כאילו הי' [טבל גמור] ונמצא מפסיד להרבות בתרומה ליתן לכהן, עכ"ל, - ולפי"ז אתי שפיר הסוגיא. - ז והנה בהא דנתערב טבל בחולין פירש"י שהי' דמאי וכו' ותמוה מדוע לא ניחא כפשוטו דאיירי בודאי ורק מטעם ביטול ברובא, אין כאן אלא חיוב דרבנן, ולהכי אמר ר"ט דמהני בשיקח מן השוק שהוא ג"כ דרבנן, ועי' במל"מ בפר"ה מתרומות בזה, גם עי' במרכבת המשנה. ח ולימא לי' קח מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין, - וקשה לשיטת הרמב"ם דסבר דספד"א מה"ת לקולא, א"כ אין כאן אלא חיוב מדרבנן, וממילא הוי ג"כ מן הפטור על הפטור מדאורייתא, - ונראה לבאר לפי דברי הרמב"ם לפי מה שסבר בעצם יסוד דדמאי, וכאשר יבואר. ט כתב הרמב"ם בפר"ו מסוכה הי"ג וביום השמיני יושבין ואן מברכין, וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין מברכין מספק, כתב הראב"ד ואני רואה מדברי רבא דאמר הטעם לדמאי שאין מברכין על הפרשת מעשרות משום דרוב ע"ה מעשרין הם, הא לאו הכי מספיקא מברכין מפני שהוא ספר"א וכו' יעוי"ש, ולכאורה דברי הרמב"ם נכונים מטעם דאיכא חזקת טבל, להכי לולא הטעם דרוב ע"ה מעשרין הוי כודאי חיוב מטעם חזקה, אבל יש לדחות דלא הוי חזקת טבל ודאי, מטעם דאפשר דעביד כר' הושעי' דהכניס התבואה בשבלין, ובספר צל"ח לסוכה ראיתי כתב דזה תליא אם אזלינן בתר חזקה דהשתא, ותליא בפלוגתא דר"מ ורבנן בנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר וחכמים מטמאין דאזלינן בתר שעת מציאתן, והרמב"ם לשיטתו דסבר דאף לחולין אמרינן כן כמו שפסק בפרי"ח מה' אבוה"ט הי"ד, והראב"ד סובר כשיטת התוס' דרק לקדשים אמרינן כשעת מציאתן, עכת"ד, אבל דבריו תמוהין דמה שייך כשעת מציאתן בטבל, דע"כ אנו יודעין שלא הי' טבל טרם שנתחייב בראיית פני הבית, ואם באמת הכניס במוץ שלה אין כאן טבל כלל, ואין זה דמיון לשעת מציאתן בהא דמת, דע"כ עכשיו הרי הוא מת בודאי ומטמא, - ובפירות אין אנו יודעין גם עכשיו שהוא טבל ודאי גם בלעדי ההפרשה, מטעם דאולי לא נתחייבו כלל, ואין זה טבל האמור בתורה. - י ונראה דהנה יש לחקור אם תרי מיעוטי מגרעין לחזקה, היינו חזקה שהיא מכח רובא, - והנה לכאורה הדבר פשוט דאם תרי מיעוטי מגרעין לרובא כמו שמבואר בגמ' ברכות נ"ג, וכמו כן כתב הר"ן ליישב קושיות התוס' חולין ס"ג ע"ב בהא דאין לוקחין ביצים מנכרי מחששא דשמא מין טמא הוא והקשה הא רוב עופות טהורין ומדוע לא ניזל בתר רובא, ותירץ הר"ן משום דיש לצרף מיעוט נו"ט שיש גם בטהורים, יעוי"ש ואם ברובא מגרען תרי מיעוטי מכש"כ בחזקה, אבל יש לומר לאידך גיסא דדוקא ברובא שייך לומר כן, מטעם דהכרעת הרובא אינו לומר דליתא למיעוט, - אלא אמרינן דזהו מן הרובא, אבל כיון שיש מיעוט במציאות, להכי יש לומר דבדאיכא עוד מיעוט אחר, הרי שני מיעוטין במציאות, ושני מיעוטין מגרעין את הרוב, - אבל חזקה שזהו לומר שהדבר הזה בלא השתנות מדמעיקרא, והרי הוא כמעיקרא, א"כ מה מוסיף לנו אם יש שני מיעוטים המורים היפוך חזקה, הלא סו"ס יש לנו לומר דהדבר לא נשתנה, והרי הוא כמדעיקרא. יא והנה הכא בחזקה דטבל כמו שהוא לפנינו יש שני מיעוטין חמורים לומר שאין זה טבל היינו מיעוט המעשרין, ומיעוט המכניסין במוץ, - וסבר הראב"ד שאין כאן חזקת טבל, ומזה שפיר מוכיח הראב"ד דבספק מברכין, ורק בדמאי אין מברכין משום דרוב ע"ה מעשרין, ושיטת הרמב"ם דתרי מיעוטין אין מגרעין חזקה, והכא בטבל אית לן לומר דהוי טבל ודאי, וזהו חזקה מכח רובא, דרוב אנשים אין מכניסין במוץ, ומטעם זה איתחזק בטבל ובצירוף מיעוט המעשרין לא הוגרע חזקת טבל.

יב והנה אפשר בזה לפרש הפלוגתא דר"מ ורבנן דכשעת מציאתן, דהנה כתבו התוס' שם בנדה דאם ראוהו חי מבעוד יום גם רבנן מודו דטהור, ותמוה דאם חזקת חי מהני, מה לי אם ראוהו חי או לא, הלא כל אדם יש לו חזקת חיים, וכבר עמדו בזה הנו"ב, ועוד אחרונים, אבל יש לומר גם כן דשם יש גם כן מיעוט שאינו חי, דע"כ נמצא גוף מת בעולם, וגם מהחיים יש מיעוט שאין לו חזקת חיים, כמו גוסס, עי' גיטין כ"ח, או תינוק קודם שהוחזק להיות בחזקה דחיים, ותרי מיעוטי מגרעין לחזקה דחיים, וכל זה בשלא ראוהו חי מבעוד יום, אבל כשראוהו חי מבעוד יום, היינו שראה אותו בחזקת חי, שהוא מהאנשים שיש להם חזקה דחיים. - יג והנה ר"מ מטהר מטעם דסבר דלא מהני הוי מיעוטי לגרוע חזקה דחיים, - ורבנן טמאין מטעם דהתרי מיעוטי מגרעין חזקת חיים, -- אבל לפי"ז תיקשה דהתם פסק הרמב"ם כחכמים, דנתבטלה חזקה דמעיקרא בשביל המיעוטים, והכא בטבל סבר דיש להפירות חזקת טבל. יד עוד קשה דשיטת ר"מ בכ"מ לחוש למיעוט, ורבנן לא חיישי למיעוטא, והכא להיפוך, דר"מ לא סבר התרי מיעוטי לגרע לחזקה, ורבנן סברי ריש חשיבות להמיעוטין לגרוע להחזקה, ותמוה. טו והנה ליישב דברי הרמב"ם יש לומר דהכא מפני ששעת מציאתן מכריע, דהרי עכ"פ לפי ראות ענינו אנו רואים דהגוף הזה שנגע בו מת לפנינו, משא"כ בתבואה אין לפנינו ריעותא בהתבואה אשר תהי' מורה ריעותא בחזקה, אבל לר"מ תיקשה. טז ונראה דהנה יש להקשות בהא דנגע באחד בלילה מדוע לא אזלינן בתר רובא, ורוב גופים שבעולם הם חיים, וע"כ דמיירי ביושב בין ההרים, דאין לדון בזה רובא דעלמא, כמו שמוקים הש"ס ב"ב כ"ג לענין רוב וקרוב, יעוי"ש, - אמנם ע"כ גם נידון זה הוא כעין רובא לומר שלא בא גוף אחד מן רובא לכאן, אבל יש לחוש למיעוט שבא מעלמא אף שהמקום בין ההרים, וממילא יש חששא דלמא מעלמא אתא, ואדרבה ר"מ דחייש למיעוט לא מהני גם ביושב בין ההרים, ולהכי מטהר, ורבנן לא חיישי לזה. -. יז ביאור הדברים דר"מ מטהר מטעם חזקה דמעיקרא שהי' חי, ובצירוף גם המיעוט שבא אחד מעלמא, דגם ביושב בין ההרים יש חששא למיעוט שבא לכאן, וממילא אין כאן שני מיעוטים המורים על גוף מת, ולא הוי אלא חד מיעוט, משום דכיון דאיכא מיעוט כלפי מיעוט, וממילא מטהר ר"מ מטעם חזקה ומיעוט שמא בא מעלמא, ורבנן דלא חיישי למיעוט בכל מקום דאיכא רובא, וממילא אין לחוש שמא בא אחד מעלמא, וא"כ הוי תרי מיעוטים המגרעים חזקת חי הבא מכח רובא, וזהו חזקה דהשתא, והוי ר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא, ורבנן לשיטתייהו דלא חיישי למיעוט, וכמוש"נ. יח כתבו התוס' בריש נדה מדוע בנגע באחד בלילה מטמאי רבנן ברה"ר משום דכל הטומאות כשעת מציאתן ובאשה אמאי מטהרין לחולין, ותירצו דלקמן בנגע באחד בלילה מיירי בקדשים, יעוי"ש, וקשה לשיטת הרמב"ם דפסק כחכמים כמו שכתבנו לעיל ואיהו סובר אף לחולין תיקשה לדידי' קושיות התוס', - אבל לפי מה שביארנו יתיישב לנכון, והיינו משום דעיקר הטעם דמטמאי רבנן התם הוא בשביל השני מיעוטין שמגרעין את החזקה, דחזקת חי, והרי"ז הכרעה דהגוף שנגע בו הוי מת גם מאתמול, ובצירוף חזקה דהשתא, אעפ"י שחזקה דהשתא לא הוי חזקה מעליא, ואינה אלא לקדשים ולתרומה, אמנם מפני השני מיעוטים דהוי ריעותא גדולה להחזקת חי דמעיקרא, - להכי נחשב לודאי טומאה גם לחולין, משא"כ בנדה דאין כאן סיבות המגרעים את החזקת טהרה דמעיקרא, רק הריעותא דהשתא מציאת דם שלפנינו, - הנה ריעותא זו אין בכחה לבטל חזקת טהרה דמעיקרא, ולהכי גם לחכמים דמטמאין למפרע טומאת מעל"ע אינה אלא לתרומה ולקדשים. יט ובביאור הסוגיא דידן ע"כ צריך לומר כמו שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם דסבר דתרי מיעוטין אינן מגרעין חזקה, וממילא כל טבל יש לו חזקת טבל בודאי, וזהו חזקה מכח רובא, ובמקום חזקה גם הרמב"ם מודה דאזלינן לחומרא מדאורייתא, ומכ"מ ודאי טבל לא הוי, בשביל השני מיעוטין, ומטעם זה הוי בגדר איקבע איסורא, והוי ספקא לחומרא מדאורייתא, ושפיר קאמר הש"ס דבשביל שלא סבר רוב ע"ה מעשרין, אין עצה ליקח מן השוק, מטעם דיש כאן ספק חיוב דאורייתא, - וכמו שנתבאר. א דף לב דלמא להשלים, היינו שאם חסרה מזוזה שיטה אחת היו יכולין מספ"ת או מתפילין להשלים, אם לאו איסור דאין מורידין, והקשו בתוס' ד"ה דלמא מהא דאיתא בירושלמי פר"ק דמגילה דתפילין ומזוזה אין נכתבות אלא על עור אחד, - ותירצו דהתם בשלא תפר העורות יעוי"ש, - וקשה טובא דלפי"ז היאך יתפרש דברי הירושלמי שם דפריך מדוע לא שנה התנא שם דהבדל יש בין ספרים לתו"מ שהספרים נכתבים בשתי עורות, ותפילין ומזוזות אין נכתבות אלא בעור אחד, ואם נפרש דהתפילין ומזוזות מיירי בשאינן תפורין, - א"כ גם ספ"ת פסול אם היריעות תפורין, וצע"ג, - ואפשר דלענין לצאת י"ח מצוה דכתבו מקיים גם כשאינם תפורין, ובזה מיירי הירושלמי שם. ב אידי ואידי בתפילין, והא דכתבינהו אקלף במקום שער, והא דכתבינהו אדוכסוסטוס במקום בשר, הנה יש לחקור באיזה אופן היתה ההלכה. - משום דיש לפרש בשני אופנים, א) דתפילין בעינן במקום בשר, והיינו שדין הוא בתפילין שיהיו נכתבות הפרשיות דוקא במקום בשר, ב) אפשר שדין הוא בקלף, היינו שדין הוא דכתיבה בקלף הוא דוקא במקום בשר, ונפק"מ דלפי"ז אם נפרש דתפילין בעינן במקום בשר, - א"כ אם כתב אדוכסוסטוס במקום שיער איכא שני פסולים, א) שכתב אדוכסוסטוס, ב) שכתב במקום שיער, אבל אם נפרש כאופן השני שדין הוא בקלף, - אבל אם כתב אדוכסוסטוס דין הוא לכתוב במקום שיער, וא"כ תקשה מדוע משני הסוגיא שכתב אדוכסוסטוס במקום בשר, דאיכא תרי שינוים, והי' להש"ס לומר שכתב אדוכסוסטוס במקום שיער דליכא אלא חד שינוי, - ובאמת סגי בחד שינוי לפסול, וע"כ מוכח מהסוגיא באופן הראשון שדין הוא בתפילין ומזוזה, היינו דתפילין בעי במקום בשר, ומזוזה במקום שיער, - ולהכי כשמשני הש"ס. שכתב אדוכסוסטוס במקום שיער, ליכא אלא חד שינוי שכתב אדוכסוסטוס, וזה מתאים שמשני הא דכתבינהו אקלף במקום בשר דאיכא חד שינוי, וכמו"כ כשכתב אדוכסוסטוס במקום בשר איכא חד שינוי, - ובשתיהם מיפסל בחד שינוי. - ג ובזה יש ליישב קושיות התוס' ד"ה אידי ואידי שהקשו מדוע לא משני דאידי ואידי אמזוזה, וזה, ואף שהמזוזה כשרה גם על הקלף דדוכסוסטוס אינה אלא למצוה, אבל שינה מקום הכתיבה, דבקלף כתב אמקום שיער, ובדוכסוסטוס כתב במקום בשר, ובזה הוי מענין אחד יעוי"ש, אבל אם אמרינן דכל עיקר הדין הוא בתפילין דבעינן במקום בשר, א"כ כשכתב אדוכסוסטוס במקום בשר לא הוי אלא חד שינוי בזה שכתב תפילין אדוכסוסטוס, והשתא שוב אין לאוקמי' שניהם אמזוזה ובשניהם שינה מקום הכתיבה, דזה ליתא דהלא כיון דדין הוא בתפילין דבעי במקום בשר, ובמזוזה במקום שיער, וא"כ לא הוי אלא חד שינוי במזוזה, דהיינו רק אם כתב במקום בשר, אבל כיון שאין קפידא בין קלף לדוכסוסטוס א"כ לא משכחת במזוזה שינה בזה ובזה. ד אבל ע"כ שיטת התוס' דההלכה על הקלף ועל דוכסוסטוס נאמרה דקלף בעינן במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שיער וכיון דלתפילין קלף בעינן, ממילא בעינן במקום בשר, ומזוזה אם דוכסוסטוס בעינן ממילא מקום שיער בעינן, ממילא בתפילין כשכתבן על דוכסוסטוס במקום בשר הוי תרי שינוים, ומטעם זה הקשו מדוע לא מוקים אידי ואידי במזוזה. - בדין שרטוט א עמוד ב הא מורידין עושין והא בעי שרטוט דאמר רב מניומי וכו' כל מזוזה שאינה משורטטת פסולה, ורב מנומין וכו' אמר שרשוט של מזוזה הלכה למשה מסיני, והנה יש לדייק מדוע מביא הש"ס שתי המימרות, ומה הוסיף בהלכה. - והנה בזה יש לומר דבלאו ההלכה הו"א דפסולה מדרבנן לחודיא, וממילא באופן שעושין מס"ת שבלה ותפילין שבלו הנה בכדי שלא תלך לאיבוד קדושתן לגמרי, - להכי יש מקום לומר דטוב יותר להשלים למזוזה, וכמו שמוקים הש"ס לעיל דמיירי בלהשלים, אבל קשה טובא דהלא שפיר אפשר לומר דכוונת התנא לאשמעינן דאם מורידין עושין, היינו באופן שאם גם האותיות בלו, דאז אפשר לשרטט ולכתוב עליו מזוזה כמו שכותבין על המחוק, אבל משום דאין מורידין דבשביל זה אין עושין גם באופן זה, וצ"ע. - ב עוד יש לעיין לפי מה שהסתפקו התוס' בסוטה י"ז ע"ב ד"ה כתבה איגרת היאך הדין בשמשרטט אחרי הכתיבה, וקשה מדוע לא פשטוה מהא דפריך הגמ' הא מורידין עושין והא בעי שרטוט, והא אפשר לשרטט עתה, ומדלא משני הכי ע"כ מוכח מזה דלא מהני שרטוט שאח"כ, ומצאתי בספר בגדי כהונה סי' א' שעמד בזה. והנה עלתה בדעתי לומר דכיון דבעינן במזוזה כתיבה כסדרן, - ויען דאיכא הללמ"מ במזוזה דבעינן שרטוט, וע"כ על קודם הכתיבה נאמרה ההלכה, וא"כ אם יעשה השרטוט אח"כ חסר בזה הכסדרן, אבל ראיתי אח"כ בשו"ת למרן הגרע"א סי' נ', שנחית בזה, ודחה שכיון ה והנה יש להוכיח דשיטת רש"י דעיקר ההלכה על תפילין ומזוזה נאמרה, מדפירש"י בשבת ע"ט ע"ב ד"ה הא דכתב אקלף אפילו במקום שיער, וכש"כ במקום בשר וכו' יעוי"ש דברי רש"י תמוה דאמאי כש"כ אדרבה אם כתב למזוזה אקלף ובמקום שיער עבר על שתי ההלכות, א) דמזוזה צריך להכתב על דוכסוסטוס, ב) דקלף צריך במקום בשר, אבל אם כתבה על קלף במקום בשר הרי לא עבר רק על הלכה אחת, וא"כ מאי כש"כ הוא, - אבל ע"כ צריך לומר דסברת רש"י דעיקר ההלכה על תפילין ומזוזה נאמרה, ובזה מדויק שם לשון רש"י שכתב דהלכתא מזוזה במקום שיער בעינן, ומשמע שדין הוא במזוזה, ומטעם זה הא דאמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף ומותר לכתוב עליו תפילין ע"כ צריך לכתוב ג"כ במקום בשר. ו והנה לפי"ז תצא נפק"מ רבתי לדינא, דלפי המסקנא הכא בסוגיא דמזוזה כשרה על קלף דלפי מה שביארנו דההלכה על מזוזה נאמרה דבעינן במקום שיער, א"כ כשכותבין אקלף גם כן הדין שתהי' הכתיבה על מקום השער, ולשיטת התוס' שדין הוא בקלף דכותבין במקום בשר, א"כ כשכותבין מזוזה אקלף כותבין במקום בשר כיון שדין הוא בקלף, וצ"ע. שאין חסרון בגוף האות, והוי רק תיקון אחר והוי כמו חקיקת נגיעה דמהני גם במזוזה, עכת"ד, יעוי"ש. ג אבל נראה דאם בעינן שרמוט מטעם הללמ"מ ע"כ בעינן שרטוט לשמה, והנה מצינו באה"ע סי' קל"א ס"ז דגם בגט כתב הרמ"א דבעינן השרטוט לשמה, ואעפ"י ששם אינו מעכב בדיעבד, שאני התם דלא הוי השרטוט מטעם הללמ"מ, משא"כ במזוזה דהוי השרטוט מטעם הללמ"מ פשיטא דבעינן לשמה, וע"כ הביאור לשמה שתהי' השרטוט לשם כתיבת מזוזה, והכא לא אפשר, והוא דכיון דכבר נכתבה פרשה זו לשם ספ"ת או תפילין, א"כ ע"כ הוי השרטוט דהשתא שלא לשם מזוזה, ולא מהני מה שחושב עתה שמשרטט לשם מזוזה, דע"כ הביאור שרטוט לשמה לשם כתיבת מזוזה, והכא הכתיבה היתה מקודם, וא"כ לא אפשר לעשות עתה השרטוט, וזה מוסיף הש"ס במה שאמר דשרטוט הללמ"מ, - לומר דבעינן שרטוט לשמה. ד והנה לפי"ז לכאורה קשה בדברי התוס' שהקשו בד"ה הא מורידין וכו' דלמא במשרטמ, והלא אם בעינן לשמה לשם מזוזה, א"כ לא מהני אם שרטטו מכבר לשם ספ"ת או תפילין, ואין לומר דכוונת התוס' שהיו משורטט בתנאי שיהי' ראוי גם למזוזה, דא"כ אין מקום לתירוצם שתירצו דכל הפטור מן הדבר וכו' כיון דלמטרת מזוזה עשה שרטוט, - ואפשר דגם באופן זה נקרא הדיוט, משום דאין לאדם לחשוב כזאת, והיינו דכיון דלספ"ת ולתפילין נקרא הדיוט כשעושה שרטוט, ממילא אסור לעשות כן אפילו אם חשב כזאת. - ה כתב הרשב"א בחידושיו למנחות וז"ל וא"ת כיון דלמסקנא אמרינן דתפילין אין צריכין שרטוט ומזוזה בעיא, א"כ הדרא קושיא דהא מורידין עושין לדוכתן, ויש לומר דנוכל לאמר למצוה כדשנינן אקלף ודמזוזה דיעבד כשרה בלא שרטוט עכ"ל, - ולכאורה מאי קושיא הא מסקנת הש"ס דתנאי היא וממילא האי תנא דאין מורידין ע"כ סבר דלא בעי שרטוט, והש"ס לא פסק כוותי', - ונראה דכוונת הרשב"א דאם באמת סברי הני תנאי, היינו האי תנא דברייתא זו דלא בעיא שרטוט, וגם האי תנא דאין מורידין סבר דלא בעי שרטוט, - וא"כ מדוע פסק הש"ס דלא כהני תנאי, אלא כהני אמוראי, זהו כוונת הרשב"א, - ועל זה תירץ דיש לפרש דבעיא שרטוט למצוה, והא דלא משני הש"ס בתחילה, דלמצוה, - משום דדוחק לאוקמי' למצוה טרם שנשמע דאיכא תנאי דלא סברי כלל הא דשרטוט, אבל כשנשמע שיש תנאי דלא סברי כלל הא דשרטוט במזוזה, - ממילא יש לומר דבעי שרטוט למצוה, בכדי שלא לעשות פלוגתא רחוקה. ו אמנם מדברי הרמב"ם משמע שפסול מדאורייתא במזוזה אם לא שרטט, והוא מדכתב בפר"א מתפילין הי"ב הללמ"מ שאין כותבין ספ"ת ולא מזוזה אלא בשרטוט, ומשמע שמעכב, ולפי"ז ע"כ מפרש הרמב"ם הא מורידין עושין משום דהאי תנא סבר דמזוזה לא בעי שרטוט, והא דפסק כאמוראי ולא כהני תנאי, אפשר לומר דמפרש הרמב"ם כפירוש הר"ת דהפירוש בגמ' שלהי פר"ק דמגילה דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה דהיינו מזוזה, והובא דברי ר"ת בהגה"מ, - וכיון דסתמא דגמ' סוברת כן, להכי פסק הרמב"ם כן להלכה. - ז שם אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה איגרת פסולה, ופירש"י בלא שרטוט, והקשו התוס' הא אמר לעיל דשרטוט הוי הללמ"מ, והכא אמר אתיא כתיבה כתיבה, - ונראה דכוונת רש"י כך הוא דהנה בדבר השרטוט שתים יש, א) עצם השרטוט שהוא משום נוי, היינו שנאה מזוזה כשהיא באה משורטטת, ב) שע"י השרטוט יהי' הכתב מיושב היטב, ויש בזה משום ואנוהו באותיות בכתיבה, -- ונפק"מ אם שרטט המזוזה, אבל לא כתב ביושר לפי השרטוט, שאז אעפ"י שיש בה נוי מפני השרטוט, אבל אין בה הידור אותיות מפני שלא כתבו ביושר לפי שורת השרטוט, דבזה פסול מטעם הלימוד כתיבה כתיבה המלמדנו דבעינן כתב מיושר. ח ובזה נראה לבאר דברי הרמב"ם שלא הביא הא דכתבה איגרת פסולה, והיינו שמפרש הרמב"ם כפירש"י, שכתב שלא ביושר לפי שורת השרטוט, ודין זה כתב בפר"ה מתפילין ה"ג וז"ל ואם כתבה שלא בשרטוט וכו' הרי זו פסולה, - ולדעתי הכוונה שכתבה שלא לפי שורת השרטוט, והנה מרן הכס"מ מפרש שזהו מפני שמזוזה צריכה שרטוט, אבל לפי"ז תמוה מדוע כתב בזה עוד פעם, כיון שכבר כתב בפר"א דין דשרטוט במזוזה, לכן נראה דהכוונה בהרמב"ם כמו שכתבנו, והיינו דאעפ"י שהיתה המזוזה, משורטטת, אבל לא כתב הכתב לפי שורת השרטוט, וזהו דלא כבעל עין משפט שלא מציין ברמב"ם הא דכתבה איגרת, אשר לפי מה שביארנו מבואר דין זה ברמב"ם בהלכה זו, וכמוש"נ. ט והנה מכל זה מוכח דשרטוט במזוזה מעכב, - וכמו שמוכח מדברי התוס' שהקשו לרש"י הא בלא"ה פסול בלא שרטוט מטעם הללמ"מ, ואם אינה אלא למצוה מצד ההלכה, א"כ בעינן הלימוד דכתיבה כתיבה לעכב, וע"כ דסברי התוס' דגם מצד הללמ"מ הוא לעיכוב, וביותר לפי דעת מרן הרמב"ם סובר להדיא דפסול בלא שרטוט, והנה הרי"ף לא הביא כלל הא דאיגרת פסולה, וע"כ דסבר גם כן שהוא מטעם חסרון שרטוט, ופסולה בלא"ה מטעם שרטוט, וע"כ מפרש הא דאיגרת פסולה כפירש"י שכתב שלא ביושר כפי שורת השרטוט, וכל זה להני דלא סברי דבעינן שרטוט מצד הדין, אבל כיון שק"ל דבעינן שרטוט מצד הללמ"מ ע"כ הכוונה שתהי' הכתיבה לפי סידור השיטין, וממילא נשמע דפסול. י והנה לפי"ז יש לתמוה טובא על הרמב"ם דפסל בפר"ה מתפילין ה"א ספ"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין, וקשה הא בלא"ה אי אפשר לעשות מתפילין מזוזה מפני חסרון שרטוט כקושיות הסוגיא, ובשלמא מס"ת לא קשה לשיטת הרמב"ם דפסק דגם ספ"ת בעי שרטוט כמו"ש לעיל בפר"א הי"ב, אבל מתפילין קשה. - ולפלא על הגו"כ שלא עמדו בזה. יא ונראה דהרמב"ם מפרש ספ"ת שבלה ותפילין שבלו, היינו שלא נשתייר מן הכתב כלום, ובאמת אין עתה קדושת תפילין עליהן כמו שקאמר הש"ס בשבת קט"ז אזיל לי' כתב אזיל לי' קדושתי', ומעתה מותר לכתוב עליהן ולעשות מזוזה, והיינו בשרטוט גם כן, ורק מפני שאין מורידין אסור לעשות כן, ומפני זה הטעם כתב גם הדין של הגליונים של ספ"ת שאין כותבין עליו מזוזה לפי שאין מורידין, ותפילין שבלו באופן זה שאין הכתב ניכר כלל דינם כגליונים, - ואעפ"י שדעת הרמב"ם שאין קדושה לגליונים בפני עצמן, ומטעם זה פסק בפרכ"ג משבת הכ"ח שאין מצילין אותן בשבת, וכמו כן פסק בה' שאר אבות הטומאה ה"ו שגליונות של ספר כשהן לעצמן אינם מטמאין ידים, והיינו מפני שאין להם קדושה, אבל איסור הורדה מקדושתן יש להם, וזהו ג"כ הדין בתפלין שבלו מיירי באופן זה. יב וע"כ הא דלא משני הש"ס האי תירוצא, היינו משום דאיסור הורדה באופן שבטלה הקדושה לגמרי, ולא חזי עוד לתשמישן, פליגי בזה ר' יהודה ור' דוסא ביומא י"ב ע"ב בבגדי כהן גדול שעבד בהן ביוהכ"פ שלא חזו עוד לשנה אחרת אם כשרין הן לכהן הדיוט, ממילא לא רצה הש"ס לאוקמי' דמיירי באופן זה, משום דבאופן זה שבלה הכתב לגמרי ולא חזי עוד לתפילין, ומ"מ יש בזה איסור הורדה, הלא תליא זה בפלוגתא דתנאי, אבל הרמב"ם דפסק שם דאיכא איסור הורדה, כמבואר שם, להכי שפיר פסק בתפילין שבלו, והכוונה שבלו האותיות לגמרי, והם בדמיון לגליונות של ספר בלא ספר, ומ"מ איכא בזה איסור הורדה מקדושה. יג ובעיקר הדבר לדינא מבואר דמזוזה בעי שרטוט, וגם מעכב בה השרטוט, וכמוש"נ. יד זכר למזוזה, לכאורה קשה דהנה משמע שעשה כן מדעת חכמים, וגם התנא מייתי כן לומר שכן צריך להיות, ותמוה מדוע איפסקא הלכתא באתרוג דאם לא מצא אתרוג לא יביא רימון, משום דלמא אתי למסרך וחיישינן דתשתכח תורת אתרוג, והכא מדוע לא חיישינן לזה, והנה אפשר לומר דשאני התם דהוי לגמרי מין אחר, - משא"כ הכא דהוי על כל פנים מזוזה. טו אולם נראה דשאני הכא דכיון דתמיד היו מהלכין בדרך, ולא היו באין לחיוב, לכן לא חיישינן לזה דלא לשתכח, דדוקא התם באתרוג דע"כ יהי' מחויב באתרוג לשנה הבאה, ואם יטול רימון בשנה זו יטול רימון גם בשנה הבאה, משא"כ הכא בבית מונבז המלך שלעולם לא יבוא לידי חיוב, - וכנראה שזהו כוונת רש"י שפירש לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע, וע"כ כוונת רש"י לזה שכתבנו, אמנם הרמב"ם השמיט לגמרי הא דבית מונבז המלך מדלא כתב לה בה' תפילין, ואפשר שדעתו שדין זה נדחה מפני סוגיא דסוכה דחיישינן דלא לישתכח האי דינא. - טז דף לג אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה, ופירש"י אפילו בעור אחד פסולה אם כתבה בשני דפין, והתוס' פירשו דהכוונה על שתי חתיכות, אבל חתיכה אחת כשרה בשני דפין, והנה ע"ב כוונת התוס' שתי חתיכות היינו נפרדות, דאם תפרן הלא כבר כתבו התוס' לעיל ל"ב ד"ה דלמא דע"י תפירה נחשב לאחד, וממילא אם כתבו בשני דפין ביריעה אחת כשרה, א"כ ה"ה אם כתבן בשתי חתיכות שתפרן דכשרה מטעם דנחשב לאחד. - יז ובזה תמוה הא דמביאין לבסוף ראי' לדבריהם מהירושלמי דפריך ולמה לא תניניא שהספרים נכתבין בשני עורות, והתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד, והנה קשה דספרים ע"כ בתפורין מיירי, וא"כ מזוזה גם מיירי בתפור, וא"כ הרי"ז נחשב לאחד, ואין הבדל בזה בין עור אחר לשני עורות, וע"כ מיירי בשני דפין, וא"כ מוכח מזה כפירש"י דגם בעוד אחד פסולה על שני דפין. יח לכן נראה דסברי התוס' דמזוזה שאני דלא מהני תפירה, והכא בתפור מיירי, ובזה שפיר מביאין ראי' מירושלמי דספ"ת כשרה בתפורה, ומזוזה פסולה בשני עורות, והיינו אפילו בשתפורין העורות, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מתפילין ה"א וז"ל כתבה בשני עורות אעפ"י שתפרן פסולה. וכתב מרן שמקור להאי דינא סוגיא זו, ומפרש הרמב"ם כפירוש התוס' יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו. יט אמנם תמוה מובא לשיטת התוס' הא דאיתא לעיל ל"ב דלמא להשלים ומבואר דמהני פרשה מתפילין להשלים למזוזה, והיינו ע"י תפירה כמו"ש שם התוס' והרי אין לך שני עורות גדול מזה, ועכ"פ חזינן מזה דכשר שני עורות בתפירה גם למזוזה, - ודוחק לומר דשאני התם שהיתה הכתיבה בהכשר במקומה בשעת הכתיבה, וצע"ג. כ אמנם במרדכי הל"ק מביא בשם ה"ר אלחנן שמוכיח מירושלמי כפירש"י והיינו דבירושלמי פר"ק דמגילה אמרינן יש בספרים משא"כ בתו"מ שהספרים נכתבים בשני דפין ותו"מ אין נכתבים אלא על דף אחד וכו' ולסוף קאמר דספרים בב' עורות ותו"מ אין נכתבות אלא על עור אחד, ומדחשיב בסוף עור אחד ושני עורות, ובתחילה קתני דפין ש"מ דמעיקרא שני דפין בעור אחד קאמר יעוי"ש, ביאור הדברים דמדלא נחית לחלק בין עור אחד לשני עורות עד לבסוף, מזה מוכח דע"כ הכוונה שני דפין הוא מעור אחד, ורק החילוק דפין ביניהם, וכיון דחזינן דסבר הירושלמי דתו"מ אין נכתבות אלא בדף אחר משמע דבשני דפין פסול אפילו בעור אחד, וזהו כשיטת רש"י, והנה לכאורה יש לעיין איברא דמרישא דהירושלמי כן מוכח, אבל במסקנא הלא מבואר דהקפידא בתו"מ הוא דוקא בשני עורות, וא"כ מניין לנו לומר דבשני דפין ובעור אחד גם כן פסולה, - ואפשר שסבר ה"ר אלחנן דלא פליגי רישא וסיפא בירושלמי שם, ושניהם פסולים בתו"מ היינו דאין לכתוב תו"מ בשני דפין אפילו על עור אחד, אבל לפי"ז ע"כ אין לפרש לפירש"י והמרדכי בהא דלהשלים לעיל בסוגיא ל"ב דמיירי שתפר שתי עורות דלרש"י ע"כ בתו"מ פסולות, ובהכרח לפרש כפירוש השני שם בתוס' דהפירוש להשלים שמוסיף פרשה להשלים שיעור שתהי' ראוי למזוזה, ובשו"ע הכריע כשיטה זו דבשני דפין על עור אחד בשר, וכן דעת רבינו הגר"א ז"ל. אמר ר"נ תלי דשא ברישא, הנה דעת הרמב"ם בפר"ו ממזוזה ה"ה דבתחילה מעמידין הדלתות ואח"כ קובעין את המזוזה, והראב"ד השיג עליו מכח הסוגיא דלא נאמרה דלתות אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים, ומרן הביא מה שכתב רבינו לחכמי לונול יעוי"ש, והרא"ש כתב דהרמב"ם מפרש דזהו הפירוש שאמר ר"נ תלי דשא כרישא היינו שבתחילה יקבעו הדלתות, אבל יש להעיר טובא מהא דאיתא לקמן חתך והניח ואח"כ העמיד וכו' דפסולה משום תעשה ולא מן העשוי, - וקשה הלא בלא"ה יש בזה משום חסרון דלת דהרי אי אפשר לדלת עד שלא העמיד מזוזת הפתח, - ומצאתי בקר"א שעמד בזה. -. ונראה דאפשר לומר דסבר הרמב"ם דבשביל חסרון דלת לא הוי משום תעשה ולא מן העשוי, מטעם דאין הפסול בגוף הדבר שהמצוה בו, והיינו דעיקר המצוה הוא על הסיפין וזהו המזוזות ביתך ובשעריך, והדלת הוא תנאי להחיוב, וממילא כשקבע מזוזה נם קודם העמדת הדלת אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי, ורק קודם העמדת הסיפים יש בו משום תעשה ולא מן העשוי, - ומצינו כזה שיטת ר"י הלבן הובא בהגהות אשרי פר"ק דסוכה דמחלק בין אם גוף הסוכה בפסול, לבין שהתיקרה גורמת פסול יעוי"ש, וה"נ דכוותי', ומטעם זה ע"כ דלא מפרש הרמב"ם הא דר"נ שאמר תלי דשא ברישא כפי שפירש הרא"ש שהוא על העמדת הדלתות נתכוון, - אלא הפירוש או כפירש"י או כפירוש התוס'. ולפי מה שביארנו דלא שייך פסול תעשה ולא מן העשוי בדבר הדלת, וכן מוכח, - ודברי הבה"ט שמביא בשם הלבו"ש דשייך בזה תולמה"ע צ"ע. - א דף לד עמוד ב' ת"ר יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות הא כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד, ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא, ויצויר זה כגון שחלק למטה ומחוברים קצת למעלה כמבואר בשט"מ שם, - ומאד תמהני על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו האי דינא דברייתא שאם כתבן הד' פרשיות דשל ראש בעור אחד דכשר בדיעבד, אשר כנראה לכאורה מהסוגיא דלית מאן דפליג בזה, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ, והנה טרם שנבוא ליישב השמטת דין זה נקדים לבאר עוד ענין אחד כאשר יבואר. ב הנה מצינו פלוגתא רבתא בדין דיבוק ע"י דבק אם נקרא עור אחד, ה"ה הבעל התרומות והאגודה סברי דחיבור ע"י דבק נקרא עור אחד, - והב"ח יצא לחלוק עליהם, - ולכאורה נראה להביא ראי' לדברי הב"ח ולומר דדיבוק לא נחשב לעור אחד, והוא מהא דאיתא בסוגיא זו לקמן בברייתא בתפילין של יד דאם כתבן בארבע עורות והניחם בבית אחד יצא וצריך לדבק וכו' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אינו צריך, ולכאורה מדוע סבר ר' יוסי דאינו צריך הלא מסתברא דמובחר איכא בעור אחד, ומה מגרע הדיבוק, והפוסקים כתבו דיותר מובחר בעור אחד, כן כתבו הרמב"ם והטור וכל הפוסקים, ואם אמרינן דדיבוק עושה לעור אחד א"כ מדוע לא חש לזה ר' יוסי בכדי לעשות מובחר, וע"כ דסבר ר' יוסי דדיבוק לא מעלה ולא מוריד, ואעפ"י שרבי יהודה סבר דדיבוק מהני לעשותם אחד, אבל לרבי יוסי דקיי"ל כוותי' מוכח דדיבוק לא מהני כלל. ג אבל נראה דיש לדחות והוא דאעפ"י שיש מצוה בלכתחילה לכתוב הד' פרשיות על עוד אחד, והוא מטעם דר' יהודה דדריש והי' לך לאות כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים, - אפשר דאעפ"י שהדבק עושה חיבור והם עור אחד, אבל עדיין אין זה אות אחת כיון שעכ"פ ניכר שהם מדובקים, ואין זה בדמיון לאות אחת שמבחוץ שאינו ניכר שום דיבוק, והרי הוא אחד ממש, ובשלמא לר' יהודה כיון דהוי להרובא אות אחת גם מבפנים, וגם סבר דדבק הוי חיבור מעליא ועושה אותם לעור אחד שפיר דמי, אבל לר' יוסי דאין זה אלא מצד מובחר, סבר דלא יתוקן המובחר בהדיבוק, כיון שעכ"פ עדיין יש היכר הבדל בין הפרשיות.

ד עוד נראה דכיון דע"כ הגוילין נתקדשו, אין זה מהנכון להיות בתור משמשין להשניי' דע"כ אין לדבקם רק באופן שיבוא אחד על חבירו, ואין בזה הידור, - ובשלמא לר' יהודה כיון דזה עיכוב בדין הרי"ז כאילו התנו מעיקרא על מנת כן, מה שאין כן לר' יוסי. - ה והנה לכאורה יש להוכיח כהב"ח מסנהדרין פ"ט ע"א דפריך שם אי הכי תפילין נמי אי עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיא קאי והאי לחודיא קאי, ואי עביד חמשה בתי גרוע ועומד הוא האמר ר"ז בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול יעוי"ש, והנה יש להבין הא דאנח הבית החמישי אם בהנחה בעלמא בלא דבק, א"כ אין זה כלום, וע"כ ע"י דבק, ואם אמרינן דדבק הוי חיבור גמור להכשר, אם כן למה להש"ס לומר דפסול מטעם דר"ז שאינו רואה את האויר תיפ"ל דגרוע ועומד הוא מטעם החמשה בתי, - אבל אם אמרינן דדבק לא מהני להכשר, א"כ לא מהני ג"כ להיות פוסל, מטעם החמשה בתי, ולהכי קאמר הש"ס דיש פסול משום שאינו רואה את האויר, - ומצאתי לאחרונים שעמדו בזה. ו אולם יש לדחות דהכא לכו"ע לא הוי דבק חיבור והיינו דבשביל איסור בל תוסיף סופו להפרד, ומטעם זה לא הוי גרוע ועומר כיון דסופו להנטל מזה, וע"כ אף אם אינו נעשה זקן ממרא בשביל זה, אבל איסור בל תוסיף ודאי איכא, וכן כתב הב"ח סקי"ט, ומטעם זה אפשר דלא הוי גורע להמצוה כיון דסופו להפרד, וממילא לא הוי הדבק חיבור, וראי' לזה מהא דתנן בפרי"ב דפרה מ"ט והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיי', וזהו בשביל דסופו להפרד מטעם איסור כלאים יעוי"ש, וע"כ הא דהוי חיבור לטומאה הוא מדרבנן, כן יש להוכיח מסוגא דשבת מ"ח ע"ב, - ועי' ברמב"ם פרי"ב מפרה ה"ד, ולפי"ז שפיר מיירי דמנח הבית החמישי בדבק, ומ"מ לא הו גרוע ועומד, ורק הפירכא משום דר"ז מהא דאינו רואה את האויר, וכמו שנתבאר. ז אמנם בעיקר הדבר כבר הכריע רבינו הגר"א ז"ל ממשנה פרי"ח דכלים מ"ח דתנן שם התפלה של ראש ארבעה כלים, ומבואר שם דנעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים, וכל בית שבו הוי כלי קבול בפני עצמה מפני הפרשה המונחת בתוכה, ותנן שם התיר קציצה הראשונה היינו שסתר את הבית, ואח"כ תקנה טמאה טמא מת וכו' ופירש רבינו הגר"א ז"ל שם בשנות אליהו דמכאן מוכח דלא בעינן בתפילין מעור אחד, דאם בעינן מעור אחד היאך אפשר לתקנה כמבואר שם. ח והנה לכאורה אפשר לדחות דהמשנה ר' יהודה היא דסבר דחיבור בדבק הוי חיבור מעליא כמבואר לעיל, אבל דוחק לומר סתם משנה כיחידאה, ועוד דהרמב"ם פסק לההיא משנה בפר"ז מה' כלים הי"ב, ואילו הכא פסק כר' יוסי, וא"כ מוכח דדעת הרמב"ם כמו שמפרש הגר"א ז"ל. ט וראיתי בספר עמו"א סי' א' כתב לדחות דמפרש המשנה שלא חתך הקציצה, אלא התיר הקמטים ונפשטה הקציצה ששוב אינה מקבלת טומאה כדין כלי עוד פשוטיהן טהורין ותנן כלים פרכ"ו מ"ב כיס טמא נפשט טהור, ולפי פירוש זה מתפרשה המשנה דרק בשביל הפישוט נטהרה, וכשחזר ותקנה טמאה משום חיבור, עכת"ד, אבל דבריו תמוהין מדברי התוס' שבת ס"ג ד"ה מניין שהקשו וז"ל וא"ת ואכתי בגד כל שהוא למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן וי"ל דראוי הוא לכוף ולקפלו וליקח בו מרגליות או מחט יעוי"ש, והנה לפי"ז אם נפרש המשנה דלא קצץ הבית רק התיר ופשט, א"כ אכתי ראוי לתיקון זה לעשותו כמו שהי' מקודם, וא"כ מקבל טומאה ופשיטא דלא פרחה טומאה מזה, ואעפ"י שיש להקשות על התוס' מהא דצרור המעות דאיתא שם במשנה וחכמים מטהרים, וכבר עמד בזה בגיוה"ש שם ובתוס' ר"ע, - אבל נראה דיש לומר דשאני עור דלא הוי כלי ואינה עומדת להיות כלי, ורק בשעשה כלי אז יש לה חשיבות, משא"כ בגד דיש לו חשיבות מצד עצמו, ועומד לזה, עי' בתוס' אנשי שם, והכא עדיף טפי דע"כ לא ביטלו הבעלים את הבתים הנשארים משימושם ובדעתם לתקן, דאל"כ הרי בביטול אחת יש לחשבן לביטול גמור ופרחה טומאה לגמרי, והרי"ז ככלי שנשברה וחזר ותיקנה דפרחה טומאה לגמרי, והוי. כמו סנדל שנפסקה תרסיותיו, וע"כ דהכא מיירי שבדעתו לתקנן, וממילא דעתו להשתמש בהבתים הנשארים, וממילא הרי"ז כמו כלי שנשברה ויחדו לתשמיש, ותשמיש תפילין לא גרע, וממילא אין כאן טהרה מפני ההיתר והפישוט ולפי"ז הכא בהאי בית שעכ"פ עומד לזה להיות בית לתפילין, ופשיטא דלא נטהר בהאי היתר ופישוט. ומטעם זה ע"כ פירושו של הגר"א אמת דמפרש שקצץ הבית לגמרי, ומזה מוכח דדבק מהני לעשות חיבור, ומוכח דחיבור ע"י דבק הוי חיבור מעליא. י וראיתי בספר בגדי כהונה סימן א' שמביא ראי' מהמשנה דכלים ולא ראה דברי הגר"א ז"ל, ומוסיף עוד ראי' ממשנה מפורשת פרכ"ג דכלים מ"א דתנן שם האוכף שנקרע הנוגע במה שבתוכו טמא מפני שהתפר מחברו, ופירש הרב ברטנורא אם נטמא האוכף במת כשם שנוגע בו טמא כך הנוגע במה שבתוכו טמא מפני שהתפר מחברו ועושהו אחד עכ"ל וא"כ כמו שהנוגע בו טמא לשרוף תרומה וקדשים, כן הדין הנוגע במה שבתוכו לשרוף תרומה וקדשים, וכיון דלקולא אמרינן דהוי כאחד ע"כ מוכח דמהני דבק, עכת"ד, אבל תמוה טובא דהתם ע"כ טעם אחר יש בזה, והוא דכיון דכן דרך האוכף להיות מוכין בו, ובא תפור, והתפירה עושהו אוכף, מפני שכן דרכו, וגם על מה שבפנים אם רק יש לו התחברות עם מה שבחוץ תורת אוכף עליו, והכוונה שהתפירה מחברתו ועשהו אחד שכתבו היינו שע"י החיבור נעשה אוכף, והבן. יא ובעיקר הענין נראה דאישתמיט מיני' דהגאון עמו"א תוספתא ערוכה בפר"ד דב"ב דכלים דתניא שם תפלה אימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה קיצעה אעפ"י שהוא עתיד ליתן בה את הרצועה טמאה, ומאימתי טהרתה של יד משיתיר משלש רוחות, ושל ראש משיתיר משלש רוחות ובין קציעה לחברתה, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז דכלים הי"ד, והנה ע"כ הפירוש הא דשלש רוחות בשל ראש, היינו אשר כל בית ובית לא נטהר עד שיהי' ניתר משלש רוחותיו שיש לו, וגם יהי' נפרד לגמרי בבין הקציעה לחברתה, - והאי בין קציעה לחבירתה ע"כ לא יצוייר רק אם נחתך, דבזה לא שייך התרה והפישוט, וע"כ הכוונה חיתוך, ואין לו עוד התחברות עם השלש בתים, וכן פירש המבאר שם, ולפי"ז ע"כ אין לפרש שם בהמשנה דהכוונה פישוט בלא קציצה וחיתוך. יב ומזה יש להשיב גם על מה שראיתי בספר גב"ע סי' ב' מקשה דמדקתני במשנה התיר קציצה הראשונה ותקנה משמע דאם לא תקנה וגם לא חשב לתקן דנטהרו עוד מטומאתן הראשונה, א"כ ע"כ תליא טומאתן בהכשירן דבזמן שהן כשרין וראוין לצאת בהן מצות תפילין אז תורת כלי עליהם, אבל אם הם תפלין פסולין. ואינן ראוין לצאת בהן מצות תפילין בטלה מהן גם תורת כלי אעפ"י שיש להן עדיין בית קיבול, וא"כ מ"ש מכל כלי שנשברה וחזרה ותקנה דפרחה טומאתה הישנה יעוי"ש, אבל אישתמיט מיני' התוספתא, ודברי הרמב"ם שפסק דלא פרחה הטומאה רק מהבית שנפרד, - אבל השלשה הבתים עדיין טמאים הם כיון שמשתמשים הם להפרשיות הכשרות המונחות בהם, ומטעם זה כשחזר ותיקן הבית הנפרד והנקצץ נתבטל להשאר ודינו כגוף אחר עם השאר, ומטעם שגוף אחד הוא, ומזה ראי' שאומרים לדבק כי טוב הוא. יג והנה הרמב"ם בפיה"מ שם מפרש להדיא שנחתכו ונתפרו, - הרי מבואר דמפרש דיתר קציצה שחתך, וגם דתקנה היינו תפירה, הרי מבואר להדיא כפירושו של הגר"א ז"ל ומבואר דדבק מהני להיות עור אחד, - ומצאתי בספר בגדי כהונה שמביא בשם שו"ת מ"ע סי' ל"ח שמביא לדברי הרמב"ם בפיה"מ, וכל זה נעלם מהגאון עמו"א. יד אמנם דעת התוס' בסוטה ח"י ד"ה כתבה דחיבור ע"י תפירה לא מהני, ובגט אם חיבר שני קלפים ע"י תפירה לא מהני, וראייתם מר"ה כ"ו דשופר של פרה פסול מטעם דכיון דקיימו גילדי גילדי הוי כשנים ושלשה שופרות ורחמנא אמר שופר אחד דוקא יעוי"ש, ולכאורה מ"ש תפילין הלא גם בתפילין הדין דבעינן שיהי' הבתים הארבעה דשל ראש מעור אחד וא"כ ע"כ לא מהני להיותם אחד ע"י תפירה, או דבק, אבל קשה טובא לפי"ז מהמשנה דכלים פרי"ח מ"ח כדלעיל. - מו ונראה לבאר דשני ענינים הם הא דתפילין מהא דשופר וגט, וכאשר יבואר. טז הנה התנא שונה הכא ואם כתבן בעור אחד יצא, והיינו שאם עשה עור אחד וכתב בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד יצא, - ולכאורה קשה טובא מאי לשון יצא דמשמע דיעבד הא לכתחילה לא, וקשה הלא אדרבה כיון דאמרה תורה זכרון אחד בעינן, א"כ טפי אית לן לאהדורי להיות אחד, וא"כ איכא מובחר אם כתבו בעור אחד נ"כ, ומצאתי בחידושי הרשב"א למנחות שם שהקשה בזה, וכתב לתרץ דכיון דבאמת הפרשיות חלוקות בתורה וכתובות בג' מקומות כל אחד בפני עצמה, ומטעם זה אין ראוי לומר שיצוה הכתוב לעשותם בעור אחד ממש, משום זכרון אחד, משום דא"כ גם בלא חילוק ד' פרשיות הוי לן למיעבד להו ושיכתבם כולם בדף אחד, אבל כיון דצריך לכתוב כל אחת בפני עצמה ולא שיעשה, כולן בדף אחד, כמו כן ראוי לחלקם שתהא כל אות בפני עצמה בעור בפני עצמו, דכמו דכתיב בההיא פרשה ולזכרון בין עיניך שיש במשמע חד זכרון, כמו כן כתיב בהנך ולטוטפות דמשמע כל חד בפני עצמה, א"כ אין לדחות משמעות זו מפני זו, וכל זמן דאיכא לקיים משמעות שתיהן יש לנו לקיים ולומר דכל חדא בפני עצמה כתב להו, ולזכרון דמשמע חד זכרון דליקו אבתים, ומ"מ קאמר דאם כתב בקלף אחד הפרשיות, הואיל דכל אחת כתב כתיבה בפני עצמה יצא, אבל אם חלקם בד' קלפים כל פרשה ופרשה בעור אחד בפני עצמה כש"כ דעדיף טפי עכ"ל ושפתים יושק, עכ"פ יוצא מזה דבתפילין שתים שמענו היינו דבעינן פירוד, וגם דיבוק בכדי שיקויים שתי המשמעות, - ולכן יש לומר דאעפ"י שאמרה תורה זכרון אחד גבי תפילין ודרשו חז"ל אבתים, אבל אין עיכוב עור אחד בזה מפני המשמעות דלטוטפות דמשמע פירוד, - ולכן כמו שחזינן גבי פרשיות דבעינן פירוד היינו כל פרשה ופרשה בפני עצמה, ומ"מ כשר בעור אחד אם רק עשה ריוח ביניהם, הנה כן גם בבתים אם עשאן בעורות נפרדות ודבקן בתפירה או בדבק שפיר דמי, -- והוא מטעם דקרינן בזה שתי המשמעות היינו פירוד ודיבוק, - ומטעם זה אינו דמיון לשופר אחד שהתם הקפידא דוקא אחד, וכמו כן גבי גט שהקפידה תורה על ספר אחד, ולא שני ספרים, - וממילא גם התוס' מודים דבתפילין מהני תפירה או דיבוק כסתם משנה דכלים כדלעיל. טז והנה הא דתניא א דתפלה של יד כותבה על עור אחד, ואם כתבה בארבעה עורות והניחם בבית אחד, יצא וצריך לדבק, שנאמר והי' לך לאות על ידך כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים דברי ר' יהודה, ולכאורה קשה טובא הלא לדברי ר' יהודה דבעינן גם מבפנים אות אחת דוקא, ומהני הדיבוק בתפירה או בדבק כדפירש"י, - וקשה מזה להתוס' דפשיטא להו דבמקום דבעינן אחד לא מהני הדיבוק לעשותם אחד, הנה הבי"ש באה"ע סי' ק"ל סק"ח עמד בזה בצ"ע, - והעמו"א כתב בזה דבפנים כיון דלא מתחזי מחשב חיבור ע"י תפירה גם כן, ודחוק הוא, דכיון דבעינן מן הדין אחד מה לי אם מתחזי או לא מתחזי, ואם אמרינן דאם לא מתחזי אין זה גרעון בהא דאמרה תורה אות אחד, -- א"כ למה בעינן להא דדבק כלל. יז אמנם לפי מה שביארנו לעיל יש ליישב גם הכא, באופן זה, והוא לפי סברת הרשב"א שכתבנו לעיל, והיינו דהכא גם בפרשיות בשל יד אעפ"י שאמרה תורה דבעינן שתהינה כתובות בעור אחד בכדי שתהי' אות אחת, אמנם כיון שבאמת כתובות הן בתורה כל פרשה ופרשה בפני עצמה וגם במקום אחר, נמצא דבתורה עצמה הן אותיות מיוחדות ונפרדות, וגם הכא בתפילין ניכרות הן כל אחת בפני עצמה בהפסק בין פרשה לפרשה, הנה בזה סבר ר' יהודה דסגי כשהם אות אחת אף ע"י מלאכותי, וזהו כשהם אחת בדבק או בתפירה, והביאור בזה דלא הקפידה תורה בחיוב אחד דוקא, אלא בעינן שתהי' בדמיון נראה כאחד, ובזה ע"כ יובדל האות החיצוני מהאות הפנימי, שהאות החיצוני שהוא הבית בזה ע"כ כוונת התורה אות אחת בחיוב כמו דכתיב לאות על ידך, - והיינו אות אחת, משא"כ האות הפנימי שהוא הפרשיות ע"כ הכוונה אחת בשלילה, ולא בחיוב, וב, והוא מהטעם כיון דבאות הן בפירוד בלא"ה הן בהתורה, וגם זה בכתיבה שבאות מחולקות בהפסק, ולהכי שפיר סגי באות המלאכותי שהוא ע"י דבק או תפירה, וממילא אין זה שייכות להא דשופר אחד, ולספר אחד דגבי גט, - זהו מה שנראה בביאור שיטת התוס', ונכון מאד. יח ובעיקר הדבר, לענין גט אם פסול במדובק מבואר בארוכה בספר בגדי כהונה להגאון ר' משלם זלמן כהן בסי' א' שמבאר שם דפליגי בזה התלמודים בבלי וירושלמי, - ומדייק שם בדברי הרמב"ם בפרי"ד מגירושין דשינה מלשון המשנה דבהמשנה תנן כתב על העלה של זית דמשמע עלה אחת, והרמב"ם שינה וכתב על העלין, וע"כ הכוונה בדיבוק עלין הרבה, ובזה מיושב קושיות הירושלמי דפריך שם בפר"ב דגיטין על העלה של זית ולאו כמקורע הוא, והירושלמי ע"כ סבר דדיבוק לא מהני, והרמב"ם שינה וכתב עלין להורות דדיבוק מהני יעוי"ש, ודפח"ח. - יט והנה יוצא מזה לנידון דידן דלכו"ע מהני דבק או תפירה בבתים של ראש להיות דינם כעור אחד. כ שם ברש"י ד"ה וצריך וכו' ויהי' מדובק למטה עור אחד וכו' ויש לעיין למה לן האי דיבוק דלמטה, הלא בעינן שתהיינה הפרשיות נפרדות, וא"כ יש לעשות פירוד גמור, - איברא דדעת רש"י דהדיבוק דלמטה לא נחשב לעור אחד, מטעם דרובא מפורד וחיבור במקצת לא שמי חיבור, - וכן מוכח במשנה כלים פרכ"ח מ"ח טלית שהתחילה לקרעה כיון שנקרע רובו אינו חיבור, וכן מבואר בזבחים צ"ד בבגד שנטמא חוץ לקלעים קרעו וכו' גזירה שמא לא יקרע רובו, אבל קשה מדוע לא יעשה בהידור לעשות פירוד גמור לגמרי, ואפשר דאסור להפריד יותר, מטעם לא תעשון כן וגו', והיינו דכיון שאין נחיצות לההכשר מטעם דרובן פרוד, - ממילא אסור לקרוע יותר, ויש בזה איסור גם כן, ואעפ"י שאין בזה משום מחיקת השם אבל כיון שעכ"פ יש להגויל קדושה, אסור לקרען במקום שאין נחיצות, וכל שאין נחיצות ממילא הרי"ז כדרך השחתה ואסור, ומצינו דוגמא גם בבגדי כהונה שאסור לקרען ללא צורך, עי' במל"מ פר"ט ממעה"ק ה"ב, וצ"ע. כא ו ובעיקר הדבר יש לעיין מניין לרש"י שצריך לחתוך מלמעלה, ובאמת לא נחתו לזה הפוסקים, וכבר כתב כן הב"ח בסי' ל"ב דמשמעות כל הפוסקים דאפילו אם בא להחמיר כרבי ולהניח ריוח, אין לו לחתוך בין הפרשיות, אלא יניחם כך כל פרשה ופרשה בבית שלה בפני עצמה יעוי"ש, - ולפלא מניין לרש"י זאת. - כב ונראה דהי' לרש"י הוכחה מברייתא דלקמן דאמר ר' יוסי ומודה לי ר' יהודה ברבי שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן ומניחה, - ולכאורה מאי פסקא מהא דהי' לו שתי תפילין של ראש, - דלמא הי' שם ארבע פרשיות כתובות בעור אחד, ומוכח מזה דע"כ לא משכחת לה שתהיינה הפרשיות דבוקות מטעם דצריך להיות חיתוך מלמעלה, והרי הן כפרודות מטעם דרובו חתוך. כג ובזה יבואר מה שכתבנו לתמוה על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו האי דינא דברייתא שאם כתבן הד' פרשיות דשל ראש בעור אחד דכשר בדיעבד, ולפי מה שביארנו לעיל אתי שפיר, דסבר הרמב"ם דבאמת לא מהני גם בדיעבד אם כתבן בעור אחד, דכיון דבעינן לקיומי הא דאמרה תורה טוטפות דמשמעו מפורדות כל בית ובית, - ובהכרח הכוונה הבתים עם הפרשיות, ואדרבה כש"כ הפרשיות שע"כ הכוונה שתהיינה פרודות פרודות כמו שהן כתובות בתורה, ואם כתבן בעור אחד, וגם הבתים בעור אחד, א"כ אין זה המכוון שאמרה תורה, ואפשר שמטעם זה פירש"י שחתך הפרשיות עד למטה, אבל הרמב"ם לא סבר לה כלל להאי דינא. כד והוכחה לזה דהוקשה להרמב"ם גם כן קושיא זו מברייתא בדברי ר' יוסי שאמר שמודה לו ר' יהודה ברבי שמי שיש לו שתי תפילין של דאש וכו', - דקשה מאי פסקא שהי' שם הפרשיות פרודות, דלמא כתבן בעור אחד, והרמב"ם לא ניחא לי' כפירש"י לפרש דהריוח צריך להיות בחתוכות, וביותר דוחק לפרש לחכמים דרבי דלא סברי כלל הא דיעשה ריוח ביניהן, - לכן מפרש הרמב"ם דר' יוסי לא סבר להאי דינא כלל, וגם ר' יהודה לא סבר לה, ומטעם זה השמיט הרמב"ם להלכה זו. - ויוצא מזה דלהרמב"ם פסול אם כתבן לפרשיות דשל ראש בעור אחד, ולפלא שלא העירו בזה הפוסקים. א תפלה של יד עושין אותה של ראש, ולכאורה יש לעיין הא חסרה הזמנה לשל ראש, - וע"כ דמהני הזמנה לקדושה חמורה, והיינו דרק אם לא הוזמן כלל לשם קדושה פסול, אבל אם הוזמן לקדושה, שוב אין הבדל בין קדושה לקדושה, ויש לעיין הא דפסק בשו"ע סי' ל"ב ס"ח דקלף של תפילין צריך להיות מעובד לשמה, ואם עיבדו לשם מזוזה פסול יעוי"ש, וע"כ הטעם משום דקדושת מזוזה קילא מתפילין, וכן כתב בביאורי הגר"א ז"ל ומציין לגמ' מנחות ל"ב ושבת ע"ט יעוי"ש, - הרי מבואר דלא מהני הזמנה מקדושה קלה לחמורה, - ודוחק לומר דשאני משל יד לשל ראש כיון דעכ"פ שניהם קדושת תפילין להם, - כיון דעכ"פ קדושה דשל יד קילא קדושתיה. - ב והנה ראיתי בקר"א שעמד ג"כ בזה ומחלק דשאני תפילין של יד לשל ראש כיון דעכ"פ קדושה אחת דתפילין להן יעוי"ש והנה מלבד שדוחק הוא אטו שמא גרים, - ועוד נראה ראי' מפורשת להיפך ממשנה ריש זבחים שמעון אחי עזרי' אומר שחטן לשם גבוה מהן כשרין, לשם נמוך מהן פסולין, והנה חזינן דלא סבר האי תנא דבעינן לשמה ממש לשם קרבן שהופרש, - דאל"כ גם לשם גבוה הי' פסול, וע"כ דסבר האי תנא דאם רק לא חסר לשמה בשיעור הקדושה שפיר דמי, - ולהכי כשר לשם גבוה, מטעם דיש שיעור קדושה מטעם דיש בכלל מאתים מנה, ולשם נמוך פסול, וע"כ הטעם משום דחסר שיעור קדושה, - הרי חזינן אעפ"י ששניהם בקדושת קרבן נינהו, ומ"מ אנו דנין דלא סגי לשמה מקדושה קלה לקדושה חמורה. ג ונראה דזה בזה תליא דכיון דעושין משל יד לשל ראש להכי יש לומר דבשעה שעבד לשם תפילין אפילו לשל יד אין כאן חסרון הזמנה לשל ראש גם כן, והיינו דכיון דהדין דמשנין משל יד לשל ראש, ממילא הוזמן גם לשל ראש, והרי"ז כמו פסח בשאר ימות השנה דשלמים הוי כדין מותר פסח, יאעפ"י שקדו"ש חמירא יותר מ"מ מהני הפרשה דפסח לשלמים, - והיינו דכיון דהדין דמותר פסח שלמים הוי, להכי הוי כמו שהופרש לשם זה מתחילה, משא"כ מזוזה דכיון דהמצוה בתחילה לכתוב מזוזה על דוכסוסטוס, - נמצא דכשחשב על מזוזה היתה דעתו לכתוב על מקום השיער, ועל מקום הבשר לא היתה דעתו לקדשו, נמצא דבמקום הבשר חסר להזמנה לגמרי, דע"כ יש עיבוד בשני הצדדין, ואעפ"י שעצם הקלף נעבד לשם קדושה היינו העיבוד הראשון לעשות מעור קלף, אבל גמר העיבוד הבא באחרונה במקום הכתיבה שיהי' מתוקן לכתיבה, הנה כשחשב למזוזה, הרי לא עבד גמר העיבוד במקום כתיבה לתפילין, לשם תפילין, ובמקום הזה לא היתה גם הזמנה למזוזה, להכי שפיר פסק המחבר דמעובד לשם מזוזה אין ראוי לכתוב עליו תפילין. ד אמנם עדיין יש להעיר, באופן שהכין הקלף לכתוב עליו מזוזה, משום דאם כתב מזוזה על הקלף נ"כ שפיר דמי, וא"כ יש כאן עיבוד שהוא ראוי לתפילין ג"כ, ובאופן זה לפי מה שכתבנו צריך להיות מותר לתפילין, ומדוע סתם השו"ע, ולא נחית לחלק בזה. - ה ונראה דדוקא אם כתב מזוזה על הקלף שפיר דמי, - מטעם דמזוזה כשרה על הקלף בדיעבד, והזמנה לתפילין שפיר דמי גם למווזה, מטעם דיש בכלל קדושה חמורה גם קדושה קלה, אבל לא שייך הכנה למזוזה, דגם אם הזמין למזוזה ע"כ לא היתה דעתו למזוזה ולא לתפילין, כיון דעיקר המקום שהוא נקרא קלף לתפילין נאמרה, וממילא יש בכלל זה גם הזמנה לתפילין, מטעם המעשה הניכרת שהוא הזמנה לתפילין, - וע"כ עיקר כוונת השו"ע מעובד למזוזה, היינו המקום המיוחד לכתוב עליו מזוזה, ובזה שפיר כתב דאינו ראוי לכתיבת תפילין, מטעם חסרון דהזמנה, וכמוש"נ. ו אבל לפי"ז יש להבין מדוע כתב הב"י במור וכן הגר"א ז"ל דהטעם משום דמזוזה קילא קדושתי' מתפילין, והלא לפי שביארנו הנה עיקר הטעם משום חסרון הזמנה במקום, ואפשר שזה בזה תליא דמשום שקילא קדושתי' כתיבתו על מקום השיער, ותפילין שקדושתו חמירא להכי כתיבתו על מקום הבשר. ז והנה בעיקר הדין דהב"י יש לעיין מסוגיא דשבת ע"ט ע"ב דפריך שם בהא דתנן קלף כדי לכתוב עליו פ' קטנה שבתפילין מהא דתניא קלף ודוכסוסטום כדי לכתוב מזוזה, - וקשה דלמא מיירי בקלף שעבדו לשם מזוזה, ופסול לתפילין - ומצאתי אח"כ בשו"ת משכנות יעקב סי' מ"ג שהקשה כן יעוי"ש, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, והוא דע"כ כיון דקלף ראוי לתפילין, לכן אף אם הזמין בעיבוד לשם מזוזה, - ע"כ לא היתה כוונתו למזוזה ולא לתפילין כיון דעיקרו של קלף לתפילין הוא עומד, וממילא המעשה בעצמותה תעיד שיש בזה הזמנה לתפילין גם כן, - ושפיר פריך הגמ' דדי בפ' קטנה שבתפילין. ח ת"ר כיצד סדרן וכו' מבואר פלוגתא דרש"י ור"ת בדבר ההנחה דפ', ולרש"י הוי שמע קודם ואח"כ והי' אם שמוע, ולר"ת והי' אם שמוע קודם לשמע, ויש לעיין לר"ת היאך יפרש סוגיא דלעיל ל"ב תפילין שבלו אין עושין ממנה מזוזה, משום דאין מורידין הא מורידין עושין, וקשה הא במזוזה שמע קודם, ובשלמא לפי המסקנא דמוקי בלהשלים ניחא, אבל לפי הס"ד קשה, ובאופן זה מדייק המרדכי בה"ק לענין כתיבת הפרשיות בלא כסדרן יעו"ש והנה אפשר לומר דהש"ס מצי למימר ולטעמיך, אבל לפי"ז אזלא הראי' שהביא המרדכי גם כן, וצ"ע, ומצאתי בקר"א שעמד בזה, - אבל נראה ביישוב שיטת ר"ת כאשר יבואר. ט הנה יש לחקור דאף אם סבר ר"ת דסדר הכתיבה ג"כ כסדר ההנחה מטעם דבעינן כסדרן, כן בתפילין כן במזוזה, - אבל יש לעיין אם הכתיבה בתורת פסול על עצם הפרשה, - או"ד שדין הוא בתפילין או במזוזה, - אבל אין זה פסול בעצם הפרשה, - ונפקא מינה באופן דלתפילין הוי הכתיבה שלא כסדרן ולמזוזה הוי כסדרן באופן שמותר לשנות, דאז אם אמרינן דיש פסול בעצם הפרשה דאז כיון שנפסלה שוב אין לה תקנה, אבל אם אמרינן שדין הוא כך בהתפילין שפסול באופן זה, אבל אין פסול בעצם הפרשה, דבאופן זה אם הוי מותר לשנות למזוזה דאז אין פסול משום שלא כסדרן, ומסתברא כסברא זו השניי', - וא"כ אתי שפיר שיטת ר"ת, וזה דאם אמרינן דמותר לשנות מתפילין למזוזה, דיצוייר דיקח פ' שמע של תפילין ויצרף לפרשה של והי' אם שמוע שנכתבה זה עתה, והיא אחרונה פ' שמע, - נמצא דאעפ"י שפ' שמע לענין תפילין נכתבה אחרי פ' והי' אם שמוע, - אבל אם אמרינן דאין זה עצם פסול למזוזה מטעם שהיא באה באחרונה בתפילין, - והיינו משום דלענין מזוזה שאנו עוסקין בה עתה נכתבה פ' שמע קודם פ' זו של והי' אם שמוע אשר למזוזה, וא"כ אם מורידין עושין לצרף פ' שמע לוהי' אם שמוע למזוזה, - ואעפ"י דלפי הס"ד לא ידע מהא דלהשלים, אפשר לומר דלא ידע הש"ס בהא דלהשלים שורה וכמו שפירש"י, אבל ידע הש"ס בהא דצירוף הפרשיות, - ומיושב היטב שיטת ר"ת, ומיושב בזה גם קושיות המרדכי ממסכת סופרים, וכמוש"נ. א דף לה תניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב פפא בתפרן ובאלכסונן, לימא מסייע לי' העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה אמר ר"פ מתני' דעבידא כאמגוזא וכו', והנה יש לעיין בהא דפסק הרמב"ם בפר"ג מתפילין דתפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, ואח"כ בפר"ד מתפילין כתב האי דינא דברייתא דהעושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, וקשה דהרי לפי מסקנת הגמ' דמוקים הברייתא דמיירי דעבידא כאמגוזא, ובזה מדחי את הראי' מברייתא זו לדינא דתפילין מרובעות, אבל הרמב"ם כיון דפסק להא דתפילין מרובעות, ממילא מובן כי תפילין עגולות ודאי פסולות, וא"כ יותר מסתבר לפרש הברייתא דבא לפסול אם לא הי' מרובע דבעינן מרובעות דוקא, וא"כ למה כתב הרמב"ם האי דינא דתפלתו עגולה וכו'. ב ונראה דרבינו אינו מפרש הא דעבידא כאמגוזא כדפירש"י דעבידא עגולה כל התפילין כאגוז ממש, אלא סובר דמזה לא מיירי הסוגיא כלל דזה לא איצטרך לאשמעינן, ורבינו מפרש דרק למטה תחת הבית מושב דהתפילין יצא מהגויל עצמו בליטה עגולה, וכל התפילין הן כתיקונן, וגם זה לא הוי תפילין כשרות, כאשר יבואר, והוא לפי מה שיבואר לקמן דחציצה פוסלת בתפילין ואויר נמי חוצץ, הרי בעינן שהתפילין יהי' מונחים על הבשר ממש, נמצא דאפילו אם היו התפילין עשוין כתיקונן, עכ"ז אינו מקיים מצוה של תפילין אם אינם מונחים על הגוף ממש, ולפי"ז אף אם כל התפילין המה מרובעות ורק למטה תחת הבית מושב יוצא בליטה מהגויל אשר זה מעכב את התפילין מלהיות מונחים על הגוף ממש הוי כעין חציצה בין התפילין להגוף ואינו מקיים באופן הזה המצוה דתפילין. ג ולפי"ז שני דינים הם הא דתפילין מרובעות והא דתפלתו עגולה, והוא דהפסול בתפילין שאינם מרובעות החסרון מצד עצם עשייתן דהתפילין היינו שאינם עשוים כדין וכדת של תורה לפי ההלכה למשה מסיני, והא דתפלתו עגולה הוי הפסול מצד אחר אעפ"י שבאמת אין זה פסול מצד תמונת התפילין ועשייתן, עכ"ז יש בזה פסול וחסרון מצד קיום המצוה, יען כי בתפילין כאלה המניחם אינו מקיים מצוה דתפילין מפני שאינם מונחים על הגוף כראוי וכדת של תורה, וזהו מגדר חציצה נגעו בזה כמו שכתבנו. ד והוכיח הרמב"ם לזה מהסוגיא עצמה דהרי זה הי' מוסכם דתפילין מרובעות הללמ"מ, דבעצם הללמ"מ ליכא פלוגתא כמבואר בכללי הרמב"ם, ועיקר הא דאמר לימא מסייע לי' היינו לרבא דבא לחדש דגם בתפירה ובאלכסון בעינן ריבוע, וא"כ כשמדחי הגמ' דמיירי דעבידא כאמגוזא למה לן לסתור עצם הדין של הללמ"מ דבעינן תפילין מרובעות, ומזה מוכיח הרמב"ם לפרש דרק תחת הבית מושב הי' כאמגוזא עגול, וכל התפילין עשויות כתיקונן, והפסול בזה מצד גדר ודררא דחציצה כמו שכתבנו לעיל, נמצא דהגמ' אינו מדחה עצם הדין דתפילין מרובעות ושפיר מתקיימים שני הדינים הא דתפילין מרובעות, והא דתפלתו עגולה, ומדויק בזה היטב הא דאמר התנא העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, דלכאורה תמוה מדוע לא אמר סתמא העושה תפלתו עגולה פסולה, [וכזה מצינו בגמ' סוכה ט' למ"ל למימר כאילו וכו' ליתנו פסולה יעוי"ש] ולפי דברינו אתי שפיר יען דבאמת אין לומר בזה לשון פסולה כיון דבאמת ליתא הפסול בהתפילין עצמם, אלא עיקר החסרון שאינו מקיים מצוה להכי אמר אין בה מצוה, ושפיר כתב הרמב"ם להאי דינא דתפלתו עגולה. א דף לו אמר ר"ח סח בין תפלה לתפילה חוזר ומברך וכו' אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, - והנה פירש"י בסוטה מ"ד דזהו אם לא בירך על של ראש. וכן דייקו התוס' ד"ה עבירה כן מפירש"י, יעוי"ש, - ותמוה מדוע לא פירש כפשוטו דעבירה בידו מפני שגרם ברכה שאינה צריכה, וכמו דאמר ר"ל ביומא ע' כמבואר שם, - ואפשר לומר דכיון דבאמת שתי מצות הן של יד ושל ראש, ורק יש לפטור בברכה אחת, אבל אין הפסד כשסח ביניהם והפסיק, ואין כאן גורם ברכה שאינה צריכה, משום זה דהי' יכול לפטור שתיהן בברכה אחת, ואין זה דמיון להא דר"ל ביומא, דשאני התם בקריאת התורה אשר סוף סוף מצוה אחת היא בלימוד התורה שכבר נפטר בברכה קמייתא. -. ב והנה לפירש"י עיקר עבירה בהא דסח בין תפילה לתפילה הוא מפני שלא בירך הברכה שנתחייב בה מפני שהפסיק, - והביאור בזה כיון שהוא עצמו בפשיעתו גרם את עצמו להתחייב בברכה ולא השלים חיובו, - ואין זה דומה למי שלא בירך ברכה המחויב בה, - משום דהתם הוא לא גרם החיוב, משא"כ באופן שהוא עצמו גרם החיוב, ולא השלים חיובו, הנה מפני זה חוזר מעורכי המלחמה. ג ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן וכו' הי' משכים לצאת לדרך וכו' וכשיגיע זמן ממשמש בהן ומברך עליהן וכו' יעוי"ש, - ויש לדייק לשיטת הרב ר' אליהו שהובא בתוס' דסבר דחיוב קשירה בכל יום, א"כ כשלבש התפילין בלילה קודם החיוב, הרי"ז כאילו לא עשה קשירה, - וא"כ היאך יוצא במשמוש, וכי עדיף קשירה דלילה שהוא בזמן פטור מקשירה דאתמול, - ומצאתי בקר"א לעיל בדברי התוס' שהעיר בזה. ד ונראה דמצות קשירה הוא בהנחה, והיינו דכוונת התורה דההנחה תהי' ע"י קשירה, ואם לא עשה קשירה בהנחה לא קיים מצות הנחה, והנחה בלא קשירה לאו הנחה היא, וכמו שלדידן הנחה בלא הידוק לא הוי הנחה כן לר"א הנחה בלא מעשה הקשר לא הוי הנחה, ומטעם זה אם הקשר עשוי מאתמול לא הוי הנחה היום מפני שחסר מעשה הקשר עתה לההנחה הלזו, אמנם כשעשה ההנחה והקשר בלילה, אעפ"י שנעשה בשעת פטור, ואינה נחשבת לקיום מצוה, אבל עכ"פ פעולת ההנחה עם תנאי הקשירה עשה ממילא אין כאן חסרון בעצם ההנחה דבפועל, ורק קיום מצוה אין כאן, אבל פעולה זו לא נתבטלה ער שיאור היום, והביאור בזה דכל זמן המשכת הפעולה הבאה ע"י מעשה מבראשונה נחשבת כפעולה אריכתא, והרי"ז כאילו הוא עתה קושר ומניח, וכמו"ש המל"מ בלבישת כלאים דכל רגע שלבוש בהם נחשב כעושה מעשה, וממילא כמו שיונח לן על ההנחה דבזמן פטור, כן יונח גם על מעשה הקשירה. - א רב חסדא ורבה בר ר"ה מצלי בהו באורתא ופריך ומי אמר דבר"ה הכי והאמר דבר"ה ספק חשיכה וכו' הא ודאי חשיכה חולץ ומשני התם בע"ש איתמר, ופריך אי סבר לילה זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין ומשני נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר"ע מוהי' לך לאות יצאו שבתות ויו"ט, מבואר מזה דלר"ע אסור להניח תפילין בשבת ויו"ט, דהרי זהו טעמא של דבר"ה דסבר דבודאי חשיכה בע"ש חולץ, ומזה יש לתמוה על הב"י באו"ח סי' פ"ט דמסתפק בהא דממעטין שבת ויו"ט מתפילין, אם המיעוט רס מחיובא דתפילין, או"ד דאיסורא נמי איכא, יעוי"ש, והנה מסוגיא זו מוכח להדיא דאיכא איסורא. דהרי מבואר דבודאי חשיכה אף שמותר מטעם לילה מ"מ אסור משום שבת, - ומצאתי בשאג"א סי' מ"א שעמד בזה, וכתב לפרש דהאיסור הוא בשבת מטעם דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר ואסור אפילו בחצר עכת"ד יעוי"ש, - אבל תמוה דלפי"ז מדוע מוקים הש"ס דסבר כר"ע דשבת לאו זמן תפילין והלא אפילו אם שבת זמן תפילין גם כן יש לאסור מטעם דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. ב איברא דנחית לזה השאנ"א שם וכתב דלמ"ד שבת זמן תפילין איכא חיוב מישמוש וממילא אתי למידכר, ואין לאסור, אבל למ"ד שבת לאו זמן תפילין וליכא חיוב מישמוש להכי יש לחוש לדלמא אתי לאתויי יעוי"ש, - לדעתי נראה דאפילו אם אין מצות הנחה דתפילין עליו, מ"מ כשמניח יש עליו חיוב ואיסור שלא יסיח דעתו, דהרי עיקר חיוב מישמוש מציץ נלמד ומטעם האזכרות שבתפילין, - וממילא אין הבדל בין אם נושא התפילין בחיוב מצוה או דרשות אם רק תפילין עליו מוזהר שלא יסיח דעתו, וממילא מידכר דכיר, וע"כ מטעם זה לא נחתו התוס' לומר דהאיסור משום דלמא מישתלי ואתי לאתויי, ועוד דלדברי השאג"א עיקר חסר מן הספר, לכן נראה דע"כ כוונת הסוגיא כפשוטו דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין איכא איסור הנחת תפילין בשבת ויו"ט, ולהכי בודאי חשיכה חולצן, והוא משום איסור דתפילין עצמן דכיון דאין זמנן בשבת איכא נם כן איסור להניחן. ג אמנם יש לעיין מה זה האיסור כשמניח תפילין בשבת ויו"ט, דע"כ אין כאן אלא פטור מטעם שאין צריכין אות, אבל מה שייך איסור בזה ואולי אפשר לומר שזה נכלל בהא דאמרה תורה ושמרת, וכמו למ"ד לילה לאו זמן תפילין אמרינן דכל המניח אחרי שקיעה"ח עובר בלאו, הנה כן למ"ד שבת לאו זמן תפילין המניח בשבת ויו"ט עובר בלאו. ד אבל זה אי אפשר לומר כן הכא דהי' חולץ בודאי חשיכה משום זה, והוא לפי מה שכתב הב"י בסי' כ"ט שמקשה להרמב"ם דסבר דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו, וא"כ למה לא כתב דכשחולץ תפילין מברך לשמור חקיו, לפי דברי הטור שכתב דלהכי אין מברכין לשמור חקיו כשחולץ תפילין משום דקיי"ל לילה זמן תפילין, אבל להרמב"ם תיקשה מדוע אין מברכין לשמור חקיו וכתב דאף דלילה לאו זמן תפילין, היינו להניחם, אבל אם היו עליו מבעוד יום ולא סלקן אינו עובר, וממילא לא שייך לברך לשמור חקיו, יעוי"ש, והנה לפי"ז גם בער"ש אין איסור כשהתפילין מונחים על ראשו, ותיקשה אמאי בודאי חשיכה חולץ:

ה והנה כדברי הב"י דאין איסור בלילה רק כשמניחן בלילה משמע גם מלשון הגמ' דקאמר המניח, וכן איתא בירושלמי ברכות פר"ט ה"ג, ובירושלמי עירובין פר"י ה"א, לפי"ז בשבת ויו"ט אפילו אם אמרינן דהמניחן עובר בלאו, אבל בקידש עליו היום ולא חלצן בודאי דאינו מחויב לחלצן מדאורייתא, - ודוחק לומר דרבר"ה סבר דגם בשהי' על גופו עובר, וכן יש להעיר מסנהדרין ס"ח שאמר ר"א להורקנוס בנו כשנכנס לחלוץ תפילין שאינו אלא משום שבות, וקשה אמאי הא הוי איסור דאורייתא במניח תפילין בשבת ויו"ט. ו ונראה דבאמת ליכא איסור במניח תפילין בשבת ויו"ט, ורק איסור אחר יש בזה, והוא משום בל תוסיף, והיינו דאמרה תורה שאין זמן תפילין ביום השבת, והרי"ז כמו שאמרה תורה דחיוב תפילין ישנו בששת ימי המעשה ולא בשבת, - וכשמוסיף לקיים המצוה דתפילין גם ביום השבת הרי עבר על בל תוסיף, כמו היושב בשמיני בסוכה דעובר על בל תוסיף מטעם דאמרה תורה שבעה ימים, והוא יושב שמנה ימים, כן גם בתפילין כיון שאמרה תורה ששה ימים להניח תפילין, והוא מניחן שבעה ימים, וזהו סברת רבר"ה דבער"ש בודאי חשיכה חולץ. ז ובזה מיושב הא דבפסק חשיכה אינו חולצן, דאם אמרינן דיש איסור דאורייתא מצד עצמן, א"כ גם בספק חשיכה יחלוץ, אבל אם אמרינן דהאיסור הוא משום בל תוסיף דבעי כוונה לעבור, וא"כ בספק מצוה אין כאן כוונה לעבור, וכמו שהדין בשמיני ספק שביעי דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, וה"נ בספק חשיכה אין כאן איסור, - ובודאי חשיכה כשמניחן עליו יש בזה משום בל תוסיף, ומה"ט בר"א בן הורקנוס לא הוי אלא משום שבות, משום דיודע בעצמו שאינו מכוון לצאת ידי מצות תפילין, ואין כאן משום בל תוסיף. ובזה יש ליישב סוגיא דשבת ס' בהא דתנן לא מ- יצא האיש בתפילין ואם יצא אינו חייב חטאת, ושם בגמ' אמר רב ספרא לא תימא וכו' אלא אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין מ"ט דרך מלבוש עבידא יעוי"ש, - וקשה טובא מה שייך דרך מלבוש אם עשה איסור בהנחה זו דתפילין אם אמרינן דיש איסור להניח תפילין בשבת וממילא אין זה דרך מלבוש אלא דרך משאוי, וכמו שפירש"י בעירובין צ"ה בהמוציא תפילין מכניסן זוג זוג, וקאמר שם הש"ס דכיון דזמן תפילין הוא ואיכא איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי יעוי"ש, - והנה עמד בזה השאג"א שם, - ומוכח מזה דאין איסור בהנחת תפילין בשבת למ"ד שבת לאו זמן תפילין, ונפשט מזה ספיקו של הב"י, ומ"מ אין סתירה למה שביארנו דכל עיקר איסור הנחת תפילין למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא משום בל תוסיף, - והתם לא שייך בל תוסיף כיון דלעבור בעי כוונה, והתם לענין חטאת מיירי דבשוגג הוא ולא היתה כוונה לצאת י"ח תפילין. ט אמנם יש להעיר מסוגיא ערוכה ביצה ט"ו רב ששת שרי להו לרבנן לשדורי תפילין ביו"ט אמר לי' אביי וכו' ה"ק כל שניאותין בו בחול וכו' יעוי"ש מבואר בסוגיא דזהו ההבדל שבין תפילין לסנדל המסומר דאסור לשלוח מטעם דאסור להשתמש בו, ותפילין שרי להניחן, הרי מבואר דמותר ללבוש תפילין ביו"ט, וע"כ הו"ה בשבת, וכבר דייק כן השאג"א שם, וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם בפר"ד מה' תפילין ה"י שכתב זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה וכו' וכן שבתות ויו"ט אין זמן תפילין שנאמר והיו לאות ושבתות ויו"ט הן עצמן אות, ושם בהי"א כתב וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שקיעה"ה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה מימים ימימה עכ"ל הרי שבלילה כתב איסור להניח, ואילו בשבתות ויו"ט לא כתב דיש איסור, - הרי מבואר דאין שום איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט, - וע"כ צריך לומר דהכוונה מהמיעוט שהן עצמן אות ולא נדרש לאות אחר הכוונה שאין חיוב להניח תפילין בשבת ויו"ט, - אבל לא היתה כוונת התורה לאסור, ותמיד איכא רשות מצוה להניח תפילין בשבת ויו"ט, וממילא לא שייך גם בל תוסיף כיון דלא שללה תורה שבת ויו"ט ממצוה זו, והרי"ז בכלל אינו מצווה ועושה, ולפי"ז תמוה טובה מדוע סבר רבה בר"ה דבודאי חשיכה חולץ, ודוחק לומר דפליגי בזה רבר"ה עם ר"ש, דהלא תיקשה באיזו סברא פליגי. ונראה דרבר"ה עם רב ששת פליגי לענין בל תוסיף, והוא דזה פשיטא שאם מכוון לשם מצוה דתפילין בשבת ויו"ט איכא בל תוסיף, וכן מבואר להדיא בעירובין צ"ו ע"א וברש"י ד"ה זוג אחד, ובמעשה בלא כוונה אם איכא בל תוסיף תליא בפלוגתא דאמוראי בסוכה מ"ז בשמיני ספק שביעי דפליגי שם אם יתבינן בסוכה והאוסרים בישיבה ע"כ סברי דגם בלא כוונה איכא בל תוסיף, ולמאן דשרי בישיבה בלא ברכה ע"כ סברי דבלא כוונה ליכא בל תוסיף, והנה רבד"ה ע"כ סבר כשיטה זו דבמעשה בלא כוונה גם כן איכא בל תוסיף, וממילא אסור להניח תפילין בשבת ויו"ט, ומזה הטעם סבר דגם בספק חשיכה בער"ש חולץ, אבל אנן קיי"ל שם יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, וזהו בלעבור בב"ת בעי כוונה, וזהו שיטת רב ששת שם בביצה, וזהו שיטת הרמב"ם דתפס כן לדינא. יא אבל תצא מזה חדתא דכל עיקר הא דשרי להניח תפילין בשבת ויו"ט זהו דוקא אם אינו מכוון לשם מצוה, והנה אעפ"י שבכוונה אסור להניחן. אמנם כיון שעכ"פ יש היתר הנחה בלא כוונה דלמצוה ממילא יש היתר לשלחן ביו"ט כיון דעכ"פ הוי מלבוש דחזי להלבשה, ומטעם זה אתי שפיר הא דהשמיטו הפוסקים האי דינא דרבר"ה, והכל כמוש"נ. יב כל המניח תפילין אחרי שקיעה"ח וכו' ולכאורה קשה אמאי לא חשיב גם בל תוסיף. - והנה אפשר לומר דחשיב האיסורים שעובר גם בלא כוונה, אבל לענין ב"ת בעי כוונה, אבל העיקר נראה דלא שייך ב"ת בלילה מטעם דאין קיום מצוה בלילה, ולא שייך ב"ת כיון שאין כאן קיום מצוה, ואעפ"י שמצינו ב"ת גם במקום שאין קיום מצוה כמו הא דישיבת סוכה בשמיני, - שאני התם דאין עבירה אחרת, רק הא דב"ת, משא"כ הכא בתפילין דלילה דאיכא ל"ת הא דהשמר, והרי"ז כמו שאמרה תורה שאין אופן מצוה רק ביום, ובלילה יש גם עבירה, וממילא לא נחשבת המצוה כלל, והוי כאילו שללה תורה פעולה זו לגמרי, וכמאן דליתא דמיא, ואין כאן כ"ת. - יג והנה בלאו זה דהשמר יש כאן מלקות וכמו שפירש"י בד"ה עובר בלאו יעוי"ש, - ובזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם פר"ד מתפילין שכתב וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה עובר בלאו וכו' יעוי"ש ולא כתב דלוקה גם כן. - והנה מצאתי בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' צ"ה שנחית לזה וכתב דאין בזה מלקות משום דקיי"ל שכל המכוון לעשות מצוה אעפ"י שעבר על לאו אינו לוקה, לפי שהוא סבור שעושה בטוב לקיים מצות תפילין וכו' יעוי"ש, -- ודבריו תמוהין שכתב לדבר פשוט, ולא הביא לדברי רש"י הכא שכתב להדיא דלוקה, עוד מבואר להדיא בגמ' ר"ה כ"ח ובעירובין צ"ז הישן בשמיני בסוכה לוקה, וזהו דוקא באופן שמכוון לשם מצוה. יד והנה אפשר לומר דשאני בלאו דב"ת שעל זה עצמה אמרה תורה הלאו, ממילא לא שייך לומר דלא ילקה בשביל שאמר דלמצוה מכוון, כיון שעל זה עצמה אמרה תורה הל"ת, ולהכי לוקה גם כן, משא"כ הכא בתפילין שהאיסור הוא משום שלא בזמנו, וכוונתו לעשות מצוה, והנה לפי"ז תצא חדתא דמי שעושה מצוה הבאה בעבירה בעבירת לאו לא ילקה מטעם דלמצוה קא מכוון, ומדברי התוס' חולין קמ"א משמע דבמקום שאין עשה דוחה לל"ת לקי משום הלאו יעוי"ש, ולפלא שלא מצאתי לאחרונים שהעירו בזה, וצ"ע. טו עוד בזה דשאני ישן בשמיני בסוכה דאין בזה שום מצוה ורק מה שבודה מלבו לעשות מצוה להכי לא שייך לומר דלמצוה מכוון, משא"כ במניח תפילין בלילה דעצם הנחת תפילין מצוה היא, והא דמיעטה התורה לילה מתפילין מימים ימימה זהו רק מחיוב הנחה, - ולולא שאמרה תורה דאסור להניח כי אז היתה בההנחה מצוה בגדר אינו מצווה ועושה, ולכן אעפ"י שאמרה תורה איסור הנחה, אכתי יש לומר דשתים יש בזה מצוה, וגם עבירה, ואינן מבטלות זו את זו, דעשה מצוה בגדר אינו מצווה ועושה, וגם עשה עבירה, ומהב"ע לא שייך הכא לומר דבשביל זה יבוטל המצוה, משום דעבידה לא הוי סיבת המצוה, וכמו"ש התוס' בסוכה ל', - וממילא שתים הן במציאות, העבירה והמצוה, ובאופן זה אין מלקות, כן נראה בביאור דברי הרדב"ז, וממילא אין זה שייכות למהב"ע דעלמא, ושם שפיר לוקה, משום דהעבירה מבטלת המצוה וכמאן דליתא דמיא. מז מאי קסבר אי קסבר לילה זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין וכו' והנה למ"ד דלילה ושבת ג"כ זמן תפילין, ממילא לא הוי תפילין מ"ע שהזמן גרמא, ויש להעיר דלפי"ז הוי מצות תפילין מצוה שאין לה שיעור, ומדוע לא השיב התנא מצות תפילין באלו דברים שאין להם שיעור, ולזה הערני רב גדול. יז ונראה דשאני תפילין דאעפ"י שיש מצוה בהנחתם על הגוף, אמנם עיקר המצוה הוא הקשירה בתנאי דהנחה, וזהו המקור וקשרתם, ומטעם זה הי' מצריך רבינו אליהו, הובא בתוס' חולין מ', לעשות קשר חדש בכל יום, ואף שזה נדחה מטעם דמפרשים וקשרתם שזהו ההידוק שעושים על הגוף, כמבואר בהרא"ש ה' תפילין, אמנם על כל פנים ההידוק הוי מצוה בעצמותה, וכמובן שנצרך לזה תנאי דהנחה על הגוף, ולפי"ז אעפ"י שיש מצוה בהנחת דתפילין כל היום וכל הלילה, אמנם זה יצוייר בקשירה ובהידוק אחת, ואין מצוה להרבות בקשרים ובהידוקים דהיינו לחלוץ ולהניח, ומצות ההנחה שעל הגוף נמשכת אחרי המצוה הקשירה שזהו ההידוק הבא בתחילה. - יח ולפי"ז אם במכוון מרבה בקשרים ע"י החליצות וההנחות אין בהוספה זו מצוה, כי הלא עיקר המצוה תספיק גם בקשירה אחת דהיינו ההנחה הבאה בראשונה, ואין בהוספה זו משום מצוה, - והוי זה כעין שאמרו בירושלמי פאה פר"א שם דלהכי לא חשיב התנא רוק יבמה ודם צפור של מצורע מפני שאין בהוספה זו מצוה, וכמו כן גם בנידון זה, וכמו שנתבאר, והוא מטעם שכתבנו כי העיקר המצוה הוא הקשירה, וכמו שדייקו הראשונים וכתבו המצוה לקשור, כמבואר ברמב"ם ובסמ"ג ובחינוך, ואעפ"י שיש מצוה בהנחה דכל היום, אמנם הוא רק למלאות התנאי, אבל המצוה של קשירה שפיר מקוים נם אם לא יניח רק רגע אחת, עוד ביותר ביאור כי הנה נראה כי ע"כ גם בכוונת הירושלמי דפריך מדוע לא חשיב אפר פרה וכו' ע"כ גם כן מצוה יש בהוספה, והיינו כי יש לדון על טפה וטפה שהיא המצוה, וכמו כן על כל גרגיר עפר, וגם זה בכלל מצוה נחשב, דוגמא לזה תוס' זבחים מ"ג יעוי"ש, ועל זה פריך כי יש הוספת מצוה, ומשני שאין זה הוספה מטעם דכיון דעכ"פ דסני בטפה אחת וגרגיר אחד, וכמו כן בנ"ד דהנחה הוא תנאי להמצוה, וכל רגע של ההנחה הוא במצוה של קיום התנאי, אבל אין זה הוספה, כיון שע"כ תספיק רגע אחת, וכמובן. יט והנה מדוע לא פריך הירושלמי מכיסוי הדם, נראה מזה ראי' לשיטת הרז"ה שפסק דיש חיוב כיסוי על כל הדם, ומבואר הפלוגתא ברז"ה ובמלחמות בפר' כ"ה, - ולכאורה יש להוכיח ג"כ מהא דאסור לשחוט ביו"ט אם אין לו עפר מוכן, ומדוע לא אמרינן דיכסה במשהו עפר באופן שלא יעשה שום חרישה, דהיינו דיחרוש פחות מכדי זריעה, וע"כ משום דבעינן לכסות כל הדם, אבל יש לדחות דהתם האיסור משום מוקצה, וזה איתא גם במשהו, ובזה יובן דברי רש"י פסחים מ"ז ע"ב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור, ופירש"י הרבה עופות וחיות לאורחים, וע"כ משום דסבר רש"י כשיטת הרמב"ן, אמנם נראה דהירושלמי לשיטתו ע"כ סבר כשיטה זו דבעינן כיסוי כל הדם, מהא דאיתא בירושלמי שבת פר"ח ה"ד תנו שמואל עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה, וע"כ דבעינן כיסוי כל הדם. כ ועל מה שהעיר בזה שכתבנו כי במצוה דתפילין הקשירה היא המצוה, וכמובן הקשירה שע"י ההנחה, וממילא ההנחה כולה כמו מצוה חדא נחשבת, - והיאך מברך במשמוש כששכח לברך בתחילה. זה לא קשה לפי מה שכתבו הפוסקים דכל זמן המשכת המצוה נחשבת עובר לעשייתן, בתוס' סוכה ל"ט וברא"ש פר"ק דפסחים, יעוי"ש. כא וגם במזוזה נראה דהמצוה העיקרית הוי הקביעות, והקביעות נמשכת על כל משך זמן הדירה, וההכשר לדור בהבית הוא לא מפני שיש מזוזה בבית, אלא מפני שנקבע מזוזה בבית, ונפק"מ אם נקבע מזוזה מאינו בר חיובא, - ומטעם זה לא קשה הא דהקשה מרן הגרע"א ז"ל מישיבת סוכה דמברך כל זמן שנכנס, ואינו מברך על מזוזה כל זמן שנכנס לבית, - דשאני מזוזה שהמצוה הוא רק הקביעות, ופועלת על זמן הדירה, ואין ישיבה דהבית מצוה מטעם שיש בה מזוזה, רק המצוה מטעם שנקבע בה מזוזה, והקביעות נמשכת, וא"כ מצוה חדא היא, רק מרן נסתפק באופן שנכנס לדור מחדש אם יש לברך מטעם דיש לחשוב אשר עתה מקיים הקביעות המזוזה, וביותר שנמשכת מבר חיובא. א א דף לז שומע אני אפילו נטרף וכו' ופירש"י דנטרף היינו נהרג, והקשו התוס' דממתניתין הוי לי' לאקשויי דתנן בכורות מ"ט מת הבן בתוך ל' יום האב פטור מחמש סלעים, יעוי"ש, וקשה הא אפשר לומר דהמשנה זו שנוי' לאחר שאמרה תורה למעט טרפה, ואם כוונת התוס' להקשות לההוא סבא שמחייב ליתן עשרה סלעים לטרפה מהא דתנן דבמת פטור, דלמא שאני מת, אבל טרפה מחויב, ולהכי בההוא שיש לו שני ראשים חייב אעפ"י שטרפה הוא, ואפשר דהתוס' מפרשים אליבא דרש"י דמיירי שהאי ינוקא דהני תרי ראשים מיירי שמת, ולפי"ז הי' לו להקשות ממתניתין דתנן במת דפטור. ב אבל זה יש ליישב אליבא דרש"י דמפרש.שלשים יום משום ספק נפל, דמטעם זה במת בתוך ל' יום איכא למימר דנפל הוא, משא"כ בנולד בשני ראשים דחזינן דהסיבה לאו משום נפל אלא משום טרפה שהוא מטעם יתר שהוא כנטול, ולזה בעינן ללימוד דאך, שגילתה תורה דגם בנהרג שאין בזה חששא דנפל גם כן פטור. ג עוד הקשו התוס' במה שפירש"י בב"ק דחידושא דר"א לאשמעינן בנהרג דלא אמרינן דאי לא קטלי' הוי חי ולאו נפל הוא, והקשו דהלא ופדויו מבן חודש גזירה"כ, ואפילו אם קים לן בגוי' דכלו לו חדשיו יעוי"ש, נראה בכוונת רש"י דאעפ"י שגזירה"כ דבעינן שיחיה ל' יום, היינו משום דכן גזרה תורה דהחיוב מתחיל מבן חדש, ולא מקודם, אבל אינו מבואר בתורה דבעינן שיהי' בחיים בזמן החיוב, - אלא כוונת התורה דמבן חדש מתחיל החיוב פדיון אם רק אינו נפל, ואם הוא בר קיימא מצד הלידה, אז אין נפק"מ אם הוא בחיים, או במיתה, ואם בשביל שאין לגו בירור דלא הוי נפל כיון שנהרג בינתיים, בזה יש לומר דסמכינן ארובא ואי לא קטלי' הוי חי ולאו נפל הוא, ולזה אשמעינן ר"א דאין בזה חיוב פדיי' והיינו דבעינן שיהי' בחיים ממש ביום החיוב. והשתא שמענו דתרתי בעינן דמלבד דבעינן שלא יהי' נפל עוד בעינן שיהי' בחיים חיותו ממש. ומטעם זה מיושב ג"כ הא דהקשו התוס' מפודה קודם שלשים ונתאכלו המעות דלא הוי פדוי אף שנתברר עתה שאינו נפל, התם גם כן הטעם דלא בא החיוב קודם שלשים, ולא אהני מעשיו, דע"כ גם רש"י סובר דזמן החיוב הוא דוקא מבן חדש, רק סד"א דלא בעינן בקפידא שיהי' בחיים בזמן החיוב, ולזה בעינן לימוד מיוחד, ונלמד מאך, כן נראה בביאור שיטת רש"י ופירושו. - ד והנה הר"ת מפרש נטרף היינו שנעשה טרפה, וחידשה תורה דטרפה אינו בפדיי', - ומביא ראי' לפירוש זה מסוגיא דידן מהאי ינוקא דנולד בשני ראשים דהיינו טרפה דכל יתר כנטול דמי, והנה הוכחה זו הוכחה רבתי לכאורה דכל עיקר האי חידושא דאך חלק לענין טרפות מיירי, ומיעטה התורה טרפה מפדיי', וכן כתב הסמ"ג במצוה קמ"ד להוכיח מסוגיא זו לפטור טרפה מפדיי', ותמה שם מאד על רש"י, יעוי"ש, ובאמת שיטת רש"י תמוה. ה ונראה בסברת רש"י דמפרש הסוגיא דידן דזהו דפליגי, אם ההוא דנולד בשני ראשים חייב בפדיון, והיינו דמאן דמחייב בפדיון מטעם דבגולגולת תלי רחמנא, הנה באמת לשיטת התוס' והסמ"ג תמוה טובא דאם באמת טרפה פטור מפדיי', וההוא ינוקא דנולד בשני ראשים טרפה הוי, וא"כ ליפטור מטעם טרפה, ומה מהני הא דגולגולת, הלא גם טרפה יש לו גולגולת אחת וליחייב בפדיון של אחת, ומדוע ישתנה גולגולת אחת מחיוב אחד מגולגולת שתים דחייב בשתי פדיונות, לכן נראה דלשיטת רש"י אתי שפיר, והיינו דהכוונה בהא דמשני דבגולגולת תלי רחמנא היינו דאתא לרבות טרפה דחייב בפדיון, וכמו שבגולגולת אחת חייב בפדיון אחד, הנה בשני ראשים חייב בשני פדיונות, וסבר רש"י שזהו מסקנת הש"ס דטרפה חייב בפדיון, וממילא מוכרח לפרש הא דבכור שנטרף היינו שנהרג וכמוש"נ, ואדרבה לשיטת התוס' והסמ"ג וכן הוא גם שיטת הרמב"ם בפרי"א מה' בכורים הי"ז יעוי"ש, - תמוה טובא דאם רבתה תורה דין גולגולת השתים, א"כ מדוע לא אמרינן דליחייב כל מרפה בפדיון אחת מטעם זה דגולגולת, וצע"ג. ו והנה אפשר לומר לפי דברי הסמ"ג שכתב שם דהמיעוט בבכור שנטרף היינו שנולדו בו סימני טרפות, יעוי"ש, וכן פירש השיט"מ הכא, - נמצא דדוקא טרפה שנראה בו סימני טרפה מיעטה התורה מפדיון, ולפי"ז אפשר לומר דהא דרבתה תורה גולגולת לחיוב, היינו דהסימן טרפה הבא מסיבת גולגולת אינו גורם פטור, - ולפי"ז פליגי רבי וההוא סבא, אם הטרפות מפאת גולגולת היתר אם פוטר מפדיון, דרבי סבר כיון דבטרפות הניכרות פטור מפדיון, שוב אין הבדל ביניהם, וגם הטרפות הבאה מפאת הגולגולת פטור, וההוא סבא סבר כיון דהחיוב בא מפאת גולגולת להכי אין סיבת גולגולת היתר מביא פטור, וממילא חייב גם שני פדיונות. ז ולפי"ז בטרפה שאינה ניכרת לפנינו לכו"ע חייב בפדיון, והיינו דהגולגולת מחייבו, ובזה מיושב לנכון מה שהקשה השעה"מ בה' טו"מ כיון דטרפה פטור מפדיון, א"כ כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב, היאך אמרה תורה ופדויו מבן חדש תיפדה, ליחוש שמא טרפה הוא, משום דדוקא בטרפה הניכרת ונולדו בה סימני טרפה מיעטה התורה, אבל טרפה שאינה ניכרת בר פדיון הוא, וע"כ זהו גם כוונת הרמב"ם והשו"ע דכתבו טרפה דהיינו שידוע לנו שטרפה היא, אבל לא חיישינן לטרפות, והוא מטעם הריבוי דגולגולת, וכמוש"נ. א עמוד ב לך לאות ולא לאחרים לאות, רב אשי הוי יתיב קמי' דאמימר וכו' אמר לי' לא סבר לה מר לך לאות ולא לאחרים לאות, אמר לי' במקום לך לאות איתמר, - ויש לעיין אם הביאור במקום היינו שהוא מכוון כנגד אותו מקום בהיד, אבל שפיר דמי גם כשאינו מונח על הבשר ממש, או"ד דהכוונה במקום לך לאות דבעינן גם כן ביותר קרוב לך, דהיינו על הבשר ממש. ב כתב הרמב"ם בפר"י מה' כלי המקדש ה"ו וז"ל נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם מלמד שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו לבגדים וכו' לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת העבודה מניח עכ"ל, מבואר מזה מדכתב שאין הכהן יכול להניח תפילין של יד מפני החציצה, וקשה מדוע לא יניח הכהן התפילין של יד על הבגדי כהונה מלמעלה דבאופן הזה לא הוי חציצה להבגדי כהונה ומדוע יבטל הכהן מצוה של תפילין דיד, וע"כ מוכח מזה דחציצה מעכבת בתפילין, ולפי"ז אין שום עצה להכהן העובד העבודה להניח תפילין של יד, ולהכי כתב הרמב"ם דאין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד. ג ויש לדחות דלא מטעם חציצה סובר הרמב"ם דאין הכהן יכול להניח תפילין של יד על בגדי כהונה, אלא מטעם אחר, והוא לפי מה דאיתא הכא בסוגיא דפליגי בהא דכתיב בקרא והיו לך לאות, ודרשו דבעינן בשל יד דהתפילין יהיו מונחים למטה מהבגד מטעם דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות, ולהכי לא הי' יכול הכהן להניח התפילין של יד על הבגדי כהונה מלמעלה, אבל לא מטעם חציצה, ונפק"מ אם יפרוש בגד על התפילין של יד באופן שלא יראו לאחרים התפילין, דאז תהי' ההנחה של התפילין כדין אעפ"י שבאמת אינם מונחים התפילין של יד על הבשר. אלא על הבגד, עכ"ז שפיר דמי מטעם דאין חציצה פוסלת בתפילין, וכיון שהתפילין מכוסים מלמעלה מקיים שפיר המצוה של הנחה לתפילין של יד דהרי זה נקרא ג"כ לך לאות ולא לאחרים לאות כיון דמכוסה מלמעלה, ובבגדי כהונה הכהן שעובד עבודה שלא יכול לכסות בבגד את התפילין של יד מטעם דא"כ יהי' ייתור בגדים, להכי אין שום עצה להכהן העובד להניח תפילין של יד, וכן פירשו רש"י ותוס' בעירוכין ג' דאיתא שם והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו, וכתבו רש"י ותוס' ותפילין על בשרו בעינן מדכתיב והי' לך לאות ולא לאחרים לאות, וכן כתב רש"י במגילה כ"ד במשנה נתנם על בית אונקלי שלו הוי דרך חיצונים, ופירש רש"י משום דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות יעוי"ש. - הרי מבואר דעת רש"י להדיא דאין חציצה פוסלת בתפילין של יד, וכן כתב הרשב"א להדיא, הובא בר"ן שם במגילה דאין חציצה פוסלת בתפילין של ראש אם הניחם על כובעו או על כיסוי הראש יעוי"ש, ולפי"ז יש לומר דגם דעת הרמב"ם כן, וא"כ אינו מוכרח שדעת הרמב"ם לומר דחציצה פוסלת בתפילין. וזהו פסקו של המג"א בשו"ע סי' כ"ז סק"ו שכתב שם וז"ל עבב"י דכולם נקטו של ראש דוקא אבל אם יש לו מכה ביד אסור להניח על הבגד משום לך לאות ולא לאחרים לאות דלא כהב"ח ומה"ט נראה דמותר להניחו על הסמרטומין שעל גבי המכה אם לא סני בלא"ה, דהא לבוש בגד אחר על גבו, והא דלא הניחו הכהנים תפילין על הכתונת משום דלא היו רשאין ללבוש בגד אחר עכ"ל עוי"ש, והיינו כמו שכתבנו דדוקא בכהנים ליתא עצה להניח תפילין של יד בשעת עבודה, משא"כ באדם אחר שפיר יכול להניח תפילין של יד על הבגד, ולכסות אח"כ בבגד על התפילין, יש לפרש כן שיטת הרמב"ם ג"כ. ד אמנם תיקשה לפי"ז מדוע השמיט רבינו כל עיקר הדין דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות, ובהכרח צריך לומר דסבר רבינו כרב אשי דמסיק במסקנא דהביאור בהכתוב "לך לאות" היינו התורה מסמנת מקום של הנחה לתפילין של יד דבעינן שיניח במקום לך לאות", ולפי"ז שוב לא צריך רבינו להביא האי דרשא כיון דכבר כתב בדיוק מקומו של התפילין של יד, כמבואר בפר"ד מה' תפילין ה"ב יעוי"ש, ורבינו פסק כרב אשי משום שהוא בתרא, ומסקנא הכי. ה ויש להביא קצת ראי' לשיטה זו ממקום אחר, דדרשינן בכהאי גוונא במקום לך לאות כשיטת רב אשי, והוא דאיתא במכילתא פ' בא בסקא מ"ח על הפסוק והי' הדם לכם לאות ודרשו לכם לאות ולא לאחרים לאות, והביאור בזה שהדם יהי' נותן מבפנים, כדפירש רש"י בחומש, נמצא דדרשו חז"ל בדם פסח מצרים כמו שדרשו בתפילין של יד, ולפי"ז אם נפרש בתפילין של יד דבעינן שיהי' התפילין מכוסים מטעם דלך לאות ולא לאחרים לאות, א"כ אית לן למידרש גם בפסח מצרים שיהי' הדלתות סגורות כל הלילה בכדי שלא יהי' האות לאחרים כמו שדרשינן בתפילין מטעם זה דבעינן שיהי' התפילין של יד מכוסים, ואין לומר דגם שם בפסח מצרים הי' הדין כן דהדלתות היו סגורות כל הלילה, וכדכתב גם בקרא "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", אמנם תיקשה לפי"ז הא דחתרו התנאים שם במכילתא פסקא ע"ו למצוא טעם מדוע ציוה הקב"ה כן, והחליטו הטעם משום משנתנה רשות למשחית אינו מבחין, יעוי"ש, - וקשה מדוע לא אמרו הטעם כפשוטו מהטעם דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות, וצריכים להיות הפתחים והדלתות סגורות כל הלילה, ועוד כל עיקר האזהרה של התורה דלא תצאו איש מפתח ביתו מיותרת, דהלא בלא"ה מוזהרים שלא לצאת מפני כי אינם רשאים לפתוח את הדלת, וממילא לא יצאו מהפתח חוצה, וע"כ מוכח כי אין לדרוש מן הפסוק דלכם לאות ולא לאחרים לאות, אלא דבעינן במקום לכם לאות דהיינו מבפנים יהי' נותן הדם ולא מבחוץ, נמצא דאמרה התורה בזה לסמן את המקום, ולא להורות דין חדש דבעינן דוקא שיהי' מכוסה, והכי נמי בהאי דינא דתפילין דכתיב לד לאות יש לנו לומר דלא הוי אלא רק לסמן את המקום של ההנחה, ומטעם זה פסק רבינו כסברת רב אשי כדלעיל, ולפי"ז שוב יש לומר וגם מוכח דדעת הרמב"ם דחציצה פוסלת בתפילין מדכתב שאין הכהן העובר יכול להניח תפילין של יד, ואין לפרש אלא משום חציצה, ומוכח דדעת הרמב"ם דחציצה פוסלת בתפילין, וגם הרא"ש בה' תפילין סי' י"ח כתב ג"כ בהא דכהן העובד שאינו מניח תפילין של יד הוי משום חציצה כמבואר שם. ו אמנם עדיין תמוה שיטת הרמב"ם מניין לו באמת לחדש דין חציצה בתפילין לומר דחציצה פוסלת בתפילין, דאם בשביל דכתיב ,על ידך", הלא שפיר קרינן על ידך אפילו בסמוך ליד, כמו שמצינו בכהאי גוונא במקום אחר, והוא דאיתא לקמן צ"ח ת"ר וכו' שתים של שבע שבע רבי אומר רואין את העליונה כאילו אינו, ופריך והא בעינן על המערכת, ופירש רש"י וכי יהיב על השביעית איכא חציצה, ומשני רבי לטעמי' דאמר על בסמוך יעוי"ש, מבואר מזה דמאן דסבר על בסמוך לא קפסיל חציצה, והרמב"ם דפוסק בפר"ג מביהב"ח הט"ו דעל משמע בסמוך, עוי"ש, וכן מבואר דעתו בפר"ה מתמידין ומוסיפין ה"ב וכמבואר בכס"מ, יעוי"ש, ולפי"ז בתפילין של יד דיש לפרשו על בסמוך מניין דחציצה פוסלת בתפילין, ואין לומר דבאמת אינו פוסל דלפי"ז תיקשה מדוע לא הי' יכול הכהן העובד להניח תפילין של יד, על הבגדי כהונה מלמעלה. ז ונראה דסבר הרמב"ם דיש חסרון מצד אחר הא דאין הכהן העובד יכול להניח תפילין של יד, והוא מטעם דהוי ייתור בגדים, ובמקום בגדים, אפילו נימא אחת הוי ייתור בגדים כמבואר בגמ' שם בזבחים י"ט לפי המסקנא, והוי תפילין ג"כ ייתור בגדים, וזהו שיטת רש"י שם בגמ' דכל עיקר הדין דבעי הגמ' אם תפילין חוצצין היינו דהוי ייתור בגדים, ולשון חציצה כתב שם רש"י בד"ה שלש דזה הלשון הוא איידי וכו' יעוי"ש והכס"מ שם כתב דגם הריטב"א מפרש כפירוש רש"י, ולשון חציצה הכל קאי על האי דייתור בגדים, וכתב הכס"מ שם שגם דעת הרמב"ם כן, יעוי"ש, ולפי"ז יש לומר דהא דכתב הרמב"ם דהכהן העובד אינו יכול להניח תפילין של יד ביאורו משום דהוו ייתור בגדים.

ח אבל תמוה דלפי"ז דעיקר החסרון דהכהן העובד אינו יכול להניח תפילין של יד הוא בשביל ייתור בגדים, דלפי"ז היאך נפרש הא דאיתא בזבחים שם מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו וכו' וקשה מדוע אמר הש"ס הטעם בתפילין של יד דלא יכול הכהן העובד להניח מטעם חציצה בין הבשר להבגד, ומזה הטעם אין למעט אלא שלא יניח למטה תחת הבגד של הבגדי כהונה, אבל עדיין לא ידענו מדוע לא יניח הכהן את התפילין של יד על הבגדי כהונה מלמעלה, ואית לן לומר עוד טעם יש בזה משום דהוו ייתור בגדים, וא"ב הי' להגמ' לומר טעם יותר מספיק היינו משום דהוי ייתור בגדים, וטעם זה יספיק בין יניח למטה מבגדי כהונה, ובין יניח למעלה מבגדי כהונה, ואין לומר דהכא ג"כ הפירוש חוצץ היינו ייתור בגדים דזה ליתא דהרי אמר בפירוש חוצץ בינו לבשרו, וזה הלשון ברור דהוא מטעם חציצה ממש, וא"כ תיקשה מדוע לא אמר הטעם משום ייתור בגדים טעם יותר מספיק. וגם לרש"י והריטב"א תיקשה קושיא זו, וגם תירוץ הגמ' דמשני דשאני בתפילין של ראש דליתא תורת חציצה, הנה זה יספיק גם להקושיא דייתור בגדים דכיון דמסיק דהתפילין של ראש באים שלא במקום בגדים, ממילא יש לומר דתפילין לא חשוב כבגד של שלש על שלש להיות עליו דין ייתור בגדים אפילו שלא במקום בגדים, וא"כ תיקשה כדלעיל, והרא"ש שם מדייק בזה והוכיח דחציצה פוסלת בתפילין יעוי"ש, אבל מהרמב"ם ורש"י וריטב"א תיקשה כדלעיל.- ט ונראה דרש"י והרמב"ם יפרשו כך, דהסוגיא הוכרחה לומר הטעם משום חציצה בכדי אשר על ידי זה הוי ייתור בגדים, ואם לא הי' דין חציצה בבגדי כהונה דאז לא הוי ידעינן כלל דתפילין הוי ייתור בגדים, דלכאורה יש להבין מה שייך לומר ייתור בגדים בתפילין במקום תפילין לומר דהתפילין המה ייתור בגדים מפני שבאים במקום בגדים, הלא התפילין המה בגדים מחויבים גם קודם לבגדי כהונה, והבגדי כהונה באים להשיג גבולם, וא"כ מאן יימר דהתפילין באים במקום בגדי כהונה והוי תפילין ייתור בגדים, דלמא הבגדי כהונה באים במקום תפילין, והמקום של התפילין הוא שייך להתפילין דוקא, והתורה אמרה שהכהן ילבוש בגדי כהונה, ע"כ הכוונה לבד מהתפילין דהמה הוו בגד העיקרי, והסברא בזה ג"כ שהתורה לא באה להפקיע את המצוה דתפילין מעליו על ידי הבגדי כהונה וא"כ לא ידענו דתפילין יחיו בייתור בגדים, ובשביל זה הוכרח הסוגיא לומר דאיכא דין בבגדי כהונה המלמדנו שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבשרו ומזה ידענו דהתורה אמרה כי על המקום תפילין ילובש בגדי כהונה, וא"כ ידענו כי המקום הזה עיקרו שייך להבגדי כהונה, ועל הבשר ממש תבוא מלובש בבגדי כהונה דוקא, והבשר לאו מקום תפילין הוא אלא מקום בגדים הוא, ועכשיו יש מקום לחקור דאולי הוי התפילין ייתור בגדים, וממילא אין להניח של יד אפילו על הבגדי כהונה כלמעלה, וזהו כוונת המקשן דפריך אפילו בשל ראש ג"כ יהי' כן ועל זה משני הגמ' דהבגדי כהונה בראש אינם באים להפקיע מצוה דתפילין מפני שיש מקום לשניהם מטעם דהתפילין בראש אינם באים במקום בגדי כהונה ולהכי לא הוו גם ייתור בגרים כי כל אחד על מקומו ינוח, וע"כ צריך לומר כן גם לשיטת הני רבוותא דסברי דלהכי אין להניח תפילין של יד על הבגד משום דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות דלדידהו ג"כ תיקשה מדוע אמרה הסוגיא משום חציצה, וע"כ צ"ל ג"כ כמו שכתבנו, נמצא דאין ראי' מזה לשיטת הרמב"ם דחציצה פוסלת בתפילין, והרא"ש בהלכות הוא דסבר דחציצה פוסלת בתפילין. - י אמנם נראה כי גם לכל הני רבוותא דדרשי הדרשא לך לאות ולא לאחרים לאות, ע"כ זה הדרשא עצמה מורה דין חציצה בתפילין של יד. - והוא דכיון דע"כ מידרש אשר האות יהי' לך לברך, והביאור על זה דהלשון לך מורה על פנים, היותר פנים, כמו שדרשו בכהאי גוונא בתענית ז' על הפסוק לך לבדך יהיו, יעוי"ש, וה"ג הלשון לך מורה על פנים, וכמו שכתבנו לעיל בשם המכילתא על הפסוק והי' הדם לכם לאות, דהביאור לכם מורה על פנים דהיינו על הדלת מבפנים, ולפי"ז בתפילין ג"כ אית לן לומר על פנים היותר קרוב לפנים, וזהו גם כן הביאור הכא בגמ' שדרשו מקום לך לאות, וכן איתא גם בספרי, על ידך, ר' אליעזר אומר על ידך בגובה של יד, אתה אומר בגובה של יד או אינו אלא על יד ממש ת"ל והי' לך לאות על ידך לך לאות ולא לאחרים לאות יעוי"ש, הרי מבואר דהלשון לך מודה על מקום היותר מכוסה וקרוב להגוף ביותר, וא"כ לפי"ז אית לן לומר גם כן דבעינן שתהי' קרוב להבשר ממש ולא שתהי' על הבגד אשר באופן הזה לא נקרא לך", כיון שעל הבגד הוא, וכן מבואר בהרשב"א שרוצה לחדש דאין חציצה פוסלת בתפילין, מ"מ דקדק וכתב דוקא בתפילין של ראש, אבל לא עלה על דעתו לחדש דגם בתפילין של יד יהי' מותר להניח התפילין על הבגד באופן שיכסה אח"כ בבגד אחר על התפלין, וכן מצאתי מבואר להדיא בב"ח שעל הטור שכתב שהרשב"א והר"ן והריב"ש תפסו בבירור דבשל יד חציצה פוסלת יעוי"ש, וע"כ כמו שכתבנו דמקרא דכתיב לך לאות יש ללמוד דחציצה פוסלת בתפילין של יד, וממילא ע"כ גם דעת רש"י דחציצה פוסלת בתפילין של יד. יא ולפי"ז קשה טובא על פסקו של המג"א דמחלים דמותר להניח תפילין על הבגד אפילו בתפילין של יד, אם יכסה אח"כ בבגד על התפילין, אשר לדעתי ליתא בזה אף אחד מן הראשונים להיתר, ועוד דגם לפי שיטתו תמהני דכיון דזה מודה גם המג"א דהמצוה של תפילין אינו מקיים אלא עד אחר שיכסה התפילין בבגד מלמעלה, והקשירה שהיא עיקר העשיי' של התפילין, כמבואר ברמב"ם פר"ד מתפילין ה"ז יעוי"ש, וכן מבואר בשו"ע סי' כ"ה ס"ח יעוי"ש, והיא בהכרח תהי' קודם שיכסה בבגד העליון, נמצא דהעשיי' היתה בפסול, וא"כ אף כשמכסה אח"כ הוי תעשה ולא מן העשוי בפסול לשיטת הרב רבינו ברוך מריגנשבורג הובא בהג"א פר"ק דסוכה דפוסל בעושה תחת התקרה ואח"כ הסיר התקרה דפסולה משום דהוי תעשה ולא מן העשוי בפסול אעפ"י שאין הפסול בגוף הסכך יעוי"ש, וה"נ יש לפסול משום תעשה ולא מן העשוי בפסול אעפ"י שהפסול אינו בגוף התפילין, ואעפ"י שאנן לא קיי"ל כהרב ר' ברוך כמו שמבואר להלכה בסי' תרכ"ו ברמ"א דכתב להלכה כר' יצחק הלבן דבעינן שהפסול תהי' בגופו של הדבר. אבל עדיין תיקשה דהרי מבואר שם פסקו של המג"א עצמו דהעושה סוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור דפסול בזה משום תעשה ולא מן העשוי בפסול. - והביאור בזה שלא דמי לעושה סוכה תחת הגג וכו' דהתם איכא לכל הפחות מעשה אח"כ במה שמסיר הגג, אבל בשפותח הגג גרידא בלא שום מעשה לכו"ע הרי זה תעשה ולא מן העשוי בפסול יעוי"ש במג"א, ולפי"ז הכא בתפילין של יד לא עדיף מהא דהגגות העשוין לפתוח, ובזה הוי תעשה ולא מן העשוי בפסול לשיטת המג"א בעצמו. יב והעיקר בזה דהדרשא דדרשינן לך לאות ולא לאחרים לאות באה ללמדנו דבעינן שתהי' התפילין של יד במקום היותר "לך", דהיינו על הבשר ממש ולא על דבר החוצץ בינו להבשר, ובאמת לא באה עיקר הדרשא דבעינן לכסות תפילין של יד, משום דכל הפסוקים בזה באים להורות רק על עצם הדין של ההנחה כמבואר בספרי, ובאמת אין מבואר כלל הדין דצריך לכסות תפילין של יד, והרמ"א מביא בשם המרדכי בסי' כ"ז בסופו דאין להקפיד אם הם גלוים או מכוסים יעוי"ש ורק הלבוש הוסיף חומרא דנכון לכסות משום לך לאות ולא לאחרים לאות יעוי"ש, אבל עיקר הדין תורה בזה דגם במגולה מקיים המצוה דתפילין של יד, וכן מבואר גם בסמ"ק מצוה קנ"ג וז"ל ולא יניחם על היד שנאמר והי' לך לאות ולא לאחרים לאות, ואם יניחם על היד יהי' לאחרים לאות, אמנם אם נקרע הבית יד אין לחוש רק שיהו במקום לך לאות יעוי"ש, הרי מבואר דליכא חיוב מן התורה לכסות התפילין של יד, והקרא דלך לאות מורה על דין ההנחה באיזה אופן תהי'. יג ובעיקר הדין של חציצה בתפילין יש לעיין מדוע ישתנה תפילין מכל המצות שבגוף אשר חציצה פוסלת בהן, ואם בשביל דכתיב על ידך ויש לדרוש על בסמוך כמו שכתבנו לעיל, גם זה ליתא הא מצינו בענין סמיכה בקרבן דכתיב ג"כ בלשון על, ומכ"ז מבואר לקמן צ"ג דאם הי' מטלית חוצץ דלא הוי סמיכה מעליא, וכן פסק הרמב"ם פר"ג ממעה"ק הי"ג יעוי"ש, הרי מבואר דגם במקום דכתיב על אמרינן דחציצה פוסלת אעפ"י שדרשינן על בסמוך, מ"מ חציצה גרע יותר, והא דלא הוי חציצה לקמן צ"ח לרבי דסבר על בסמוך היינו דוקא התם דחלה השביעית הוי מין במינו על החלות הששת, וסובר רבי דמב"מ אף בכהאי גוונא שהחלה השביעית אינה מן המצוה ג"כ לא הוי חציצה, משא"כ מין בשאינו מינו גמור ודאי דהוי חציצה מעליא. עוד מצינו בזבחים ק"י פריך שם הגמ' בדינא דהמקריב קדשים ואימורים בחוץ דחייב כרת פריך הא הבשר הוי חציצה בין האימורים לעצים כו' ופירש רש"י וחציצה פוסלת בזה יען דכתיב על העצים יעוי"ש. הרי מבואר דאף במקום דכתיב בלשון על חציצה פוסלת, ומשני שם הגמ' דהוי מב"מ בשר ואימורין יעוי"ש, וסברא זו שייכא ג"כ בהא דרבי לקמן שם, ועכ"פ מבואר דחציצה מאינו מינו פוסלת אף במקום דכתיב "על", וא"כ מדוע יגרע מצות תפילין, וא"כ מסתבר יותר למידרש דהכתוב דלך לאות בא להורות דין חציצה דפוסלת בתפילין, והא דבעינן קרא לחציצה שפוסלת בתפילין ולא ילפינן מצד הסברא כבכל דיני ומצות התורה, איכא למימר משום דהוי דרשינן דטוב יותר להניח תפילין של יד על הבגד מדבעינן לאות, וכסברת החיצונים המבוארת ברש"י במגילה שם, להכי כתבה תורה דבעינן דוקא לך לאות, וממילא אנו יודעין דחציצה פוסלת מסברא כבכל דיני התורה, ולפי"ז יש להבין הא דכתב הרשב"א דלא תיפסול חציצה בשל ראש מדחזינן דבשל יד כתבה תורה קרא מיוחד, דלפי מה שכתבנו אין ראי' מזה, איברא דהב"ח כתב דלמעשה גם הרשב"א סובר דחציצה פוסלת אפילו בתפילין של ראש, ולפי דברינו אין בזה שום ספק, ואולי גם הרמב"ם סובר כן, ולרוב פשיטתו לא כתב מזה מאומה, הרי ביארנו דלדעתנו דחציצה פוסלת בתפילין, ואין סתירה לדברי הרא"ש בהלכות, וכמו שנתבאר לעיל, והנה הר"ן בפר"ג דסוכה בד"ה לא לינקוט וכו' מפרש ביאור לך לאות ולא לאחרים לאות לפסול חציצה בתפילין, וזה סיוע למה שביארנו דחציצה פוסלת בתפילין. יד והנה כאשר ביארנו דחציצה פוסלת בתפילין, יש לעיין אם גם אויר פוסל בתפילין, - היינו באופן שאין התפילין מונחים ממש, ואויר מפסיק, אם זה חוצץ, -- הנה מצינו בזבחים י"מ בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דלמא דרך לבישה בכך, והרמב"ם בפר"י מה' כלי המקדש ה"ז פוסק דהוי חציצה יעו"ש, ולפי"ז יש לדון בתפילין באופן זה אם היו התפילין מוגבהים מן הבשר באופן שאויר מפסיק ביניהם להבשר דהוי חציצה ואולי הכא עוד גרע יותר מהתם דשם יש לומר דלמא דרך לבישה בכך, אבל בתפילין אין דרך הנחה בכך שתהי' התפילין בהפסק אויר ביניהם להבשר, והוי זה חציצה, ולפי מה שביארנו אשר חציצה פוסלת בתפילין, וא"כ גם אויר חוצץ ופוסל. טו ויש לחלק דלא דמי מצוה דתפילין לבגדי כהונה, דהתם בבגדי כהונה הדין נותן בכוונת המצוה דבעינן שיהי' הכהן מלובש בבגדי קודש בשעת עבודה וכל חלק מחלקי הגוף אשר יכנס תחת סוג לבישה הרי הוא בכלל המצוה דלבישה בבגדי קודש, ומטעם זה אינו דומה חציצה דבגדי כהונה דמבואר שם בגמ' דאפילו משהו חוצץ, ואילו בחציצה דגבי דין טבילה מבואר דבעינן מדאורייתא שתהי' רובו וגם מקפיד עליו, וע"כ צריך לומר דשאני טבילה דבעינן רק שהטמא יטבול עצמו במים, ועיקר הטבילה באה באחרונה במשהו האחרון, דהיינו דגם משהו בחסרון, טבילה מעכב, ולהכי כל זמן שלא היתה החציצה ברוב הגוף וגם במקפיד עליו, נקרא שפיר קיום מצוה של טבילה דכיון דכל חציצת הגוף אם הוא בגדר אינו מקפיד, או גם במיעוט המקפיד, נתבטלה לגבי הגוף וכמאן דליתא דמיא, משא"כ בבגדי כהונה כאשר יבואר, - והיינו דהבגדי כהונה באים לתכלית קדושה לקדש את הכהן בקדושה חדשה והיא קדושת הקרבן, והבגדי כהונה אשר קדושת כלי שרת עליהן כמו"ש התוס' בזבחים כ"ד ד"ה הואיל יעוי"ש המה מקדשים את הכהן בקדושה הנחוצה לקדושת הקרבן, ובעינן שכל הגוף יהי' מקודש בקדושה יתירה הבאה ממקום קדושה דהיינו קדושת הבגדי כהונה, ובידיו ורגליו שאין הבגדי כהונה מקדשין אותו, הזהירה תורה לקדשם מן הכיור ממים קדושים דוקא, ומבואר ג"כ דטבילה לא מהני לזה, ולפי"ז מובן דבמקום דלא באה קדושה על הגוף, הרי חסרה קדושה בחלק הזה, והוי כבעל מום ועבודתו פסולה, ומטעם זה גם באויר מפסיק בין הבגדי כהונה להבשר הרי לא נתקדש חלק הזה מהגוף יען דהבגדי כהונה לא פעלו עליו מאומה במקום הזה לקדושה, משא"כ במצוה דתפילין דעיקר המצוה הוא הנחה על הגוף, כדכתיב על ידך ושפיר יש לומר דגם אם אויר מפסיק שפיר דמי כמו שמצינו במקום אחר דדרשינן על בסמוך, עי' תוס' סוטה ל"ז ד"ה מאי על, ולא איכפת לן בהפסק אויר. טז עוד נראה דהתם בזבחים דוקא על רוח הנכנס תחת בגדיו רוצה למיפסל מטעם דהרוח הבא ממקום אחר מספקא לן דלמא הרי הוא כדבר ממשי, ואינו דומה לאויר הטבעי, ובזה שפיר יש לומר דאינו בסוג חציצה, ובהכרח צריך לומר כן דהרי מצינו דאויר כלי שרת מקדשין ג"כ כמו אויר מזבח דפסק הרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ דמקדש אויר מזבח כמזבח יעוי"ש, ומבואר דהוא הדין לכלי שרת, והתוס' כתבו בזבחים כ"ד דבגדי כהונה דין כלי שרת יש להם, וא"כ גם בגדי כהונה האויר שלהם מקדש, וא"כ מה שייך למבעי אם אויר בגדי כהונה חוצץ, כיון דגם הוא מקדש, וע"כ דוקא באופן שנכנס רוח ממקום אחר על זה מיבעי' לי' אם חוצץ משום דהוי כדבר ממשי. יז אמנם תקשה לפי"ז הא דבעי שם הגמ' בית השחי מהו שיחוץ והיינו אויר של בית השחי כדפירש"י יעוי"ש וקשה מדוע לא מהני מטעם קדושת אויר כלי שרת, ונראה דהתם בעי דוקא אם אמרינן דאויר המזבח לא מהני כמזבח, דבאמת הגמ' מספקא בזה בזבחים פ"ז ובעי הכא אם אמרינן דאויר מזבח אינו כמזבח וממילא אויר כלי שרת אינו מקדש, ובעי היאך יהי' הדין באויר של בית השחי. יח ומיושב בזה הא דיש להעיר על הרמב"ם מדוע השמיט האי בעי' דבית השחי מהו לענין אם חוצץ בבגדי כהונה, ועמד בזה הכס"מ בפר"י מכלי המקדש יעוי"ש, ובמה שכתבנו אתי שפיר דכיון דפסק הרמב"ם דאויר כלי שרת מקדשין א"כ שוב אין למבעי' באויר של בית השחי דבודאי דקדושה יש על האויר הזה, ובצדק השמיטה הרמב"ם, ולפי"ז אכתי אין ראי' מזה לדין תפילין אם אויר חוצץ, ושפיר יש לומר דאינו חוצץ. יט נראה לכאורה לפשוט זה מהא דאיתא בחולין ק"מ במצוה דקן צפור דחציצה מעכבת את המצוה ואם היתה מטלית מפסקת בין האם להבנים פטור משילוח מטעם חציצה, ואיתא במשנה שם היתה מעופפת [היינו פריחה באויר], אם כנפי' נוגעות בקן חייב בשילוח וכן פוסק הרמב"ם בפרי"ג משחיטה הי"ג, ומבואר שם דכל זה הוא מפני דכתיב "רובצת", נמצא לפי"ז דאויר חוצץ, ופריחה באויר לא נקרא רובצת, ועוד יגרע מחציצה דמטלית דהוי בעי' בגמ' שם, והרמב"ם כתב דספק הוה אם חוצץ ובאויר כתב להדיא דחוצץ, דהיינו שהאם היתה מעופפת מכוון כנגד הביצים והאפרוחים, הוי חציצה ופטור מהמצוה דשילוח, אמנם יש לדחות דשאני התם דכתיב רובצת, ובזה שפיר אמרינן דאם יש הפסק אויר שוב לא נקראת רובצת, משא"כ במקום דכתיב "על" כמו בתפילין דכתיב "על ידך" שפיר אית לן לומר דגם אם הי' הפסק אויר בינתיים ג"כ נקרא על ידך. כ ויש להביא ראי' מהא דבעי בגמ' בחולין ע' לענין בכור שנפתחו כותלי בית הרחם אם נתקדש באופן זה, והספק אם אויר מקדש או נגיעת הבית הרחם מקדש, וכן כתב הרמב"ם פר"ד מבכורות הי"ט וז"ל נפתחו כותלי ביהר"ח ויצא הרי זה ספק אם נגיעת רחם מקדשת או אוירו עכ"ל, מבואר מזה דאם נחליט דהנגיעה ברחם מקדשת דאז בודאי לא הי' קדוש באופן זה שנפתחו כותלי בית הרחם. - וקשה מדוע לא אמרינן דיתקדש עבור זה עצמו דנחשב גם לנגיעה מפני שאויר אינו חוצץ, ומבואר בבכורות ט' דבמקום שאינו חוצץ כגון מב"מ דאז הרי זה כנגיעה ממש כמבואר שם, הרי מוכח להדיא דגם אויר חוצץ, וגרע ממין במינו דקיי"ל דאינו חוצץ, ולפי מה שביארנו לעיל דבתפילין של יד בודאי חציצה פוסלת, דמדכתיב לך ודרשינן במקום היותר קרוב לך דהיינו על הבשר ממש, וא"כ ודאי דגם אויר נקרא הפסק, וגם בתפילין של ראש נראה דבהפסק אויר נקרא לא קיים המצוה דתפילין, דהרי בעינן שיהי' מונחים על הראש, ואם אויר מפסיק הרי אינם מונחים על הראש, ולכן פשיטא שאויר מפסיק וחוצץ, וביותר כאשר ביארנו לעיל ל"ה דזהו גם כן שיטת הרמב"ם. הרמב"ם א ארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת, מאי בינייהו וכו', וקשה מדוע לא אמרינן דנפק"מ לענין לאקדומי למצוה אחרת דלת"ק לא תוכל מצות ציצית להכריע מצוה אחרת הקדושה ממנה או תדירה ממנה כגון מזוזה דהוי יותר תדיר ויותר מקודש ממצות ציצית, ובטח במי שאין ידו משגת וצריך לציצית וגם למזוזה דודאי מצות מזוזה קדים יען דהוי יותר מקודשת מציצית, וגם הוי תדירה דנוהגת גם בלילה, אמנם כל זה הוא לרבנן דר' ישמעאל דסברי דמצוה של ציצית הוי מצוה חדא, משא"כ לר' ישמעאל דסבר דבציצית מקיים ארבע מצות, דאז מצות ציצית תכריע למצוה של מזוזה. - ב גרסינן בירושלמי שלהי מגילה תפילה ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודם, רב הונא אמר תפילה קודמת, מ"ט דשמואל שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות, מ"ט דרב הונא שכן הוא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים מתניתא מסייע לשמואל תפילה שבלה עושין אותה מזוזה, מזוזה שבלה אין עושין אותה תפילין, למה שמעלין בקודש ולא מורידין, ע"כ, - והנה מזה יש להוכיח דכמו דחזינן דמצוה החשובה אשר יש בכחה להדחות את השניי' שאינה בחשיבות כמותה, הנה כמו כן תוכל להכריע גם שתי מצות שאינן במעלתן בחשיבותן, והוא מדחזינן דלשמואל דסבר מזוזה קודמת לתפילין, ונדחית מצוה דתפילין מפני חשיבותה של מזוזה. אעפ"י שע"כ יש בתפילין שתי מצות היינו תפילין של יד ותפילין של ראש, אשר מבואר בגמ' לקמן מ"ד שאינו מעכבין זה את זה, והיינו מפני שהן שתי מצות, וכן מבואר בהרי"ף פר"ד דר"ה יעוי"ש, וגם מוני המצוות למספר תרי"ג חשבוהו לתפילין לשתי מצות כמבואר בספר החינוך מצוה תכ"א ומצוה תכ"ב, וגם הרא"ש להלכות תפילין סי' ט"ו כתב ששתי מצות הן יעוי"ש, - וכיון דחזינן דסבר שמואל דמצות מזוזה החשובה ביותר, מדחה למצות תפילין אעפ"י ששתי מצות הן, - ומבואר לפי"ז דהמצוה החשובה יש בכחה להדחות גם שתי מצות אם אינן במעלתן בחשיבותן כהמצוה האחת אשר מעלתה בחשיבות יותר. ג ויש לדחות דהתם בירושלמי מיירי באופן שלא חסר לו רק מצוה חדא או תפילה של יד או של ראש, ולא הוי נגד מזוזה אלא מצוה חדא, - וביותר כאשר ביארנו בספרנו נזר הקודש על מסכת זבחים אשר לפי דברי הרא"ש בה' תפילין סי' ל' ע"כ דעתו בפרושיו דהירושלמי תפילין ומזוזה איזו מהן קודמת, היינו דלא מיירי לענין כתיבתן, וכמו כן אין לפרש לענין קנייתן, והוא מדכתב דמסתברא דמצוה שבגופי' עדיף, והיינו דמיירי לענין קיום המצות בפועל, ומזה משמע דמזוזה קודמת גם לענין שתי התפילין בקיום מצוותן, אבל לפי"ז ודאי יש לדחות דאין ראי' לענין ואופן שתודחה המצוה לגמרי, - דהתם שאני דעכ"פ יקיים תיכף גם מצות תפילין. אבל לא שמענו מזה לענין להדחות מצוות השתים לגמרי בשביל קיום מצוה חדא החשובה. ד איתא בירושלמי נזיר פר"ז ה"א נזיר שלשים ונזיר מאה יטמא נזיר שלשים, נזיר מאה ונזיר עולם יטמא נזיר מאה, נזיר עולם ונזיר גזירות [דהיינו נזירות של שלשים כל ימיו] אית תניי תני יטמא נזיר עולם, ואית תניי תני יטמא נזיר נזירות, מאן דאמר יטמא נזיר עולם הא נזיר נזירות לא מפני שקרבנותיו מרובים, ומ"ד יטמא נזיר נזירות ולא יטמא נזיר עולם מפני שתגלחתו מרובה, יעוי"ש, - והביאור בזה דהנזיר עולם קדושתו מרובה, וזהו תגלחתו מרובה, ונזיר נזירות קרבנותיו מרובים, והיינו שהנזיר עולם קדושתו חמורה מצד איכות קדושתו, ונזיר נזירות יש לו חשיבות מטעם ריבוי המצות שמקיים, וזהו דפליגי תנאי, דחד סבר דמשגיחין על איכות הקדושה, וחד סבר דמשגיחין על הכמות דהמצוות שיקיים זה, זה נראה סברתם. ה והנה הרמב"ם השמיט דין זה לגמרי, ואין לנו הוכחה לזה להלכה, וכבר עמד בזה המל"מ פר"ז מנזירות הי"ד, יעוי"ש, - ונראה לומר בטעם השמטת הרמב"ם האי דינא דהירושלמי משום דמפרש רבינו דכל עיקר פלוגתא זו דהירושלמי שייכא רק אליבא דר"א דפליג שם במשנה עם החכמים בכהן ונזיר שפגעו במת דסברי רבנן דיטמא נזיר ולא יטמא כהן מפני שזה קדושתו קדושת עולם, וזה קדושתו קדושת שעה, ור' אליעזר פליג וסובר יטמא כהן ולא יטמא נזיר וא"ר אליעזר הטעם מפני שהנזיר מביא קרבנות על הטומאה, יעוי"ש, ודברי ר' אליעזר צריך ביאור דאטו בשביל שמביא קרבנות להכי קדושתו חמורה מכהן שקדושתו קדושת עולם, ונזיר עיקר קדושתו אינה אלא לשעה, וכנראה שזהו כוונת הירושלמי לבאר דברי ר' אליעזר, ואמרו בירושלמי דסברת ר' אליעזר דתדיר עדיף ממקודש יעוי"ש ובפנ"מ, וגם לזה עדיין יש לבאר מה ענין נזיר לתדיר, ופירוש הפנ"מ דחוק, - וכנראה סברת הרמב"ם הביאור בדברי ר' אליעזר דסבר דכיון דנזיר איתא בקרבנות, והרי איתא בהרבה מצות, ובשביל זה שמקריב הרבה קרבנות הרי הוא נחשב למעלת תדיר שתדיר הוא במצות, וזהו שאמרו בירושלמי דסבר ר' אליעזר דתדיר עדיף ממקודש, [וע"כ הא דאיתא שם דסבר ר"א כב"ש לאו דוקא, דהרי בי"ש סברי מקודש עדיף, אלא הכוונה פלוגתא דבי"ש וב"ה], ובזה פליגי תנאי בנזיר עולם ונזיר נזירות דזה דומה מעט לכהן ונזיר דנזיר עולם הוי קדושת עולם דומיא לכהן, ונזיר נזירות הרי הוא כנזיר לגבי' כהן כן הוא הנזיר נזירות לגבי' הנזיר עולם, ופליגי תנאי, דחד סבר דדינו של הנזיר עולם כמו כהן לגבי' הנזיר נזירות מפני שמביא קרבנות הרבה יותר מהנזיר עולם, והוי תדיר יותר לגבי', ויטמא הנזיר עולם ולא יטמא הנזיר נזירות, - וחד סבר דנזיר עדיף מכהן דהרי מלבד קדושתו העולמית הרי הוא גם בהרבה מצות יותר מכהן, והיינו שתגלחתו מרובה, וממילא עדיף ג"כ מהנזיר נזירות מפאת קדושתו החמורה, נמצא דרק אליבא דר"א פליגי, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"א דכהן עדיף מנזיר, הרי משגיחין תמיד על איכות הקדושה, ומובן מאיליו דכמו שבכהן ונזיר הדין דיטמא נזיר מפני שקדושתו קלה מהכהן, כן גם בנזיר עולם עם נזיר נזירות יטמא הנזיר נזירות ולא יטמא הנזיר עולם, כי אין אנחנו משגיחין על ריבוי המצות, - ומשום זה השמיט רבינו דין זה מהלכותיו. - ו ולפי"ז יבואר היטב הא דאיתא בקדושין כ"ט לעולות לרגל ולפדות את בנו דסבר ר' יהודה דעולה לרגל מטעם דהוי מצוה עוברת, - ולכאורה הי' יכול לומר ר' יהודה טעם אחר משום דבעלי' לרגל מקיים שתי מצוות, לשיטת הירושלמי ריש חגיגה דסבר דאיכא מצוה בראיית פנים גם בלא קרבן, וגם מביא קרבן, נמצא דמקיים שתי מצות והתוס' ריש חגיגה מסקו כן להלכה יעוי"ש, ולפי"ז הי' לו לר' יהודה לומר דעלי' לרגל עדיפא משום דמקיים שתי מצות, אבל לדברינו אתי שפיר, דלפי מה שכתבנו בספרנו נזר הקודש דהחיוב דעכשיו דאיכא בזה משום אין מעבירין על המצות, אם יניח המצוה דעכשיו עבור המצות דלאח"ז, - ונמצא דהמצוה דעכשיו חיובה יותר נחוצה, ומבואר ברש"י לקמן מ"ט דהחיוב דעכשיו יש לו דין מקודש, יעוי"ש, ולפי"ז בודאי יהי' החיוב פדיוה"ב דעכשיו מכריע גם שתי מצות של עלי' לרגל, להכי הוכרח לומר בזה דרגל עדיפא משום דהוי מצוה עוברת. ז ועכ"פ לפי מה שביארנו דאין הכרעה לריבוי המצות לענין אקדומי, ואתי שפיר ויתיישב הסוגיא דהכא דלא נחית לזה, משום דלא משגיחין על ריבוי המצות רק על איכות המצוה משגיחין, - ומצינו ג"כ לר' ישמעאל דיליף עשה דוחה לא תעשה מכלאים בציצית כמבואר ביבמות ה' יעוי"ש, ולא אמרינן דשאני מצות ציצית דלכל הפחות איכא הרבה מצות בקיומן, אבל ע"כ צ"ל דהעיקר יש להשגיח על האיכות של המצוה, כמו שכתבנו. פרק התכלת א דף לח התכלת אינה מעכבת את הלבן וכו' יש בזה פלוגתא בין רש"י ותוס' דלרש"י תמיד בעינן ארבעה חוטין, ולהתוס' סגי בשני חוטין בין מתכלת ובין מלבן, - וברמב"ם אינו מבואר דעתו בזה להדיא, אבל מדכתב בפר"א מה' ציצית ה"א וז"ל ואין לחוטי הענף מנין מן התורה יעוי"ש, משמע מזה דאין קפידא דוקא בארבעה חוטין אלא כשר גם בשתים מן התורה, איברא דמרן הקשה עליו דהרי מבואר בגמ' בפר"ק דיבמות, ה', והכא בסוגיא דקרא דגדילים לשיעורא נאמר גדיל שנים גדילים ארבעה, ומסיים בצ"ע, - אבל אפשר לומר דדעת הרמב"ם כדעת הבעל העיטור הובא בב"י סי' י"א דמפרש הא דאמרו בגמ' מ"א ציצית אין לה שיעור למעלה, דהכוונה שאם רצה להוסיף בחוטין מוסיף בין במנין ובין באורך, ולפירוש זה שפיר אפשר לומר דהרמב"ם סבר בזה כרש"י דלעולם בעינן ד' חוטין בין בתכלת בין בלבן, - משום דשיעור זה נלמד מקראי. - ב וכן יש להוכיח דלא אמרינן שיעור לציצית בלמעלה, והוא בהא דמצינו לקמן מ"א כאן בטלית בת ד' כאן בטלית בת ח', ובטלית בת ח' אסור להטיל קלא אילן שמא יצטרך לטלית אחרת ויתיר ממנה, הרי ע"כ סבר דכשר בד'.

- ומכ"ז מוסף עד שמנה, ולפי"ז גם לדידן דהשיעור בח' יכול גם כן להוסיף יותר, איברא דלדעת התוס' הכא בד"ה התכלת שמסקי דעד ח' לכו"ע יכול להוסיף, וא"כ אין ראי' מזה, וגם בספרי פ' שלח אות ס"ג שלמד מגדיל לשלשה שנה שם אין פחות משלשה, ועי' בפירוש המלבי"ם שם, אבל עכ"פ לשון זה מורה דהשיעור רק בלמטה אבל לא בלמעלה, וא"כ גם הכא כוונת הרמב"ם שאין לענף שיעור הוא בלמעלה. ג אולם יש לעיין לפי"ז מדוע ישתנה דין ציצית מדין ארבעה מינים שבלולב שכתב הרמב"ם בפר"ז מה' לולב ה"ז דבכל המינים לבד מהדס אין להוסיף על המנין כפי שקבעה תורה, - והנה לפי מה שהוכיחו התוס' הכא מסוגיא דסנהדרין פ"ח יש איסור הוספה בחוטין ועובר בב"ת ג"כ, והנה ראיתי להר"ן בחידושיו לסנהדרין שם שהקשה להרמב"ם ולרש"י דמכשרי ביותר חוטין מהשיעור, ומתרץ דלעולם בריבוי החוטין לא מיפסל, אבל כל זה דוקא אם הוסיף ממין הראוי להיות דהיינו או מצמר או מפשתים, אבל בשהוסיף על השיעור ממין אחר כמו חוטי קנבוס או ממין אחר בזה מיפסל ואיכא גם משום ב"ת יעוי"ש, אבל תמהני טובא מהא דפסק בה' לולב דגם הוסיף ממין זה עצמו עובר בב"ת, וצע"ג. - ד ולולא דמסתפינא הוי אמינא מלתא חדתא והוא דשאני התם בלולב דכיון דעיקר המצוה בנטילה, ובעינן לקיחה תמה, וכשיש יותר משיעור שקבעה תורה, יש חסרון בהלקיחה מפני שאינה תמה והיינו מפני שהוי חציצה, ואעפ"י שקיי"ל דמב"מ אינו חוצץ, וכן פסק גם הרמב"ם שם בהי"ב, אמנם זה דוקא דלא הוי שום חציצה בעלי הדס וכדומה שאין זה ממין היוצאין בה, משא"כ בשיש מפסיק במין היוצאין בה וראוי הוא למצוה, הנה זה גורם חציצה, והטעם דכיון דע"כ אינו יוצא בהיתר א"כ ממילא אין זה לקיחה תמה, וממילא יש בזה משום ב"ת גם כן, ומצינו כזה בזבחים פר"ק דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה, והיינו העלים אעפ"י שהוא ממינו אבל מפני שאינו ראוי לנטילה אינו עושה חציצה, אבל הראוי לנטילה מחריב, וגורם חציצה, ומביא לידי ב"ת, ובזה יבואר לנכון הא דכתב הרמב"ם שם דבהדס מותר להוסיף, והיינו דכיון דקבלה בידו שהוא נוי כמבואר במגדל עוז, ובדבר שהוא לנאותו אין בו משום חציצה, כמבאר בסוכה ל"ז, וזהו שמדייק הרמב"ם בהדס ונויי מצוה הוא. ה וראי' לדברנו מדברי הראב"ד בפר"א מציצית הט"ו שכתב לפרש הא דסנהדרין שם דהוספה בחוטין גורע המצוה דציצית הוא משום שחוצץ בין החוטין העיקרים להקשר יעוי"ש, - ולכאורה דבריו תמוה טובא הלא קיי"ל מב"מ אינו חוצץ, וע"כ הביאור בדבריו דזה גורע להקשר והוי כאילו אין שם קשר, וה"נ בנידון לקיחה תמה, הוי הפסק להנטילה והלקיחה, ובזה מחולקין הרמב"ם והראב"ד דלענין נטילה סבר הרמב"ם דהוי חציצה, מטעם שאין שם לקיחה תמה, ולענין קשר לא הוי חסרון כיון שהם עכ"פ מב"מ, וסברת הראב"ד דההוספה דהמינים מביא לידי התחלקות לומר דהאי לחודיא קאי והאי לחודיא קאי, וזה אינו מפסיד בארבעה מינים שבלולב משום דיכול ליטול כל אחד בפני עצמו גם כן, כן נראה בביאור שיטתם. ו ולענין הלכה יש לנקוט דאין פסול בהוספת החוטין כיון שביארנו שכן דעת העיטור והרמב"ם, ולזה נוטה דעת הר"ן בחידושיו שכן דעת רש"י והרמב"ם, וכן הכריע רבינו הגר"א באו"ח סי' י"א, וביותר כפי מה שביארנו שאין סתירה מדברי הרמב"ם מהא דארבעה מינים, וכמוש"נ. ז לא נצרכה אלא לקדם, הנה לפלא שלא הזכירו הפוסקים האי דינא דלקדם לבן לתכלת, על בעלי השו"ע לא קשה מפני שאין תכלת בזמה"ז, אבל על הרמב"ם תמוה מדוע השמיט זה מהלכותיו, והנה לכאורה אפשר לומר דהאי דינא דלקדם הוי דוקא אליבא דרבי דסבר דתכלת ולבן מעכבין זא"ז, ויש בזה גם דינא דלקדם, אבל אליבא דרבנן דסברי דאין מעכבין זא"ז לא סברי גם כן מצוה דלקדם, ואעפ"י שהגמ' רוצה לומר אליבא דרבנן לפרש הא דאינן מעכבין דהכוונה לענין אקדומי, אבל אליבא דמסקנא מפרש רבא דכל עיקר הא מילתא לגרדומין כמבואר בסוגיא, וזה כתב הרמב"ם בפר"א מה' ציצית, ולפי אוקימתא זו אין מצוה בהקדמה, אבל דוחק הוא משום דאעפ"י שנד אוקימתא קמייתא משום קושיא דרבא מידי צבעא קא גרים, והיינו כפירש"י דעכ"פ לבן צריך להיות ברישא, נמצא דלא נדחה כלל סברא דאקדומי, - והנה מצאתי בקר"א שעמד בזה, וכתב לפרש משום דלרבנן דקיי"ל כוותייהו לא סברי הא דאקדומי, אבל לא כן משמע מהסוגיא, וכמו שכתבנו. - ח ונראה דעיקר מלתא דאקדומי הוא משום חשיבות דמין לבן מטעם שכן הוא רוב טליתות וכמו שפירש"י, - והנה נראה דשייך זה דוקא אם דרשינן הכנף מין כנף ממילא יש יתרון וחשיבות להבגד, והיינו שיש לנו לומר דיש מצוה דלבן לאקדומי מפני חשיבותו שהוא מין כנף, אבל בדרשא זו דהכנף מין כנף פליגי בזה רבא ורב נחמן, ור"ג לא סבר לה, ומטעם זה אינו מחייב בציצית, אלא דוקא צמר ופשתים, ולא שארי מינים, וכיון דלא דרשינן הכנף לתת לו חשיבות, ממילא גם בפשתים גופא אין לו החשיבות שהוא לבן בכדי לאקדומי לבן ברישא, - וא"כ כל עיקר הא דאקדומי המבואר בסוגיא הוא דוקא לשיטת רבא דסבר הכנף מין כנף, והרמב"ם דפסק כר"נ, ואינו מחויב מן התורה בציצית אלא צמר ופשתים, ולא דרש הכנף מין כנף, ממילא אין כאן מצוה דלאקדומי גם כן, ובצדק השמיט האי דינא, ואפשר שזהו ג"כ טעם הרי"ף כיון שגם כז פוסק כר"נ, וכמו שנתבאר. ט איברא דבתוספתא פר"ו דמנחות תניא בהדיא הא דלאקדומי דתניא שם מצוה שיקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא יעוי"ש, - והיא סתמא תניא בלא חולק, אבל לפי מה שביארנו דזה תליא בדרשא דהכנף מין כנף, ומבואר בסוגיא דפליגי תנאי בזה, והוא התנא דבר"י, וא"כ מפרש הרמב"ם דהתוספתא אזלא גם כן למ"ד דסבר דרשא מין כנף, וכמו שנתבאר. בדין אם מותר להטיל חוטי צמר בבגד של פשתן כשאין לו חוטי פשתן א דף לט עמוד ב' איבעי' להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פוטר אבל פשתים בצמר לא, או"ד כיון דכתיב וכו' לא שנא צמר בפשתים, ולא שנא פשתים בצמר ת"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, יעוי"ש, - והנה מצינו דפליגי רבותינו ה"ה הרבינו ירוחם והב"י, והוא דהב"י מביא בסי' י"א דעת הרבינו ירוחם דמותר להטיל חוטי צמר בבגד פשתן כשאין לו חוטי פשתן, - והב"י פליג עליו ודעתו דכיון דאם יש לו חוטי פשתן אסור מטעם דלא שייך עשה דוחה ל"ת כיון דאפשר במינו, לכן גם כשאין לו אין כאן דחיי', יעוי"ש, ומפני שלא מצאתי למי שמכריע בזה להלכה, לזאת ראינו לברר הדין עם מי. ב והנה נחזה אנן לשיטת הב"י דסבר דבמקום דאפשר במינם, דאז גם בדליכא למינו גם כן לא שייך עשה דוחה ל"ת, א"כ היאך יצוייר האי דינא דמבואר הכא בסוגיא, אבל לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר, ומיירי הסוגיא בדליתא למינו, - ושפיר פוטרין זה בזה מטעם עשה דוחה ל"ת, - אבל אפשר ליישב דהסוגיא מיירי הכא בדאיכא תכלת, ומגו דתכלת פוטר בשל פשתן להכי לבן נמי פוטר וכמו"ש התוס' שם מ' בד"ה כיון, אבל במקום שאין תכלת, אז באמת לא פוטרין זה את זה מטעם דאפשר במינן. ג אמנם מדברי התוס' יש להוכיח דסברי כשיטת הב"י, דאם לא כן אלא אם סברי כשיטת הרבינו ירוחם, א"כ מה הקשו הכא אסוגיא דקאמרה דכיון דאפשר במינן להכי אינו פוטר מהא דלעיל דמבואר דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר, הלא אפשר לומר דהתם מיירי בשאין לו מינו, וע"כ דסברי התוס' דאם יש לו אינו פוטר, דאז גם כשאין לו אינו פוטר, וכן כתבו התוס' בכתובות ע' ד"ה כגון, הרי מבואר דדעת התוס' כשיטת הב"י. ז וכן יש להוכיח מהא דהקשו התוס' שם בכתובות שהקשו והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר, ואומר ר"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם, דלא אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע"י כלאים דתכלת עמרא הוא, וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן דאין זה חשוב אפשר יעוי"ש, ביאור הדברים דכיון דע"כ חייבה תורה גם טלית של פשתן בתכלת, והיינו מהא דכתבה תורה צמר ופשתים מיותר כמו שמבואר בסוגיא יבמות ד' ע"ב, נמצא דחייבה תורה גם טלית של פשתן במצוה דתכלת, - וא"כ לא שייך לומר אפשר מטעם דיכול ללבוש טלית של צמר, ומבואר כן בתוס' לעיל ו' ד"ה מה לכלאים שכתבו וז"ל מ"מ בסדין של פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך יעוי"ש, הרי ע"כ הביאור כמו שכתבנו, אבל דבריהם בעיקר הקושיא יש להבין הלא אם אמרינן כן תיקשה א"כ כלאים בציצית דשריא רחמנא היכא משכחת לה, ומצאתי שעמד בזה מרן הכס"מ בפר"ג מציצית, והיא קושיא חמורה על רבותינו בעלי התוס'. ה אבל נראה דכוונת התוס' להקשות להיפך על עיקר דינא דאין עשה דוחה לל"ת במקום דאפשר לקיים שניהם, על זה הקשו דהלא יש לנו ללמוד מכלאים בציצית אף במקום שאפשר לקיים שניהם, והוא מדחזינן דאף על פי שיש בידו לקיים מצות ציצית בטלית של צמר, ומ"ט אמרה תורה עשה דוחה לל"ת ויכול לעשות ציצית עם תכלת גם בבגד פשתן, וכיון שעיקר הלימוד דעשה דוחה ל"ת נלמד מכלאים בציצית, א"כ נלמוד גם כן דגם אם אפשר לקיים שניהם גם כן דוחה, על זה מתרץ ר"י שם בכתובות ותוס' הכא שזה לא מקרי אפשר. - ו ומזה יש להוכיח כשיטת הב"י משום דאם אמרינן כדברי הרבינו ירוחם דשאני בין אם יש לפניו, לבין אין לפניו, א"כ קושיא מעיקרא ליתא משום דההיתר דכלאים לא אתא אלא באופן שאין לו טלית של צמר אלא של פשתן ובזה אמרה תורה דדוחה כלאים, וע"כ צריך לומר דפשוט להתוס' דאם אמרינן בציצית בהא דתכלת דישנו להאי דינא דאפשר יקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת, דאז גם באין לו טלית של צמר ג"כ אינו דוחה לכלאים, להכי שפיר הקשו דע"כ יש ללמוד מזה דגם באפשר לקיים שניהם עשה דוחה לל"ת, מבואר מזה דדעת הר"ת ור"י וסתם תוס' כשיטת הב"י. ז והנה הרשב"א בחידושיו ליבמות ד' כתב דהאי דינא דר' ישמעאל לא מפקא מדריש לקיש, והיינו דדינא דר"י מיירי בדליכא למינו, - יעוי"ש, משמע מדבריו דגם עיקר דינא דתכלת לא נאמר אלא למינו, ורק באופן שאין לו מינו, אז אמרה תורה האי דינא דרב"י דליעבד צמר לפשתים, - וממילא בזמן הזה דליכא תכלת פשיטא דדנין האי דינא דעשה דוחה לל"ת אלא דוקא באופן שאין לו מינו, ובאופן שאין לו מינו מותר להטיל חוטי צמר בשל פשתן, וזהו כשיטת הרבינו ירוחם, אבל מביא שם בשם גדולי המפרשים דדינא דריש לקיש מדחה דברי תנא דבר"י, או דשאני בין אם איכא תכלת כמבואר שם, וזהו כשיטת הב"י דאין הבדל בין אם יש לו מינו לאין לו מינו, - ולעולם לא דחי עתה עשה דציצית לל"ת דכלאים, ולפלא על הב"י שלא הביא דבריהם. ח והנה לשיטת הרשב"א תמוה מסוגיא לעיל ו' דפריך שם מה לכלאים שמצותו בכך, - דקשה מה שייך מצותו בכך אם לא נאמרה רע אם אין לו מינו, וצע"ג. ט והנה מצאתי לחקור לשיטת הרשב"א והרבינו ירוחם דמחלקים בין אם יש לו ממינו לאין לו ממינו, וכל עיקר הדחי' דכלאים בציצית הוא באין לו, היאך הדין באופן שהי' לו מינו, ועבר על דין זה, ועשה צמר לפשתים, אם בדיעבד יוצא י"ח ציצית, ומקום הספק אצלי הוא מטעם זה דכיון דכל עיקר האי דינא הוא מפני שאפשר לקיים שניהם, אמנם בדיעבד יש מקום לומר דעל הדיעבד לא שייך שוב לומר אפשר לקיים שניהם כיון דלא יתוקן על מה שעבר, וא"כ על הזמן הקודם הרי"ז כלא אפשר. ושוב שייך לומר עשה דוחה ל"ת, ושפיר עשה קיום המצוה, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, ויש קיום מצוה בדיעבד, או"ד דכיון דהי' יכול לעשות המצוה בלא דחיית הל"ת אנו דנין כאילו אין כאן דחיי' כלל, וממילא הוי מצוה הבאה בעבירה. י ונראה דבזה פליגי רבותינו, וזהו טעמם בהא דפליגי באם אין לו מינו, אם יש בזה דחיי', והיינו דהרשב"א והרבינו ירוחם סברי דבל עיקר סברת ר"ל דאמר דאין עשה דוחה לל"ת באפשר לקיים, היינו דיש צד דחיי' לעולם, ורק דין הוא בלכתחילה דטוב לקיים שניהם אם באפשרי לקיימם, ובדיעבד אם לא עשה כן אין כאן מצוה הבב"ע, - וממילא כשאין לו ממינו מותר גם לכתחילה, אבל החולקים סברי דלא נאמרה כלל דחיי' בזה האופן, וממילא גם בדיעבד עשה עבירה, ואין כאן מצוה משום דהוי מצוה הבב"ע, וממילא כשאין לו ממינו, אין כאן דין עשה דוחה ל"ת, דלא עדיף מדיעבד, כן נראה לבאר סברתם, והיינו דפליגי בעצם הפירוש במלתא דריש לקיש בהא דאפשר לקיים שניהם, וכמו שנתבאר. - יא אמנם לפי"ז יש לעיין בסוגיא דיבמות כ' ע"ב דפריך שם הגמ' לרבא דאמר דחייבי לאוין אינן נקנים מן התורה ליבם בביאה מטעם דכיון דאפשר לקיים שניהם דהיינו ע"י חליצה אין כאן דחיית עשה לל"ת, מהא דתניא אם בעלו קנו יעוי"ש, וקשה הא הכא לאחר ביאה שהוא דיעבד שוב הוי לא אפשר, ושפיר יש כאן עשה דוחה ל"ת, ולהכי אם בעלו קנו, וקשה מזה טובא להרשב"א והרבינו ירוחם. - יב ונראה דשאני הכא ביבום דחייבי לאוין דאם אמרינן הכא דאין כאן דחיי' משום דאפשר לקיים שניהם, אין כאן דין עשה דוחה ל"ת כלל, - ובזה מודו כו"ע דלא מהני דיעבד, דדוקא גבי כלאים בציצית דיש דין עשה דוחה ל"ת, להכי יש לדון דבאופן שאין לו ממינו יש כאן דין דחיי' האמור בזה, - אבל גבי יבום דחייבי לאוין כיון שאין מציאות לדין עשה דוחה ל"ת בשום פעם, להכי לא מהני גם. בלא אפשר, והביאור בזה דשאני ציצית דכיון דע"כ רבתה תורה דכלאים נדחה מפני עשה דציצית בתכלת שאמרה תורה לעשות תכלת גם בבגד של פשתן, וזהו גם כן מפני דלא אפשר באופן אחר, והיינו שיש מצוה לעשות פתיל תכלת כשיש לו ד' כנפות בבגדו, ומחויב גם כשהבגד הוא של פשתן, כשאין לו בגד אחר, נמצא דרבתה תורה חיוב זה כשאי אפשר, - ממילא יש לדון מזה דגם כשאי אפשר לו לעשות. ממינו, דיכול לעשות גם משאינו מינו. משא"כ בייבום דחייבי לאוין דלא רבתה תורה כלל לדין זה, ממילא לא מהני גם כשאי אפשר. יג ובזה יש ליישב עוד מה להקשות לכאורה מובא מאי פריך מהא דאם בעלו קנו, הלא לשיטת הרשב"א והרבינו ירוחם דסברי כשאין לו מינו הוי לא אפשר לקיים שניהם א"כ לפי"ז כשאין לו מנעל לחלוץ בו, יהי' בבחינה של לא אפשר, - ובאופן זה עשה דוחה ל"ת, ומדוע לא מתרץ הש"ס דמיירי הא דאם בעלו קנו באופן שלא הי' לו מנעל לחלוץ, ומצאתי בברית אברהם שעמד בזה יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר משום דדוקא גבי ציצית סברי כן, ולא ביבום, מהטעם שביארנו. יד ובזה מבואר לנכון הא דהקשו התוס' בפסחים פ"ה דקאמר שם הש"ס דאם לא אמרה תורה דאין עשה דוחה ל"ת דשבירת עצם בק"פ הו"א דעשה דוחה לל"ת לשבור עצם שיש בו מח, והקשו התוס' הא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא, ולכאורה נפק"מ לענין דיעבד דהוי לא אפשר, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהתם לא מהני דיעבד כיון דלא רבתה תורה בשום פעם שם במצוה זו דעשה דוחה לל"ת, ולא מהני לא אפשר באופן זה, וכמוש"נ. טו גרסינן בשבת קל"ג ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' אמר רב עמרם באומר לקוף בהרתי הוא מתכוון וכו' ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב"ל כל מקום שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים שניהם וכו' ומשני דליכא אחר יעוי"ש, הרי חזינן דלא אמרינן כיון דאילו הי' אחר לא דחו דמטעם זה גם בדליכא אחר לא לידחו, - וכבר הקשו בזה, עי' בספר שו"ת ברית אברהם סי' א', אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר, והיינו דהנה במילה בצרעת אי אפשר לפרש דכוונת התורה דבמקום דאפשר לא אמרה תורה כלל דין דחיי', והיינו כיון דחזינן דרבתה תורה תורת דחיי' אעפ"י שיש בזה עשה ול"ת שלא נאמרה דחיי' זו בשום מקום, - ואילו הכא אמרה תורה מצות מילה וזה נלמד מהא דאמרה תורה ימול אפילו במקום בהרת, - ועיקר פירכת הש"ס הוא דלמ"ל קרא להתיר הא בלא"ה מותר ע"י אחר, ועל זה משני דקרא אתי בדליכא אחר, נמצא דאין זה שייכות להא דעשה דוחה ל"ת דעלמא, דהתם שפיר איכא למימר דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה כלל דין דחיי', ואפשר שגם דיעבד לא מהני, אמנם הכא כיון שע"כ רבתה תורה לימול אף במקום בהרת, ורק אין אנו יודעין על איזה אופן כיוונה תורה, ע"כ מוכרחין אנו לומר דכוונת התורה במקום דליכא אחר שיש בזה איסור, דאין לומר דכוונת התורה במקום דאיכא אחר דעל אופן זה לא בעינן קרא דבלא"ה מותר מטעם דאין כאן איסור, דהרי הוי דבר שאינו מתכוון ומותר. וע"כ דרבתה תורה להיתר במקום דאיכא איסורא, וזהו בדליכא אחר. - טז עוד יש לומר דבאמת גם באינו מתכוון אעפ"י שמותר, מ"מ לא נקרא זה אפשר לקיים שניהם, דע"כ הכוונה אפשר לקיים שניהם הוא באופן דליכא איסור כלל, - אבל דבר שאינו מתכוון אעפ"י שמותר, הביאור בזה שלא חייבה תורה על אינו מתכוון, אבל אין זה בגדר היתר, ביאור הדברים דבאיסור שבת ויו"ט דהאיסור אינו בהפעולה, רק בהפועל, ובעינן מלאכת מחשבת, בזה הוי דשא"מ היתר גמור, - משא"כ בשארי איסורים דהאיסור בהפעולה, אפשר דגם באינו מתכוון אעפ"י דאין בזה חיוב אבל עדיין איכא איסור, ולפי"ז הכא בקציצה דבהרת שאסרה תורה עצם הקציצה, להכי אף באינו מתכוון לא הוי רק פטור, אבל לא היתר, והא דתנן דדשא"מ בכלאים מותר לכתחילה כהא דמוכרי כסות, זהו מטעם דכל עיקרו של איסור ליתא באינו מתכוון להנאה, וביארנו בספרנו לזבחים, משא"כ בקציצה דבהרת דעצם הקציצה לא נאמרה לאיסור בשביל הנאה, רק לא חייבה תורה באינו מתכוון, אבל עכ"פ היתר גם כן ליתא, כיון שפעולת הקציצה רצון התורה לרחק, וא"כ לא נכנס זה בגדר אפשר לקיים שניהם, וע"כ הגמ' דפריך שם מהא דר"ל הוא רק בדרך דמיון בעלמא, והיינו דכמו שאנו רואים דאמרה תורה למעט באיסור אפילו במקום עשה שדוחה לל"ת א"כ ממילא מובן דבמילה בצרעת יעשה אחר ולא האב בכדי למעט מאיסור, ולעשות המצוה ע"י אחר דהוי דשא"מ שהוא באופן שלא חייבה עליו תורה, - ועל זה משני דכוונת התורה להתיר במקום דליכא אחר, וכמו שנתבאר. - יז ובזה יש ליישב מה שיש להקשות בסתירת הסוגיות, דבנזיר מ"א קאמר הש"ס אס"ד כי עביד במלקט ורהיטנא מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים את שניהם וכו' ומאי קושיא דלמא זקנו אתיא להתיר היכא דאין לו אלא תער, וע"כ דכיון דאסור אם יש לו מלקט ורהיטנו כן אסור אם אין לו מלקט ורהיטנו אלא תער, וזהו היפך הסוגיא דשבת וכבר הקשה בזה השאג"א בסי' צ"ו בעמדו על המחקר בעצם הסברא ולא הביא דברי הרבינו ירוחם והב"י, וכן הובא גם בספר ברית אברהם בסי' א], אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דשאני הא דנזיר מצורע שאין שם דין עשה דוחה ל"ת, וממילא ביכול לקיים שניהם ליתא כלל דין דחיי' וגם דיעבד, לא עשה מצוה, ולהכי לא מהני גם בליכא מלקט ורהיטנו, ובזה אתי שפיר גם סוגיא דנזיר נ"ח יעוי"ש, וכמו שנתבאר. יח והנה בעיקר הא דקאמר הש"ס בשבת דנקרא אפשר לקיים שניהם מטעם דאפשר באחר. שדי בה נרגא הגאון בספר ברית אברהם דהלא מה שייך בזה אפשר כיון דאם עביד אחר הוא לא יקיים המצוה, נראה דלא קשה דכיון דלגבי האב איכא איסור א"כ ממילא לא שייך הוא בהמצוה, ובאופן זה המצוה מוטלת לכתחילה על אחרים, איברא דאכתי תיקשה לשיטת הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דכתב דמצוה מיוחדת על האב למול את בנו, ולדבריו תיקשה מסוגיא זו היאך אמרה הסוגיא דליעבד על ידי אחר הא באחר יוגרע מצוה זו דהאב מצווה, וממילא אין כאן אפשר לקיים שניהם, ואדרבה תבוא עשה דהאב מצווה ותדחה הל"ת דצרעת, - ומצאתי בתבוא"ש סי' כ"ח שהשיג מזה על הש"ך יעוי"ש, אבל נראה דהנה זה ודאי דאם אין האב יכול לקיים המצוה בעצמו דאז ע"כ המצוה נעשית על ידי שליח.

ואין כאן ביטול עשה כלל, וכן אם האב אנוס אין כאן ביטול עשה, ולהכי סבר הש"ס דאם האב בא מטעם דחיי', חשבינן לי' כאנוס, ואינו יכול למול, וממילא המצוה צריכה להעשות ע"י אחר, ואין כאן גרעון מצוה לגבי האב, מטעם דחשבינן לי' כאנוס בשביל איסור הל"ת דקציצת הבהרת. יט בדרך אגב ראיתי להעיר מה שהביא ראי' שם בספר בר"א דלא אמרינן סברא זו דאפשר באחר מהא דיבמות דקאמרה הסוגיא דאם לא כתב רחמנא עלי' הו"א דאתי עשה דיבום ומדחה ל"ת דאחות אשה, ולא אמרינן דלייבם אח אחר דהרי הקרא מיירי דאיכא אחים, דהרי בקרא זה כתיב לצרור ונלמד מזה לצרת צרה, וכמו כן הקשה בהא דחייבי לאוין ביבמות כ' דאיתא שם ואם בעלו קנה, והא תצא מזה דאם יש עוד צרה שאינה חייבי לאוין לו דאז מדאורייתא לאו בת יבום היא מטעם דאפשר בשניי' יעוי"ש, לא קשה כלל דהרי עיקר מצות יבום תליא בחפץ ורצון, ואם אינו רוצה אין כאן מצוה דיבום כדכתיב ואם לא יחפוץ, וכמו"כ אם אינו רוצה בהשניי' אין שום מצוה בה, וא"כ אין זה שייכות לסוגיא דשבת דמצות מילה מוטלת על כל ישראל כשאין האב מל את בנו. כ הנה לכאורה יש להעיר מחולין ק"מ דאם לאו דרבתה תורה תשלח הו"א דיכול לקיים לטהרת מצורע, ולא אמרינן דהרי אפשר לקיים שניהם ע"י צפרים אחרים, וכמו שדייקו התוס' בשבועות ג', ובשלמא לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר דהכוונה באפן שאין לפניו צפרים אחרים, אבל לשיטת הב"י לא מהני זה [עי' שאג"א שם בסי' צ"ו], אבל נראה דכל עיקר הא דאפשר לקיים שניהם רק על ל"ת נאמרה, והיינו כמו שקאמרה הסוגיא ביבמות דבאמת ל"ת חמורה מעשה ורק חידוש התורה דעשה דוחה ל"ת, ולהכי לא נאמרה האי חידושא רק בל"ת, אבל לא בעשה דוחה עשה, עוד נראה דלפי מה שביארנו כל עיקר סברת הב"י דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה כלל דין דחיי', ולכן לא מהני גם בדיעבד אעפ"י שהוא לא אפשר עתה, אבל כל זה לא שייך בעשה נגד עשה, דפשיטא דמהני לענין דיעבד משום דלא שייך עתה מה אולמי'. והנה לכאורה יש להעיר מהא דכתבו התוספות בפסחים ע"ה בהא דקאמר הש"ס באש למעוטי אבר מעיקרו והקשו התוס' למ"ל קרא למעוטי הא מדאיצטרך לא תבערו שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול לשרפו באבר מעיקרו דאל"כ פשיטא דלא דחי' שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר ר"י דאיצטרך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דאעפ"י שאין דחי' ביש לפנינו אבר מעיקרו מ"מ יש דחיי' בשאין אבר מעיקרו לפנינו, וזהו לכאורה דלא כהב"י, וכבר העיר בזה השאג"א. - כא אבל נראה דזה לא דייקא, ואינו ענין להב"י, והוא דשפיר יש לומר דדין חדש הוא במיתת בי"ד, ואין זה ענין להא דעשה דוחה ל"ת, אלא רק אמרה תורה דבאופן זה דאין אבר מוכן דמותר לקיים דין שרפה גם בחלול שבת ובדאיכא אבר מוכן כיון שאין נחוץ לחילול שבת אין לחלל שבת בכדי, אבל אם יש צורך להוציא הפס"ד אמרה תורה לחלל שבת, ודין הוא במיתת בי"ד, ומטעם זה לא קשה גם מה שהקשה בספר בר"א היאך ס"ד לחלל השבת במכשירין אשר גם במצות מילה לא נותן שבת להדחות, דליתא דמה ענין זה לזה, הלא אם אמרה תורה שמיתת בי"ד דוחה שבת, הוי מכשירין כעצם המצוה, ומצותי בכך קרינן לה. כב והנה מד' התוס' פסחים פ"ה שהקשו היאך ס"ד לומר דשייך עשה דוחה ל"ת בשבירת עצם כיון דיכול לקיים שניהם ע"י גומרתא, לכאורה מאי קושיא הלא איכא נפק"מ בפסח שחל בשבת והוי לא אפשר, וע"כ דסברי התוס' כיון דאפשר ביו"ט לקיים שניהם, אז גם בשבת אין דין דחיי', וזהו כשיטת הב"י. כג ויש להביא ראי' לשיטת הב"י מפסחים ה' דיליף ר"ע דתשביתו הוא מעריו"ט משום דתשביתו הוא שרפה והבערה הוא אב מלאכה יעוי"ש, והנה אם אמרינן דתשביתו הוא ביו"ט עצמו א"כ ע"כ יש כרת גם כן על עבירה זו דלא השבית החמץ, והוא דכיון דעל זמן אחד אמרה תורה איסור אכילת חמץ ודין השבתה, וגם איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, וא"כ איתקש להדדי, וכמו שהקשה הרשב"א בתוס' פסחים ה' ד"ה דהא, וכתב הצל"ח דזה לא אפשר כיון דגם על חמץ ליכא כרת בי"ד, אבל אם אמרינן דתשביתו הוא על יו"ט א"כ שפיר מהני ההיקש לחייב כרת גם על ההשבתה, אבל לפי"ז תיקשה היאך אמר ר"ע דלא אפשר לומר דתשביתו הוא ביו"ט מטעם איסור הבערה שהיא אב מלאכה, ומדוע לא נימא דעשה שיש בה כרת יש בכחה להדחות עשה ול"ת דיו"ט, - וכן כתבו באמת התוס' זבחים ל"ג ד"ה לענין, וגם לא בעינן בעידנא, -- [איברא דיש להעיר מד' התוס' זבחים צ"ו ד"ה ואחד, אבל לפי דברי התוס' דלעיל קשה), וע"כ צריך לומר דהכא לא שייך עשה דוחה לל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, והיינו לפי מה שכתבו התוס' שם פסחים ה' ד"ה כל מלאכה דהקשו דהרי יכול ליהנות מהנחלים של החמץ, וממילא מותר לשרפו גם ביו"ט מטעם אוכל נפש, ותירצו דהקרא מיירי בכל ענין אפילו כשאינו צריך לגחלתו יעוי"ש, נמצא דבאופן שצריך לגחלים מותר בלא שום דחיי', להכי שוב לא שייך דחיי' גם כשאין צריך לגחלים, וזהו כשיטת הב"י, ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מערב יו"ט, דלשיטת רבינו ירוחם ממנפ"ש יכול לקיים עשה דתשביתו ביו"ט עצמו דאם צריך לגחלים בלא"ה מותר מטעם אוכ"נ, ואם אינו צריך לגחלים מותר מטעם עשה דיש בו כרת מדחה ל"ת ועשה דיו"ט, אבל יש לדחות דהתוס' סברי דאין עשה דכרת מדחה לל"ת ועשה, וע"כ צריך לומר כן, דאל"כ תיקשה לאידך תירוצא בתוס' שם שכתבו דאין היתר לגחלים, של חמץ, וא"כ תיקשה הא הכא איכא עשה שיש בו כרת וידחה לל"ת ועשה דיו"ט, וע"כ דסברי התוס' דאין עשה דוחה לל"ת ועשה אפילו שיש בו כרת, וכיון שזה מוכרח לתירוץ השני ממילא אפשר דגם בתירוץ קמא סברי התוס' כן. כד אמנם לשיטת התוס' זבחים ל"ג דעשה שיש בו כרת מדחה עשה ול"ת, קשה טובא היאך יליף ר"ע דתשביתו הוא מעריו"ט, והא איכא עשה שיש בו כרת, וע"כ צריך לומר דשיטה זו סוברת בהכרח כתירוץ ראשון שבתוס' דגחלים של חמץ מותר ביו"ט מטעם אוכל נפש, ולא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, וכשיטת הב"י, וכמו שנתבאר לעיל. כה אמנם יש לעיין טובא בסוגיא דביצה ח' ע"ב ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את ל"ת יעוי"ש, וקשה הא אפשר לקיים את שניהם בשיש לו עפר תיחוח, ובשלמא לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר דגם באופן זה דאין לו עתה עפר מוכן שייך עשה דוחה ל"ת, אבל לשיטת הב"י קשה, - וגם הסוגיא שמדחי אח"כ דהכא לא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דלא הוי בעידנא, או משום דיו"ט הוי עשה ול"ת, אבל הלא לא קאמרה הסוגיא מטעם אפשר לקיים שניהם, וע"כ מוכח מזה כשיטת הרבינו ירוחם, וצע"ג. כו והנה לפי מה שכתבנו לעיל דעיקר סברת הב"י, דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה דין דחיי' כלל, ונפק"מ לענין דיעבד, דאעפ"י שלאחרי עבירת הל"ת הוי לא אפשר, וממילא יש כאן דחיי' כיון דלאחר המעשה העבירת הל"ת שוב לא אפשר להנצל מהל"ח כיון שכבר עבר עלי' אבל סבר הב"י דבאופן זה לא נאמרה דחיי' כלל, וממילא הוי מצוה הבב"ע, הנה הכא בכיסוי הדם לא שייך זה, דהכא בדיעבד אם עבר על הל"ת וכיסה לא הוי מצוה הבב"ע, כיון דלא הוי המצוה ועבירה בשעה אחת דזה הכלל מסור בידינו דלא שייך מצוה הבב"ע רק באופן שהמצוה נעשית עם העבירה ממש בבת אחת, וכמו שמבואר בירושלמי שבת פרא"ד, ובפסחים פר' אלו דברים, והכא בכיסוי הדם אם עבר על העבירה ועשה מצוה שפיר דמי, וא"כ ע"כ אין שייך לומר דלא נאמרה המצוה באופן זה, כיון דאם עבר ועבר הוי מצוה מעליא, ולכן אם לאו הפירכא דפריך הש"ס דלא שייך עשה דוחה ל"ת הכא מטעם דלא הוי בעידנא אין כאן מקום לומר דלא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, דזה ליתא דהכא לא שייך אפשר לקיים שניהם, דכיון דלענין דיעבד עשה מצוה מטעם דלא הוי עתה אפשר לקיים שניהם, להכי כשאין לו עתה עפר תיחוח שפיר אמרינן עשה דוחה ל"ת מטעם דקרינן בזה לא אפשר דלא גרע זה מדיעבד, וכמו שכתבנו לעיל. כז והנה בהא דפריך בירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ח מדוע לא אכלו ישראל מצה מחדש מטעם עשה דוחה לא תעשה, אשר לכאורה לשיטת הב"י לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת, אפשר לומר דהירושלמי לשיטתו דחדש נאסר גם משל אשתקד בכניסתן לארץ, מטעם דנאסרה כל התבואה עד שיקרב העומר, ועד עתה לא קרב העומר, וכבר נחית לזה השאג"א בסי' צ"ו, וזה נכון. כח והנה מלשון הרמב"ם בפר"ג מציצית ה"ו משמע שסבר גם כן כדעת הב"י מדכתב וז"ל ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' בדין הוא שיהא מותר וכו' ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכו' יעוי"ש, ומלשון אין עושין כן משמע שבשום פעם אין עושין כן, והיינו אפילו בשאין לו מינו, ויתיישב בזה הא דכתב הרמב"ם בפר"ו מחו"מ ה"ז אין אדם יוצא י"ח במצה שהיא אסורה לו, והקשו מדוע לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת דהיינו באיסורים שאין בהם מיתה אלא ל"ת גרידא כמו טבל של מעשר עני, אבל אם סבר כשיטה זו דאם אפשר לקיים את שניהם דאז גם כשאין לו היתר אין כאן עשה דוחה לא תעשה אתי שפיר. - כט נמצא מבואר דדעת התוס' בהרבה מקומות כשיטת הב"י, ואפשר והדעת נוטה שכן הוא גם דעת הרמב"ם. - ל כתב המג"א באו"ח סי' תמ"ד סקי"א דאם הוא מוי"ו שעות ולמעלה דאינו יכול לבטל ולמול את בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה, ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו, משא"כ במילה, והשיג עליו באבן העוזר דהרי בהולך לשחוט את פסחו בודאי דינא דמתניתין גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו, וממילא ה"ה בהולך למול את בנו כיון דתנא דמתניתין כייל להו בחד דינא במשנה דפסחים מ"ט, וע"כ הטעם משום דעשה דתשביתו אינו עובר באם דעתו לבערו כמו"ש התוס' פסחים כ"ט עכת"ד, - והנה לכאורה דברי האבה"ע תמוהין טובא דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי אי אפשר לשחוט פסח, וחמץ בביתו דהא אסור לשחוט פסח על החמץ, וע"כ צריך לומר דכוונת האבה"ע דאתי עשה דפסח ודוחה ללאו דלא תשחט על חמץ, ואם בשביל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הנה בשביל העשה הרי יש עצה בע"מ לבער, וא"כ איכא כאן ל"ת לחודיא, ועשה דוחה לל"ת, - והנה בחידושי הצל"ח שם מביא ג"כ לסברא זו ביישוב אבה"ע, ודחי דהכא לא שייך עשה דוחה לל"ת דלא אמרינן כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דהמצוה שהתורה אמרה דהעשה דפסח לא יהי' על חמץ,- ואעפ"י דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער קודם שחיטה, מ"מ לדעתי לא שייך בדבר זה עצמו לומר עשה דוחה ל"ת שאין זה דומה לשאר מקומות דעשה דוחה ל"ת שלא נאמרה הל"ת על דבר זה עצמו רק שאירע שמזדמנים יחד העשה ולא תעשה עכת"ד, והוה בתוסר"ע שם במשנה מביא ג"כ לדברי הצל"ח, ומביא שם שהגאון טו"א בחידושיו לחגיגה ד' נחית לומר דגם באופן זה שייך עשה דוחה לא תעשה דהקשה דנימא דעשה דראיית פנים תדחה לל"ת דלא יראו פני ריקם, אף דהל"ת הוא באותו דבר עצמו יעוי"ש, אבל לפלא שלא נחתי הגאונים להאי דינא דהב"י עם הרבינו ירוחם דלהב"י דודאי דלא שייך כאן עשה דוחה ל"ת מטעם דכיון דאפשר לקיים שניהם בשעה שיש שהות לבער, ממילא שוב אין בזה דין עשה דוחה ל"ת, ואם מוכרחין אנחנו לומר לשיטת אה"ע מטעם עשה דוחה ל"ת ע"כ זה ניחא לדעת הרבינו ירוחם, אבל לשיטת הב"י, וכיון שהוכחנו דהרבה ראשונים אזלי כשיטת הב"י, לכן יותר להכריע בזה כשיטת המג"א. - לא והנה בעיקרא דמילתא מבואר להדיא בשאילתות פ' צו וז"ל כדתנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור, ואם לאו יבטל בלבו וכו' וה"מ כי מיבטיל מיקמי איסורא, אבל בתר איסורא וכו' אלא הדר ומבער דלא מיפגר מפסח דכתיב לא תשחט על חמץ וגו' יעוי"ש, מבואר מזה דמצות ביעור קודם, מטעם דא"א למשחט פסח בלא"ה, והרי מבואר דלא אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת, וע"כ משום דבאופן דאפשר לקיים שניהם, דאז לא אמרינן עשה דוחה ל"ת אף בשאין לו פנאי, וראי' מזה לשיטת הב"י, וממילא קם דינו של המג"א ג"כ, איברא אשר מרן הגאון רע"א שם במשנה מיישב דברי האבה"ע, כמבואר שם, אבל בעינן עשה דוחה ל"ת ע"כ מבואר שדעת השאילתות דאין כאן דין דחיי', וכמוש"נ. א אמר אביי והאי תנא דבר"י מפיק מאידך תנא דבר"י דתנא דבי ר"י בגד אין לי אלא בגד צמר מניין לרבות צמר גמלים וכו' והנה רש"י פירש דלענין נגעים מיירי, - והדבר תמוה הלא קיי"ל דאין טומאת נגעים אלא בצמר ופשתים בלבד, והוא קושיות התוס' אבל נראה דדרשא זו דתנא דבר"י היא דרשת הספרא בתו"כ פ' תזריע פרי"ג דמרבה שם גם שארי בגדים באופן שבאו עם הצמר ופשתים, וזה נתרבה מאו בבגד, והרמב"ם לא הביא התו"כ להלכה יען דלא סבר כתנא דבר"י זה אלא כאידך תנא דבר"י, אבל תנא דבר"י דמרבה שארי בגדים כוונתו לדרשא דתו"כ. ב והנה לענין ציצית ג"כ תליא בפלוגתא דתנא דבר"י, דמאן דדריש לרבות שארי מינין לטומאה מרבה גם לציצית ומאן דלא דריש לרבות לטומאה לא סבר גם בציצית לרבות שארי מינין, - וממילא הרמב"ם דפסק דלענין טומאה לא מרבה שארי מינין, ומה"ט פסק דאינו חייב בציצית אלא צמר ופשתים, והפוסקים דסברי דלענין ציצית מרבה שארי מינין דהיינו כל מין כנף ע"כ דרשי גם לענין טומאה לרבות שארי מינין, - והנה הפוסקים דפסקו לענין ציצית דכל המינין חייבין, וחתרו הפוסקים מדוע פסקו כרבא ולא כר"נ, - עי' בתוס' ד"ה ור"נ ובהרא"ש בה' ציצית, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דכיון דסתם ספרא סבר לרבות שארי בגדים לענין טומאה, ממילא דרשינן כן גם לענין. ציצית. - ג אמנם אם נפרש כן כוונת רש"י דכוונתו לדרשת התו"כ, א"כ מניין לנו לרבות בציצית כל המינין,, מכח האי דתנא דבר"י דמרבה שארי מינין לענין טומאת נגעים וקשה הא התם לא רבתה תורה רק בתערובות צו"פ, וכוונת רבא דהכנף מין כנף מרבה שארי מינין גם כשהן לבדן, וצ"ע, ואפשר לומר דהכא בציצית ג"כ איכא התחברות לצו"פ והיינו כמו שנפרש לקמן דהתנא דבר"י לא סבר כרבא בדרשא דהכנף מין כנף, וממילא אינו חייב בציצית רק צו"פ, ורק סבר דרבתה תורה שארי בגדים היינו גם כן עם צו"פ והיינו דמחויב להטיל ציצית של צו"פ לאיזה מין שהוא יטיל או ציצית של פשתן או של צמר. - ד והנה התוס' מפרשין דמרבה לטומאת שרצים, ויש להעיר היאך הדין לענין ציצית בשארי מינין שאינן בני קבלת טומאה אם יש בהו חיוב ציצית, והיינו אם אמרינן כתנא דבר"י גם לענין ציצית, א"כ מסתברא דאין לרבות יותר, וממילא שארי מינין שאינן בני מקבלי טומאה אינן בחיוב ציצית, והיינו הבגדים הנעשים מעופות שאינם מקבלים טומאה כדמוכח ממשנה דכלים פרי"ז מי"ד, וכן כתב הרמב"ם פר"א דכלים ה"ד, ועי' במל"מ, - ופשיטא שה"ה אם עשה בגד מהנוצות של עוף דאינו מקבל טומאה, היאך הדין אם עשה מהנוצות של עוף בגד אם חייב בציצית, והנה לרבא דאמר הכנף מין כנף מסתברא דגם הבא מן העופות בכלל זה, וגם הפוסקים דסברי כוותי' סתמוהו, וע"כ דכוונתם על כל המינים, ולכאורה תמוה דכיון דכל עיקר הא דרבא הוא מטעם תנא דבר"י, א"כ מניין לרבות יותר ממה שחשב התנא דבר"י ואדרבה אית לן לומר מדלא הוי הני הבא מן העופות בכלל הכתוב בגד לטומאה א"כ מניין לנו לומר דישנם בכלל בגד האמור בציצית. ה אמנם הרמב"ם דסבר דאינו חייב בציצית מה"ת רק צו"פ ולא דריש הכנף מין כנף, ולא סבר כתנא דבר"י דמרבה שארי מינין, וא"כ לא סבר גם כן דהבא מן העוף מקבל טומאה, ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם בפר"א דכלים ה"ד וז"ל יראה לי שהכלים העשוים מעור העוף אין מקבלין טומאה כמו עצמותיו יעוי"ש, ולכאורה מדוע כתב בלשון יראה לי הלא מבואר במשמעות המשנה, וכמו שכתב המל"מ, אבל לפי האמור אתי שפיר דבאמת לתנא דבר"י דמרבה שארי מינין יש לומר דגם עופות בכלל, אבל הרמב"ם לשיטתו לפי מה שפסק בציצית ע"כ דלא סבר כתנא דבר"י דמרבה שארי מינין, - ועל זה אמר ויראה לי, היינו שמפרש גם כן כפירוש התוס' הכא דמיירי בשרצים, ולפירוש זה מוכח דפליגי תנאי בזה, ולהכי כתב יראה לי. ו ובזה שפירשנו יש לבאר הסוגיא דנדה כ"ג דאיתא שם למיפרך מה לאדם שכן מטמא והקשה בתוספות הרא"ש ותימא בהמה תוכיח דלא מטמאה מחיים וכו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לבהמה שכן מטמאה לאחר מיתה וכו' ותימא ונילף מעוף טהור, וי"ל מה לעוף טמא שכן מטמא בביהבל"ע, וקשה נילף מעוף טמא, וי"ל מה לעוף טמא שכן עושין ממנו דבר המקבל טומאה כגון מהעצמות או מהעורות וכו' יעוי"ש, ודברי הרא"ש תמוה טובא הלא קיי"ל בחולין כ"ה דכלים הבא מעצמות העוף אין מקבלין טומאה, וכן מבואר להלכה ברמב"ם פר"א דכלים, וגם העורות מעופות אין מקבלין טומאה, הרמב"ם, וכמו שנתבאר לעיל, ובעיקר הקושיא יש לומר כמו שכתבנו דלתנא דבר"י מרבה כל מינו בגדים אפילו בשנעשה מן העופות, וביותר אתי שפיר שם בסוגיא דמיירי לר' ישמעאל, והנה אפשר דעיקר הכוונה בהרא"ש על עורות ועצמות לאו דוקא משום דעצמות לכו"ע נתמעט, אבל עורות שפיר מקבלי טומאה לתנא דבר"י. - ז עוד נראה לבאר דברי כוונת תוס' הרא"ש באופן אחר, והוא, ע"ד מה שכתב דכלי הנעשית מעצמות של עוף טמא מקבלת טומאה, כוונתו על כנף העזניה, דמבואר בכלים פרי"ז מ"ד דכלים הנעשים מכנף של העזניה מקבלים טומאה, והכוונה דכיון דיש עכ"פ עוף אחד ממין טמא שעצמותיו טמאים ומקבלים טומאה הכלים הנעשים ממנה. וא"כ יש עכ"פ חומר במין טמא אף שהוא במין אחד. - אבל אפשר לומר דטומאה זו מדרבנן הוא, וכמו שכתב הרע"ב ברטנורא במשנה, אבל הר"ש בפירושו להמשנה משמע דס"ל שהוא מדאורייתא, וגם בדברי הרמב"ם בפיה"מ נראה שמסתפק בזה. ובעיקר הדבר מה שיש להסתפק בזה, הוא מפני שעיקר הא דרבתה תורה עצמות לטומאה מהא דכתיב וכל מעשה עזים, ויש לפרש בזה בשני אופנים, או שדומה לעזים בסוג, או שדומה לעזים בתמונה, בסוג כיצד, שהוא הולך כמוהו, בתמונה כיצד, היינו תמונת העצם בגידולו ובחזקו, וראוי לכלים, והרמב"ם שם מכריע דבעינן דומה בסוג, וא"כ משמע שדעתו דהוי דאורייתא, ואעפ"י שכתב בפ"א מכלים ה"ב וקרוב בעינן לומר שטומאתן מד"ס, אפשר דמספקא לי' להרמב"ם בזה, או שקורא ד"ס מה שאינו מפורש בהדיא, וכידוע שימתו, וא"כ אפשר לומר שזהו ג"כ דעת תוספות והרא"ש:

ח וע"ד העור שכתב התוס' הרא"ש דיש טומאה לעורות, אשר תמוה טובא הלא בזה לכו"ע אין טומאה, נראה דכוונת הרא"ש לענין טומאת נגעים, דבזה לא ממועט רק עורות חית הים כמבואר במשנה פרי"א דגנעים, מטעם דבעינן מין גדל בארץ וישנו בכלל זה גם עורות של עופות טמאים ג"כ, וכן מבואר ברמב"ם פר"א דכלים, וזהו כוונת הרא"ש דישנו חומר בעוף טמא לענין טומאה, מה דליתא בחית הים, ואין לומר הלא מצינו זה החומרא גם בחית הים לענין אם חברו במין הגדל בארץ, - דליתא משני טעמים, א) או מטעם דסבר הרא"ש כהר"י מסמפונט, דסבר דגם ע"י חיבור טהורים. - ב) או די"ל דעכ"פ יש חומר בעוף טמא מטעם שטמא טומאת עצמו. ט והנה ביסוד הזה שכתבנו, יש ליישב הא דהקשה המל"מ פר"א דכלים מדוע לא כתב הרמב"ם דהכלים של עור העוף המה ג"כ מהכלים המצילין מטו"מ, והיינו דכיון שישנו בטומאת נגעים, וכל שישנו בטומאה אינו בתורת מציל מטומאה, - ואף שיש מקום לומר דבעינן ראוי לקבל טומאה זו עצמה, דהיינו טומאת מת, - ובאמת פליגי בזה ראשונים, וכבר ביארנו בארוכה בזה הענין בתשובה במקו"א, אמנם דעת הרמב"ם ע"כ דגם בראוי לקבל טומאה אחרת ג"כ אינו מציל, והוא מהא דמצינו חבית שניקבה וסתמוה שמרים כו' והובא בב"ק ק"ה, ושם אגף חצי' כו' ומפרש בזה הרמב"ם דמיירי לענין צמ"פ כמבואר בפכ"ב מטו"מ ה"ח וז"ל חבית המוקפת צמ"פ שניקבה מצדה וסתמוה שמרים וכו' אגף חצי הנקב וסתם חצי הנקב כו' וזהו כמו שפירש הרשב"א בפר' המצניע כמבואר בכס"מ, והנה באמת יש לפרש באופן אחר וכמו שמפרשים בשיט"מ שם, - דהיינו שהניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו, והוקפה מפיה שהי' בפנים בצמ"פ, אותה הגפה עושה לה כלי להיותה מצלת בצמ"פ וכו' ואעפ"י שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלת כו' יעוי"ש ומדחזינן דלא מפרש הרמב"ם כפירוש זה דמיירי ג"כ לענין צמ"פ, ע"כ סבר הרמב"ם דכיון דהוי ראוי לקבלת טומאה לכן אינו מציל בצמ"פ, - וא"כ י"ל דהו"ה לענין טומאת נגעים אם ראוי לטומאת נגעים אינו מציל בצמ"פ, והנה יש לחלק דשאני התם דראוי לקבלת טומאת זו עצמה, היינו טומאת מת, אם נכנס החבית כולו לבית, אמנם מסתבר שאין לחלק ביניהם, אלא אם רק ראוי לקבלת איזו טומאה אין כלי זו מצלת בתורת צמ"פ. י ונראה ראי' לדברי הרמב"ם מהתוספתא שהוא מקור הדין, והוא תוספתא כלים ב"ק פר"ז דחשיב שם עצמות העוף, ולא חשיב עור העוף, וע"כ הטעם משום דעור העוף הוא ממקבלי טומאה, וע"כ דהכוונה לטומאת נגעים, ומזה קשה טובא להשיט"מ ב"ק שם דמפרשי דגם דבר הראוי לקבל טומאה, אם אינו מקבל טומאה שעה זו מציל בצמ"פ, - והלא תיקשה לפי"ז מהתוספתא מדוע לא חשיב העור העוף דמציל בצמ"פ, וק"ו הוא דמה התם שראוי לקבל טומאה זו עצמה, אם הכניס החבית כולו לבית, ומ"מ מצלת בצמ"פ באופן שפי הנקב לחוץ, א"כ כש"כ בעור העוף שאין בו טומאה זו כלל, רק טומאת נגעים אם יתנגע, פשיטא שמצלת בצמ"פ, וצ"ע. יא ואפשר לומר בסברת הראשונים בשיט"מ שם דסברי דכיון דמבואר בשבת ק"ח דיש נקבים בעור העוף אף אחרי העיבוד, ואעפ"י שהדיו עוברת עליהן, אמנם אפשר דמים דצלילי טובא יש בהנקבים כשיעור כונס משקה, ובאופן זה אינו מציל בצמ"פ, ואפי' אם בכל נקב אינו ככונס משקה, מ"מ לא עדיפא ממטלית של בגד דאינו מציל בצמ"פ, וכמבואר בפ"י מ"ד דכלים. יב ואין לתמוה מדוע לא כתב הרמב"ם בהדיא דעורות של עופות טמאים מטמאים בטומאת נגעים, נראה דשייר, דהלא שייר ג"כ עור האדם דע"כ מסתבר הדבר דגם עור האדם ישנו בכלל זה דטומאת נגעים, מפני שהוא ג"כ ממין הגדל בארץ, והוי דומיא דבגד, וכמו כן אין לתמוה מדוע לא חשיב הרמב"ם עור העוף בפרי"ג מטו"צ ה"ה שכתב שם חיבר להם מין הגדל בארץ אפילו חוט וכו' או עורו של בהמה וחיה המעובדין, ולא חשיב עור העוף, משום דבלא"ה יש לדייק בדברי הרמב"ם ולהקשות מרישא לסיפא, דברישא נקט עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, - דמשמע מזה דעורות עופות מטמאין בנגעים, ובסיפא לענין חיבר מן הגדל בארץ חשיב בהמה וחיה, ומשמע דעור העוף אינו בכלל הזה, וא"כ תיקשה מרישא לסיפא, אמנם דברי הרמב"ם לקוחים מהספרא פ' תזריע פרי"ג וגם שם איתא בלשון זה, ושם ג"כ תמוה דתיקשה מרישא לסיפא. - יג ונראה דשני מיני עורות יש בתורה לטומאת נגעים, א) עור האמור בהדיא, ב) עור הנלמד מבגד, דהיינו שכתבה תורה עורה דומיא דבגד, וזהו ע"כ עוד מן העור, וא"כ גרוע ממנו מסתם עור האמור בתורה, - והנה ע"כ לא הוי כוונת התורה לרבות מהא דדרשא בדומיא דבגד, דזה עור בהמה וחיה, דע"כ על זה לא צריך קרא לרבות, דהלא זהו עור ממש, דכתיב בהדיא בקרא, וע"כ הא דילפינן מריבוי הכתוב עור דומיא דבגד, היינו עור ממין הגרוע, ולא נכלל זה בסתם עור, ורבתה אותו תורה מהדומיא דעור דומיא דבגד, ומזה למדו רבותינו ז"ל דע"כ כוונת התורה לכל מין העור הגדל בארץ, וזהו ע"כ עור האדם ועור העוף, - ואף על פי שהם עור גרוע, אבל אח"כ כשרבתה תורה לדון חיבור לעורות שבים מהא דכתיב או בעור, א"כ ע"כ מסתברא דדוקא בגד ועור ממין היפה עושים מעשה התחברות, דהיינו דזהו בהמסתברא, וזהו כוונת הספרא, וזהו דמדייק הרמב"ם בדבריו, וכתב עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, דמשמע מזה דעורות העופות מטמאין בנגעים, ולענין חיבר כתב הרמב"ם חיבר להן מן הגדל בארץ וכו' או עור בהמה וחיה, ולא כתב עוף, משום דלענין דין התחברות, בעינן עור האמור בהדיא בתורה, וזהו עכ"פ עור ממש ממין היפה, עכ"פ ביארנו דלשיטת הרמב"ם עור העוף מטמא בנגעים, ואתי שפיר דברי תוס' הרא"ש בנדה שם, דע"כ סבר ג"כ כשיטה זו, וכמוש"נ. יד והנה בעיקר הדבר לענין ציצית, נראה דדרשת רבא דדריש הכנף מין כנף, הוא ענין אחר מדרשת תנא דבר"י, והיינו דהכנף מרבה יותר, - והא דהסוגיא מסמיך זה אתנא דבר"י, הוא משום זה דבא רק לאפוקי מאידך תנא דבר"י דסבר דאין במשמעות בגד רק צו"פ, דאז לא מצינן למידרש מהכנף מין כנף, אבל כד חזינן דבגד אין במשמעו צו"פ ותו לא, ממילא הדרשא דהכנף מין כנף לרבות כל המינין הוא דאתא, וממילא מתרבי אף דברים שאינן במקבלי טומאה, ונראה שזהו גם כן כוונת התוס' ד"ה הכנף שכתבו וז"ל דאי לאו האי טעמא לא מפיק לי' מהכנף מין כנף, נמצא לפי"ז להפוסקים דפסקו כרבא כל המינים חייבין בציצית מן התורה. טו וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת דהתנא דבר"י דמרבה שאר בגדים לטומאה, ומ"מ לא סבר לענין ציצית לרבות שארי בגדים, והוא מדפריך בשבת כ"ז ע"ב אמר רב אחא ברי' דרבא לרב אשי לתנא דבר"י מ"ש לענין טומאה דמרבי שאר בגדים, דכתיב או בגד, הכי נמי לימא לרבות שארי בגדים מאשר תכסה בה וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דשתי דרשות נינהו הא דציצית והא דטומאה, ובהא דציצית הוא רק פלוגתא דאמוראי דהיינו רב נחמן ורבא, - והפוסקים שהכריעו כרבא מטעם שהוא בתרא, ע"כ סברי דכל המינים נתרבו לחיוב ציצית, וסעד גדול לשיטתם מדברי התוספתא פר"ו דמנחות דתניא שם דמצוה לאקדומי לבן לתכלת, וביארנו לעיל דזהו כשיטת רבא דדריש הכנף מין כנף, - דמטעם זה יש ג"כ מצות הקדמה ללבן, וכמו שפירש"י מטעם שכן הי' רוב הבגדים, וכמו שפירשנו לעיל בסוגיא, לכן יש ליתן הכרעה גדולה לשיטת הפוסקים דכל המינים חייבים בציצית מה"ת, וכמוש"נ. מז ובהיותי בזה עלתה לי להסתפק היאך הדין אם הבגד נעשה משער או מנוצה של בהמה וחיה טמאה, אם יש בזה משום בפיך, מין המותר בפיך, כמו בכל המצות שבתורה, או"ד דשאני הכא דהתורה רבתה מהכנף מין כנף יהי' מאיזה מין שיהי', ולכאורה אפשר לומר דכיון דהמצוה היא בהחוטין, וממילא אין נפק"מ בבגד, אבל עדיין יש לעיין למ"ד כלי קופסא חייבין ג"כ בציצית, נמצא דהבגד הוא מחלק מהמצוה, ואת"ל דאין בזה משום מותר בפיך בבגד, היאך הדין בהחוטין דקיי"ל דמינן פוטרין, אם הם מדבר טמא, אם צריך לזה התנאי דמותר בפיך, לכאורה יש לדון מבגד של משי דנקטו הפוסקים לחיוב, אעפ"י שאין זה ממותר בפיך דיוצא מתולעת, וצ"ע. - יז ונראה דכל עיקר הכלל דמותר בפיך לא נאמר רק במצוה כזו שמתקיימת מן בע"ח דוקא, אבל מצוה שאינה בחיוב מן בע"ח, אז אין קפידא גם אם בא מבע"ח טמא, וכן מבואר בסוגיא דשבת כ"ח דכל עיקר הדין דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, והיינו דין דמותר בפיך, אבל כל זה דוקא במקום עור, או דומה לזה מדברים מבע"ח, משא"כ אם לא נאמרה ההלכה שתיעשה המצוה מבע"ח או מהיוצא בהן, לא בעינן מותר בפיך. - יח והנה גבי שופר דעת הר"ן בפר"ג דר"ה והובא ברמ"א סי' תקפ"ו דשופר מבהמה טמאה פסול, ומבואר בר"ן שם הטעם מפני שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד יעוי"ש, ואח"כ דחה הר"ן שם דלאו ראי' היא משום דמשכן גופי' לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים יעוי"ש, ודבריו תמוהין דמה לנו ללמוד מהא דלא הוכשרו למלאכת שמים, הלא מבואר שם דילפינן מהיקשא דהוקשה כל התורה לתפילין, וכמו שבעינן בתפילין מותר בפיך, כן ע"כ בעינן בכל המצות שדומה לתפילין, דהיינו הבאות בחיוב מבע"ח שתהי' מן המותר בפיך, ושופר שדינו בחיוב מבע"ח דינו ג"כ כעור, ופשיטא שבעינן מן המותר בפיך, אבל שארי מצות שאין מצותן מבע"ח דוקא, כשרים גם מדברים שאינם מותר בפיך. יט ועל דברי הר"ן בר"ה תמהני מדוע כתב דדעתו דשופר של בהמה טמאה פסול משום דשופר הוי מלאכת שמים מטעם דכיון דלזכרון אתי וכלפנים דמי, הלא בלא"ה כיון דהקפידה תורה על שופר הבא מן בע"ח דוקא, וא"כ ממילא בעינן מן המותר בפיך, ואפשר דכוונתו אפילו להני תנאי דלא סברי ההיקש של דלתפילין, כמבואר לקמן, כמו ר"מ ור"י, אבל עכ"פ יש לפסול מטעם דהוא למלאכת שמים, אבל דוחק להעמיס כן בכוונתו, וא"כ דברי הר"ן צ"ע. כ ובזה יבואר לנו שפיר הא דתניא לעיל ל"ד ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים וכו' יעוי"ש, ולכאורה הא אבנים לא הוי מותר בפיך, עי' רש"י מגילה כ"ב, אבל טרם ששמענו דבעינן עור דוקא אז אין קפידא גם אם כותב על דברים שאינם מותרים בפיך, וממילא הי' כשר גם על עור בהמה ממאה, אבל אח"כ כשיש לימוד דבעינן ספר דוקא שהוא עור, ממילא בעינן דוקא עור בהמה כשרה. כא ובזה אתי שפיר הא דאיתא בסוכה כ"ג בעשה פיל דופן לסוכה דכשר לר"מ ור"י, - ודוחק לומר שהוא מפני דלא סברי היקשא דהוקשה כה"ת לתפילין, אעפ"י שיש משמעות הסוגיא דלא ס"ל האי היקשא, עי' בפנ"י, עי' בנוב"ת סי ג' שעמד בזה, והיינו מדלא נחתו לזה בסוגיא דסוכה, וגם שמן קיק המבואר בשבת פר"ב הוא שמן עוף טמא כמבואר בחולין ס"ג דאיתא קאת זו קיק לפי גירסת הערוך והוא טמא, וע"כ מבואר דבכ"מ דלא הקפידה תורה שתיעשה המצוה מבע"ח או מהיוצא מהן לא בעינן מן המותר בפיך, וכמוש"נ. א דף מ ת"ר סדין בציצית וכו' לפי שאין בקיאין, מבואר בסוגיא זו דאסרו חכמים ללבוש סדין שהוא פשתן בציצית של צמר אפילו עם תכלת משום גזירה, ויש לעיין אם אין לו ציצית של מינו דהיינו של פשתן אם מותר ללבוש הסדין בלא ציצית, והנה לכאורה אפשר לומר דהכוונה שלא ילבוש כלל דסדין, והוא מהא דהקשה רש"י כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה, ותירץ הא אותיבנא ביבמות ומשני שם שב ואל תעשה שאני, יעוי"ש, והביאור שוא"ת היינו שאינו לובש הטלית, דאם הוא לובש הטלית בלא ציצית א"כ הרי יש כאן עקירה ממש שעושה איסור לבישה לבגד בלא ציצית, וכן יש להוכיח מדברי התוס' ביבמות צ' ע"ב דהקשו, שם דסדין בציצית הכי הוי שוא"ת הא כיסה א"ע בטלית דב"ח ואין בו ציצית והוי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ועל תעשה הוא יעוי"ש, מבואר מדברי התוס' שיש איסור ללבוש טלית דבת חיובא בלא ציצית, דאל"כ מה שייך להקשות דהוי קום ועשה, כיון שמותר ללבוש טלית גם בלא ציצית. ב אמנם המרדכי בה' ציצית כתב וז"ל גרסינן בפר' הקומץ התם בכרמלית דרבנן הוא אומר הר"ש מדרוש שאם נפסק חוט של טלית בשבת שאסור ללבשו שאם לובשו עובר בעשה דיש וכו' וחשיב ר"י דליתא כדמוכח בשמעתין דאע"ג דאיפסק בכרמלית דרבנן לא הוי שרי משום כ"ה דלא דחינן אלא לאו דלא תסור, לכן נראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כו' ולא אמר הכתוב לא תלבש בגד בלא ציצית כו' ותדע דאטו במזוזה יאסר לכנוס לבית שאין בו מזוזה עכ"ל, מבואר מזה דדעת הר"י במרדכי דמותר ללבוש טלית בת חיובא בלא ציצית, וכדברי המרדכי ושיטתו נראה שכן הוא גם דעת הרבינו יונה בריש ברכות שמפרש הסוגיא הא דשוא"ת שאמרו בציצית הכוונה דלהכי לא הוי עקירה בידים משום דליכא איסור ללבוש טלית בלא ציצית יעוי"ש, הרי מבואר דדעת הרבינו יונה כדעת הר"י שבמרדכי. - ג ונראה להוכיח כשיטתם של הר"י והרבינו יונה מסוגיא דלעיל ל"ז ע"ב, והוא דקאמר שם נפק"מ בין ר' ישמעאל לרבנן לענין סדין בציצית. דלרבנן דסברי מצוה אחת הן אי חסר ציצית אחד ליכא מצוה והוו להו אינך כלאים, ולר' ישמעאל דאמר ארבע מצות הן לא הוי כלאים, מטעם דהשלש שנשארו שלש מצות הן יעוי"ש, ובפירש"י והנה מבואר מזה דלר' ישמעאל מותר ללבוש טלית אף אי חסר למנין ארבעה, וקשה הא איכא ביטול עשה בלבישה, הרי מוכח מזה דבשביל ביטול עשה אין איסור בלבישה, ואין לומר דשאני שם דאיכא עכ"פ מצוה בהשלשה ציצית, דליתא דמה יועיל קיום המצוה אם איכא איסור, ומזה מוכח דליכא איסור לבישה במקום דאיכא ביטול עשה. ד ולכאורה יש להעיר מהא דריש ביצה דמי שאין לו עפר מוכן אסור לשחוט ביו"ט, והיינו בשביל ביטול עשה דכיסוי הדם, דשאני התם דמבטל העשה לגמרי דכיון דאין לו עפר לכסות, א"כ ביטל מצות כיסוי מעוף זה, משא"כ בטלית של ציצית דאעפ"י שאינו מקיים עתה מצוה זו דציצית, אבל לא נתבטל ממצוה, דבכל שעה שיזדמן לו ציצית יטילם בבגד. - ה והנה בספר עונג יו"ט סי' א' מקשה מסוגיא דלעיל ל"ז דפריך שם מאי בינייהו בין ר' ישמעאל לרבנן, ולא קאמר נפק"מ בשאין לו כל הארבעה ציצית, דלרבנן מותר ללבוש בלא ציצית, ולר' ישמעאל מחויב להטיל לציצית כפי מה שיש, ומזה מוכיח דאסור ללבוש טלית בלא ציצית, ממילא גם לר' ישמעאל אסור בשביל ביטול מצוה אחת דציצית, עכת"ד, אבל לפלא דהלא ע"כ זהו שמשני רב יוסף סדין בציצית איכא בינייהו, והיינו דלר' ישמעאל איכא מצוה דציצית נם בפחות משלשה וגם מותר בכלאים. ו עוד שם מה שרוצה לומר דבפחות מארבעה ציצית איכא איסור דלא תגרע, דלפי"ז היאך יפרנס סוגיא זו הא דמשני רב יוסף סדין בציצית א"ב, הרי מבואר דגם בפחות מארבעה ציצית מקיים מצוה ודוחה גם לאו דכלאים, ואם אסור בלבישה מטעם איסור לא תגרע, אין זה בגד הראוי ללבישה ופשיטא שאין דוחה כלאים, דלא גרע מבגד הנעשה לזקן לכבודו דפטור מציצית, מטעם דאין זה בגד ללבישה, ומכ"ש במקום שיש איסור לבישה, וע"כ מוכח דמסוגיא זו ראי' לדברי המרדכי והרבינו יונה, וכמו שנתבאר. א גמרא כיון דאפשר במנין, הנה לעיל ל"ט ע"ד מסקנת הגמ' דחוטי פשתן פוטרין אף בשל צמר, וע"כ דלא סבר להא דר"ל דכיון דאפשר במינו אסור בשאינו מינו, וכן כתב הרמב"ן ביבמות פר"ק דשמואל פליג על ר"ל, - אבל התוס' פירשו דשמואל מיירי בהדי תכלת משום דבלא"ה אירא כלאים משום תכלת, אבל בלא תכלת סברי כו"ע כר"ל דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת יעוי"ש, ולפי"ז ע"כ סוגיא זו פליגי אדינא דשמואל דלא סבר גזירה זו דקלא אילן, אח"כ כתבו התוס' א"נ מדאורייתא שריא ורבנן הוא דגזרו דכיון דאפשר לקיים שניהם יעוי"ש, ביאור דבריהם דשמואל סבר ג"כ סוגיא זו דגזירה, ושמואל מיירי מדין דאורייתא ושריא בהדי תכלת להטיל פשתן בצמר, ולפי דבריהם שמואל ג"כ סבר דבלא תכלת אסור מדאורייתא להטיל פשתן בצמר מטעם דאפשר לקיים שניהם, -- ובהדי תכלת מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן גזירה משום קלא אילן, וכתבנו זאת לאפוקי מהאומרים דכוונת התוס' דכל עיקר דינא דר"ל הוא דין דרבנן, וכמו שפירש בספר עונג יו"ט סי' א' יעוי"ש, -- ומטעם זה מקשה שם מכמה סוגות דמוכח שהוא דין דאורייתא, אבל זה ליתא דע"כ כוונת התוס' כמו שכתבנו, והדבר ברור שגם כוונת הרמב"ם בפר"ג מציצית כן שהאי דינא דאפשר לקיים שניהם אין אומרים עשה דוחה ל"ת הוא מן התורה, וכמו שכתב הכס"מ, וגם הכס"מ לא זכר מדברי התוס' שהוא מדרבנן, והיינו ג"כ שפירש כוונת התוס' כמו שכתבנו, ולית מאן דאמר שכל עיקר האי דינא הוא מדרבנן. ב אמנם הרמב"ם ע"כ לא סבר כהתוס' מדלא הביא האי דינא דשמואל כלל, אלא אדרבה פסק להדיא דלא יטיל כלאים במקום דאפשר במינו, וע"כ דסבר הרמב"ם דשמואל לא סבר כר"ל, וזהו כשיטת הרמב"ן הובא בחידושי הרשב"א ליבמות. ג והנה ראיתי בעונג יו"ט שם שכתב שדינא דשמואל הוא מטעם אחר, והוא דשמואל סבר כלי קופסא חייב בציצית מטעם דהוי חובת מנא, ובמנא לא שייך איסור כלאים, וע"כ הא דבעינן דעשה ידחה ל"ת הוא מטעם דבעינן ראוי ללבישה דאל"כ פטור מציצית דומיא דבגד שנעשה לזקן לכבודו, וממילא לא הוי זה אלא בגדר תנאי להמצוה, וע"כ הכוונה דהתורה התירה כלאים בציצית בגדר היתר, - ולהכי אף דאפשר במינו מותר, אבל הרמב"ם דפסק דציצית חובת גברא ממילא כל עיקרה של מצוה הוא בגדר דחיי' עשה דוחה ל"ת, ואסור במקום דאפשר לקיים במינו, עכת"ד, אבל לדעתי אין זה נכון, דע"כ תמיד איכא גם חובת הגוף בשעה שהוא לבוש, ועל מצוה זו ע"כ בעינן לדחיי', נמצא דאיסור כלאים בציצית איכא בשתים, א) בכדי למלא את התנאי דלבישה בשביל חובת מנא, ב) עצם הלבישה בשביל עצמו, - והביאור בזה דלא יצוייר תנאי דלבישה בשביל חובת מנא בלא חובת גברא, דתמיד כשהוא לובש איכא חובת גברא, ולזה בעינן דחיי', ולזה ע"כ גם שמואל מודה, וממילא אם סבר דבמקום דאפשר לקיים שניהם אין דין דחיי' א"כ היאך מתיר חוטי פשתן בשל צמר, ועוד בעיקר מילתא בחוטי פשתן בשל צמר דבתחילה בעי הגמ' אם מותר ע"כ הכוונה אם נאמרה המצוה דציצית בזה, נמצא דע"כ אם לא הוי מצוה דציצית בחוטי פשתן בשל צמר, ע"כ ליתא למצוה זו גם בכלי קופסא, וא"כ אין להביא ראי' מכלי קופסא להתיר גם בכלי לבישה, כיון דיש מקום לומר דליתא כלל למצוה זו באופן זה, ומטעם זה לא תלי הסוגיא דין זה בדין כלי קופסא, וא"כ ממילא אין להוכיח היתר מכח זה, לכן נראה דהצדק עם הרמב"ן דכתב דשמואל לא סבר האי דינא דבאפשר לקיים שניהם אין דין דחיי', וע"כ כן מפרש גם הרמב"ם, - ומטעם זה השמיט דינא דשמואל, והוא מטעם דלא סבר כוותי', וכמוש"נ, ד והנה דעת הרמב"ם לפי מה שמבואר בכס"מ דאפילו במקום דאיכא תכלת בהבגד מ"מ לא יטיל בו חוטי לבן של צמר בפשתן, והוא נ"כ מטעם דאפשר לקיים במינו דהיינו פשתן, ולכאורה יש להבין מאי נפק"מ עתה אם יטיל לבן של צמר או של פשתן כיון דעתה הבגד מורכב משניהם מפשתן ומצמר דהיינו דהבגד הוא מפשתן והתכלת הוא מצמר, ודוחק לומר באזלינן בתר בגד, דהלא אם הבגד הוא עיקר, כמו כן יש לנו לומר דהתכלת עתה העיקר, והנה מרן הכס"מ עמד בזה, וכתב דלמעוטי באיסורא עדיף, יעוי"ש, אבל תמוה מה שייך למעוטי באיסורי, הלא עתה כל הבגד הוא כלאים, ועוד דגם אם יטיל לבן של פשתן איכא ריבוי באיסור, ומה לי אם יטיל צמר או פשתן, לכן נראה כמו"ש הכס"מ בפירוש השני דהרמב"ם מיירי בלא תכלת. א עמוד ב הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, ויש לעיין אם גם הרביעית נפסלת, ומקום הספק דיש לפרש דכיון דרק שלש נעשו בפסול דהיינו טרם שנתחייב הבגד בציצית והם פסולים, אבל הרביעית שבאה בבגד לאחר שנתחייב הבגד נעשה בהכשר וא"כ הרביעית כשרה, או"ד דכיון דבאה הרביעית בשעה שהפסולים בבגד הרי"ז כאילו באה בפסול. ב והנה הרמב"ם כתב וז"ל וכן המטיל לבעלת שלש ואח"כ השלימה לארבע והטיל לרביעית כולה פסולה שנאמר תעשה ולא מן העשוי יעוי"ש, הרי מדייק וכתב כולה פסולה וע"כ כוונתו שגם הרביעית פסולה, וע"כ הטעם דכיון דבא בהשלמה לפסולים נעשה גם הוא פסול. ג והנה באמת יש לדייק מניין לרבינו לחדש זה דהלא אפשר דעיקר הדין לפסול השלש, וע"כ צריך לומר דאם הכוונה לפסול השלש, א"כ למה נקט כלל הא דהשלים לארבע, וע"כ דלהורות בא לפסול גם הרביעי, וכן פירש הרבינו גרשום בפירוש בסוגיא. - ד שם השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי, - ופירש"י דבשביל איסור בל תוסיף לא נחשב למעשה, וממילא כי פסק לקמאי הרי זה נחשב לעשי' עבור עשיי' דבתראי, ובמסקנא תליא במחשבתו דאם לא בא להוסיף, ממילא אין כאן איסור בל תוסיף. וממילא הוי עשי' דבתראי מעשה, ויש בזה משום תעשה ולא מן העשוי יעוי"ש, הנה יוצא מזה דלענין בל תוסיף בעינן כוונה, אבל אפשר דהכוונה דאם לבטולי מכוון א"כ אין כאן כוונה דמוסיף, כיון דכוונתו רק לשיעור המצוה, ולזה נחתו התוס' ד"ה ממאי, - ויותר נכון כפי פירוש השיט"מ דכוונת הסוגיא דכוונתו לבטל, וגם לפסוק הראשונית טרם שילבשנו, ולא יעבור כלל בבל תוסיף, - והא דלא נחתו לזה התוס' אפשר דרצו לפרש גם למ"ד ציצית חובת טלית. ה והנה עכ"פ יוצא מסוגיט זו דיש איסור בל תוסיף בהוספה ציצית על ציצית, ולפי"ז יש איסור בל תוסיף גם בשנוטל שני אתרוגים או שני לולבים, וביותר אם מכוון למצוה, - ומזה סיוע להרמב"ם בפר"ז מלולב ה"ז דאם הוסיף פסול, - וכתב שם הראב"ד בהשגה לא שמעתי מעולם פסול בזה, יעוי"ש, וכוונתו דדוקא בהוספת מין אחר הוי פסול, ולא בהוספה ממין זה עצמו, ומרן מגיה לא פסל יעוי"ש, אבל תמוה טובא הא מבואר בהדיא הכא בסוגיא בהטיל למוטלת שההוספה הוא ממין זה עצמו ואם מכוון להוסיף יש בל תוסיף, והנה אפשר לומר דגם הראב"ד מודה באיסור בל תוסיף, אבל כוונתו להשיג על הפסול, לומר דלא נפסל בשביל האיסור בל תוסיף, והנה גם הכא בסוגיא אפשר לומר דאם לא יפסיק לקמאי, אלא ילבוש הטלית כמו שהוא בכפולים מקיים מצות ציצית אעפ"י שעובר בל"ת, ועיקר הדין ליפסול לבתראי כשיפסוק לקמאי וכמו שפירש"י, - והנה באמת כן הוא דעת הראב"ד בפר"א מה' ציצית, והוי בזה הראב"ד לשיטתו, אמנם הרמב"ם שם כתב להדיא דבשביל איסור בל תוסיף נעשה פסול, ולא מפרש כפירש"י, וע"כ מפרש הגמ' השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי שהוא בלשון בתמיה, והנה לפי"ז מבואר שדעת הרמב"ם דאיסור בל תוסיף גורם פסול, וא"כ ע"כ צריך להיות הגירסא שם ברמב"ם דאם הוסיף פסול, והוי בזה הרמב"ם לשיטתו, וא"כ דברי מר"ן צע"ג. ו אבל בזה שכתב הראב"ד שם בה' סוכה להשיג שגם איסורא לא שמע בהוספת באותן מין עצמו, תמוה טובא מסוגיא זו, דהרי שמענו דיש איסור בל תוסיף בהטיל למוטלת, נם מצינו בעירובין צ"ז במניח ב' זונות תפילין דעובר בבל תוסיף, - ומ"ש נוטל שני לולבים מהא דהטיל למוטלת שיש ציציות כפולים. ז ואפשר לומר דכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם במה שכתב דאם הוסיף מין אחד איכא בל תוסיף, והיינו אעפ"י שאין בההוספה שיעור מצוה שלימה מפני שלא הוסיף רק מין אחד דהיינו שנטל שני אתרוגים או שני לולבים, אבל מודה הראב"ד בשנטל ד' מינים כפולים שהוא שיעור מצוה, וזה דמיא להטיל למוטלת, ולשני זוגי תפילין, ומצאתי בספר דברי חיים ה' לולב שנחית לפרש כן בדברי הראב"ד, והנה לפי"ז תצא חדתא בהא דהטיל למוטלת דלא הוי איסור בל תוסיף רק אם הטיל ארבעה ציצית, אבל בשהטיל בה רק אחד או שתים שאין בזה שיעור מצוה אין כאן בל תוסיף, וחידוש דין הוא, איברא דרש"י פירש שהי' לה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים יעוי"ש, משמע שאם לא הטיל רק אחד או שתים אין כאן בל תוסיף. ח אמנם נראה להוכיח מסוגיא דע"כ איכא בל תוסיף גם בפחות משיעור, והוא מהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי ופירש"י דבשביל איסור בל תוסיף לא נחשב מעשה קמייתא למעשה, ואם אמרינן דאין איסור בל תוסיף בפחות משיעור מצוה, א"כ בשלש ציצית הראשונות ליכא בל תוסיף, וא"כ הוי המעשה מעשה גמור, ויש בזה משום תעשה ולא מן העשוי בפסול, - ודוחק לומר דמיירי דעשאן בבת אחת, ועוד דאם אינו בזה אח"ז אפילו בב"א אינו, וע"כ מוכח דגם בפחות מכשיעור יש איסור בל תוסיף, וראי' זו מוכחת בין לפירש"י ובין לפירוש הרמב"ם, ועוד דע"כ הראב"ד מפרש כפירש"י, וע"כ מוכח בזה דגם בפחות מהשיעור יש איסור בל תוסיף, ודברי הראב"ד צע"ג. ט ונראה בכוונת הראב"ד שם בה' לולב דשאני מצות דנטילת המינים דלקיחה אחת אמרה תורה, ולא יצוייר עוד לקיחה אחרי הלקיחה שלקח, וממילא גם כשנוטל מינים כפולים לא שייך לקיחה פעמים, והיינו דכמו שלא יצוייר לקיחה אחרי לקיחה, כן לא יצוייר שתי לקוחות בלקיחה אחת, וכשנוטל שני לולבים, ע"כ אין כאן תפיסת יד יותר מלולב אחד, ואעפ"י שמכוון הוא לשתים, אבל לא יתכן זאת כיון שלא יצוייר בזה ענין לקיחה שהוא עיקר המצוה, משא"כ תפילין שהמצוה נמשכת כל היום כולו, ולא תופסק המצוה, וממילא נכון לומר דיש קיום מצוה בשתי זוגות תפילין כמו בזוג אחת, והיינו דכיון דיש קיום המצוה תמיד, ולא שייך לומר שכבר עשה המצוה, לכן יש תפיסה גם בכפול, וכמו כן בהא דהטיל למוטלת, ובבירור שיטת הרמב"ם בענין זה ביארנו לעיל בריש פרקין.

י שם ומי אמרינן תעולמ"ה והאמר ר"ז הטיל למוטלת כשרה וכו' וקשה לשיטת ר"י הלבן הובא בהג"א בפר"ק דסוכה לענין עשה סוכה בתוך הבית תחת התקרה, ואח"כ הסיר התקרה דדעת הרבינו ברוך מריגנשבורג דפסולה מטעם תעשה ולא מן העשוי, ודעת הר"י הלבן דכשרה מטעם דלא שייך תעולמ"ה אלא היכא דהפסול הוא בגוף הסוכה וכו' אבל הכא דגוף הסכך בכשרות הי' כשר, אלא שהתקרה גורמת לו וכו' יעוי"ש, מבואר דעתו דכל היכא שהפסול הוא מחמת דבר אחר, ולא מגופו לא שייך בזה תעולמ"ה, דלפי"ז קשה טובא מאי פריך מהא דהטיל למוטלת על הדין דהטיל לבעלת שלש, הלא יש לחלק דשאני הטיל לבעלת שלש דהפסול הוא בגופו, דהיינו שהפסול הוא בבגד עצמו, משא"ר בהטיל למוטלת שהפסול הוא מחמת דבר אחר. - ולא גרע זה מעושה סוכה תחת תקרת ביתו, שאין הפסול בהסכך, וה"נ אין הפסול בהציצית בעצמותן אלא פסול מחמת דבר אחר, שיש ציצית בלעדן, ובזה לא שייך פסול תעולמ"ה, וצע"ג. יא והנה התוס' בד"ה בב"ת כתבו וז"ל דכיון דעביד איסורא לא חשיב עשיי', ובשעת קציצת הראשונים זו היא עשייתה, ולא דמי לההיא דפר"ק דסוכה דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן וצ"ע עכ"ל, ולכאורה יש לחלק בפשיטות דהנה הכא כיון דאיכא איסורא דבל תוסיף וממילא לא נחשב העשיי' לכלום, ומטעם זה הפסיקה לקמאי הוי התחלת המעשה, ונקרא עשיי' מעליא, משא"כ התם בסכך עצם העשיי' דהיינו הסיכוך נחשב למעשה מעליא כיון דאין שם איסור דאמו אמרה תורה איסור לסכך במחובר, דהלא מה שייך לומר איסור הלא מותר לו לאדם לעשות גם בית, אלא הכוונה דאין זה סכך האמור בתורה להיות יוצאין בו מצות סוכה, אבל עכ"פ אין כאן ביטול להמעשה הסיכוך, וממילא לא שייך שוב לומר דהקציצה יכשירן, כיון דהמעשה קמייתא לא נתבטלה, וצ"ע. יב שם אמר רב מתנא אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה וכו' ומסקנא מאי טלית פטורה הטיל למוטלת, מבואר מזה דסבר שמואל דע"כ הפסיקה דאח"כ מכשרתן. והנה לרב פפא דמסיק בסוגיא דבל תוסיף ליכא מטעם דלמא לבטולי קא מכוון, וממילא יש כאן פסול תעולמ"ה רק הפסיקה מכשרתן, דהרי דוחק לומר דכוונת שמואל באופן שדעתו להוסיף דוקא, וא"כ ע"כ סבר שמואל דהפסיקה הוי עשיי' להכשר, - ותמוה טובא מדוע בציצית בתלאן ואח"כ פסקן סבר שמואל שם בסוכה דהפסיקה אינה מכשרת את החוטין ופסולין מטעם תעולמ"ה, וקשיא דשמואל אדשמואל, וצריך עיון. - יג והנה לשיטת הרמב"ם אתי שפיר דלפי מסקנת רב פפא אמרינן דהאי גברא לבטולי מכוון, ולא לאוסופי, וממילא אין כאן פסול בלא"ה, וממילא זהו גם סברת שמואל דמכשיר, ואין זה ענין להא דתלאן ואח"כ פסקן דאמר שמואל שם בסוכה, ומזה ראי' לפירשו של הרמב"ם, ופסקו בהלכה, אבל לפירש"י ועוד פוסקים תיקשה דשמואל אדשמואל, כמו שכתבנו לעיל. יד ונראה דע"כ דעת רש"י כשיטת הר"י הלבן דלא שייך פסול תעולמ"ה בדבר שהחסרון הוא בדבר אחר, וממילא שמואל דמכשיר בהטיל למוטלת הוא מטעם דלא שייך בזה תעולמ"ה כיון שאין הפסול בגופו, משא"כ בתלאן ואח"כ פסקן שהפסול הוא בגופו, ושפיר קם פסקו של ר"י הלבן. והוא מכח המסקנה מהא דשמואל בבדי שלא תיקשה משמואל אדשמואל, וכמוש"נ. טו דף מא אלא מאי פטורה הטיל למוטלת וכו' והביאור בזה דאמר שמואל ואין בה משום כלאים, היינו דאעפ"י שרק חדא כשרה, מ"מ לענין כלאים לגמרי אישתרי, וכמו שפירש"י, ונקרא טלית פטורה משום הני קמאי דלית בהו מצות ציצית, ומ"מ אין בה משום כלאים דעכ"פ יש היתר כלאים בבגד זה, [ומזה יש להעיר על הכס"מ בפר"א מציצית הי"א]. טז והנה ראיתי להעיר בדברי הרמב"ם שכתב בפר"א מציצית הט"ו וז"ל הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, משמע דדוקא אם חתך הראשונה נתכשרו בתראי, ולא כשהן ביחד, וקשה דלפי"ז היאך יתפרש בגמ' הא דאמר שמואל וכן לענין כלאים, דממנפ"ש אם שניהם בטלית אין כאן מצות ציצית, ואם חתך קמאי אין כאן כלאים מלבד עצם המצוה דציצית ופשיטא שאין בזה משום כלאים כבעלמא בכל מצוה דציצית בהדי תכלת וא"כ היאך יתפרש דברי שמואל שא' תכלת אין בה משום כלאים, ודוחק לומר דהחידוש בבתראי אעפ"י שבאו בטלית בשעה שלא נצרכו, דליתא דע"כ כיון שביטל להקמאי הרי הם כדליתא דמיא. יז לכן נראה בכוונת הרמב"ם דבאמת יש קיום מצוה דציצית גם בששניהם בטלית, וגם אין בזה משום כלאים גם כן, וכמו שמבואר בסוגיא, והא דמצריך הרמב"ם לחתוך הקמאי הוא מטעם אחר, דכיון דדעת הרמב"ם דאיסור בל תוסיף מביא פסול להציצית כמו שכתב שם בסיפא דהלכה זו, - ורק עיקר ההכשר הוא באופן שיש ביטול לקמאי, אמנם אם ילבשם כמו שהם בציצית כפולים א"כ רוצה הוא בהכפולים, ויש כאן בבל תוסיף, וממילא נפסלו הציצית, וממילא יש גם כן כלאים שלא במקום מצוה, ולא מהני הביטול באופן שחוזר ומקיים, וכמו שמצינו גבי גט דחוזר ומגרש גם לאחר שביטלו, וא"כ ה"נ כשלובשן בכפולים יש כאן חוזר ונעור, ואעפ"י שדעת הרמב"ם בפר"ו מגירושין דאינו חוזר ומגרש בגט שביטלו, שאני גט דכיון שנפסק ממנו כח כריתות שוב לא חוזר, ולא יכול עתה לעשותו גט מטעם דחסר עתה הכתיבה לשמה, משא"כ בציצית דלא בעינן תלי' לשמה כמו שכתב שם בפר"א מציצית הי"ב, דאם תלאן שלא לשמה כשרות, ולהכי בעינן שיחתוך מקודם הראשונות, ויאל"כ יש חשש בל תוסיף, - אבל אם אנו יודעים בבירור שעומד הוא בביטולו גם עתה כגון שהוא בשעת שאינו יכול לחתוך במו בשבת וכדומה דאז הציציות כשרות כמו שהוא ואין בזה משום כלאים, וכמוש"נ. יח כתבו התוס' שם ד"ה תכלת דמדקאמר הש"ס אפילו בטלית פטורה דגם בלילה אעפ"י שאין בה מצות ציצת מ"מ אין בה איסור לבישת, משום דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית, - ומסקנא שם בתוס' דכלאים שרי בין בלילה בין לאשה יעוי"ש, - ביאור דבריהם דלגבי ציצית לא הוי איסור כלאים כלל, וכאילו לא נאמרה בזה איסור כלאים, וממילא במקום שיש ציצית אין כלאים, - ולפי"ז הא דכתבו התוס' דמותר כלאים גם לאשה בציצית, אעפ"י שאין אשה בכלל מצות ציצית, - אמנם ע"כ הכוונה שהטלית הוא מאיש שהוא בר חיובא, וממילא הכלאים בזה הבגד הותרה, וכיון שנעשה היתר הותרה גם לאשה, ותצא מזה דבבגד של אשה שאינה בת חיובא בציצית ולגבי דידה לא הותרה כלאים אסורה בלבישה, וע"כ כוונת התוס' לאשה בבגד של איש, וכן מבואר בשיט"מ שם במקומו. - יט ובזה נראה לבאר דברי הרשב"א במקו"א והוא לעיל ל"ז ע"ב דפריך שם מאי בינייהו וכו' והקשה מרוע לא אמרינן דלר' ישמעאל דאמר ארבעתן ארבע מצות דאם אין לו ד' ציציות דיש מצוה גם במה שיש לו, וכתב דלר' ישמעאל גם כן לא קיים מצות ציצית אם אין בטלית ד' ציציות, וסבר גם כן דארבעתן מעכבות זו את זו אלא קאמר ר' ישמעאל דהם ד' מצות לומר דכשיקיימם קיים ד' מצות, ולת"ק כשמקיים לא קיים אלא מצוה אחת, ולכך בעי מ"ב, ולכך קאמר הש"ס סדין בציצית א"ב, דלגבי האי מהני האי דהוי ד' מצות, ואי נפיק בב' ציציות בסדין לא לקי משום כלאים, דהואיל דכל אחת מצוה בפני עצמה היא לכשהיו שם ד', השתא נמי דליכא אלא ב' מ"מ כל חדא מצוה היא ולא לקי עכת"ד יעוי"ש, ויש להבין דהלא לכאורה ממנפ"ש אם אין קיום מצוה בפחות מארבעה ציציות, א"כ ע"כ יש כאן איסור כלאים. כ ונראה בסברת הרשב"א דסבר ג"כ כשיטת התוס' הכא דלגמרי התיר הכתוב כלאים במצות ציצית, והיינו דבמקום דשייך מצוה דציצית ליכא איסור כלאים, והיינו אף במקום שאין קיום מצוה בפועל, אם רק הטלית בת חיובא היא דהיינו שהיא בגד של איש, וזה נקרא ג"כ מצות ציצית, וממילא לר' ישמעאל דסבר דכל ציצית הוי מצוה בפני עצמה, ואעפ"י שאינו עתה בקיום מפני שחסר להבגד המספר של ארבעה, אבל לא גרע זה מלילה שג"כ אין קיום ציצית בלילה, או באשה שלבשה בגד של איש, שאין בה איסור כלאים, כן נמי לר' ישמעאל דסבר דכל חדא היא מצוה בפני עצמה הותר אצלה כלאים, והנפק"מ בין ר' ישמעאל לרבנן, דלרבנן דליכא שום מצוה אם אין ארבעתן בטלית, נמצא דלא נקרא שם ציצית עד לבסוף וממילא לא הותר עדיין איסור כלאים, אבל לר' ישמעאל בכל חדא וחדא הותר כלאים, וממילא ליכא איסור כלאים אף בפחות מארבעה, והרי"ז כמו שלובש בשעה שאינו בקיום מצוה, - ומוכח מזה דע"כ שיטת הרשב"א כשיטת הר"ת והתוס' וכמו שנתבאר. כא כתב הרמב"ם בפר"ג מציצית ה"ט וז"ל נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, כתב הראב"ד ז"ל דוקא בציצית שאין בה כלאים יעוי"ש, ודברי הראב"ד ברורים דכיון שפטורים הם מהמצוה, ממילא לא הותר אצלם כלאים, וכתב הכס"מ שכן גם דעת הרמב"ם ולא הוצרך לכתבו מטעם הפשיטות, - והנה לפי מה שביארנו בשיטת התוס' והרשב"א דבטלית של בר חיובא, ובא, גם אשה מותרת בכלאים יש לפרש דברי הרמב"ם דכוונתו שרצו העבדים והנשים להתעטף בטלית של איש שהוא בר חיובא דבזה שרי גם בכלאים, ומטעם זה לא נחית הרמב"ם לדייק דדוקא בלא כלאים, כיון דמשכחת גם בכלאים באופן שהטלית הוא מבר חיובא. - כב ונראה הכרח לפרש דכוונת הרמב"ם אפילו באופן שיש כלאים, והוא מדפסק הרמב"ם שם דטומטום ואנדוגינוס חייבין בציצית מספק. -- ואם נפרש דכוונתו בלא כלאים דוקא, נמצא דאין בהם תכלת מפני איסור כלאים, א"כ היאך יקיימו מצות ציצית אף במינן אם לא יצוייר בהו מצות תכלת, דאעפ"י דקיי"ל דתכלת אינו מעכב את הלבן, אבל עכ"פ ראוי לתכלת בעינן, והגאון בש"א בסי' ל"א מוכיח דזה מעכב, - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דמותרים גם בכלאים בספיקא, וע"כ הטעם בזה דע"כ הותר כלאים בציצית לגמרי, וממילא אם מחויבין בציצית מספק גם תכלת בכלל זה,] ותמהני שלא נחית לזה בש"א מהא דטו"א], ועכ"פ מבואר דדעת הרמב"ם דכלאים לגמרי הותר, ממילא נכון הדבר דגם בעבד ואשה כוונתו שמותרין להתעטף בטלית של ציצית גם בכלאים. כג ו וביותר לשיטת מהר"י אבוה"ב הובא בכס"מ שפירש בהא דכתב הרמב"ם שם בפר"ג ה"ח דמותר לאדם ללבוש ציצית בלילה וכו' פירש אפילו בכלאים בזמן שהי' תכלת, דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה מותר עכ"ל, נמצא דמפרש שיטת הרמב"ם דמתיר בגד זה אפילו שלא בשעת קיום מצוה, וא"כ שפיר אפשר לומר שדעתו להתיר בגד זה אפילו לנשים ועבדים, והיינו בכלאים, ולהכי מיסתם סתים הרמב"ם. כד איברא דמרן הכס"מ השיג עליו מהא דכתב הרמב"ם לעיל בה"ז כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי, וא"כ מבואר שדעתו דטלית שיש בו כלאים אסור בלילה וכו' יעוי"ש, והנה לולא דמסתפינא ממרן הוי פרישנא כוונת הרמב"ם בהא דקאמר שמא יתכסה בה, היינו שמא יעשה בגד זה לכיסוי דלילה דהיינו שמייחדו לכסות לילה כמו שהוא בציציותיו, ובזה מדויק שכתב שמא יתכסה בה בלילה, ולא כתב בפשיטות שמא יהי' לבוש בו בלילה, והלשון יתכסה מורה שיעשנו כיסוי ללילה, וזהו כסות לילה ממש, וראי' לדברינו דהרי לא כתב הרמב"ם למעט כסות לילה שהיא הלכה פסוקה בסוגיא מ"ג, וע"כ הכוונה הכא להורות לנו על כסות לילה שפטור, ויש לחוש בסדין בציצית שמא ייחדנו אח"כ כמו שהוא להיות כסות לילה, - והא דלא קאמר בפשוט גזירה משום כסות לילה כלשון הש"ס וכמו שמדייק נם מרן שם, אפשר לומר דלרבותא נקט דאפילו אם מתחילה הי' של יום, ואח"כ עשאו אותו להתכסות בלילה ג"כ פטור מציצית ונפקע ממנו חיובו. כה והנה לפי"ז גם הרמב"ם מפרש כסות לילה היינו בגד של לילה, וכמו שפירש רש"י, וכן פירש גם הסמ"ג במ"ע כ"ו, והא דכתב הרמב"ם שם בטעמו של דבר מפני שנאמר וראיתם אותו בשעת ראי', דלכאורה משמע מזה דלא משגיחין על הבגד כלל רק על הזמן, אפשר לפרש דכוונתו גם כן דבעינן ייחודו של בגד ללבישה, שהוא בשעת ראי' שהוא ביום דוקא, - וזהו למעוטי בגד המיוחד ללבישה דלילה. - כו אמנם בהגהות מיימוניות משמע דמפרש דברי הרמב"ם כדברי מרן, והיינו דהעיקר תלוי בזמן, דכסות יום בלילה פטור, וכסות לילה ביום חייב, כמבואר שם באות ז'. - כז אמנם נראה לומר מטעם אחר, ובאופן זה יש לפרש גם בטלית של עצמן גם כן ואין בזה משום כלאים אם רק באו בקיום מצוה דציצית כאשר יבואר, והוא דכוונת הרמב"ם גם בכלאים מותרים, והיינו דבמקום מצות ציצית, אין איסור כלאים אצלם, בלא"ה, והוא דהנה הקשו התוס' ביבמות ד"ה דכתיב מדוע לא נדרוש סמוכין להתיר נשים באיסור כלאים, לומר דכל שישנו בעשה דגדילים ישנו בלא תלבש שעטנז וכו' יעוי"ש, ולכאורה דבריהם תמוהים הלא יש היקש המחייבן דהיינו מה שהוקשו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, כמבואר בב"ק ט"ו, וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' דכיון דכל עיקר אזהרה דכלאים לגבי ציצית נאמרה אית לן לומר דבזה לא הוקשו נשים לאנשים כיון דגם אצל אנשים חיוב כלאים שלהם הסיבה לזה חיוב ציצית, ועל זה תירצו התוס' שם דשמא יש איזה לימוד לחייב נשים בכלאים, - והנה כל זה שייך בכלאים דעלמא, אבל כלאים שהוא במצוה דציצית, בזה גם אנשים לא נתחייבו, לכן אין סברא לחייב נשים יותר מאנשים, וממילא אין שם איסור כלאים. ומטעם זה לא כתב הרמב"ם בנשים ועבדים התנאי שלא יהיו בכלאים, וכן גם בטומטום ואנדרוגינוס לא כתב שלא תהי' כלאים. כח שם בתוס' כתבו בשם הר"ת דבגדי כהונה ג"כ אישתראי לכהנים כלאים גם שלא בשעת עבודה יעוי"ש, והנה גם בזה פליגי הרמב"ם והראב"ד בפר"ח מכלי המקדש הי"ב, דדעת הרמב"ם דדוקא בשעה עבודה מותרים הכהנים בכלאים, ודעת הראב"ד דכל היום מותרין, - וכן מבואר פלוגתא זו גם בפר"י מכלאים יעוי"ש, - והנה הר"ת הביא ראי' לדבריו מתוספתא, - וכמו שמבואר זה הכא בתוספות, ובתוסי"ש יומא ס"ט, איברא דמהתוספתא מוכח כן, דכל היום מותר, מדקתני בין לשרת בין שלא לשרת פטור, וזהו שלא כהרמב"ם דמחייב מלקות שלא בשעת עבודה, אבל אפשר לומר ולפרש דכוונת התנא על כהן גדול שבו מדבר, דדוקא במדינה חייב, אבל במקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור, הכוונה דבזה שאני הכהן גדול מכהן הדיוט, דגבי כהנים הדיוטים היתה העבודה מתחלקת, ואסור ליכנס לעבודה אם אין המשמר שלו, משא"כ כהן גדול דיכול לעבוד בכל עת ובכל שעה שירצה כמו שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת, לכן תמיד נקרא אצלו שעת עבודה. כט כתבו שם התוס' וצ"ע אם לילה דומה למדינה דחייב, ביאור הדברים דאפשר דבעינן עכ"פ זמן עבודה ושעה הראוי לעבודה, אבל לילה שאינו ראוי לעבודה אפשר דחייב משום כלאים, ואח"כ כתבו דנראה טפי דחייב מדאורייתא יעוי"ש, ונראה להכריע הספק מדברי המד"ר פ' חקת אות י"א קח את אהרן והפשט וכו' ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם, והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג המ' וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דע"כ הא דתנן בכהן גדול שיצא בבגדיו חוץ למדינה דחייב היינו חיוב דאורייתא, ל והנה אם נחליט גם בדעת הראב"ד דמתיר כלאים בבגדי כהונה כל היום אפילו שלא לצורך, אבל עכ"פ בעינן שעה מוכשרת לעבודה, וזהו דוקא ביום, אבל לא בלילה, וא"כ הוא הדין אנשים שאינם בסוג עבודה כמו בע"מ פשיטא דחייב משום כלאים, ולפי"ז יש ליישב הא דהקשו בסתירת דברי הראב"ד דבבגדי כהונה פסק דאין בזה משום כלאים אפילו שלא בשעת עבודה, ואילו בה' ציצית פסק דבנשים ועבדים מותרים בציצית דוקא בלא כלאים, ודייקו מזה דשיטת הראב"ד דדוקא במקום מצות ציצית מותר בכלאים, ולא במקום שאין קיום המצוה, וכמו שהקשה בזה בספר ש"א סי' ל', ועוד אחרונים, - ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דע"כ כוונת הראב"ד בבגדי כהונה גם בשעה דשייכה עכ"פ עבודה והוא ביום דוקא ולא בלילה, נמצא דסבר הראב"ד דאעפ"י שלא בעינן עבודה ממש בפועל, אבל עכ"פ ראוי לעבודה בזמן עבודה בעינן, אבל בזמן שחסר גם התנאי דראוי לעבודה וזמן עבודה מודה גם הראב"ד דיש איסור כלאים, וכמו כן סבר גם בציצית דלא התירה תורה אלא בשעה שראוי להמצוה, ומי שראוי להמצוה לאפוקי נשים ועבדים, וכמוש"נ. - ובעיקר דברי הראב"ד מבואר אצלינו בספרנו נזר הקודש לזבחים ט"ז. א דף מב אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בעכו"ם שהיא פסולה וכו', והנה כן פסק הרמב"ם בפר"א מציצית הי"ב, ופסק דבישראל שלא בכוונה כשרה, והיינו נתינת החוטין, וכתב מרן דלמד זה מדאיצטרך למעט עכו"ם מכלל דבישראל שלא בכוונה כשרה, דאל"כ תיפ"ל דחסר לשמה יעוי"ש, ויש לעיין מסוגיא דסוכה י"א דאיתא שם רב עמרם חסידא רמא תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן וכו' אמר רב מפסקן והן כשרין, וכתבו התוס' שם בד"ה פסיקתן זו היא עשייתן דזה גרע מעשאן מן הקוצין ומן הגרדום דלעיל דפסול רב וכו' משום דבעינן תלי' לשמה יעוי"ש, נמצא דתיקשה דרב אדרב, דמהכא מוכח מדברי רב דלא בעינן לשמה, ומהתם מוכח דסבר דבעינן לשמה, - הנה לכאורה גם בלא דברי הרמב"ם תיקשה דרב אדרב, אבל יש מקום ליישב זה עפ"י שיטת הרא"ש דמכשיר בטווייה דבעינן לכו"ע לשמה בישראל עומד על גביו, והיינו אעפ"י דלכו"ע בעינן טווי' לשמה, אמנם זה נחשב לשמה כשישראל עומד על גביו, וישראל מצווהו שיעשה לשמה דאמרינן דהנכרי עושה ע"ד ישראל, וכן מבואר בשו"ע סי' י"א ס"ב, א"כ אפשר לומר דהכא בנתינה דהחוטין בא למעט באופן שנכרי נתן החוטין להבגד וישראל עומד ע"ג דהוי לשמה, ומ"מ ממועט עכו"ם, ולא תיקשה דרב אדרב, אבל לפי"ז לא נלמד מזה דלא בעינן לשמה, אבל הרמב"ם דלמד מזה דלא בעינן לשמה, א"כ ע"כ אינו מפרש כן, וביותר דהרמב"ם לא סבר כהרא"ש בזה, כמבואר, וא"כ תיקשה דרב אדרב. ב ונראה דהרמב"ם יפרש הא דעשאן מן הקוצין ומן הגרדום דפסולין הוא מטעם אחר כאשר יבואר, דהנה כתב הרמב"ם שם בהי"א וז"ל אין עושין לא מן הצמר הנאחז בקוצין כשהצאן רובצין ביניהן, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, - וכתב מרן שם וז"ל בד"ה חוטי הציצית וכו' בפר' התכלת ובסוכה י"א אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין פסולה, ומה שאמר ולא מן שיורי שתי וכו' הוא פירש מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה ומה שאמר ולא משיורי שתי ר"י הוא פירש מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין, ונראה דכל הני משום ביזוי מצוה עכ"ל, ויש לעיין מדוע לא הביא הרמב"ם רק הני פסולין ומדוע לא הביא אופן שעשאן מן הקוצין לפירש רש"י ותוס' דהיינו שנתקו בשתי וקושרין אותו ותולין ראשיהן בבגד לאחר שנארג, וכן נמי אופן הפירוש מן הנימין שפירשו ותוס' טלית שעשה בה אימרא במחט וראשי חוטין התפורין תלוין בה, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דכל הני כשרין הן, והיינו משום דלא בעינן תלי' לשמה, והוכחה לזה בכדי שלא תיקשה דרב אדרב, ולהכי פירש הרמב"ם דברי רב דלא בא לפסול רק הני דאיכא בהו ביזוי מצוה, ומיושבים פסקי הרמב"ם לנכון עם ביאור דברי מרן, וכמוש"נ. ג עמוד ב בעינן טווי' לשמה כתנאי, והקשו התוס' דלמא שאני ציצית דכתיב קרא גדילים תעשה לך ובפ"ק דסוכה דריש לך לשם חובך, והנה הי' נראה ליישב דבשביל הקרא הוי אמרינן דאתליי' בבגד קאי שתהי' לשמה, ולא על המעשים הראשונים שהוא רק בגדר הזמנה כמו טווי', אבל כל זה אתי שפיר אם אמרינן דבעינן תלי' לשמה, וזהו כשיטת רב לפי מה שכ' התוס' בסוכה י"א, וע"כ הא דאמר רב דציצית כשר גם בעכו"ם מדכתיב ועשו להם ציצית, יעשו להם אחרים, ולכאורה הא חסרה כוונה לשמה, -- ואפשר לומר דהכוונה בישראל עומד ע"ג. והוא לשיטת הרא"ש דסבר דבאופן זה נקרא לשמה, או מטעם דסתמא לשמה קאי כמו"ש התוס' לעיל, - ולפי"ז ע"כ מאן דבעי טוויי' לשמה סבר שהוא מטעם הזמנה, וזהו שאמר הש"ס כתנאי, ואעפ"י שזה לא אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דסבר דלא בעינן תליה לשמה, אבל לא קשה מטעם דפסק כאידך דרב דאמר דציצית בעכו"ם פסולה, וכסוגיא דלעיל, - ומיושב הסוגיא לנכון.. בדין הזמנה א רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן, והנה בסנהדרין מ"ז פליגי אביי ורבא בהזמנה אי מילתא היא, ורבא סבר שם דהזמנה לאו מילתא היא, ופירש שם רש"י דרבא כרבנן, והתוס' פירשו דרבא כרשב"ג. וכן מבואר בתוס' ד"ה עד יעוי"ש, ומבואר שם דמ"ד הזמנה מילתא יליף מע"ע ורבא לא יליף מע"ע מטעם דהיא גופה קדושה, ונחוץ לזה ביאור, ולזאת נקדים מה שתמוה בזה שיטת הרמב"ם, וממילא יבואר סברת רבא לנכון כאשר יבואר. ב כתב הרמב"ם בפר"י מה' רוצח ה"ו עגלה ערופה משירדה לנחל איתן נאסרה בהנאה, והנה יש לתמוה דכתב הרמב"ם שם בה"ח שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר, ותמוה דהלא מבואר בכריתות כ"ה דהאי תנא דאמר דתצא ותרעה בעדר ע"כ סבר דלא נאסרה מחיים וסבר דמשעת עריפה נאסרה, ולא משעת ירידה לנ"א, וכיון שהרמב"ם פסק דנאסרה מחיים, א"כ היאך פסק ג"כ דתצא ותרעה בעדר אם נמצא ההורג טרם עריפתה, וכבר עמד בזה הרשב"א בתשובה והובא בכס"מ, ומרן כתב דהרמב"ם סבר דהוי הקדש טעות דאדעתא דהכי לא אקדיש יעוי"ש, אבל תמוה טובא דמניין לרבינו לכתוב היפך הסוגיא דתמורה, ועוד דע"כ צריך לומר דלא שייך הכא טעות בהקדש, - והוא מטעם דע"כ אקדיש כן מעיקרא, דאל"כ הלא ג"כ אחר עריפה נאמר כן דאדעתא דהכי לא קידשה, וע"כ צריך לומר דכיון דנחית לכתחילה לספק, ע"כ על כל אופן קידשה, וא"כ אין הבדל בין קודם עריפה או לאחר עריפה, וזהו סברת הסוגיא דאם אמרינן דנאסרה מחיים, שוב אין לומר בזה טעות בהקדש. ג ונראה דהנה יש להבין ביאור הדבר הא דע"ע נאסרה מחיים משעת ירידה לנ"א, - משום דיש לפרש בה שני אופנים כאשר ויבואר. א) דהירידה לנ"א הרי זה כמו הקדש ממש, ולכן כמו שכל הקדש אוסר, כן גם הקדש עגלה ערופה אוסר, ב) דעצם הירידה אין לה כח הקדש, אעפ"י שכפרה כתיב בה, משום דכפרה נאמרה אחרי כל המעשה, רק מפני שסופה להיות נערפת ולהיות כפרה, ולהכי נאסרה מפני סופה, - והיינו כי ההזמנה לעריפה אוסרתה, ונאסרה מטעם הזמנה, ונפק"מ בין הפירושים, לענין הזמנה, דאם נפרש כפירוש ראשון, א"כ אין זה ענין להזמנה אלא הרי היא עצם הקדש אבל לפי פירוש שני נאסרה מטעם ההזמנה, ויש ללמוד מזה דהזמנה מילתא היא, ויש לפרש דפליגי בזה אביי ורבא בסנהדרין מ"ח דאביי סבר שם באורג בגד למת דנאסר מטעם הזמנה, וגמר מע"ע, ורבא סבר שם דמע"ע לא גמרינן ואיתא שם דטעמא דרבא אמר משמשין ממשמשין נמר לאפוקי ע"ע דהיא עצמה קדושה, יעוי"ש, ויש לומר ביאור הדברים דסבר רבא דלא נאסרה מטעם הזמנה, אלא היא עצמה קדושה עצם הקדש, והנה אעפ"י דלא שייך הקדש בע"ע, אבל הביאור דהוי כמו הקדש מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים, וזהו כשיטת התוס' בקדושין נ"ז שכתבו שם דכפרה כתיב בה קודם עריפה, דלאחר עריפה נלמד איסור הנאה מדכתיב שם ודרשו שם תהא קבורתה, ודרשה דכפרה הוי קודם עריפה יעוי"ש, - וזהו שאמר רבא דאין בזה משום הזמנה, אלא הוי כעצם הקדש. ד ולפי"ז אפשר לומר דהאי דינא דאם נמצא ההורו תצא העגלה לחולין תליא גם כן אם הוי הע"ע עצם הקדש, או רק הזמנה, דאם הוא בתורת הזמנה אז שייך לומר דלא הוזמנה על טעות, אבל אם היא עצם הקדש, אין לומר בה טעות, אבל הא בורכא חדא דלפי"ז מדוע לא קאמר הש"ס דזה תליא בהזמנה, ועוד דהרמב"ם פוסק שם כרבא לענין הזמנה, וע"כ סבר דע"ע עצם קדושה היא. ה ונראה דהרמב"ם סבר גם כן דעצם הקדש הוא הא דע"ע, אבל סבר דלא הוקדש אלא לצורך עריפה, וכל שאין עריפה צריך לו אין זה בכלל ההקדש, ומה"ט כי נמצא ההורג טרם שנערפה העגלה, נמצא דעתה לא הוי העגלה צורך העריפה נפקע ממילא הקדושה, ותצא ותרעה בעדר, וזהו סברת מרן הכס"מ, במה שכתב דבאופן שנמצא ההורג הוא הקדש טעות, ואתי שפיר דברי הרמב"ם דאעפ"י שפסק דע"ע נאסרה מחיים, ואם שחטה אסורה בהנאה, היינו דכיון דעדיין עומדת העגלה להיות נערפת עדיין איסור הנאה חופף עלי', ואין זה ענין להא דנמצא ההורג דעתה אינה עומדת לעריפה עוד, וכיון שכל עיקר ההקדש לא הי' רק בשביל מטרת העריפה, וכיון דלא נצרך לעריפה נתבטל ההקדש לגמרי, אבל עיקר סברא זו תליא בפלוגתא כאשר יבואר. ו תנן עירובין ז' האשה שנהרגה נהנין בשערה, בהמה שנהרגה אסורה בהנאה, ושם בגמ' פריך ואמאי איסוה"נ נינהו וכו' אמר רב בפאה נכרית וכו' קשיא לי' לרנב"י והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופה אף ה"נ גופה, אלא אמר ר"נ זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה וכו' יעוי"ש, - ביאור הדברים דהמיתה אין לה דין לאסור השער משום דמיתה אינה משנהו, ואין בו ענין מיתה, אבל גמ"ד ישנו על כל שמחובר, ולכאורה קשה טובא מדוע אין השער של האשה נאסרת, הא עיקר האיסור של מת נלמד מע"ע, ושם ע"כ השער בכלל האיסור דהרי זה בדומיא לגמ"ד למ"ד ע"ע נאסרה מחיים, וממילא גם במת הנלמד מגז"ש מע"ע תהי' גם השער בכלל האיסור, והיא תמי' רבתי. ז אבל אם אמרינן כסברא שכתבנו דכל עיקר הא דנאסרה ע"ע מחיים הוא דוקא בשביל צורך עריפה, וממילא כל שאין עריפה צורך לו אינו בכלל האיסור, ולפי"ז השער שאינו בכלל עריפה, דהעריפה הוא ענין מיתה גם כן דהיינו דבעינן שתמות העגלה ע"י עריפה, וממילא כמו דלא שייך מיתה בשער, כן גם עריפה אינה שייכה בשער, כיון שאין עריפה פועלת מאומה בהשער, ממילא גם בע"ע לא נאסר השער ולהכי אתי שפיר דלא נאסר השער במת, מטעם דכיון דעיקר הלימוד דמת נלמד מע"ע, ובע"ע גופי' לא נאסר השער.

ח דיש לפרש דבזה פליגי שם רב ורנב"י בשער מת, דרב סבר דשער מת אסור בהנאה ולהכי מוקי המשנה בפאה נכרית דוקא, היינו משום דסבר דבע"ע השער בכלל האיסור וממילא גם במת השער בכלל האיסור, ורנב"י ע"כ סבר דבע"ע אין השער בכלל, - וסברת הפלוגתא בדין עגלה ערופה בדבר ההקדש, היינו דרב סבר דהקדש ע"ע הרי הוא כסתם הקדש כקרבן דעלמא, וזהו מטעם כפרה כתיב בה כקדשים והרי היא כהקדש דעלמא, והוקדשה העגלה כקרבן, דע"כ גם השער בכלל, וממילא כשנאסרה גם השער בכלל האיסור, ורנב"י סבר דרק מה שנדרש ושייך לעריפה הוקדש, וכיון שאין להשער שייכות לעריפה, אין השער בכלל האיסור. ט והרמב"ם תפס בזה שימת רנב"י, ומזה הטעם עצמו פסק בפרי"ד מה' אבל הכ"א דבמת אין שער בכלל האיסור, וכבר עמד בזה מרן הכס"מ על הרמב"ם שלא ידע מקורו, והלח"מ הקשה מסוגיא דעירוכין שמבואר דהשער אסור לרב, ועכ"פ הי' לו לפסוק לחומרא, יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו כיון דע"כ האי דינא דרב ורנב"י תליא בדין עגלה ערופה, וכיון שהרמב"ם יצא להכריע בע"ע דהשער לא הוי בכלל האיסור דעגלה ערופה, להכי שפיר פסק דאין שער המת בכלל האיסור. י נמצא לפי"ז דיובדל ע"ע משארי בהמות דנאסרות בהנאה מחיים, דגם השער בכלל האיסור. והיינו דהתם בשור הנסקל הגמ"ד אוסרם, משא"כ בעריפה, וכמו שנתבאר. יא והנה לפי"ז שפיר מתפרשה האי דינא דנמצא ההורג דהעגלה תצא ותרעה בעדר ומותרת בהנאה גם למ"ד דע"ע מחיים נאסרת, והיינו לשיטת רנב"י משום דלא נאסרה רק הצורך לעריפה ותו לא, וע"כ הא דקאמרה הסוגיא בכריתות כ"ה דלמ"ד מחיים נאסרה הע"ע דלא תצא לחולין גם כשנמצא ההורג טרם העריפה, זהו רק לשיטת רב בעירוכין דסבר דע"ע ההקדש הוא כקדושת קרבן דעלמא, - וכיון שהרמב"ם פוסק כרנב"י א"כ ממילא שפיר הוכרח לפסוק דאם נמצא ההורג טרם עריפה דתצא העגלה ותרעה בעדר, ואין זה סתירה להא דפסק דמחיים נאסרה, וכמוש"נ. יב ונראה לומר דהוכחה הי' להרמב"ם גם כן, והוא מהא דקאמרה הסוגיא בסנדרין שם דרבא לא גמר מע"ע משום דע"ע היא גופה קדושה, וקשה מדוע לא קאמרה הסוגיא דרבא לטעמי' דסבר בכריתות דעע" לא נאסרה מחיים, דאיתא שם דמביא ראי' דלא נאסרה מחיים מהא דתניא אם נמצא ההורג וכו' דתצא ותרעה בעדר, - ולהכי מפרש הרמב"ם דכוונת רבא דלא נאסרה מחיים הוא באופן אחר, והוא דרבא בא להוכיח דע"כ אין זה נאסרה מחיים כבעלמא כבשארי קדשים, והיינו אף דנאסר מחיים, אמנם עכ"פ לא נאסרה מטעם ההקדש עצמו, רק נאסרה מטעם הזמנתה לצורך עריפה, ולפי"ז רבא בעצמו סבר גם כן דע"ע נאסרה מחיים, רק שלא נאסרה אלא מה שצורך לעריפה, אבל עכ"פ נאסרה מחיים, וא"כ יש ללמוד מזה לדין הזמנה דמילתא היא, ולהכי קאמר רבא דאין ללמוד בזה מפני שהיא עצמה קדושה היא, ואין לה תורת משמשין, ובזה יש ליישב גם בדברי התוס' ד"ה מ"ט שהקשו מהא דפסק רבא כר' יוחנן, יעוי"ש, ותמוה מדוע לא הקשו מזה דרבא עצמו אמר כן בכריתות שם, ולפי מה שפירשנו אתי שפיר משום דאין זה ראי' להזמנה, משום דיש לפרש כמו שכתבנו, [ולא חש הרמב"ם לקושיות התוס' משום דגם ר' ינאי מיירי בה, ואין בזה הכלל דהלכה כד' יוחנן], ומזה יצא להרמב"ם לומר דינו דאף שנאסרה ע"ע מחיים, מ"מ אם נמצא ההורג טרם שנערפה תצא ותרעה בעדר, ולפי מה שביארנו יצא להרמב"ם זה מדברי רבא עצמו בסנהדרין, - ומזה הי' מוכרח לפסוק דעירוכין, ואתי שפיר הכל בס"ד. יג ונראה להביא ראי' לשיטת רש"י דרבנן סברי הזמנה לאו מילתא היא, והוא לפי מה שמבואר בירושלמי פר' אמר להם הממונה ה"ו וז"ל עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רשב"ג אוסר אמר ר' יוסה הוינן סברין מימר מה פליגין להדיוט, הא לגבוה לא מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש וכו' אמר ר' חנינא בשם ר' יסא במחלוקת הוא הדא אמרה אף לגבוה פליגין דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה מותר להשתמש בהן הדיוט, ופריך שם והא תני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט ר' חנינא בשם רי יסא במחלוקת יעוי"ש, הרי מבואר במסקנא שם דאם נחליט דהזמנה לקודש מילתא היא להצריכה בתחלה דאז אית לן לומר דהחשיבות שלה פועלת איסור שימוש לתשמיש הדיוט, ואם אין בכחה של הזמנה לעשות איסור להדיוט דאז אין בה חשיבות של ממש מאומה וללא צורך היא, ולא בעינן לה כלל, ושיטה זו של הירושלמי מבוארת היטב גם בש"ס שלנו בסנהדרין שם דאיתא במסקנא דהדין של ההזמנה תליא בפלוגתא דתנאי דפליגי בעור של בהמה אם בעינן עיבוד לשמה, דרבנן סברי דכשרות לתפילין אעפ"י שלא עיבדן לשמן, ורשב"ג סבר דבעינן שתהי' העיבוד לשמה, ופירש"י דרבנן סברי הזמנה לאו מילתא היא להכי לא בעינן שתהי' העשיי' לשמה מטעם דאין חשיבות לההזמנה להצריכה בתחילת ועוי"ש, וזהו כסברת הש"ס ירושלמי, וזה הי' הוכחת רש"י לפרש כן, ולא פירש כפירוש התוס', והיינו בכדי שזה מוכרח לפי הירושלמי דאם הזמנה לאו מילתא היא, דלא בעינן לה מקודם כלל, וזהו דלא כשיטת הר"ת בתוס', והירושלמי הזה הוא מקור נאמן לרש"י, ובעיקר הענין דהזמנה וגדריה מבואר לנכון בספרי דברי סופרים סי' ל"ד. א דף מג מרבה אנו כסות סומא שישנה בראי' אצל אחרים, ומזה יש לתמוה על פיסקא דהגאון, הובא בהרא"ש ה' ציצית, דפוטר כסות סומא, אבל מבואר לנכון שיטתו בספרי נזר הקודש לזבחים י"ח עמוד ב'. ב עמוד ב וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי' בה ואיזו זו ק"ש, וכתבו התוס' שזהו אסמכתא בעלמא דק"ש דרבנן, וקשה טובא הא פליגי רבנן ור"ש בדרשא דקרא. וכמו שנדרש לר"ש וראיתם אותו למעט כסות לילה, א"כ ע"כ גם לרבנן הוי דרשא גמורה. ג ונראה דהנה בברכות כ"א פליגי אמוראי אם ק"ש דאורייתא או דרבנן, ואיתא שם מתיב רב יוסף מקרא דבשכבך ובקומך, ומשני אביי ההוא בד"ת כתיב, והיינו דלא היתה כוונת התורה על פסוקי דק"ש דוקא אלא על איזה פסוק מד"ת, וכן פירשו בתר"י שם בסוגיא, ולפי"ז אתי שפיר דהנה זה ודאי דדרשא גמורה היא, והיינו דלכו"ע מחויב לקרות פסוק מד"ת, וכוונת התוס' אסמכתא, היינו לקרות פסוקי דק"ש שזהו מדרבנן, וראיתי אח"כ בש"א סי' א' שנחית לזה. - ד והנה ראיתי מקשה שם בשבת י"א מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה, ומוקי שם שהי' עסוקין בד"ת, ומ"מ מפסיקין לק"ש מפני שהיא דאורייתא וכדפירש"י, ומקשה הא כיון דעוסקין בד"ת בלא"ה א"כ כבר יצאו דין תורה, יעוי"ש, ונראה דהאי עסוקין בד"ת מיירי שהיו לומדין הלכה, אבל טרם למדו פסוק אחד שלם בתורה, - דע"כ כוונת התורה בשכבך ובקומך ללמוד פסוק אחד בתורה, - וקודם שלמדו פסוק שלם חיוב דאורייתא עליהם, ולזה מפסיקין. ה אבל קשה דאם נפרש שזהו אסמכתא, ועיקר הלימוד לזכור מצוה אחרת היינו לימוד פסוק בתורה, א"כ למ"ל קרא לזה הלא כבר נלמד מקרא דבשכבך ובקומך כמו שמוקים הש"ס שם בברכות דזה לימוד בהזהרת פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית, ואדרבה אם נפרש דזה הוי לימוד גמור, אתי שפיר, והיינו דמזה נלמד דבעינן לקיים קבלת מלכות שמים, וזהו דוקא בפסוקי דק"ש שיש בהם קבלת עול מלכות שמים, ודרשא גמורה היא, אבל לפי פירוש התוס' דקבלת מלכות לאו דוקא מן התורה, אלא בא ללמד דחיוב יש לאדם ללמוד פסוק בתורה, - א"כ כבר נלמד מקרא דובשכבך ובקומך, ויותר ניחא לפרש דהפסוק וראיתם אותו וזכרתם מלמדנו לזכור לקבל עול מלכות שמים, וזהו ק"ש, ואפשר שזהו טעם דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתשובה כלל ד' שפסקו דק"ש דאורייתא. ו וביותר מסתבר לומר כן לפי הירושלמי פר"ק דברכות דאיתא שם אמר ר' יוחנן משום רשב"י כגון אנו שעוסקין בת"ת אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין, ופריך שם וכי לית לי' לר"ש שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב וכו' ומשני סבר רשב"י זה שינון וזה שינון, ואין מבטלין שינון מפני שינון, וע"כ הביאור בזה דרבנן סברי דיש מעלה בק"ש מפני שיש בה קבלת מלכות שמים, וא"כ הרי זה מצוה בפני עצמה ככל מצות שבתורה, כסוכה ולולב, אבל רשב"י סבר דהכוונה רק לחייב בלימוד התורה שחרית וערבית, וא"כ אין זה אלא שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון, ולפי"ז איכא למימר הכא בסוגיא דרשב"י ורבנן לשיטתייהו אזלי, דרשב"י דלא סבר דאמרה תורה מצוה מיוחדת לקבלת מלכות שמים, להכי לא דרש וראיתם אותו וזכרתם אזהרה לק"ש, ואם בשביל אזהרה לדברי תורה כבר ידענו מקרא דובשכבך ובקומך, להכי דרש וראיתם אותו פרט לכסות לילה, ורבנן סברי דהקרא מלמדנו לקבל עול מלכות שמים, ולפי"ז לרבנן ע"כ גם הלימוד לק"ש הוי לימוד גמור, וזהו כשיטת הפוסקים דסברי ק"ש דאורייתא, ודברי התוס' תמוה כאשר כתבנו, וצ"ע. ז והנה יוצא מזה עוד דבר חדש דמזה מוכח דלרבנן הוי ק"ש בגדר מצוה כסוכה ולולב, ולהכי סברי דמפסיקין לק"ש מפני שהוא נחשבת למצוה מעשיות, וממילא אפשר שאין אדם יוצא בה ידי חובת לימוד התורה, ורשב"י דאמר דבקרא ק"ש שחרית וערבית יוצא ג"כ ידי תורה, היינו משום דאזיל לשיטתו דסבר דק"ש לא הוי בגדר מצוה דמעשה, ובזה מיושב דברי הרמב"ם בפר"א מה' ת"ת ה"ח דפסק חייב אדם לקבוע זמן תורה ביום ובלילה וכו' ותמוה מדוע לא פסק דיוצא בק"ש. עי' בלח"מ, - אבל בזה שכתבנו אתי שפיר, משום דשיטת הרמב"ם דק"ש היא בגדר מצות המעשיות, וממילא אינה בכלל לימוד התורה, והרמב"ם חשב לה למצוה בפני עצמה בדבר קבלת מלכות שמים ולימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, וכל זה נלמד מסוגיא דידן הכא, ומדויק מאד דשנה התנא עשה מצוה זו וזכור מצוה אחרת זו קריאת שמע היינו שקורא לזה מצוה, והיא בדמיון לציצית שהיא מצוה דעשיי', וכמוש"נ. בדין חיוב מזוזה א דף מד הדר בפונדק בארץ ישראל והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מכאן ואילך חייב, - והנה טעם הדבר דע"כ בעינן במזוזה בית שלו ממש, ומה"ט שוכר פטור שאינו שלו, וע"כ הא דחייב אחר שלשים יום הוא מדרבנן משום דמחזי כשלו, דע"כ אין לומר דמדאורייתא לא בעינן שלו, דא"כ אמאי פטור כל שלשים יום, וע"כ מוכח מדאורייתא בעינן שתהי' הבית שלו ממש. - ונלמד מדכתיב ביתך דמשמע שלו, ואע"ג דדרשינן ביתך דרך ביאתך מין הימין כמבואר לעיל ל"ד, - ומה"ט אין למעט שותפות מטעם דבעינן ביתך לדרך ימין כמבואר בחולין קל"ו, ושותפין חייבין במזוזה, מ"מ נראה דאם אינו שלו לגמרי פטור, וכן מבואר בתוס' ע"ז כ"א ד"ה הא אמר, ושם כתבו דתרי ביתך כתיבי, ולמעט של אחרים כמבואר שם, וא"כ אתי שפיר דכל שלשים יום פטור לגמרי, ומכאן ואילך חייב מדרבנן משום דמחזי כשלו. ב ולפי"ז קשה טובא בהא דתניא יומא ו' ת"ר כל הלשכות שהיו במקדש לא הי' להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרון שהי' בית דירה לכהן גדול, - וקשה מה מהני הדירה, הא הדירה לא הוי שלו, ולא קרינן בזה ביתך, ואעפ"י דמבואר הכא דהשוכר בית בארץ ישראל חייב מיד, והכא בלשכה דהר הבית לפי"ז יש לחייב מיד, אבל זה ליתא דע"כ התם לא הוי חיובו מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתבו התוס' בע"ז שם, וא"כ מדוע יתחייב הכא במזוזה, ומבואר הכא דחייב מדאורייתא. ג ונראה דהר הבית כולו, כיון דשל צבור הוא וכל ישראל יש להם חלק, הרי זה כשותפין ממש, וחייב הדר בו במזוזה, וכן מבואר שם בסוגיא דבית הכנסת של רבים ובית השותפין חד דינא אית להו, ומאן דמחייב שותפין במזוזה סבר דביהכ"נ של רכים גם כן חייב אם יש שם בית דירה, כמבואר להדיא ביומא י"א ע"ב יעוי"ש, וא"כ הלישכת פרהדרין דינה כביהכ"ג של רבים, ובשיש בה בית דירה חייב במזוזה מדאורייתא, ולהכי חייב מיד כשנכנס בה ואין לפוטרו מטעם אינו שלו, דכיון דע"כ של רבים היא הרי זה כשותפין, ויש גם לכהן גדול חלק בו, ואעפ"י שאין לו זכות למכור ולהקדיש, מ"מ לענין זכות דירה הרי זה שלו, - והר"ן כתב בנדרים מ"ח בשם הירושלמי דאף מי שאין לו זכותים למכירה ולהקדש ג"כ נקרא שלו, והדר בו חייב, כי הוברר לשלו זכות דירתו כשותפין דבשעה שמשתמש בשלו משתמש אף בדבר שאין בו כדי חלוקה. - ד והנה אח"כ ראיתי בגבו"א ליומא שם מקשה מדוע תתחייב הלישכת פרהדרין במזוזה הא תניא במנחות הדר בפונדקי בארץ ישראל והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטורה מן המזוזה, והא לישכה זו בדירת כה"ג לדר בפונדקי בארץ ישראל דמי, ואפילו אם אמרינן דזה דמי לשוכר בית באר"י דאיתא שם דחייב לאלתר הא מפרש התם דעיקר הטעם משום ישוב אר"י, וטעם זה לא שייך הכא בלישכה וכו' ועוד דלא הוי זה אלא מדרבנן, עכת"ד, ולדברינן אתי שפיר דע"כ הרי זה כדר בבית שלו ממש, כיון דהלשכה של ציבור היא, ויש לו חלק בזה, וכשדר בה הרי הוא דר בשלו. ה והנה בגבו"א כתב שמזה ראי' לשיטת התוס' במנחות דסברי דמן דין התורה לא בעינן ביתך שלו וחייב במזוזה גם בשל אחרים, והא דבעינן שידור בבית שלשים יום, זהו מפני שזהו השיעור להיות נחשב דירה, ובפחות מזה אין כאן שיעור דירה, וחיוב מזוזה בדירה תליא, ולהכי הכא חייב במזוזה אף שאינה שלו מטעם הדירה שדר בה הכהו גדול, והא דמחייב הכא לאלתר, אעפ"י שאין כאן עדיין שיעור דירה, זהו מפני שהתורה קבעה מקום לישיבתו בלשכה, להכי הרי זה נחשבת לדירת קבע תיומ"י, ומביא ראי' מהא דאכילת פת בסוכה בליל מ"ו דסוכות דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות, בסוכה כ"ז, ופירשו המפרשים דסני בכזית אעפ"י דלענין מצוה דסוכה בעינן אכילת קבע וזהו בכביצה. מ"מ הכא סגי בכזית, והיינו שכיון שקבע הכתוב חובה להכי נחשב קבע גם בכזית, וה"נ אעפ"י שאינו נחשב דירה בפחות משלשים יום, אמנם כיון שקבע הכתוב מקום דירתו הכא, להכי חשיבא דירה תיכף בבואו שמה, עכת"ד, ולדעתנו דבריו תמוהין טובא, א) מה שייך קביעות דירה הכא, דאטו דין הוא שיהי' דוקא בלישכה, הלא גם אם יהי' מופרש באויר הר הבית שפיר הוי פרישה מעליא, ואינו מרומז בתורה שתהי' הפרישה בלישכה, ב) גם יכול לצאת מלישכה זו ללישכה אחרת ולקבוע דירתו בכל פעם בלישכה אחרת, ואין כאן קביעות דירה, ולא עדיפא מפונדקי בארץ ישראל, ג) הלא עיקר פרישה הנלמד ממלואים. וגם שם לא היתה לישכה קבוע, ובקרא כתיב פתח אוהל מועד דהיינו עזרה, והקביעות הלישכה בודאי שאינו מן הלימוד דמלואים, ד) ומעתה אין זה ענין להא דכזית פת בליל ט"ו דסוכות דשם הלימוד שיאכל כזית פת בסוכה דוקא. ו ובעיקר דברי התוס' שחידשו דלא בעינן במזוזה שתהי' הבית שלו, אלא גם של אחרים חייב במזוזה דלפי"ז מדוע בעינן קרא לחייב שותפין אטו גרע מבית של אחרים, ואטו בשביל שגם השני דר בהבית יופקע חיובו, הלא עכ"פ כיון שדר בו חייב, ועוד תמוה בהא דאיתא בשבת קל"א דלהכי מודה ר"א במזוזה שאם קבע מזוזה בשבת שחייב הואיל ובידו להפקיר ביתו יעוי"ש, וקשה הא גם אם ידור בשל הפקר ג"כ יתחייב אם חייב נם בשל אחרים, וצריך עיון. - ז עוד כתב בגבו"א דכיון דלישכת פרהדרין היתה בנוי' משל כה"ג דהרי להכי נקראת בשם פרהדרין כמבואר ביומא ח', וכיון שהבנין הי' שלו להכי חייב לכו"ע אפילו אם אין חיוב מזוזה בשל אחרים, אבל הכא שהבנין מלמעלה הוא שלו, לכו"ע זה נקרא ביתך אעפ"י שאין הקרקע שלו, עכת"ד, וגם בזה יש לעיין אם באופן זה נקרא בית שלו, - דלדעתינו נראה דזה תליא אם בעל הקרקע יכול לסלקו מזה הבית, וזה פשיטא שיכול לסלקו ומשלם דמים עבור הבנין, כדין היורד לתוך שדה חברו ברשות ששמין לו וידו על העליונה, וכן הדין בבית, כמבואר ב"מ ק"א וברמב"ם פר"י מגזילה ואבדה, ובעל הקרקע יכול לסלקו לבעל הבנין בע"כ כמבואר בשו"ע תו"מ סי' שע"ה ס"ו שאם אמר בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו יעוי"ש, ואף שזה מיירי שם בבונה שלא ברשות אבל ע"כ גם בבונה ברשות יכול לומר לו כן באופן שמשלם לו כדין ידו על העליונה, ולפי"ז מסתברא שאין לו להבונה קנין הגוף בהאי בית, ומסתברא שלא עדיף משוכר, וא"כ הכא בהאי כה"ג הבונה אעפ"י שבנה ברשות מ"מ כיון שהרשות לסלקו, אין לו קנין הגוף בזה, ועוד דע"כ הכא מיירי שבונה ע"מ שלא יטול מזה כלום, ואדרבה מוסרם לציבור, ורצונו ג"כ שתהי' הלישכה הזו נקראת על שמו גם לדורות, וא"כ ע"כ בונה ברשות ע"מ למסרם לציבור וממילא זוכה הציבור תיכף בהבנותו, והיינו מטעם קנין צר, וכמו שכתב כמו כן הרשב"א והובא בהה"מ בפר"י מגזילה ואבידה ה"ט דאם אמר בעל הקרקע מתחילה הריני נותן דמי הבנין ונוח לי במה שעושה קנתה לו חצירו יעוי"ש, וה"נ קונה חצר קרקע הלישכה את הבנין שעליו להציבור להשיטות שיש קנין חצר לציבור, בהר הבית, ועי' בקצה"ח סי' ר', ואפילו אם אמרינן דאין חצר קונה בהר הבית כמו"ש המג"א סי' קנ"ד מהמשנה דשקלים פר"ז יעוי"ש, מ"מ הכא בשמקנה ע"מ כן שיהי' שייך לציבור ולהר הבית בודאי שזה סגי מטעם אמירתו והבנין הרי זה כקנין גמור וזוכה הר הבית להיות שלו, וגם מדברי התוס' ע"ז כ"א ד"ה אף במקום שכתבו בשם רבינו חיים דבית של חוץ לארץ לא נקרא ביתך יעוי"ש, אעפ"י שהבנין שלו, וע"כ דאזלינן בתר קרקע, ואם הקרקע של חוץ לארץ שלא נתפס אקרקע גדר ביתך, להכי לא מהני גם הבנין, והכא נמי אית לן לומר דלא מהני הבנין שעל הקרקע, וכן מוכח מהא דמבואר ביומא י"ב דאין משבירן בתים בירושלים, אעפ"י שבנה בתים משלו, ומוכח דלא מהני אם אין הקרקע שלו, ובתוסי"ש "ש שם אף לא מטות פירש לפי שמקום המטות אינו שלהם, ובשיש בית דירה שאני לענין מזוזה דיש לו זכות, ומשלו משתמש כמוש"נ. ח יומא י"א ת"ר בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות כו' יש בהן חובת מצוה למקום וכו', וכתב הרמב"ם בפר"ו מה' מזוזה ה"ח דכל אלו חייבין במזוזה מפני שהבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן יעוי"ש, נמצא דחיוב הבתים מחייב את אלו, והיינו דזה נלמד מדכתיב בשעריך דמובנו השער להבתים, - ובזה נכללו כל השערים דחשיב התנא, משום דכולהו הוו שערים להבית, ועכ"פ משמע מזה דעיקר חיוב דאמרה תורה על השערים לחייבן במזוזה זהו מפני הבית והבית מחייבן, - ובזה יובן דפריך אביי לד"ס הני אבולי דמחוזא מ"ט לא עבדו לי' רבנן מזוזה, והיינו דכיון דהני אבולי משמשין את העיר דהיינו הבתים המחויבין במזוזה וזה תחייב גם את השער במזוזה, ובזה יובן דפירש"י מטעם שרובן ישראלים יעוי"ש, עי' תשובת רע"א סי' ס"ז, ויש שרוצים להוכיח מכאן דשיטת רש"י דשותפות נכרי פטור, ולדברינו אין מוכח מכאן כלל דאף אם אמרינן דשותפות נכרי בבית מחייב במזוזה, אמנם הכא אם רוב בתים שבעיר נכרים דרים בהם או אפילו מחצה על מחצה, מ"מ אין לחייב את השער במזוזה יען כי אינו משמש את הבתים המחויבין, שאינו זה הענין עצמו דשותפות נכרים, דשם הפירוש כיון דגם הישראל דר שם הרי זה כולו בחיוב, משא"כ בשיש מחצה בתים פטורים, אין זה השער העיר האמור בתורה שהכוונה המשמש את הבתים המחויבין, ולהכי פירש"י שרוב העיר ישראל ורובא ככולה, וממילא הרי זה שער המשמש את הבתים המחויבין, וזהו גם כן שמשני דהנהו השערים חזוק לאקרא דרובי הוא דעבידי היינו הבנין שלמעלה, וא"כ אינו עשוי לשמש את הבתים שבעיר, ואין זה השער האמור בתורה. ט ובזה יובן לנו הא דהקשו בתוס' ישנים לפי מה שמבואר בעירובין דהשער שהוקף קודם להבתים אין דינו כעיר, דהיינו שאין דינו כהבתים, וא"כ הכא אין דינו כהבתים ואין זה שער הבתים, כיון שהוקף קודם שישב, ותירצו דסגי לענין מזוזה גם בהשתמשות הזה המשמש עתה להבתים בזה שנכנסין עפ"י דרכם להבתים, ועכ"פ נשמע מזה שחיוב מזוזה בהשערים האלה לא הוי חיובין מחמת עצמן, אלא מחמת בתים, והביאו התוס' שכן מבואר גם בירושלמי שאמר טעמא משום שדרך שם נכנסין לבתים, וזהו כמו שכתבנו גם בשם הרמב"ם. י והנה בברייתא תנא שערי בתים, ומשמע דשערי בתים חייבין מדאורייתא כמו שערי מדינה. וילפינן כולהו מבשעריך, והרמב"ם השמיט שערי בתים בפר"ו ממזוזה ה"ח יעוי"ש, ולא ידעתי למה. יא שם תני רב כהנא קמי' דרב יהודה בית התבן ובית הבקר ובית העצים פטורים מן המזוזה, מפני שהנשים ניאותות בהן ומאי ניאותות רוחצות אמ"ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבין וכו' אלא מאי ניאותות מתקשטות וכו' והתניא שהנשים מתקשטות בהן חייבין אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא, לדידי סתמא תנאי היא, ומבואר בסוגיא דר"כ מפרש דבסתם בית התבן פליגי תנאי ויש תנא דמחייב, ויש תנא דפוטר, ור"י סבר דבסתמא לכו"ע פטורין, ובמתקשטות פליגי, ואח"כ איתותב ר"י מדמצינו תנא דסבר דסתם חייב, וא"כ חזינן דפליגי תנאי בסתם, ופסקו הרי"ף והרא"ש וכן בשיט"מ ב"מ ק"ב בשם רבינו יהונתן דבסתם חייבין והיינו כרב כהנא דפליגי תנאי בסתם, ופסקו דמחייב, וכתבו דמסתבר להו להכריע לחיוב כיון דאיכא ברייתא אחריתי שנישנית בסתמא בלא פלוגתא ומחייבת בסתם, להכי הכריע דחייב בסתם, וכן פסקו הטור והשו"ע, והרמב"ם פסק דסתם פטור, ורק במתקשטות חייב, והיינו כרב יהודה דסבר במתקשטות פליגי ופסק כמאן דמחייב, כן כתב הכס"מ יעוי"ש, ותמוה הרבה כיון דאיתותב רב יהודה א"כ מדוע בחר הרמב"ם שיטתו. יב בהא דרוחצות פטורים פירש"י משום דגנאי הוא ואין כבוד שמים לחיות מזוזה שם, ולפי"ז יש לעיין בהא דמחייב רב כהנא סתמא מה זה האי סתמא, אם הפירוש שמיוחד דוקא לתבן ובקר ולא לתשמיש אדם, וזהו הנקרא סתמא, ובזה חייב, או"ד האי סתמא פירושו שלפעמים מתרמי גם תשמיש אדם שם, ונקרא סתמא מפני שחסר לו ייחוד לתשמיש אדם, והנה מלשון סתמא ע"כ פירושו כן הוא שחסר ייחוד לתשמיש אדם אבל אינו נמנע מתשמיש אדם, אבל יש לעיין לפי"ז אם גם אינו נמנע מתשמיש אדם, הא שפיר יש לחוש גם מתשמיש של גנאי דהיינו רחיצה, וא"כ האי סתם מגרע את החיוב יותר, וע"כ צריך לומר דסבר רב כהנא דגם באופן זה דיש לחוש גם מתשמיש של בזיון, מכל מקום כיון דאיכא גם חששא דתשמיש של קישוט להכי חייב. יג ובזה לא ידענו עדיין שיטת רב כהנא מה דעתו באופן הראשון שכתבנו היינו באופן שהי' מיוחד לתבן ולעצים אם זה עדיפא מסתמא דרב כהנא, מטעם דהתם הא איכא גם חששא דרחיצה, ואם התם חייב א"כ הכא פשיטא דחייב, או"ד דהתם חייב כיון שעכ"פ מוכן גם לתשמיש אדם כגון קישוט, והרי זה דירת אדם, כיון שמיירי בסתמא, משא"כ הכא במיוחד לתבן ולעצים. יד דיש להוכיח מהא דאיתא רב כהנא מתרץ לטעמי' ביתך המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר כו' בסתם, ויש שמחייבים בסתם יעוי"ש, - משמע דבסתם הוא דמחייבין אבל באופן דגרע מסתם היינו שגם סתם לא הוי פטרי, והיינו ע"כ באופן שמיוחד דוקא לתבן, ובזה אין לומר דהמיוחד לתבן ולעצים עדיפא מסתם, א"כ מדוע מחייבין בסתם דוקא, ומשמע דבאופן דלא הוי סתם פטרי, א"כ מבואר דבסתם אעפ"י שאיכא חששא דרחיצה מ"מ עדיף מאילו מיוחד לתבן ולעצים דוקא, והטעם כיון דעכ"פ יש כאן התייחסות לדירת אדם, ולפי"ז בית התבן המיוחד דוקא לתבן ואינו עומד לדירת אדם כגון שהוא מלא תבן מפה לפה פטור. טו ויש להבין טעמא מאי מדוע עדיפא סתמא מפני ההתייחסות לדידה באיזה תשמישים דקשה הא איכא גם ההתייחסות דפטור היינו רחיצה, וע"כ צריך לומר דההתייחסות לרחיצה גם כן אינו מגרע את החיוב מפני שעכ"פ עלול הוא לתשמיש אדם, ואעפ"י שלאחרי הרחיצה אין כאן חיוב מזוזה, אמנם קודם שנעשה התשמיש המגונה עכ"פ יש כאן התחייסות לתשמישי אדם, וכמובן, ויש לפרש גם כן דתמיד היו בית התבן בגדר סתמא, ובכל הייחודים לתבן ולעצים מ"מ מסתמא לא נפיק, וכמובן, ולפי"ז סברת רב כהנא דמחייב בסתמא זהו מפני שיש להם התחייסות לתשמישי אדם והרי זה כדירה יחשב, -- וסברת רב יהודה דסבר בסתמא דברי הכל פטור, יש לפרש טעמו דסבר דכיון דיש גם כן התחייסות של תשמיש גנאי, ולהכי אין זה מעלה ארוכה להביא חיוב, וסבר גם כן דבכל בית התבן ובית הבקר איכא האי סתמא, וכיון שאיכא תרי אופני סתמא, תשמיש דקישוט, ותשמיש דרחיצה, להכי סתמא פטור. מז שם פריך ולרב יהודה דברי הכל פטור והתניא בשעריך אחד שערי בתים וכו' ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן וכו' חייבין במזוזה, משמע מזה דכמו שילפינן שערי חצרות מבשעריך, כן ילפינן גם רפת ומתבן מקרא זה, - ויש לעיין מה שייך רפת ומתבן להא דבשעריך, וע"כ דסבר התנא דכיון דגם שערי חצרות ושערי עיירות חייבין מפני שהם טפלים להבתים, ודרכם עליהם, כן גם באלו כיון שהם כמו תשמישים להבתים ונטפלים להם, הרי הם נתרבו גם כן מבשעריך, אעפ"י שאינם דומים להשערים, דשם פתוחים הבתים לתוכן ודרכם עליהן וכמו"ש לעיל, מכל מקום אפשר לדחוק כן בכוונה התנא, וצריך עיון. יז ואם נפרש כן בכוונת הברייתא דמרבה רפת ומתבן מבשעריך נמצא דבעצם הדין והסברא לענין סתמא, אם סתמא עושה חיוב, בזה אפשר לומר דסבר התנא גם כן דסתמא אינה נחשבת דירת אדם בשביל התשמישין, ואפשר שזהו גם כן מטעם דסבר רב יהודה דבסתמא כיון דאיכא גם תשמיש הרחיצה להכי אינה עודפת במעלת הדירה, אמנם כל זה אם אנו באים ללמוד מביתך" דהיינו שתהי' דירה המיוחדת לאדם, משא"כ האי תנא דמרבה לסתמא מבשעריד, ובזה אין המכוון דירה אלא תשמיש לדירה וכמו שערי העיר ובדומה, וזה לא גרע, להכי מחייב התנא בסתמא.

יח ולפי"ז לא איתותב רב יהודה בסברא, רק איתותב בדין שאמר דלית תנא דסבר סתמא חייב, ובאמת יש תנא דסבר חייב, אבל בסברא לא איתותב ר"י דהרי התנא הזה יליף מבשעריך, ואילו מהא דביתך שפיר אפשר לומר דגם תנא דברייתא זו סבר דבסתמא לא נקרא ביתך, - ואין כאן דירת אדם. - יט אמנם בהאי דינא דתנא דמרבה רפת ומתבן מקרא מבשעריך ע"כ הני תנאי דלעיל בין המחייבין בסתם ובין הפוטרין בסתם כולהו מביתך ילפי, וע"כ דסברי דאין לרבות מבשעריך מתבן ורפת וכמו שכתבנו משום דאין זה ענין להא דבשעריך, ולפי"ז נדחה שיטת האי תנא מפני תנאים הרבים דלעיל דלא סברי בזה כוותי', ואין בידנו לרבות רפת ובית הבקר אלא אם סתמא נחשב דירת אדם, ובזה בחר הרמב"ם לפסוק לקולא, א) דרב יהודה סבר דאין זה נחשב דירת אדם, ב) ואפילו רב כהנא סבר דתנאי פליגי ות"ק פוטר, ומאן דמחייבין קוראהו התנא ביחיד דנקט ויש מחייבין, - מזה הוציא הרמב"ם דסתמא פטור, ואינו חייב אלא במתקשטות. כ כתב הכל בו בשם הר"ף בה' מזוזה סי' צ' וז"ל כתב הר"ף ז"ל בית משכב הנשים פטור מפני שמכבסות ורוחצות בהן ומקשטות עצמן שם, וכן איתא בפ"ק וצ"ע עכ"ל, ודבריהם תמוה דהרי ביומא בסוגיא שם מבואר היפך דהקישוט מחייב בית במזוזה, ואפילו רפת ומתבן חייבין במזוזה כשהנשים מקשטות בהן, ומצאתי במעדני יו"ט ה' מזוזה ס"ק מ"ו עמד בתמי' על דבריהם יעוי"ש, והנה לפי דברנו נראה לבאר דכוונת דבריהם דמיירי בחדר המיוחד לשני תשמישין אשר אחד מחייב ואחד פוטר, דהיינו רחיצה שהוא תשמיש של גנאי פוטר, וקישוט שהוא תשמיש של כבוד מחייב, בזה מצאו רבותינו להוכיח מסוגיא דיומא דפליגי ר"כ ור"י בסתמא, והיינו כי הסתמא הוי מציאותו לשני תשמישים שונים זה מזה, ופליגי אם בסתמא יצורף גם מעלת הרחיצה, מפני אשר בכח הטמור הרי הוא עומד לתשמיש אדם. וגם הרחיצה הוא באמת תשמיש אדם, ורק פעולת הרחצה פוטרת ממזוזה, אבל לא מה שיש להם התייחסות גם לרחיצה, ור"י סבר דזה לא יצורף להשלים התייחסות שלהם לדירה, אבל זה ודאי משמע משניהם דחדר כזה אשר משתמש בפועל בשני התשמישים, פשיטא שיש כאן פטור בפועל, אך יש לחלק גם כן ולומר דדוקא ברפת ובית הבקר וכדומה שבעצמותם אין זה תשמישי דירה לענין חיוב מזוזה, וכעת אנו באים לחייבם עבור הכנתם גם לתשמישי אדם לרחיצה וקישוט, בזה סבר שפיר רב יהודה, דהכנה דרחיצה אינו מעדיף בחיוב ומכש"כ אם גם השתמשו בפועל שני התשמישים דבזה גם ר"כ מודה, משא"כ הכא בנידון חדר בית משכב נשים שזהו בעצמותו הדירה שחייבה תורה במזוזה דהיינו חדר השינה, וכעת אנו באים לפטור אותו מפני תשמיש דרחיצה, בזה שפיר יש לדון ולומר דלא מיפטר בשביל זה, כיון דאינו מיוחד לרחיצה גרידא, אלא משתמשים בו גם תשמיש של כבוד כמו הא דמתקשטות ושינה ומיוחד למשכב נשים, - והנה זהו כוונת הב"י שכתב דעד כאן לא פטרו ביומא שם מפני שהנשים רוחצות אלא בית התבן ובית הבקר וכו' אבל בית דירה ממש אעפ"י שהנשים רוחצות בהם חייב במזוזה יעוי"ש, וזהו כדברנו, אבל נראה שזהו גם כוונת הכלבו שמסיים בצ"ע, והיינו שמספקא להו לראשונים בזה. כא שם והתניא אחד שערי בתים ורפת וכו' הקשו בתוס' ובריטב"א אמאי לא משני ר"י דהכא מיירי במתקשטות ולהכי מרבה אותם התנא לחיוב ואין ראי' מזה לסתמא יעוי"ש שדחקו בזה, והנה לפי מה שכתבנו לעיל דכוונת התנא הכא שיליף רפת ומתבן מקרא בשעריך, א"כ ע"כ אין לומר דמרבה התנא באופן שמתקשטות דא"כ הרי זה דירה של אדם ממש, והרי זה ביתך, וגם נלמד מקרא דביתך המורה ביתך המיוחד לך, וא"כ מדוע יליף התנא לחייבם מריבוי דבשעריך, ובא לרבותם כי היכי דמרבה שערי עיירות וכדומה, וא"כ ע"כ מוכח דלא מיירי במתקשטות וזהו סתמא, ולהכי מותיב מזה תיובתא לר"י דסבר בסתמא כו"ע לא פליגי דפטור ולית תנאי דמחייב, אבל בסברא לא איתותב כדלעיל, ומושב קושיות הראשונים. כב שם יכול שאני מרבה אף הר הבית והלישכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול, אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש, ולפי"ז יש לפטור לישכת פרהדרין ממזוזה מטעם שהוא קודש, וכתבו התוס' ישנים שכן הוא הדבר, וכר' יהודה מתוקמא דאילו לרבנן בלא"ה לא בעי קרא למעט מטעם שהוא קודש הא סברי דירה בע"כ לא שמח דירה, יעוי"ש, ותמוה דמבואר ביומא שם דרבנן סברי דירה בע"כ שמה דירה, ומחייבי רבנן במזוזה ללישכת פרהדרין, וצ"ע, ותיקשה גם כן מדוע באמת מחייבו רבנן שם במזוזה כיון דמיעטה התורה מטעם שהוא קודש. כג כתב הרמב"ם בפר"ו ממזוזה ה"ו הר הבית הלישכת והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין לפי שהן קודש, וכתב מרן הכס"מ מקורו לסוגיא זו, - וקשה דהנה בברייתא מתפרשה למעט אף בשיש דירה, ומכל זה ממעט התנא מטעם שהוא קודש, וכמו"ש התוספות ישנים, אבל בשאין בהם בית דירה בלא"ה פטור מטעם חסרון דירה, והרמב"ם דממעט מטעם קודש דוקא בשאין בו בית דירה, - ובשיש בו דירה חייב אעפ"י שהוא קודש זה לא שמענו, גם תמוה למה לי טעם הקודש בשאין בו בית דירה, הא בלא"ה פטור מפני חסרון דירה, וצ"ע, והרא"ה מצוה תכ"ג כתב כהרמב"ם. - כד ונראה דהרמב"ם מפרש דהמיעוט שממעטין דבר מקודש היינו דאם באנו לחייב את הרבים במזוזה מטעם התשמיש שלהן המשתמשים בזה לדברים קדושים וצבוריים, וכמו שחייבין ציבור במזוזה בשיש להם בית מיוחד עבור צרכיהם להתאסף שם, וכדומה, וזהו בית שותפין שחייב במזוזה, וכן מצינו שהציבור חייבים במזוזה לשערי עיירות ושערי מדינות, כן סד"א שהציבור מחוייבים במזוזה ללישכות הר הבית ועזרות, דלא גרע זה מבית השותפין דעלמא, על זה מלמדנו הקרא דבעינן דומיא לבית שתהי' דוקא חול, אמנם כשדר שם יחיד ויש לו בית דירה פשיטא שהיחיד מחויב במזוזה עבור דירתו, וזהו שכתב הרמב"ם הר הבית והלישכות וכו' ובתי מדרשות שאין בהם בית דירה פטורין לפי שהן קודש, והכוונה כיון שאין בהם בית דירה ליחיד, אז הרבים פטורין מפני שהוא קודש, ואינו דומה לבית שותפין דעלמא, וכמו"ש לעיל, ושל לישכת פרהדרין מסיים שם הרמב"ם כיון שהיתה שם בית דירה לכהן גדול חייבת במזוזה היינו מפני הדירת יחיד, ואתי שפיר לפי"ז דאתיא גם כרבנן דאעפ"י שמחייבי לכה"ג במזוזה, מ"מ סברי האי דרשא למעט קודש, - ומזה שמעינן דבית השותפין או של רבים אם תשמישה לדבר חול אעפ"י שאין בה דירת יחיד מ"מ חייבת במזוזה, ורק בדברים קדושים כמו ביהכ"נ וביהמ"ד בעינן שם דירה ליחיד, והיינו דירת חול דוקא. כה שם ובית הכנסת מי מטמא בנגעים כו' ל"ק הא ר"מ הא רבנן דתניא ביהכ"נ שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה, ושאין בה בית דירה ר"מ מחייב וחכמים פוטרין, וע"כ דבזה פליגי דר"מ סבר שדין הביהכ"נ כדין בית השותפין, ודירת ביהכ"נ המשתמשת לתשמיש ביהכ"נ לרבים, זהו בית השותפין ממש, וע"כ דלא סבר למעט קודש, או דסבר דהקרא אתי למעט דוקא קדושת הר הבית, וקדושת ירושלים, ולא בתי כנסיות שבמדינה, וחכמים פוטרין כמו שכתבנו, ושיטת הרמב"ם כחכמים. כו ובזה מבואר לנכון גם כן הא דאמר ר' יהודה שם דלהכי הלישכת פרהדרין פטורה ממזוזה משום דדירה בע"כ לא שמה דירה, ולמה לא אמר דפטורה מפני, שהיא קודש, וכבר הקשו בזה בתוסי"ש ובריטב"א, ולדברי הרמב"ם אתי שפיר כפשוטו, משום דאם דירה בע"כ שמה דירה הוי חיוב מזוזה דאורייתא על היחיד, ובזה מיושב גם כן הא דהקשה הריטב"א מדחזינן לקמן שר"י פוטר מקום מקודש מטומאת נגעים, והכא לא ממעט חיוב מזוזה במקום מקודש יעוי"ש, ובדברינו שפיר סבר ר"י האי דרשא גם במזוזה למעט מקום מקודש, - והנה דברי הריטב"א צ"ע הא התם מטעם אחר דלא נתחלקה לשבטים, ואולי כוונתו לפירש"י במגילה כ"ו שמפרש מקום מקודש משום דביתו של קודש הוא יעוי"ש, וצריך עיון. - כ"ז שם והא דכרכים והא דכפרים, - מבואר מזה דנגעים ומזוזה דיניהם שוה וביהכ"נ של כרכים שאין מטעמא בנגעים אינו חייב במזוזה גם כן, ודכפרים מטמא בנגעים חייב במזוזה אף בלא בית דירה לחזן הכנסת, וגם הש"ס משני שם הא ר"מ והא רבנן דפליגי לענין מזוזה, וכן סברי לענין נגעים, ולפי"ז יש לעיין במסקנא דמסיק הש"ס דגם ביהכ"נ של כפרים אין מטמא בנגעים מטעם דכתיב ובא אשר לו הבית בעינן שתהי' הבית מיוחד לו, ולפי"ז גם במזוזה פטורה מטעם חסרון ייחוד בעלים מיוחדים, וכיון שביהכ"נ של כפרים פטור ממזוזה א"כ גם שותפין הדין כן, ובית השותפין גם כן פטור, וכמו שפירש"י שם ד"ה דכפרים דהרי זה כבית השותפין, ולפי"ז בית השותפין גם כן פטור, ומאן דמחייב בית השותפין ע"כ סבר דבית השותפין מטמא בנגעים, וגם ביהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים, וכן מצאתי בתוס' ישנים ד"ה יצאו אלו שכתבו כן יעוי"ש, ולפי"ז יש לתמוה דהרמב"ם פוסק דבית השותפין מטמא בנגעים, בפרי"ד מטו"צ, ובית הכנסת של כפרים השמיט, וכתב סתם בית הכנסת מטמא בנגעים בתנאי שיש שם בית דירה לחזנין או לתלמידים וע"כ דעתו דגם בית הכנסת של כפרים הדין כן, וזה תמוה מ"ש משל שותפין, וצ"ע. כח והנה לפי מה שביארנו לעיל דשני חיובים איכא במזוזה, א) התשמיש הכללי, ב) התשמיש הפרטי, - דהיינו שחייבה תורה במזוזה לרבים על תשמישם הכללי, וחייבה תורה ליחיד על תשמישו הפרטי, והנה כשאנו באים לחייב בית הכנסת על תשמישם הכללי בזה כבר שללה תורה חיובם מטעם דאין זה תשמיש חול, אבל בית השותפין יש לחייבם עבור תשמישם הכללי מפני שתשמישם הוא תשמיש חול וכיון שגילתה לנו תורה בפרטי תשמישים דבעינן תשמישים המיוחים לתשמיש חול דוקא, - ובלעדי תשמיש חול אין זה המכוון בית דירה שאמרה תורה, להכי גם בדין טומאת נגעים בעינן גם כן שתהי' מיוחדים בתשמישם המיוחדים לעניני חול, ולהכי אעפ"י שסבר הרמב"ם דבית השותפין מטמא בנגעים, היינו עבור שמיוחד הבית לתשמישי חול לצרכם, משא"כ בית הכנסת של כפרים שאין להם תשמיש מיוחד לתשמישי חול, לא קרינן בזה ביתו, ולפי"ז בית הכנסת של שותפין וביהכ"נ של כפרים דינם שוה, ובעינן בית דירה, ואין זה ענין לבית שותפין, כמו שנתבאר. כט שם בתוס' ישנים תירצו עוד וז"ל אי נמי שאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם עכ"ל ביאור הדברים דהכא מיירי קודם חלוקה שלא נתברר עדיין חלקם, ואינו דומה לשותפין וביהכ"נ של כפרים, וקשה דלפי"ז מאי פריך הש"ס מזה להוכיח על כפרים שאין מטמא בנגעים, עד שהוכרח הש"ס לומר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, ולדברי התוס' לא דמי זה לזה, וצ"ע. ל שם תנו רבנן בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה, פשיטא מה"ד ביתך ולא ביתה, ופירשו התוספות משום דכתיב בלשון זכר יש למעט אשה, וקשה למ"ל קרא למעט אשה הא אשה בלא"ה היתה פטורה מטעם דאיתקש מזוזה לת"ת וכשם שפטורה מת"ת כן פטורה כמזוזה, כמו שמבואר בקדושין ל"ד, וגם בברכות כ' איתא להדיא במזוזה פשיטא ומשני מה"ד נקיש לת"ת ומשני גברא בעי חיי וכו' נמצא דבלאו ריבוי דלמען ירבו ימיכם לא היו ידענו נשים לחיוב, מטעם דיש למעט מההיקשא לת"ת, וכנראה שלמכוון זה מציין הגרע"א ז"ל בגיד הנשה להא דברכות, וכן מצאתי בגבו"א עמד בזה ויצא שם לחדש דכוונת הש"ס לפטור הבית, ומהיקש ממעטין את האשה עצמה, ומביתך ממעטין גם את ביתה מחיוב מזוזה, ומזה מוכיח שם דל"ב בחיוב מזוזה שתהי' הבית שלו דוקא יעוי"ש, ולדעתנו נראה לבאר לנכון באופן אשר אין הכרח לדבריו, וזה הדבר, דהנה יש במצוה שתים, א) חיוב המצוה, ב) קיום המצוה, ובכל מצוה ומצוה דורשין אנו מהאדם השתים האלה, היינו החיוב והקיום, ומ"מ משכחת לפעמים זה בלא זה, היינו דאיתא בחיוב, וליתא בקיום, כמו מי שאין לו זרוע לענין תפילין דליתא בקיום, לא מהני לו החיוב, כיון שאינו בקיום, ולפעמים איתא בקיום אף שאינו בחיוב כמו כל מי שאינו מצווה ועושה כגון סומא לר' יהודה דאעפ"י שליתא בחיוב ואיתא בקיום, וכמו כן כל מצות עשה שהזמן גרמא לנשים דליתנהו בחיוב, ואיתנהו בקיום, והנה לפי"ז אם באנו לפטור נשים ממזוזה מטעם ההקש לת"ת דנשים פטורות אין לנו למעטם אלא מחלק החיוב לומר דאין אשה מחויבת במזוזה, אמנם מחלק הקיום לא נתמעטה, אבל אם באנו למעט אשה מטעם ביתך ולא ביתה נמצא דהתורה שללה כל עיקר דירתה שאינה בת מזוזה וממילא ליתא גם בקיום, והרי זה כאילו דרה בחוץ, ולא שייך כאן קיום המצוה כלל, זהו כוונת הש"ס הכא בהא דממעטין מביתך ולא ביתה. לא כתב המרדכי בהגהות לפר"ח שבית שישראל ונכרי שותפין בו פטורה מן המזוזה, - דאע"ג דלא מצינו בקרא לפטור, אמנם כמו שמצינו לענין נגעים רשותפות נכרי אינו מטמא בנגעים כדאיתא בתוספתא, והטעם כיון שיש לנכרי חלק בהבית, ונכרי לאו בר טמויי בנגעים הוא, הרי אין כאן בית שלם לגבי טומאת נגעים דבעינן בית שלם עם כל זויותיו, וכן לגבי מזוזה כיון שיש לנכרי חלק בגוף הבית הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה, ואנן בעינן בית שלם לענין מזוזה דהא ממעטין בפר"ק דסוכה בית שאין בו ארבע אמות, וכן שער שלם בעינן, וכי שקלת לחלק נכרי הוי חצי בית וחסר וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים בדבריו דאעפ"י שלענין שותפות ישראל לא אמרינן דהוי בית לכל אחד ואפילו בבית שאין בו יותר מארבע אמות וכי חלקת לחצאין הרי זה בית חסר, מ"מ כיון דאין כאן התערבות והתמזגות פטור בהאי בית, חשבינן לכל אחד בית שלם, מטעם דלכל אחד ואחד יש שיעור חיוב בפני עצמו, משא"כ בשיש התמזגות פטור בכל הבית הרי זה כחצי בית. לב אבל יש לעיין דעיקר ראייתו מתוספתא דנגעים, והנה שם בתוספתא פר"ו איתא בית שצידה אחד נכרי וצידה אחד ישראל אינה מטמאה כנגעים, וכן כתב הרמב"ם פרי"ד מטו"צ הי"ג וז"ל בית שצידו אחד נכרי וצידו אחד ישראל כו' אינו מטמא בננעים, ואילו במזוזה באופן זה פשיטא שחייב הישראל במזוזה, וא"כ מניין להמרדכי דינו לענין שותפות נכרי כיון שאין הדין שלו בתוספתא, ואפשר דיליף מדין נתיצת הכותל השותפות עם הנכרי, דכיון דתורת נתיצה בהכותל כולו, וא"כ יש התמזגות פטור בכל הכותל, וא"כ חסר בזה הכותל, וממילא בשותפות בפנים הבית, חסר חצי בית, ובמזוזה באופן זה אין כאן חיוב מזוזה, וצ"ע, - והרשב"א בחידושיו לחולין קל"ו כתב דשותפות נכרי אינו פוטר במזוזה מטעם דדירת ישראל בשלימותו, וחייב במזוזה, ודעת התוס' לפטור מטעם דכיון דגבי שותף אחד לא שייך למען ירבו וגו', והרמב"ם דסתם ולא כתב חילוק משמע דעתו לחיוב, וגם המחבר סתם שותפות חייב, והרמ"א הגיה וכתב דוקא שותפות ישראל, וצ"ע לדינא. לג אמנם אם קבעו בית דירה בביהכ"נ לנכרי שומר ביהכ"נ לכו"ע אין לחייב במזוזה מטעם שביארנו לעיל דהחיוב דוקא על הדר שם. לד שם אין משכירין בתים כו' דלא נתחלקה לשבטים. והנה בערי מקלט אעפ"י שנתחלקה לשבטים מ"מ מבואר במכות י"ג ע"א דבשש ערים אין הרוצח מעלה שכר, וכן ברמב"ם בפר"ח מרוצח ה"י היינו גזירת הכתוב מדכתיב לכם לרוצחים, ויש לעיין אם נעשה שלו, וע' רמב"ם פר"ד שאין ערי מקלט נעשים עיר הנדחת, וצ"ע. א עמוד ב אלא בבאין עם הזבח דכולי שלמא ל"פ דמנחה ואח"כ נסכים דהכתיב עולה ומנחה וכו', ומזה יש לתמוה אדברי התוס' יומא ל"ד ד"ה נסכים שכתבו לתמוה מנלן דמנחה קודמת לנסכים אי משום דכתיב עולה ומנחה אימא דנסכי] קודמין למנחה דכתיב זבח ונסכים וכו' יעוי"ש, -- וקשה טובא הא מבואר להדיא הכא בסוגיא דנלמד מעולה ומנחה דמנחה קודמת לנסכים, וקרא דזבח ונסכים נלמד דינא דזעירי דאין הנסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - אבל נראה דאין לחשוד לרבותינו בעלי התוס' בהעלם סוגיא דהכא, ונראה דכוונתם להקשות מניין להסוגיא למידרש מעולה ומנחה דמנחה קודמת לנסכים, והא דזבח ונסכים לכדזעירי, דלמא דרשא דזבח ונסכים לומר דנסכין קודמין, - ואם בשביל הקרא דעולה ומנחה נדרוש דהמנחה קודמת למוספין, וממילא אין לנו לדרוש דינא דזעירי, ועל זה תירצו דדרשא זו דעולה ומנחה מדויקת יותר כיון דתמיד כתיב מנחה ברישא, וממילא נלמד גם כן דינא דאין הנסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. ב והנה בעיקר דינא דזעירי יש לעיין מניין למידרש מזבח ונסכים דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, דלמא כוונת התורה דהנסכים יקרבו תיכף אחרי המנחה, ושלא להקריב המוסף בינתים, וכן נדרש שם ביומא מהא דכתיב זבח ונסכים לומר שלא יפסיק בזבח אחר בינתיים, - ונראה דדינא דזעירי נלמד מזה גופא דכיון דאמרה תורה דאין להפסיק בקרבן אחר בינתיים, מזה אנו רואים דהנסכין הוא חלק מהקרבן עצמו וכגופי' דזיבחא הוא, ממילא אנו יודעין דהזבח קובע הנסכים, ובזה מיושב הא דהקשה בגבו"א שם דלפי דינא דברייתא דנלמד מזבח ונסכים דאין להפסיק בקרבן אחר, והא מיבעי' לן האי דרשא לכדזעירי יעוי"ש, ולדברנו כל עיקר דינא דזעירי נלמד מדרשא זו דאין זבח אחר בא קודם הנסכים, והיינו משום דהנסכים הם חלק הקרבן עצמו כשבא עם הזבח, וכמוש"נ. נ נמצא לפי"ז דהא דאין מקריבין המוסף קודם הנסכים הוא משום דהנסכים חלק מהזבח, והיינו דהזבח מקדשן, ולפי"ז בנסכין של מוסף צריך להיות גם כן קודם, ולפי"ז בשבת שמקריבין הבזיכין במוסף, ע"כ יש להקריב הנסכים מקודם, אבל הרמב"ם פסק בפר"ו מתו"מ הי"א וז"ל בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין, וראיתי למרן שם כתב ולא ידעתי מניין לו שהי' קודם לניסוך היין יעוי"ש, ביאור דבריו אשר אין לזה הכרח מהש"ס, אבל לפי מה שביארנו תמוה ביותר כיון דע"כ כל עיקר דינא דזעירי נלמד מזה דהנסכין הם כגופא דזיבחא, אבל ע"כ הבזיכין אינם שייכים להזבח לקידושין, דהלא כבר נתקדשו משבת שעבר, ונראה דהלחם הפנים אצל קרבן מוסף דינו כהמנחה בהקרבן תמיד ונקרא גם בשם מנחה כמבואר לעיל י' ע"ב, ולקמן מ"ו, -- וממילא הבזיכין הבאין להתיר את הלחה"פ ג"כ דינו בהמנחה, וא"כ הדין בזה דבזיכין קודמין ליין מטעם הכתוב עולה ומנחה. - ד והנה לפי"ז משמע דמנחת הסולת גם כן קודמת לניסוך היין משום דהמנחה יש לה דין קדימה, ולזה מסכים גם המל"מ דהרמב"ם סבר דמנחת הסולת קודמת, וכמו שמשיג בזה על הלח"מ, יעוי"ש, אבל לא הביא ראי' לזה רק מדייק ממשמעות דבריו, אבל לפי מה שביארנו ע"כ צריך לומר כן. ה והנה המל"מ מראה מקום לדין זה בירושלמי יומא פר"ב, וכוונתו בהא דבעי בזיכין ויין מי קודם, ופריך ולא מתניתא היא לבונה ליין, וחזינן שהבזיכין קודמין, ומשני כאן לקרבן יחיד, כאן לקרבן ציבור, ופירש בקרב"ע דבקרבן צבור בזיכין קודמין, ובשירי קרבן כתב שזה מקור להרמב"ם, ולזה כיון המל"מ יעוי"ש, אבל תמוה דע"כ לפי דברי הירושלמי שם דאיתא שם בטעמא דחביתין קודמין ליין מטעם שזה לאשים וזה לספלים, א"כ מאי בעי שם אח"כ לענין בזיכין ויין, הלא גם בזה יש סברא זו דזה לאישים דהיינו הבזיכין, ויין לספלים, ולאישים קודם, ומה שפירש שם בגילה"ש דהבעי' הוא מטעם דיין הוי תדיר ובזיכין מקודש מטעם דהוי לאישים, ומבעי' איזה עדיף, דוחק הוא. ו והנכון לומר דכוונת הירושלמי דבעי בזיכין עם יין היינו משום דיש מעלה ביין שנאמרה בו שירה, ובזה ההבדל בין יחיד לציבור, דדוקא בצבור נאמרה השירה, וזהו שמשני כאן ביחיד כאן בצבור, היינו דביחיד הלבונה קודמת מפני מעלת האישים, אבל בצבור הוי בעי דלא איפשטא מטעם השירה, ומצאתי בקר"א שמפרש כן ביאור הירושלמי, והוא נכון, וכוונת הרמב"ם לפי ש"ס דחביתין קודמין ליין, מטעם דאיקרי מנחה, וממילא בזיכין קודמין קודמין ג"כ מטעם זה, וכמו שנתבאר. בדין איזה עדיף, חשיבות המצוה או הכמות א מתני' ר' שמעון אומר אם היו להם פרים מרובים ולא הי' להם נסכים יביא פר אחד ונסכים ולא יקריבו כולם בלא נסכים, יש לעיין אם יש לפניו מצוה שיש לה גם הידור, ואם יפזר על ההידור יבטל ממצוה אחרת, באיזו יבחר אם לעשות מצוה בהידור או שטוב יותר לעשות בלא הידור בכדי שיקיים שתי מצות. - ב והנה ע"כ דהקרבת הקרבן עם נסכים ביחד הוי מצוה מן המובחר כמוש"כ התוס' בר"ה ל' ד"ה נתקלקלו, הרי מבואר דסבר ר"ש דטוב לעשות מצוה אחת מן המובחר, דהיינו להקריב קרבן אחד עם נסכים ביחד בכדי שיהי' הקרבן מהודר, מלהקריב קרבנות הרבה בלא נסכים דהיינו לעשות הרבה מצוות בלא הידור, - ומבואר בפיה"מ להרמב"ם דאין הלכה כר' שמעון, הרי מבואר דרבנן פליגי על ר"ש, וכן מבואר בסוגיא לקמן מ"ה וכן מבואר בתוס' שם ד"ה ומניין, נמצא דבזה פליגי רבנן ור"ש, דר"ש סבר דטוב לעשות מצוה חדא בהידור מלעשות הרבה מצוות בלא הידור, ורבנן פליגי וסברי דיותר טוב לעשות הרבה מצות אפילו אם חסר להם ההידור, מלעשות חדא מצוה בהידור, וכיון דקיי"ל כרבנן א"כ אנחנו יודעין בבירור כי אין בכח ההידור להדחות מצוה, וטוב יותר לעשות המצוה בלא הידור בכדי שיקיים אח"כ עוד מצוה, וילפינן זאת מדסברי רבנן דטוב יותר להקריב פרים בלא נסכים דהיינו בלא הידור מלהקריב פר אחד עם נסכים דהיינו בהידור. ג ויש לדחות דשאני הכא דמיירי שהי' לו פרים להקריבם לקרבן, ונסכים אין לו עדיין- להכי לא אמרינן שימכור פר האחד בשביל לקנות נסכים, משא"כ אם הי' צריך בתחילה לקנות גם פרים, ואין מספיק לפרים ולנסכים אפשר שגם רבנן יודו דטוב לקנות פרים מועטים עם נסכים בכדי שהקרבנות יהי' מהודרים, מלקנות פרים מרובים בלא נסכים כלל, איברא דמסוגיא לקמן מ"ה משמע דגם בתחילה הדין כן דצריך לקנות פרים מרובים. אבל יש לומר דהתם מיירי בקרבן צבור וכל הפרים הם מוסף לחג, נמצא דכל הפרים הם מצוה אחת, וכשמחסר פר אחד הרי הוא מחסר מהשיעור של הקרבנות, ואף על פי שאינו מעכב, אבל אינו דומה אם עושה מצוה בשיעור שלם, לבין עושה מצוה בשיעור חסר, וזה שייך דוקא בשיעור הפרים, משא"כ בדין הנסכים כיון דקיי"ל מביא אדם את זבחו היום ונסכיו לאחר עשרה ימים כמבואר בזבחים מ"ד, נמצא דהנסכים אינם שייכים לעצם הקרבן, אלא מצוה איכא בנסכים, ולהכי כיון דאין שייכים להקרבנות להכי גם בחסרונם דהיינו כשמקריב בלא נסכים לא הוי חסר השיעור, ולהכי סברי רבנן שפיר דטוב יותר להקריב פרים מרובים בלא נסכים מלהקריב פר אחד עם נסכים משא"כ באופן שכתבנו שפיר יש לומר דכיון דההידור מצוה הוי בעצם המצוה דטוב יותר לעשות מצוה אחת מהודרת מלעשות שתי מצוות בלא הידור. ד והנה יש להביא ראי' מהתוספתא מנחות פר"ו ה"ז וז"ל ר' יהודה אומר יחיד שהי' חייב פרים ואילים וכבשים ואין לו נסכים יביא פרים בנסכיהן, ואל יביא פרים אילים וכבשים בלא נסכים עכ"ל יעוי"ש, וזהו ג"כ כדעת ר' שמעון, ורבנן ע"כ גם בזה פליגי וסברי דטוב להביא פרים אילים וכבשים בלא נסכים, והכא ביחיד ע"כ כל קרבן הוי מצוה בפני עצמו, ומכל זה סברי רבנן דטוב להקריב קרבנות הרבה אף אם יחסר ההידור שלהם דהיינו הנסכים, ובמצוה ג"כ טוב לעשות שתי מצוות אף אם יחסר ההידור מלעשות מצוה חדא בהידור. ה אבל גם זה יש לדחות דלא דמי להתם, דשם בקרבנות לא הוי ההידור דנסכים בעצם הקרבן דהרי הנסכים היא מצוה פרטית השייכה להקרבת הקרבן, אבל אינו בעצם הקרבן, משא"כ הידור מצוה שהיא בעצם הקרבן כגון בזה דבעינן פר מובחר ושמן, י"ל דגם רבנן מודו דיותר טוב להביא פר אחד מובחר ושמן, מלהביא שני פרים שאינם מובחרים, מפני כי המובחר הוא בעצם הקרבן ובמצות ג"כ באופן כיון שאם יעשה המצות בההידור תהי' המצוה בעצמותה מהודרת, אולי בזה טוב יותר לעשות מצוה חדא, מלעשות שתי מצוות בלא הידור. ו דיש להעיר מדוע השמיט הרמב"ם בהלכותיו בין דינא דר' שמעון, ובין דינא דר' יהודה, ולא מצאתי מי שהעיר בזה. ז ואפשר לומר דסמך הרמב"ם במה שפסק בפר"ט מתמידין ומוספין דמיני דמים קודמים למנחות כמבואר שם ה"ה, ובהלכה י"א כתב דמנחות קודם ליין, דהיינו נסכים, - ולפי"ז פשיטא דזבחים שהם מיני דמים קודמים לנסכים, וזה ודאי דבמקום שיש דין קדימה או אפילו אם יתבטל הדבר הנדחה לגמרי ג"כ הדין כן, כמבואר בקדושין כ"ט דילפי רבנן דפדיון בני קודם לעליי' לרגל מדכתיב כל בכור בני תפדה והדר ולא יראו פני ריקם כמבואר שם, - ולכאורה קשה דלמא לא היתה כוונת התורה אלא לאקדומי' לפדיון הבן מקודם, אבל מניין לרבנן דגם באופן שאין לו אלא חמשה סלעים, ואם יתן לכהן עבור פדיון בנו יתבטל ממצוה של עליי' לרגל אולי באופן זה עליי' לרגל עדיפא, וע"כ צריך לומר דזה הי' ברור לרבנן דבמקום שנתנה התורה דין קדימה לדבר אחד יותר מלאידך הוי מוקדם גם להדחות את הדבר השני באופן שיתבטל לגמרי, ולהכי אפילו באופן שאין לו אלא חמשה סלעים ג"כ אמרינן דפדיון בנו קודם אף אם יתבטל ממצוה של עלי' לרגל, וה"נ כיון שמיני דמים דהיינו זבחים יש להם דין קדימה לנסכים להכי יש בכחם להיות מוקדם אף להדחות באופן שיתבטלו לגמרי, וא"כ פשיטא שמחויב להקריב פרים ביותר אף בלא נסכים אעפ"י שיתבטל עכשיו מצוות נסכים לגמרי מאותן קרבנות. ח ולפי"ז יש להבין מדוע סברי ר' שמעון ור' יהודה דטוב יותר להקריב פרים מועטין עם נסכים מלהקריב פרים מרובים בלא נסכים, הלא ע"כ גם ר"י ור"ש סברי הייני כללי דמיני דמים קודמין לנסכים, ומדוע סברי הכא דמדחי] פרים בשביל נסכים, וזה טעמא בעי.

ט וונראה דסברת ר' יהודה ור' שמעון בזה דסברי דבזה ליתא דין קדימה לעשות המצוה חסירה היינו שלא תהיה המצוה בשלימות, דאין מגרעין את המצוה לעשותה כחושה, וכיון שהדין דהקרבת הפר בעי נסכים, הוי על הנסכים ג"כ מצוה דהקרבת הפר כיון דהנסכים הם השלמה להמצוה, והוי מצוה חדא, אעפ"י שאין הנסכים מעכבין, אבל המצוה של ההקרבה דהנסכים באים בהשלמה לכל פר ופר, ולהכי אין לעשות המצוה בחסר, אפילו באופן שהתכלית יהי' יותר גדול, כמו הכא שבדמי נסכים יקריב קרבנות. י ובזה מצא רבינו סוגיא ערוכה דלא סברה סברא זו, בהא דמצינו לקמן מ"ט דבעי שם הגמ' בתמידין דלמחר ומוספין דהיום איזה מהם עדיפא היינו אם תדיר עדיף או מקודש עדיף, ופירש רש"י דהמוספין דהיום היינו שהי' שבת ומקריבין שני כבשים למוסף, וכנראה, הרמב"ם לא רצה לפרש כן, דהרי קשה דבאיזו סברא פליגי להדחות היום את המצוה דמוסף בשביל תמידין דלמחר הלא אין לנו להעביר על המצוה של היום, וכאשר העיר בזה המל"מ בפר"א ממגילה יעוי"ש, אמנם הרמב"ם מפרש דהמוספין הי' בר"ח או ביום טוב שמקריבין למוספין שבעה כבשים לכתחילה, ובדיעבד, יוצאין את החוב גם באחד, - כמבואר בפר"ח מתו"מ ה"ב, וסבר הרמב"ם דבאופן זה בעי הגמ' אם כדאי להניח שני כבשים מהשבעה עבור תמידין דלמחר, והיום יקריבו חמשה כבשים עבור מוסף, ובזה שפיר יש סברא לומר דבשביל לקיים את המצוה דתמידין דלמחר שהוא מצוה חשובה ביותר יען שיש להם מעלת תדיר, להכי טוב יותר להקריבם למחר מפני שתדיר עדיף ממקודש, מלהקריבם היום שהוא רק מעלת מקודש, או דלמא מקודש דהיום עדיף ממעלת תדיר דלמחר, וזה לא קשה עכשיו היאך מניחין מצוה דהיום בשביל מצוה דלמחר דהרי מיירי עכשיו שגם היום מקריב את המוסף רק לא היתה ההקרבה בשלימות, ובזה שפיר יש לספוקי דדלמא בשביל מעלת התדיר כדאי הדבר גם אם המצוה לא תהי' בשלימות אם רק עצם המצוה קיים כדין. - יא וכמו כן יש לפרש באופן שליתא אלא שני כבשים, ואם יקריבם היום עבור מוסף לא תהי' המצוה בשלימות דהרי חסר עבור מוסף עוד חמשה כבשים, ובזה בעי הגמ' דאם תדיר עדיף ממקודש צריך להניח השני כבשים למחר עבור תמידין, וזהו מפני כי גם היום לא יקיים הקרבן מוסף בשלימותו, והפירוש הזה השני מבואר להדיא ברמב"ם פר"ח מתו"מ ה"כ שמיירי שם במוספי יו"ט וכתב האי דינא דגמ' יעוי"ש, ולפי"ז אם נחליט להלכה דיותר טוב לקיים מצוה אחת על צד השלימות עם הפרטים והסעיפים השייכים להמצוה, כמו הא דלעיל דסברי דיותר טוב לקיים המצוה בהקרבת פר אחד חמש יעוי"ש, דלפי"ז תקשה עם נסכיו, מלהקריב שני פרים בלא נסכים מפני שצריך לקיים המצוה בשלימות ומצוה בחסרון גרועה מעלתה הרבה מאד, וסברא זו מכרעת גם את המקודש דהרי הקרבת הפרים הוי מקודש יותר מהנסכים וגם תדיר ביותר, ומכל זה סברי דהמעלה שעושין מצוה בשלימות תכריע למקודש ותדיר, א"כ הכא בתמידין דלמחר שהקרבתן למחר תהי' על צד השלימות האמתי דהרי לא צריך אלא לשני כבשים עבור תמידין וזה יש לו, ואם יקריבם היום למוסף לא תהי' המצוה על צד השלימות דהרי חסר חמשה כבשים, ולשיטת ר"ש ור"י ודאי דתמידין דלמחר עדיפי מפני שהמעלה של עשיית המצוה בשלימות עדיף יותר ממעלת תדיר ומקודש, וזה הי' הוכחה להרמב"ם להשמיט את הדין דר' שמעון במשנה, וגם את הדין דר' יהודה דהתוספתא. - יב ובזה יש ליישב מה שיש להעיד לכאורה לפי מה שרוצה הסוגיא לומר בבכורות מ"ח רד' יהודה סבר לענין פדיון הבן דאיכא מצוה גם בחצי מדוע אמר ר' יהודה בקדושין לענין פדיון בנו ולעלות לרגל דלעלות לרגל עדיפא משום דהוי מצוה עוברת, וקשה הא יכול בהני חמשה סלעים לקיים את שתי המצוות היינו דיתן איזו נתינה לכהן עבור פדיון בנו דע"כ חצי לאו דוקא, ובמותר יכול לקיים את המצוה דלא יראו פני ריקם, ובפרט לפי מה דקיי"ל דמן התורה אין שיעור לראיי' כמבואר ברמב"ם פר"א מחגיגה ה"ב יעוי"ש, ואפילו לפי פירושו של התוס' ר"י הזקן בקדושין דפירש לעלות לרגל דצריך להוצאת הדרך יעוי"ש, אכתי תיקשה דיתן פרוטה אחת לכהן עבור פדיון בנו ויקיים מצוות פדיי' לר' יהודה דסבר אפילו חצי חמש כדלעיל, וזה ודאי דוחק לומר דהי' בצמצום שלא יכול ליתן אפילו פרוטה ואף שהמסקנא בבכורות לא קיימא הכי, מ"מ מדוע לא מקשה הגמ' הכי על הסוגיא דס"ד לומר דר' יהודה סבר אפילו חצי חמש דלפי"ז תקשה מר' יהודה עצמו לפי מה דסבר בקדושין דמצוות פדיון נדחית לגמרי בשביל מצוות הרגל, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דר' יהודה אזיל לשיטתו דהמצוה צריכה שתהי' נעשית בשלימותה ומעלה זו בעצמותה יש לה כח להדחות מצוה אחרת, להכי ודאי אי לאו דהוה רגל מצוה עוברת דאז בודאי הוי אמרינן דפדיון בנו קודם, וגם המצוה דהשלימות מדחה מצוה אחרת, להכי לא הקשה הגמ' מר"י דקדושין. יג כתב הטור והמחבר באו"ח סי' רצ"ו במי שאין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהבדלה יקנה להבדלה דקידוש אפשר בפת יעוי"ש, - והנה מבואר בב"י סי' ער"ב דמצוה מן המובחר לקדש על היין מלקדש על הפת יעוי"ש וכן מבואר ג"כ בדרישה סי' רע"א יעוי"ש, ובכל זה כתבו הטור והמחבר לדבר פשוט וברור דטוב להניח את ההידור דהמצוה, ולעשות המצוה בלא הידור, בכדי שעל ידי זה יכול לקיים מצוה אחרת גם כן כמו הכא שמניח את ההידור דמקדשין על היין בכדי שיהי' יכול לקיים גם את מצות הבדלה, דעיקר מצוה של הבדלה על הכוס תקינו כמבואר בטור יעוי"ש, ומזה נפשט גם את החקירה שכתבנו. - יד אמנם יש להקשות לפי דבריהם מסוגיא ערוכה שבת כ"ד דאיתא שם בגמ' בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום איזה מהן עדיף קידוש היום עדיף דתדיר, או דלמא נר חנוכה עדיף משום פרסומא נסא הדר פשטא נ"ח עדיף משום פרסומא נסא יעוי"ש, וקשה הא לשיטת הטור ומחבר מה שייך בעי' זו דהרי כיון דמצי לקדש על הפת, ומסתמא יש לו פת, וא"כ ממילא מובן שצריך לקנות נ"ח בכדי לקיים שתי מצוות, וגם לפי המסקנא למה לן לטעמי' דפרסומא נסא, וב"ה מצאתי במהרש"א בחידושיו פסחים קי"ג העיר בזה, יעוי"ש. טו ונראה בביאור הדברים לפי מה שמבואר פסחים ק"ו דאם חביבא לי' חמרא מקדש אחמרא ואי חביבא לי' ריפתא מקדש אריפתא, וכן מבואר להלכה ברמב"ם פרכ"א משבת ובשו"ע סי' רע"א, - ופירוש חביבא לי' ריפתא היינו שתואב לאכול דהיינו שהוא רעב וחביבא לי' אכילה יותר משתי', הרי מבואר לפי"ז דלפעמים הוי מצוה מן המובחר לקדש על הפת היינו בשעה שהוא רוצא אכילה יותר משתיי', נמצא דהאי מצוה מן המובחר לקדש על היין הוי החיוב בגדר תנאי, היינו שהחיוב תלוי בתנאי היאך יהי' לבו תואב בשעת קידוש אם לאכילה אם לשתיי', משא"כ הבדלה דהוי מצוה בחיוב להבדיל על היין בלא שום תנאי מוקדם לזה, להכי אמרינן דיותר טוב להניח היין להבדלה שחיובה ברור בלא תנאי מוקדם ויקדש על הפת כיון דחיוב קידוש על היין הוי לכתחילה בספק חיוב דהיינו עפ"י תנאי מוקדם, ומצינו סמך לסברא זו בכתובות מ' דמפתה אחת מחייבי לאוין דלא אתי עשה ודחי לל"ת משום דאיבעי אמרה לא בעינא וכו', והקשו התוסי"ש דלפי"ז למאי איצטרך קרא בכיבוד אב דלא אתי עשה דכיבוד ודוחה לל"ת והא אי אמר האב לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ותירצו דהתם מ"מ מיד כשציוה האב הוי עשה לעשות מצוותו, והביאור בזה דמפרשי דהכא התחלת החיוב של העשה היתה על תנאי אם תרצה וכל זמן שלא אמרה בעינא אין כאן עשה כלל, להכי אמרינן דעשה כזו שחיובה בא מעיקרא על תנאי וספק, להכי אין בכחה להדחות לל"ת שחיובה היתה ברור בלא שום תנאי, משא"כ בעשה דכיבוד אב דהחיוב של העשה היתה ברורה, ותיכף כשציוה האב היתה עשה ברורה, ורק עכשיו צריך לבטל את העשה במה שיאמר לא בעינא, ובזה שפיר בעינן קרא, ובדברי התוס' אין מוכרח לדברי רש"י שפירש שם דמלמדין אותה לומר לא בעינא, הרי מבואר דחילוק יש בין חיוב ברור בלא תנאי לבין חיוב שבא דוקא בתנאי איזה אופן, ובזה מצאו הטור והמחבר לחלק בין קידוש להבדלה, וכמו שכתבנו. טז ובזה יבואר היטב הא דאמר רבא דבנר חנוכה אם לאו משום פרסומא נסא הי' סברא לומר דקידוש היום עדיף אעפ"י שקידוש היום החיוב מעיקרא בא על תנאי דהרי אי חביבא לי' רפתא מקדש אריפתא, מ"מ כיון דאיכא מעלת תדיר כקידוש היום, הרי מעלה זו יש לה חשיבות של מצוה מובחרת, דהרי יש סברא לומר דתדיר עדיף ממקודש, להכי יש סברא לומר דתדיר אף בחיוב ספק דהיינו שראשית החיוב הי' על תנאי ג"כ יש בכחה להדחות מצוה שאינה באה בתדירות, ודוקא לגבי' הבדלה מחלקי הטור והמחבר לבין חיוב שבא מעיקרא על תנאי, לבין חיוב שבא מעיקרא בלא תנאי, אלא חיובה ברור, והיינו משום דבזה הוי הבדלה וקידוש היום תרווייהו שווים דתרווייהו יש להם מעלת התדיר, משא"כ קידוש היום ונר חנוכה דלקידוש היום יש מעלת התדיר, ולגר חנוכה אין להם מעלת התדיר, בזה שפיר הוי אמרינן דתדיר עדיף אעפ"י שחיובה באה בראשונה על תנאי, כיון דהשתא עכ"פ מחיוב בקידוש היום ביין בתואב לשתיי' יותר מלאכילה, ושפיר יש להדחות נ"ח מפני שאינה במעלה של תדיר, להכי איצטרך לטעמא דפרסומא נסא דתכריע מעלת תדיר. יז ולפי"ז מיושב ג"כ הא דהקשה המהרש"א שם דהרי בהבדלה מצי להבדיל בתפילה יעוי"ש, דלפי דברינו דוקא בקידוש היום אמרו הטור והמחבר הכי דמדחינן קידוש על היין אעפ"י דהוי מצוה מן המובחר מפני מצוות הבדלה, יען דהחיוב קידוש על היין מעיקרא היתה על תנאי, היינו עצם המצוה דהמובחר היתה על תנאי מעיקרא, משא"כ בהא דמבדילין על הכוס, חיוב מובחר זה לא היתה בשום תנאי וחיובה ברור, ולפי"ז אין לדחותה בשביל שיכול להבדיל בתפילה, וזה מדויק בלשון הטור שכתב וז"ל דכי תקינו רבנן אבדלתא אחמרא תקינו יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו, הרי לפי"ז אין לנו ללמוד מדברי הטור והמחבר לענין זה. יח ויש לפשוט לכאורה מהא דאיתא ביבמות ריש פר' ד' אחין דאיתא שם במשנה ד' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, יבמות, ופריך בגמ' ש"מ יש זיקה דאי אין זיקה האי לייבם חדא והאי לייבם חדא, ומשני לעולם אין זיקה ומשום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבמין יעוי"ש, הרי חזינן דמשום חשש בטול מצוות יבמין דהיינו מצות חליצה אסרו ליבם אפילו חדא ותרווייהו אחין חולצין לשתי אחיות יבמות, - והנה מבואר ביבמות כ"א דמצות חליצה לגבי מצות יבום הוי מצוה גריעא, דאיתא שם דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, - ואם אמרינן דמצוה החשובה מטעם ההידור יש בכחה להדחות אף שתי מצוות שאינם בדוגמתה במעלת ההידור, - תיקשה לפי"ז מדוע אמרינן דמשום חשש ביטול מצות יבמין יבוטל מצות יבום אפילו בחדא הלא כיון דמצות יבום היא מצוה מהודרת לגבי חליצה, וטוב לקיים מצוה אחת מהודרת דהיינו מצות יבום בחדא מלקיים שתי מצות חליצה בשתיהן, וע"כ מוכח דלא כן הוא, אלא טוב יותר לקיים שתי מצוות אף בלא ההידור שלהן מלעשות מצוה אחת בהידור שלה, אבל יש לדחות דשאני התם דהמצוות השתים המה בשני בני אדם, ואין סברא שבשביל קיום המצוה דזה שיעשה מצוה מן המובחר תדחה מצוה דהשני לגמרי, וברור, והעיקר בזה כמו שכתבנו לעיל אות י', וכמו שנתבאר. - א דם מה כל נבלה וטרפה וגו' הואיל ואישתרי מליקה וכו', וקשה הא אם הו"א דכהנים לא נצטוו על השחיטה ומותרים בנו"ט, א"כ לא הוי בר זביחה, כמו עכו"ם, והיאך כשר בכהנים שחיטת הקרבנות, וביוהכ"פ דוקא בכה"ג, ונראה דכוונת ההו"א דכהנים מותרים בנו"ט היינו רק לאלה שמותרים בקדשים, ואוכלים מליקה, אבל למי שאסור לאכול מליקה כגון כהן טמא, בזה י"ל כיון דלא הותר אצלו מליקה לא הותר גם בנו"ט, ולא מיבעי' למ"ד ביבמות ל"ב דזר שאכל מליקה חייב משום נבלה, כן הכא בכהן טמא ואף למ"ד דא"ח משום נבלה, אבל זהו רק שם דלגבי עוף זה הותרה איסור נבלה, אבל בכהן טמא שאסור במליקה גם לפי ההו"א אסור בנו"ט, - ולפי"ז שפיר הכהנים מצווים על השחיטה בעת טומאתם, וממילא נקראים תמיד בני זביחה כיון שלפעמים אסורים בנו"ט, נמצא דעכ"פ ישנם בדין איסור נו"ט, ונקראים בני זביחה. ב עוד יש לומר דאף דהו"א דכהנים הותרו בנו"ט, אבל סו"ס בקדשים אסורים לאכול בלא שחיטה, דהא כתיב ושחט, ושפיר נקראים בר זביחה לקדשים, כיון דמצווין על זה, וראי' לזה מהא דחולין י"ז למ"ד דהותר בשר נחירה במדבר, ומכ"ז אכלו שלמים, וקשה הא לאו בר זביחה נינהו, וע"כ כיון דמצווין שלא לאכול שלמים רק בשחיטה, ואם לאו פסול, להכי שפיר נקראים בר זביחה. ג מוסתפקנא בהא דבעינן בר זביחה לשחיטה, אם הוא אופן שחיטה, ובלעדי זה לא נקרא שחיטה מצד עצמו, או"ד דרק תנאי הוא בההכשר, היינו שאינו מתיר אם השוחט אינו בר חיובא, - והיינו דההיתר שחיטה אינו מתיר רק באופן אם השוחט הזה מוגדר מלאכול נבלה, ואם הוא אוכל נבלה בעצמו, אז תנאי הוא בהמתיר שאינו מתירו, ומטעם זה שחיטת עכו"ם ומומר שחיטתן נבלה מטעם שאינו במתיר. - ד ונפק"מ לענין טומאת נבלות דאם אמרינן דתנאי זה בעצם השחיטה נאמרה, לומר דבאופן שהשוחט אינו בר זביחה, הרי"ז כאילו לא נשחטה כלל, א"כ הרי היא כמתה, ומטאה גם כן טומאת נבלות, אבל אם אמרינן שרק אינו בהמתיר, א"כ סגי אם אינו מתיר באכילה, - אבל אין זה בטומאת נבילות, - ה ונראה דפליני בזה הרמב"ם והראב"ד בפר"ב מאבוה"ט ה"א, דדעת הרמב"ם דטומאתן א תוספות ד"ה הואיל ואישתרי מליקה, ואע"ג דלעיל פרכינן שכן מצוותו בכך וכו' יש לעיין לפי המבואר בסוגיא דחולין קל"ג דפריך שם הגמ' עולת העוף לראבר"ש ליגזר דלמא לא אתי למעבד רובא, והקשו בתוס' שם דלמא שאני התם דגזירה"כ שלא להבדיל, ותירצו דמשמע דלא מצריך של אלו בטומאת נבילות לא הוי אלא מדרבנן, - והראב"ד משיג עליו, כמבואר בכס"מ, יעוי"ש, ונראה דהרמב"ם סבר דרק תנאי הוא בהמתיר, והראב"ד סבר דתנאי הוא בעצם השחיטה, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים קט"ז ע"ב בשיטת הרמב"ם. ו תוספות ד"ה הואיל ואישתרי מליקה וכו' וכלאים נמי אסרתן להו בלא קרא וכו', - ביאור דבריהם דהביאו ראי' דאין ללמוד מהא דכהנים כלל, והיינו דאין ללמוד מדבר שמצותו בכך, דאם לא כן לישתרו כהנים בכלאים מטעם הבגדי כהונה, ובאמת אסורים הם בכלאים, כמבואר בעירוכין ג' וביומא ס"ט אעפ"י שאין לזה קרא מיוחד לאיסור, וע"כ דאין לנו לימוד מבג"כ מטעם דשאני הני שכן אמרה תורה המצוה, וא"כ גם מליקה כן הוא, דכן הוא מצות הקרבת בקרבן עוף. ז והנה בעיקר ההוכחה מהא דלא אמרינן לשתרו כלאים לכהנים מטעם בגדי כהונה, וכמו דאמרינן הכא דלישתרי כהנים בנבלות וטרפות מטעם אכילת מליקה, יש לומר דלא דמי והיינו דע"כ גם בהא דנבלה וטרפה אין הכוונה שיהי' הכהנים מותרים לאכול נבלות וטרפות, אלא יש לומר דהביאור נבלות וטרפות בדמיון המליקה, והיינו באופן הנחירה, וזה שנעשה נבלה וטרפה בשעת נחירה, דע"כ המליקה בתורת נחירה, וביותר לדברי המהר"ם חולין כ"ח דאפילו חתיכת השדרה ומפרקת קודם חתיכת הסימנים אין זה בגדר טרפה, אלא בגדר נחירה, וא"כ אם באנו ללמוד מהא דמליקה להתיר נבלות וטרפות, ע"כ אין לך אלא חידושו, דהיינו באופן ההכשר הזה דמליקה שהיא בתורת נחירה, אבל לא באופן אחר, והיינו דהו"א דכמו דהוי שחיטה לדידן, תהי' נחירה לכהנים להכשר הבשר, ובזה שפיר יש מקום לומר כן, דלכהנים תהי' הנחירה בתורת מתיר, - אבל אין זה שייכות לכלאים לומר דכמו דאישתרי כלאים בב"כ לצורך עבודה, דלישתרו כלאים גם לצורך הדיוט, דאין זה הנידון דומה דפשיטא דהעבודה מתרת כלאים, - משא"כ לצורך הדיוט שאין מי שיתיר הכלאים, וממילא אסור, אבל בנחירה כיון שע"כ מתיר הוא גם מצד עצמו, וכמו למ"ד א"ש לעוף מה"ת, דהמתיר שלו הוא הנחירה, וכמו"ש רש"י בחולין כ"ח ותוס' חולין כ', בזה יש מקום דהמתיר הזה מהני גם להדיוט, לכהנים, ולפי"ז י"ל דאין זה ענין למליקה שהוא בא בתורת מתיר ג"כ דהיינו נחירה, ובזה יש מקום לומר דהנחירה תתיר גם לצורך הדיוט, דע"כ אין הבדל במתיר באיזה מקום הוא מתיר, וכתבנו מזה בספרנו נזר הקודש לזבחים ט"ו, ושם ביארנו ביותר. בדין רובא במליקה ובשחיטה אלא רוב מצומצם, ולהכי פריך דליגזור והו"ל לאצרוכי רוב הנראה לעינים עכ"ל והנה יוצא מזה דמעיקר הדין סגי ברוב מצומצם, אבל ע"כ כשר גם ביותר מרוב מצומצם דהיינו רוב גמור, וסגי כששייר מיעוט סימנים, וחזינן דחידשה תורה בקדשים דלא בעינן רוב גמור הנראה לעינים, - אלא סגי ברוב מצומצם, ואילו בחולין בעינן רוב הנראה לעינים מדאורייתא להרבה פוסקים כמבואר בט"ז יו"ד סי' כ"א ותבוא"ש שם, וא"כ שפיר שייך לומר הואיל ואישתרי מליקה בהיתר חדש מה שאסור בחולין, והוא רוב מצומצם, והכא לא שייך מצוותו בכך, כיון דכשר גם ברוב גמור הנראה לעינים, דקרינן גם בזה ולא יבדיל, וממילא שפיר שייך לומר הואיל ואישתרי מליקה היינו דכשר במליקה מה שאסור בחולין וסד"א דמותר גם בנבלה. ב ולפי פירושם אתי שפיר דלא פריך משחיטת חולין דלא גזרינן ליפסל בשחיטת רוב עד שישחט הסימנים כולן, וכמו שהקשו בזה הרמב"ן והרשב"א, והיינו דבחולין בלא"ה בעינן רוב הנראה לעינים גם מעיקר הדין, ואחרי שחיטת הרוב באופן שנראה לעינים שוב לא גזרינן, - דדוקא בין רוב מצומצם לרוב הנראה לעינים עבדינן גזירה, ומה"ט לא הקשו התוס' מדוע לא פריך מחולין, ומוכח מזה דסברי התוס' דבחולין בעינן מדאורייתא רוב הנראה לעינים, וזהו גם דעת המרדכי והאגודה והמהרי"ל ודעת הט"ז בסי' כ"א והתבוא"ש דדעתם בזה דלחולין מדאורייתא בעינן רוב הנראה לעינים יעוי"ש, ולפי מה שביארנו כן הוא דעת התוס' וא"כ לדבריהם תמוה מה הקשו הכא מהא דמצוותי בכך, הא איכא חידוש דין גם בהא דרוב מצומצם, וצ"ע. ג והנה תמוה לי שם בסוגיא מרוע פריך לראבר"ש מעוה"ע, ומדוע לא פריך מחמאה"ע שהוא אליבא דכו"ע, ולא מצאתי למי שהעיר בזה, אבל לפירוש התוס' אפשר לומר דמדאורייתא צריך לכתחילה לעשות רוב מצומצם, - ולא רוב הנראה לעינים, ואין לעשות גזירה בדבר זה אשר היתרו מפורש בתורה, וממו שכתב הט"ז ביו"ד סי' קי"ז, ולהכי פריך דוקא מראבר"ש מעולת העוף דאין מפורש אצלו בפירוש בתורה ההיתר ברוב מצומצם, כיון דכל עיקר הדין נלמד מחמאה"ע, ובזה פריך לגזור, אבל עכ"פ מוכח מזה דבמליקה סגי ברוב מצומצם מן התורה וא"כ קשה מאי הקשו התוס' הכא שכן מצוותו בכך. ד איברא דהרמב"ן והרשב"א מפרשים שם דהגמ' פריך למ"ד ולא יבדיל דאין צריך להבדיל, ולדידהו אתי שפיר גם כן הא דלא פריך מחטאה"ע, והיינו דכיון דאמרה תורה בהדיא דאין צריך להבדיל שוב לא גזרינן, אבל בעוה"ע דנלמד לדאבר"ש מחמאה"ע שפיר יש לעשות גזירה דיחלוק כולו דלמא לא אתי למיעבד רובא, והנה לדידהו אין לנו הוכחה דכשר במליקה ברוב מצומצום, אבל לפי מה שפירשו התוס' שם בחולין אין מקום לזה שהקשו הכא וכמו שכתבנו, והנה טרם שנבוא בביאור יישוב שיטת הראשונים נבאר עצם הדין בחולין מה דעתם של רבותינו בזה, וכאשר יבואר. ה כתב המור ביו"ד סי' כ"א שחט רובו של כל אחד ואחד בבהמה, ורוב אחד בעוף אחד קנה ואחד וושט שחיטתו כשרה, ובלבד שיהא רוב הנראה לעינים בשיעור, ולא ברוב שאינו משוער אלא במחשבה, הלכך במחצה על מחצה אינו כרוב, אבל כשהוא רוב הנראה לעינים, אפילו כחוט השערה כשרה יעוי"ש, וכן איתא בשו"ע שם, וביאור הדברים היינו דלא בעינן רוב הניכר למראית העין בלא מדידה, שהוא ניכר וגלוי לכל, אלא הפירוש רוב הנראה לעינים המבואר בגמ' חולין כ"ט, היינו כשיש רוב ע"י מדידה גם כן שפיר דמי, ולאפוקי מחצה על מחצה אינו כרוב ומור, מפני שאינו משוער רק במחשבת הלב, אבל כשיש רוב משהו המבורר ע"י מדידה, זהו נקרא רוב הנראה לעינים וזהו כשיטת הרשב"א והר"ן, אמנם מפירש"י משמע דבעינן רוב הנראה לעינים להדיא, ולא ע"י מדידה, מדפירש רוב הנראה לעינים כלומר ריב גמור שהוא ניכר, וכן כתב הט"ז בביאור דברי רש"י, ומרדכי ואגודה ומהר"י פסקו דלא סגי ברובא דמדידה, אלא בעינן רוב הנראה להדיא, והנה לדידהו קשה טובא דלפי"ז ע"כ גם בדין טרפות דפסוקת הגרגרת בעינן גם כן רוב זה הנראה להדיא, וכמו שמבואר בש"ס דבראשונה נאמר כלל זה בדין טריפות דפסוה"ג, וא"כ תיקשה מדוע אמרו חז"ל חצי קנה פגום כשר, הי' להם לומר דאפילו רובא פגום גם כן כשר, כל זמן שלא הוה רוב הנראה לעינים להדיא, וכבר עמד בזה בקושיא בט"ז סק"ב יעוי"ש, ויש ליישב קושיות הט"ז דאעפ"י דמעיקרא הי' רבא רוצה לומר דלענין טריפות דפסוה"ג בעינן רוב הנראה לעינים, אמנם אח"כ כשהשיב לו אביי והוכיח לו דלענין שחיטה דהיינו לענין הכשר ותורת השחיטה בעינן שיעור יותר גדול כמבואר שם, לפי"ז אפשר לומר דיש לנו לנקוט לדינא כן, דשאני דין פסוה"ג לענין טריפות מהא דשחיטת הרוב בנרגרת, והיינו דכמו דלגבי וושט לענין טריפות נקובתו במשהו, ואילו לענין הכשר שחיטה בעינן דוקא רובא, כן גם לענין דין פסוה"ג לדין טריפות, שפיר נטרף אף ברובא דצמצום ע"י מדידה, ולא בעינן רוב הנראה לעינים, משא"כ לענין הבשר שחיטה דבעינן שיעור יותר גדול בדבר פעולת ההכשר, בעינן רובא הנראה לעינים בהדיא, כן נראה ליישב סברת הפוסקים דסברי דבעינן דוקא רוב הנראה לעינים בהדיא שלא ע"י מדידה, והפר"ח והב"ה החמירו בזה אף בהפס"מ, ולא חשו לקושיא של הט"ז, - ונראה דע"כ יפרשו הדברים כמו שכתבנו. ו אמנם יש להעיר לפי"ז דכתב הרמב"ם פר"ג משחיטה שאין תורת שהיי' בקנה של עוף כלל, והיינו שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה שחיטתו כשחזר וגמר מחתך בשר הוא, ואם שחט במיעוט הקנה ושהה, הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה, שאינה נאסרת משום נבילה עד שיפסוק רוב הקנה, וכן נקטו הפוסקים בשו"ע סי' כ"ג, ומקור הדין מהתוספתא דפ"ב דחולין, ולפי מה שכתבנו לעיל תצא דין מחודש דיצוייר תורת שהיי' אף בקנה דעוף, - היינו באופן שפסק מלשחוט לאחר ששחט רוב מצומצם בקנה, ואח"כ השלים לרוב הנראה לעינים בהדיא, ויש כאן תורת שהיי' בששהה בינתים, בין רוב הצמצום, לרוב הנראה להדיא, עוד נראה תמוה לשון הברייתא דנקט הרי שהי' חצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא, וגמרו שחיטתו כשרה, ומדנקט הוספה דכל שהוא, משמע כל שהוא ממש, ואם אמרינן כשיטת הפוסקים דלענין טריפות בפסוה"ג הוי השיעור ברוב מצומצם, ולענין הכשר שחיטה בעינן רובא דלהדיא, ולפי"ז ע"כ הא דנקט התנא שהי' חצי קנה פגום, היינו דוקא חצי קנה ממש, ולא יותר, דאם משהו יותר יש כאן טריפות דפסוה"ג, ואם לענין הכשר בעינן רובא דלהדיא, ולא סגי ברובא דמדידה, - א"כ לא שייך לומר הוסיף עליו כל שהוא, כיון דיש כאן שיעור להוספה, וכמו כן יש לדייק גם כן בסוגיא חולין מ' ע"ב דמשני שם שהי' חצי קשה פגום ושם ג"כ יש לדייק כמו שכתבנו. ז והנה מצאתי בתבוא"ש סי' כ"א אות ב' שכתב שם ביישוב התמי' מדוע לא הזכירו הפוסקים דלענין טרפות דפסוה"ג בעינן רובא, היינו רוב הנראה לעינים, להפוסקים דסברי דלענין הכשר שחיטה בעינן רוב הנראה לעינים, אשר מקור הדין בטרפות נאמר בגמ', ומיישב דספוקי מספקא להו למסקנא אם בעינן בטרפות רוב הנראה לעינים, - ולהכי פסקו הכא והכא לחומרא, דבטרפות לא אשתמיט חד מהפוסקים לפסוק להכשיר פסוה"ג ברוב מצומצם, ובשחיטה נקטו לחומרא, להצריך רוב הנראה לעינים בהדיא יעוי"ש, ודבריו תמוהין הרבה, אם אמרינן דהא דנקטו הפוסקים להטריף פסוה"ג ברובא דמשמעו אף רוב שהוא בצמצום לא הוה זה אלא לחומרא גרידא, דקשה אדרבה הי' להם להפוסקים להביא דמעיקר הדין בעינן רוב הנראה להדיא, ורק לחומרא גרידא החמירו ברוב מצומצם, מפני שהרבה נפק"מ לדינא יש מספק לודאי, ולדידן דקיי"ל דפסוה"ג כרובא הוי נבלה, נפק"מ לענין אותו ואת בנו, כידוע, ובלא"ה יש נפק"מ טובא בין ספק לודאי. ח והנה הפרמ"ג במ"ז סק"ב כתב דמן התורה ברוב משהו סגי, והמחמירים דסברי דבעינן רוב הנראה לעינים בהדיא, לא הוה אלא מדרבנן גרידא, והנה לפי"ז אתי שפיר דלא כתבו הפוסקים דין שהיי' בקנה של עוף, אעפ"י דיצוייר תורת שהיי' מדרבנן, אמנם ע"כ שאין לתפוס לחומרא באופן דסתרי אחדדי, והיינו אם נצריך לרוב גדול הנראה להדיא, ואמרינן דרוב המצומצם עדיין אין זה רוב, א"כ אין לפסול בזה מטעם שהיי', דלפי"ז הרי זה כחצי קנה פגום ואם אזלינן בתר דין התורה דסגי ברוב המצומצם, א"כ כבר נשחטה, ושוב ליתא בזה תורת שהיי', - ומצינו כן להדיא בש"ס חולין כ"ט דפריך למ"ד מחצה על מחצה כרוב מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת, וגמרה שחיטתו כשרה, ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב, איטרפא לה, מי סברת בבהמה, לא בעוף, ממנפ"ש אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד לי' רובא, ואי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עבד ולא כלום, - ותמוה למאי מסיים הש"ס הא דממנפ"ש, ולא קאמר בפשיטות דכבר עביד רובא, ועי' במהרש"א, והר"ן בחידושיו תירץ דע"כ בעינן רובא מדרבנן כמבואר לעיל דכו"ע סברי דבעינן רובא מדרבנן, וא"כ תיקשה הא אין כאן רובא, וא"כ יש כאן תורת שהיי' מדרבנן, ולזה מסיים הש"ס ממנפ"ש, והיינו דאין לנו לתפוס החומרא באופן דסתרי אהדדי, דאם אזלינן בתר דינא דאורייתא, הרי הוא כשחוט, ואם אזלינן בתר דינא דרבנן, הרי מחצה אינו כרוב, עכת"ד, ולפי"ז בנידון זה ג"כ אם אמרינן דרק מדרבנן בעינן רובא דלהדיא, שפיר לא משכחת תורת שהיי' בקנה של עוף, וכמו שנתבאר, אמנם תקשה מה שכתבנו לעיל דלשון התנא אינו מורה לזה, וגם תמהני מדוע דוקא לענין הכשר שחיטה חשו להצריך רוב גדול, בכדי שלא יבוא להקל באיסור תורה, ומדוע לא חשו גם בהא דפסוה"ג, שלא כתבו להצריך רוב גדול בכדי שלא יבוא להקל באיסור או"ב, ובעיקר הדברים אם נכון לומר דהוי מדרבנן גרידא, הביא התבוא"ש שם בשם הפר"ח דרוצה ג"כ לומר דמדרבנן חשו להצריך רוב הנראה להדיא, מטעם דלמא לא אתי למיעבד רובא, והקשה ג"כ בזה כמבואר שם, שמחליט דדעת הפוסקים בזה דמאדורייתא הוא, [ובדר"ת סי' כ"א סקי"ד הביא דברי הפמ"ג שם, ולא הביא דברי התבוא"ש שמסיים שם דמדאורייתא הוא].

תוכן העניינים

נזר הקודש - מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה