אור ברסלב

נזר הקודש - מנחות· הרב משה רוזין

דף יז.

דף ו:

א אמר רב המנונא הא מילתא אבלע לי ר' חנינא ותקילא לי ככולי תלמודאי הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיריים למחר פיגול וכו' אמר ראב"א לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה, ואין מפגלין בחצי מתיר, ושאני הכא דפשטה לי' מחשבה בכולה מנחה, - והנה רש"י מפרש על פי הגירסא הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיריים, והיינו דבשעת הקטרת הקומץ חשב שתים ע"מ להקטיר לבונה למחר, וגם ע"מ לאכול שיריים למחר, ויש בזה חסרון השתים, א) דמחשבה להקטיר לבונה אין הקטרה מפגלת הקטרה, ב) במחשבה דלאכול שיריים למחר יש בזה משום אין מפגלין בחצי מתיר, אמנם מפני שיש בזה התפשטות המחשבה בכל המנחה משמיע לן דהוי פיגול: ב אמנם הרמב"ם בפרט"ז מפסוה"מ ה"ח כתב וז"ל אבל אם הקטיר את הקומץ לבדו, וחשב שיקטיר לבונה למחר, ואח"כ הקטיר הלבונה, וחשב שיאכל השיריים למחר הרי"ז פיגול שהרי פשטה מחשבת זמן בכל המנחה עכ"ל מבואר דהרמב"ם מפרש דמיירי בשתי מחשבות, - ואעפ"י שמחשבה הראשונה דלהקטיר לבונה למחר כמאן דליתא דמיא מטעם דאין הקטרה מפגלת הקטרה, - ומחשבה שניי' דחושב בשעת הקטרה דהלבונה ע"מ לאכול שיריים למחר, - יש בה משום אין מפגלין בחצי מתיר, מ"מ נתפסה פיגול משום דעכ"פ פשטה מחשבת פיגול בכולה מנחה. - נ והנה נראה דהרמב"ם בודאי מודה לדינא דבאופן דהיתה הכל במחשבה אחת דפשיטא דהוי פיגול, - אבל רש"י ע"כ אינו מודה להרמב"ם, והיינו דסבר רש"י דדוקא בשהיתה מחשבת שתים בבת אחת, אז תפסה המחשבה דפיגול, וזהו שכתב רש"י ולא גרסינן לאכול, דמתפרשה במחשבת השתים. ד ומזה יש לעיין בסוגיא דלעיל ט"ו ע"ב בבעי' דר' אבא זוטא בשוחט את הכבש לאכול כזית מחבירו אי חבירו כבש משמע או לחם משמע, - ולכאורה קשה הא נם אם לחם משמע הא אין כאן אלא חצי מתיר, - ועי' בשיט"מ שהקשה כן, וע"כ צריך לומר דהבעי' באופן שאח"כ בששחט הכבש השני חשב לפגל הלחם, - דאם אמרינן דחבירו לחם משמע, יש כאן כולי מתיר, אבל אם כבש משמע, -- אין כאן כולו מתיר, אבל זה ניחא לפירש"י דמפרש האי סוגיא דהכא דמיירי במחשבה חרא ובבת אחת הוא דאמרינן פשטה פיגול בכולה מנחה, אבל לא במחשבות השתים, לכן התם בבעי' דשחט כבש אחד לאכול מחבירו, דאם חבירו כבש משמע, שוב לא מהני מחשבה שניי' על הלחם, אבל להרמב"ם דסבר דנם באופן זה אמרינן פשטה פיגול בכולה מנחה, - א"כ אין מקום שם למיבעי' בעיא זו, ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם לבעי' זו כאשר תמה הכס"מ מדוע השמיט, וכמו שכתבנו לעיל מזה, אבל לפי מה שביארנו, שפיר בצדק השמיט הרמב"ם לבעי' זו, והיינו דכיון דפסק דאמרינן פשטה פיגול בכולה מנחה אף בשתי מחשבות, - א"כ הוי פיגול, - ולעיל כתבנו עוד מזה, וכמוש"נ. פרק שלישי א במשנה. הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול וכו' כשר, - כתב הרמב"ן בספר המצות מצות ל"ת במצות השייכים למקדש מצוה ד' דרשת הספרא ביום קרבנו יאכל וכו' מניין אף תחילת זביחתו לא תהא אלא ע"מ לאכול ביום וכו' תניחו ענין לזביחה שאף תחילת זביחתו לא תהא אלא על מנת להאכל לשני ימים, - מבואר מזה דצריך לכוון שתהא נאכל בזמן אכילה, וא"כ הכא במשנה שחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול חוץ לזמנו, הנה אעפ"י שאין זה פסול, והוא מטעם שאין מחשבה נתפסת בדבר שאין דרכו לאכול, אבל עכ"פ הרי חסר כאן מחשבה דלאכילה לאכול בזמנו, ודוחק לומר דמיירי שחשב שתי מחשבות היינו דעל הדברים הנאכלים חשב לאוכלן בזמן הקבוע, - ועל הדברים שאינן נאכלין חשב לאכול חוץ לזמנו, - דפשטות הדברים נראים דלא חשב מחשבה אחרת, ועוד דע"כ בשחשב להקטיר את הדברים הנאכלים, א"כ ממילא לית כאן מחשבה דלאכול את הדברים הנאכלין כיון שחשבן בלהקטירן. - ב ונראה דכיון דאמרה תורה במחשבה דחוץ למקומו דפסול הוי, ממילא נשמע דבאופן אחר אין כאן פסול, דמדאמרה תורה שתי אכילות אחת דפיגול דהיינו חוץ לזמנו, ואחת דפסול וזהו חוץ למקומו, וממילא שמעינן דמחשבת הזמן דמצוה בשחסרה אינו עושה פסול, וע"כ שהיא רק למצוה, והא דלא אמרינן דכשר ואינו מרצה כמו בשלא לשמה דכשר ואינו עולה לבעלים לשם חובה, ליתא דכיון דכל עיקר הא דאינו עולה לחובה נלמד מקרא דכאשר נדרת, והיינו דאם לא השלים הנדר כמו שאמר, - וזה לא שייך אלא רק בשינוי של עצם הנדר שהוא בלשמה או בשינוי בעלים, שזהו המכוון בעצם הנדר, ועל זה אמרה תורה דאם לא השלים מה ששייך לעצם נדרו, דאז נעתק מנדר לנדבה, משא"כ בשהשלים נדרו בעצם הקרבן, רק ששינה במחשבה בשינוי הדינים בזה לא אמרה תורה דיהי' נעתק מנדר לנדבה, ולהכי עולה גם לשם חובה. - ג ובזה מצאתי לדייק בלשון הרמב"ם פרי"ד מפסוה"מ ה"ח וז"ל המחשב לאכול בדבר שאין דרכו לאכול או להקריב וכו' הזבח כשר, ולכאורה מדוע הוסיף על לשון המשנה ששנה התנא סתם כשר, ומה בעי הרמב"ם שהוסיף הזבח כשר, אבל כוונתו לומר מלבד שאין כאן פיגול, אלא נם הזבח כשר, שלא תאמר דיש כאן פסול אחר הבא בממילא כגון שאינו עולה לחובה, על זה כתב הזבח כשר, - דאין כאן ריעותא מאומה:

- ד גמרא אמר רבי יוסי אמר ר' יוחנן מ"ט דר"א אמר קרא ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר וכו', והנה מזה משמע דר"א פוסל מדאורייתא, וגם במסקנא פליגי בזה תנאי, דאיכא דסבר דר"א מדאורייתא פוסל, והיינו דלפי"ז הוי פיגול גם כן, והא דלא תנא ר"א מפגל, הנה מקשין התוס' לקמן ע"ב ד"ה אמר, ותירצו דמיירי הכא גם בחוץ למקומו, יעוי"ש, - ותנא פוסל בשביל חוץ למקומו שאינו רק פסול, אבל פסול זה מדאורייתא, אבל תמוה טובא דלא נקט ר"א צד החומר דהיינו פיגול, - ונקט פסול, דהלא בכ"מ ששונה התנא בדין מחשבה בקרבן נקט פיגול, וממילא מובן אשר זה בחושב חוץ לזמנו, ובמחשבה דחוץ למקומו הוא רק פסול, אבל התנא נקט החומר, - והכא הוא להיפוך דנקט פסול, אעפ"י שיש למיטעי דלשון זה מורה גם על דרבנן, והשמיט פיגול:

ה והנה לכאורה יש לומר דלהכי נקט ר"א פסול, משום דע"כ יצוייר דלפעמים אין בזה אלא פסול דרבנן לחודיא, והוא לפי מה שהקשו התוס' הכא בד"ה מדאפקינהו, תימה תינח אכילת מזבח לאדם, אבל מאכילת אדם למזבח מנלן וכו' וי"ל דפשטא דקרא קיימי ב' האכילות אבשר זבח תודת שלמיו, יעוי"ש, ולכאורה הא זה כתיב במחשבה דחוץ לזמנו בפ' צו, אבל חושב חוץ למקומו האמור בפ' קדושים שם לא כתיב ובשר זבח תודת שלמיו, וא"כ הדרא קושיא מניין למחשבה מאכילת אדם למזבח, וממילא זה הוי רק פסול מדרבנן, והיינו משום דגזר אטו מחשבה דמאכילת מזבח לאדם, ולכן יש לומר לפי"ז דכיון דע"כ יש בזה מה שפסול מדרבנן, להכי נקט לשון התופס בכולל, - וגם מילתא דמדרבנן חביבא לי' טובא, כמו שמצינו בעלמא:

ו ובזה יתיישב דברי רש"י שפירש בהמשנה דהא דתנן לאכול פחות מכזית כשר, לר"א איצטרך לומר דאע"ג דפסיל ר"א במחשבה דשלא כדרכה, מ"מ מודה דלא גזר פחות מכזית אטו כזית יעוי"ש, וקשה דכל זה אם אמרינן דר"א פוסל מדרבנן, אבל אם ר"א מדאורייתא פוסל, - א"כ תיקשה למה שנה התנא האי דינא דפחות כזית עוד פעם, - וכבר עמד בזה התוסיו"ט יעוי"ש, ועי' בשיט"מ, ולפי האמור דע"כ יש כאן גם פסול דרבנן אתי שפיר, - ומצאתי בספר מעיין גנים שנחית לזה. - ז אבל זה ליתא לפי מסקנת רבא בזבחים כ"ח ע"ב דגם חוץ למקומו כתיב בקרא אחד, והוא מקרא אריכא האמור בפ' צו, - ודריש פיגול האמור שם זה חוץ למקומו, נמצא לפי"ז דלפי דרשת ר"א דדריש הא דשתי אכילות, ע"כ גם בחוץ למקומו בכל אופן היינו גם בשחושב מאכילת אדם למזבח הוי פסול מדאורייתא, ודוחק לומר דסוגיא דהכא דלא כרבא אלא כאוקימתא אחריתי, כיון דכולהו איפרך, ורק פירוקא דרבא התם קאי במסקנא:

ח ונראה לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לקמן ע"ב בגמ' דאמר ר' יוחנן מודה ר"א שאינו ענוש כרת, והקשה למאי איצטרך לר"י לומר, הרי כן משמע לשון פסול דהוי רק פסול ולא פיגול, ויש לומר דלעולם סבר דפיגול נמי הוי ומאי דנקט פסול משום דת"ק כשר קאמר נקט פוסל דרוצה לומר דאינו כשר אלא פסול גמור הוי, ולכך איצטרך ר"י לאשמעינן דפסול דוקא קאמר ולא פיגול, עכ"ל, ודבריו צריכין ביאור דהלא אכתי תיקשה דע"כ לשון פסול אינו במשמע שהוא פיגול, ונראה דכוונת הרשב"א דר"א אמר פסול הוא לטעמייהו דרבנן, והיינו דגם לדידהו דסברי דאין זה פיגול, אבל עכ"פ ע"כ צריך להיות פסול, והיינו פסול מטעם גזירה פן יבוא לחשוב מחשבת פיגול ממש, ובזה השיב ר"א לרבנן דאמרי כשר, דהלא עכ"פ צריך להיות פסול מטעם גזירה, אבל שפיר הוי אמרינן דסבר ר"א דפיגול הוא ג"כ, להכי משמיע לנו ר"י דסבר ר"א דפטור מכרת, והיינו דלא הוי יותר מפסול, ולפי"ז להני דסברי דר"א סבר דפיגול ממש הוי, ע"כ מתפרשה הא דאמר ר"א פסול היינו דהשיב זה לחכמים דסברי כשר, על זה אמר דעכ"פ צריך להיות פסול מדרבנן, משום גזרה, לכולי עלמא. - ט נמצא לפי"ז דלהני דסברי דר"א סבר דפיגול הוי, מ"מ יש כאן ג"כ פסול מדרבנן לשיטת ר"א נם אליבא דחכמים, והיינו דסבר ר"א דלדידי' הוי פיגול דאורייתא, ולרבנן החולקים הוי פסול מדרבנן, והיינו שיש גם דעת חכמים דסברי הכי בכדי שלא תהי' פלוגתא רחוקה בין ר"א לחכמים, וכמו הא דשבת ס"ב ושם קל"ח, יעוי"ש, - ולהכי אמר ר"א פסול כדי לכלול בזה גם הדיעה הממוצעת דעכ"פ יש כאן פסול לכו"ע, ובזה מיושב קושיות התוסיו"ט על רש"י, כיון דע"כ יש כאן תנא דסובר פסול מדרבנן, - ולהכי שפיר אשמעינן התנא דאין גוזרין בפחות מכזית. - י רש"י ד"ה לאכול וכו' אלא לר"א איצטרך וכו' הכא לא גזר, וקשה הא לא מצי אתיא כר"א דהרי ממשנה זו מבואר דדוקא מפני שחשב על חצי זית, אבל אם חשב על כזית שלם מן הקומץ הוי פיגול מעליא גם לד"א, ותמוה הא מבואר לעיל י"ב ע"ב דלר"א בעינן שיחשב בכל הקומץ כולו כמבואר שם ברש"י ד"ה עד שיקטיר וכו' ודוחק לומר דהמשנה מיירי שהקומץ כולו לא הוי יותר מכזית, וסבר כשיטת ר' יוחנן לקמן דיש קומץ בפחות משני זיתים וסגי גם בכזית, ובשיט"מ מפרש דאיצטרך בכדי שלא תהי' סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם, ולדבריו עיקר האי דינא לרבנן איצטרך, אבל לרש"י תיקשה, ואפשר דכוונת רש"י דהתנא אשמעינן תרתי, היינו א) דבחשב לאכול חצי זית לא גזר אטו כזית, וזהו לר"א, ב) דאכילה והקטרה אין מצטרפין, וזהו לרבנן, ומדויק לשון רש"י שפירש לר"א דלא גזר חצי זית אטו כזית, אבל הא דאין מצטרפין אכילה והקטרה אתיא לרבנן. - יא השיט"מ הקשה לרש"י הא תינח לאביי דמוקי שם המשנה כרבנן, להכי משמיע לנו התנא הכא אליבא דר"א, אבל לר' ירמי' דמוקי שם המשנה דלעיל כר"א מאי איכא למימר, יעוי"ש, - נראה דיש לומר דשם אתיא כמאן דאמר דר"א סבר דגם פיגול הוי במחשבה על דבר שאין דרכו לאכול, וא"כ לא סבר ר"א לגזירה כלל, אבל משנה דידן למ"ד דר"א סבר דרק פסול הוי מטעם גזירה, - להכי משמיע לנו התנא דבזה לא נזר. - יב עמוד ב השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' - ויש לעיין מניין לנו לומר שגם שותה בכלל זה דמחשבת אכילה, - והנה לכאורה כיון דקיי"ל בכה"ת דשתיי' בכלל אכילה, א"כ ה"ג כן גם לענין מחשבת אכילה לפיגול הוי שתיי' בכלל, אבל יש לעיין דאכתי תיקשה לפי מסקנא בשבועות כ"נ דנלמד בגז"ש דשכר שכר דשתיי' בכלל אכילה, וא"כ לנידון דידן הוי דבר הבא בגז"ש ואינו חוזר ונלמד בהיקש למ"ד בתר למד אזלינן. היינו אם הלמד קודש, כמבואר בזבחים ג' ע"א, - בשלמא לשיטת הירושלמי, הובא שם בתוס' דנלמד מדכתיב בדם לא תאכלו, וע"כ מיירי כמו שהוא והתורה קראה אותו אכילה אתי שפיר, - אבל לש"ס דילן דנלמד בגז"ש קשה מניין דגם בזה אמרינן דשתיי' בכלל אכילה, ואפשר לומר דהכא לא הוי זה מטעם היקש, - אלא הוי כדכתיב בהדיא שתי אכילות, ועל שניהם אמרה תורה דיש בהן משום מחשבת פיגול, - ועי' בתוס' לעיל ד"ה מדאפקינהו. - יג והנה לענין שיעור פשיטא דבעינן רביעית, - לפי הכלל דבכ"מ דבעינן כזית לאכילה הוי במשקה רביעית, מטעם דכשיוקדש הרביעית יעמוד על כזית, כמבואר בשבת ע"ו, - ולכן כשרבתה תורה דמחשבין מאכילת מזבח לאדם, וגם בכלל זה ג"כ הוי השיעור ברביעית:

יד והנה יש לעיין מניין לרבות גם דם שישנו בכלל זה, הלא יש לומר אעפ"י דרבתה תורה אכילת מזבח לאדם, אבל כל זה דוקא בהדברים שמותרים הן לאכילה אם לא היו עומדים למזבח, משא"כ דם שבלא"ה אסור באכילה מניין לנו שגם זה בכלל האיסור דמחשבת פיגול, - ומצינו כזה בפסחים כ"ד ע"ב דרבתה תורה אימורין לטומאה"נ שהוא בכרת, והיינו להחלב, ופירש שם רבינו חננאל משום דסד"א דכיון דחלב בלא"ה אסור, לא הוי ידעינן דחייב עליהן משום טומאה יעוי"ש, - וא"כ ה"נ אפשר לומר דאעפ"י דרבתה תורה שתי אכילות למחשבת אכילה, אבל כל זה דוקא בהדברים המותרין באכילה, אבל מניין לרבות לחלב, - וכמו כן לדם אשר בלא"ה אסור באכילה, -- אפשר שליתא בזה משום פיגול, אבל אפשר לומר דכיון דרבתה תורה דחייב משום טומאה, שוב אמרינן דיש בזה משום פיגול ג"כ, - וממילא ישנו גם במחשבה.- בדין יציקה א משנה לא יצק לא בלל ולא פתת וכו' - ויש לעיין מדוע שינה התנא את הסדר ונקט לא יצק ברישא, אעפ"י שתמיד בלילה באה מקודם כמבואר בספרא פ' ויקרא פרי"ב פסקא ב' דתניא כיצד עושה נותן מתן שמן בכלי קודם לעשייתן. טו עוד מצאתי לעיין במחשבה זו שחשב לשתות מדמו למחר, הנה זה ודאי דהדם יהי' נקט למחר, והנה דם שקרש יצא מתורת אוכל. וגם מתורת משקה, כמבואר בתוספתא, והובא ברמב"ם בפר"א מטו"א הי"ט, וגם אם חשב לשתות בטלה דעתו, יעוי"ש, ולפי"ז היאך מהני המחשבה דלשתות מדמו למחר, ודוחק לומר דמיירי שחושב לשתות באופן שישתדל שלא יקרוש, - ואפשר לומר דכיון דהתורה כללה לדם בכלל אכילה, לעולם לא יצא מתורת אוכל, והטעם לזה דכוונת התורה דאזלינן בתר שעת מחשבה, - ואם בשעת מחשבה ראוי הוא, - שפיר מיתפס מחשבה:

- מז והנה הרמב"ם פסק דלא מהני מחשבה זו דלשתות, והיינו דפסק כחכמים, ומה שיש סתירה לזה מדברי הרמב"ם פר"ד דפרה, - ועמד בזה המל"מ בפרי"ד מפסוה"מ, מבואר אצלינו בספרנו נזר הקודש לזבחים מ"ו, בביאור נכון.. יז דף יח להניח דברי הכל פסול מ"ט גזירה מקצת דמו אטו כל דמו וכו', - והקשו בתוס' לאכול מאימורים נמי לגזור אטו כל אימורים, וי"ל דההיא נמי אפשר באכילה לאחר שהעלן ומשלה בהן האור, ולא דמי להניח דמשמע שלא יעשה זריקה כלל, ותמוה לכאורה הא תגן במעילה ט' דיש מעילה באימורין עד שיצא לבית הדשן, ומצאתי בספר עול"ש שנחית לזה, אבל אין זה כלום דמה איכפת לן הא דלא חזי לאכילה מצד איסור מעילה, - דהלא עיקר כוונת התוס' דיש עצה שתקום מחשבתו באכילת האימורין, ובאופן שאינו מגרע הקרבתו של הקרבן, דהיינו שחושב לאכלן לאחר שהוקטרו ומשלה בהן האור, ועדיין ראוין הן לאכילה. יח בשיט"מ הקשה מדוע סבר ר' יהודה דאם אמר להניח כל אימורין שהוא פסול כדאיתא זבחים ל"ו, והא הלא הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר, - ותירץ דדוקא בנאבדו, אבל כל זמן דאיתנהו אסור לאכול מן הבשר, ומשום הכי דבלהניח כל אימוריו פסול יעוי"ש, והנה מבואר לפי"ז דאסור מדאורייתא באכילת בשר קודם הקרבת אימורים, - וכן משמע דעת רש"י סוכה ט' ד"ה על החגיגה, - ויש לעיין דבספרי פ' קרח אות ב' דרש ר' יהונתן בדין חזה ושוק שלא זכו הכהנים קודם הקטרה, - ויש לעיין במעילה ז' דפריך שם לאחר זריקה והא ממון בעלים הוא, ואפשר לומר דהכוונה שאיסור אכילה אינו בא מצד העדר זכיי', ורק איסורא איכא, - וע' בפירש הרא"ש נדרים י"א ע"ב דמשמע נ"כ שבדעתו שאסור מדאורייתא.- ובלילה במנחה ונותנה ונותן שמן עלי' ובוללה ולשה ואופה ופותתה ונותן עלי' שמן וקומץ, יעוי"ש,- והנתינה האחרונה זהו היציקה, וכן מבואר בפירש"י, וברמב"ם בפרי"ג מה' מעה"ק ה"ה, יעוי"ש, וא"כ תמוה מדוע לא נקט התנא כפי הסדר, ואף שיש לומר דהתנא לא דקדק בהסדר, וכמו"ש התוס' בהא דלא מלח וכו', אבל אינו דומה דשם מיירי רק בעבודות הבאות להמנחה, משא"כ בזה דמיירי בעצם דין מנחה, סדר עשייתה בהכרח, וגם על התוס' תמוה מדוע לא דייקו ארישא דמתניתין. - ב והנה לכאורה אפשר לומר דיש מזה ראי' להרמב"ם שכתב דעד יציקה נעשית בכלי חול, והיציקה היתה באה כשהיא מונחת בכלי קודש, ומתוך חשיבותה אקדמה, - אבל מה נעשה לשיטת התוס' חולין ל"ו ד"ה צריך שכתבו דגם הבלילה היתה בכלי שרת, - והמל"מ מביא הרבה ראיות דשיטת רש"י ותוס' דהבלילה בכ"ש,- וא"כ תמוה טובא מדוע שונה התנא הסדר כפי עשייתן,- ואפשר לומר דנקט לפי הסדר הכתוב בפרשה, ויציקה כתובה בפ' במנחת סולת, ובלילה במאפה ומחבת,- עוד יש לומר דנקט יציקה מקודם משום חשיבותה דמעכבא, משא"כ בלילה דאינה מעכבא, ואפשר שזה הי' הוכחה לר' זירא דהתנא סבר לא בלל כלל כשר, וכמו שמבואר לקמן בגמרא - ג לא יצק לא בלל, - פירש"י שנתן כל הלוג במתן הראשון שהוא קודם לעשייתה, דאי חיסר שמנה פסולה, יעוי"ש, - ביאור הדברים משום דשלש נתינות ישנן, א) מתן שמן בראשונה קודם נתינת הסלת, ב) נתינה שניי' על הסלת ובולל הסלת, ונתינה שלישית אחרי האפיי' והפתיתה, - וכל אלו הג' נתינות מהלוג שמן, ואם נתן כל הלוג בראשונה שוב אין בידו לקיים שתי נתינות השניות, דהרי אין לו שמן, משום דאסור להוסיף והוי ריבה שמנה ופסול, ובאפן הזה שנתן בנתינה הראשונה כל השמן, - חיסר המצוה דבלילה ויציקה, אעפ"י שאין כאן פסול מצד חסרון שמן, דהרי כל הלוג בא בתוך המנחה, ודברי רש"י מוכרחין, משום דמוכח בגמ' דיציקה מעכבת, וזה נלמד מקרא, וקשה אם נפרש דלא יצק כלל, א"כ בלא"ה פסול מטעם חיסר שמנה, - וע"כ הפירוש לא יצק שנתן כל השמן בראשונה, ועל זה בעינן ללימוד דיציקה מעכבת, וכוונת רש"י להורות לנו כוונת הש"ס דפריך מאי לא יצק וכו' עיכובא כתיב בה, והיינו דמיירי באופן שאין כאן חסר שמנה, ובאופן זה מיירי גם כן הא דלא בלל, - וביותר לפי המסקנא בגמ' דלא בלל כלל נם כן כשר, - וע"כ מיירי שנתן כל השמן בראשונה, דאל"כ הוי חסר שמנה, - וע"כ עיקר כוונת רש"י אלא בלל, משום דאלא יצק הא המסקנא בגמרא דלא יצק כהן אלא זר, וא"כ למאי צריך רש"י לומר דלא נעשית יציקה, אבל רש"י הוכרח לזה משום הא דלא בלל, ובאמת טוב יותר כאשר בש"ס שלנו נרשם קוים על לא יצק, אבל הרע"ב במשנה מביא דברי רש"י נם אלא יצק, וכתב ובגמ' דפירקין מוכח דיציקה מעכבת, משמע כוונתו דרש"י נחית לפרש לפום הס"ד, ותמוה, וע"כ כוונת רש"י כמו שכתבנו. ד גמרא א"ה לא בלל נמי לא בלל כהן אלא זר, הא לא בלל כלל פסולה והתנן וכו' והתנן לא בלל כשרה וכו', - וקשה היכא תנן לא בלל כלל, והא שפיר יש לפרש לא בלל כהן אלא זר, וע"כ עיקר ההוכחה מר' זירא מדמשני כל הראוי לבילה וכו' וע"כ דר"ז מפרש להמשנה לא בלל כלל - אבל זה תמוה דליפרוך הש"ס מר"ז, דהלא תיקשה ור"ז גופי' מנא לי', והנה אפשר לומר דר"ז הוכיח מדנקט התנא לא יצק בראשונה אעפ"י שבא באחרונה, וע"כ משום חשיבותי' דלעיכובא, משא"כ בלילה דאינה מעכבת, אבל דוחק הוא דהלא מצינו לקמן ע"ד ע"ב דנקט התנא יציקה בראשונה ובלילה ומתן שמן באחרונה, אעפ"י שהיא באה בראשונה, והיא לעיכובא דלא סני בלא"ה, - וכן איתא בתוספתא דמנחות פר"ח בזה הלשון, וע"כ צריך לומר משום דכן כתיבא הסדר בתורה, וא"כ תמוה מניין יודע גם ר"ז דבלילה אינה מעכבת, - ונראה דהי' להש"ס הוכחה דבלילה אינה מעכבת, מדלא כתיב בלשון ציווי, כמו"ש התוס' והרשב"א. - ה והנה הא דלא בלל יש לפרש בשני אופנים, א) דנתן כל השמן בתחילה במתן כלי, ושוב אין לו שמן בכדי לקיים מצות בלילה, ב) שנתן שמן בכדי לקיים המצוה דבלילה, אבל לא עשה הבלילה, וא"כ יש לדייק באיזה אופן אמרינן לא בלל כשר, אם על אופן השני דלא חסר השמן רק בלילה לא קיים, או שגם על אופן הראשון כשר, - והנה מפירש"י שפירש לא בלל שנתן השמן בתחילה, וא"כ לא קיים גם נתינת השמן למצוה דבלילה, א"כ משמע דהש"ס במסקנא שמכשיר לא בלל במתניתין, היינו אף באופן שחסר גם נתינת השמן, אבל לא כן משמע מהרמב"ם מפיה"מ שכתב וז"ל והבלילה והיא בלילת הסולת באותו השמן הנצוק עליו הוא בא להשלים מצוה ואינו מעכב, עכ"ל, הנה לשון זה מתפרש דרק הבלילה בעצמותה לא עשה, אבל נתן השמן על המנחה, ומשמע מזה דאילו לא עשה גם הנתינה בעצמותה דאז תהי' עיכובא, - ובזה יתיישב הא דכתב שם הרמב"ם לקמן וז"ל ומה שאמר לא יצק ולא בלל ר"ל לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר היא כשרה, יעוי"ש, והנה האי לא מלח ט"ס, וצ"ל ולא בלל, ותמוה הרי הוא בעצמו כתב דבלילה אינה מעכבת, וא"כ היאך פירש דמיירי שבלל זר, ומשמע מדבריו דבלא בלל כלל פסולה, וזה היפוך הסוגיא, וגם סותר דבריו הראשונים, אבל יש לפרש הכוונה דבסוף דבריו הכוונה לא בלל כמו בלא יצק, והיינו שחיסר גם הנתינה דהשמן. ובזה מעכבא. ו והנה בהא דפריך הסוגיא הכא אי לימא לא יצק כלל וכו' א"ה לא בלל נמי לא בלל כהן וכו' הא לא בלל פסולה והתנן וכו' - הלא יש לחלק דבאופן שמקיימין מצות נתינה בפעם שניי' רק שחיסר הבלילה כשרה, אבל כשלא נתן השמן בשניי' לשם בלילה מעכבא, וע"כ מוכח מזה דבכל אופן לא בלל כשר, וזהו כפירש"י, - ובזה יש להטעים המשנה דנקט לא יצק לא בלל, היינו דנקט יציקה בראשונה להורות דהלא בלל דומיא דלא יצק, והיינו שחיסר גם הנתינה, וצ"ע, - והרמב"ם בספר היד לא נחית לזה, מדכתב בפרי"ג הי"א לא בלל וכו' כשר, ולא מחלק בין אם חסרה גם נתינת השמן או לא, אבל דין דלא יצק לא כתב שם דכשר, והיינו משום דסבר יציקה מעכבא ובלילה לא מעכבא, אבל זה לפלא מדוע השמיט האי דינא דלא יצק דמיירי שלא יצק כהן אלא זר כאוקימתא דש"ס, וצ"ע, ואפשר שסמך הרמב"ם על מה שפסק בפרי"א מפסוה"מ ה"ז שכתב דיציקה כשר בזר, יעוי"ש, ובלא יציקה כלל דפסול, סמך על זה שכתב בפרי"ג ממעה"ק דדוקא לא בלל כשר, ולא השיב יציקה, - ובאמת דלזה כיוון בקרית ספר שם, אבל יציקה מעכבת, אבל תמוה מדוע השמיט האי סוגיא ודין המשנה, ולא כתב בפירוש דלא יצק כחן אלא זר כשר, כדרכו תמיד לכתוב הלכה המפורשת כמו שהיא, ומצאתי בלקוטי הלכות להגרי"מ שליט"א שכתב שאין דין זה מפורש ברמב"ם ומהלכה י"ב [צ"ל י"א] אין ראי' דהרי הוי חסר שמנה, יעוי"ש, ונראה דע"כ מיירי דומיא דלא בלל, שהכוונה באופן שלא חסר, והיינו שנתן בתחילה כל השמן, וממילא מדלא כתב דין דלא יצק דפסול, היינו ג"כ באופן זה דלא הי' חסר, - ומדלא כתב הרמב"ם דלא יצק ג"כ דכשר, - מוכח מזה דבלא יצק אף באופן שנתן מתחילה כל השמן, ואין בו משום חסר נ"כ פסול מטעם דיציקה בעצמה מעכבת. - בדין מליחה למנחה ז במשנה לא מלח כשר, - והנה הכא אי אפשר לפרש לא מלח כהן אלא זר, משום דמליחה היא אחר קמיצה, ופסול בזר, כמו שמבואר לקמן כ' וכי זר קרב לגבי מזבח, וע"כ הפירוש לא מלח כלל, ובדיעבד כשר בלא מלח, ובזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם שפסק בפר"ה מאיסו"מ הי"ב שבמנחה המליחה מעכבת, וכבר הקשה מרן שם שזה היפך סתם משנה דידן דלא מלח כשר, וכתב דהרמב"ם פסק דלא בהמשנה אלא כהברייתא דלקמן דסבר התנא דלמליחה מעכבת במנחה, יעוי"ש, - והנה באמת דוחק לומר דהרמב"ם דחה לסתם משנה מפני הברייתא:

ה והנה כד נעיין ונדייק בלשון הרמב"ם משמע שמחלק בין המנחה כולה לבין הקומץ, והיינו שכתב שם שבמנחה המלח מעכב בקמיצה, ומטעם זה יש מקום לומר ולפרש דלא פליגי סתם משנה וברייתא, והמשנה הא דתנן לא מלח כשר, היינו שלא מלח להמנחה, - אבל מליחת הקומץ מעכבת, - ומצאתי להרע"ב במשנה שפירש כן הא דלא מלח כשר, היינו להמנחה כולה, והסכים לזה התוסיו"ט, יעוי"ש, - ולדבריהם ע"כ שתי מצוות יש במליחת המנחה, היינו מליחת המנחה כשהיא עם הקומץ ביחד, וזו אינה מעכבת, ועוד יש מליחה שניי' והוא מליחת הקומץ הבאה על המזבח, והיא מעכבת, וע"כ מתפרש הא דאיתא לקמן כ' בברייתא יכול תהא מנחה כולה מעונה מלח ת"ל קרבן, יעוי"ש, היינו הכוונה יכול תהא מליחת המנחה כולה בעיכובא ת"ל קרבן, היינו מליחת הקרבן בעיכובא, ולא מליחת המנחה כולה

בעיכובא.. - ט והנה לכאורה יש להקשות מסוגיא דלקמן כ' דאמר שם רב יוסף דתנא דמתניתין פליג אברייתא וסבר דמליחה אינה מעכבת, והוכיח מדקתני:

לא מלח כשר ואי אפשר לפרש לא מלח כהן אלא זר דהרי זר אינו קרב לגבי מזבח, - וקשה הא יש לפרש המשנה דמיירי במליחת המנחה, - ואין זה שייכות למזבח כלל, - ומצאתי בתפ"י שהקשה כן, יעוי"ש, אבל נראה דלא קשה מדי, משום דלהס"ד דליתא קרא לעיכובא גבי מלח, ומטעם זה ס"ד דרב סבר דאין עיכוב במליחה כלל, היינו אפילו בדבר הקרב למזבח כמו הקומץ, וא"כ מסתבר הדבר דכוונת התנא בלא מלח דכשר היינו אפילו מליחת הקומץ, אבל להמסקנא דיש עיכובא במלח, - א"כ שפיר יש מקום לומר דעיכוב זה לא נאמר אלא לגבי קומץ, ולא לגבי מנחה כולה:

- י והנה הגרע"א ז"ל בתוסר"ע הקשה וז"ל תמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח היאך אפשר לפרש מתניתין דלא מלח היינו המנחה כולה, הא אף לכחילה לא בעי מליחה כלל, אלא ודאי דמתניתין דלא מלח קאי אקומץ וכו' ומתניתין פליג אברייתא, והרמב"ם פסק כהברייתא, וכמו"ש הכס"מ, והרמב"ם השמיט האי דינא דהמשנה דלא מלח, משום דלהלכה קיי"ל כהברייתא, עכת"ד, הנה במה שרצה להוכיח מהא דהשמיט הרמב"ם האי דינא דלא מלח, שמזה מוכח דלא סבר לה, לדעתי יש לדחות זה דאין זו הוכחה, דהרי כמו כן השמיט הא דלא יצק דכשר אעפ"י שיש לפרש לא יצק בהן אלא זר ומ"מ לא כתב לה וסמך בזה על מה שפסק דיציקה כשרה בזר, וא"כ שפיר יש לומר דאף אם סבר כהמשנה בדין זה דלא מלח כשר, וסמך על מה שפסק בפרי"א מפסוה"מ ה"ז וז"ל כל המנחות וכו' כגון הזר וכו' או שמלחן כשרות, יעוי"ש, - ויש לפרש דמיירי בהמנחה כולה, ובזה זר כשר, וגם אם לא מלח כלל כשר, מטעם דלא הוי עבודה המעכבת, - והא דלא כתב הרמב"ם בלא מלח כלל דכשר, אפשר לומר דרבותא משמיע לנו דמליחת זר לא גרע. - ולאפוקי מסברת ר' שמעון דכתבו התוס' לקמן י"ח ע"ב ד"ה ור' שמעון, - וכוונת הרמב"ם להודיענו דע"כ מליחת המנחה כולה כשרה בזר, והיינו שרק מקמיצה ואילך מצות כהונה, וממילא מובן שהמליחה שאחרי הקמיצה פסולה בזר, ואעפ"י שאין מזה הוכחה לומר דאם לא מלח כלל כשר, משום דיש לומר ולפרש לפי"ז המשנה דלא מלח כהן אלא זר, - ומצאתי בליקוטי הלכות להגרי"מ שליט"א בזבח תודה שמפרש כן כוונת הרמב"ם, אבל יש מקום גם לדברי הרע"ב והתוסיו"ט לפרש דהרמב"ם דגם בלא מלח כלל כשר, כיון דבאמת מליחה זו אינה מעכבת כמו שאינה מעכבת בכל הקרבנות כולן לבד ממה שבא בהקרבה על המזבח. - יא ויש לומר דרב נחמן בסוגיא זו ע"ב שמשני כאן במנחת כהנים כאן במנחת ישראל סכר נ"כ כפירושם של הרע"ב והתוסיו"מ, והוא מכח הא דתיקשה היאך מוקים למתניתין כר"י ור"ש הא אינהו סברי דמליחה מעכבת, ובמתניתין תנן לא מלח כשר, ובאמת כן הקשו התוס' יעוי"ש, - אבל אם אמרינן דרב נחמן מפרש דמתניתין לא מלח כשר מיירי במליחת המנחה כולה, - ואינהו סברי דמליחה מעכבת, היינו במליחת הקומץ. יב והנה בעיקר הדבר שכתב מרן בתוסר"ע שם דלא בעינן מליחה בהמנחה כולה אף בלכתחילה, נראה דמלשון הרמב"ם שכתבנו מוכח להדיא דיש מליחה בהמנחה כולה, והיינו דחשיב שם מליחה בזר כשרה, ומסיים משום דרק מקמיצה ואילך מצות כהונה, - וע"כ מיירי האי מליחה דזר היינו להמנחה כולה, וזהו קודם הקמיצה, - הרי מבואר דסבר הרמב"ם דיש מצוה למליחה דהמנחה כולה, ולפי מה שכתבנו יש לזה הוכחה מהסוגיא מדברי רב נחמן כמו שכתבנו לעיל. - יג ובעיקר הדבר אם יש מצוה בלכתחילה למלוח, מחלוקת קדומה היא, הרא"ה והרשב"א, דהנה הרא"ה בבדה"ב בשער השלישי כתב דבעי מליחה, וכן משמע בספר החינוך, דהנה הרשב"א בתוה"ב שם מוכיח דלצלי בעי מליחה מהא דאיתא במנחות כ"א דאמר אביי וכן לצלי אלמא דצלי בעי מליחה, ועל זה כתב הרא"ה בבדה"ב דכוונת אביי לענין קדשים, ולא לחולין, דמה שייטי' דחולין הכא דמיירי בקדשים, - אלא לענין קדשים מיירי, ולענין ברית מלח, ומחדש אביי דגם בבשר הנאכלין לכהנים ולבעלים, ולקדרה לא צריכה למימר דבלא"ה בעי מליחה, אלא אפילו לצלי דלא בעי מליחה בחולין, הכא בקדשים צריכה מטעם ברית מלח, ובפסחים פר' אלו דברים דשעירי הרגלים בשבת חיין נאכלין במליחה הוא דנאכלין, עכת"ד, - ובמשמרת הבית השיג עליו מהא דתניא בתו"כ דדוקא קרבן טעון מליחה, יעוי"ש, ולדעתי לא ראיתי ולא מצאתי שם מה שיש להדחות דברי הרא"ה, וביותר להראי' שמביא מהא דאמר אביי וכן לצלי, כי על זה לא השיג הרשב"א שם מאומה במשמרת הבית, - ועוד דהרי יש לפרש דכוונת הרא"ה במצוה דלכחילה, ושם הדין לעיכובא, איברא דבש"ס איתא הגירסא לקדירה, אבל עכ"פ אנו רואים דלהרא"ה והרשב"א הגירסא לצלי, והנה כמו כן כתב הרא"ש בפר"ב דפסחים סימן כ"ג דיש מביאין ראי' דמותר ליתן מלח בתוך מצה מטעם שמלח אינו מחמיץ מהא דתנן ל"ה חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהן אעפ"י שבודאי יש מלח בהן כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, - והרא"ש כתב דטעות הוא בידם דאין נותנין מלח אלא על דבר הקרב על גבי המזבח, יעוי"ש, אמנם ע"כ הני ראשונים סברי דגם בקדשים הנאכלים יש מצוה דמליחה, וכשיטת הרא"ה, - הרי מבואר דפליגי בזה הראשונים, וע"כ שזהו סברת הרע"ב והתוסיו"ט בשיטת הרמב"ם, וביותר שיש מקום לזה לפי מה שהוכחנו לעיל דע"כ סבר הרמב"ם כן מסגנון לשונו וכמוש"נ לעיל. - יד והנה הרמב"ן בפירוש החומש כתב כי הציווי המלח שייך להבעלים, ומטעם זה כתב שכשרה מליחה בזר, יעוי"ש, - ותמוה עליו מסוגיא דלקמן כ' - עי' בשי"ת חת"ס בליקוטים סי' כ' שמאריך בזה. - ונראה דאפשר לומר דכוונת הרמב"ן על מליחת המנחה כולה, וכמו"ש הרמב"ם, וכמו שנתבאר לעיל, - ומצאתי בשעה"מ פר"ג מה' יו"ט מביא בשם ספר חזון נחום שהוקשה לו בדברי הרמב"ם שכתב מליחה קודם קמיצה, ותירץ שאם מלח המנחה קודם כשר, יעוי"ש, - ולדעתי יותר נכון לומר שיש מצוה לכתחילה למלוח המנחה כולה קודם קמיצה, וזהו כשיטת הרא"ה בבדה"ב, ומה"ט נראה שזהו גם כוונת הרמב"ן, ואעפ"י שהשעה"מ כתב שם שדוחק לומר דהרמב"ן מיירי במליחה הקודמת משום דהקרא בקומץ קא מיירי. יעוי"ש, - אבל נראה שאין זה דוחק, ושתי מצות איכא בזה, איברא דדעת התוס' הכא במנחות ד"ה לא מלח דהמליחה אחר קמיצה, מזה משמע דהתוס' לא סברי דיש מצות מליחה קודם, וע"כ דדעת התוס' כהרשב"א במשמה"ב דאין מצוה דמלח רק בקרבן הבא על המזבח, אבל דעת הרמב"ם והרמב"ן כהרא"ה דיש מצוה דמליחה גם להמנחה כולה, וכמוש"נ. וזה מתאים לדברי הרע"ב והתוסיו"ט. - טו והנה יש להעיר מהא דתנן לעיל ו' ע"א קמץ והעלה בידו צרור או גרגר מלח וכו' פסול, ואם אמרינן דבא מלח על כל הלבונה, א"כ מה זה פסול שנמצא מלח כיון שהוא גם כן ממין המנחה, אבל זה ליתא דע"כ לבונה בודאי באה עם המנחה, ומכל זה לבונה עושה להקומץ חסר. וע"כ הטעם בזה משום דקודם הקמיצה הלבונה הי' מניח בהצד, - ומצאתי שכן כתב שם השיט"מ, וכן יש לפרש גם בדבר המלח, - איברא דהשיט"מ מפרש שם דלא בא מלח כלל מעיקרא, - וסבר דרק הקומץ בעי מלח, ולא המנחה כולה, והיינו משום דסבר כן דרק חלק הבא בהקטרה בעי מלח. - אבל הני ראשונים דסברי דהמנחה כולה באה במלח, ע"כ יפרשו כמו שמפרשים בלבונה, - והא דקאמר בגמ' י"א דמלח לא איקבע בהדי מנחה מעיקרא, - הכוונה לענין הקרבה בהדי קומץ. - מז וראיתי לתמוה על התוסיו"ט דהנה לפי מה שביארנו ע"כ סבר דכל המנחה כולה בעי מלח, ותמוה לפי מה שכתב לעיל בפר"א מ"ב בד"ה או גרגר מלח. אין להביא מזה ראי' שמשליך המלח על כל המנחה שהרי כבר נתבאר וכו', יעוי"ש, - ונראה דכוונת התוסיו"ט הכא לענין דין מלח הבא בהקרבה עם הקומץ, אבל בדבר המלח הבא על כל המנחה. הרי נעשה מעורב עם המנחה כולה, כמו שאנו נותנים מלח לתוך העיסה, וכבר נמס והי' למים, ולא יצוייר גרגר מלח, אבל הכא יש לפרש בדבר המלח שנותן עבור הקטרה וקרב עם הקומץ בזה יש מקום לומר דבא על המנחה כמו לבונה, - על זה כתב דליתא אלא הכוונה דומיא דצרור שבא במקרה, וזהו ע"כ כוונת הרמב"ם בפיה"מ שכתב כאילו אמר צרור, יעוי"ש, - ולפי מה שפירשנו אפשר לומר דגם השיט"מ סבר דיש מליחה להמנחה כולה. אבל הוא באופן אחר, והיינו כמו"ש. - יז והנה לפי"ז מבואר צדקת הרע"ב והתוסיו"ט כפירושם להמשנה לפי שיטת הרמב"ם, ומבואר גם כן הא דפסק הרמב"ם דמליחה בזר כשר. היינו מליחת כל המנחה כולה, - ולפי"ז יש לעיין טובא היאך הדין במליחת הקומץ אם מלח זר אם כשר בדיעבד, דאפשר לומר דכיון דמקמיצה ואילך מצות כהונה, א"כ בעי כהן דוקא, דע"כ הפירוש וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, היינו דכיון דבעי כהן פסול בזר, וכן פירשו התוס' הכא י"ח ע"ב ד"ה ור"ש. - ודברי התוס' מוכרחין משום דאל"כ מאי פריך לקמן אביי לרב יוסף וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, והלא איכא נפק"מ אם עבר זר ומלח, ואשמעינן מתניתין דכשר, וע"כ צריך לומר דכיון דבעינן כהן גם בדיעבד פסול. וצ"ע. יח כתב הרמב"ם בפר"ה מאי"מ הי"ב הקריב בלא מלח כלל לוקה וכו' ואעפ"י שלוקה הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה, ויש להבין הטעם מדוע שונה בזה מנחה משארי קרבנות לענין הרצאה. - נראה דשאני מנחה שהוא הקומץ הבא לרצות, והכפרה תלוי' בו, והקומץ במנחה כמו זריקה בדם, והנה בכל הקרבנות ענין הרצאה אינה אלא ריצוי הקרבה אבל לא כפרה שהכפרה כבר נעשית בדם, משא"כ מנחה לענין הקומץ שהכפרה תלוי' בו, וכשהקריב בלא מלח עשה איסור. ואין אדם מתכפר בעבירה, כמו שאמרו בתמורה כ' וכתבו התוס' וז"ל ותמורה באה בעבירה היא שעבר על לאו דלא יחליפנו, ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קרבה. הנהו לאו לכפרה אתיין, יעוי"ש, ומכש"כ הכא בקומץ שהיא עיקר כפרה. יט והנה הסמ"ג מצוה ש"כ כתב וז"ל שלא להקריב קרבן בלא מלח וכו' והמקריב בלא מלח לוקה, ואעפי"כ שנינו בפר' הקומץ רבה לא מלח כשר, יעוי"ש, - נראה שדעתו שמפרש להמשנה כפשוטה בלא מלח כשר, היינו גם הקומץ. וסבר דהתנא דהמשנה פליג אתנא דברייתא ומכשיר גם הקומץ בדיעבד בלא מליחה, וכן פסק היראים מצוה שע"א שפסק כסתמא דמתניתין דלא מלח כשר, ומסיים בטעמא דלא שנה עליו הכתוב לעכב, יעוי"ש. - ותמוה טובא הלא מסקנת הש"ס דיש כאן עיכובא. והיינו מדכתיב בה ברית והוי עיכובא, וגם אינם מחלקין בין קומץ לשארי המנחה. - כ ונראה דהם תפסו דתנא דמתניתין פליג ולא סבר דברית הוי עיכובא, - וסברי דהמלח שבא בהקרבה עם הקרבן הוי כקרבן בפני עצמו, - היינו שהתורה אמרה דבשעה שמקריבין קרבן צריך להקריב גם מלח לקרבן, אבל הוא קרבן בפני עצמו, וממילא לא הוי עיכובא. כי מה לו לעכב כיון שהוא קרבן בפני עצמו, - ומטעם זה לא שייך לומר דברית הוי עיכובא להקרבן, כיון דשתי קרבנות נינהו, - ולשון ברית הכא סבר תנא דידן שאינו עבור עיכוב. עי' רמב"ן בפירוש החומש בדבר ענין ברית במלח מה שפירשו חכמים, ומטעם זה לא שייך לפסול המנחה מטעם כפרה על ידי עבירה. כיון דאין המלח עושה כפרה, והוא ענין בפני עצמו, וכמוש"נ. א עמוד ב תוד"ה כי וכו' וא"ת מ"מ כיון דלכתחילה מצוה לבלול צריך להביא מנחה שיכולה להבלל, וי"ל כיון דהאי גברא לקרבן גדול מיכוון הי' לו להביא בכלי אחד וכו', יעוי"ש, ביאור דבריהם אעפ"י שיש מצוה דבלילה,- אמנם כשמכוון לקרבן גדול באופן שאי אפשר בבלילה, אמרינן דהאי נברא נדר באופן דלבטל מצות בלילה, ובשלמא אם בלילה מעכבת. אז אמרינן דבאופן זה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ודבריו בטל. - אבל כיון שבלילה אינה מעכבא אז יש לנו לומר דכוונתו לקרבן גדול. ובתנאי דלבטל מצות בלילה. - ב ובשיט"מ מביא בשם הר"פ וז"ל ועוד יש לומר דאם איתא דכשרה בדיעבד בלא בלילה, הכא הי' לו להביא בכלי אחד, וסגי לי' בלוג שמן. דאי עביד בשני כלים. יצטרך להביא ב' לוג שמן ודמי לריבה שמנה, ע"כ, - ולכאורה מדוע לא סגי בסברת התוס' דלקרבן גדול קא מכוון, ואי אפשר לשנית מדעת הנידר, - ובשני כלים יש כאן שינוי ופסול. - ג והנה אפשר לומר דהוקשה להר"פ דלסברת התוס' אכתי יש להקשות מדוע לא אמרינן להיפך לאידך ניסא דבכדי שלא לבטל מצות בלילה, היתה כוונתו לשני כלים, וממילא אין כאן פסול ג"כ, אבל לפי"ז תיקשה גם לדברי הר"פ שכתב דהוי ריבה שמנה אם יביא בשני כלים. וזה תמוה דהלא אם כוונתו לזה. הלא אין כאן משום ריבה שמנה, וצ"ע:

ד ונראה דהר"פ פליג על התוס' דסברי דהכא פסול אם יעשה בשני כלים. והיינו דדוקא באופן שאינו מבטל מצוה אז אינו יכול לשנות מקרבן גדול לקטן כמו הכא לעשות מנדר בכלי אחד בשני כלים, אבל באופן שמבטל מצוה דבלילה, הרי"ז מתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל, ואין כאן פסול משום זה דשני כלים, אבל יש כאן פסול אחר, והוא דעכ"פ אין כאן נדר דשני לוגין, - וכשירבה בלוגין הוי ריבה שמנה. - ה ותצא מזה פלוגתא בחקירה חדשה אם אמרינן מתנה ע"מ שכתוב בתורה אם התנה בלבטל המצוה דלכתחילה דפליגי בזה רבותינו תוס' עם הר"פ, דלשיטת התוס' אין בזה משום מעמש"ב. ולר"פ יש בזה משום מתעמש"ב. וכמוש"נ. ו גמרא. השתא לא פתת כלל כשרה פתין מרובות. מבעי' וכו' - ויש לעיין לפירש"י דמפרש בהמשנה דלא פתתן היינו לבר מהקמיצה, והיינו דבקמיצה ע"כ בעינן פתיתה מצד הדין. וא"כ אפשר לפרש המשנה דלא פתתן כלל היינו להמנחה לבר מהקמיצה. או שפתתן פתים מרובות, היינו להקמיצה, ואפשר דלא אפשר לקמוץ אם לא פתתן כהשיעור, - וזהו משום דהקומץ נפסל בחסר וביתר, ומוכרח לקמוץ פתיתין, ובפתיתין מרובות א"א לצמצם, - ומצאתי אח"כ בתוסיו"ט שהקשה לרש"י כמו שכתבנו. אבל נראה דכוונת רש"י דהקומץ בהכרח בא פתיתין כדי שתהי' הקומץ בכשיעור, - ומיושב בזה מה שהקשה שם דהרמב"ם לא כתב דהפתיתה בקומץ מעכבת. - והיינו משום דלאו מטעם עיכוב אתא, אלא מטעם הכרח, וגם לא בעינן שנה הכתוב עליו לעכב. כיון דזה נכלל בעצם דין קומץ. - ז כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב וגו', והנה מדנקט עבודה. וקא חשיב נמי מילי דשייכים לעבודה. משמע מזה דדוקא בהדברים דשייכים לקרבן בעינן מודה בה, אבל אם אינו מודה בשארי מתנות כהונה, - שפיר נותנין לו, וכן יש להוכיח מדברי התוס' ד"ה מודה וכו'. ושמא יש לחלק דהתם בתרומות ומעשרות וכו' והכא בקרבן וכו' יעוי"ש, מבואר מדבריהם דבשארי מתנות כהונה דלא שייכים לקרבן נותנים לו אם הוא רשע. - ובעבודות הקרבנות בעינן מודה בעבודה. - ח אינם ברמב"ם בפ"א מבכורים ה"א שכתב עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכו' וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק וכו' יעוי"ש, משמע מזה דבעינן בכל מתנות כהונה שיהי' מודה בהן. ואם הוא רשע, אין נותנין לו אעפ"י שהוא ת"ח. וזהו דלא כשיטת התוס', - ומיושב בזה קושיות הכס"מ שהקשה מדוע שינה הרמב"ם לשון הש"ס .מודה בעבודה", - וע"כ כוונת הרמב"ם להורות דלאו דוקא עבודה, ויסודו על סוגיא דחולין ק"ל דאמרו שם דבעינן מחזיק בתורת ד', - והנה הרמב"ם ע"כ מפרש מחזיק בתורת ד' שמאמין ומודה בה דאל"כ לא שייך לומר בזה מחזיק בתורת ד' אם אינו מאמין ומודה בה. - ט ונפק"מ לענין חמשה סלעים אם מותר לתת לכהן שאינו מודה בה. - וזה לא כבר נשאלתי בזה, - ולפי המבואר תליא בפלוגתא דהרמב"ם והתוס'. - והנה בשו"ע לא הובא לגמרי דין זה הא דאינו מודה בה. ותמוה, - והנה לשיטת התוס' דכל זה שייך דוקא לענין קרבנות אתי שפיר דכיון דאינו נוהג בזה"ז לכן לא הובא זה בשו"ע שלא כתבו רק מה שנהוג בזה"ז, אבל לפלא מדוע השמיט בשו"ע דעת הרמב"ם אשר לדעתו נוהג זה גם בזה"ז, - וצ"ע. - יא עריפת עגלה וכו' - מהכא משמע דעריפה חיא ע"י כהן, ותמוה דלא מצינו זאת, - ובמשנה דסוטה מבואר דרק אמירת כפר שייכה לכהנים, וכן מבואר ברמב"ם פר"א מה' רוצח, ואפשר דאמירה זו במקום דם, ונחשבה לעבודה, והעריפה הוי במקום שחיטה, והאמירה במקום זריקה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה