אור ברסלב

נזר הקודש - מנחות· הרב משה רוזין

דף ו:

דף ה.

א אמר רב זר שקמץ יחזיר וכו' אי דאיתי לקומץ בעיני' לא פליגי רבנן עלי' דב"ב כ"פ דחסר קומץ, רבנן סברי לא יביא קומץ מתוך ביתו וימלאנו וכו' ופירש"י דפליגי אי קמיצה קבעה, או קדושת כלי קובעת, - והקשו בתוס' הא לקמן איתותב מאן דאמר קדושת בלי קובעת, עוד הקשו למ"ל קרא לקמן לב"ב הלא מה"ת לומר דכלי קובעת, יעוי"ש, - ונראה ליישב פירש"י אשר תמוה לכאורה טובא, - והוא דהנה לקמן פליגי רב ור' יוחנן אם העשרון מקדש חצאין דרב סבר דאין עשרון מקדש חצאין, ור' יוחנן סבר דמקדש חצאין, - והנה נחזה אנן לרב דסבר דאין עשרון מקדש חצאין, מסתבר הדבר דכמו שאין מקדש חצאין בתחילה, כן אין מקדשת גם לבסוף, - והיינו באופן שהי' מעיקרא עשרון שלם, ונתקדש מה שבתוכו, ואח"כ נעשה חסר אם יכולין למלא ההוספה בקמח חדש ולהתקדש, - דמסתבר הדבר דלרב כמו שאין מקדש חצאין בתחילה, - כן גם לבסוף, שאם באנו למלא את העשרון ולקדש את ההוספה, הרי"ז גם כן קדושה לחצאין, דהרי מה שמונחים מתחילה כבר נתקדש, - ועתה אנו צריכין רק לקדושה דהנוסף,- לרב אינו קדוש, - ולר' יוחנן קדוש הנוסף, כיון שמקדשת חצאין, - וא"כ תצא נפק"מ לדינא ביניהם, דלר' יוחנן יכולין למלא את החסר, אבל לרב אין אנו יכולין למלא את החסר, כיון דאין מקדשת חצאין, - מבואר מזה דהכא לרב קיימינן, ולדידי' ע"כ הכלי קובעת, ולכן אעפ"י שאיתותב רשב"ל לקמן מהמשנה דנשפך הלוג עד שלא יצק ימלאנו, - אבל אין זה פירכא לרב, דרב תנא הוא ופליג, - ורב לשיטת עצמו שפיר מוקים רבנן דב"ב לשיטת עצמו דקדושת כלי קובעת, - ובזה מיושב נם כן הא דהקשו התוס' למ"ל קרא לב"ב דמה"ת לומר דקדושת כלי קובעת, - דאתי שפיר לשיטת רב דסבר דאין מקדשת חצאין, ממילא אין למלא החסרון, להכי בעינן קרא דלב"ב יכול למלא את החסר, - והטעם בזה, או דסבר דכלי מקדשת חצאין, או דסבר דאף שבתחילה אין מקדשת, אבל לבסוף מקדשת, - ומיושב לנכון פירש"י: ב והתוס' תירצו דכו"ע סברי כר' יוחנן דקדושת כלי לא קבעה, ובקמיצת פסולין פליגי אי קבעה, ות"ק סבר דקבעה ולא יביא וימלא, - ותמוה טובא דכיון דסברי כו"ע דבאיתא בעיני' דיחזור, אלמא דקמיצת פסולין לאו עבודה היא, ולא הוי יותר מקמיצת קוף גרידא, - ויכול להחזיר ולקמוץ, א"כ נם בחסרה הקומץ אמאי לא יחזיר וימלא מביתו, - ובשיט"מ כתוב וז"ל ונראה לפרש דהכא הוי אפילו לר"י, דהכא קמיצה עם החסרון דהוי תרתי לריעותא, עכ"ל, וכנראה שבא לבאר הטעם מדוע גרע הא דקמיצה מחסרון גרידא, וכתב דהוי תר"ל, ולכאורה מה זה ענין תר"ל, כיון דקמיצה דפסולין כדליתא דמיא. - ג ונראה בסברת התוס' כך דהנה שאני בין אם הקומץ בעין, להיכא דחסר, והיינו דבאופן דהקומץ בעין שפיר איתא בחזרה, מטעם דהחזרה מבטלת להקמיצה דזר ומהדר עובדא וכמאן דלא היתה קמיצה מעיקרא, - וזהו רק באופן דאין רושם של חסר איכא הכא, בזה מהדרינן עובדא וכדליתא לקמיצה כלל דמיא, והרי"ז רק חסר גרידא, ושפיר יש תקנה לעשיית קמיצה מחדש ע"י כשר, - משא"כ בחסר הקומץ דעכשיו אי אפשר למיהדר עובדא לומר דהרי זה כאילו לא היתה קמיצה דפסול, - בזה אמרינן דלא אפשר בתקנה, - והיינו דאמרינן דקמיצה דפסול לא הוי כקמיצה דקוף, משום דעכ"פ עשה הקמיצה איש שהוא בסוג עבודה מפני שהוא בן דעת, - ואם אינו עושה הכשר, אבל עכ"פ גרם בעבודתו להיות נפסל, - זהו כוונת התוס', - ואפשר, והוא הנכון, שזהו גם כוונת השיט"מ.- ד מאי שנא שמאל דאשכחן לה הכשירא ביוהכ"פ, וכו', לכאורה תמוה דהתוס' לעיל בד"ה ב"ב כתבו דבשמאל דאית לי הכשר ביוהכ"פ הו"א דמודה ב"ב דהוי עבודה ולא מהני חזרה, וזה היפוך בסברת הש"ס הכא, - ומצאתי שעמד בזה בקר"א, - ונראה דסברת הש"ס לפי הס"ד דלא מהני חזרה בכל הפסולין, וממילא מסתבר לומר דשאני שמאל דכיון דאית לי הכשר ביוהכ"פ, אין כאן פסול חיובי, אבל סברת התוס' לפי המסקנא דבכל הפסולים מהני חזרה, וא"כ ע"כ גם בכל הפסולים, אין כאן פסול חיובי, רק פסול שלילי, וא"כ שוב י"ל דעדיפא שמאל לענין קביעות, - ביאור הדברים דאם אמרינן דכל הפסולים הוי פסול חיובי ולא מהני חזרה, אז יש לומר דפסול שמאל יש לו הכשירא ביוהכ"פ לא הוי יותר מפסול שלילי נרידא, ומהני חזרה, אמנם אם אמרינן דכל הפסולים לא הוי יותר מפסול שלילי, ועבודה שלהם כמאן דליתא דמי, א"כ מסתבר לומר דעבודת שמאל יש בזה ענין עבודה, לענין קביעות, וזהו סברת התוס' לפי המסקנא.- ה מכשיר הי' בן בתירא בכל הפסולין, וכו', - יש לעיין היאך סבר בן בתירא בטמא יחזיר, הלא כיון דטמא בזבח עושה שיריים, אלמא דעבודה היא, ובשלמא לשיטת הראב"ד דסבר בפר"א מפסוה"מ הכ"ח דדוקא לאחר זריקה עושה שיריים אתי שפיר,- משא"כ לשיטת הרמב"ם דבקבלה לחור עושה שיריים, א"כ מדוע בקומץ סבר בן בתירא דיחזיר, - ונראה דבזה לכו"ע אין כאן הדין דטמא עושה שיריים, והיינו דקמיצה שהיא עבודה ראשונה במנחה, ובמקום שחיטה דהקרבן עומדת, כידוע, אלא שההבדל ביניהם דשחיטה כשרה בזר, וקמיצה טעונה כהן, אבל עכ"פ כיון שהיא עבודה ראשונה ובמקום שחיטה דקרבן עומדת, לכן אין מקום לומר דהקמיצה דפסול תעשה שיריים, ואפילו לשיטת הרמב"ם דסבר דטמא עושה שיריים בדם, היינו דוקא בעבודה שניי' שהיא קבלת הדם, ועבודה שניי' בקומץ שהיא במקום קבלה, היינו הקידוש קומץ בכלי שרת לאחר הקמיצה שטעון קידוש כלי שרת, והוא במקום קבלה, - משא"כ פעולת הקמיצה בודאי שאין טמא עושה שיריים, וברור:

ו עתה ראיתי בספר טהרת הקודש למנחות הקשה היאך מכשיר ב"ב בטמא הלא עושה שיריים, - וכתב דבלא"ה צ"ל דאף שמכשיר בכל הפסולין ע"כ חוץ מטמא, מפני שהמנחה נטמאת, עכת"ד, - ולפלא שלא הביא דעת הראב"ד דלדידי' אין הטמא עושה שיריים רק לאחר זריקה, והכא לדעת הראב"ד אפשר בחזרה, - ובעיקר דבריו תמוה טובא, א) דהש"ס נקט כל הפסולין, ודוחק לומר שאין טמא בכלל, ב) אם אמרינן דאין טמא בכלל, ממילא גם טבו"י ומחוסר כיפורים, שג"כ טמאים הם לקדשים, אינם בכלל, ג) הלא הרשב"א בחידושיו למנחות כתב בהדיא דהמנחה כשרה היא, דמיירי באופן שלא נטמאת המנחה כולה, ד) הלא יש לפרש באופן שהקריבו והציץ מרצה, וכמו שכתבנו לעיל. - סו"ד הביאור ע"כ כמו שכתבנו לעיל דלא שייך כאן טמא עושה שיריים, מטעם דקמיצה במקום שחיטה היא, וכמוש"נ. ז גמרא. ונילף מבמה וכו' ולכאורה הלא בבמה רק זר כשר, ולא שארי פסולין השנוין במשנה, וכיון שב"ב אכולהו פליג, וכולהו הני פסולין גם בבמה, - ונראה דמזה ראי' לזה שכתבו התוס' זבחים י"ב ע"א דאפילו שחיטת לילה למ"ד אם עלה ירד, מ"מ בבמה לכו"ע לא ירד, - הרי מבואר מדבריהם דבמה מקדשת פסולין, ממילא כל הפסולין השגוין בהמשנה בבמה לא ירד, - וכוונת הסוגיא דכיון דבבמה לא ירד, נמצא דיש הכשר, וכיון שכן יש להתיר לכהפ"ח שלא יופסלו לעולם דלא מהני תיקון:

ח אמנם כל זה ניחא לפירוש התוס' דמפרשו במה דהכא היינו במה קטנה דזר כשר בה, אבל לפירש"י דמפרש האי במה דהכא היינו המשכן טרם שנתכהן אהרן, דאז לא הי' עדיין דין כהונה, נמצא דמיירי במזבח ממש קשה טובא הא שם כל הפסולין לא אמרינן אם עלה לא ירד, וצ"ע. - ט גמרא וכי תימא מבמה לא ילפינן והתניא מניין ליוצא שאם עלה לא ירד וכו' תנא אזאת תורת העולה סמיך, ופירש"י דהא דנקט במה אסמכתא היא יעוי"ש, - ביאור הדברים דהנח אסמכתא דהכא דין הוא, כמבואר בנדה מ' ועו"מ, - והיינו דמניין לנו לומר דרבתה תורה יוצא וכדומה, זה אנו יודעין מסברא דאלו שכשרין בבמה, מסתברא דעליהם אמרה תורה לרבות, - והנה לפי"ז יש לעיין מדוע לא אמרינן הכא ללמוד מבמה, לומר דאלו הכשרים בבמה, מסתבר לומר דלא נפסל הכא באלו, באופן דלא מהני תקנה, דהלא אין אנו באין ללמוד דין הכשר רק לומר דלא נפסל באופן דיש תקנה בחזרה, ואדרבה הסברא נוטה לומר דזה שכשר בבמה, אינו נפסל נם במקדש, ואפשר לתקוני', היעלה על הדעת דבבמה כשר לכתחילה בזה האופן, ובמקדש פסול אפילו באופן שישנו בחזרה י ונראה לומר דכוונת הסוגיא לענין שארי פסולין דגם בבמה אינם כשרים לכתחילה, רק אם עלו לא ירדו, ובאלו אין לומר האי לימוד דכיון שבבמה אם עלה לא ירד, להכי לא יופסלו הכא, דמסתבר לומר דכיון דלכתחילה פסול זה נוחג בבמה, להכי אפשר לומר דבמקדש עושה פסול אף באופן דאפשר בחזרה, דלא מהני חזרה, ולהכי אשמעינן רב דגם בכל הפסולין הדין דמהני חזרה לב"ב. יא ומזה יש לפשוט ספק אחד מה שיש להסתפק היאך הדין בכל הדברים אשר בבמה לא תרד אם עלו, - אם אמרינן כן גם במקדש דלא תרד כמו שאינו יורד בבמה אם עלו, - והנה מסוגיא זו דאמרה אשר לא ילפינן מבמה מהדין דאם עלו לא ירדו מבמה, - א"כ גם כן לא ילפינן מבמה לשאר פסולין שלא ירדו, אלא אמרינן דתרד, דדוקא אלו שכשרין בבמה לכתחילה בזה אמרינן דבמקדש אם עלה לא ירד, ולהכי ע"כ אלו פסולין שבבמה אינן כשרין אלא אחרי שעלו על הבמה, [היינו גם שארי פסולין לבד מפסולי דם אשר בלא"ה אין ללמוד מבמה, כמבואר בתוס' נדה מ'] דבזה לא רבתה תורה לומר דלא ירדו, וא"כ פסול בע"מ אם אמרינן דבבמה אם עלה לא תרד, אבל במזבח במקדש תרד, - וזה מוכח מדקאמרה הסוגיא דחידושא דרב לב"ב דהו"א דלא מהני חזרה בשארי פסולין, ומבמה לא ילפינן, ואעפ"י שחידש רב דב"ב מכשיר בחזרה, זהו מצד שכן הוא דין ב"ב, אבל לא מטעם ילפותא דבמה, - והיינו דמכמה לא ילפינן באופן הזה, דגם בבמה הדין דאם עלה לא תרד. יב והנה בהא דקאמרה הסוגיא מבמה לא ילפינן, פירש"י דהיינו מזמן הקודם טרם נתכהן אהרן, - והקשו התוס' דמשמע מפירש"י דאחר שנתכהן אהרן אסור זה בבמה והא מבואר זבחים קי"ח איש להכשיר את הזר, ועוד מצינו שאול ושמואל שהקריבו בבמה, יעוי"ש, - ובאמת תמי' רבתי לרש"י, וביותר אם נפרש דדעת רש"י דזר אסור בבמה, - ונראה דבאמת לא עלה על דעת רש"י לומר דזר פסול בבמה, - אלא כוונת רש"י דע"כ סברת הש"ס דפריך מבמה לא ילפינן, היינו במה כזו דשייך בה עבודה, - משא"כ במה קטנה דזר כשר בה אפשר לומר להכי זר מותר בה משום דלא שייך בה גדר עבודה, והרי"ז כמו שחיטה בזר דאמרינן דאין ללמוד מטעם דלאו עבודה היא, - הנה כמו כן יש לומר על כל עיקר עבודת הבמה דלא נחשבים לעבודה, - לכך פירש"י דכוונת הסוגיא במה גדולה היינו במשכן והוא טרם שנתכהן אהרן דהתם ע"כ עבודה היא, - וא"כ מצינו לפעמים דזר כשר, - ומ"מ קאמר הש"ס דאין ללמוד משם יען דעדיין לא הי' שום כהונה בעולם, היינו שלא היתה עדיין כל עיקר דין כהונה, ואין לנו ללמוד הכשר לאחר שנבחרו כהנים, - ומה שכשרים זרים בבמ"ק גם אח"כ, שאני התם דלא חשיבה עבודת הבמ"ק לעבודה, לגבי עבודת המקדש, ומצאתי בחידושי הרשב"א שנחית לפרש כן:

יג אבל יש לתמוה לפי"ז לפירש"י זבחים ס"ח גבי טומאות בית הבליעה דעוף לענין מליקת זר דקאמר שם הסוגיא ונילף מבמה ופירש"י שם משום דאין כיהון בבמה, יעוי"ש, והיינו דזר כשר בה, - ולפי מה שכתבנו לא שייך למילף מבמה, משום דאיכא למימר דשאני התם דלא נחשב עבודת במה לעבודה, ומדוע באמת לא פירש"י התם כמו הכא, - ואפשר לומר דסברת רש"י דהתם מיירי למ"ד דעוף ישנו גם בבמ"ק והוא לשיטת ר"מ דסבר כן בזבחים קי"ז והיינו דסבר דיש מנחה בבמה, ומאן דסבר דיש מנחה סבר גם כן דיש עופות כמבואר שם, ולדידי' אם אמרינן דנוהג קרבנות בעופות, והיינו גם למחוסרי כפרה, - נמצא דבמה פועלת הכשר כמו מזבח דבמה גדולה, וא"כ אין לומר דעבודת במ"ק לא חשיבה עבודה, - ושפיר יש ללמוד לדידי' מבמה קטנה גם כן, והכא מיירי הסוגיא למ"ד אין מנחה בבמה, ואין עופות בבמה, - ולכן הוכרח רש"י לפרש דהכוונה במה טרם שנתכהן אהרן, - והיינו דרצה רש"י לפרש הכא הסוגיא לכו"ע. - יד כתב הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ ה"א כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולים לעבודה הרי הם פסולות, - והנה מסופקני אם מיירי דהקמיצה חיתה בלא נתינה בכ"ש לשם קידוש, או"ד דמיירי שעשה קמיצה שלימה במילואה, - ולא מצאתי למי שמבאר בזה, - והנה לכאורה זה תליא בפלוגתא דתנאי אליבא דבן בתירא דסבר דמהני חזרה בכל הפסולים, דאיכא תנאי דסברי דב"ב מכשיר בחזרה דוקא בלא קידש, ודקידש מודה, ואיכא דסברי דאף בקידוש מתיר בחזרה, כמבואר בסוגיא, והנה אם אמרינן דב"ב דוקא בלא קידש מתיר בחזרה, - א"כ ע"כ לרבנן דב"ב גם בלא קידש נפסל הקמיצה, - אמנם לאידך תנאי דסברי דגם בקידוש מתיר ב"ב כחזרה, א"כ אפשר לומר דרבנן פליגי על קידוש, אבל בלא קידוש יודו רבנן דמהני חזרה. - טו והנה מבואר בסוגיא דאיכא תרי לישני אליבא דב"ב מה דעתו בדברי ב"ב, וא"כ לא מוכרע מילתא, ויש לילך לחומרא בדאורייתא דהיינו דב"ב בקמיצה לחודיא מתיר בחזרה, ורבנן דפליגי ע"כ סברי דבקמיצה לחודיא פסלה, ואפשר שזהו דעת הרמב"ם דכתב סתם קמיצה. טז אמנם תמוה בהא דאיתא יומא כ"ט תני אבוה דר' אבין וכו' אלא קמיצה ניהדרה ונקמצה וכו' והקשו בתוי"ש הא לא מהני חזרה לרבנן דב"ב, ותירצו דבלילה הרי היא כמנחה בכלי חול, יעוי"ש מבואר מזה דבקמיצה בכלי קודש שוב לא מהני חזרה לדידן, - אמנם יש לדחות דשאני התם דע"כ מיירי שהיתה גם המנחה בכלי קודש, - כדין קמיצה. יז כתב הרמב"ם בה"ד קמץ ער שהוא בחוץ ונכנס לפנים, יחזור ויקמוץ בפנים וכשר, - ותמוהני מדוע מהני חזרה לדידן דק"ל כרבנן דב"ב, ואיזה הבדל יש בין לילה לחוץ, - והנה כמו שברור להתוס' דלרבנן לא מהני חזרה בקמיצה דלילה, - אם לא מטעם זה דבלילה דין של הכ"ש ככלי חול, - אמנם בחוץ ע"כ אין לומר דדינם של הכ"ש ככלי חול, - איברא שמצאתי במל"מ פר"ה מתו"מ ה"ז כתב דאין כ"ש מקדשת כי אם בפנים, ומציין להרמב"ם סוף פר"ד מפסוה"מ, - אמנם לא מצאתי זה ברמב"ם. יח ועוד דאם נחליט בדעת הרמב"ם דגם ע"י קמיצה לחודיא נפסל הלא פשיטא שאין בזה שום קדושה בקמיצה דזר, וא"כ אין הבדל בזה בין קמיצת זר לקמיצה דחוץ, - ואפשר לומר דשאני קמיצה דזר דעכ"פ קומץ מכ"ש, - משא"כ בקמיצה דחוץ דהכלי אין בו קדושת כ"ש והרי היא כקומץ מכלי חול, - והרי זה בדמיון לילה, כפי פירושם של התוס' ביומא, - וצ"ע. יט אמנם כיון שדין הרמב"ם הוא מהתוספתא פר"ה דמנחות כמבואר וזה ודאי דדוחק לומר דסתמא דברייתא כב"ב, - וא"כ ע"כ גם רבנן מודו לזה, וא"כ ע"כ מוכח מזה דכלי שרת בחוץ אין פועל בקדושה, ודינם ככלי חול ממש, - ומזה ראי' לסברת המל"מ דאין כ"ש מקדשים בחוץ, וכן מבואר במשנה פר"ט דזבחים, בסופו, - אמנם לפי"ז תמוה לי טובא הא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בבלילה בחו"ו דר"ל מכשיר בחוץ מטעם דכיון דלא בעי כהונה פנים נמי לא בעי, - וקשה הא כ"ש ודאי בעינן, ובחוץ הרי הם ככלי חול ממש, - וזה ודאי דוחק לומר דר"ל מכשיר הבלילה בכלי חול, - וצ"ע. - כ איתא ביומא כ"ז אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זד שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה זר וסודרה כהן, יעוי"ש, ולכאורה לדידן דקיי"ל דלא מהני חזרה, היאך מהני כאן חזרה, - אמנם שאני הכא בסידור המערכה דלא חל שם פסול על העצים דגם עצים פסולים כשרים לשם עצים אם רק אינם בעלי מומין כמו מתולעים, וכדומה, ועיקר תורת פסול הכא על הסידור, וסידור זה נתבטל ע"י הפריקה דהזר, - ובעי סידור חדש ע"י כהן, והבן. כא דף ז' גמ' קומצין מכלי שעל גבי קרקע וכו',- והנה יש להבין מה חסרון יש אם הכלי עומדת ע"ג קרקע, - וכן גם בהא דאיתא לקמן בענין מקדשין ע"ג קרקע, ומדוע לא - ולכאורה נראה לומר דהטעם משום דלאו אורחי' דכלי להיות עומדת ע"ג קרקע, - ובקדשים בעינן השתמשות כאורחי' כמו שאמרו השתא לפני מלך וכו' אין עושין כן, יומא מ"ז ועו"מ, - אבל תיקשה לפי"ז היאך מביא הסוגיא הפשיטות מהא דבזיכין דמונחין על השלחן, דקומצין מכלי המונחת ע"ג קרקע, מטעם דהשלחן עומד ע"ג קרקע, כמבואר לקמן, - וקשה הא שאני שלחן דאורחי' הוא להיות עומד על הקרקע, ואכתי אין ראי' מזה לביסא העומדת על הקרקע, - וכדומה. - כב והנה נראה לומר דבקמיצה דבעינן כהן, - ואם יש לו מסייע כזה שאינו כהן פסול באופן שיש ממש בהסיוע, - ולפי"ז אם יקמוץ מהכלי העומדת ע"ג קרקע, הרי הקרקע מסייעתו, וא"כ הרי נעשית הקמיצה ע"י שתים, ואחד כהן והשני אינו כהן, דהיינו הקרקע, וזה גרע מעושה עבודה בימין ושמאל מסייעתו דכשר, כמבואר בשבת צ"ג, דשאני התם דסיוע דשמאל הוי אין בו ממש, - וכן כתב הרמב"ם, - אבל הכלי העומדת ע"ג קרקע יש בו ממש, וא"כ חסר כהונה, - ולפי טעם זה בעינן ע"כ שתאחז הכלי בשעת קמיצה ע"י כהן, והיינו שאוחז הכהן הכלי וכהן שני קומצה, - אמנם כל זה ניחא בהא דקמיצה מכלי שע"ג קרקע, אבל אכתי לא הונח לן טעמא מאי בהא דקידוש בכלי שע"ג קרקע דאין מקדשין הלא התם הכלי מקדשת כמו מזבח שמקדש, וא"כ מה הבדל בין עומדת ע"ג קרקע או לו, - וע"כ צריך לומר דבזה הוי הטעם, מטעם דלאו אורחי' דכלי להיות עומדת ע"ג קרקע, - והיינו דבעינן הקידוש דוקא באופן דהכלי עושה פעולת השימוש כי אורחי', דומיא דמזבח שעומד כי אורחי' כמו שציוותה תורה, כן בעינן לכלי שרת שתהי' עושה פעולתה כי אורחי', - וכשפשיט הש"ס מהא דשלחן של מקדש, לא הוי הפשיטות אלא לענין הקמיצה לחודיא, ולא בדבר הקידוש, - ולענין הקמיצה שפיר נפשטא הבעי' דלא בעינן כהן שני,- אבל בדבר הקידוש כלי, עוד לא נפשט מהא דשלחן, - והיינו דבזה אשר הספק הוא מטעם אורחי', שפיר אפשר לומר דחסר בזה קידוש, מפני דחסר בזה השימוש דאורחי' ואינו מקדש, - ואתי שפיר פסק הרמב"ם דפסק דקומצין מכלי שע"ג קרקע, ואין מקדשין מכלי שע"ג קרקע, - ותצא מזה שאם עומדת הכלי במקום המיוחד לה שפיר דמי, - אבל דוחק הוא. - כג לכן נראה טעם יותר נכון, והוא, דכיון דקידוש כלי דהקומץ הוא כנגד קבלת הדם, וכיון שהקבלה נעשית תמיד בידו של כהן, דהיינו שהכהן אוחז הכלי בידו, להכי בעינן גם בקידוש הקומץ בכלי באופן שהכהן אוחז את הכלי בידו, - ובזה אפשר לומר שגם לענין הקמיצה יש טעם זה, והוא דכיון דהקמיצה הוא כנגד השחיטה, - והסכין המקדש את הדם הוא כולו בידו של השוחט, - אעפ"י שזר הוא, שאני התם דלא בעינן כהן, - אבל בקמיצה דבעינן כהן, בעינן שכל הפעולה תהי' נעשית ע"י פעולת הפועל, כמו בשחיטה דהסכין מקדש ע"י פעולתו של פועל העושה, - כן גם בהא דקמיצה, - ועל זה נפשטא הבעי' דשפיר דמי לעשות קמיצה גם בכלי המונח ע"ג קרקע, - אבל בקידוש קומץ בעינן דוקא שהכהן אוחז הכלי בידו, והוא מטעם דבעינן דומיא דקבלת הדם, - והנה בספר קרית ספר נחית לזה, ג"כ. כד גמרא א"כ הוצרכת ג' כהנים, - מבואר מסוגיא זו דהגבהת הכלי עבודה היא, ופסולה בזר ובשמאל, וקשה הא קיי"ל ד' עבודות ותו לא, וא"כ מניין להוסיף עוד עבודה אחת, בשלמא לענין קידוש קומץ וגם בקמיצה עצמה איכא למימר דבכלל הולכה היא, אבל לענין לקדש את המנחה מה שייך בזה דבעינן הגבהת הכלי, וע"כ מטעם זה גריס הצ"ק כיצד מקדשין את הקומץ, - אמנם גם על קידוש קומץ תמוה דבשלמא בשעת קידוש קומץ שפיר איכא למימר דבעינן כהן משום דבכלל הולכה היא שנעשית תיכף אחר קידוש, אבל לענין קמיצה עצמה מה זה ענין להולכה דנעשית אחר הקידוש, וא"כ מה"ת דבעי הגבהת כהן דהרי מבואר להדיא ברמב"ם פרט"ו מפסוה"מ ובמל"מ שם דזה לא הוי הולכה יעוי"ש, - אח"כ מצאתי קושיא ז' בספר קרן אורה, - שהעיר בזה - ואין זה ענין להא דאיתא לקמן י"ג ע"ב דעבודה שבע"כ מוכרחת לעשות נחשבת עבודה, דליתא דשם הוא העובד לגמרי, משא"כ הכא דעיקר עבודה בכהן, דהיינו הקמיצה, ורק סיוע גרידא שפיר דמי דיש לומר בזה דהוי סיוע, - כה ונראה לפי מה דאיתא בתוספתא פר"ק דזבחים קבל בימינו ובשמאל כאחד פסול ר"ש מכשיר, הי' שמאל מסייעת את הימין הכל מודים שהוא כשר, יעוי"ש, והנה קיי"ל כרבנן דקבל בשתי ידיו פסול, וע"כ הפירוש הא דשמאל מסייעת לימין היינו ע"כ דהמלאכה נעשית בימין לגמרי ורק איזה סיוע עשה השמאל זה נחשב לאין בו ממש, אבל כשעשה כה המלאכה בשתי ידיו ממש שוה בשוה פסול דדמי לזה יכול וזה יכול דנחשב המלאכה על שניהם כאילו כל אחד עשה לגמרי כמו"ש הרשב"א בחידושיו לב"ק נ"א לענין שנים שכרו בור, ועי' בתבוא"ש סי' ב' ס"ק נ"ב וביארנו במקו"א באריכות דהמלאכה נחשבת לכל אחר ואחד כאילו עשה לגמרי, נתבאר מזה דכל היכא דשני הכחות מעורבין יחד דהיינו כח פסול וכח כשר פסול, לפי"ז אתי שפיר מה דבעי הגמ' לענין אם קומצין מכלי שעל גבי קרקע, והכוונה דליבעי כהן דוקא שיגביה את הכלי, והוא, דהנה כיון שאין במציאות האפשרי שיקמוץ בימינו וגם הכלי שהמנחה בו בידו הימנית, וכיון דבכל מקום בעינן כהן וימין אז זר ושמאל אין להם לסייע בלתי סיוע שאין בו ממש, ובמקום שאין אפשר בלעדו כגון שאינו יכול לבדו ודאי דאסור לזר ולשמאל, וסיוע שיש בו ממש כגון בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ולהכי מיבעי' הגמ' אם בעי כהן לזה בכדי שלא יתערב פסול בסיוע שיש בו ממש, ואין קומצין מכלי שמונחת ע"ג קרקע, או דלמא דכיון דלא חשבה התורה זה בחשבון עבודות, דהרי לוא הי' מציאות שהי' יכול הכהן להחזיק את המחבת בידו הימנית וגם יקמוץ בימין כי אז הי' טוב בודאי, ולא בעינן כהן מיוחד לזה, להכי נם כשאי אפשר לכהן בעצמו לעשות בלתי סיוע מאחר לא בעינן כהן לזה, ושפיר דמי גם על גבי קרקע או שמאל וזר, נמצא דסברת הגמ' דשאני עבודה זו משארי עבודות, דשם בעינן כהן בחיוב, והכא הוא רק בשלילה, שלא יתערב כח פסול אחר בזה, - ופשיט דלא בעינן כהן לזה כיון דאין עבודה זו בחיוב, וכמוש"נ. - וגם בירושלמי יומא פר"ה ה"א איתא בזה הלשון ושמאל לא כזר היא, - ושם ג"כ מיירי לענין עבודה חשובה, דהיינו הולכה. - כו והנה הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק הי"ג כתב הדין דמקדשין מנחה בכלי שע"ג קרקע, וכתב הכס"מ מקורו מסוגיא זו, - וע"כ דגריס הרמב"ם בגמ' הכי, דהספק גם על מקדשין מנחה, - ויש להבין מה מקום להסתפק בזה, - והנה לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דהנה איתא שם בזבחים דגבי פסולין אין כלי שרת מקדשין ליקרב אלא ליפסל, - הרי חזינן מזה דאין בכחם של הכלי שרת לעשות קדושה שלימה עד שיבוא גם מכח כשר, - ולפי"ז יש לדייק גם לאידך ניסא, דכמו דאמרינן שאם הכלי של קודש והמניח בתוכה פסול אין הכלי מקדש קדושה גמורה, כן יש לומר נמי לאידך גיסא אם המניח בתוכה הוא כשר רק המסייע שיש בו ממש הוא פסול, כגון שמונחת הכלי ע"ג קרקע, ג"כ אין בכחה של הכלי לפעול קדושתה בגמר שיהי' ראוי גם להקריב, ולא חל הקדושה רק ליפסל, והוי הספק אם קדושת המנחה קדושה ליקרב, ומסקינן גם בזה דקדושה, והוי הכל מטעם אחד, דכל היכא דלא בעינן כהן בחיוב כשר אף בפסול, וקרקע היא נ"כ אחת מהפסולים. כז תוס' ד"ה וכי מיהדר לי' וכו' אעפ"י ששיריים מפסיקין בין קומץ לכלי מין במינו אינו חוצץ , - וקשה הא ר"י סבר בזבחים ק"י דגם מב"מ חוצץ, וראיתי בספר קרן אורה שהניח בצ"ע, - ונראה לפי מה שכתב הפליתי בשחט בהמה למעלה אמאי לא מכסה בשביל חיה ואי משום דדם בהמה חוצץ הא קיי"ל בפר' לולב הגזול דמב"מ אינו חוצץ, ותירץ דכיון דדם בהמה אינו במצות כיסוי הוה אינו מינו, יעוי"ש א"כ יש לומר נמי הכא דדוקא שם בזבחים לענין בשר שהעלה על גבי אימורים דהבשר לאו בת הקרבה היא ולא דמי לאימורים הוה כאינו מינו, להכי משני שם ר' יוחנן באופן אחר כמבואר שם, משא"כ הכא כשמדבק הקומץ למנא הוה האי סולת מין במינו ממש להסולת הנשאר דהרי עדיין הסולת של הקומץ לא נתקדש, וכל הקמח ראוי להקטרה דהיינו לקומץ, וכדומה לזה בתוס' זבחים מ"ג ברה"ע לענין דם, - וכה"ג מצאתי ברי"ט אלגזי בפר"ק דבכורות חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים ומסיק הגמ' דמין במינו אינו חוצץ, והקשה לר"י דסבר בזבחים דחוצץ מה יענה להא דבכור, וכתב דהכא גם ר"י מודה כיון דגם השני בר מקדש בבכורה אילו יצא ראשון, משא"כ בשר לא חזי להקרבה בשום אופן, יעוי"ש, - אולם לפי"ז תיקשה על רב דסבר דאף שם בבשר אמרינן מב"מ אינו חוצץ, א"כ תיקשה עליו קושיות הפלתי, - ונראה דלא דמי דם בהמה לענין כיסוי להא דבשר שהעלה ע"ג אימורין, דשם שפיר יש לקרות מב"מ בשר עם האימורין כיון דלכהפ"ח האי בשר לפעמים גם הוא איתא בתורת הקרבה כגון בעולה, משא"כ בדם בהמה דליתא כלל בתורת מצות כיסוי. - כח תוס' ד"ה אמר ר' יוחנן זאת אומרת כ"ש אין מקדשין אלא מדעת, והא דפליגי חזקי' ור' יוחנן בפר' התודה בתודה ששחטה על שמונים חלות, וקאמר שם רבא דכו"ע כ"ש מקדשין שלא מדעת וכו', יעוי"ש, - ולכאורה קשה מה הקשו, הלא הכא שפיר מתפרשה הסוגיא דר' יוחנן אמר זאת אומרת כ"ש אין מקדשין אלא מדעת, היינו דהני תנאי דסברי אליבא דב"ב דלא אמר ב"ב דיחזיר אלא בקומץ, ולא בקידוש, אבל אליבא דרבנן דהיינו ת"ק שפיר יש לומר דסבר כ"ש מקדשין שלא מדעת, - ורבא מפרש לקמן אליבא דר' יוחנן, היינו דסבר ר' יוחנן כרבנן דהכא, - וזהו הטעם דלא יחזיר מטעם דמקדשין שלא מדעת, - ודוחק לומר דהתוס' דייקו מדקאמר ר"י זאת אומרת וכו' ולא קאמר קסברי כ"ש אין מקדשין אלא מדעת, - דמשמע מזה דנם הוא בעצמו סבר כז, - ואפשר לומר דכוונת התוס' משום דאם אמרינן כן ע"כ דלא אתא המשנה, דהיינו ת"ס דב"ב, כר' שמעון, - והיינו דר' שמעון סבר דלא בעי קידוש כלי כלל כמבואר לקמן כ"ו בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת, והיינו דלא בעי מתן כלי, - והסוגיא קאמר לעיל דהא דקתני כל המנחות אתיא גם כר' שמעון להרבה אוקימתות, - ומסתמא סיפא דהמשנה דהיינו ת"ק דמשנה דידן אתיא גם כר' שמעון, - וא"כ אי אפשר לומר דטעמא דת"ק משום דהגמר עבודה בדעביד מתן כלי, וכשמהדר להקומץ תיפסל מטעם עבודה דהפסול, דלר"ש כיון דאפשר לבטלה לעבודה זו אין חשיבות לה דתגרום פסול להמנחה. כט אבל יש להעיר מסוגיא דזבחים י"ד דאיתא שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הולכה בזר מחלוקת ר"ש ורבנן ר"ש דאמר עבודה שאפשר לבטלה לא עבודה היא כשרה בזר, לרבנן פסולה, - ובמסקנא אמר עולא אמר ר"א הולכה בזר פסולה אפילו לר' שמעון, ומבואר שם בטעמו של דבר דאע"ג דסבר ר"ש עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא, היינו דוקא לענין מחשבה משום דאין היתר הקרבן תלוי בו, אבל עבודה הוי ליפסל בזר, וכמו שמבואר שם בפירש"י, - נמצא דגם לר"ש עבודה שאפשר לבטלה עבודה היא להיות נפסל בפסול העובד, - ודוחק לומר דכוונת התוס' ליישב גם אליבא דרבה ורב יוסף:

והנה יש לעיין בהא דפליגי בזבחים ט"ו בהוליכו זר ברגל אם אפשר לתקוני או לא, - דפליגי בזה בני ר"ח ור' ינאי דחד אמר כשר וחד אמר פסול, ופירש"י דמאן דמכשר סבר דאפשר לתקונו מטעם דלא דמיא לשארי עבודות, דאילו שארי עבודות שחיטה וקבלה וזריקה, מאחר שנעשו בפסול אי אפשר עוד לעשותן בהכשר, משא"כ הולכה, יעוי"ש, - וקשה טובא הא לכאורה הרי"ז פלוגתא דרבנן וב"ב, דרבנן סברי דלא הוי תקנתא בחזרה, וב"ב סבר יחזיר, -- וביותר תיקשה לפום מאי דקאמר הסוגיא לעיל אליבא דרב דבדאיתא לקומץ בעיני' לכו"ע אפשר בחזרה, וקשה הא פליגי בזה אמוראי בזבחים, ומדוע לא קאמרה הסוגיא התם דזה תליא בפלוגתא דתנאי.- לא ונראה לדבר ברור כי אין ענין סוגיא דידן, דהיינו פלוגתא דב"ב ורבנן לנידון הולכה דשם, והיינו דהולכה עכ"פ עבודה היא לאחר קבלת הדם, - וכבר נתמלא הקדושה במילואה, בזה פליגי אם אפשר לתקן ההולכה הנעשית בפסול, - משא"כ הכא בקמיצת פסול, דהנה הקמיצה במנחה הרי היא כשחיטה בזבח, - ולוא יצויר שחיטה בחזרה, - דאז לכו"ע ישנה בחזרה, - והכא בקמיצה כזו שישנה בחזרה, הרי היא כשחיטה כזו שאפשר לתקן, - ולכו"ע מתקנין, - וזהו סברת הסוגיא לעיל דבאיתא בעיני' לכו"ע ישנו בחזרה, - וגם הכא לפי מה שמוקים דעדיין לא גמרה עבודתה ישנה בחזרה, וכמוש"נ. - דף ח ואם איתא לילף מדם, - והקשו התוס' הא שאני דם דליתא מתוך, - ומפרשו דבדם נמי קרב לחצאין שיש ד' מתנות וז' הזיות דפרה שכל אחת כפרה בפני עצמה, - ושיעור טבילה דלעיל לאו למעוטי חצי הזאה וכו' יעוי"ש, - והנה מזה תיקשה לשיטת הרמב"ם פר"ג ממעה"ק ה"ח דכתב דבדם גופי' אין צריך שיקבל בכלי אחד רק כשיעור הזאה אחת, - הנה כן דקדק המל"מ שם שכן הוא דעת הרמב"ם, יעוי"ש, וא"כ תיקשה הכא מאי פריך ונילף מדם, - ובעיקר דברי הרמב"ם מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש לזבחים מ' כמבואר שם:

בדין קדושת חצאין א הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף רב אמר אינו קדוש ור' יוחנן אמר קדוש, - ויש להבין דברי ר' יוחנן דסבר דגם חצי עשרון נתקדש אעפ"י שבאמת ק""ל להלכה דאין הכלי מקדשת חצאין, וע"כ דסברת ר' יוחנן דלהכי נתקדש החצי עשרון משום דבדעתו להוסיף עד עשרון, ולהכי נתקדש גם החצי עשרון, וזה תמוה הלא עכ"פ עכשיו עדיין לא הוה עשרון שלם, ולא הוה יותר מחצי שיעור ואין קדושה לחצי שיעור, ונראה דסברת ר' יוחנן בזה דסבר כלי שרת מקדשין למפרע, והקידוש כלי הוא מתחילה ועד סוף, וכל קימעא וקימעא היורדת לתוך הכלי מתקדשת, ויען שהתורה לא נתנה זמן עד כמה יאריך זמן הנתינה להכלי, ממילא יכול להאריך את הנתינה עד זמן שירצה אפילו כל היום כולו עד שיתמלא ומקרי נתינה אריכתא, ולהכי נתקדש כל קימעא וקימעא היורדת להכלי, אמנם כל זה אם בדעתו להוסיף עד עשרון דאז דוקא שייך לומר דהוה נתינה אריכתא, משא"כ אם אין דעתו להוסיף אז אמרינן דפסקה הנתינה, ולא הוה יותר מחצי שיעור ולא נתקדש, כדין חצי עשרון שאין מקדש חצאין, והביאור בדברי ר' יוחנן שאמר דעתו להוסיף היינו שבא להורות לנו השלילה, דאם אין דעתו להוסיף אז בהכרח לא נתקדש, זהו סברת ר' יוחנן, ורב דאמר אינו קדוש ע"כ סבר דהכלי שרת מקדשין מכאן ולהבא דהיינו בסוף המילוי דוקא, וא"כ לא יצוייר שיוקדש לחצאין:

ב ורב כמאן סבר בחביתין אי סבר כר' אלעזר לילף מחביתין וכו', ותמוה דמה שייך למילף מחביתין הא אמר שם בחביתין הטעם דמתוך שקרבה לחצאין להכי קדשה לחצאין, והביאור בזה דכיון שקרבה לחצאין אם כן חזינן שחצי ג"כ הוה קרבן, א"כ זהו השיעור שלו, ולהכי קדשה נ"כ לחצאין כיון שהוי שיעור שלם, ולפי"ז תמוה מאי פריך לילף מחביתין דמה דמיון הוא לחביתין, הא בחביתין הוה החצי עשרון שיעור שלם מפני שקרבה לחצאין, וכבר הקשו התוס' בזה ד"ה ואם איתא, יעוי"ש, - ויש להבין דלכאורה מה מועיל הא דקרבה לחצאין אשר בשביל זה יהי' גם ההקרש לחצאין, הלא כיון שדין מיוחד איתא בכלי שרת שאין מקדשין אלא מלאין, ואין כלי שרת מקדשין חסרין מטעם שדין הוא בכלי שרת, וממילא אינה יכולה להקדיש חצאין, ואעפ"י שקרבה חצאין, מפני שעכ"פ הוי חצי שיעור לענין קידוש הכלי שרת, וגם דברי ר' אלעזר שאמר מתוך שקרבה לחצאין מקדשת חצאין גם כן צריך ביאור:

ג אמנם לפי מה שביארנו יש לומר דסבר ר' אלעזר דהכלי שרת מקדשין מתחילה ועד סוף, וכל קימעא וקימעא מתקדשת, ורק תנאי איכא בדיני קידוש כלי שרת שתהי' במילואה לבסוף, וכשיוגמר התנאי לבסוף דהיינו שיהיו מלאין, אז אמרינן דנתקדשה הסלת למפרע, נמצא דיש כח להכלי שרת לקדש גם פחות מכשיעור, וסבר ר' אלעזר דלהכי בעינן מלאין משום דבפחות מכשיעור לא חזי לקרבן, ולהכי לא מקדשת חצאין, ובשביל זה בא התנאי בכלי שרת שאין מקדשין חסרון, ובאופן שלא חזי לקרבן בפחות אז מעכב התנאי, אמנם באופן שחזי לקרבן בפחות מכשיעור אינו מעכב השיעור דמלאין, ושפיר קדשה חצאין מפני שבעצם הקדושה דהכלי שרת שפיר מקדשת גם בחסרון, ורק מפני התנאי בעינן מלאין, ובאופן שקרבה חצאין, קרינן לזה קיום התנאי ג"כ, ואינו מעכב גם כי חסרה ולא הוה במילואה כיון שבאמת טמור כח קדושה בכלי שרת לקדש גם פחות מכשיעור, נמצא לפי"ז מוכרח דר' אלעזר סבר דיש כח להכלי שרת לקדש חצאין, ולכן כמו שסבר ר' אלעזר דבמקום הקרבה דחצאין לא בעינן קיום התנאי דמלאין, א"כ גם בשדעתו להוסיף ג"כ אינו מעכב התנאי דמלאין מפני מחשבתו שבדעתו להוסיף ולהקריבו בשלימותו, וזהו שפריך הגמ' לרב אי סבר כר' אלעזר לילף מחביתין, והתוס' שם כתבו דהסברא שדעתו להוסיף דומה שפיר להא דמתוך שקרבה וכו', יעוי"ש, ואפשר כוונתם גם כן לדברינו שכתבנו. ד ולפי"ז יתיישב דברי הראב"ד בפרי"ג ממעה"ק ה"ד שהשיג על הרמב"ם שכתב שהיו מקריבין י"ב חצאין בבוקר וי"ב חצאין בערב, והוא סבר שמקריבין ששה שלימין בבוקר וששה שלימין בערב, - והקשה במל"מ בשלמא לדעת הרמב"ם היינו דצריך לאפות כל הי"ב חלות בבוקר, בכדי לחצות אותן לחצאין, אבל לדעת הראב"ד דסבר דהחלוקה היתה בחלות, א"כ מדוע היו אופין כל הי"ב חלות בבוקר, הלא הי' טוב יותר ללוש רק ששה ולאפות ששה, יעוי"ש, - אבל לפי מה שביארנו דכו"ע סברי דהעשרון אינו מקדש אלא כשיעור ולא בפחות בכשיעור, רק פליגי אם הקדושה דלבסוף כשנתמלא השיעור נעשית הקדושה מכאן ולהבא, או למפרע, - ומאן דסבר קדושה לחצאין היינו דהקדושה באה למפרע כשנתקיים התנאי שנתמלא השיעור, - ולפי"ז ע"כ בעינן שתהי' הראשונים בעין בעת חלות הקדושה, - ומטעם זה אם תהי' הלישה והאפיי' בפחות מכשיעור, - א"כ חרי חסר עדיין הקדושה דעשרון, וכשנתמלא השיעור אח"כ הרי אין כאן חלות הקדושה על מה שכבר הוקטר, - להכי לכו"ע בעינן שתהי' שיעור שלם בלישה מפני קדושת העשרון, - מפני שבעינן תנור קדוש, כמו שכתב הרמב"ם, - ובעינן שיעור שלם בתנור, דהיינו כל החלות. - בדין אם שייך פסול יציאה בכניסה דפנים א מנחה שקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק בזיכין, - לכאורה הא מצינו בחטאות החיצוניות שנכנסו דמן לפנים פסולות, אעפ"י שחטאות הפניות מקומן פנימה, ולא אמרינן מדכשר לפנימיות תהי' בדיעבד כשר גם לחיצוניות, - והיינו דהתורה פסלה החיצוניות בכניסה דלפנים, - וא"כ היאך יש ללמוד הא דקמיצה דמנחה בהיכל, - הלא איכא למימר דם חטאות החיצוניות תוכיח, - אבל לא קשה דשאני הא דדם הפנימיות דדינם של הקרבנות שרפה, וא"כ אין להביא תוכיח מהם לחטאות הנאכלות, ואדרבה איכא למימר דאמרה תורה דבהבאת דם לפנים הדין שרפה נוהג, - אף שבזה הוא מטעם שכן המצוה, ובזה מטעם הפסול, אבל עכ"פ דין שרפה בשתיהן, - אבל בהא דקמיצה בהיכל שנלמד מבזיכין לענין הכשר המנחה לדין מנחה הנאכלת בשיריה לכהנים, זה הוי לימוד מעליא מנחה ממנחה. - ב גופא אמר ר' יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרין שנאמר ושחטו וגו' ולא יהא טפל חמור מן העיקר מיתיבי' ר' יהודה בן בתירא אומר מניין שאם הקיפו וכו' שהכהנים נכנסין להיכל ואוכלין בקדשי קדשים ושירי מנחות ת"ל בקודש הקדשים תאכלנה והא למ"ל קרא לימא לא יהא טפל חמור מן העיקר, - והנה יש לחקור מאיזה טעם הוה סד"א דאין קדשים נאכלין בהיכל, אי משום ביאה ריקנית, דאסור ליכנס להיכל, כמבואר לקמן כ"ז וביומא נ"ג, - לכאורה לא שייך באופן זה ביאה ריקנית כיון דעובד עבודה דלא גרע מהשתחווי' דכתבו התוס' לקמן ובשלהי חגיגה דמותר לכנס לכתחילה ולהשתחוות שם, ולא גרע אכילת קדשים מהשתחווי', איברא דדעת הרמב"ם והחינוך דנם אם נכנס להשתחוות לוקח, מ"מ הא מבואר לדעת התוס' דמתירין להיות נכנס להשתחוות, וא"כ למאי איצטרך קרא דמותר לאכול קדשי קדשים בהיכל לעת הצורך, - והנה יש לחלק דשאני השתחוואה שיש דין השתחוואה דהיכל, -- משא"כ אכילת קדשים שלא שייך בזה אכילה דהיכל, - ואפשר דבשביל זה פירש"י טעם אחר, וזהו דכתב בד"ה נכנסין וז"ל ולא אמרינן דליפסלו קדשים בהך יציאה דיצאו מעזרה להיכל, עכ"ל, - אבל שיטת רש"י תמוה דהלא מבואר בזבחים פ"ב דאין קדשים נפסלים כשנכנסים בפנים, דהיינו בהיכל, וילפינן זה מדכתיב אשר יובא מדמה, דמה ולא בשרה, הרי מבואר דבשר לא נפסל משום יוצא כשנכנס בפנים, וצ"ע. ג ונראה לבאר כוונת רש"י, והוא, דהנה שם בזבחים איתא בהא דאיתא שם בשר הנכנס לפנים כשר, שיהא בדין שיהא פסול ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים בשר היוצא לחוץ פסול, מקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ בשר הנכנס לפנים אינו בדין שיהא פסול, הרי הוא אומר מדמה ולא בשר, יעוי"ש, והנה יש להבין למה נסיב ק"ו, והא בלא"ה הו"א דפסול כיון דילפינן מהא דובשר בשדה וגו' דבשר היוצא חוץ למחיצתו נאסר, וא"כ מה"ת הו"א דדוקא שיצא לחוץ נאסר ולא כשיצא לפנים, דמ"ש זה מזה כיון דשניהם הוא חוץ למחיצה, דבשלמא אם נאמר דיציאה לחוץ גורם שתהי' חסרון בקדושה אז שפיר נוכל לחלק בין פנים לחוץ, אבל כיון דקיי"ל זריקה מועלת ליוצא היכא דהוה גוף הזבח כמבואר זבחים צ', הרי מבואר דכל היכא דיציאה קודם זריקה הזריקה מקדש קדושה גמורה גם בחוץ, נמצא הא דנאסר אם יצאה לחוץ לא הוי הטעם משום חסרון קדושה, אלא דינא הכי דנאסר אף דליכא שינוי בעצם הקדושה, וא"כ מאי שנא ביציאת הבשר לפנים, ואין לומר דהתנא דברייתא זו סבר אין זריקה מועלת ליוצא, ולהכי בעי דוקא ק"ו, ליתא דהלא מבואר האי ברייתא נמי בתוספתא דזבחים פר"ח, וסתם תוספתא הוה אליבא דר"ע כמבואר בכ"מ, עי' סנהדרין פ"ו, ור"ע סבר זריקה מועלת ליוצא, וא"כ אין לחלק בין יציאה לחוץ לנכנס לפנים:

ד ובעיקר הענין אם שייך פסול יציאה בהכנסה דפנים, פליגי בזה הראשונים, והוא, איתא בזבחים פ"ב בעי רבא פר ושעיר של יוהכ"פ שהזה מדמן על הבדים והוציאן להיכל והכניסן מהו מי אמרינן מקומן הוא או"ד הואיל ונפק נפק. - והרמב"ם בפר"ב מפסוה"מ הי"ד כתב דהפסול הוא משום יוצא חוץ למחיצה, - והראב"ד שם כתב וז"ל א"א אני איני סובר כפירושו כי הסוגיא שלו דומה דמשום יציאה הוא הפסול, והענין אינו כן אלא משום ביאת פנים וכו', יעוי"ש והנה מפירש"י שם בגמ' משמע ג"כ כפירושו דהפסול הוא משום ביאת פנים, - ונפק"מ לדינא אם הכניס מעט מן הדמים דמשום ביאת פנים יש לפסול כל הדם, ומשום יוצא לא נפסל רק מה שיצא והשאר כשר. והנה בזה אני שב להקשות על הסוגיא דלעיל שם בזבחים פ"ב מדוע לא אמר התנא לפסול את הבשר שנכנס לפנים משום פסול יוצא לדעת הרמב"ם דסובר דשייך יוצא נם בהכנסה בפנים, ולמה אמר התנא הקל וחומר: ה לכן נראה דהא דעביד ק"ו לפסול בשר הנכנס לפנים הוא דוקא בבשר כזה אשר לא אפשר לפסלו משום יוצא חוץ למחיצתו, כגון בשר קדשים קלים דמותר לשחטן בהיכל מטעם שלא יהא טפל חמור מן העיקר, נמצא דהיכל שפיר נקרא מקומו, ואין לפוסלו משום יוצא, להכי עביד ק"ו, והכי פירושו. דכיון דחזינן דגבי דם שנפסל ביוצא לחוץ ולא נפסל מה שנשאר בפנים, וגבי פנים נפסל נם הנשאר מה שלא נכנס, ע"כ דביאת פנים חמור יותר דאף מה שלא נעשה בה התחדשות נ"כ נפסל, ולהכי כיון דחזינן דכל כך גדול כח פנים דאף מה שאין סברא לפסול נ"כ נפסל, לפי"ז נם בשר קדשים קלים שנכנסו לפנים יש לפסול אף שאין סברא לפוסלו, כיון דאיכא למימר דמקומו הוא, וכמו שלא נפסל משום יוצא לחוץ כן לא נפסל משום נכנס לפנים, ועל זה בא הק"ו דאין סברא לומר כן, אלא כח פנים חמור יותר, ועל זה אמר התנא דאיכא מיעוט דמה ולא בשרה,- וכל זה הוא דוקא לאחר שרבתה תורה שחיטת שלמים בהיכל, - אבל בלא זה הי' בזה פסול יוצא, - איברא דאכתי יש להקשות למה לן בחצר אה"מ להתיר שלמים ששחטן בהיכל, - הא יש ללמוד מזה מדכתבה תורה למעט בשר, - א"כ ממילא מוכח דלא שייך גבי שלמים הא דפסול יוצא:

ו ונראה דגם רש"י והראב"ד פירשו דכוונת התנא בהא דבשר היינו שלמים, - וזה מוכח מדדן ק"ו, - אבל מצד הסברא לא שייך פסול יוצא בפנים בהיכל, מטעם דכיון דלפעמים נשחטין שלמים בהיכל, כמו שכתבנו לעיל, - ומטעם זה שוב אין מקום לרבא להבעי' שלו לענין בהא דפר ושעיר של יוהכ"פ, - והיינו דכיון דחזינן דפשוט לתנא דלא שייך פסול יוצא באופן שהי' ראוי בשעת הדחק להיות נשחט בפנים. - א"כ הכא כש"כ גבי דם הזה כיון דהי' בפנים פשיטא דלא שייך לפסול משום יוצא, - להכי פירשו דהבעי' הוא משום פנים. - ז ובזה אתי שפיר פירש"י הכא דפירש דלא ליפסלו ביוצא, והיינו דאי לאו דרבתה תורה בהדיא דמותר לאכול קדשי קדשים בהיכל, בודאי הוה אמרינן דשייך פסול יוצא גם במה שנכנס לפנים, ורק עתה שרבתה תורה דמותר לאכול קדשים בהיכל, לא שייך פסול יוצא, - רק בקדשי קדשים הנשרפים אבל בשר קדשים קלים כשנכנסו להיכל כשר, - ומכוון בזה לשון הרמב"ם בה' מעה"ק פי"א ה"ז שכתב וז"ל נכנס בשר קדשים קלים להיכל הר"ז כשר, עכ"ל, - והנה מרן הכס"מ הביא גירסת הרמב"ם קדשים סתם, יעוי"ש, - אמנם לפי מה שביארנו יש לומר דדוקא בשר קדשים קלים הדין כן, מפני דלא שייך בזה פסול יוצא, אבל לא בקדשי קדשים, וכמוש"נ. - והיינו דיובדל בזה קדשי קדשים מקדשים קלים, דקדשים קלים דשחיטתן כשרה בהיכל, להכי לא שייך בזה גם על הבשר פסול יוצא, משא"כ שחיטת קדשי קדשים דשחיטתן פסולה בהיכל, כמבואר ברמב"ם פר"ה ממעה"ק ה"ד, -- וע"כ הביאור בזה משום דטעונין צפון, והיכל לאו צפון הוא, וממילא שייך בהו פסול יציאה, - וביותר הרמב"ם לשיטתו שמפרש בפר"ב מפסוה"מ דשייך פסול יוצא נם בפנים, - והנה גם עתה שחידשה תורה קרא מיוחד דמותר לאכול נם קדשי קדשים בהיכל, אמנם כל זה דוקא בקדשים הנאכלין, משא"כ פרים הנשרפין וחטאות הנשרפות, שייך בהם פסול, יציאה, גם בפנים, וחידוש דין הוא, - ולא מצאתי למי שהעיר בזה, וצ"ע, - אבל דברי מרן הכס"מ נכונים דלא היה להרמב"ם לכתוב קלים רק קדשים הנאכלים. - ח והנה יש לחקור בשלמים ששחטן בהיכל באופן שהי' יכול לשחטן בעזרה, - אם חייב משום ביאה ריקנית, - ומצאתי במנח"ח מצוה קפ"ד דדעתו שיש בזה משום ביאה ריקנית משום דשחיטה לאו עבודה היא, - ובזה מחלק בין שחיטה לאכילה, יעוי"ש, - אבל נראה כי ודאי גם גבי שחיטה כיון דהתורה אמרה בחצר אהל מועד, ועל זה אמרינן לא יהא טפל וכו' נמצא דהוי כאילו קבעה התורה גם את ההיכל לשחיטת קדשים, וא"כ מדוע יתחייב משום ביאה ריקנית, - והא דנקט שלמים ששחטן דמשמע דיעבד הן, לכתחילה לא, ע"כ לאו משום ביאה ריקנית היא, אלא כיון דהתורה ע"כ כוונתה דלכתחילה בעינן למישחט בעזרה, מדכתבה בהדיא דמקום שחיטה בעזרה, וע"כ זהו לענין לכתחילה ובדיעבד כשר מטעם לא יהא טפל וכו', וע"כ כמו שכתב הרמב"ם, וכמו שביארנו לעיל. - בדין בלילת המנחה א דף ט' איתמר בללה חוץ לחומת העזרה ר' יוחנן אמר פסולה ר"ל אמר כשרה וכו', - והנה מדחזינן דפליגי כן לענין פסול, - משמע דלכתחילה בעינן מעשה הבלילה בפנים, - וכן תנן לקמן צ"ו במשנה כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים, ופירש"י לישה ועריכה, יעוי"ש, - ובגמ' שם שאלו את רבי זו מניין אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום וגו' מנחה דומיא דחטאת ואשם מה אשם וחטאת טעונה כלי, אף מנחה טעונה כלי, יעוי"ש, ובפנים משתעי קרא, ועי' בפירש"י, - הרי נלמד מקרא דיחזקאל שם דלישה טעונה בכלי ובפנים, וע"כ הא דפליגי הכא הוא לענין פסול לחודיא - ולכאורה יש לעיין הלא מדאיתקש מנחה לאשם וחטאת, ובדידהו ע"כ נפסלו בהוצאה דלחוץ, וא"כ נם מנחה כן, - ומזה משמע כר' יוחנן, - וע"כ צריך לומר דסבר ר"ל דלאו לגמרי איתקש מנחה לאשם וחטאת, - דבדידהו שקדושתן במילואן נפסלו ביוצא, - אבל מנחה טרם שנתקדשה במילואה, ואין בה פסול יציאה, - וממילא ההיקש ע"כ לענין לכתחילה נאמרה. - ב ומדכהונה לא בעי פנים נמי לא בעיא, - וקשה הא חזינן גבי אשם וחטאת דלא בעי כהונה בבישולם, ומ"מ בעינן שתהי' הבישול בפנים, כמו שאמר יחזקאל, וע"כ גמרא גמירי לה ואתי יחזקאל ואסמכה אקרא, - אמנם ע"כ שם הא דבעי פנים, משום דלא אפשר בענין אחר, מטעם פסול יוצא, - אבל עצם הבישול לא בעי פנים, - אבל קשה לפי"ז מדוע בעינן כל עיקר הדין דאסור להוציא אשם וחטאת לחוץ, הא נפסלו ביוצא אם יוציאנו חוצה, - ודוחק לומר דבשביל מנחה אמר כן, - אמנם כבר דקדקו התוס' שם והביאו מה שפירש"י דכל עיקר הלימוד לענין כלי דבעינן כלי שרת, יעוי"ש, - ומטעם זה אין מקום לומר הכא דלר"ל דסבר דפנים וכהונה תלוי זה בזה, א"כ ליבעי כהונה גם כן, - והיינו בלכתחילה, ותהי' בזה הדין כמו הגשה ותנופה דבעינן כהן לכתחילה, כמו"ש התוס' לקמן י"ח, - וה"נ תהי' הדין לר"ל, דכמו דבעינן לר"ל פנים לכתחילה כן תיבעי גם כהן, - והטהרת הקודש העיר בזה גם כן, - אבל לפי מה שכתבנו אין מקום לזה, - דע"כ אין להטעין במנחה יותר מאשם וחטאת, וכמו דלא בעינן כהן בבישול אשם וחטאת, כן לא בעינן כהן בלישה ועריכה דמנחה, - נמצא לפי"ז דהא דקאמר ר"ל מדכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא, - לא דמי זה לזה, דכהונה לא בעי כלל גם לכתחילה, - ויש לעיין לפי"ז בהא דכתבו התוס' הכא לר"ל דהא דאמרו בגמ' דפסחים ל"ו לישה במקום זריזים, - אורחא דמלתא, יעוי"ש, - והלא לפי מה שביארנו ע"כ מצוה דלכתחילה איכא בלישה שתיעשה בפנים, והוא מטעם ההיקש דלאשם ולחטאת, - וכמוש"נ:

ג איתמר בללה חוץ לחומת עזרה ר' יוחנן אמר פסולה ר"ל אמר כשרה, - והנה הקשו התוס' לר' יוחנן דפסול, והלא כיון דבלילה אינה מעכבת, וא"כ מדוע תפסל בבלילה דחוץ, ותירצו דזה גרע מאם לא בלל כלל, - יעוי"ש, ויש להבין איזו סברא הוא דבלילה דחוץ מגרע גרע מלא בלל כלל- ואפשר לומר דבלא בלל, - הרי אכתי ראוי לבילה יש כאן, - משא"כ בשבלל בחוץ בפסול, הרי חסר בזה גם הא דראוי לבילה משעה שהכניס לפנים אחרי הבלילה אבל לפי"ז יש להבין בהא דהקשו במיצה דמה בכ"מ במזבח כשרה שאם הזה ולא מצה כשרה, - ולפי מה שביארנו בכוונת התוס' אין כאן קושיא דהרי שם הוי נשפך ממש הדם, כיון דהזה שלא במקום הראוי למיצוי, - ומה לי נשפך על הרצפה או על מקום המזבח, אבל שלא במקום הראוי, - וא"כ הרי"ז נשפך ממש, וזהו לא מיצה כלל דכשר, משא"כ הכא בבלילה דחוץ דהמנחה בעין לפנינו בבלילה דפסול, - גם מה שתירצו וז"ל דהתם בפנים, והכא בחוץ, - ואין זה מובן לכאורה כוונתם, - ובשיט"מ כתב דשאני התם דעכ"פ במזבח קעביד, יעוי"ש, - וגם התירוץ שם תמוה שתירצו הבדל בין שינה מקום זוטא:

ד עוד יש לעיין בדבר הבלילה דיש בה שתים, - א) נתינת השמן בהכלי, ב) הבלילה שאח"כ, - והנה בבלילה פליגי, - ומשמע דעל נתינת השמן לא פליגי, - ומשמע דזה לכו"ע כשר גם בחוץ, - וכן מסתברא דלא עדיפא נתינת השמן מנתינת הקמח להכלי, - וא"כ דוקא בבלילה פליגי, - וכן יש לדייק מדברי התוס' שהקשו מהא דלא בלל כשרה, - ולא קאמרו התוס' דהכא שאני מטעם דהיתה גם נתינה דהשמן, - וע"כ דהנתינה דהשמן לא נחשב למאומה לענין זה. - ה כיון דעשייתו בכלי וכו' משמע דבעינן כלי שרת, ומזה יש לתמוה על הרמב"ם בפר"ג ממעה"ק דלא בעינן כלי שרת אלא ביציקה, וכבר עמד בזה מרן בכס"מ, - והלח"מ כתב דכוונת הש"ס עשייתו בכלי לאו בכ"ש אלא סתם כלי, יעוי"ש, אבל דוחק הוא כי מזה לא הוי הוכחה דבעי פנים. - ונראה דהרמב"ם מפרש עשייתו בכלי היינו על קידוש העשרון דמקדש הקמח בראשונה, - וכיון דכבר נעשה קדושת הקמח, בכ"ש, להכי בעינן מעשה הבלילה בפנים, אעפ"י שהבלילה עצמה לא בעי כלי שרת, - אמנם תמוה מניין לרבינו לומר דבר חדש שהוא נגד פשטות הסוגיא: ו ונראה להוכיח מקור לדברי הרמב"ם מהא דפריך לקמן ר' יוחנן לר"ל מהא דתנן חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו תיובתא, - והקשו בתוס' ותימא שלא הי' יודע רשב"ל המשנה, - יעוי"ש, - והנה אפשר לומר דרשב"ל מפרש דשאני הכא במנחה שחסרה קודם קמיצה, והוא אחרי הבלילה, - ולהכי נפסלה בחסרון, - משא"כ בחסר הלוג דלא נעשה שום מעשה בהלוג, וזהו סברת רשב"ל מטעם דסבר דלא דמי להא דחסר הלוג, - והסוגיא אינו מחלק בזה, - והוקשה להרמב"ם מדוע מותיב הסוגיא לרשב"ל ולא קמחלק דשאני הכא שנעשה מעשה בלילה קודם החסרון, והוי יותר קביעות לפסול בחסר, - ומזה הוציא הרמב"ם לומר דסברה הסוגיא דלא נעשה הבלילה בכלי שרת, ולהכי לא נחשב לקביעות לענין חסרון. - ו ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' על פירש"י לעיל ו' ע"ב בהא דמוקי פלוגתא דב"ב ורבנן בפלוגתא דר"י ורשב"ל, והקשו התוס' הא איתותב רשב"ל, - יש לומר דמפרש רש"י דהש"ס דשם סובר דלא קשה מהא דחסר הלוג דלא נעשה מעשה בקודש, - ובפלוגתא דב"ב ורבנן מיירי נם כן באופן זה דנעשה מעשה הבלילה בקודש, - ולפי"ז סבר רש"י דבעינן כ"ש במעשה הבלילה, - אבל התוס' ע"כ סבר כשיטת הרמב"ם דלא בעי כ"ש בבלילה, - ואתי שפיר ג"כ הא דקאמרה הסוגיא לקמן ט' ע"ב לימא תיהוי תיובתא דר"י בתרווייהו וכו' וקשה מה שייך תיובתא מברייתא כיון דיש לו ראי' מהמשנה דחסר הלוג, ומצאתי שעמד שם בתמי' בקר"א, יעוי"ש, - אבל בדברינו אתי שפיר משום דלא דמי להא דחסר הלוג, וכמוש"נ.- בדין שיריים שחסרו א אתמר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכו', - לכאורה יש לעיין הלא מבואר לקמן בגמ' דחסרון כמום דמי, - והנה לפי"ז מדוע נשתנה דין מנחה מדין זבח שאם נעשה חסר אחר שחיטה דפסול הקרבן כמבואר בזבחים כ"ה ובכורות ל"ט, - וה"נ כיון דמדמינן מנחה לזבח, א"כ מדוע לא נפסלת המנחה בחסר קודם הקטרה כמו התם קודם זריקה, - ונראה דכיון דקמיצה הוא במקום שחיטה וקידוש כלי הוא קבלה כמו קבלה בדם. - ואם נעשה המנחה חסר קודם קידוש כלי להקומץ, דאז הוי הדין כמו שהבהמה נעשית בע"מ קודם קבלה דפסול. - והכא מיירי שנעשה המנחה חסר לאחר שנעשה הקומץ קודש בכלי שרת, - ועכשיו עיקר הדבר שייך לענין שיריים, - ומדויק דנקט שיריים שחסרו, ובזה מדמה שפיר הסוגיא לפלוגתא דר"א ור' יהושע היכא דנאבד הבשר קודם זריקה:

ב אליבא דר"א כו"ע לא פליגי וכו' כי פליגי אליבא דר"י מאן דפסיל כר"י, ומאן דמכשר עד כאן לא קאמר ר"י אלא היכא דלא אשתייר, אבל היכא דאשתייר אפילו ר"י מודה וכו' מאן דפסיל שאני הכא דאמר קרא והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה עד דאיתא לכולי מנחה לא מקטר, יעוי"ש - וקשה מובא דלפי"ז מניין להש"ס לומר דאליבא דר"א לא פליגי וכו"ע סברי דלר"א מקטירין הקומץ, - הא חזינן דלר"י דמכשיר באיכא שיורא, ומכ"ז הכא מודה מטעם דאיכא קרא דלא סגי בשיורא, ובעינן לכולי מנחה, - א"כ יש לומר דגם לר"א דמכשיר בקרבן גם בדליכא שיורא כלל, אמנם מודה במנחה מטעם דגלי קרא דבעינן לכולי מנחה, - עוד קשה טובא למה להש"ס להביא כלל הא דר"א ור"י הכא, הלא כיון דבאמת עיקר פלוגתא היא בקראי, - ודין זה הוא דוקא במנחה, - ומה שייכות ר"א ור"י הכא. ג ונראה דזה ודאי אם לא מצינו פלוגתא דתנאי אם בעינן לענין לרצות כמו בהזאה, שהיא מתיר, דתהי' דבר הניתר, - והיינו דאם הוי אמרינן דכשר להזות הדם על המזבח אעפ"י שאין לו מה להתיר, וזהו כי ההזאה באה בתור מכשיר ומכפר, אף אם חסר המתיר, - וסגי בזה דהי' דבר הניתר בתחילה, אבל אינו תנאי בהקרבן גם בלכתחילה, - דאז ודאי דאין מקום לומר דמנחה שאני בדין זה לומר דבעי דבר הניתר, דמהכ"ת לומר כן, - אבל כיון שמצינו לר"י דיש דין זה בדם אשר תנאי הוא בהמרצה דיהי' לו דבר הניתר, אז יש מקום לומר דדין זה נוהג גם במנחה, - וזהו דקאמר הש"ס אליבא דר"א כו"ע לא פליגי, והיינו דאם אין זה בזבח, א"כ פשיטא שאין זה במנחה גם כן, ואם בשביל דכתיב המנחה, ע"כ הביאור דלא ניתרת באכילה בחסר, אבל אין זה שייך בדבר הקטרה, - אבל לר"י דסבר דדין זה נוהג בזבח דבעינן תנאי זה בדם שיהי' להדם כח מתיר לעיכובא בלכתחילה, - והנה הא דכזית בבשר, ע"כ נלמד מזה למנחה דבעינן מנחה כולה, - והביאור בזה דבבשר השיעור כזית משום דזהו השיעור בשר בקרבן, - דבאמת בהמה שאין לה אלא כזית בשר גם כן כשרה היא אם אין אחרת להביא, - וממילא גם כשיש לה הרבה זיתי בשר, הרי"ז לדינא כשיעור כזית אחד של בשר, - אבל במנחה אין מקום לומר דהשיעור הוא בכזית, דזה ליתא דע"כ עשרון שלם בעינן, ובמקום שיש שיעור הוא בקפידא, - וזה ליתא בקרבן, דלא אמרה תורה השיעור כמה בשר יש בהקרבן, - וממילא השיעור בכזית, - והבן. - נמצא דזהו סברת ר"ל, דלר"י ע"כ בעינן מנחה שלימה, משום דמנחה שלימה הוי כמו כזית בשר בקרבן, - והא דדריש מקרא אינו מייתורא דקרא, אלא ממשמעותא גרידא, משום דכן הוא בפשטות של מנחה שהיא במקום כזית בשר בקרבן. - ד תוספות ד"ה ומדכהונה וכו' וא"ת הא שחיטה דלא בעי כהונה ובעי פנים, - ותירצו דמשום קבלה בעי פנים, יעוי"ש, - ולכאורה יש להעיר מה נאמר הא דבעי שחיטה בקדשי קדשים בצפון, וזה לא שייך משום יוצא, - אבל ע"כ אין להקשות כלל מקדשי קדשים שיש אצלם דין מיוחד צפון, - דלאו משום פנים הוא, - אלא דין צפון עזרה נוהג בהם, - אבל שחיטת קדשים קלים שהוא רק משום פנים להכי הקשו, ותירצו שהוא משום דם. ה והנה מקשין הא חזינן בשחו"ח דפטור על הקבלה וחייב על השחיטה, - ונכון מה שכתב בזה התורת גיטין בסופו בשם אביו ז"ל דמעצם השחיטה לא קשיא להו להתוס' דפשיטא דבעי פנים משום קדושת הדם, - דלא נתקדש אלא בפנים, ומה"ט לא קשיא משחיטת חוץ, - -רק הקשו מהא דבעי פנים מלבד עצם השחיטה, - והיינו הא דבעינן גם רגלה בפנים, כמבואר זבחים כ"ו, - ועל זה תירצו דמשום דם הוא, היינו שלא יופסל נם דם הרגל ביוצא, עכת"ד, ודברי חן המה, - ולפי"ז מיושב מה שהקשה בשיט"מ על התוס', - ו איברא דיש להעיר דלפי"ז אכתי תיקשה הא זה ודאי דפסול יוצא לא שייך אלא בגמר שחיטה, - דהיינו לאחר הכשר שחיטה, - ואנן קיי"ל דגם במיעוט סימנין בחוץ פסולה, הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ הי"ח, - אבל אפשר לומר דזה דוקא למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס, - אבל הכא קיימא לר"ל, - ולשיטתו דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף, - לא מיפסל במיעוט סימנים בחוץ, - ומזה ראי' לדברי הכס"מ שם שכתב דדין הרמב"ם משום דקיי"ל כר' יוחנן. - ז עמוד ב איתיבי' ר' יוחנן לר"ל עד שלא פרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין וכו' ומוכח מזה דשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטירין את הקומץ, יעוי"ש, ויש לעיין הלא כמו כן יש להקשות גם לר' יוחנן מרישא אדין הראשון במנחה שחסרה קודם קמיצה דמכשר ר' יוחנן דסבר דקדושת כלי לא קבעה, - ובזה מבואר ברישא בעד שלא פרקה נפרס לחמה דהלחם פסול ואין מקטיר הבזיכין, - אבל יש לומר דבזה ע"כ שאני לחם הפנים דכיון דלא יכול למלאות החסרון, ממילא יש בזה פסול חסרון, - וכמו שאמרה הסוגיא לקמן לר' יוחנן במנחה שחסרה קודם קמיצה דפסולה מטעם חסר, אם לא הביא מביתו למלאות, - וכיון דזה לא שייך בלחה"פ, ממילא יש כאן פסול חסרון:

ח גמרא הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין, - לכאורה יש להעיר דכיון דהלחם פסול ואין כאן מצות אכילה, - והנה מבואר לקמן י"ט דחקה דכתיב בלחה"פ אאכילה כתיבה, - וכיון שאין לחם, א"כ אין הקטרה מטעם חקה המורה עיכובא, - אבל זה ליתא דע"כ הכוונה עיכוב אכילה מצד אכילה, והיינו כי שני דינים יש בלחה"פ, א) דין קרבן, ב) דין אכילה, וכיון דחוקה כתיב אאכילה היינו לומר דלאחר שהוכשר הקרבן מעכבת אכילה לומר דלא נתקיים דין לחה"פ אם לא נאכל אבל כל זה בדין זה דאכילה, - אבל הקרבן מצד עצמו שפיר נתקיים מצד דהקרבה דלחה"פ היתה כדין, אבל זה לא שמענו דעיכוב אכילה יעכב הקרבן. ט ובזה יש לתמוה על ספר טהרה"ק שהקשה בהא דפריך הגמ' אי ר"א מאי איריא נפרס אפילו כוד ושרוף נמי, - והקשה הא יש לומר דר"א מודה בלחה"פ מטעם חקה דקאי על אכילה, ומפ"ש דכוונת הש"ס דאם סבר ר"א חוקה בלחה"פ א"כ אמאי לא יליף שארי מנחות מלהה"פ, יעוי"ש,- ובזה דבריו תמוהין טובא דהלא מבואר שם בסוגיא י"ט דבשארי מנחות אין לומר חוקה עיכובא מטעם דכתיב מגרשה ומשמנה וכדפירש"י שם, - ובעיקר דבריו בהקושיא אין מקום לזה כלל, - דע"כ אין זה שייכות לדכשר הקרבן, - דאל"כ תיקשה עצם הדין לנפרס הלחם דהלחה"פ פסול ואסור באכילה, וע"כ כמו שכתבנו. - הואיל ואשתרי טומאה לגבייהו אישתרי נמי חסרות, - ולכאורה מה זה ענין לטומאה, - ועוד למ"ד ציץ מרצה, - ומה שייך לחסר ריצוי ציץ, - הלא כיון שאין הציץ מרצה על היוצא לר"י, - ופסול חסר יותר דמי לפסול יוצא, - ונראה דבטומאה ע"כ יש גם כן ענין חסר, והיינו דכל טמא עומד לישרף, והרי"ז כשרוף, - נמצא דבכח יש בזה גם ענין חסרון, - ובצבור שהציץ מרצה על טמא,- הנה ע"כ מרצה גם כן על חסר, - ועל זה אמר ראב"א זאת אומרת חסרון כבעל מום דמי, - והנה כל זה דוקא בחסר דבפועל שייך בעל מום, אבל חסר דבכח אינו שייך לומר בו בעל מום, - וא"כ חסר כזה אינו בטמא, וכמוש"נ. יא ובזה מיושב הא דפריך הגמ' לקמן מי לא עסקינן דר"י ור"ל במנחת העומר הצבור היא ופליגי וכו' ולכאורה גם בזה תיקשה למה לא נימא הואיל ואשתרי טומאה אישתרי נמי חסרות, ומדוע פליגי בצבור, ומאי טעמא דאוסר, - ומצאתי בטה"ק שהעיר בזה, - ובדברינו אתי שפיר יען דכל עיקר הסברא הא דיש לומר דהיתר חסרון הוא מפני שפסול חסרון ישנו גם בטמא, דהיינו חסרון דבכח, - אבל אם אמרינן דפליגי גם במנחה דצבור, א"כ ע"כ לא סברי סברא זו דחסרון שהוא בכח יהי' נחשב כחסר ממש דבפועל, - להיות נם בתור חסר, וא"כ ע"כ שוב אין מקום לומר דצבור שאני כיון דלא סברי סברא זו. - יב וחד לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אע"ג דמקטיר קומץ עליהן אותן שיריים אסורין באכילה וכו', וקשה לר"ל דסבר דאינו מקטיר הקומץ עליהן א"כ ממילא אסורין באכילה, ואיסור הקטרת הקומץ כבר למד ר"ל מקרא דוהרים כדלעיל, - וא"כ תיקשה קרא דוהנותרת מאי עביד, - ומצאתי בטהרה"ק שהקשה זה, - ודבריו דחוקים טובא, - אבל נראה דהדבר ברור לפי מה שמבואר בתוספתא דמנחות פר"ד דאפילו באופן שנאבדו או נטמאו כל השיריים כולן דלדידן גם כן הדין דלא יקטיר, וזהו דינו דר' יהושע, ומ"מ אם הקטיר הורצה, וכן פסק הרמב"ם בפרי"א מה' פסוה"מ ה"כ, יעוי"ש, מבואר מזה דלענין דיעבד לכו"ע הורצה, וא"כ שפיר בעינן קרא לזה לאסור השיריים באופן הדיעבד, דהנה פשיטא לפי"ז דגם לר"ל לא חמיר השיריים שחסרו במקצת, לענין דיעבד כמו בנאבדו כולן אליבא דידן, ופשיטא אשר בדיעבד הורצה, ובעינן קרא לאסור אותן השיריים באכילה, כמוש"נ. יג אי ר"א אפילו אבוד ושרוף נמי וכו', וקשה מאי פריך דלר"א הי' להתנא לומר הדין הזה באבוד ושרוף, הלא יש לומר דאעפ"י דלענין להקטיר הקומץ אין נפק"מ בין נפרס לבין אבוד ושרוף לגמרי, - אבל עתה דנקט נפרס משמיענו דין חדש דכל הלחם פסול ואסור באכילה, ואנו לומדין מזה דשיריים אסורין באכילה אעפ"י שמקטיר הקומץ עליהן, - ונראה דיש לפרש נפרס לחמה היינו כל החלות כולן דלחה"פ, - וכיון דחסרון כמום נחשב, וא"כ יש עליהן פסול מום על כולן, היינו על כל אחת ואחת, - והרי הם חשובות כחסרות ממש. ופסול עצמן יש בהן, - ואין לדייק מזה לענין שיריים במנחה, וא"כ אין כאן חידוש דין דשיריים כלל, דהביאור שיריים דהחסרון דחדא פוסל גם באותן שאין בהן חסרון וזהו שיריים, אבל באופן שיש פסול חסרון בעצמותן, בהן עצמן, הרי"ז החסר ממש, - וגם מסתבר לפרש כן, מדלא נקט התנא נפרסה חלה אחת כמו בברייתא דלקמן י"ב ע"ב, - ומזה משמע דהכוונה חלות כולן, ולזה פריך שפיר אי ר"א מאי איריא נפרס אפילו אבוד ושרוף נמי. יד ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ד"ה אותן שיריים מה הן באכילה, הוי מצי למיפשטא מהא דאם משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול עכ"ל,- ולפי מה שכתבנו ע"כ מוכח מהסוגיא דמפרשו דהכא מיירי שנפרסו החלות כולן, וא"כ אין ראי' מזה לשיריים, וכמו שכתבנו, - והיינו דע"כ אותן המנחות הבאות שלימות, דהיינו מחבת ומרחשת הבאות חלות דפשיטא שאין ללמוד מהא דלחה"פ באופן שנפרסו כולן, לאופן שנשארו שלימות, ואותן שלימות דין שיריים עליהן, ואפשר שהן מותרות באכילה, - ולדברי הלח"מ בפרי"ג ממעה"ק שסבר בדעת הרמב"ם דגם מנחת סולת באות חלות, יעוי"ש, א"כ גם מנחת סולת אין לפשוט מזה, וכן פירש הברטנורא בפר"ו מ"ה, - ולהכי לא פשיט הסוגיא מזה, וכמו שנתבאר. - טו כתב הרשב"א בחידושיו בסוגיא זו בד"ה ואישתרי טומאה לגבייהו, וקשיא דאז אפילו עד שלא פרקה נפרס לחמה נמי אמאי קתני דהלחם פסול ואין מקטיר עליו בזיכין הא אשתרי חסרון לצבור וכו' ושמא יש לומר דטעמא דקודם שפרקה נפרס דאינו מקטיר הבזיכין הוי משום דאכתי לאו קרבן צבור מקרי, משום דכל זמן שלא התחיל לעשות בו שום עבודה לא מקרי קרבן צבור, דהא לא נתקדש בעבודה וכו' יעוי"ש, - והנה יוצא מזה חידוש לדינא דכל הדברים הקרבים בטומאה, - זהו דוקא אם נטמא אח"כ כשנתקדשו בעבודה, - ובאופן שנטמאו מקודם אין בזה תורת קר"צ, - וחידוש דין הוא:

מז ובעיקר הקושיא הי' נראה לומר בטעם הרישא דעד שלא פרקה נפרס לחמה ואין מקטיר בזיכין, - הוא מטעם שכתבנו לעיל דעיקר הדבר דס"ד לומר דחסר דינו כטמא, - הוא משום דבטמא ישנו גם ענין חסר, - אמנם כל זה בטמא שנעשה בשעה שנתקדש בעבודה, דהוי פסולו בקודש וטעון שרפה, - אבל טרם שנעשה עבודה דקודש לא הוי פסולו בקודש, ואין דינו להיות בשרפה, - ואין בזה ענין חסרון, ואפשר להעמיס כי זה גם כוונת הרשב"א, אבל דוחק הוא. - יז והנותרת ולא נותרת מן הנותרת, - יש לעיין היאך הדין באופן אם נחסרו השיריים אחר ההקטרה קודם שיצית האור ברובא, אם מותר השיריים,. - ומצאתי בספר חזון איש שהסתפק בזה, וכתב דבהקטרה דכהן תליא, יעוי"ש, - והיינו דלאחר הקטרת הכהן שהעלה על המזבח שוב אינו נפסל להיות אסור באכילת השיריים, - אמנם נראה דמוכח להדיא להיפוך, מסוגיא ערוכה יומא מ"ז ע"ב, - דאיתא שם בין הביניים ספק נינהו היכי עביד אמר ר"ח מקטיר קומץ לחודיא תחילה והדר בין הביניים, - דאי אמרת בין הביניים ברישא דלמא שיריים נינהו, והוי להו שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכו' וע"כ הפירוש דהשיריים יהי' נאסרין באכילה, וכן פירשו התוס', כמבואר שם, - הרי מבואר להדיא דגם בחסרון לאחר שהעלה הקומץ על המזבח נאסרין השיריים באכילה אם החסרון נעשה קודם שיצית האור ברובא. בדין ימין א כאן שמאלית וכו' והנה משמע מזה דכיון דבעינן שמאל פסול ימין, - והוא מטעם לימוד הקראי, כמבואר, - ולכאורה בלא"ה לא אפשר בימין, דהא צריך להזות על המצורע באצבע הימנית, ובהכרח צריך ליתן הדם והשמן על כפו השמאלית, - ומצאתי בקר"א שעמד בזה, וכתב דבא להורות שלא יתן לכהן אחר על כף הימנית, וכדרבנן בנגעים פרי"ד מ"י דלכתחילה הי' נותן על כף השמאלית של כהן אחר, יעוי"ש, - ולדעתי נראה, דנפק"מ אם נפסל הדם והשמן כשנתן על כף הימנית, - דאם מטעם דלא אפשר, דאז אם נתן על כף הימנית מהני חזרה, אבל אם פסול ימנית אז לא מהני חזרה, מטעם דהוי זה כשנשפך על הרצפה, דמסתבר דנפסל כדין דם שנשפך מן צואר בהמה על הרצפה טרם שקבל בכלי שרת, - והאי כף השמאלית ככלי שרת דמיא, - אבל כל זה בהשמן, - אבל בדם של הכבש כיון שבתחילה מקבל בימין, לא שייך זה, כמוש"נ. ב דף י' אמר רבה בר בר חנה כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין וכו' והרי קמיצה דלא כתיב אלא כהונה ותנן קמץ בשמאל פסול וכו', יעוי"ש, - וקשה הא רבא אמר לעיל יד יד לקמיצה, וא"כ משו"ה קמץ בשמאל פסול, - ומצאתי בשיט"מ הקשה כן, ומתרץ דפריך מקידוש קומץ, יעוי"ש, - ביאור הדברים דלקמן קאמר הש"ס ואלא הא דאמר דבא יד יד לקמיצה למ"ל מכהונה נפקא, ומשני חד לקומץ, וחד לקידוש קומץ, וא"כ מבואר דגם קידוש קומץ בעי ימין דוקא, - וא"כ פריך שפיר הגמ' הכא מהא דתנן קמץ בשמאל פסול, היינו מקידוש קומץ, - אבל קשה דהלא השתא משמע דלא ידע הש"ס הא דקידוש קומץ דבעי ימין, וא"כ ע"כ הכוונה על הקומץ גופי', וא"כ מאי פריך, - ונראה דזה הי' פשוט להסוגיא דקידוש קומץ בעי ימין, וזה מוכח מהסוגיא דלעיל ו' ע"ב דרבנן לא פסלי בקמיצה דזר עד דעביד גם כן קידוש קומץ בכלי שרת, - ומזה גם כן מוכח דקידוש קומץ בעי ימין, והוא מדתנן גם כן במשנה קמץ בשמאל גם כן, ולרבנן בעינן גם כן שתהי' גם קידוש קומץ, שזהו גמר העבודה, ואם קידוש קומץ לא בעי ימין, א"כ מדוע פסול בדעביד תרווייהו קמיצה וקידוש, כיון דבקמיצה לחודיא לא פסול, וא"כ מדוע פוסל בדעביד לתרווייהו קמיצה וקידוש, בשלמא אינך, כמו זר ואונן, דעביד קמיצה וקידוש דאיכא גם כן מתן כלי בפסול, ואיכא גמר עבודה בפסול, - אבל קמץ בשמאל ועביד קידוש שהוא מתן כלי בשמאל, אין כאן פסול יותר אם לא בעי קידוש בימין, ומוכח דקידוש קומץ בעי ימין, ועל זה פריך שפיר מנ"ל הא לא כתיב אלא חד קרא והיינו יד יד דלעיל, ובשביל זה אמר רבא או אצבע, או כהונה, וממילא איכא עכשיו תרי קראי יד יד, וכהונה, חד לקומץ, וחד לקידוש קומץ, וזהו לפי המסקנא.. ג רש"י ד"ה למ"ל וכו' דיתן השמן על הדם ולא אצלו, - ולכאורה הא אכשר רחמנא נם צדדין, - וע"כ דסבר רש"י דכמו שרבתה תורה שמן על צדדין כן גם הדם הוכשר על צדדין, והדין דיתן השמן על הדם ממש, - וכן משמע נם מהסוניא דבעינן נתינת השמן על הדם ממש, - מדקאמר הגמ' אבל איתא אימא הוי חציצה, - וע"כ דבעינן על הדם ממש, - ומזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם בה' מחוסרי כפרה שכתב דנתינת השמן אצל הדם נם כן שפיר דמי, וכמו שמבואר שם בלח"מ, - והנה לכאורה יש לומר דזה תליא אם בעינן על בסמוך, ודעת הרמב"ם דעל הוא בסמוך, - אבל לפי"ז יש להעיר דא"כ היאך קאמר הגמ' דקמ"ל דלא הוי חציצה, דקשה דאפשר דהוי חציצה, אבל לא הוי על ממש, - ודוחק לומר דסוגיא זו סוברת על ממש, - וא"כ הוי סתמא דסוגיא שלא אליבא דהלכתא, לכן נראה דבאמת עיקר קרא מלמדנו דבעינן נתינת השמן על הדם ממש, - ואפילו אם כוונת התורה על בסמוך, אמנם הא דכשר בסמוך, זהו דוקא אם נפרש ממש גם כן, אבל אם לא יצוייר ממש, לא דרשינן בסמוך, כי בסמוך מסובב מן ממש, - וא"כ לא פליגי רש"י והרמב"ם.- ד עמוד ב חד לקומץ וחד לקידוש וכו' וקשה דהיאך ס"ד דלא ליבעי ימין לקידוש קומץ, - והא ודאי טרם שנתקדש הקומץ בכלי שרת, וקמיצה הוי במקום שחיטה, ויד הכהן הקומץ פשיטא שהוא בצואר בהמה, וממילא כשמערה מידו ליד שמאל הרי"ז כנשפך מצואר בהמה ופסול, - וא"כ גז"ש זו דיד יד למ"ל דבעי ימין, - ואעפ"י שבעי' בגמ' יומא מ"ח אם ידו כצואר בהמה דמי או לא וכו' יעוי"ש, - נראה דע"כ דוקא התם דיש לומר דלא בעינן כף לקדושי להקטורת, ועיקר הנתינה להכף הוא מטעם דלאו אורח ארעא באופן אחר, - אבל הכא דבעינן קידוש קומץ לקדושי לי' בכלי שרת, א"כ פשיטא דידו של הכהן הקומץ דינו בצואר בהמה, - ודוחק לומר דמזה עצמו מגז"ש זו אנו יודעין דבעי קידוש קומץ, - וממילא דאז הוי ידו של הכהן דעביד קמיצה ככלי שרת, - אבל זה תמוה דפשיטא אשר גם בלא גז"ש זו אנו יודעין קידוש קומץ, - וביותר כאשר ביארנו לעיל דמוכח כן מהסוגיא דלעיל, - וזהו כוונת השיט"ס לעיל. ה ונראה לדבר ברור דאם לאו הגז"ש זו דיד יד המלמדנו דבעי נתינה לכ"ש בימין, דאז ע"כ ידו של כהן העובד הקמיצה, הנה ההולכה שלו דימין אינה נחשבת למעלת ימין, - ולגבי הולכה זו ימין ושמאל שניהם שווים בזה, וכיון דזהו דרך עבודה, א"כ הרי"ז כמו הולכת הדם מצואר בהמה לכלי שרת, - ואין הבדל בין ימין לשמאל, וא"כ לפי"ז כוונת הסוגיא אם בעי ימין היינו אם דנין ימין של הכהן בתורת ימין, - דאז פסול אם נתן בשמאל, או"ד דלא נחשב ימין בזה לימין, - ואין נפק"מ בין ימין לשמאל, ועל זה מלמדנו הגז"ש דיד יד דבעי ימין היינו דנחשב ימין לימין, וממילא פסול בשמאל. - ו והנה הרמב"ן בחידושיו לפר' גיה"נ בטעם איטר, מביא פירש"י משום דבעי ימין, ומביא מפרשים דאימר פסול מום הוא, והקשה על זה דא"כ ליתני גבי מומין, אלא פירושו משום שאין לו ימין,- וקשה הלא גם בחסרון ימין למום יחשב מדמחללי עבודה, - עי' באור שמח ה' יבום שהעיר בזה, - ולכאורה אפשר לומר דכוונת הרמב"ן דאין כאן פסול מום משום דעכ"פ לא איתא עבודה בשמאל, ומטעם זה אין כאן חילול עבודה בדיעבד מטעם דאין כאן חסרון אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן, - אמנם נראה ברור דאם נחליט דאיטר חסר לו ימין ממילא תורת שמאל עליו, וא"כ יש כאן פסול שמאל עליו, והיינו דענין ימין הכוונה פעולה העצמית היוצאת מכח ימין שהיא פעולה חשובה, ובאופן שאין להימין חשיבות ימין ממילא תורת שמאל יש בזה, - ואין זה ענין לדברי התוס' חולין כ' לענין מליקה דמכשרי גם בשן מטעם דעכ"פ אין כאן שמאל, - דשאני התם שעיקר העבודה לא נעשית בפעולת ידים, משום דעיקר הקפידא דימין על ידים נאמרה, - משא"כ באיטר שעושה העבודה בימין שלו שהיא יד כהה, מסתבר דנידונית כשמאל ממש. - ז ובעיקר הקושיא נראה בכוונת הרמב"ן בשם רש"י דמפרשי שם משום חסרון ימין, היינו כוונתם דכיון שאמרה תורה קפידא דבעינן ימין לעבודה, ובאיטר אין לו ימין הנאמר בזרעו של אהרן, אבל עכ"פ יש כאן ימין, כיון דעכ"פ עבודה נעשית בימין, - וכוונת רש"י והרמב"ן לבאר לנו מדוע נחשב איטר לאינו שוה בזרעו של אהרן, ופירשו מטעם שחסר לו ימין כזה דשוה בזרעו של אהרן, והיינו כוונת רש"י והרמב"ן דאם לא היתה התורה מקפדת שתהי' עבודה בימין, דאז לא הי' כאן פסול, מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן, מטעם דאין כאן חסרון חיצוני ורק משום דבעינן ימין, ומטעם זה נתחדשה הלכה דבעינן ימין דשוה בזרעו של אהרן, וברור. ח הנה בכהן שאין ידו מחזקת שני זיתים פסול לעבודה כמבואר בירושלמי, ופירש המל"מ דפסול לכל עבודות, דלענין קמיצה ל"צ למימר מטעם דאין יכול לקמוץ, - ויש להעיר הא יכול לקמוץ בשיניו, במנחות האפויות, - אמנם נראה דבזה כו"ע מודים דאין זו קמיצה, מטעם דקמיצה בעינן בקומץ ממש, דהיינו בידו, וכמו שמבואר בגמ' שלא יעשה מדה לקומץ, ואין זה ענין למליקה, וכדומה. בדין ריבה שמנה א דף יא במשנה ריבה שמנה וכו' פסולה. גמ' ה"ד ריבה שמנה אמר ר' אלעזר כגון שהפריש לה שני לוגין וכו' ור"א לא מבעי. קאמר לא מבעי' דחולין ודחברתה דפסיל, אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והא חזי לי' והאי חזי לי' אימא לא ליפסל קמ"ל, - והנה יוצא מסוגיא זו דאם הוסיף שמן אף מעט על הלוג, בין אם הוסיף שמן דחולין אי שמן דקודש נפסלת המנחה, - וגם אם עשה את המנחה בשני לוגין גם כן פסולה, - אבל אין מבואר מסוגיא היאך הדין בשהוסיף לה שמן קדוש יותר מלוג, אבל לא הגיע ההוספה לשני לוגין, אם כשרה המנחה, - והיינו דיש לומר דאין כאן פסול מטעם יתר, כיון שלא הגיעה היתר עד לוג, או"ד כיון דהשיעור הוא לוג וגם במעט הוספה יש לה דין יתר, - ומצד הסברא נראה לומר דדין ריבה שמנה, כדין חיסר שמנה דתנן בהמשנה, וכמו דבחיסר שמנה הוי הפירוש ע"כ אף במשהו, הנה מסתמא כן הדין גם ביתר דדינו במשהו. - ב והנה מפירש"י בד"ה ב' לוגין דפירש וז"ל ועירבו עמה דנראית כשתי מנחות, אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא, יעויש, - הנה מבואר דלרש"י במסקנא ע"כ גם בלוג ומחצה מיפסלא, וזהו כפירוש השני שכתבנו דהדין ביתר, כמו בחסר דביתר משהו מיפסלא, - דע"כ הא דפירש"י לוג ומחצה הוא לאו דוקא דאם יתר מחצה פוסל, כן גם יתר שהוא משהו, דמאי שנא, - וכן יש לדייק מדברי רש"י בד"ה ולוקמה כגון דעריב, בהפורתא שמן דחולין או שמן דחברתה, - ומדלא פירש"י דערב בה שמן דחולין היינו לוג שמן, וע"כ דסבר רש"י דכל שהוא יתר מלוג פוסל משום יתר, ולהכי סבר רש"י דאף לפי הס"ד דשמן של חולין פוסל זהו גם כן בהוספה דמשהו, וממילא נם במסקנא בשמן של קודש פוסל גם כן במשהו:

ג אמנם דעת הרמב"ם דלא כדעת רש"י, והוא דפסק בפרי"א מפסוה"מ ה"ט וז"ל ריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין לעשרון וכו' כשרה שני לוגין או שני קומצין או יתר על זה פסולה, - הרי מבואר דמכשיר ביתר על לוג, עד שני לוגין, - ובזה יובדל שמן דחולין ושמן דקודש אחר מיתר שמן דמנחה זו, דאילו בשמן דחולין או שמן דמנחה אחרת נפסלת המנחה ביתר כל שהוא כמבואר ברמב"ם שם ה"ח, - ובריבה שמנה שמן קודש דידה אינה נפסלת בריבוא עד שני לוגין ממש, - ובאמת טעמא בעי דממנפ"ש אם יתר שמן פוסל במשהו, בחולין ובשמן דמנחה אחרת, - א"כ מדוע אינו פוסל גם שמן דידה ביתר שמן יותר מלוג. - ד והנה נראה למצוא מקור לדברי הרמב"ם מסוגיא זו עצמה דמדקאמרה הסוגיא ור"א לא מבעי' קאמר לא מבעי' דחולין ודחברתה דפסיל, אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והאי חזי לי' וכו' אימא לא ליפסל, - והנה מפני סברא זו דכיון דהאי חזי והאי חזי יש לשלול גם יתר על לוג כמו לוג ומחצה, גם שמן דידה עצמה, ואין בזה מקום להכשיר, כיון דלא שייך הסברא דחזי, - דע"כ המחצה דהלוג לא חזי כיון דפחות מלוג פשיטא דפסול מטעם חסר, - ולפי"ז הי' להש"ס לומר רבותא גדולה מזו, והיינו דלא מבעי' לוג ומחצה דפסול משום דליכא למימר הואיל והאי חזי והאי חזי, - אלא אפילו שני לוגין דהאי חזי והאי חזי, - ובזה הוי רבותא גדולה דהרי אעפ"י דהוי שמן דידה, וגם קדושה בקדושת מנחה זו, ומ"מ פסולה בפשטות, - וגם זה נכלל בלא מבעי' ומדלא קאמר הש"ס לכלול זה בהלא מבעי', - ע"כ מוכח דלוג ומחצה כשר גם לפי המסקנא. - ה והנה מרן הכס"מ מביא מקור לדברי הרמב"ם מסוגיא דלקמן ע"ב בהא דתנן חיסר לבונתה פסולה, ופריך הא יתר כשרה, והתניא יתר פסולה אמר רמב"ח כגון שהפריש לה שני קמצין, - והנה בהא דלבונה ע"כ בכדי ליישב הברייתות דלא תיקשי אהדדי ההכרח נותן לומר דדוקא בשני קמצין פסול יתר, ובפחות אין פסול יתר, - ומזה יניד עליו ריעו דגם מימרא דר"א בהא דשמן היינו גם כן בשני לוגין דוקא, אבל לוג ומחצה כשר, עכת"ד, - והנה זה ראי' מוכרחת להרמב"ם, דמלבד סברת מרן דיגיד עליו ריעו גם בסברא אין לחלק בין שמן ללבונה בזה דהלא דינם שוה בפסול יתר, וא"כ מ"ש דבשמן פוסל יותר מלוג, - ובלבונה בעינן דוקא שני קמצים דהוא שיעור כפול, ואפשר שזהו כוונת מרן יגיד עליו ריעו, - ותיקשה מזה לרש"י דסבר דבריבה שמן פוסל אף משהו. - ו והנה יש לומר בסברת רש"י דיש לומר רשאני שמן מלבונה בדינא דיתר כמו שמשונה דיניהם בדבר החסר, דהרי בשמן חסר משהו מלוג פסולה, - ואילו בלבונה חסר כשר עד קורט אחד להרבה תנאים- וא"כ יש מקום לומר דדין יתר תליא בדין חסר דבלבונה חסר מקומץ כשר, להכי אין קפידא גם ביתר מקומץ, כל זמן שלא הוי שני קמצין, - אבל בשמן דפסול אף בחסר משהו, - להכי גם ביתר משהו פסול, - כן נראה ביישוב דברי רש"י, - והנה מטעם זה אין לומר לכאורה שמזה מקור טהור להרמב"ם דהלא יש לדחות ולחלק בחילוק הזה. - ז אמנם נראה דע"כ יש לדייק מזה להרמב"ם מדלא קאמר רמב"ח דזה דוקא למאן דמכשיר חסר, - ודלא כר"מ דפוסל גם בקומץ חסר משהו, - ומשמע מזה דדבריו ביישוב הברייתות לכו"ע היינו גם לר"מ דפוסל חסר בלבונה אף במשהו, - ומכל זה מכשיר יתר לבונה עד שני קמצין, - ומוכח מזה דלא תלי דין יתר בחסר, - ואעפ"י שחסר משהו פסול, ומ"מ ביתר בעינן שיעור כפול. - וא"כ יש ללמוד שכן הדין גם דלא נפסלת המנחה ביתר עד שני לוגין, - ועוד דע"כ אין לומר בלבונה דטעם הכשר דיתר שהוא מטעם חסר, - דהרי מצינו בקומצין דבזיכי לבונה דחסר משהו פסול לכו"ע, כמו שמבואר בסוגיא, - ומכ"ז ביתר כשר, ומוכח כהרמב"ם, וגם מסוגיא דלעיל מורה כהרמב"ם, כמו שכתבנו לעיל אות ד'. - ח' אמנם עיקר דברי הרמב"ם יש להבין מדוע באמת אינה נפסלת המנחה ביתר שמן, - הלא קיי"ל בכ"מ דהשיעור מעכב, - וכמו כן יש להבין גם בהא דלבונה דכשר ביתר מקומץ עד שני קמצין, - ותמוה דאילו בפחות מקומץ דכשר נלמד מקרא כמבואר בסוגיא, - ואילו על יתר מכשירים נם בלא קרא, ומסברא לחודיא, - ולא מצאתי למי שהעיר בזה, ותמיה רבתי היא, - וטעמא בעי, - וצ"ע. ט והנה מצאתי בקר"א שכתב נ"כ דשאני בלבונה דכיון דחסר כשר, להכי גם יתר כשר, והדר מותיב מהא דשני קמצין דבזיכי לבונה דשם נם חסר פסול, - ומכ"מ יתר כשר, - והנה לדעתי משום זה לא איריא, - דבאמת אינו מבואר להדיא בסוגיא בבזיכי לבונה דכשר יתר, - והא דנקט רמב"ח ארבעה קמצין לשני בזיכין ואבדו שנים, - איכא למימר דזהו שינרא דלישנא, דכמו דאמר לעיל בקומץ אחר במנחה, אמר כן שני קמצין בבזיכי לבונה, - אבל לא מוכח מזה דבדוקא הוא, - דדוקא לעיל מוכח דיתר כשר, מדתניא בברייתא חדא דיתר כשרה, - ובע"כ מיתוקים באופן יתר מקומץ, ולא הגיע לשני קמצין, - אבל בהא דבזיכין אין לנו שום הכרח, - וממילא אם אמרינן דזה תלוי בדין חסר, - א"כ אפשר לומר דבזיכי לבונה כיון דחסר פסול, הנה כן גם ביתר מקומץ פסול, ורמב"ח לאו בדוקא נקט שנים. - י אבל עצם הסברא לומר דשאני לבונה מטעם דכשר בחסר, להכי כשר גם ביתר מכשיעור עד שני קמצין, - ויש לשדות נרגא, - והוא דיש לומר דכיון דאמרה תורה להכשיר בחסר. - ע"כ הביאור דזהו השיעור דבסוף, - והיינו דאמרה תורה שני שיעורים בלבונה, שיעור בתחילה, ושיעור בסוף, וממילא כשנחסר בסוף, - אין זה בתורת חסר כלל, - והיינו דכן הוא השיעור מן התורה, - וא"כ אין ללמוד מזה לענין חסר, - באופן שחסר מהשיעור שקצבה תורה, - וא"כ אין לחלק מן לבונה לשמן, וכיון שבלבונה יתר כשרה, הנה כן הדין נם בשמן,- וכסברת מרן ז"ל, - ותמוה לרש"י דסבר דשמן ולבונה אינן שווין בזה.- יא עוד יש לתמוה טובא על הרמב"ם דמכשיר ביתר מלוג שמן עד שני לוגין, והנה פסקיו סותרין זה את זה לפי מה שפסק הרמב"ם בדין נסכים, - דהלא לפי הסברא הפשוטה אין לחלק בין שמן למנחות לנסכים, - ואם כשרה המנחה ביתר מלוג שמן למנחה, מדוע לא יתכשרו נסכים יותר מלוג. - דהלא אם אמרינן דהתורה לא אמרה לוג לעיכובא, ואם עדיין לא הגיע לשני לוגין, הרי הוא נחשב לשיעור לוג, וזהו הדין בהא דשמן למנחה, הנה מדוע ישתנה הלוג שאמרה תורה בנסכים, וא"כ צריך לחיות הדין שוה בשניהם, ומצינו שהרמב"ם פסק במנחת נסכים בדבר הנסכים, בפר"ב ממעה"ק ה"ה, וז"ל אלו הן הנסכים וכו' אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן, ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול. - יב איברא דיש לומר דשאני נסכים דיין דכתיב ככה ודרשו בספרי לעיכובא, והובא בכס"מ, - אבל באמת אין זה מספיק, דלפי דברי הרמב"ם דיתר על לוג אם רק לא הניע לשני לוגין, אין זה שינוי כלל, - ולא נלמד מככה לעיכובא, כיון דנם לוג ומחצה בכלל לוג הוא, והבן. יג עוד הביא מרן מקור לדברי הרמב"ם מהתוספתא דמנחות פר"ח דתניא כל המנחות שריבה מרת חלות או שחיסר מדת חלות או שחיסר מדת חלות, או שהיתה מדה חסרה מחברתה, או יתירה מחברתה הרי אלו פסולות, וכתב מרן וז"ל ומשמע דכללא הוא בין ליין בין לשמן, יעוי"ש, הרי מפרש מרן דכוונת התוספתא מדה יתירה היינו שהיתה יתירה על לוג, - וזהו מקורו של הרמב"ם דפסק דאם הוסיף כל שהוא פסול, - מבואר מזה דאין לחלק בין יין לשמן, והדין שוה בשניהם, וא"כ פסקי הרמב"ם סותרין זה את זה, - וביותר נפלאתי על מרן שלא נחית בדבר מה שפסק הרמב"ם בהא דשמן למנחות, - ודוחק דהכא שאני במנחת נסכים דמיירי בהלכה זו, דמלבד שאין סברא לומר דשאני מנחת נסכים משארי מנחות, - הנה עוד בזה דהתוספתא תנא כל המנחות, ומשמע שכולן שווין בדין חסר ויתר, - וצע"ג. יד עוד יש להבין עיקר סברת הרמב"ם דמכשיר יותר מלוג שמן אם לא הוי שני לוגין ממש, הא קיי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא כשיעור, - והכא כיון דיש לה שיעור הקצוב, - א"כ היתר מהשיעור היאך תתקדש הלא כיון דאינו ראוי לה אינו מתקדש עמה, וממילא הוי חולין, וחולין פוסל במשהו, כמבואר בגמ', וכן פסק גם הרמב"ם, - איברא דכן יש לתמוה גם בגמ' דקאמר לא מבעי' קאמר לא מבעי' שמן דחולין ודחברתה דפסול, אבל הפריש שני לוגין הואיל והאי חזי לה והאי חזי לה וכו', - והנה משמע מזה דשני הלוגין קדשי לפי הס"ד, - וקשה הא עכ"פ לכו"ע השיעור הוא לוג, - ואין כלי שרת מקדשין אלא השיעור הראוי, - וא"כ היאך יוקדשו שני הלוגין. - טו והנה מתוך חומר הענין, - נראה לומר מלתא חדתא, - אבל נכונה היא בסברא, - והוא דכל עיקר האי כללא דאין כלי שרת מקדשין אלא השיעור האמור בה, וזהו לפי המקור ברייתא הובאה בזבחים פ"ח אין כלי שרת מקדשין אלא מלאין, - הכוונה דאינן מקדשין בפחות מכשיעור, - אבל מקדשין הן גם ביותר, דדוקא בפחות אין מקדשין, - משום דאינו ראוי לקרבן, - אבל כשיש שיעור קרבן במילואה, אז אין קפידא ביותר מכשיעור לענין קידוש, - והיינו אם אין בזה משום פסול יתר, - אין כאן חסרון קידוש, - ומשום זה יש מקום לומר בהפריש שני לוגין דשניהם קדשי, - וגם אחרי שחידש ר' אלעזר דבהפריש שני לוגין יש בזה משום יתר, - אכתי יש לומר דשניהם קדשי, - ורק בהקרבה אסור שניהם משום יתר לוג, - ודין השני הניתותר כדין קדשים פסולים, - וכשחידש הרמב"ם דיתר מלוג כשר גם להקרבה, - פשיטא שיש בזה היתר קדושת כלי שרת, - משום דלאחר השיעור כלי שרת מקדשין אף היותר, כמו שכתבנו, - ורק באופן שהיתר הוא באופן שראוי להיות קרבן בפני עצמו, יש כאן פסול משום יתר, והיינו לענין הקרבה, אבל אין בו חסרון קדושה, - וכן הדין נם לענין לבונה, וכמוש"נ. טז ובזה יובדל דין מנחת נסכים, דהנה במנחה סתם שאמרה תורה שיעור שמן לוג, - הכוונה דבפחות משיעור זה לאו כלום הוא, - ואין בזה גם קידוש כלי שרת נם כן, - והרי הוא חולין, - אבל לא הקפידה תורה על היתר מלוג, - ורק באופן שהיתר הוא שיעור חשוב דראוי להיות קרבן בפני עצמו אז פסול, דהיינו שני לוגין, משום דכיון דהלוג השני ראוי להיות קרבן בפני עצמו, והרי זה כאילו הקריב שני קרבנות בקרבן אחד, ויתר כזה פסול מטעם חידוש חכמים אף שאינו מפורש בתורה, וסברתם משום דקרבן אחד אמר רחמנא, ולא שנים בקרבן אחד, - משא"כ בהא דמנחת נסכים שאמרה תורה ככה שהוא עיכובא המורה לא פחות ולא יתר, - א"כ ע"כ היתר פסול מצד עצמו, - ועוד אפשר שיש בו גם חסרון קידוש, - וממילא הוי חולין, - ואתי שפיר פסקי הרמב"ם, - ובצדק כתב מרן שם שדעת הרמב"ם דהדין שוה בין ליין בין לשמן, - וע"כ הא דתניא בתוספתא כל המנחות, - והיינו כל מנחה ומנחה השייכה למנחת נסכים, - יז והנה לפי מה שפירשנו בביאור דברי הרמב"ם דאפשר לפרש דהשני לוגין נתקדשו בקדושת כלי שרת, וכמו כן השני קומצין, - יש ליישב הא דהקשו התוס' הכא בד"ה כגון והיאך קדשו אי בב"א וכו' ותירצו דמיירי כגון שהקדיש אחד מן שני קמצין וכו' יעוי"ש וכן פירשו התוס' זבחים ל' יעוי"ש, - ולדבריהם שע"כ רק אחד קודש והשני חולין, - תמוה לי טובא הסוגיא שם ואמר רמב"ח הפריש לה שני קמצין ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו, אחר קמיצה הוקבעו, ופירש"י והוי כיתר, ופסולה, - וקשה טובא דמה זה שייך לומר הוקבעו, הא ע"כ לא נתקדש אלא אחד כמו"ש התוס', -ומה שייך פסול על הקרבן כולה הלא כיון שאין בהקרבן אלא אחד, - והלא גם בהקטרה לא שייך פסול, - ומכש"כ כשלא נקטר אלא נאבד, פשיטא דלא שייך למיפסל מטעם קביעות לחודיא, - והנה מבואר מסוגיא זו דקדישי תרווייהו, - ומזה ראי' לדברי הרמב"ם - יח וע"כ הסברא בזה דלא קשה מה שהקשו התוס' מהא דפר' התודה תודה ששחטה על שמונים חלות דלא קדשו רק ארבעים, - דשאני התם דהחלות הם כקרבן בפני עצמו, - ולא שייך שני קרבנות במקום קרבן אחד, אבל בהא דשני לוגין לעשרון, - ושני קמצין למנחה, - דאינם נחשבים לקרבן בפני עצמו, - וטפילים הם להמנחה, - בזה שפיר שניהם קדושים הם, - והטעם בזה דהם באים בתוך המנחה וטפלים לה, - אבל החלות הם חשובים כקרבן בפני עצמו, - ושני קרבנות הם בקרבן תודה הכבש, והחלות, וכן משמע בזבחים, - ואע"ג דקאמר שם הסוגיא הלחם גלל תודה, - אבל נחשבים הם הלחם כקרבן, כמבואר להמעיין בהסוגיא. - יט והנה מצאתי להרשב"א בחידושיו למנחות מפרש דיתר על לוג פסול, ונחית גם כן לחסרון קדושה, - והיינו ע"כ דזהו שיטת רש"י, - ומפרש דשאני בהא דלבונה דכשר יתר על קומץ, משום דלא אמרה תורה שיעור לקומץ, דלא כל הקומצים שוה בכל אדם, ושני קמצים פסול משום דהוא יותר מדאי, יעוי"ש, - ובזה מיישב שיטת רש"י בזה שהנחנו בתימה לעיל אות ו', - אבל לפלא שלא נחית לדעת הרמב"ם בזה, - ולפי מה שביארנו אתי שפיר לנכון דעת הרמב"ם, וכמו שנתבאר. - כ ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דיכול להוסיף שמן יותר על לוג, - היאך הדין אם יכול להוסיף סלתה גם כן, - ותצא לפי"ז דין חדש כי יכול להרבות גם בסולת עד שני עשרונים, - אבל קשה לומר כן משום דא"כ תיקשה מדוע לא תנן במשנה נם ריבה סלתה, כמו דתנן ריבה שמנה, - אבל אפשר לומר דלפי המסקנא דריבה שמנה דתנן היינו שני לוגין דוקא, - ולפי"ז גם ריבה סלתה לפסול היינו גם כן שני עשרונים, - ולפי"ז אין צורך למיתניי' הא דריבה סלתה - דממנפ"ש אם ריבה סולת שני עשרונים, - ולא נתן שמן שני לוגין, - בלא"ה פסול מטעם חסר השמן, - ואם ריבה נם שמן שני לוגין, הא תיפ"ל דפסול משום שמן, - נמצא לפי"ז דבכל ריבה שמנה, ישנו גם להדין דריבה סלתה, - ומצאתי בספר טהרת הקודש שנחית לזה גם כן. - כא והנה אדרבה מזה משמע יותר כשיטת הרמב"ם, - דלפי שיטת רש"י דמיפסל המנחה בריבה שמן יותר על לוג, - קשה מדוע לא תנן בהמשנה נם הא דריבה סלתה דפסול, - והיינו אף בהוספה דמשהו נם בלא הוספה דשמן, דלשיטת רש"י ע"כ דין שמן וסולת שווין הן בזה להיות נפסל בהוספה דמשהו, - ועוד דגם בשהוסיף סולת עם שמן ביחד, נם כן פסול, - אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר טפי. - כב אמנם יש להעיר מהא דתנן לקמן מנחות ק"ג המתנדב עשרון ומחצה יביא שנים ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים, - וקשה הלא לשיטת הרמב"ם שפיר יצוייר בקרבן מנחה עשרון ומחצה, - ונראה דנם להרמב"ם אינו בא בנדבה יותר מעשרון ויותר מלוג, - והיינו שאין אדם יכול לנדור יותר מכפי שקבעה תורה השיעורים והא דבא הוספה יותר על עשרון, ויותר על לוג, היינו דנחשב ההוספה נטפל להלוג, והסולת נטפל להעשרון, ובכלל העשרון הוא, - והביאור בזה דעיקר הקרבן הוי דוקא השיעור הקצוב, ורק יכול לייפות את קרבנו בהוספה כזו, אשר אינו נראה כשני קרבנות, - משא"כ כשבא לנדר בתחילה יותר מלוג, או יותר מעשרון כמו מי שאומר שמתנדב בתחילה עשרון ומחצה, או לוג ומחצה, זה אינו יכול, מפני שאין אדם יכול לקבוע שיעורים חדשים מה שלא אמרה תורה, וברור, - א דף יב איבעא להו לדברי האומר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, וקיי"ל דאותן שיריים אסורים באכילה מהו דתיהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול, וליפקינהו מדי מעילה, אמר רב הונא אפילו למ"ד זריקה מועלת ליוצא, ה"מ יוצא דאיתא בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא, אבל חסרון דפסול בגופי' הוא לא מהני הקטרה, א"ל רבא אפילו למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דליתא בפנים, אבל חסרון דאיתא בפנים מהניא לי' הקטרה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דתניא קודש קדשים היא שאם נפרסה אחת מן החלות כולן פסולות, הא יצאת הני דאיכא נואי כשרות מאן שמעת לי' דאמר זריקה מועלת ליוצא ר"ע וקאמר נפרסה לא, ואביי וכו' יעוי"ש וקשה בסוגיא זו טובא, א) מאי בעי רבא אם מהני הקטרה לענין פיגול ומעילה הלא כבר מבואר בסוגיא דלעיל ט' דלר' יוחנן מפטירין הקומץ בשיריים שחסרו, והיינו אפילו לר' יהושע דסבר אין מקטירין הקומץ דנטמאו שיריים כולן, אבל בחסר מקטירין גם לכתחילה, והיינו כיון שעכ"פ איכא כזית שיריים, - וא"כ ע"כ זה עדיפא נם לענין דיעבד, - והיינו בענין הפקעה ממעילה ולקבעינהו בפיגול גם כן, - והיינו והוא מהטעם הזה שמצינו לר' יהושע דסבר כן בפסחים ע"ח דגם בטומאה דכל הקרבן בדיעבד הורצה, וא"כ ע"כ לכל מילי הורצה, וא"כ כש"כ הכא בשיריים שחסרו דמקטירין לכתחילה, פשיטא שמהני הקטרה לכל מילי, - גם לענין פיגול ומעילה, - ודוחק לומר דשאני התם שהוא מטעם הריצוי צ,יץ, דהלא סו"ס כיון שעכ"פ מקטירין לכתחילה פשיטא שיש בזה כל דיני הקטרה. ב) מאי מייתי רבא ראי' מהא דנפרסה חלה אחת דכולן פסולות, דמזה מוכח דלא מהני הקטרה לפיגול ומעילה, - דקשה מאי מוכח מזה, - הלא נם שם י"ל דאעפ"י שכולן פסולות ואסורות באכילה, מ"מ אפשר שבדיעבד מהני הקטרה לפיגול ומעילה, דהלא זהו הספק דאעפ"י שיש איסור אכילה, מ"מ הוי הקטרה מעליא לענין פיגול ומעילה. ג) לאביי דדחי וסבר דלר"ע זריקה מועלת ליוצא, וכשיצא חלה אחת הנותרות כשרות, - והוכיח מזה דהו"ה דאם נפרסה חלה אחת לר"ע דהנותרות כשרות, - תמוה דזה הוי היפוך סוגיא דלעיל ט' שמבואר דלכו"ע המנחה שחסרה דהשיריים אסורים באכילה, ואין סברא דאביי פליג, - ד) הנה יוצא מסוגיא זו דזה בזה תליא, היינו דאם החלות הנותרות כשרות, - - דאז מהני ההקטרה דהקומץ גם לפיגול ומעילה, - ואם החלות הנותרות פסולות ואסורות, דאז אין הקטרה דהקומץ בהשיריים שחסרו מועיל לפיגול ומעילה, - ולפי"ז הרמב"ם דפסק בפרי"ב מפסוה"מ הי"ד לחמי תודה שנפרסה חלה אחת כולן פסולות, - ומרן הכס"מ כתב דטעמו של רבינו דיליף מלחה"פ, וא"כ ע"כ סבר הרמב"ם דחסר גרע מיוצא, - ולפי"ז ע"כ סבר רבינו דלא מהני הקטרה דחסר לאפוקי מדי מעילה, ומדוע פסק הרמב"ם בפר"ב דמעילה ה"ז דספק הוי אם מהני הקטרה לאפוקי מדי מעילה, וזה הוי היפוך הסוגיא. ה) הנה מרן כתב בה' פסוה"מ שם דלחמי תודה נלמד מלחה"פ, תמוה טובא הא בלחה"פ גופא טרם הוקבע להלכה דהרי כיון דכתב הרמב"ם לענין מעילה דספק הוי, א"כ ע"כ נם הכשר החלות הנותרות ספק הוי אם נפסלו ונאסרו, - דהרי מבואר בסוגיא דזה בזה תליא, - והיינו דאם ההקטרה מוציאה מדי מעילה דאף חלה אחת אינה פוסלת הנותרות, - וממילא ע"כ בלחה"פ ספק הוי בדבר החלות הנותרות, - וא"כ היאך פשיטא למרן בדעת רבינו לומר דבלחמי תודה נלמד מלחה"פ לאיסורא. ב ונראה דאביי ורבא בסוגיא זו סברי דלא דמי לחה"פ למנחה, בדין זה דחסרה המנחה בין קמיצה להקטרה, - אלא אף אם אמרינן דמנחה שחסרה דהשיריים כולן אסורות באכילה, זהו דוקא בהמנחה, שע"כ כולה אחת היא, ובחסר גם מקצת מהמנחה נאסרה כולה מטעם דהפגם דחסרון איכא בכולה, וחשבינן הפגם דשולט בכל קורט וקורט, - משא"כ בלחה"פ דכל חלה וחלה בפני עצמה היא, - ולחודייהו קיימא, - ובנפרסה חלה אחת אין חסרון דחלה אחת פוגמת הנותרות השלימות, -- וכבר עמדו בזה בתוס' שם ד"ה שאם, הקשו לאביי דסבר דלר"ע נפרסה חלה אחת מן החלות כולן כשרות, מדוע במנחה שחסרה אסורה באכילה, - ושמא התם חשיבי כולהו טפי כחלה אחת, יעוי"ש, - ואפשר לומר דהרמב"ם תפס זאת לסברא פשוטה, - והיינו דשאני לחה"פ ממנחה שחסרה, והיינו דבלחה"פ ע"כ כל חלה וחלה בפני עצמה היא, - והוא מטעם שהתורה חלקה לכל חלה וחלה, - וכדכתיב בקרא "החלה האחת", ומזה דרשו חז"ל לקמן צ"ד דבעינן לישת כל אחת ואחת, - חלה וחלה, בפני עצמה, וכן מבואר ברמב"ם בפר"ה מתו"מ ה"ז, ומטעם זה אין החסרון דחדא אוסר כולן, ולא דמי זה למנחה וכמוש"נ. ג ויש לעיין בעיקר הדין דשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דאסורין השיריים באכילה, - איסור זה דשיריים מה הוא, - אם הוא איסור הקודם מפני שחסר לו מתיר, והרי הוא כעין איסור טבל, או"ד דהאיסור דמעיקרא כבר הלך ע"י הקטרה דהקומץ, ורק באיסור חדש נקבע עתה, והיינו שדין הוא בהקטרת הקומץ במנחה חסירה שעל ידי הקטרה נאסרו השיריים באכילה, - ונראה שזה עצמו מספקא להסוגיא הכא, - וזהו עיקר הסברא דבעי הבא לענין פיגול ומעילה, - וזהו הדבר דאם אמרינן דהמתיר עשה פעולת מתיר, ואיסור טבל הלך ע"י ההקטרה, ורק איסור חדש משתרר על השיריים, - א"כ הרי נעשה המתיר כהלכתו, - וממילא נקבע נם בפיגול, וגם יצא ממעילה, - אבל אם אמרינן דהמתיר לא פעל להתיר, והאיסור אכילה דהשיריים הוא האיסור דמעיקרא, וההקטרה באה רק למצות הקטרה נרידא, וא"כ ע"כ לא פעלה כלל ההקטרה בדברים הנוגעים לענינים האחוזים בכח המתיר, וזהו לענין פיגול ומעילה, דלא מהני ההקטרה עליהם, זהו ביאור הסוגיא. ד ונפק"מ גם כן לענין לחה"פ אם נפרסה הלה אחת מן החלות של לחה"פ, דאם אמרינן דהמנחה שחסרה אין בכח המתיר להתיר, וע"כ איסור טבל דמעיקרא איכא על השיריים, - וע"כ שאין בכח הקטרה להתיר מנחה פחותה מכשיעור, - דהיינו שאין כח מתיר על החסר, ומטעם זה אסורים השיריים באכילה, - ולפי"ז בלחה"פ באופן זה שנפרסה חלה אחת כולן אסורות, ובזה אין לומר דהחסרון הוא רק בהפרוסה, דהיינו אותה חלה לבדה, ומהטעם שכתבנו לעיל מטעם שהתורה חלקה:

לכל חלה וחלה בפני עצמה, דליתא דע"כ כיון שאנו מסופקין על המתיר, וא"כ ע"כ כולן נכנסין תחת המתיר, - דמתיר אחד לכולהון, ואם אמרינן דבנפרסה חלה אחת דשוב אין כח להמתיר להתירן, ממילא כולן אסורות, - אף לאחר הקטרת המתיר, - אמנם אם אמרינן לאידך ניסא דהמתיר עושה פעולתו גם באופן שיש חסר, - ורק איסור אכילה מחדש חל עליהן, [וזהו מטעם אחר, מגזירה"כ, וכמבואר לעיל ט' ע"ב דר' זעירי דרש איסור אכילה מקרא והנותרת, ולא הנותרת מן הנותרת, ור' ינאי אמר מהמנחה שהיתה כבר], והיינו שע"כ שע"י ההקטרה נאסר החסר, - והנה באופן הזה בלחה"פ אין להנותרות החלות השלימות שייכות להחלה הפרוסה שהיא החסר, מטעם דבלחה"פ אינה בהתייחסות כחדא, ואיסור הבא לאחר ההקטרה אינה רק על החסר גרידא, ולא על הנותרות. - ה והוכיח רבא דמדסבר ר"ע בנפרסה חלה אחת כולן פסולות, וע"כ דסבר דהמתיר לא עשה פעולת מתיר, - דאל"כ אין ו ושייכות הנותרות עם החסר, וא"כ השיריים אסורין באיסור טבל דמעיקרא, - וגם אין הקטרה מועילה לפיגול ולמעילה, - והרמב"ם תפס זה לספק, מדלא נפשטא ובעי' זו, - ושפיר פסק בפר"ב דמעילה הי"ז דספק הוי, - והנה מטעם זה ע"כ כל עיקר הדין גם לענין לחה"פ כנפרסה חלה אחת אם כולן אסורות, גם כן ספיקא הוי, כיון דלא נפשטא בש"ס, - והיינו לפי דברי אביי שמדחי שאין להוכיח מדברי ר"ע לענין נפרסה, כמבואר שם, וא"כ ע"כ נפרסה חלה אחת אם כולן אסורות וספיקא הוי, - והספק הוא בהסברא שכתבנו, - ותמוה מובא מדוע השמיט הרמב"ם הא דנפרסה חלה אחת בלחה"פ היאך הדין עם הנותרות, ומה שכתב בלחמי תודה בפרוסה דאחת פוסלת כולן אין ראי' ללחה"פ, דשאני לחמי תודה דכל החלות כולן נחשבות לחדא מנחה, משא"כ לחה"פ, וכמו שכתבנו לעיל, וצ"ע בזה, -אבל עכ"פ בעיקר הדברים ע"כ כמו שכתבנו, דעיקר הספק בהקטרה דהקומץ בהמנחה שחסרה אם מתיר הוא האיסור טבל דמעיקרא. - ו והנה תצא חדתא מזה, - דיש סברא לומר דקרב הקומץ אעפ"י שאין עושה פעולת מתיר, וכמו שכתבנו לעיל, - ולפי"ז יש לעיין מדוע לא נקריב בהקומץ גם בנאבדו השיריים לגמרי, - אם אמרינן דיש הקטרה נם בלא כח מתיר, ומדוע אין מקטירין הקומץ בשנאבדו או נטמאו השיריים לגמרי, - וזה טעמא בעי, גם יש להבין הלא לר' יהושע דקיי"ל כוותי' אין הבדל בין דם לקומץ, ומדוע בדם אם אין מתיר הבשר, אין זורקין, ומדוע ובקומץ יש מקום לומר דמקטירין אעפ"י שאינו מתיר. ז ונראה דשאני קומץ מדם, - והוא דהנה הדם ע"כ (אינו אלא בתור מתיר לחודיא, - אבל הוא עצמו אין בתורת קרבן, משא"כ קומץ דע"כ מלבד כח המתיר שלו, - הנה יש לו תורת קרבן גם מצד עצמו, ומטעם זה טעון מלח, - כמבואר בסוגיא לקמן כ' ע"א, וזהו שם הביאור בהסוגיא שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן, ת"ל מנחה, מה מנחה ' מיוחדת שאחרים באין חובה לה וכו' יעוי"ש היינו ההבדל שבין קומץ לדם, שאעפ"י דדם נקרא קרבן, אבל אינו קרבן בעצמיותו, והיינו שאינו אלא כח מתיר גרידא, - אמנם שאני קומץ כיון שאחרים באין חובה לה, ע"כ הוא מצד קרבן ממש, - ומטעם זה אתי שפיר דאין מקריבין את הקומץ באופן שאין לו מה להתיר, מטעם דתרתי בעינן בהקומץ, שיהי' מתיר, וגם קרב בתורת קרבן, אמנם ע"כ לא הוי בתורת קרבן עצמו, רק באופן אשר הוא קרב בתורת קומץ, והיינו לכהפ"ח באופן שישנו להשיריים, דאז הרי הוא בתורת קרבן מטעם שקומץ הוא המנחה כולה, - משא"כ באופן שאין שיריים כלל בעולם, דאז אין כאן תורת קומץ מצד עצמו נם בלא כח מתיר, כיון שאין עליו תורת שם קומץ, - ומטעם זה פשיטא דבאופן שאין שיריים כלל דאין כאן הקטרה דהקומץ כלל, - אמנם באופן שישנם להשיריים בשיעור כזית, אשר על זה יונח שם קומץ, דאז באופן אשר גם אם הקומץ אינו מתיר את השיריים באכילה, מ"מ אינו מגרע את זכות הקטרת הקומץ בזה, והיינו מטעם דהרי תמיד בא הקרבת הקומץ באיסור טבל, - וה"נ האיסור שיריים אין זה איסור חדש כמו טומאה ויוצא, וכדומה, - אלא הרי הוא מאיסור טבל כדמעיקרא, ושפיר יש מקום לומר דהקרבת הקומץ בא על זה, - זהו סברת הש"ס דאעפ"י שאמרינן דאין הקומץ מתיר האיסור טבל מהשיריים, מ"מ נקרא הקומץ מטעם שהוא עצמו קרבן הוא באופן שיש שיריים כזית. ח אמנם לפי"ז כיון שמבואר בסוגיא זו דשפיר יש מקום לומר דהקומץ כיון שהוא מצד עצמו קרבן להכי אינו מקושר עם תנאי המתיר, ולפי"ז בדיעבד אם הקטיר הקומץ נם באופן שחסרו השיריים לגמרי, אפשר לומר דלא נפסל הקומץ, - והיינו דעכ"פ קרבן הוא בפני עצמו, וכל עיקר הדין דבעינן שתהי' עליו תורת קומץ, וזהו מקושר עם השיריים, דין זה אינו אלא בלכתחילה, אבל בדיעבד כיון דעכ"פ תורת קרבן עליו אינו נפסל בשביל זה, - ואינו דומה לזבח שע"כ כל עיקר דדם למתיר הוא בא, וכשאין ניתר ממילא אין מתיר, וגם בדיעבד לא הורצה, משא"כ בהא דמנחה. ט ובזה ואתי שפיר מה שכתב הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ ה"כ וז"ל קמץ את המנחה ואח"כ נטמא שירי' כולן או נשרפו או יצאו לחוץ לעזרה, או אבדו לא יקטיר את הקומץ, ואם הקטיר הורצה, יעוי"ש, - ויש לעיין מדוע ישונה קומץ מדם דפסק הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ הל"א דבלא נשאר כזית בשר לא מהני זריקה נם בדיעבד, ובסוגיא דפסחים ע"ט מבואר דשניהם דינם שוה דבעינן שתהי' להמתיר מה להתיר, - והנה כבר עמר בזה הלח"מ, יעוי"ש, - אמנם לפי מה שביארנו דישונה ע"כ דין קומץ מדם לענין זה, אתי שפיר, ומטעם דהכא בקומץ תמך הרמב"ם על סוגיא זו, וכמו שכתבנו. - פרק שני א דף יג משנה, הקומץ את המנחה לאכול שירי' או להקטיר קומצה למחר מודה ר"י בזה שהוא פיגול, - גמ' מה"ד טעמא דר"י משום דאין מפגלין בחצי מתיר קמ"ל, - והיינו שטעמא דר"י משום דאין מתיר מפגל את המתיר, - ויוצא מזה דכו"ע סברי דמפגלין בחצי מתיר, וזהו בטעמא דמתניתין ברישא דמודה ר' יוסי, - ורבנן דר' יוסי סברי גם כן דמתיר מפגל את המתיר, - וזהו הסיפא, - ור' יוסי סבר אין מתיר מפגל את המתיר. - ב ויש להבין טעמא דר' יוסי, דבשלמא סברת חכמים אתי שפיר, דכיון דסברי דיש כח בחצי מתיר לפגל, - להכי אין הבדל בין אם בא לפגל דבר הניתר, או מתיר חברו, - אבל ר' יוסי כיון דסבר דיש כח בחצי מתיר לפגל, - א"כ מדוע יובדל במה שבא לפגל אם הוא דבר הניתר או גם כן מתיר כמוהו. - ג ונראה דסבר ר' יוסי דאין בכח מתיר לפגל אלא דבר הניתר, וזהו שהניתר אגוד בהמתיר, - ואינו ניתר בלעדי המתיר, להכי יותפס מחשבת פיגול עליו, לומר דכשם שיכול לעשותו להיתר, כן יכול לעשותו פיגול ע"י מחשבת הזמן, וזה נכלל בכלל כהרצאת כשר כן הרצאת פסול, - משא"כ בשבא לפגל מתיר אחר, - אשר גם לו יש כח זה מצד עצמו, ואין היתרו תלוי בו, - להכי הוא נידון בפני עצמו, - ומטעם זה ע"כ צריך לומר דהא דאין מתיר מפגל מתיר לא הוי הטעם משום דהוי חצי מתיר, אלא גם אם יצויר מתיר שלם גם כן אין בכחו לפגל מתיר אחר. - ד והנה קשה טובא הלא מצינו דמחשבין מעבודה לעבודה בפיגול, - וזהו עצם דין פיגול, - הרי חזינן דיש פיגול במתיר למתיר, - אמנם שאני התם דמפגל באותו דבר שעוסק בה, דהיינו למחר, - ע"כ צריך לומר דאימורין לאו מתיר הוא, כיון דאם נאבדו האימורין או נטמאו גם כן הבשר בהדם, - והא דיש פיגול בשחושב להקטיר אימורין מותר באכילה, - וא"כ לאו מתיר הוא, - וכן כתבו התוס' לקמן י"ד ד"ה והלבונה, - ולפי"ז ע"כ נם בשחיטה דהקרבן רק מתיר אחד, - וכל העבודות אינן רק מתיר אחד, - וכל עבודה בפני עצמה לא הוי רק חצי מתיר, - ומהני שם לפגל, - היינו מפני שעכ"פ עוסק בזה עצמו, - והא דמהני בשחושב על הקטרת אימורין, - הוא מפני שהוא נם כן דבר הניתר, - ולא מתיר, - ועכ"פ יוצא מזה דהבדל יש בין אם הוא חושב בדבר שהוא עוסק בה לבין אם הוא חושב על דבר אחר, - והכא פליג ר' יוסי מפני שחושב בשעת קמיצה על הקטרת הלבונה, - שזה ממתיר זה למתיר אחר. ה אמנם לפי"ז יש להבין היאך ס"ד לומר דפליג ר' יוסי ברישא, הלא באופן שעוסק בקמיצה וחושב להקטיר הקומץ למחר הרי"ז כחושב בשעת שחיטה לזרוק הדם חוץ לזמנו, - ובזה לכו"ע יש פיגול, - ויש לומר דבזה יובדל הא דחצי מתיר, - דאם אמרינן דהחסרון בשביל שהוא חצי מתיר, ואין המחשבה נתפסת בחצאין, - ולהכי שפיר הוי אמרינן דאם סבר ר' יוסי דאין מפלגין בחצי מתיר, - א"כ בעינן מחשבת פיגול דבעינן שיחשוב בכל המתיר, דהיינו הקומץ ולבונה, א"כ מה מהני שמחשב על הקומץ שהוא עוסק בו, כיון שעכ"פ לא הוי רק חצי שיעור, - ובזה חידשה הסוגיא דסבר ר' יוסי דלפיגול לא בעינן שיעור, - כמו נידון זה דמפגל במה שעוסק, - אבל בעינן שיבוא לפגל דבר הניתר, ולא מתיר, - (וזהו לפי מה שפירש"י ותוס' ושיט"מ בחילוקם שמחלקים בין חצי מתיר זה לחצי מתיר דפליגי ר"מ ורבנן, משום דהכא עכ"פ מפגל בעבודה שלימה שעוסק בה). ו והנה הכא מבואר בסוגיא דלחכמים דסברי מתיר מפגל מתיר, א"כ כש"כ דמפגלין בחצי מתיר, - וקשיא מחכמים על חכמים, דהרי חכמים סברי דאין מתיר מפגל מתיר, - וזהו קושיות רש"י ותוס', ותירצו דשאני חצי מתיר דהכא מפני שחושב עכ"פ בשעה שעוסק בעבודה שלימה כמו קמיצה, - שהיא עבודה דשייכה רק בקומץ ולא בלבונה, - וכן מבואר בארוכה בשיט"מ, - אבל תיקשה טובא להרמב"ם שפסק דשייכה קמיצה גם בלבונה, דהיינו הליקוט, וכמו"ש בפרט"ז מפסוה"מ ה"ז, - ומטעם זה כתב גם כן דהקמיצה הוי חצי מתיר אם לא חשב נם בשעת ליקוט הלבונה, - ומצאתי שהקשה זה התוסיו"ט, - ומפרש דהרמב"ם מפרש דחכמים סברי דאין מפגלין בחצי מתיר נם בקומץ, ומ"מ סברי דמתיר מפגל מתיר, וזהו כמו חריפי דפומבדיתא המבואר בגמ' לקמן י"ז דסברי הקטרה מפגלת הקטרה, מטעם דכיון דחושב במתיר לפגל מתיר נחשב לכולו מתיר, - ואעפ"י דהרמב"ם פוסק דאין מתיר מפגל את המתיר, זהו בהקטרה, אבל לא בקומץ, עכת"ד, יעוי"ש, ביאור דבריו דיובדל בין אם מחשב בהקטרה לבין אם מחשב בהשלש עבודות, - ודברי חן המה, - ולדבריו אתי שפיר דפסק הכא כחכמים דמתיר מפגל למתיר, מפני שחשב בהקמיצה, - ושפיר כתב הרמב"ם בפיהמ"ש הכא דהלכה כחכמים. ז אבל תמהנו דלפי"ז מדוע פסק כחכמים דר' יוסי הכא הלא עכ"פ הרי הוי עדיין חצי מתיר, דהרי הקמיצה בלא ליקוט לבונה חצי מתיר -והדרא קושיא לדוכתי', - ובאמת בספר הי"ד לא הובא דין חכמים, - ואם נפרש דחכמים מיירי שליקט הלבונה גם כן בהדי הקמיצה, - וא"כ שפיר יש לפרש גם כפירש"י ותוס', ולא קשה מהא דאין מפגלין בחצי מתיר, - משום דמיירי הכא דחשב גם בהליקוט לבונה, - וא"כ דברי התוסיו"ט צ"ע. - ח לכן נראה דהרמב"ם גם כן מפרש הכא כפירש"י דשאני חצי מתיר זה דמודו רבנן מפני שעכ"פ יש כאן עבודה שלימה, - דהיינו קמיצה, - ומיירי שחשב גם כן בשעת הליקוט דהלבונה, שהיא גם כן בתורת קמיצה, ויש כאן מחשבה בשעה שעוסק כעבודה שלימה, - ומצאתי בכרכה"ז שכתב בשם הגאון ר' העשיל שפירש כן, - אבל באמת גם טרם שקטה רוחי, משום דלפי"ז מה שייך לומר בזה מתיר מפגל מתיר, ור' יוסי סבר דאין כאן פיגול משום דאין מתיר מפגל מתיר, - הלא כיון שחשב בשעת ליקוט לבונה, - א"כ הרי"ז בדמיון למחשב בשעת קמיצה להקטיר למחר דהוי פיגול גם לר' יוסי, מפני שאין זה מתיר מפגל מתיר, אלא הוא מתיר את עצמו, א"כ גם אם חשב בשעת ליקוט הלבונה להקטיר למחר הרי"ז מתיר את עצמו. ט אבל נראה דבזה יש לומר דליקוט לבונה לא הוי עבודה בפני עצמה, אלא השלמה היא להקמיצה, - והליקוט תורת קמיצה עליו. - אבל אין זה עבודה לגבי לבונה, - והיינו מפני שהקומץ מקדש הלבונה כשמניחין אותה על הקומץ בכלי שרת, כמבואר ברמב"ם פרי"ז ממעה"ק הי"ב, - אבל אין הלבונה מקדשת את הקומץ, - וגם אינה מקדשת את עצמה, - והנה ע"כ עיקר הליקוט הלבונה הכוונה הנתינה לכ"ש, וזהו הא דמניחין אותה על הקומץ, - ולהכי כל עיקר הליקוט ונתינתה לכ"ש, - הכל הוא עבודת הקומץ, - ומטעם זה אין חשיבות להלבונה להיות נתפס מחשבת פיגול בשעת ליקוט לומר דבמחשבה דלהקטיר הלבונה למחר תהי' פיגול, - משום דעיקר תפיסת המחשבה הוא בקומץ, - אעפ"י שבעינן מחשבה גם בליקוט, אבל כל זה הוא מפני שלא תהי' מחשבת הקומץ חצי מתיר, אבל הליקוט, לחודיא לא נחשב גם לחצי מתיר, - ותצא נפק"מ דגם לר"מ דסבר מפגלין בחצי מתיר, מ"מ מודה דבמחשבה דליקוט לבונה לחודיא לא הוי פיגול, - וע"כ הא דתנן לקמן ט"ז פיגל בלבונה, היינו בהקטרת לבונה, - [והנה הרמב"ם בפיהמ"ש, - פירש שם ליקוט לבונה, - צ"ע]. י אבל יש לתמוה מדוע השמיט הרמב"ם כל עיקר האי דינא דרבנן בשחשב בשעת קמיצה להקטיר לבונה למחר דהוי פיגול, וצע"ג. יא ונראה דלהרמב"ם לא יצוייר האי דינא, דממנפ"ש אם היתה המחשבה בהקמיצה בלא הליקוט לבונה, - א"כ הרי"ז חצי מתיר, ואינו מפגל, - ואם היתה המחשבה בשתיהן היינו בהקמיצה עם הליקוט לבונה, - א"כ הרי אין זה מתיר מפגל מתיר, - אלא המתיר עצמו מפגל, דהיינו המחשבה דלבונה מפגלות את עצמה. - וזהו הפיגול האמתי שחשב בהליקוט לבונה ע"מ להקטירה לאחר זמן, - ואם בשביל שחשב גם בשעת קמיצה מיגרע גרע - וע"כ מפרש הרמב"ם המשנה דסברי חכמים מפגלין בחצי מתיר דהקמיצה מפני שהמחשבה בעבודה שלימה, - ומיירי שחשב בקמיצה לחודיא, - וזהו מתיר מפגל את המתיר. יב ובהכרח צריך לפרש כן לר' ינאי דסבר דליקוט לבונה בזר פסולה, - והיינו והיינו שהליקוט הוי עבודה, - ותצא מזה דקמיצה בלא ליקוט הוי חצי מתיר, - והנה לפי"ז תיקשה היאך יפרש ר' ינאי המשנה דמתיר מפגל מתיר, דממנפ"ש אם היתה הקמיצה עם הליקוט, אין זה מתיר מפגל מתיר, אלא מפגל את עצמו, - ואם בלא ליקוט לבונה, - א"כ הרי"ז חצי מתיר, - וע"כ דמפרש ר' ינאי דמיירי בלא ליקוט לבונה, - וסבר האי תנא דמפגלין בחצי מתיר, - איברא דיש להסתפק אם חצי מתיר זה הוי כחצי מתיר בעלמא, - או שעדיפא, - והוא מטעם דיש לומר דהליקוט הוי ענין קמיצה, - וממילא הקמיצה דהסולת לחודיא הוי גם חצי עבודה, - או"ד כיון דעכ"פ קמיצה היא פעולה אחרת, - ומטעם זה עדיפא משאר חצי מתיר דעלמא, - אבל עכ"פ כן ההכרח נותן לפרש אליבא דר' ינאי, - וממילא להרמב"ם דסבר דקמיצה לחודיא אין בכחה לעשות פיגול, א"כ לא יצוייר האי דינא דחכמים שבמשנה הא דמתיר מפגל את המתיר, - ולהכי שפיר השמיט האי דינא. - ג והנה יש לעיין לפי"ז על הרמב"ם בפירהמ"ש שכתב והלכה כחכמים, - ותמוה טובא דלפי מה שביארנו אין שייכות לזה לפסוק כן, - ונראה לומר דאעפ"י שדין זה לא יצוייר לשיטת הרמב"ם, - אבל בהא דמתיר מפגל מתיר כתב הלכה כחכמים, ונפק"מ למקום אחר באופן שיצוייר, - ומזה יש ליפשוט מה שהסתפקתי היאך הדין בחטאות הפנימיות אשר ד' מתנות מעכבות, אם חשב במתנה ראשונה ע"מ ליתן מתנות השלשה חוץ לזמנו, - וע"כ דזה תליא אם מתיר מפגל את המתיר, - וזה לא שייך לפיגול בחצי מתיר כיון שחושב על כל המתנות כולן, ובצירוף יש כאן לכולו מתיר, - והרי"ז מתיר שלם, - אבל יש כאן משום מתיר מפגל את המתיר, - והנה במנח"ח מצוה קמ"ד מצאתי שנחית לספק זה וכתב למיפשט מהא דכתב הרמב"ם בפרט"ז מפסוה"מ ה"ח אם חשב בשעת הקטרת הקומץ להקטיר לבונה למחר אינה פיגול שאין הקטרה מפגלת הקטרה, ועיין במנחות שאין מתיר מפגל מתיר, - א"כ ה"נ אין מועיל המחשבה שאין מתיר מפגל מתיר, עכת"ד, - אבל לפי מה שביארנו, לכאורה סתירה לדברי המנח"ח מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש, - ומה שמביא מהא דמבואר במנחות דהא דאין מועיל פיגול מהקטרה להקטרה שהוא מפני שאין מתיר מפגל מתיר, - נראה דהפירוש בהסוגיא הוא מטעם אחר, - והוא דהנה לקמן י"ז אמר רב אין הקטרה מפגלת הקטרה, אמר ר' יעקב בר אידי משמי' דאביי אף אנן נמי תנינא שחט אחר מן הכבשים לאכול ממנו למחר וכו' לאכול מחברו למחר שניהם כשרים מ"ט לאו משום דכיון דלאו מתיר דידי' הוא, - וא"כ מוכח מזה דהא דאין הקטרה מפגלת הקטרה הוא מטעם זה דאין מתיר מפגל מתיר, - זהו סברת המנח"ח, - והיא באמת הוכחה גמורה. - יד לכן נראה דכוונת הרמב"ם בפיהמ"ש שפסק הלכה כחכמים דמתיר מפגל את המתיר, - היינו באופן שהיתה המחשבה בשארי עבודות שהוא לבד מהקטרה, - ואין בזה משום הקטרה מפגלת הקטרה, - אבל שייך בזה הא דאין מתיר מפגל את המתיר, - וזהו כמו"ש הגאון התוסיו"ט גם כן להרמב"ם אעפ"י שפסק אין הקטרה מפגלת הקטרה אפ"ה מתיר מפגל מתיר, - והביאור בזה כדברינו דהיינו בשארי עבודות לבד מהקטרה, - וע"כ הא דמוכיח שם אביי מהא דשחט כבש לאכול מחברו למחר שניהם כשרים, - דמזה מוכח דאין הקטרה מפגלת הקטרה, - אעפ"י שלא דמי להקטרה מפגלת הקטרה, - והכא הוי זה מתיר מפגל מתיר, - אבל ע"כ כוונת אביי מכח ק"ו לומר דכיון דחזינן דאין מתיר מפגל מתיר כש"כ דאין הקטרה מפגלת הקטרה, - אבל להיפוך אם אין הקטרה מפגלת הקטרה, - עדיין יש לומר דמתיר מפגל מתיר, - זהו כוונת התוסיו"ט, - ומצאתי במרכבת המשנה שנחית לפרש כן כוונת התוסיו"ט, - והנה לפי"ז שפיר יש לומר דלגבי דם חטאת הפנימיות דאין אחד מפגל חברו כיון דעבודה אחת היא, הרי"ז בדמיון דאין הקטרה מפגלת הקטרה, - אבל זה פלא מדוע לא הביא הרמב"ם בספר הי"ד האי דינא דמתיר מפגל מתיר בשארי עבודות, - והנה אפשר לומר דזה נכלל במה שכתב דאין הקטרה מפגלת הקטרה, - ממילא מובן דמתיר מפגל מתיר, - אבל בדם חטאות הפנימיות קם דינו של המנח"ח דלא נעשה פיגול. מו שם בסוגיא אמר ר"ל אומר הי' ר' יוסי אין מתיר מפגל את המתיר, וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה של לחה"פ וכו' יעוי"ש, וקשה טובא הלא בלא"ה אין כאן פיגול מטעם שאין מפגלין בחצי מתיר, - שהרי הקטרת שניהם עבודה אחת היא, - והכא יש כאן חצי עסק, - וא"כ לפירש"י והתוס' והשיט"מ שפירשו דשאני חצי מתיר זה מטעם דקמיצה הוי עבודה שלימה, - אבל הכא בשני בזיכי לבונה דהוי גם חצי הקטרה, - ומצאתי להרשב"א בחידושיו שעמד בזה, - ונראה לומר דר"ל ע"כ סבר כרבי ינאי דליקוט לבונה הוי עבודה של קמיצה, וכמו"ש הרמב"ם, וא"כ ממילא הוי קמיצה גם כן חצי מתיר ממש, - ולדידי' ע"כ סבר האי תנא כר"מ דמפגלין בחצי מתיר, וכמו שכתב התוסיו"ט בשיטת הרמב"ם, - ולזה שפיר אמר ר"ל שכן הדין גם בבזיכי לבונה, - וע"כ הא דפירשו רש"י ותוס' דשאני חצי מתיר זה דקמיצה זהו רק אם אמרינן דר' יוסי לא סבר כר"מ, וכמו שרוצה הש"ס לומר, - ובזה מוכרחין לומר דשאני חצי מתיר זה דקמיצה שהיא עכ"פ עבודה שלימה בפני עצמה, - אבל לפי זה נפל דינא דר' ינאי למשנה דידן, - אמנם לפי האמת שפיר אית לן לומר דכיון דתפסינן דינא דר' ינאי, - דליקוט לבונה הוי עבודה, ממילא הוי קמיצה פלגא דעבודה כשארי חצי מתיר דעלמא, - ובזה מיושב גם כן דלכאורה אם נפרש דסבר הרמב"ם דחצי מתיר דקמיצה הוי כחצי מתיר דעלמא, וכמו"ש התוסיו"ט, - דלפי"ז תיקשה קושיות התוס' ד"ה קמ"ל שהקשה היאך בעי הש"ס למימר דר' יוסי דלא כר"מ, - ומצאתי במרכבת המשנה שעמד בזה בתמי', יעוי"ש, - אבל לדברנו אתי שפיר, והיינו דאם אמרינן דר' יוסי לא סבר כר"מ ע"כ אית לן לומר דלא כר' ינאי ואנו אומרים דליקוט לבונה לאו עבודה היא, - וממילא הוי קמיצה מתיר שלם מפני שהוי עבודה שלימה בפנ"ע, אבל לפי האמת סבר ר' יוסי כר"מ דמפגלין בחצי מתיר, - וכן סברי החכמים גם כן, וכמוש"נ. - בדין ליקוט לבונה א אמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזה פסולה וכו', - כתב הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ ה"א כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה הרי הם פסולות, וכן אם לקט הלבונה פסל אעפ"י שלא קמץ, עכ"ל, והנה מה שכתב אעפ"י שלא קמץ תמוה הלא אם קמץ זר פשיטא דפסול מטעם הקמיצה, - וכבר הקשה בזה הגאון במרכבת המשנה, - וכתב דדינא דר' ינאי בליקט זר לבונה, היינו בשלקט קודם שקמץ כהן הקמיצה, ומביא הוכחה לזה מהא דחידש ר' ינאי דליקוט לבונה בזר פסולה, - ואם מיירי בליקוט שכיון שכתב הרמב"ם בפרי"ג ממעה"ק דהליקוט שלאחר קמיצה פשיטא דפסול בזר, - והוא מטעם אחרי הקמיצה, - א"כ פשיטא דמקמיצה ואילך מצות כהונה, - וע"כ מיירי ר' ינאי בליקוט לבונה שקודם קמיצת הכהן, וטעם הדבר דכיון דמבואר בגמ' בסוגיא דיכול להקטיר קומץ בראשונה, ואח"כ הלבונה, וכמו כן להיפוך הלבונה בראשונה, ואח"כ הקומץ, - להכי משמיע לנו ר' ינאי דאם ליקט זר לבונה נם קודם קמיצה פסול, עכת"ד, - והנה לכאורה דברי המרכבת המשנה תמוה, חדא בזה שמוכיח דאם מיירי לאחר קמיצה פשיטא דפסולה בזר, מטעם דמקמיצה ואילך מצות כהונה, - זה לא איריא, דהרי טובא קמ"ל ר' ינאי דליקוט הלבונה עבודה היא, - ופשיטא דאם לא הוי עבודה לא שייך בזה פסול זר, - ור' ינאי מחדש דליקוט הוי עבודה, ומטעם זה פסולה בזר, - עוד מה שכתב דלהכי שיייכה ליקוט לבונה גם קודם קמיצה מטעם דאמרה הסוניא דיכול להקריב הלבונה טרם הקטרת הקומץ, תמוה טובא רעד כאן לא שמענו אלא הקטרה, - אבל מניין לנו דיכול ללקט הלבונה טרם שעשה קמיצה, - וכוונת הש"ס באופן שהיתה קמיצה, וגם ליקוט, יכול להקריב איזה מהן שירצה קודם. ר ב עוד נראה לכאורה שאין פסול ליקוט בזר טרם קמיצת כהן, והיינו כי הלא עיקר פסול ליקוט מבואר בגמ' שהוא מטעם הולכה, והנה קיי"ל דקמיצה במנחה הוי כשחיטה בזבח, וכמו שאין פסול הולכה בדם טרם השחיטה, כן אין מקום לומר פסול הולכה, טרם הקמיצה, - והנה אעפ"י שדעת התוס' זבחים ק"י ע"א ד"ה ואי' וכו' דהקבלה שהיתה קודם נמר השחיטה כגון שקבל הדם אחר שחיטת סימן אחד הוי קבלה מעליא, - ומספקא להו על הזריקה, אבל הקבלה משמע שם דהוי קבלה מעליא, וכן מבואר בתוס' מעילה ה' ע"א, וא"כ לכאורה יש מקום לומר דגם במנחה שייכה הולכה גם קודם קמיצה, וביותר דמשמע מהתוס' דכתבו אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, וא"כ הוי ממש הולכה קודם שחיטה, ולפי"ז לכאורה ראי' מזה להגאון מרכבת המשנה. ג אמנם יש לחלק דלא דמי בשתים, א) דשאני התם דעכ"פ עשה הקבלה וההולכה אחרי החצי המתיר, והעבודה נעשית באותו החצי המתיר הזה בעצמו, ב) דע"כ שאני גבי דם דע"כ הדם דהסימן הראשון ישנו גם כן בקבלה, להכי שפיר דמי גם כשנתקבלו קודם נמר שחיטת הסימן השני, משא"כ במנחה קודם קמיצה שהוא כמו קודם התחלת השחיטה, דפשיטא שאין כאן מקום להולכה, וביותר שהוא ממתיר למתיר, אבל מ"מ אין אני מחליט בזה נגד הגאון מרכבת המשנה..- - ד ונראה דהנה עיקר הביאור בהא דליקוט לבונה המבואר בגמ' שהוא משום פסול הולכה בזר, ולכאורה תמוה פסקי הרמב"ם שפסק דהולכה שלא ברגל לאו הולכה היא, - אמנם הנכון בזה דבאמת לאו הולכה היא אלא מעשה ממש, והיינו מעשה הליקוט, ורק מפני שאינה נחשבת לעבודה מעשה זו, דלא מצינו עבודה זו בתורה, - ואמרו שהוא נדר הולכה, אמנם מפני שכיון שעכ"פ מעשה יש בזה, להכי פוסל בזה זר, - ומצאתי במל"מ שנחית לזה, - וב"ה שכיוונתי, - ובזה יש ליישב הא דהקשה בשימ"מ מדוע לא אמרינן הכא אפשר לתקוני כמו התם לענין דם, - אבל בזה אתי שפיר דשאני הכא כיון שמעשה היא ורק בשם הולכה יכונה, ובאופן שאיכא מעשה לא שייך לתקוני. ה והנה מצינו ביומא כ"ט תני אבוה דר"א לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחת בלילה תישרף בשלמא עולה"ע מה דהוה הוה אלא קומץ ניהדרי' ונהדר ביממא וכו' והקשו בתוסי"ש נהי דכ"ש אין מקדשין אלא בזמנם, מ"מ בנתקדשה בכ"ש מבעו"י למה לא תיפסל בקמיצת לילה לרבנן דב"ב וכו' י"ל דהיכא דלא נתקדשה מבעו"י מיהא פריך שפיר דכאילו קמצה בעודה חולין הוי, - וביאור דברי התוס' דכיון דלאו עבודה היא מפני שלא נתקדשה עדיין להכי מהני חזרה, - ומשמע מזה דבאופן שנתקדש בכ"ש שוב לא מהני חזרה ועוד אפי' נתקדשה מבעו"י חשובה בלילה מיהא כמנחה בכלי חול הואיל ואינה ראוי' להתקדש בלילה, עכ"ל, - מבואר מזה דכיון דלא נגמרה העבודה, והיינו דע"כ סברי התוס' דעבודת הקמיצה ננמרת בנתינת הקומץ להכלי שרת, וכל זמן שלא הניח הקומץ בהכלי שרת אין כאן עבודת הקמיצה, ומטעם זה פריך הסוגיא נהדרה ונהדר ונקמצה, - וא"כ הרי זה ראי' נכונה דלאחר שנגמרה העבודה שוב לא מהני חזרה. ו והנה נראה דהעיקר כתירוץ השני שבתוס' דאם לתי' הראשון דהיינו משום באופן שלא נתקדשה מבעו"י, א"כ היאך מוכיח הסוגיא מכח קושיא זו דכלי שרת מקדשין אפי' שלא בזמנו, דקשה לישני דמיירי באופן שנתקדשה מבעו"י, - וא"כ ע"כ מוכח דתירוץ השני הוא העיקר, - ולפי"ז תצא הדין בקמיצה דזר או בקמיצה דשמאל דכל זמן שלא הניח הקומץ בהכלי שרת, שפיר מהני חזרה, מפני שלא נגמרה עדיין עבודת הקמיצה, - ויש לתמוה מדוע אינו מבואר דין זה ברמב"ם, - והנה אפשר לדייק בדברי הרמב"ם פר"ה מביא"מ הי"ח שכתב וז"ל ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסולה ואינו לוקה עכ"ל, - והנה מדכתב ואם עבד בשמאל, משמעו עבודה שלימה, ומטעם זה לא כתב ואם קמץ בשמאל, אלא כתב עבד בשמאל, - דמשמעו עבודה שלימה דוקא, - ובאופן שלא נגמרה העבודה כגון בקמיצה טרם הניח הקומץ בכלי שרת אין העבודה נפסלת, מטעם דמהני חזרה, יעוי' לעיל בסוגיא דף ו' ע"ב וברמב"ם פרי"א מפסוה"מ ה"ד. ז והנה ביסוד זה יש להעיר הא בלא"ה יש לפסול ליקוט בזר מטעם דחסרה הלבונה, ומבואר דלבונה שחסרה בין קמיצה להקטרה הלבונה פסולה, והכא הוי חסר ממש כיון דלא אפשר לתקוני, איברא דיש לומר דזה בזה תליא, דאם אמרינן דפסול הולכה יש כאן ממילא יש כאן גם פסול חסר, אבל אם אין כאן פסול הולכה ממילא אין כאן פסול חסר מטעם דאפשר לתקוני, - אמנם עכשיו שאמרינן שפסול הולכה יש כאן, א"כ ממילא יש כאן גם פסול חסר גם כו. ח אמנם פליגי תנאי בקומץ החסר דר"מ סבר קומץ בתחילה וקומץ בסוף ור' יהודה סבר קומץ בתחילה ושני קרטין בסוף, והרמב"ם פסק כר' יהודה, כמבואר בפרי"א מפסוה"מ ה"ח דפסק דבעינן קומץ בתחילה ושני קרטין בסוף, - והנה לפי"ז הכא בהולכה דזר אעפ"י שדינו כחסר, אמנם בעינן שיטול כל הקומץ עם השני קרטין, ואז פסול משום חסר, - וזהו כוונת הרמב"ם שכתב ליקט אעפ"י שלא קמץ, היינו שהליקוט היתה שלא קמץ, שלא לקט הקומץ כולו, והיינו שעדיין נשאר שני קרטין או יותר, וממילא אין כאן פסול חסר, ומ"מ פסול מטעם ליקוט עצמו שעבודה היא, - אבל באמת דוחק לפרש כן בלשון הרמב"ם, - וראיתי כי הצדק עם המרכבת המשנה, כאשר יבואר. ט ונראה בכוונת המרכבת המשנה דמדקאמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסולה, ולא קאמר דליקוט הוי עבודה, מוכח דעיקר הדין דפסול בזר אתי לאשמעינן, ועל זה מדייק דאם כוונת ר' ינאי להודיענו דליקוט הוי עבודה הי' צריך לומר עיקר חידושא דליקוט לבונה עבודה היא מטעם דלא סני בלא"ה, - ואז ממילא הוי ידעינן דפסולה בזר מטעם ההלכה דמקמיצה ואילך מצות כהונה, - ומדחזינן דאמר ר' ינאי החידוש דפסול בזר, ע"כ מיירי בליקוט שקודם קמיצה, - והא דבאמת מהני הליקוט קודם קמיצה, מוכח מדחזינן שיש זכות ללבונה להיות קרב קודם הקרבת הקומץ, כדאמרינן לעיל אי בעי האי מקריב ברישא ואי בעי האי מקריב ברישא, - א"כ חזינן מזה דשניהם שווים הקומץ והלבונה בזכות הקטרה, - א"כ ממילא נשמע שהוא הדין נם בדבר הקמיצה והליקוט, - הי מינייהו דבעי עובד בראשונה, ולכן כשם שיכול להקריב את הלבונה קודם הקומץ, - הנה כמובן יכול גם ללקט את הלבונה בראשונה טרם הקמיצה, - ועל זה משמיע לנו ר' ינאי דליקוט הזה אעפ"י שהוא קודם קמיצה פסול בזר, - והיינו דכיון דעבודה היא, ממילא אין הבדל בין אם באה באחרונה אחרי הקמיצה או בראשונה קודם הקמיצה. י והא דתניא בתו"כ פ' צו אות כ"ז דתניא שם וז"ל ואת כל הלבונה שתהא שם לבונה בשעת קמיצת, יעוי"ש, ע"כ הכוונה שבעינן שתחי' הלבונה קיימת שם בהכלי שרת שלה בשעת הקמיצה, - לאפוקי אם הקטירו הלבונה טרם שנעשה הקמיצה פסולה, - וכמו שכתבו התוס' בזבחים מ"ג ושם פ"ג ע"ב ולעיל י"ד ע"א דפירשו דאע"ג דאמרינן אי בעי האי מקטיר ברישא, ואי בעי האי מקטיר ברישא, מ"מ קודם קמיצת הקומץ אינו יכול להקטיר, - וע"כ כוונתם לדברי התו"כ שכתבנו, אעפ"י שלא הזכירו, - וזהו דלא כהמפרשים שפירשו דהכוונה בתו"כ שבעינן שתהי' הלבונה מונחת בעשרון, - דזה אינו במשמע, אלא הכוונה שתהי' הלבונה קיימת בהכלי ששם הי' מונח בתורת קידוש בכלי שרת, ואין הבדל בן אם מניח הקומץ שם בראשונה לשם קידוש או שהניח הלבונה בתחילה, - רק בעינן שתהי' הלבונה קיימת שם בשעת הקמיצה דהסולת, וכמו שנתבאר. - א תוספות ד"ה לאכול אחד מן הסדרים וכו' שאם נטמאת אחת לא נטמא כל הסדר וכו', ושמא נם לענין טומאה אם נטמאת אחת נטמא כל הסדר, יעוי"ש, - ויש להבין היאך שייך לומר דבנטמא אחת מן החלות שנטמאו כולן אעפ"י שלא נגעו בשום טומאה, - הא לא אשכחן אלא שהכלי מצרפן היינו דוקא מה שבתוך הכלי, - והכא מיירי גם בלא צירוף כלי, - והנה אפשר לומר דכוונת התוס' דבנטמאה אחת מן החלות יש פסול טומאה על כולן, והיינו שהפסול הזה מתפשט על כל החלות, - אבל גם זה תמוה מסוגיא דלעיל שלהי פר"א דמבואר דבנטמאת אחת מן החלות כולן כשרות, - והנה אפשר לומר דשאני בין אם נטמאה בעודה בקביעות על השלחן, - או לאחר שפירקה, - והיינו דיש מקום לומר דקביעותא דשלחן עושה אותו לחד גוף, - ומצאתי בקר"א שנחית לזה, - אבל אכתי אין מתיישב הענין, - משום דלפי"ז תיקשה קושיות התוס' מדוע נקט אילו איטמי חד אבר, דע"כ מיירי שהאבר נחלק מן הנוף, וכפירש"י, - וא"כ הי' יכול לומר גם גבי החלות אילו נטמאת חלה אחת, - וע"כ משמע מדברי התוס' דבכל אופן אם נטמאת חלה אחת נטמאו כולן. - ב ונראה דכוונת התוס' דשאני להה"פ ולחמי תודה מהא דירך של ימין ושמאל, לענין טומאה, - והיינו דבטומאה באיטמי חד אבר אינו עושה חסרון כלל באבר השני, - מטעם דהכשר הקרבן אינו תלוי בזה, - דגם בנשתייר כזית בשר סגי אף לר' יהושע, - משא"כ בחלות דבעינן החלות במספר לעיכובא, ומטעם זה בנפרסה חלה אחת כולן פסולות, וזהו משום דחסר מהשיעור, - והא דכשר בשנטמאה חלה אחת לא הוי הטעם דאין כאן פסול בכולהו, דליתא דפשיטא דפסול טומאה דאחת שולטת בכולהו, וזהו מפני שאנו חושבין המספר דהחלות גם עם הטמא, - והוא סוכם המספר, - ומפני זה מתפשטת פסול טומאה בכולן, - ורק מפני שהציץ מרצה על הטומאה, - א"כ הרי"ז כאילו נתכשרו אח"כ, - וא"כ לפי"ז שפיר כתבו התוס' דלא מצי הסוגיא לומר דמיון מהחלות משום דבחלות אפשר דבטומאה דאחת נטמאו כולן, היינו דפסול טומאה איתא בכולהו מהטעם שכתבנו, - ורק מפני שהציץ מכשרתן, כמבואר לעיל וברמב"ם, ולהכי מביא הדמיון מטומאה דירך ימין ושמאל, וכמוש"נ. - ג והנה לשיטת הרמב"ם ועוד ראשונים דחיבת הקודש דרבנן בלא"ה אתי שפיר דלא נקט הש"ס הדמיון מטומאה דחלה, - והיינו דע"כ לא משכחת הכשר להחלות משום דמשקה בי מטבחייא אינן מכשירין, כמבואר בפסחים פר"ק, - אבל הכשר לטומאת בשר משכחת גם מדאורייתא באופן שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי', כדאוקימתא בפסחים כ' וחולין ל"ו, - ולהכי כשמביא הש"ס הוכחה לפיגול דאורייתא, שפיר מביא מטומאת בשר, - אבל יש לדחות, משום דפליגי תנאי לקמן צ"ה אם מעשיהן בפנים או בחוץ, דר' יהודה סבר דמעשיהן בפנים, אבל רבנן סברי דמעשיהן בחוץ, וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מתו"מ ה"ז, - אבל אפשר לומר דהסוגיא רוצה לומר באופן דאתי שפיר אף אם ר' יוסי סבר כר' יהודה. - דף יד רש"י ד"ה פיגל בדבר וכו' להזות מדמו על הפרוכת, יעוי"ש, וקשה הא בעינן פיגול באופן שיפנל או באכילת אדם או אכילת מזבח, כדאיתא זבחים י"ד, ושם ל"ה, שאם חשב באכילת פרים הנשרפים לא הוי פיגול משום דחסר בזה אכילת מזבח יעוי"ש, - אבל אפשר לומר דמזבח לאו דוקא אלא הכוונה אכילת גבוה, דהיינו במקום מקודש, ומטעם זה אפשר לומר דהפרוכת וגם הנתינה בין הבדים ביוהכ"פ הוי נ"כ בגדר אכילה כיון שהם במקום מקודש, ופרים הנשרפים שאני כיון דשרפתן בחוץ, וזהו כוונת רש"י הכא דמחשבה על הפרוכת שפיר הוי פיגול מעליא. - רש"י ד"ה הקומץ וכו' ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייבי עלי' משום כרת דכיון דאכל לי' פקע פיגולי' ממנו תריץ כגון שהוצת האור ברובו, והקשו התוס' הא פקע פיגולו ממנו על המזבח, ובשיט"מ מתרץ דאי לאו הלימוד משלמים הוי אמרינן דאחר שנתקדש בכ"ש נחשב קרב המתיר כמצותו, לענין שיתחייב משום פיגול, ומביא ראי' מהא דתנן בפר"ב דמעילה דחייב משום נותר וטמא על השיריים, אעפ"י שלא הוקרב הקומץ, יעוי"ש, - הנה יש לומר דאין ראי' מזה לפיגול, דדוקא לענין השיריים שפיר אמרינן דלאחר שנתקדש הקומץ, והשיריים עומדים להיתר הרי"ז כאילו הותרו לאכילה, מטעם דעתה אין חסרון מעשה בגופם, ושפיר נחשבים לניתרים, משא"כ הקומץ בעצמו שנדרש מעשה בנופו שהוא הקטרה, והקטרה מתיר עצמו, לכן כל זמן שחסר מעשה זו דהקטרה שבא להתיר את עצמו, לא קרינן בזה קרב המתיר כמצותו, ובעיקר הענין ביארנו לנכון בספרנו נזר הקודש לזבחים שם. - א ע"ב בעי ר' יוחנן פיגל בלחמי תודה מהו במנחת מאפה מהו וכו' וכן אתה אומר בלחמי תודה וכן אתה אומר במנחת מאפה, והגה הרמב"ם פסק בפרי"ז מפסוה"מ הי"ב דכולן נפסלו, והנה פשטות דבריו משום דכיון דקיי"ל כחכמים דר' יוסי, וכמו שפסק הרמב"ם בהי"א, - ובזה מצאתי לעיין ולדייק בדברי מרן הכס"מ שכתב בטעם הרמב"ם משום דכיון דבעי' דר' יוחנן איפשטא, יעוי"ש, ותמוה טובא הלא כל עיקר הבעי' הוא אליבא דר"י אם פליג גם בלחמי תודה ומנחת מאפה, והוא מטעם דחד מתיר להן, וכמו שפירש"י ובשיט"מ, יעוי"ש, אבל לרבנן אין כאן בעי' כלל, ואדרבה כש"כ הוא, והנה נראה מזה דהבין מרן דהרמב"ם מפרש הבעי' זו דבעי ר' יוחנן הוא אליבא דרבנן, והיינו דאפשר דכיון דהם מינים מוחלקים, אפשר דגם חכמים מודים לר' יוסי, ובזה קאי הפשיטות דכולן כחדא נינהו, - אבל יש לעיין איה ההוכחה דהבעי' קאי אליבא דרבנן, והיינו דכיון דשני מינין עדיפא לענין התחלקות, - לומר דאין תלוי אחד בהשני. ב ונראה דזה מוכח מלשון הרמב"ם שכתב בהי"א שם הקטיר שני הבזיכין והוא מחשב לאכול אחד משני הסדרין למחר שני הסדרים פיגול, וזהו כחכמים דר' יוסי, ואח"כ בהי"ב כתב וז"ל וכן אם חשב מחשבת הזמן באחת מחלות התודה וכו', ותמוה מה זה לשון וכן, דזה מורה לרבותא דאף בזה כן הדין דכולם נתפגלו, הלא אדרבה זה פשוט יותר אליבא דרבנן כיון דחד מתיר לכולן, ועיקר הספק הוא לר' יוסי, דאפשר דמודה בזה, אבל לרבנן בזה פשיטא, וא"כ מדוע כתב וכן, ומזה שפיר דן מרן דהרמב"ם מפרש הסוגיא דהבעי' קאי דוקא אליבא דרבנן, - והיינו דאפשר דמודו רבנן לר' יוסי בזה מטעם דשני מינין נינהו, והפשיטות קאי גם כן לרבנן. ג וכן משמע גם לשון הבעי' דהסוגיא דלא קאמרה מי פליג ר' יוסי, וכן מורה שגם התוס' פירשו דהבעי' קאי אליבא דרבנן, והוא דהקשו הו"ה דהוה מצי למבעי' ברקיקי נזיר שיש שני מינין, יעוי"ש, והנה הא דשני מינין הוא רבותא אליבא דרבנן, אבל לר' יוסי הוי רבותא מטעם דהוי מתיר אחד המאחדן, ומדוע לא קאמרי התוס' דהוי להן מתיר אחד, וע"כ דמפרשי גם כן דהבעי' קאי אליבא דרבנן. ד ודברי רש"י צ"ע מדוע הוכרח לפרש הבעי' אליבא דר' יוסי דלא קיי"ל כוותי' כיון דיש מקום למבעי' גם אליבא דרבנן, - ונראה דסבר רש"י דהוי בזה ר' יוסי ורבנן, לשיטתייהו, והוא דפליגי ר"י ורבנן במתיר מפגל את המתיר, ור"י סבר אין מתיר מפגל את המתיר, והיינו דסבר שני מתירים הם דברים נפרדים, ומזה הטעם גם הכא בהניתרים נחשבים הם למפורדים, ואין שייכות לאחד עם השני, אבל רבנן דסברי מתיר מפגל מתיר, א"כ הם כאחד, ממילא גם הניתרים בגוף אחד הם אעפ"י שבאים משני מתירים, ולהכי סברי בשחשב בשני הכבשים לאכול אחת מהחלות חוץ לזמנו הנה גם החלה השניי' נגררת אחרי הראשונה המפוגלת דכיון דהפיגול בא משני המתירין, זה גורם שגם הניתרין נחשבים כאחד, ומטעם זה סבר רש"י דאין כאן מקום לבעי' זו אליבא דרבנן בשני מינין ומתיר אחד, דסברת רש"י דהכל תלוי במתיר, וא"כ יש ק"ו ומה במקום שיש שני מתירין נעשות כאחת לפיגול, ומכש"כ כשהמתיר הוא אחד לשתיהן, וחילוק המינין לא מעלה ולא מוריד, לכן פירש"י הבעי' אליבא דר' יוסי, דכיון דהכא המתיר אחד אפשר דמודה ר' יוסי, ופשיט דסבר ר' יוסי גם חילוק המינין, ואפשר שדעת רש"י להלכה כר' יוסי בזה שאין מתיר מפגל מתיר אעפ"י שיחיד הוא לגבי רבים, אמנם סבר רש"י דכיון שזה תליא בפלוגתא אם הקטרה מפגלת הקטרה, כמבואר בסוגיא לקמן י"ז, ושם איפסק דאין הקטרה מפגלת הקטרה הוא הדין שאין מתיר מפגל מתיר, אבל הרמב"ם לשיטתו שסבר דמתיר מפגל מתיר, וכמו שכתב התוסיו"ט, וכמו שכתבנו לעיל, מטעם שזה עדיף, להכי שפיר מפרש בעי' זו אליבא דהלכתא אליבא דרבנן, וכמו שנתבאר. - א רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות וכו' והנה גם לפי המסקנא דסברת ר' יהודה מפני שאין קרבן צבור חלוק, ורבנן לא נחתו לזה, אבל ע"כ סברת רבנן דסברי הטמא בטומאתו והטהור יאכל, הוא מפני שהציץ מרצה על אכילות, ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם דפסק בפר"ה מה' ביאת מקדש ה"ז דאין הציץ מרצה על הנאכלין, וא"כ הוי הטמא כאילו אינו, וכמו"ש התוס' דהוי כאבוד ושרוף, - איברא דכבר ביאר הלח"מ בפר"א מה' פסוה"מ דבקרבן צבור מודה הרמב"ם דציץ מרצה על אכילות נ"כ, והכא בדין חכמים דמיירי בקרבן צבור שפיר פסק דהטהור נאכל, אבל תיקשה הא דפסק הרמב"ם בפרי"ב מפסוה"מ הי"ד דבנטמאה חלה אחת אין פוסלת השאר, וכולן כשרות, וזה תמוה הא בקרבן יחיד לא מהני ציץ על אכילות, ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - ב ונראה דשני ענינים נינהו הא דתנן הכא במשנה נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים, מהא דנטמא אחת מן החלות מלחמי תודה, וזה הדבר, דהנה הא דחלק מן הקרבן פוסל את כל הקרבן מתפרשה בשני אופנים, א) מצד עצמותו, ב) מטעם הנשאר, והנה הא דחלה מן החלות בשתי הלחם או אחד מן הסדרים, הטומאה בהם מצד עצמן, היינו שהם בעצמו עצם קרבן, והוא דע"כ חלה אחת מן השתי הלחם הוי קרבן בפני עצמו, ובעי כבש אחד להתירה, וכן אחד מן הסדרים הוא קרבן בפנ"ע, ובעי בזך אחד להתירה, נמצא דהם קרבן בפני עצמו, אבל עוד יש בזה שהוא בא גם בצירוף להשלים שיעור השתי חלות, והסדר להשלים המערכות השתים, נמצא דיש בהם שתי פעולות, א) פעולה מצד עצמה, ועבור עצמה, ב) פעולת הצירוף להשלים הקרבן בשלימותו, ובמילואו, משא"כ בהא דחלה מן החלות בלחמי תודה, הנה ע"כ חלה אחת אין בה תורת קרבן בפני עצמה, דהרי לא בעינן קרבן להתיר החלה היחידה, או אפילו מין שלם אחד מארבעה המינין שבלחם התודה, דהרי קרבן אחד לכולן, והנה לפי"ז ע"כ כל עיקר החלה אינו קרבן מצד עצמותו, אלא הוא רק קרבן עבור הנשאר ולא בא רק להשלים השיעור. ג ובזה יובן היטב הסוגיא דהכא בנטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים דפליגי בזה ר' יהודה וחכמים, דר' יהודה סבר אין קרבן צבור חלוק, - הביאור בזה דכיון דשתי קרבנות הן בקרבן אחד, להכי אין מקום לומר, לעשותם לשתי קרבנות נפרדות, מטעם דכיון דשתיהם קרבנות צבור, אין לעשותם פרודות, אחד טמא ואחד טהור, והטעם בזה דכיון דבעינן שיצרפו לקרבן אחד, על זה קבל ר' יהודה דבעינן קרבן אחד ממש ולא חלוק, ורבנן סברי כיון דעכ"פ שתי קרבנות נינהו, דינם נפרד, והטהור יאכל והטמא נשרף, ולא חשבינן להטמא לשרוף ואבוד, מטעם שהציץ מרצה בקרבן צבור גם על הנאכלין, ולהכי אעפ"י שאינן נאכלין מטעם טומאתן, אבל הציץ מחשבן כאילו הם טהורים לענין זה הצירוף, להיות נחשבים שישנם בעין. ד אמנם שונה הא דלחמי תודה דכיון שאין להם תורת קרבן מצד עצמותן, וכל עיקרן אינו אלא להשלים השיעור, וממילא כשנטמא חלה מן החלות, או אפילו מין אחד מהחלות ארבעים, אין כאן פסול עצמותי אלא הפסול בזה הוא רק מפני שחסר עתה השיעור, ובאמת יש לן לומר דזה לא מעכב, כמו שמצינו בקרבן דכשר נם לר' יהושע אם רק נשתייר כזית, רק דהתורה חידשה דין מחודש בהא דחלות שאם נפרסה חלה אחת כולן פסולות, וילפינן לה מדכתיב קודש קדשים היא כחטאת, ופסול חדש הוא, נמצא לפי"ז דבנטמאת אחת מן החלות בלחמי תודה דפוסלת כל החלות, אין זה פסול טומאה ממש, אלא פסול חדש, היינו פועל יוצא פסול כזה הפועל ממילא על כל החלות, אבל ע"כ אין זה טומאה ממש, אלא פסול כזה שהוא רק פועל יוצא מטומאה. ה אבל ע"כ פסול זה אין שייך לציץ לרצות, דעיקר ריצוי ציץ על טומאה באה כמו שאמרו חז"ל בהרבה מקומות מפני שהותרה מכללה בצבור, נמצא דפסול זה אינו אלא כשארי פסולין כמו פסול יוצא וכדומה. - ו ויובן בזה סוגיא דלעיל שלהי פר"ק דאיתא שם הא דתניא קודש קדשים היא שאם נפרסה אחת כולן פסולות הא יצאת הני דאיכא גוואי כשרות מאן שמעת לי' דאמר זריקה מועלת ליוצא ר"ע היא וכו' א"ל אביי מי קתני הא יצאת דלמא הא נטמאת הנך כשרות מ"ט דריצה ציץ אבל יצאת לא ור' אליעזר הוא דאמר אין זריקה מועלת ליוצא וכו' יעוי"ש, - ביאור הדברים דאם אמרינן דבפסול דאחת אין פוסלת השאר יש לפרש בשתי אופנים, א) דמיירי בפסול יוצא, ומטעם דזריקה מועלת ליוצא אין כאן פסול על השאר, והוא אליבא דר"ע, ב) דמיירי בטמא, ואם הציץ מרצה אין כאן פסול טומאה כלל, והוא אליבא דר' אליעזר, ור"א סבר דציץ מרצה על אכילות כמבואר בפסחים ע"ז, זהו תוכן הסוגיא וביאורה. ז והנה מבואר מזה דלר"ע דסבר דמועיל זריקה ליוצא, להכי אין פוסל יציאה דחלה על השאר, ואעפ"י שהחלה זו ע"כ אסורה באכילה, אבל הזריקה מועלת שלא תחשב פסול יציאה בכל הקרבן, וזהו פסקו של הרמב"ם בפר"ב מה' מעילה, ולכן לפי מה שביארנו דכל הפסול טמא בחלה אחת אינה רק אלא כפסול יוצא וכדומה על שארי החלות הנשארות, א"כ ממילא כמו שביוצא אינו פועל פסול יוצא דחלה אחת על השאר, וזהו מטעם דהזריקה פועלת על היוצא שאנו דנין כל הנשארים לכשרים, הנה כמו בן גם בטומאה דאחת אנו דנין דהזריקה מועלת על הטמא להיות נשארים הנשארים בהכשר. ח אמנם יש לפרש דבעצם סברא זו אם בטומאה דאחת יש פסול טומאה על הנשארים, פליגי בזה אביי ורבא שם בסוגיא דרבא דמוקי שם הברייתא בפסול יוצא ואליבא דר"ע, ידע גם כן דיש לדייק הברייתא לענין טמא, וכמו שמדייק אביי, רק סבר שה"ה גם כן בטומאה דאם נטמאת חלה אחת כולן כשרות אליבא דר"ע, והיינו מפני שאין בזה רק פסול אחר על הנשארות, ואינן יותר מפסול יוצא, ואביי פליג וסבר דבטומאה חל שם טומאה על הנשארים ואעפ"י שאינן טמאים, אבל עכ"פ ע"כ פסול שלהם עם דיני טומאה, ובעי ציץ לרצות, - וממילא הוי זה אליבא דר"א דאמר ציץ מרצה, וסבר גם כן דמרצה על אכילות גם כן, אבל הרמב"ם תפס בזה לדינא כרבא דהלכתא כוותי' לגבי דאביי לבר מיע"ל קג"ם, וממילא שפיר דבטומאה דחלה מן החלות, כיון דאין זה אלא פסול גרידא, ולא פסול טומאה, ולזה מהני הזריקה, ולכן כולן כשרות, וכמו שנתבאר, וזה ברור בס"ד. ט אין קרבן צבור חלוק, - ראיתי לאחרונים מסתפקים אם גם בשארי פסולים סבר ר' יהודה כן בקרבן צבור כמו ביצא לחוץ, ומטעם זה ראיתי מקשים מזבחים פ"ב ביצא מן הדם לחוץ, - אבל נראה דלא קרב זה אל זה, דע"כ רק באופן שהטומאה שלטה בקרבן כזה שהוא נחשב בפני עצמו נם כן לקרבן, כמו הכא בחלה מן השתי חלות, או באחד מן הסדרים, אבל אין זה שייכות למקצת מן הקרבן, ובזה ע"כ גם ר' יהודה או לר"א או לר' יהושע דבנטמא מקצת מן הזבח גם בקרבן צבור דלא שייך בזה אין קרבן צבור חלוק, והדין בזה דבנשתייר מקצת הקרבן כשר. א תוספות ד"ה שחיטה וכו' וא"ת קבלה נמי מקדשת את הדם בכ"ש לאו פירכא היא דדם סכין מקדשא לי', - וקשה אם אמרינן דסכין לאו כ"ש הוא, אבל ע"כ הביאור בזה דהשחיטה בעצמותה מקדשת, היינו עצם עבודת השחיטה האמורה בקדשים ופעולתה, וכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים, ובזה יישבתי מה שהקשה בספר אור שמח מדוע אמרו בשוחט לשם חולין כשרה, הא כיון דבעינן סכין כלי שרת דמקדש לדם, וכיון דקיי"ל אין כ"ש מקדשין אלא מדעת, וא"כ הרי חסר קידוש הדם, אבל לפי דברנו שהכוונה בקדושת הסכין, דאין הסכין מקדש אלא פעולת הסכין מקדש, ולכאורה יש להעיר דזה תינח שחיטה אבל היאך נפרש שארי עבודות כמו קבלה וזריקה אם עשאם לשם חולין, ולכאורה אפשר לומר בזה דבקבלה ישונה הדין ולא מהני לשם חולין, ויש לדייק בדברי הרמב"ן במלחמות ר"ה כ"ח שלא כתב שם קבלה, וביותר מדברי הרמב"ם אין הכרח כלל היאך סבר לדינא בשארי עבודות בלשם חולין. ב אבל עוד נראה כי מזריקה לא קשה כלל, דע"כ זה הטעם דישנו בשחיטה ישנו גם בזריקה, וגם עדיף יותר, והיינו דפעולת הזריקה בעצמותה מקדשת נ"כ, ובדבר קבלה נראה גם כן לומר דאעפ"י דע"כ בעינן כלי שרת, וקבלה בכלי חול פסולה, אמנם באופן שקבל בכ"ש, אבל שלא לשם קידוש אפשר לומר דמהני לכו"ע, והיינו טעמא דכיון דע"כ שאני דם משארי קדשים, והוא דבכל הקדשים בעינן כלי שרת לשם קדושה, אבל דם דבאמת נתקדש הדם מקודם ע"י הסכין, ורק מטעם קבלה גרידא בעינן כלי שרת היינו בכדי לקיים דם מהפר יקבלנו, אבל לא לשם קידוש חיובי, ודי רק בשלילי, אם אינו בכלי חול, וממילא כשקבל בכלי קודש שלא לשם קודש, אף על פי שלא ניתוספה קדושה, אבל על כל פנים אין פסול. - ג איברא דיש להשיב על זה מסוגיא ערוכה סוטה י"ד דאיתא שם ונותנו לכ"ש ופריך למ"ל ומשני מ"ד אדם דם אע"ג דקדשתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדש לי' בכ"ש וכו' הרי מבואר דהכוונה לקבלת הדם בכדי להוסיף קדושה, אבל אין זה הכרח, משום דהתם כוונת הסוגיא דבנתינה בכ"ש פעם שנית לא שייך הוספת קדושה, דמה שייך הוספת קדושה כשיתן עוד פעם לכ"ש, באופן שכבר קידשה להמנחה קדושה"נ בפעם ראשון, ואין זה דומה לקדושת הקומץ דבעי כלי שרת, דשאני התם דבעינן קדושת קומץ, כמבואר לעיל ז', - משא"כ קדושת מנחה אין כאן שום הוספת קדושה, ובזה אתי שפיר שמביא הסוגיא הדמיון לדם, והיינו כדברנו דאין הכ"ש מוסיף קדושה על קדושת הסכין. ד ובזה יבואר לנכון כוונת התוס' הכא במה שכתבו דדם סכין מקדשא לי' - ולכאורה תמוה טובא הלא ע"כ הקבלה מעכבת בקבלת הדם, וקבלה בכ"ח פסולה, אבל הביאור ע"כ בזה דעיקר הקדושה להדם הוא קדושת הסכין, והיינו פעולת השחיטה, והכוונה דהשחיטה ופעולת השחיטה מקדשת, וכמו שכתבנו, וממילא הוי השחיטה בתורת מתיר, וזהו כוונת התוס' שם בפירושא דהסוגיא, ופעולה הכ"ש בקבלת הדם אינו אלא פעולת שלילי לחודיא. ה והנה לכאורה יש להעיר מהא דמצינו לעיל ז' ע"ב דדם לא קידש לחצאין, ומצאתי כספר חזון איש סי' כ"ו שהעיר בזה, אמנם נראה דיש ליישב דשפיר איכא למימר דכיון דאמרה תורה קבלה, ע"כ בעינן קבלה לשיעור שלם, ובפחות מכשיעור כמאן דליתא לקבלה כלל דמיא, - וכן מה שקשה מהא דלעיל י"ג ע"ב דאיתא שם מכדי תרווייהו קדושת כלי נינהו, ומדמה שם קבלת הדם לקדושת הקומץ, יש לומר דכוונת הש"ס מכח כש"כ, אבל שפיר יש לומר דבקבלת הדם לא בעינן לדעת, כיון דלא בעינן הוספת קדושה. ו והנה לפי מה שכתבנו דשאני סכין שעבודה בעצמותה מקדשת הדם, יש להעיר מהא דמבואר לקמן ע"ח סכין לא אלימא מכלי שרת, אמנם הכוונה בזה דשאני סכין דהפעולה מקדשת במה שהוא פועל דהיינו בעצם הקרבן, משא"כ לחמי תודה דהסכין אינו פועל בהם, ורק חשבינן פעולת הסכין גם ללחם, אבל זהו רק מפני שהמחשבה מחברתן להקרבן, ומחשבה זו במקום נתינה בכ"ש עומדת, וזה תליא בקדושה דלדעת, ועוד הכרח לזה לשיטת התוס' חולין ג' דסכין לא בעי כ"ש, והלא מבואר בסוטה י"ד ע"ב דסכין מקדש לדם, ופירש"י דסכין הוי כ"ש, וכן מבואר בתוס' שאנץ שם, וכן פירש"י לעיל ו' ע"ב, וע"כ צ"ל דהא דסכין מקדש הדם, היינו פעולת הסכין, וא"כ יש להבין הדמיון שמדמי שם לקמן לכ"ש, הלא יש לחלק דשאני הכא שהעיקר הוא הפעולה, וע"כ צ"ל כמו שכתבנו דכיון דאין הפעולה נעשית בהלחם בעצמותן, רק המחשבה מחברתן, להכי דומה לכ"ש. - א דף טו במשנה, התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה וכו' והתודה אינה מפוגלת, - ויש לעיין אם רק פיגול אין על הכבשים אבל פסול יש כאן, או"ד שהכבשים כשרים לגמרי, והנה מפירש"י משמע שרק עונש כרת אין על הכבשים, מדפירש"י שאין האוכלה ענוש כרת, משמע אבל עכ"פ פסולים הם, - והנה לכאורה משמע כן מלשון הרמב"ם בפרי"ז מפסוה"מ ה"ו שכתב וז"ל הלחם לבדו פיגול וזבח התודה אינו פיגול, יעוי"ש, - משמע אבל עכ"פ פסול הוי, מדלא כתב וזבח התודה כשר, והנה מהסוגיא דלעיל י"ד ע"ב מבואר דגזרו פסול בחצי מתיר, ואינו מבואר פסול באופן זה, משמע דבזה גם פסול לא הוי, - ובאמת יש לעיין מניין לרש"י והרמב"ם לומר כן דרק מכרת איתמעט, ונראה לבאר מסוגיא דלקמן, וכאשר יבואר. ב דהנה לקמן ע"ב רבי אבא זוטא בעי לה הכי בעא מיני' ר' אלעזר מרב השוחט את הכבש לאכול כזית מחברו למחר מהו, חברו כבש משמע ולא מפגל, או"ד לחם משמע ומפגל, יעוי"ש, וקשה דאם אמרינן דהלחם כשהוא פגול הכבשים כשרים לגמרי, - א"כ מה שייך למבעי' אם חברו כבש משמע או לחם, הלא פשיטא דאית לן לומר דע"כ חברו כבש משמע שהוא בדומה לו מצד המין, אבל הלחם אינו מינו, - ובשלמא אם אמרינן רבשנפגל הלחם דאז גם כבש המפגל עמו לכהפ"ח בפסול, לכן גם בזה שייך לומר חברו, אבל אם אמרינן דבנפגל הלחם אין הכבש עמו בפסול, והכבש עומד בכשרותו, א"כ מה שייך לומר בזה חברו, - וא"כ משמע מסוגיא זו דלכל הפחות, הכבש נפסל באופן שנפגל הלחם, ואפשר שמזה למדו רש"י והרמב"ם דיש פסול על הכבשים באופן זה כשהלחם מפוגל. - ג אבל תמוה טובא מתוספתא פר"ה דמנחות דתניא פעמים שהם מפוגלים והלחם מפוגל, הם מפוגלין והלחם כשר, הם כשרים והלחם מפוגל, הם כשרים והלחם כשר, שחטן לשמן לאכול מהן למחר הם מפוגלים והלחם מפוגל שחטן שלא לשמן לאכול מהן למחר הם כשרים והלחם כשר, - הנה הרבה למדנו מתוספתא זו דהחסרון לשמה אינו מעכב לפיגול, וקרינן בזה כהרצאת כשר, אבל מבואר להדיא דבאופן שהלחם מפוגל הכבשים כשרים לגמרי. ד והנה על הרמב"ם יש ליישב דיש לומר דסבר הרמב"ם גם כן דהכבשים כשרים לגמרי, והא דלא כתב הרמב"ם כשר להדיא, הוא מטעם אחר, והיינו דסבר הרמב"ם דהלחם מעכב את הכבשים כשיטת ר"ע לקמן מ"ה, וכן פסק בפר"ח מתו"מ הט"ו, - וא"כ אינו יכול הרמב"ם לומר כשר אכבשים, דהלא יען שעתה אין לחם להכבשים. - להכי כתב שאינם פיגול, - וממילא מובן שנדרשים ללחם אחר, אבל אין לפרש כן בדברי רש"י, מדפירש שרק מכרת אימעט, וצ"ע. ה ואפשר דסבר רש"י דזה תליא אם לחם מעכב הכבשים, - והיינו דאם לחם מעכב הכבשים, - לכן נחשבים לגוף אחד לענין זה אשר לכהפ"ח יגרום פסול על הלחם, ומטעם זה בעי הש"ס לקמן אם הלחם בכלל חברו, זהו מפני שהלחם מעכב הכבשים, והתוספתא אזלא בשיטת ר' שמעון דסבר דאין הלחם מעכב הכבשים, - ומה שיש להעיר עוד בזה יבואר לקמן בסוגיא מ"ו. א תוד"ה ר' יהודה אומר וכו' אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפר"ק יומא טומאה הותרה בצבור, מ"מ איצטרך לי' טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון שיש בה אכילה, - וכוונתם לזה שאמר ר"ג ביומא ז' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה, - וקשה דמה זה ענין להא דיומא, דהרי התם ביומא הביאור שמפני שאיכא שיריים לאכילה ואם יהי' קרב בטומאה תהי' חסר מצוה דאכילה, ולהכי מהדרינן עבור קרבן אחר בטהרה, וכל זה שייך בשארי קרבנות צבור הבאין בטומאה, ואינן נאכלין בטומאה, משא"כ פסח שעיקרו בא לאכילה ונאכל גם בטומאה, כמבואר במשנה פסחים ע"ו ע"ב, וא"כ ודאי לר' יהודה דסבר טומאה הותרה בצבור דהכא הוי הותרה, נמצא דאין זה ענין להא דר"נ, - והנה אפשר לומר דסברת התוס' הוא בדמיון דכמו שסבר ר"ג שם ביומא אעפ"י שהותרה טומאה בצבור, ומ"מ לענין אכילה מפני חסרון מצוה אמרינן דלא הוי אלא דחוי', כן נחתי לפרש דע"כ סבר ר' יהודה גם כן דאין לומר הותרה באופן שיאכל אדם בשר קדשים בטומאה, והיינו דסבר ר' יהודה דמדרבנן הוא, ולהכי מוכיחו התוס' בסברא שזהו בדמיון לר"נ דהתם ביומא, וגם מדברי ר' יהודה שאמר הטעם דאין קרבן צבור חלוק, גם כן מוכח שאין לומר הותרה טומאה באכילת פסח, והתוס' רק על דרך הדמיון נחתי לומר דזה לא גרע מהא דר"נ שם ביומא דמדרבנן לא אמרינן בזה הותרה, רק דחוי', ולהכי אמר ר' יהודה הטעם לפי שאין קרבן צבור חלוק. ב ובזה מיושב הא דקשה מסוגיא שלימה סנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין שנה מפני הטומאה, והא סבר ר' יהודה טומאה הותרה בצבור, - ולדברי התוס' אין כאן פירכא לר"י, דשאני פסח דאיכא אכילה, ובזה מודה ר"י דלא הוי אלא דחוי' - אבל אם אמרינן דהתוס' סברי דלא הוי אלא מדרבנן אתי שפיר, דבשביל איסור דרבנן בודאי דאין מעברין שנה בשביל כן, כיון דמדאורייתא הוי הותרה, משא"כ הכא שפיר שייך לדון דמדרבנן יש להחמיר אשר הטהורים יעשו בטהרה, ואתי שפיר בזה, - אמנם עיקר סברת התוס' תמוה כיון שכל עיקר יסודם מסוגיא דיומא, ומהתם אין להוכיח, ואם התוס' דנו כן בסברא, אבל אין לזה הכרח מהסוגיא, וצ"ע. ג ובעיקר הא דהקשו התוס' יש לעיין ולומר דאין זה ענין להא דטומאה הותרה בצבור, משום דאף אם טומאה הותרה בצבור, מ"ס אין להטהורים לעשות בטומאה בתחילה, לא מיבעיא לל"ק דר"נ דסבר דבדאיכא טמאין וטהורין טהורין עבדי, פשיטא הכא שע"כ הטהורין לא יעשו פסח בטומאה, אלא אף למ"ד, והיינו לל"ב דר"נ, דסבר דאף בדאיכא טמאים וטהורים עושים הטמאים בתחילה, מ"מ לא דמו להתם, דהתם כיון שעכ"פ חל מצות הקרבה גם על הטמאים, ובשביל טומאתם לא נפקע מהם זכות הקרבה, ולהכי יעשו הקרבה גם בתחילה, משא"כ הכא שחיוב עשיית הפסח חל על כל אחד ואחד בפני עצמו, וחיוב פסח שחל על הטהורין הלא הוא חיוב אחר ממש ואינו ענין לחיוב דהטמאים, וממילא גם חיוב אופן עשייתם חל על כל אחד לפי מה שהוא, דהיינו דעל הטמאים חל חיוב לעשות פסח בטומאה, ועל הטהורין חל חיוב פסח בטהרה וא"כ היאך יעשו בטומאה אעפ"י שקרבן צבור הותרה בטומאה, כיון שעכ"פ המה טהורים נינהו, אבל מפני שאין קרבן צבור חלוק שפיר עבדי גם הטהורים בטומאה מפני שאין קרבן צבור חלוק. עמוד ב ואסרו את הזרעים, - וכתבו התוס' והיינו דלא כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצין במפולת יד, יעוי"ש, - ולכאורה אפשר לומר דגם ר' יאשיה מודה לאיסור, ודוקא למלקות סבר כן, וכן באמת כתב הר"ן בפר"ק דקדושין בסוגיא דל"ט, יעוי"ש, וזהו גם דעת הרמב"ם בפר"ה מכלאים, - ובזה יש לעיין לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ה מכלאים ה"ח דאין אדם אוסר דשא"ש בכלאים, וכתב מרן משום דהרמב"ם פוסק כר' יוסי מטעם דשמואל סבר כוותי' יעוי"ש, - ולכאורה תמוה טובא מסוגיא דידן דמבואר דבכלאים דאורייתא מודה ר' יוסי דאדם אוסר אף דשא"ש, - אמנם רבינו הגר"א ז"ל מפרש באופן אחר, והוא דכתב דהיתר הגפנים הכא משום דהוי סמדר, ומפרש הסוגיא דלר' יאשיה לא יצוייר לפי"ז איסור רק בקנבוס ולוף מפני שעושות לשלש שנים, דבשארי זרעים לא משכחת לה שיאסרו שניהם, משום דעד שיחי' הגפן סמדר, כבר יבשה התבואה, ותבואה שיבשה אינו מקדש, - וגפן קודם שנעשה סמדר גם כן אינו מקדש, עכת"ד בספרו אליהו רבה, - ובזה הסוגיא בהירה, ובזה מיושב נם פסקו של הרמב"ם דכיון דבשארי זרעים לבד קנבוס ולוף לא אסור אלא מדרבנן, ובזה אין אדם אוסר דשא"ש. - א בעא מיני' מד' אלעזר השוחט את הכבש לאכול כזית מחברו וכו' חברו כשב משמע וכו' או לחם משמע וכו', - והרמב"ם כתב בפרי"ז מפסוה"מ הי"ז וז"ל שחט אחד מהן וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר שניהן כשרים שאין מחשבין שכוונתו על הכבש, - והשמיט האופן דאמר חברו סתם, אם דעתו אכבש או על הלחם, - ותמוה מדוע לא כתב האי בעי', ועמד בזה מרן הכס"מ, - וראיתי בקר"א שפירש דבעי' זו לא הוי אלא אליבא דר"מ דסבר מפגלין בחצי מתיר, דאליבא דרבנן בלא"ה לא הוי פיגול אפילו בשפירש דכוונתו על הלחם, משום דהוי חצי מתיר, - ואעפ"י שגם לרבנן הוי פסול דרבנן, אמנם בספק הוי ספק דרבנן, ולקולא, עכת"ד, ודבריו תמוהין דהלא שפיר יצוייר דהוי מתיר שלם באופן שחשב כמו כן בשחיטה דהשני, ואמר גם כן לאכול מחברו, דעכשיו משום חצי מתיר אין כאן, דהרי היתה מחשבה בשני המתירין, ופיגול אין כאן אם דעתו על הכבשים, משום דאין מתיר מפגל את המתיר, - ובזה מיושב קושיות השיט"מ, - ולדעתי נראה שזה מרומז בדברי הרמב"ם שכתב שאין מחשבין מזה על זה, - לומר שגם אם חשב בשני המתירין לא מיתפס מחשבת פיגול, - וא"כ הספק במקומו עומד דנפק"מ אם חברו כבש משמע, דאז אין פיגול אפילו בשחשב בשתיהן, - ואם חברו לחם משמע, יש כאן פיגול בלחם, - באופן שחשב בשתיהן, ועוד דהי' להרמב"ם לכתוב סתם, וממילא אנו יודעין דעל כל אופן אין כאן פיגול. ב ונראה לומר דהרמב"ם סבר דלאחר שהוזקקו בתנופה הרי הם אחד, ובלשון חברו כבש עם הלחם משמע, וכולם נכללו בלשון חברו, וממילא הרי"ז כאילו אמר שיאכל כזית משתיהן, - ובזה ליכא למיבעי, דזה נפשט, דבאופן זה הכבשים אינם מפוגלין, כמבואר לעיל, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ז מפסוה"מ ה"ח, - וע"כ הבעי' הלזו דבעי אם חברו כבש משמע ולא לחם, - אזלא למ"ד דהלחם אינו מעכב הכבשים, וגם התנופה אינה מועילה לזה לעשותן כאחד שיעכבו זה את זה, - דדבר זה בעי' היא לקמן מ"ו אם תנופה עושה זקיקה, - אבל הרמב"ם פוסק בפר"ח מתו"מ הט"ו דתנופה עושה זקיקה, - והכא הרי כבר הוזקקו זה לזה בתנופה שהיא קודם שחיטה, ממילא אין כאן מקום לבעי' זו, - וכמוש"נ, עוד בזה יבואר לקמן שלהי פרקין. א תנו רבנן הזבח מפגל את הנסכים משקדשו בכלי דברי ר"מ אמרו לו לר"מ והלא אדם מביא את זבחו היום ונסכיו עד י' ימים וכו' קסבר ר"מ הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה, וכן שם לענין לוג שמן של מצורע, - ויש לעיין בפסקי הרמב"ם דפסק דנסכים שהובאו עם הזבח הוקבעו בשחיטת הזבח, כמבואר בפי"ב מפסוה"מ ה"ג שכתב וז"ל נסכים שהוקדשו בכ"ש ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב וכו' יעוי"ש הרי מבואר דהשחיטה קובעת, - וא"כ קשה מדוע פסק בפרי"ח מפסוה"מ שאין מועיל לפגל, והלוג שמן של מצורע אינו נפגל, מטעם דיכול להביא לוגו אחר עשרה ימים, - וקשה הא הוקבע בשחיטה. - ב ונראה דהרמב"ם דסבר דדוקא בשחיטה כשרה השחיטה קובעת, ולא בשחיטה פסולה סבר דמחשבת פיגול גם כן אינה קובעת, וזהו סברת התוס' בד"ה אפשר בפירוש השני, יעוי"ש, - והתוס' הקשו דלפי"ז משכחת גם לרבנן פיגול בנסכים ובלוג שמן באופן בהשלשה עבודות שלאחר השחיטה הנעשית בהכשר, אפשר לומר דכיון דכל עיקר פיגול משלמים נלמד בעינן דומיא דשלמים שיצוייר פיגול בד' עבודות, אבל באופן שלא יצוייר רק בשלשה עבודות אין בזה תורת פיגול, - והכא בנסכים ובלוג שמן של מצורע כיון שלא יצוייר פיגול בשחיטה, להכי אינו נוהג בהו פיגול כלל, -וזהו סברת החכמים, ולזה נוטה דעת הרמב"ם.- א דף טז במשנה, שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר הוא פיגול וחבירו כשר, - ולא שייך הכא חצי מתיר, מטעם דמפגל את עצמו, ואינו דומה לפיגול בקומץ ע"מ לאכול שיריים, או למחשב לפגל הלחם, - דשאני התם דלהניתר יש שני מתירין, ולפגל את הניתר בעינן שיפגל בשניהם, - משא"כ בלפגל את עצמו הרי הוא מתיר שלם לגבי עצמו, - והנה אכתי יש להעיר דכיון דשני כבשים מעכבין זא"ז, - וא"כ לגבי עצמו גם כן חצי מתיר הוא אבל ליתא דע"כ אעפ"י שמעכבין זא"ז היינו משום מצוה דשתי הלחם, היינו דהלחם בעי שני מתירין, אבל כל כבש לגבי עצמו הרי הוא מתיר את עצמו. - ב ולפי"ז מצאתי לחקור היאך הדין בהלחם דכיון דהכבשים מפגלין את הלחם, והכא כיון שהכבש הזה מפוגל, - א"כ ממילא גם הלחם שעמו מפוגלין, ולא שייך הכא גם על הלחם חצי מתיר, - דדוקא בתחילה לענין ליעשות פיגול, אין פיגול בחצי מתיר, אבל כשחל פיגול בכבש אחד מטעם שלגבי עצמו מתיר שלם הוא, - א"כ ממילא גם הלחם נמשך עם הכבש, - והנה מצאתי בספר טהרת הקודש שכתב נם כן הכי לדבר ברור, אמנם לדעתי נראה שזה ליתא, והדבר ברור להיפוך, - והוא דהנה ידוע דלא שייך פיגול קודם הקידוש כידוע, - והנה קדושת הלחם בשחיטת הכבשים, כמבואר, והנה זה ודאי דשחיטת כבש אחד אינו מקדש הלחם, - כיון דשני כבשים אינן מעלין זה בלא זה כדאיתא לקמן, - נמצא דבשחיטת כבש אחד אין קדושה להלחם כלל עדיין, וא"כ לא שייך לומר פיגול ג והנה לפי"ז יש לעיין בהא דתנן במשנה בפלוגתא דר"מ ורבנן בשחט אחד מן הכבשים לאכול מן החלות למחר דסבר ר"מ דהוי פיגול מטעם דמפגלין בחצי מתיר, - וקשה מה שייך פיגול טרם שחט שני הכבשים, דעדיין לא נתקדש הלחם:

ד לכן נראה דמיירי באופן שפיגל בהשחיטה דהכבש השני דעתה חלה הקדושה על החלות, - ויש כאן פיגול בחצי מתיר, כיון דלא חשב בהשחיטה דהכבש הראשון, וזה נכון, - אבל נפלאתי שלא נחתו לזה המפרשים. - ה אבל לדינא נראה כמו שכתבנו, ובזה אתי שפיר דלא נקט הרמב"ם להאי דינא דלחם הכא בהאי דינא דשחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר, משום דדבר פשוט הוא דאין כאן פיגול טרם שנתקדש הלחם, והנה לפי"ז גם בבעי' דשחט כבש לאכול מחבירו למחר, - אם חבירו לחם משמע, - ע"כ מיירי גם כן באופן דחשב גם בהכבש השני. ו תוספות ד"ה בין וכו' ובחצי הזאות דפנים מודה ר"מ דלא הוי פיגול מדי דהוי חצי קומץ וכו' וצ"ע בההיא דלקמן דהקטיר שומשום לאכול שומשום, יעוי"ש, - והנה תמהני טובא, הא שהקשו מהא דהקטיר שומשום, שאין זה סתירה להא דחצי קומץ, והיינו דלא חשיב באידך חצי קומץ השני, - וזה לא מהני, - משא"כ בהקטיר שומשום דעכ"פ חשב בכל ההקטרה עד כולו, והרי"ז בדמיון לרבנן דאין מפגלין בחצי מתיר, ומ"מ כשחשב בקומץ ואח"כ חשב בלבונה הרי"ז פגול, וכמו כן לר"מ אם חשב בהשני חצאי קומץ נחשב לפיגול מעליא, ובדבר חצי קומץ דלא מהני נם לר"מ משמע מסוגיא לקמן ע"ב דקאמרה הסוגיא עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא דחשב בכשיעורו, ופירש"י שחישב כשיעור הקטרה שלימה ביחד, - משמע מזה דהחסרון הקטרה כדי שומשום משום דהשיעור נעשה בצירוף מחשבות, אבל בחצי שיעור לחודיא פשיטא דלא מהני. בדין פיגול בחצי שיעור א עמוד ב הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו וכו' אלא מ"ד פגול דברי הכל מ"ד פסול דברי הכל, ומ"ד כשר דברי הכל וכו' ובכדי להבין הסוגיא נקדים דברי הרמב"ם, - כתב הרמב"ם בפרט"ז מפסוה"מ ה"ט וז"ל הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, והוא מחשב שיאכל כדי שומשום מן השיריים למחר וכו' הרי"ז פסולה וכו' אין דרך הקטרה בכך, אלא הרי זה כאילו לא הוקטר קומצה עכ"ל וכתב מרן הכס"מ שם שני טעמים בטעם הרמב"ם דפסק כמ"ד פסול, א) דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, ב) משום דמ"ד כשר הוי חד לגבי' תרי, יעוי"ש, - ויש להעיר על שני התירוצים, דלתירוץ הראשון דטעם הרמב"ם משום ספד"א ולחומרא, - הי' לרבינו לכתוב בהדיא שהוא פסול משום ספק, - ונפק"מ רבתי לדינא, ואעפ"י שלענין עיבור צורה בכל אופן טעון עיבור צורה, דלא עדיף מנשפך הדם דטעון עיבור צורה, וביותר למ"ד דנם פיגול טעון עיבור צורה, עי' פסחים ל"ד. - אבל נפק"מ לענין איסר עצמו, כגון אם נגע כזית של שירי המנחה במנחה אחרת בעודה חמה, שהדין שאם פסולה היא תיפסל מצד ודאי, ואם בספק אינה פוסלת מדאורייתא, לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא וגם לאינך ראשונים נפק"מ רבתי בין ודאי לספק לענין ספ"ס, ולענין תערובות, - עוד יש לעיין לענין אש"ת, דאם פסול מצד ספק, אבל יש כאן מקום לומר דהוי גם פיגול מספק, וא"כ האוכל השיריים חייב אש"ת - ומה שכתב הכס"מ דאין נפק"מ לענין כרת משום דאין עונשין מספק, יעוי"ש, - תמוה טובא, הלא תמיד יש חיוב אש"ת מספק, - ואפשר לומר דאין חיוב אש"ת בספיקא דדינא, - מטעם חסרון לברר, עי' כריתות י"ח, ובירושלמי יבמות פרק ד'. - ב עוד אפשר לומר דלדעת האומרים דבעינן איקבע איסורא לענין אש"ת, והכא לא הוי איקבע איסורא, אבל עכ"פ נפק"מ רבתי למה שכתבנו לעיל, ועל התירוץ השני קשה גם כן בהא דכתב משום דהוי חד לגבי' תרי, - וקשה דהלא עיקר הפסול הוא מטעם שכתב הרמב"ם משום דאין דרך הקטרה בכך, ובזה הלא הוי יחיד לגבי תרי, דע"כ מאן דאמר פיגול סבר דהוי דרך הקטרה בכך, ומ"ד כשר סבר גם כן דהוי דרך הטרה בכך, נמצא דבדין זה דדרך הקטרה הוי יחיד לגבי תרי. ג עוד נראה דע"כ שיטת הרמב"ם הוא מטעם ודאי מדכתיב הרי זו כמנחה שלא הוקטרה קומצה, בהוספת דברים אלו משמע שהפסול הוא מטעם ודאי, ודברי הרמב"ם ופסקו יש להבין: ד והנה הגאון הברכה"ז כתב בטעם הרמב"ם לפי מה שפסק בפרי"א מפסוה"מ הט"ו דאין הקטרה בפחות מכזית, וזהו כריב"ל לקמן כ"ו, ולהכי בהקטיר שומשום הרי"ז כאילו לא הקטיר כלל, ומטעם זה לא בשר הוי ולא פיגול הוי, עכת"ד, אבל לפי זה תמוה טובא הסוגיא מדוע לא קאמרה הסוגיא הכא דמ"ד פסול הוא משום דאין הקטרה בפחות מכזית, וכעין פלוגתא דריב"ל, וע"כ דהסוגיא דהכא אינה ענין לסוגיא דלקמן לענין הקטרה בפחות מכזית, - וזה טעמא בעי. - ח והנה הגאון בקר"א מפרש דהבדל יש בין אם מעלה כל הקומץ על המזבח, לבין אם מעלה חצאין, דלקמן מיירי בדבר העלאה על המזבח, ובזה סבר ריב"ל דצריך עכ"פ להעלות בפעם אחת לא פחות מכזית, והכא מיירי שהעלה קומץ כולו על המזבח על מנת להקטיר כולו, אלא שמקטירו מעט מעט על האש, ובכל שומשום מחשב מחשבת פיגול, עכת"ד, והנה לכאורה יש ראי' לזה מהירושלמי יומא פר"ב ה"א דבעי שם תרם חצי', תפלוגתא דר' יוחנן ודריב"ל, דאמר ר"י קומץ שקודש בכלי והקטירו אפילו שומשמין יצא ריב"ל אמר מתניתין לא אמרה כן, אלא הקטיר בקומצו פעמים כשרה, יעוי"ש, והנה שם בירושלמי שרוצה לדמות הרמת הדשן להא דקומץ אחר קידוש כלי, וזה מיירי בהעלאה, - נמצא דדינא דריב"ל בהעלאה מיירי. - ו אבל לפי"ז תצא חדתא דשני דינים יש בזה, - א העלאה מהכ"ש על המזבח ובזה בעינן כזית, ב) מהמזבח על האש אין להקטיר שומשמין, משום דאין דרך הקטרה בכך, וזהו סוגיא דהכא, - ומשמע שאם מקטיר יותר משומשום אעפ"י שלא הוי כזית הוי הקטרה מעליא, - ובזה פלא דנתנו חז"ל בזה לשיעורין, דדוקא כשומשום ולא יותר, והוא שיעור חדש, - וזהו נגד הסברא, דע"כ כל שהוא פחות מכזית הרי דינו כשומשום, - וכמו שמוכח מירושלמי יומא שכתבנו לעיל דכל פחות מכזית נקרא שומשום, - וגם תיקשה על הרמב"ם מדוע הכריע כמ"ד פסול, - עוד קשה מדוע נקטו הפלוגתא הכא לענין פיגול ולא נקטו להאי דינא בעצם הקטרה דלמעלה על המזבח היאך הדין בשהקטירו בכשומשום מה דינו אם נחשב להקטרה.. ז לכן נראה דזה ודאי דכל עיקר הא דאמרינן דבעינן שיעור לקומץ להקרבה,- זה הכל מיירי לענין העלאה, - וכן מיירי גם בסוגיא הכא בהקטיר שומשום היינו העלאה להקטיר, אבל על עצם המזבח, אין שום נפק"מ אם האש שורף ביחד, או קרטין קרטין, - וראי' לזה הא דאיתא בזבחים ל"א ע"ב בחישב לאכול יותר מכדי אכילות פרס מצטרף, מטעם דאיתקש לאכילת גבוה, - והיינו הקטרה שיש בה יותר מאכ"פ, יעוי"ש,- אלמא לא איכפת לן גם בהקטרה דשומשמין, - דאל"כ אלא אמרינן דבעינן שיניח על האש בפעם אחת, - א"כ אינו דומה לאכילת פרס דהדיוט שאינו מניח כל השיעור לתוך פיו, אלא אוכל קימעא קימעא, וע"כ כוונת הש"ס באכילת גבוה שהוא בדמיון לאכילת אדם, והיינו שמניח לתוך פיו מעט מעט, - ומדמה הש"ס דכמו שחזינן שהאש לפעמים אינו ממהר לשרוף, וממילא כמו כן אם מניח על האש מעט מעט שפיר דמי, - אבל אם אמרינן דבעינן הנחה על האש בבת אחת דוקא, א"כ בדמיון לאכילת אדם שאינו נותן לתוך פיו כל הפרס בבת אחת, ועיקר הקטרה שאמרו אין פחות מכזית היינו ההנחה על המזבח, - אבל אחרי ההנחה שוב אין קפידא היאך ישרף, - ומטעם זה אתי שפיר דלא נחתי רבותנו לזה כלל.. ח ובסוגיא דידן נראה לבאר בהקדם לבאר מה זה הטעם דאין מקריבין קומץ פחות מכזית, משום דיש לפרש בה שתים, א) שגנאי הדבר להקטיר פחות מכזית, - ואין זה נקרא קרבן, ב) שאין העלאה זו נחשבת עבודה כשנעשית בפחות מכזית, ונפק"מ בין הטעמים לענין קומץ ששיעורו שני זיתים, - אם קרב בתחילה כזית ומונח על המזבח, ואח"כ בא להקריב כזית השני בהקטרה דשומשום, דאם אמרינן שהוא קרבן הכא שפיר דמי, מטעם דהרי מונח שיעור כזית על המזבח, ויש בזה חשיבות קרבן, אבל לטעם השני שהוא מפני חשיבות עבודה גם בזה פסול, - מפני גרעון עבודה, - ובזה יש לפרש טעמא דריב"ל לקמן בהא דתנן הקטיר קומצה פעמים כשרה דריב"ל אמר פעמים ולא פעמי פעמים, היינו שאפילו כשכבר מונח כזית על המזבח, הנה גם בכזית השני אין להקטיר שומשום, - וע"כ טעמו כטעם השני דלעיל שבעינן שתהי' חשיבות עבודה:

ט אמנם סוגיא דידן פליגי בזה בשני הטעמים שכתבנו, והוא דהכא מיירי באופן שבשומשום הראשון הי' מניח את הלבונה שהוא גם כן שיעור קומץ כמו שפסק הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק ה"ז, - והרי"ז נחשב לקרבן מפני שהוא חלק מן הקרבן של המנחה, - ומ"ד דהקטרת שומשום מן הקומץ הוי הקטרה מעליא סבר כטעם הראשון שכתבנו, והכא לא שייך כיון דכבר מונח על המזבח שיעור קרבן, והוא הלבונה, - ומ"ד דלא הוי זה הקטרה סבר כטעם השני שכתבנו משום דאין כאן חשיבות עבודה.. - י והא דנקטו פלוגתייהו במחשבה דפיגול הוא משום רבותא דלמ"ד כשר, - לומר דאעפ"י שאין דרך אכילה בכך, ומכל מקום דרך הקטרה בכך.. - יא ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דמדייק ונקט הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, ולא נקט כדי שומשום מקומץ ולבונה ביחד, דאז הי' במשמע שנקט משניהם כדי שומשום, אלא נקט כדי היתה שיעורו בשלימות, ובא בתחילה למזבח, - שומשום מן הקומץ,- עם הלבונה, דמשמעו דלבונה וזהו לאופן שכתבנו, כי באופן זה מיירי הסוגיא, - ומסיים והרי"ז כאילו לא הוקטר קומצה, - והיינו דהרמב"ם פוסק כריב"ל דגם הקומץ השני בעינן שיקריב כשיעור מפני חשיבות העבודה, ובאופן אחר הרי"ז כאילו לא הוקטר, כנלענ"ד בס"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה