נזר הקודש - מנחות· הרב משה רוזין
דף ה.
ורשב"ל אמר מנחת העומר וכו' כשרה והא בעינן ממשקה ישראל אין מחוסר זמן לבו ביום, - והנה יש לפרש בזה בשני אופנים, א) דמקריבין תיכף מטעם ההיתר דאין מחו"ז, - ב) דמקריבין אח"כ אחרי הקרבת המנחה המתרת, - ולכאורה יותר נוח לומר דמקריבין אותה אח"כ בכדי שתהי' היתר גמור, - ואין לומר דהוי דחוי אם אסור להקריב עתה, - דליתא דכיון דאין מחו"ז לבו ביום, ממילא אין כאן דחוי כלל, - והנה הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום לאו איסורא הוא, פי' דכמאן דקריבה מנחת העומר האחרת דמי, יעוי"ש, - ומאי בעי הרשב"א בזה, - ונראה דבא לומר דמקריבין אותה עכשיו, ואין ממתינין אחר הקרבת המנחה האחרת, - ונראה הטעם בזה משום דיותר טוב להקריב אותה טרם שנקרב המנחת העומר הכשרה והמתרת, - והיינו דעתה עכ"פ עדין יש חיוב הקרבה דעומר, - משא"כ לאחר שנקרבה המנחת העומר המתרת ותפקע החיוב, א"כ ממילא אין מקום להקרבה זו כלל. - ה דף ד' אמר רב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה וכו' משום שבאת להתיר ולא התירה, - ויש לעיין הלא רב לשיטתו דסבר לקמן פ"ח דבזמן המקדש עומר מתיר, וא"כ ע"כ פסולה שלא לשמה, דכיון דאין כאן מתיר, א"כ לא הוי ממשקה ישראל, כמו שפריך הש"ס לקמן לר"ל, - ומצאתי בקר"א לקמן ה' שעמד בזה בתמי', - ונראה דכיון דע"כ בכל הקרבנות הנעשים שלא לשמה, הכשרים ואינם מרצים, - הענין בזה דע"כ עושה הקרבן כל ההכשר הנדרש להקרבן, ורק חסר בזה פעולת הריצוי גרידא, וגם חסר בזה כח המתיר, ולהכי נם במנחת העומר שקמצה שלא לשמה, ע"כ כל ההכשר הנדרש להקרבן בעצמו, עושה הקרבן עבור עצמו, ולהכי גם כח המתיר עבור עצמו יש בזה, ושפיר קרינן גם ממשקה ישראל, מה שנדרש להכשר הקרבן, וכמו שכתבנו לעיל. - ו אמנם מפני שחסר כח המתיר להשיריים, א"כ הרי הם כחסרו השיריים בין קמיצה להקטרה, ומבואר לקמן ט' פליגי ר' יוחנן ודי"ל אם מקטיר הקומץ באופן זה, ור' יוחנן סבר דמקטר הקומץ, ולפ"ז אפשר לומר דסבר רב כר' יוחנן, נמצא דנם בלעדי היתר אכילה, מ"מ יש בזה הקטרה, - ולהכי הוכרח רב לומר דיש בזה פסול מטעם דבאת להתיר, ולא התירה, - משא"כ לר"ל לקמן שפיר פריך הש"ס מהא דמשקה ישראל, כיון דלשיטתו אין כאן הקטרה, - וזה אין לומר דמועיל הקרבן לעצמו גם להתיר השיריים באכילה, דזה ליתא, דע"כ בעינן כח מתיר לגמרי, גם להדיוט, ולעולם, - ובלעדי זה אין זה נקרא מנחת העומר, וכמובן:
ז אמר ר' ירמי' מצינו שחלק הכתוב במכפרין ובמכשירין וכו' יעוי"ש, מבואר דהמעכב באכילת קדשים נקרא מכשיר, ושאינו מעכב באכילת קדשים נקרא מכפר, - ומדחזינן דקרי הש"ס לאשם נזיר ולאשם מצורע בתורת מכשיר, וא"כ מבואר דהאשם מעכב בהם באכילה, - ומזה ראי' לשיטת מרן הכס"מ פר"א ממחו"כ ה"ה, דכתב דט"ס בדברי דבינו שכתב דהאשם אינו מעכב. - ח דף ה' מקרב היכי קרבה ממשקה ישראל וכו' ולכאורה יש לעיין מדוע לא פריך מהא דתנן לקמן דאין להקריב קודם הקרבת העומר ואם הקריב פסול, - וע"כ אפשר לומר דסבר הש"ס דטעם המשנה גם כן משום משקה ישראל, - ולפי"ז ע"כ בדברים שאין בהם איסור חדש מותר להקריב קודם העומר, - ולפי"ז יש לתמוה בשיטת הרמב"ם דגם נסכים פסולים קודם העומר, דהיינו נסכי יין, וכן הסכים לזה התויו"ט שם במשנה. - והקר"א עמד בזה, - ונראה דבשביל איסור הקרבה דקודם העומר, ע"כ כיון דקיי"ל כל הקקרבנות כשרין בשלא לשמה, הרי הוא מתיר את עצמו לענין זה, ועיקר הפירכא לר"ל דוקא כמו"ש לעיל. - בדין מחוסר זמן ט תוס' בד"ה ואי מחוסר זמן, ותימא דביומא כו' ומ"ל כו' אבל סבר עבודת יוהכ"פ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן, יעוי"ש, - מבואר דחלקו התוס' בין קרבנות מצורע דלהכשיר שהוא ענין טהרה, - ובזה הסדר מעכב, - משא"כ יוהכ"פ דהקרבנות המה לכפרה אין הסדר מעכב מטעם אין מחוסר זמן לבו ביום, - ולכאורה קשה טובא בהא דאיתא בתוספתא פר"ד דפסחים הקדים אשמו לגזלו, לא יהא אחר ממרס בדמו, וכן הקדים אשמו למעילתו לא יהא אחר ממרס בדמו, אלא תעובר צורתו ותצא לביה"ש, יעוי"ש, - הרי מבואר דנם בכפרה יש מחוסר זמן לבו ביום, - ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - ונראה דשאני כפרה דאשם גזלות ומעילות, משארי קרבנות הבאות לכפרה, - והוא דבכל קרבנות הבאות לכפרה אין הסדר מעכבתן לבו ביום, מטעם כי אין חסרון זמן לבו ביום, - והיינו כי הביאור בזה דבכל קרבנות השתים הבאות לכפרה כל אחד עושה כפרה שלימה ורק בעינן כפרות השתים, לכן אין הסדר מעכבתו, כיון דעכ"פ נעשה גם בקרבן אחד כפרה שלימה לפי מה שהוא, ולכן אם אין מחוסר זמן לבו ביום, חשבינן להקרבן שבא בראשונה אעפ"י שדינו באחרונה, לכפרה שלימה מצד עצמו, - ורק ביוהכ"פ שאמרה תורה חקה אז גם הסדר מעכב, - משא"כ בעלמא אין הסדר מעכב כיון שאין חסרון מצד עצמו, אלא בהסדר, ויש לחוש לגדר חסרון זמן הפוסל בקדשים, - לזה מהני הא דאמרינן אין מחוסר זמן לבו ביום, - משא"כ באשם גזלות ומעילות דהכסף עם הקרבן עושה כפרה, - היינו שזה מכפר מחצה וזה מכפר מחצה, כמבואר ב"ק ק"י, - ואמרה תורה דמחצה השני' תהי' הקרבן, - ובאמת לא שייך כפרה לחצאין, - וא"כ אם לא כיפר רק במחצה לא עשה כלום, - ונפק"מ בזה לשארי קרבנות, דבאופן שהקריב רק קרבן אחד, - אמרינן דהוי קרבן מעליא, - רק מחויב להביא קרבן אחר גם כן, - משא"כ באשם גזלות ומעילות לא הוי כפרה כלל טרם השלים הכפרה בשלימותו, - ולהכי כשהקריב אשמו ולא הביא הכסף עדיין הרי"ז כפרה דמחצה ואין קרבן בא לחצאין, - דדוקא בכסף שייך מחצה כמו שאמר אביי שם בב"ק כסף מכפר מחצה, - אבל קרבן אינו שייך למחצה, - ואם אינו בר קרבן בשלימותו, הרי הוא כדליתא כלל, - ולא נחשב השחיטה לשחיטת קרבן כלל, - ופסול, וכמוש"נ. בדין חטאת ועולה יא אמר ר' ירמי' מצינו שחילק הכתוב בין מכפרין למכשירין מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתי לאחר מיתה, דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה, מביאין יורשין עולתה וכו', יעוי"ש, - והנה יש לדייק מדוע נקט התנא שהקריבה חטאתה, והלא עיקר חידושא דעולה בא לאחר מיתה, וא"כ אין נפק"מ בין אם הקריבה חטאתה או לא, - ומצאתי במנח"ח מצוה קס"ח שכתב, - להוכיח מזה דאם לא הקריבה חטאתה, שוב אין להקריב העולה, משום דמעיקר הדין צריך להקריב החטאת קודם לעולה, ואעפ"י שבדיעבד כשר, כמו"ש התוס' ד"ה ה"נ וכו', אבל זה דוקא בראוי' להקריב החטאת קודם מטעם כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת, אבל היכא דאין ראוי להקריב מעכב ולכן אם לא הקריבה החטאת קודם שוב אין להקריב העולה, עבת"ד, - והנה לפי דברי המנח"ח יש ליישב קושיות הפנ"י בקדושין י"נ שהקשה מדוע השמיענו התנא דעולה בא לאחר מיתה ביולדת טפי מבשארי עולות, אבל אם אמרינן דהכא הקרבת החטאת מעכבת העולה, שפיר יש לומר דהתנא בא להשמיענו דין זה דהכא הקרבת החטאת מעכבת את העולה. - יב אבל יש לדחות דאפשר לומר דלא שייך הכא כלל עיקרא דהאי דא דינא דחטאת קודם לעולה, - והיינו דבשלמא אם היולדת בחיים דאז שניהם בין החטאת ובין העולה באים על דבר הלידה ושניהם בני ביקתא נינהו, - אז שייך הדין דהחטאת קודם לעולה, - משא"כ בלאחר מיתה דע"כ העולה הוי קרבן בפני עצמו, - והיינו שהעולה קרב כשארי עולות, ואין עולה זו שייכה ליולדות דהרי אינה צריכה לשום כפרה, וגם לא להכשר אכילה דקדשים, ובע"כ עולה זו אינה בכפרה ליולדות, והרי עולה זו כשארי עולות דעלמא, - וכמו שביארנו בארוכה בספרנו נזר הקודש לזבחים ה' - וא"כ כיון שהם קרבנות נפרדים החטאת והעולה וא"כ מה שייך לומר דהחטאת תעכב את העולה מלהקריב. -:
יג וע"כ הא דנקט התנא שהקריבה חטאתה, - אינו בדיוק על דין עולה לומר שאם לא הקריבה חטאתה, אין היורשין מקריבין את העולה, דזה ודאי ליתא, - אלא הכוונה לרבותא דהיינו אף שהקריבה חטאתה מחיים עבור מטרת לידתה, - דאז הוי אמינא דהחטאת עשה קביעות גם לעולה הבאה אח"כ, לומר שהוקבע, על העולה תורת עולת יולדת, - וממילא תורת חטאת גם על העולה, וזה אינו שייך בלאחר מיתה, - לזה אשמעינן התנא דהעולה בא קרבן לאחר מיתה משום דעולה זו הרי היא כשארי עולות דעלמא, - ובזה מיושב גם קושיות הפנ"י, - וכמו שמבואר בספרנו נזר הקודש. - יד תוד"ה לא יביאו וכו' הגירסא משתבשת בת"כ בפ' ויקרא וכו' - והנה בשיט"מ אות כ"ח כתב ליישב הגירסא דבעוף לא נאמרה ההלכה דחמש חטאות מתות, ובת"כ בעוף איירי, אבל בחטאת יולדת כיון דמכשיר הוא לא אתא לאחר מיתה, כיון דהכשירה עיקר הכפרה, ולכך לא יביאו יורשין חטאתה, - והנה המפרש בנזיר כ"א כתב גם כן דבהטאה"ע שמתו בעלי' לא גמרינן שתמות, - יעוי"ש, וזה תמוה מכמה משניות דקנין המבואר להדיא דחטאה"ע שמתו בעלי' הוי קרבן בפסול, ולהדיא מבואר בזבחים ה' ברש"י דחטאת שמתו בעלי' תמות, - וכבר עמד בזה השעה"מ בפ"ד מפוסה"מ, - איברא דבזה יש לומר כמו שכתב השיט"מ דשאני חטאת יולדת משום דמכשיר הוא, - אבל שם בשיט"מ הקשה הר"ר שמואל מאייוורא מסוגיא דיומא מ"א גבי מטמא מקדש וכו' ומבואר דגם בעוף שייך דין זה דחמש חטאות, יעוי"ש, - והנה הדבר נפלא אשר באמת מבואר כדברי המפרש בתוספתא דתמורה פר"א ה"ט וז"ל אלו דברים שבין בהמה לעופות שהבהמה וכו' יש בה חטאת מתה וכו. משא"כ בעופות, יעוי"ש הרי מבואר דבעוף לא שייך דין זה, וזהו כדברי המפרש. טו ונראה לומר דבכל הני חטאות בהמה היתה ההלכה שתמות, ואם באמת לא היתה באה ההלכה לזה הוי אמרינן שתרענה עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה, וכמבואר בסוגיא דשבועות י"ב שעיקרן של קרבנות אפילו חטאות המה עולות, יעוי"ש, וממילא הוי אמרינן דחטאת שמתו בעלי' שתרעה, ובעינן לזה ההלכה שתמות, - אמנם בחטאה"ע דקיי"ל שאין פדיון לעוף וממילא ליתא בהו תרעה, וא"כ מצד הסברא אית לומר בזה בחטה"ע שמתו בעלי' שתמות, דאין לומר שתקרב, דהדי בעינן בעלים, דחטאת פסול שלא לשם בעלים, וכיון שאין בעלים, ממילא אמרינן דתמות, - וזהו פירושא דהתוספתא הבדל שבין בהמה לעוף, דבבהמה איתא ההלכה שתמות משא"כ בעופות ליתא ההלכה שתמות, ורק מצד ההכרח אמרינן שתמות, ולפי"ז בכל מקום דאמרינן בחטאח"ע שמתו בעלי' שתמות, היינו לא מצד ההלכה, - וזהו כוונת המפרש דנזיר דלא גמרינן שתמות, - להכי שם בהפרה ששייכא קצת כפרה ג"כ על שציערה עצמה מן היין שפיר יש ליקרב את החטאח"ע, - אמנם מדברי הד"ר יחיאל בר יוסף, שהובא בשיטמ"ק שם, - משמע דלא פירש כן, ולדידי' יתפרשא התוספתא בפשוטו, לומר דליתא דין זה בחטאה"ע. - יז תוד"ה אלא אמר רב פפא וכו' - נחתו לחלק בהא דאמרינן אין מחוסר זמן לבו ביום דסבר ר"פ לענין הפרשה, דהיינו להקדיש אמרינן אין מחו"ז לבו ביום, אבל לענין הקרבה אמרינן יש מחו"ז לבו ביום, יעוי"ש, והביאור בזה, דלענין להפריש לא בעינן אלא שיהי' נקרא ראוי לקרבן, ובזה שפיר נקרא ראוי במה שיהי' ראוי בו ביום, משא"כ לענין הפעולה כיון שהתורה אסרה בשעה זו, מה מועיל שאין מחוסר זמן, דהרי זה גופא אסרה תורה, - והנה שיטת הרמב"ם דע"כ אין מחוסר זמן לבו ביום, והוא מדחזינן דפסק כר"ל דמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, ולא מצי סבר כסברת ר"פ דטעמא דר"ל משום דהאיר המזרח מתיר, דהרי פסק להדיא בפר"י ממ"א ה"ב דבזמן הבית העומר מתיר, - וע"כ סבר הטעם דאין מחוסר זמן לבו ביום, ומה"ט שפיר פסק בפרי"ח מה' מעשה הקרבנות הי"א דחייב בחוץ גם קודם הזמן, יעוי"ש, ומקור הדין מיומא ס"ג וזבחים קי"ד, מוכח ג"כ דאין מחוסר זמן לבו ביום, - אולם לפי"ז יש להבין מדוע לא משני הגמ' ביומא ס"ג בהא דפריך שם למ"ל קרא לאסור שעיר המשתלח מחוסר זמן והא בעינן. שיהי' ראוי לשם, - לישני דמיירי שהי' השעיר המשתלח מחוסר שעה דקיי"ל דשעות פוסלת בקדשים, כמבואר ברמב"ם פר"א מ"ה מעה"ק הי"נ, ומקור הדין בזבחים כ"ה, - וא"כ שפיר צריך קרא בשעיר המשתלח כגון שמחוסר שעות, דלענין להקדיש שפיר נקרא ראוי לשם מטעם דאם יעלה שעיר זה לשם ימתין עד שיגיע זמן שראוי להקרבה, להכי בעינן קרא שפסול מחו"ז בשעיה"מ, דהיינו לענין שילוחו ממש והנה לשיטת רש"י ביומא ס"ה ד"ה אלא כתב בשם הת"כ דשעיר בעינן דוקא תוך שנה, - אתי שפיר ולא משכחת לה הכא מחוסר זמן לשעה, אבל להרמב"ם דפוסק בפר"א ממעה"ק הי"ד דשעיר בן שתים שיכנס לשנה שני', וא"כ משכח"ל מחו"ז בשחסרה שעה או שתים לשנה, שניי', ועכשיו הוא בן שנה, - והוא מחוסר זמן, - וביותר תיקשה על הרמב"ם שכתב, בפר"ה מעבודת יוהכ"פ הי"ז, אוקמיתא דרבא כגון שהי' לו חולה ונשחטה אמו וכו', ומדוע לא מוקים באופן זה רמחו"ז כזה. יח דף ה' ע"ב ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דחידוש הוא, כדפירש"י, ועי' בתוס', - ויש לדקדק אמאי פסולה מחשבה בהטאת"ע ובעולה"ע דג"כ חידוש הוא שאכשרת רחמנא במליקה, - ומצאתי בקר"א עמד בזה, - ונראה דלא שייך לומר חידוש במליקה כיון דזהו עבודתו תמיד בכל קרבנות דעוף, - משא"כ מנחת העומר כיון דרק בפעם אחת זהו עבודתו ותו לא, ולכן נקרא חידוש:
בדין ממשקה ישראל מן המותר לישראל א מן הבקר להוציא את הטרפה, - קשה למ"ל קרא למעט טרפה, הא אפילו לב"ג נאסרה כדאיתא סוף זבחים מכל החי למעוטי טרפה,- ובאופן זה הקשו התוס' זבחים ס"ח למאי איצטרך קרא למעט מחוסר אבר בעוף, כיון שנאסר מחוסר אבר לב"ג, - ותירוצם לא שייך הכא, - ומצאתי שעמד בזה בקר"א, יעוי"ש, - ונראה דבענין טרפה שתים יש בזה, א) מטעם הקריבהו נא לפחתך, ב) חידשה תורה איסור מצד עצמו, - ונפק"מ לענין הולד הנולד מהטרפה, דע"כ בזה שחידשה תורה למעט מרפה, היינו מצד איסור, וממועט גם ולד טרפה, ומצינו חולין נ"ח קסבר ר' יהושע דולד טרפה מותר רק מצד זה וזה גורם, ואילו יצוייר שגם אביו הי' טרפה, שאז לכו"ע וולד טרפה אסור להקרבה, - ויצוייר זה לשיטת האחרונים דסברי דטרפה זכר מוליד, - עי' בפר"ח, - ועוד דגם להני דסברי דאינו מוליד, מ"מ לפעמים אוליד, דלא גרע מהא דטרפה אינה חיה, ומ"מ כתבו הפוסקים דעל צד המיעוט טרפה חיה, - וכמו כן לענין הולדה, וזה ידענו מהא דחידשה תורה למעט טרפה מקרבן:
ב מה למנחת העומר שכן מתרת חדש,. ומשני בשביעית, וקשה הא משכחת לה דאיכא תבואה בשביעית שנזרעו קודם ר"ה של שביעית דהיינו לאחר העומר שהוא בפסח ער ר"ה דמה"ת מותר לחרוש ולזרוע עד ר"ה של שביעית, - ונראה דכוונת הגמ' גם על יובל, ולא משכחת שום תבואה הצריכה עומר כיון דיובל הוא אחר שביעית, - ובזה יש ליישב קושיות התוס' בד"ה כר"ע שהקשו על רש"י דבשעת הביעור לא שייך עומר, וזמן העומר קודם דזמן הביעור הוא במרחשון, - ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דכוונת הגמ' על יובל, ואז ודאי זמן הביעור קודם. - נ כר"ע דאמר ספיחין אסורין בשביעית, - והיינו איסור ביעור, ולכאורה קשה הלא עכ"פ תתיר איסור חדש, ונפק"מ לענין אם אכל שאינו לוקה משום חדש, - ואפשר שזהו מה שפריך הגמ' אח"כ שכן באה להתיר לאו שבתוכה, ופירש"י לאו דחדש, - אבל קשה מאי קס"ד, - ונראה דכיון דאיכא איסור אכילה גם אחרי העומר באופן זה לא אמרה תורה היתר לחדש, - והיינו דעומר אינו מתיר, רק אם יש בההיתר הזה היתר אכילה ממש, - אבל אם אין בו היתר אכילה ממש אין בכחו לעשות היתר כלל, - ונראה שזהו כוונת הרשב"א בחידושיו למנחות שכתב וז"ל כר"ע דאמר ספיחין אסורין הלכך ליכא למיפרך מה למנחת העומר שכן מתרת דאינה מתרת כלום, יעוי"ש, וע"כ דכוונתו לזה שכתבנו: ד אמנם לפי"ז יש לעיין מאי פריך לקמן שכן באה להתיר לאו שבתוכה, - נראה אשר מטעם זה פירש"י דהכוונה לענין שיריים, - ובאמת דברי רש"י תמוה דמדוע לא פירש"י החדש שבכל המדינה, - וכבר עמד בזה הברה"ז, - ובטהרה"ק מתרץ דכיון דמיירי לאחר הביעור יוכל היות שכבר נאכל ואין לו מה להתיר, - ודבריו תמוהין דהלא עכ"פ יש כאן כח מתיר, וכמובן, - אבל נראה דרש"י כיוון לזה שכתבנו דמאי פריך ותתיר לאו שבתוכה הלא שפיר הסברא נכונה דכיון דסו"ס אין כאן היתר אכילה, ממילא אינו מתיר כלל, - ולהכי פירש"י דהכוונה להתיר שיריים שבמנחה עצמה דזה ודאי מתיר העומר כדין מנחה שע"כ תתיר השיריים, - וזהו האמת בכוונת רש"י. - ה אמר לו ר"א מדפתי לרבינא טרפה נמי תקריב ותתיר לאו שבתוכה, - וקשה לפי מה שביארנו בכוונת רש"י דרק השיריים מתיר העומר מפני שזהו עיקר המנחה והקרבן כן הוא דמתיר שיריים, - אבל מה שייך לומר דהקרבן תתיר טרפה, - ומה ענין טרפה להיתרו של הקרבן, ובשלמא במנחה ההכרח להיות שיריים ניתרין, - אבל מה הכרח לומר דהקרבן מוכרח להתיר איסור טרפה, הלא זה איסור אחר, ואינו בעיכובא לקרבן:
ו ונראה דאם אמרינן דטרפה מותרת לגבוה, והיינו דבקרבן לא נאסר טרפה, - ע"כ הביאור דדין קרבן מפקיע האיסור טרפות שהי' בו עד עתה, - נמצא דאעפ"י שאינו הכרח להקרבן להפקיע איסורו של טרפות, דהרי שפיר יצוייר קרבן בלא טרפות, - אבל אם הדין דאין איסור טרפה נוהג בקרבן, - ע"כ הביאור דהקרבן מתיר איסור טרפה, - ע"כ אימתי בא ההיתר דטרפה, היינו אחרי ההכשר של הקרבן בכל הפרטים, - וכשנעשה קרבן כשר, אז נפקע איסור טרפה, - נמצא דזריקת הדם מתירו, - וזהו כוונת רב אחא מדפתי, - דהנה בקרבן כזה שהוא טרפה יש בו בתחילה שני איסורים של טרפות, א) עצם איסור טרפה שאסור להדיוט, וטרם שנעשה קרבן הרי הוא באיסורו, ב) איסור טרפה הבא מק"ו מהא האסור להדיוט ק"ו שאסור לגבוה, - וממילא גם אח"כ כשנעשה קרבן והדם מתירו לאיסור טרפה, ואין בו לאו דטרפה, אבל עכ"פ נשאר עתה האיסור השני של טרפה הנלמד מק"ו, - ועל זה אינו לוקה דלא הוי ע"כ אלא איסורא גרידא, ולא אמרינן אהדרי' לאיסורא, - וביותר דאין עונשין מלקות מן הדין, וזהו הכוונה ותתיר לאו שבתוכה, - שהוא לאו דטרפה, ואין כאן מלקות, - ובזה מיושב הא דהקשה התוס' מאי פריך ותתיר לאו שבתוכה שיאכלו הקרבן של טרפה והלא אינו מתיר איסור שביעית ולמה מתיר איסור טרפה, יעוי"ש, - דלפי מה שפירשנו ע"כ אין כוונת רש"י דיאכל הקרבן, - אלא הכוונה דיבוטל הלאו של טרפה ויהי' אסור משום טרפה, היינו האיסור הבא מכח הק"ו, - ובזה מדויק שכתב רש"י וז"ל שהאוכלה לא יעבור משום טרפה לא תאכל, - והכוונה בזה ע"כ כמו שביארנו. - ז גמרא אלא פריך הכי מה למנחת העומר שכן ' מצותה בכך, - ופירש"י וז"ל שאי אפשר להביא מן הישן שאין חדש מותר בענין אחר, תאמר בטרפה שאפשר להביא כשירה, עכ"ל -ויש להבין מה זה שייך אם אפשר או לא אפשר, הלא אנו באין ללמוד ממנחת העומר לומר דכמו שהתירה התורה להביא קרבן ממה שאינו מותר לישראל בזה שקרב מן החדש שאסור באכילה, כן יש לנו לומר שמותר להקריב גם טרפה אעפ"י שאסורה באכילה, - וא"כ מה לנו אם אפשר או לא אפשר הלא אם הלימוד מורה היתר, שוב אין לחלק ביניהם: ח והנה הרשב"א בחידושיו הקשה מאי קאמר אלא פריך הכי מהדרינן אפירכי לסתור דברי התנא, ומפרש דזה אינו סתמא דגמ' אלא מדברי רב אחא הוא דר"א מדפתי קאמר הכי לרב אחא בר אבא דהוי פריך שכן מתיר לאו שבתוכה, דזה אינו כלום שהרי נוכל לומר דכמו"כ טרפה תתיר לאו שבתוכה, אלא אם באת למיפרך פריך הכי שכן מצותה בכך, עכת"ד, - ויש להבין מה הקשה ומה מתרץ, - דהנה הקשה וכי מהדרינן לסתור דברי התנא, - ותמוה אמאי לא, הלא כן דרכה של תורה לסתור מה דאפשר, וכי משוא פנים יש בזה. עוד מה שמתרץ שהפירכא לרב אחא בר אבא, - דממנפ"ש אם זה פירכא הלא הוא לכו"ע, ואם אינו פירכא לתנא, גם לאמורא אינו פירכא:
ט ונראה בכוונתו, דלכאורה תיקשה מאי פריך שכן מצותה בכך, הלא מצינו דפליגי בזה תנאי אם יש ללמוד להתיר חסרון משקה ישראל מהדברים שמצותן בכך, והוא בזה דפליגי תנאי בחולין צ' לענין גיה"נ, דרבנן לא ילפי להקריב גיה"ג מטעם מידי דהוי אחלב ודם, משום דשאני זה דמצותן בכך, ורבי לא חייש לסברא זו דמצותה בכך, -- ולכן נראה דמפרש הרשב"א דזה קאי לרבנן, דרבנן דסברי שאין ללמוד מחלב ודם מטעם דמצותן בכך - ועל זה הקשה שפיר הרשב"א וכי יש לסתור בשביל זה דברי הברייתא, דהלא אפשר שתנא הזה סבר כרבי, - ויש הוכחה לזה מדקאמר בברייתא חלב ודם יוכיחו, - ולא חש לפירכא דמצותן בכך, - לכן מפרש דהפירכא קאי לראב"א, - והיינו דקאי הפירכא היאך יפרש התנא דסבר דאין ללמוד מזה דמצותן בכך, והוא אליבא דרבנן דרבי. - י ולהבין כוונת רשי נראה דרש"י אינו מפרש כפירושו של הרשב"א, אלא רש"י מפרש דסתמא דגמ' פריך לרב דמפרש כוונת התנא דיש ללמוד ממנחת העומר להתיר טרפה לקרבן במה מצינו, - ועל זה פריך הגמ' מה למנחת העומר שכן מצוותן בכך, והוקשה לרש"י דמה פירכא היא לתנא הלא פליגי בזה תנאי, ודלמא האי תנא סבר כרבי, דשפיר נלמד ממה דמצינו דהתירה התורה לקרבן גם מה שאסור להדיוט, - להכי נחית רש"י לפרש דהבדל יש בין אפשר ללא אפשר, - והביאור בזה כאשר יבואר. - יא הנה עיקר הדין בהא דאמרה תורה מן המותר. לישראל יש לפרש בשני אופנים, א) דהאיסור פועל בהחפץ והרי"ז נחשב לחסרון, - והרי"ז כענין מום, - ב) דהאיסור אינו פועל בהחפצא רק איסור נברא יש בזה, שאסור להקריב ממה שאינו מותר לישראל, - ונפק"מ לענין מנחת העומר, דאם נפרש דאיסור אכילה דלהדיוט פועל חסרון גם בהחפצא, והרי"ז כעין מום, - הנה לפי"ז כשאמרה תורה להקריב מנחת העומר מן החדש אעפ"י שאסור באכילה, והוי כעין מום, ומכל זה התירה התורה להקריבנו, וא"כ שפיר נלמד מזה דמותר להקריב טרפה ג"כ, דמ"ש זה מזה, - אמנם אם אמרינן דעיקר הדבר בכוונת התורה דבעינן מותר לישראל הוא רק איסור נברא לחודיא, - וזה לא שייך בהא דמנחת העומר, כיון דהתורה אמרה להקריב מן החדש, - וא"כ אין כאן חיוב נברא כלל, - והרי"ז כאילו לא נאמרה האי מלתא בדין זה, - וא"כ לא שייך ללמוד מזה לטרפה. -- יב וזהו כוונת רש"י לומר דהסוגיא סוברת דטעם מותר לישראל הוא איסור גברא לחודיא- והיינו דלא אפשר באחרת ואין כאן אזהרה כלל, - וכיון שאין חסרון בעצם הקרבן, א"כ אין ללמוד היתר להקריב טרפה, - דע"כ שאני טרפה שהוא מוזהר להקריב כשרה, ואזהרה להיכן הלכה, - יג ויובן לנו בזה מה שכתב הרמב"ם בפר"ה מא"מ דבהקריב מן אינו מותר לישראל הוי מהב"ע, יעוי"ש, - ויש לעיין מדוע כתב הרמב"ם טעם שאינו מבואר בגמ', - ולפלא שלא עמדו בזה. הנו"כ שם, - ועוד מדוע לא כתב הא דמהב"ע גם בשארי פסולים, כמו מחו"ז, בע"מ, - ובדברינו כוונת הרמב"ם ג"כ לומר שדין זה דמותר לישראל אין זה חסרון בהקרבן בעצמותו, אלא לא הוי רק דררא דאיסור, והיינו רק איסור גברא, שאסור להקריב " קרבן כזה שאינו מותר לישראל, מטעם זה כיון שאינו פסול הגוף, להכי כתב בזה הרמב"ם שכיון שעיקר החסרון בא מצד איסור גברא, להכי פסול קרבן כזה להקרבה מפני שהוי מהב"ע, - וכמובן דזה לא שייכא בכל פסולי קרבנות דהוי הפסול בהקרבן בעצמו, - ולפי מה שפירשנו בהסוגיא לפי פירש"י ע"כ תמך הרמב"ם יסודו אסוגיא דידן, - וכמו שנתברר. - יד דף ו' תאמר בטרפה שאין מומה ניכר, - וקשה למסקנת הש"ס בכורות ל"ח דכו"ע חסרון מבפנים שמי' חסרון לענין מום, - וכן פסק הרמב"ם בפר"ב מאי"מ הי"א דנמצאת חסר כוליא אחת בפנים פסולה, - א"כ הרי מצינו לענין מום שאין מומה ניכר מבחוץ, - ומצאתי אח"כ קושיא זו בספר תפארת צבי להגאון ר' צבי הירש מגלונא, בחיו"ד סי' ס"ו, ומסיים שם בצ"ע. טו ונראה ליישב דאין לעשות יוכיח מחסרון כוליא כיון שזהו חסרון באבר, - ולהכי אעפ"י שהחסרון הוא בפנים, - מ"מ גרוע יותר מטרפה, - כיון שעכ"פ אבריה שלמין, - וע"כ עיקר הפירוש שם בבכורות דילפינן חסרון מבפנים, היינו לחסרון אבר דוקא, והיינו חסרון כוליא או טחול, ובאופן שחסר כל הכוליא או כל הטחול, - וזה נלמד מקרא מדכתיב שתי הכליות, - משא"כ חסרון במקצת מן האבר כמו ניטל הדק מן הטחול אעפ"י שבכלל מום הוא, דלא גרע מנפגם השפה, וכדומה, - אבל אין זה פסול בפנים, ומדויק לשון הרמב"ם בפר"ב מאי"מ הי"א שכתב וז"ל וכן אם נמצא אחד מאברי' הפנימיין חסר אעפ"י שאינה מרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת, או שניטל הטחול הרי"ז אסורה למזבח ותשרף:
טז איברא דאכתי תיקשה קושיות דתוס' שהקשו בסוגיין ד"ה בע"מ וז"ל ונ"ל דהשתא מצי למילף ממחוסר אבר ויוצא דופן, ולבסוף כשאמר שכן מומה ניכר אתי הכל שפיר עכ"ל, ביאור הדברים שהקשו מדוע לא נילף ממחוסר אבר ויוצ"ד, - והיינו כי ממחוסר אבר לחודיא אין ללמוד מטרפה דאיכא למימר שאני מחוסר אבר דיש בזה גנאי גדול, - אבל יש לומר יוצ"ד יוכיח, - ולהמסקנא דמסיק שכן מומן ניכר אתי שפיר, - משום דטרפה אינה ניכרת, - אבל עדיין תיקשה דגלמוד ממחוסר אבר שבפנים ויוצא דופן.- יז ונראה דלשיטת הראב"ד, הובא בטור סי' מ"ד שסובר בהאי דינא דכוליא דדוקא בשחסר מתולדה או ע"י בן אדם כשרה, אבל כשהקטינה מהמת חולי טרפה. - והיינו דכיון שהקטינה מכפול נעשית טרפה, ואז אינה חוזרת לכשרותה אף כשחזרה אח"כ לגמרי, - והנה לפי"ז אם טרפה כשרה לקרבן דאז כשחסרה הכוליא ע"י חולי עד הכליון, - גם כן בכלל זה הלימוד לאסור הקרבת הקרבן מטעם חסרון כוליא, - ולא מטעם טרפות, - והיינו שהלימוד מקרא הוא מטעם חסרון, - וא"כ משמע מזה שגם טרפה אינה אסורה מטעם טרפות אלא מצד חסרון, - ולפי"ז הרי חזינן דלא הקפידה תורה בזה על טרפות, והרי"ז כעין ני"מ דאין טרפות פוסל בקרבן, - ולהכי שפיר איצטרך מן הבקר להוציא טרפה, - ועכשיו כשאמרה תורה למעט מרפה, - ממילא אית לן לומר דכוונת התורה למעט חסר דוקא באופן שחסר בתולדה, - אבל אם לא מיעטה התורה טרפות בהדיא שפיר הוי מתפרשא המיעוט חסר כוליא נם באופן שהיא טרפה, - כיון שעכ"פ יצוייר גם מרפה בזה, - וממילא מיירי הקרא בכל אופן, - ומזה קצת ראי' לשיטת הראב"ד, וכמוש"ל. יח והנה בהא דפריך למ"ל קרא למעט טרפה הא יש ללמוד מק"ו מבע"מ, - יש לעיין לשיטת הרמב"ם שכתב בפר"ג ה"ז וז"ל יראה לי שאעפ"י שאין כל הפסולין ראוין למזבח לקרבן, אם עבר והקריבן אינה לוקה מן התורה לפי שלא נתפרש אזהרתן, יעוי"ש, - ועי' בכס"מ שתמה הא מבואר בחולין פ"א שאין לוקין בהני הפסולין מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, - ומדוע כתב הרמב"ם הטעם מפני שלא נתפרשא אזהרתן, - ומסוגיא זו ג"כ תיקשה דאם עיקר הטעם שאין לוקין על הפסולין האלו מטעם זה שלא נתפרש אזהרתן, ובכלל זה נם טרפה, - וא"כ מאי פריך למ"ל קרא למעט טרפה הא יש ללמוד מק"ו מבע"מ, - וקשה אם מק"ו לחודיא א"כ אין מפורש כאן האזהרה להדיא לחיות לוקה על הטרפה כשהקריב, - אבל עתה שיש קרא מיותר למעט טרפה הרי זה כאילו נתפרש האזהרה בפירוש, ויהי' גם לוקה על ההקרבה. - יט ונראה דאין זה נחשב אזהרה מפורשת גם אם אמרינן דנכתב קרא לזה למעט טרפה, - והוא משום דבאמת אינו מפורש טרפה בקרא רק כתיב מן הבקר, ומסברא אתי למעט טרפה, - והיינו דכיון דלמעוטי אתא וטרפה הוא דבר האסור באכילה להדיוט, - ממילא אנו אומרים דע"כ המיעוט אתא למעט טרפה, - אבל גם אחרי הק"ו מבע"מ, וגם עם הדרשא דמן הבקר, - אכתי אין זה מפורש האזהרה, - ואין לוקין באופן לאו כזה, - ומטעם זה לא מצי הסוגיא לומר דאיצטרך קרא לענין מלקות. - כ ובאופן זה יש ליישב הא דקשה מאי פריך ליליף מק"ו מבע"מ הא קיי"ל אין מזהירין מן הדין, ואם בשביל שגם דרשא זו דמן הבקר לא הוי יותר מלאו הבא מכלל עשה דאין לוקין, אבל הא כתבו הראשונים דבמקום שיש עשה מזהירין מה"ד, והכא כיון שיש עשה דמן הבקר שהוא לאו הבא מכלל עשה, ממילא יש ללקות מן הדין הבא בלימוד מב"עמ, - אבל אתי שפיר בפשוטו לפי מה שמבואר בחולין פ"א דבכל הני אין מלקות משום דהוי לאו הניתק לעשה, - ומצאתי בברה"ז שעמד בקושיא זו, - ולפלא שלא נחית לזה דלא שייך כאן מלקות מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, - ואפשר שכוונתו לשיטת הרמב"ם דלא נחית להא דניתק לעשה, - ועיקר טעמו משום דלא נתפרשא האזהרה, - אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, - וזה הדבר דהנה כיון דעיקר סברת הרמב"ם דאין לוקה בהפסולים האלה משום דלא נתפרשה האזהרה, - והנה הכא ע"כ לא נתפרשה האזהרה לטריפה, כמו שכתבנו. - כא עוד נראה והוא הנכון דהא דכתבו הראשונים דבמקום עשה מזהירין מן הדין, - היינו אם העשה כתובה בהדיא, - אז לענין אזהרה יספיק גם מן הדין, - אבל באופן שאין בהעשה הדין מפורש, רק מצד הסברא אנו דנין בהקרא למעט טרפה, - והוא מטעם הסברא מפני שטרפה אסורה להדיוט, - והק"ו גם כן הוא מכח זה שטרפה אסורה להדיוט, - אין זה אזהרה מפורשת גם אם אנו יכולים ללמוד טרפה מק"ו, - ושפיר פריך למ"ל למעט טרפה, עד שמשני שאני בע"מ שמומו ניכר, וכמוש"נ. כב ובמה שפירשנו דכל עיקר הא דממעטין טרפה מקרא דמן הבקר הוא מטעם שטרפה אסורה להדיוט, - מתפרשים לנכון דברי הרמב"ם בפר"ב מאי"מ ה"י שכתב דטרפה פסול לקרבן משום הקריבהו נא לפחתך, - והקשו הא בלא"ה פסול מן התורה מקרא דמן הבקר, - אבל נראה דכוונת הרמב"ם להודיענו דכל עיקר הדרשא דמן הבקר שאנו דורשים למעט טרפה, - אעפ"י שלא כתיבה טרפה בקרא, - הוא משום דכיון דיש בטרפה משום הקריבהו נא, - להכי ממעט מקרא דמן הבקר, - וממילא אין זה נקרא אזהרה מפורשת. כג תוד"ה מה וכו' וא"ת ולימא גיה"נ במחובר יוכיח דאין מצותן בכך ושרי לגבוה, וכ"ת מה לגיה"נ שכן מחובר הני יוכיחו, ויש לומר כיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור לא שייך למיעבד מינה יוכיח, - ודברי התוס' תמוה שכתבו דכיון דההיתר ע"י חיבור אין לעשות מזה יוכיח, נמצא דע"כ כיון שבא במחובר פשוט להיתרא, ואילו בחולין צ' מבואר דבעינן לזה קרא מיותר, דמותר להקריב גיה"נ לגבוה, אפי' במחובר, כיון דהוי מחובר דאיסורא, כמבואר שם, ועוד הלא חכמים דפליגי עלי' דרבי סברי להדיא דאסור לקריב גיה"נ אפי' במחובר, ואנן קיי"ל להלכה כן, וא"כ, תיקשה לחכמים, ולדידן דקיי"ל כוותייהו למה לן קרא למעט טרפה הלא יש ללמוד מגיה"נ שאסור לגבוה, - וצ"ע:
בדבר קדושת החיבור כו':
איתא בחולין צ' דתניא והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות וכו' מחוברין יעלו וכו' ורבנן מחוברין דהיתרא וכו' מדי דהוי אראשה של עולה וכו' ורבי מחוברין וכו' כי איצטרך קרא לגיה"נ במחובר וכו', יעוי"ש, ותוכן הסוגיא דפליגי רבי ורבנן בזה דרבנן סברי דאפילו פירשו יעלו, ורבי סבר דבפירשו אפילו בראשו של מזבח ירדו, ויש לעיין בהא דאמרי רבנן דלא איצטרך קרא למחוברין דהיתרא משום מידי דהוי אראשה של עולה, היינו דמקריבין הראש שלם עם העצמות שבתוכה וכדפירש"י, וילפי מזה דמותר להקריב עם הגידין והעצמות, וקשה מאי ראי' מראשה של עולה הא י"ל דשאני התם דאסור לנתוח הראש של עולה, להכי בהכרח יש להקריבה שלמה עם העצמות שבתוכה, אבל במקום שיש להפריד העצמות מן הבשר מניין דאין צריכין להפרידם, - ועוד קשה בהא דאמר רבי דאיצטרך קרא לרבויי גיה"נ במחובר, - הלא הא מבואר בזבחים פ"ו דעצמות של עולה מותרות בהנאה לאחר זריקה, והיינו דנפקע מהן ההקדש לאחר זריקה, כמבואר שם, וא"כ דעצמות לאחר זריקת הדם דין חולין עליהן, וא"כ הרי המה ג"כ מחוברין דאיסורא, דהרי אסור בהקרבה מטעם דהוי חולין, וביותר תיקשה לרבי דהוא עצמו ס"ל חולין בעזרה הוי דאורייתא, כמבואר לקמן מ"ז וק"ו, [ועי' בתוס' זבחים ע"ז ד"ה בדם], עוד קשה דהנה התם מבואר דאיצטרך קרא להתיר גיה"נ במחובר להקרבה, ובלאו קרא הו"א דאסור בהקרבה, ומדוע לענין טרפה בעינן קרא לאסור להקרבה, משמע דאם לאו קרא הו"א דשרי להקריב טרפה לקרבן, אף על פי שלא הוי מן המותר לישראל, וזה היפוך סוגיא דשם מסוגיא דהכא. - כה ונראה דדברים הנפסלים להקרבה על המזבח איכא בתרתי, א) מפני העדר הקדושה דהיינו שאין הדבר נתקדש בקדושה הראוי להקרבה, ב) מפני שהוא מאוס להקרבה משום הקריבהו נא לפחתך, ויש בזה מה שאין בזה לפי פרטי הדינים, - וביארנו בזה בארוכה בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים ק"כ, ובביאור זה ביארנו אשר יובן לפי"ז הסוגיא הכא בהא דרוצה התנא להכשיר טרפה למזבח אם לאו הק"ו מבע"מ, משום דמצד הסברא אין לפסול טרפה משום מאוס, כיון דלא הוי חסרון הניכר, ומצד קלישות הקדושה ג"כ אין לפסול כיון דמיירי כשקדשה ולבסוף נטרפה, א"כ הרי נתקדשה בקדושה יתירה, להכי מצד הסברא אין לפסול טרפה לקרבן, ולהכי בעינן ללמוד בק"ו מבע"מ, אמנם שם בחולין לענין גיה"נ שפיר הוי אמרינן גם מצד הסברא דגיה"נ אינו בכלל הקרבן להקרבה מצד חסרון קדושה דכיון שאין בגידין בנותן טעם א"כ הרי הוא כעץ בעלמא, ואין בו שיעור קדושה למזבח להקרבה, ולהכי מצד הסברא אינו בר הקרבה, ושפיר בעינן לימוד דאיתא בהקרבה. כו והנה נראה לומר עוד כלל בדין קדשי הגוף דהחיבור להקודש דהיינו חיבור טבעי גורם התפשות הקדושה גם להדברים אשר אינם קדושים מצד עצמם, והחיבור להקדושה עושה הכל כדבר אחר ממש להיות בקדושה אחת כמו שמצינו בטומאת מת דהחיבור להמת עושה אותם כעצם הטומאה ממש, אעפ"י שמצד עצמם אינם בני טומאה בתלוש, כמו הא דשניים והשער והציפורניים דאין להם טומאה בעצמותם בתלוש, ומ"מ בחיבורן להמת כולם טמאים, כמבואר במשנה אהלות פר"ג מ"ג, והובא משנה זו בנזיר נ"א נדה נ"ה, יעוי"ש, הרי חזינן דהחיבור גורם לחיות טמא בעצם טומאת מת, וא"כ ה"נ לענין קדושה אית לן לומר דכל מה שמחובר להקדושה הרי הוא כעצם הקדושה, ולפי"ז שפיר יש לומר דאעפ"י שאין קדושה להעצמות והגידין והקרנים כשנתלשו מהמחובר, עכ"ז בעודם במחובר תורת קדושה עליהם נם בעצם הקדושה ממש, דהיינו קדושת הבשר יש גם עליהם. כז ובזה יש לבאר הא דכתב הריטב"א ברפ"ק דחולין דהא דמקדש הסכין את הדם שבצואר היינו התחלת הקדושה אבל אינה גומרת את הקדושה שיהא נפסל ביוצא עד שיתקדש גם בכלי שרת, יעוי"ש, - ותמוה מסוגיא דזבחים כ"ו דאיתא שם בהמה שהיא בפנים ורגלה בחוץ דהדם שברגלים נפסלין ביוצא יעוי"ש, וקשה הא לשיטת הריטב"א היאך תיפסל הדם כל זמן שלא נתקדש הדם בכלי שרת, - אמנם לפי דברנו יש ליישב דכוונת הריטב"א דאין להדם קדושה של עצמן דהיינו קדושת דם קרבן כל זמן שלא נתקבל הדם בכ"ש, אמנם כל זמן שלא יצא הדם לחוץ, ומחובר להבהמה, הרי יש להדם קדושת הבשר בתורת התחברות לקודש, ושפיר נפסל הדם ביוצא, אבל אין הפסול בתורת דם שיצא לחוץ, אלא הפסול בתורת בשר קודש שיצא לחוץ, ושפיר אמרינן שם דבהמה שרגלה בחוץ הדם שבהרגל נפסלת ביוצא, וכשמקבל את הדם שבצואר, דע"כ מעורב דם הרגלים באותו הדם, שפיר אמרינן דהדם פסול, אמנם אם יצא הדם לחוץ קודם קבלת כלי שרת, ובאופן שיצא הדם מהבהמה, דהיינו שאינם בתורת חיבור, בזה כתב הריטב"א דאין הדם נפסל ביוצא, כיון שאין להדם קדושה כראוי, וגם אין להם קדושת החיבור. - כח ובזה יבואר סוגיא דחולין שם, דהנה רבי ורבנן ס"ל דהחיבור להקדושה גורם ג"כ שיתקדשו קדושת הגוף, אמנם בזה פליגי דרבנן סברי דהחיבור גורם שיתקדשו קדושת הגוף גם לאחר שפירשו, ורבי סבר דרק על שעת החיבור גורם החיבור שיתקדשו, - ולהכי אמר רבי דלמחוברין דהתירא לא איצטרך קרא דילפינן מרישא של עולה, דהיינו דכמו שבראשה של עולה מקטירין העצמות, וע"כ דגם התם העצמות נתקדשו בקדושת החיבור כדין חיבור לקודש, ולסימנא בעלמא נקט ראשה של עולה להורות דאיכא קדושת החיבור, ולהכי כל העצמות והגידין דהיתרא איתנהו בהקרבה ולא בעינן לזה קרא, וכי איצטרך קרא למחוברין דאיסורא דהיינו גיה"נ, דבלא קרא לא אמרינן קדושת החיבור לדבר האסור באכילה להדיוט, וזה מסתבר יותר לרבי לאוקמי' קרא שבא להורות לרבות גיה"נ במחובר, מלרבות עצמות וגידין שפירשו, דסבר דקדושת החיבור לא מועיל רק על זמן החיבור, ולהכי לאחר שפירשו העצמות הרי המה חולין גמורים ואינם ראוים בהקרבה, ורבנן סברי דיותר מסתבר למידרש לרבות עצמות שפירשו, מלרבות גיה"נ במחובר משום האיסור אכילה שיש על הגיה"נ, ולא מסתבר להקריב דברים האסורים. - כט ויובן לפי"ז הא דכתבו התוס' הכא דאין להוכיח מגיה"נ שמותר בהנאה, כיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור, - והיינו כדברינו דע"כ אין לו היתר מצד עצמותו, אלא החיבור גורם לו ההיתר, והיינו דהחיבור לקודש נעשה קודש, - וגם לא קשה מה שהקשינו לעיל דלרבנן דס"ל גיה"נ אסור בהקרבה א"כ נלמוד מזה לטרפה, דלא דמי דגיה"נ אסור להקרבה מטעם דאין החיבור גורם לו קדושה יען דאין החיבור מועיל לעשות קודש לדבר איסור, כמו שכתבנו, נמצא דהחסרון בזה מצד העדר הקדושה, ואין ללמוד מזה לטרפה, דהתם לא הוי העדר הקדושה, דהרי שפיר נתקדשה הטרפה, ורק החסרון בשביל האיסור גרידא, ולהכי בעינן קרא:
ל והנה הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק ה"ד כתב דאסור להקריב גיה"נ לגבוה, ולפי"ז לפי המבואר בחולין שם אית לן לומר דסבר דגידין ועצמות שפירשו יעלו ע"ג המזבח, כיון דאסור להקריב גיה"נ, דהיינו מחוברין דאיסורא, וא"כ איצטרך קרא למחוברין דהיתרא, דהיינו גידין ועצמות שיעלו ע"ג המזבח אפי' כשפירשו, והרמב"ם פוסק בזה דאין מעלין על המזבח כשפירשו, - וכבר עמד בזה הלח"מ, יעוי"ש, - ונראה דהרמב"ם פוסק כרבנן דגיה"נ אסור בהקרבה, והקרא לא מרבה לגיה"ג להקרבה, ומכל מקום לא דריש הקרא נם כרבנן להתיר גידין ועצמות לאחר שפירשו דיעלו על המזבח, כאשר יבואר, דזה תליא בפלוגתא במקום אחר, כאשר יבואר. - לא איתא בזבחים פ"ו ת"ר והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות והגידין וכו' יכול אפילו פירשו וכו' אמר רבה לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל פירשו קודם זריקה אתאי זריקה ושריתינהו אפילו למיעבד מנייהו קתא דסכינא סבר לה כי הא דא"ר יוחנן משום ר' ישמעאל וכו' ופליגי דר"א דא"ר אלעזר פירשו לפני זריקה מועלין בהם לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין, יעוי"ש וברש"י, - והביאור בזה דפליגי רבה ור' אלעזר דרבה סבר דהזריקה בעולה קובעתן להעצמות בקדושה גמורה דהיינו קדושת הקרבן ממש, ולהכי אפילו לאחר שפירשו דין הקדש עליהם ואיכא מעילה ג"כ, ור' אלעזר סבר דהזריקה אינה קובעתן להעצמות שיתקדשו בקדושת הקרבן, ואדרבה הזריקה מתירתן להדיוט, ונחזה במה פליגי רבה ור' אלעזר, - ונראה דבזה פליגי דרבה סבר דע"כ כוונת התורה דכתבה והקטיר הכהן את הכל המזבחה, היינו שהקפידה תורה שיהי' העצמות והגידין בתורת קרבן ממש, ולא סני בקדושת החיבור מה שמחוברין לקודש, אלא בעינן עצם הקדושה על העצמות והגידין, ולהכי כשפירשו לאחר הזריקה אית בהו מעילה ג"כ, - וע"כ סבר רבה דהא דדרשו רבנן מהא דכתיב והקטיר הכהן את הכל, זה עצמו אתי לאשמעינן דהעצמות נתקדשו בקדושת הקרבן, אעפ"י שאין קדושה להעצמות בכל מקום, וכיון שכן ע"כ אין לרבות כשפירשו כיון דע"כ איצטרך קרא לזה עצמו לאשמעינן דהזריקה מקדשת להעצמות בקדושת הקרבן. וע"כ סבר רבה דגם רבנן סברי דפירשו לא יעלו, אבל ר' אלעזר ע"כ סבר דלא בעינן שתהי' העצמות קדושין בקדושת הקרבן, וגם באמת אין הזריקה מקדשת להעצמות, והא דבאמת מקריבין אותן ע"כ היינו בקדושת החיבור גרידא סני בזה להיות עולה עם הבשר על המזבח, ולפי"ז תיקשה שפיר למ"ל קרא דוהקטיר הכהן את הכל המזבחה, דהרי אין לומר דאתי לאשמעינן דהזריקה עושה להעצמות לעצם קרבן, דהרי לא סבר ר' אלעזר האי סברא, ואין לומר דאתי קרא לאשמעינן זה עצמו דמקטירין את העצמות על המזבח, ואינו מחויב לחלצם מהבשר, פשיטא זה אנחנו יודעים מסברא דע"כ כיון דמחובר לקודש חיבור טבעי פשיטא שאין להם דין חולין ושרי להקריבם, וזהו סברת הגמ' כחולין שם מחוברין דהיתרא לא צריך קרא, וע"כ איצטרך קרא לר' אלעזר שאם פירשו ג"כ יעלו כדאיתא בחולין, - נמצא דהסוגיא דחולין שם, לרבנן הכל קאי לשיטת ר' אלעזר שם בזבחים, - ולפי"ז הרמב"ם דפוסק בפר"ב מה' מעילה הי"ד דהעצמות של עולה מועלין בהן לאחר הזריקה אם היו מחוברין להעולה בשעת זריקה, יעוי"ש, נמצא לפי"ז דע"כ סבר כרבה דרבנן לא סברי דהקרא אתי להורות דאם פירשו יעלו, משום דהקרא מלמדנו עצם הדין דהזריקה עושה להעצמות לעצם הקרבן, נמצא דלרבה גם רבנן סברי דאם פירשו לא יעלו, - וזהו פסקו של הרמב"ם. - ויש ליישב לפי"ז דברי הרמב"ן דשפיר יש ללמוד היתר הנאה לגיה"נ מקל וחומר מחלב שענוש כרת ומותר כ"ש גיה"נ. - וכאשר יבואר. לב כתב הרמב"ם בפר"ח ממ"א הי"ד גיה"נ מותר בהנאה וכו' - ותמוהין דבריו דהרי מבואר בפסחים כ"ב דלמ"ד יש בגידין בנו"ט הוא דהוי גיה"נ מותר בהנאה מטעם דכשהתורה נבלה הותרו כל הדברים שהמה בסוג טעם, אבל למ"ד אין בגידין בנו"ט לא הוי גיה"נ בהיתר דנבלה, וכיון שהרמב"ם פוסק דאין בגידין בנו"ט א"כ מוכרח לומר דניח"נ אסור בהנאה, וא"כ אמאי פסק דניה"נ מותר בהנאה, - וכתב הרמב"ן דבאמת לרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא, אבל למסקנא גיה"נ מותר בהנאה אפי' אם אין בגידין בנו"ט, - והובא דבריו בהה"מ, יעוי"ש, וביאור דברי הרמב"ן נראה דכוונתו דעיקר הדבר הא דהוכרחה הסוגיא שם בפסחים לומר לר' אבהו דכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה הוא בשביל לתרץ הקושיא דפריך שם הגמ' לר' אבהו דאמר דכל מקום שנאמר לא יאכל הוי גם איסור הנאה, ובגיה"נ כתב נ"כ לא יאכל, ותנן שולח אדם ירך לעכו"ם וכו' ועל זה משני הש"ס כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה, היינו שהגיה"נ הוי בכלל נבלה, וכל זה דוקא אם יש בגידין בנותן טעם אז הוי גיה"נ נ"כ בכלל נבלה, וכשאין בגידין בנו"ט א"כ אינו בכלל נבלה ולא הותר הגיה"נ בהנאה, אבל כל זה לפי הס"ד דש"ס שם, אמנם במסקנא דילפינן דחלב מותר בהנאה מהא דכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה כמבואר שם כ"ג א"כ עתה יש ללמוד מחלב לגיה"נ מותר בהנאה מק"ו דמה חלב שעונשו בכרת מותר בהנאה, גיה"נ שעונשו רק בלאו גרידא פשיטא שמותר בהנאה, ולפי"ז גם ר' אבהו מצי סבר דאין בגידין בנו"ט, ולא הוי גיה"נ בכלל ההיתר דנבלה, ומ"מ גיה"נ מותר בהנאה מק"ו מחלב, - זהו תוכן בביאור דברי הרמב"ן ביישוב שיטת הרמב"ם בזה.. לג אמנם עדיין יש להקשות בזה דכיון דכל עיקר הא דגיה"נ מותר בהנאה ילפינן שענוש כרת ומותר בהנאה, דאיכא למיפרך מה לחלב שכן מותר לגבוה להקרבה, משא"כ גיה"נ דאסור בהקרבה, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק ה"ד, יעוי"ש, וא"כ אין ללמוד היתר הנאה לגיה"נ בק"ו מחלב, כמו שמצינו דפרך הגמ' בכה"ג לעיל ה' ע"ב דפריך מה לכלאים שכן הותרו מכללן, וכו', וביבמות ע"ה, יעוי"ש, וה"נ איכא למיפרך מה לחלב שכן הותר לגבוה להקרבה. לד ובמה שביארנו לעיל יבואר לנכון דברי הרמב"ן משום דשפיר יש ללמוד היתר הנאה לגיה"נ מק"ו דחלב, ואין לפרוך מה לחלב שמותר לגבוה וגיה"נ אסור להקרבה, דליתא דהלא הא דגיה"נ אסור להקרבה לא הוי מצד חומרו אלא מצד קלישותו משום דאין בו טעם בשר ויש לו דין עצמות ואין בו קדושה ואעפ"י שכל העצמות והגידין נתקדשו במחוברין ע"י הזריקה והגיה"ג לא נתקדש, וזה ידעו רבנן מהסברא מטעם כיון דגיה"נ אסור באכילה, ולא ריבתה אותו תורה להקרבה, וממילא הוי דינו כשארי עצמות של קדשים, וכמו העצמות שקודם זריקה שאין להם תורת הקדש, נמצא הא דאסור להקריב גיה"נ למזבח הוא מפני שתורת חולין עליו, ופשיטא שאין זה חומרא לפרוך הק"ו שילפינן היתר הנאה לגיה"נ מחלב, - לכן שפיר כתב הרמב"ן מקור טהור להרמב"ם להתיר גיה"נ בהנאה. לה תוד"ה בעל מום נמי הותר בעופות, ונ"ל דהשתא מצי למליף ממחוסר אבר ויוצא דופן, ולבסוף כשאמר שכן מומן ניכר אתי הכל שפיר, עכ"ל, - ודברי התוס' תמוהין טובא, ואין לדבריהם ביאור, - וכבר עמד על זה בברה"ז, ומביא בשם רבו הגאון מהור"ר העשיל דכוונת התוס' דגם על עופות קשה למ"ל קרא למעוטי טרפה, דהרי ק"ו הוא ממחוסר זמן, ואין לומר מה למחוסר זמן שכן לא הותר מכללו אצל עופות, משא"כ טרפה שהותר מכללו אצל עופות, בע"מ יוכיח שהותר לגבי עוף ואסור בבהמה, יעוי"ש, - אבל דבריו תמוהין דהרי יש לומר דאין זה יוכיח הא דהותר מומין בעופות, ואסור בבהמה, דיש להשיב, דעכ"פ בבהמה לא אשכחן הותר, ומצינו כזה בפסחים כ"ג דבעי למילף גיה"נ מחלב דמותר בהנאה, ופריך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה, ופריך הש"ס אנן בבהמה קאמרינן, - ואעפ"י דריוה"ג קאמר לה, ומשמע דרבנן לא סברו לפירכא זו, - וכן משמע מדברי התוס' חולין ק"כ ד"ה חלב, יעוי"ש, - אבל עכ"פ יש להשיב כן, עוד יש להקשות ולהשיב מה למחוסר אבר שאסור לבן נח לקרבן אבל טרפה מותר לב"ג אפילו בבהמה, ופירכא זו לכו"ע היא. בדין קמיצה וקמיצת פסולין א במשנה. אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר וכו', בן בתירא אומר יחזיר ויחזור וכו' ומבואר בגמ' דב"ב אכולהו פליג, - והנה קשה מובא בהא דטמא הלא כיון דטמא הוא א"כ מטמא גם את המנחה כולה, - ואף אם מיירי דטמא שרץ שאינו מטמא כלים, אבל עכ"פ אוכלין מטמא, - ומצאתי בחידושי הרשב"א למנחות שעמד בזה:
ב והנה הרשב"א כתב דמיירי בטמא שרץ שהוא ראשון לטומאה ולא נטמא העשרון כולו עם הקמח, אלא לא נטמא רק במה שנגע הלכך יכול לחזור ולמלא וכשר, עכת"ד, - אבל קשה מובא הלא זה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל לקמן ט' ע"א, ולר"ל דסבר דהכלי קובעת אין להביא קמח אחר ולמלא העשרון, וא"כ היאך יפרש ר"ל המשנה, - ומדוע כשאתותב שם ר"ל לא אותבי' ממשנה זו, - וביותר תיקשה דלקמן בסוגיא קאמרה הסוגיא לרב דרבנן דב"ב סברי דכלי קובעת ואין למלא החסרון בקמח אחר, וכמו שפירש"י, - ולפי פירוש התוס' לכו"ע אין למלאות החסרון אחרי קמיצת הפסול, יעוי"ש, - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' היאך יצוייר הא דטמא שלא נטמאת המנחה כולה. - ג ונראה גם כן דמצי מיירי שהי' טמא אב הטומאה, - אבל לפי מה דקיי"ל דמרצה ציץ על הקרבנות, ואינו מרצה על טומאת הגוף, שהוא טומאת גברי, - ובדיעבד שפיר מהני הריצוי ציץ, והסוניא בפסחים ע"ז רוצה לומר גם בלכתחילה, - ואתי שפיר דהקרבן כשר, ועבודתו פסולה, ולב"ב מהני חזרה, - והוי קרב בטומאה אם אין להביא עתה אחרת, והקרבן כשר מפני ריצוי הציץ, וכמוש"נ: