אור ברסלב

נזר הקודש - מנחות· הרב משה רוזין

דף ב.

הקדמה:

לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי. (תהלים קי"ט). רבן שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי שיתף הקדוש ברוך הוא שמו הגדול בישראל למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא קטנה אמר המלך אם אני מניח' כמות שהיא אבידה היא אלא הריני עושה לה שלשלת שאם אבדה השלשלת תהא מוכחת עליה, כך אמר הקדוש ברוך הוא אם מניח אני את ישראל כמות שהם נבלעין הן בין העכו"ם אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים.(ירושלמי תענית פר"ב ה"ו). יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר נתן לנו את התורה אשר היא לשעשועין ולשמחת לבב בכל עת ועידן, וזה נותן כח ועוז לעמוד בין קשרי המלחמה מלחמת הזמן ומלחמת החיים, וכמו שאמר אדוננו דוד המלך ע"ה לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, ואין בכלל אלא מה שבפרט, והפרט מעיד על הכלל, וגם על הכלל האומה הישראלית התכוון המשורר, וזהו לדעת ר' יהושע בפסחים קי"ז כל הספר תהלים אמר דוד לכלל האומה הישראלי, כי השעשועין דאורייתא היא המעמדת ומקיימת את האומה הישראלי בכל עת, ומגנא ומצלא מכל האויבים מסביב לה, וזהו הסוד הכמוס בעמנו עם ישראל וקדושו אשר כל המצוקות והתלאות אשר שונאנו מציקים ומעיקים שמגמתם להכחיד את עמנו מקרב השמים, כל מפעלם ללא יועיל, המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד, והוא מפני כי טמון בנו עם ישראל כח טמיר ונעלם אשר נמסר לנו מהר סיני, והוא המקיף וסובב את מחנה ישראל ההולך וזורם בלב האומה בכל עת ועידן, להחזיק מעמד, ולהתבצר, ולהיות עולים בדרך המובילה בית אל, ואור התורה מאיר לנו מלהיות נכשלים ח"ו בהקוצים והברקנים אשר שונאנו מניחים לנו, ועם ישראל חי, ורוחנו חזק ואמיץ בלב כביר לבל נהיה בנופלים ח"ו, מפני שכח הנצחי ישתרר בנו והוא כח ד' על ידי התורה המסורה לנו מפי ד' שהשמיע לנו קול גדול ולא יסף לומר שלא יופסק לעולם ועד, וזה לנו לשעשועין לבלי להתייאש מתקותנו לקיום הנצחי:

והנה רואים אנחנו אשר רבותינו ז"ל הגדילו והרימו את מעלת לימוד התורה בתורת הקדשים גם בזמן הזה שאין לנו ביהמ"ק, כמבואר בשלהי מנחות אמר ר' יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת כל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, וכן במד"ר פ' צו ובפסיקתא דר"כ פסקא מ"ו ר"א בשם ר' חנינא בר פפא שלא יהי' ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות בנות ומתעסקים בהם, ועכשיו שאין אנו מקריבין מהן מהו להתעסק בהן (כלומר בלימוד הלכותיהן) אמר להם הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בהם כאילו אתם מקריבים אותם, ויותר מזה מבואר בתענית כ"ז ע"ב א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנא' ויאמר ד' א' במה אדע כי אירשנה אמר אברהם רבש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה א"ל לאו אמר לפניו רבש"ע הודיעני במה אירשנה א"ל קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' (והיינו קרבנות) אמר לפניו רשב"ע תינח בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם, יעוי"ש ובפירש"י, מבואר שקיום העולם בזמן שאין ביהמ"ק קיים על לימוד תורת הקדשים, והבטחת הקב"ה לאברהם אבינו אשר אף אם עם ישראל לא יהיו זכאים יותר מדור המבול ומדור הפלגה חלילה, שלימוד תורת הקדשים מועיל להיות הגנה והצלה, ולזאת מהראוי והנכון אשר מלבד לימוד התורה בכלל לקבוע לימוד גם בתורת הקדשים:

ומרומז זה בתורה פרשה שלימה בתורת כהנים, דכתיב בפ' צו וידבר ד' אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה וגו', ויש לדייק, א) מהו לאמר שנאמר שתי פעמים, ומה שייך לאמר, דהרי עיקר המצוה ל לאהרן ולבניו נאמרה, ב) הלא עולה בא זכר, ומדוע קרינן היא בלשון נקבה, והיה לן לקרות הוא כדכתיב, ג) מה שדרשו רבותינו בלשון צו שהכוונה לזרז בין מיד בין לדורות, הלא מצוה זו לא שייכה לדורות בזמן שאין ביהמ"ק קיים, ד) דרשת ר' שמעון, הובא ברש"י, דבעי לזרז במקום שיש חסרון כיס, ותמוה דהלא החסרון כיס הוא להבעלים המביאים את הקרבן, והכהנים אין להם חסרון כיס, אדרבה הלא פרנסתם היא מעבודת הקרבנות, כדכתיב בפ' שופטים לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ד' ונחלתו יאכלון, ופירש"י אשי ד', קדשי המקדש, וגם מהעולה לה שכולה כליל, עור העולה לכהנים, ואם כן מדוע נאמר הזריזות לאהרן ולבניו:

אמנם הענין בזה לפי מה שאמרו במדר"ת שם וזאת תורת זבח השלמים, זשה"כ אשמעה מה ידבר הא' ד' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו (תהלים פ"ה) שזה תשובה לאומה"ע שבאו בטענה מדוע לא ניתן להם קרבנות להקריב, וזהו מפני שמטרת הקרבנות הוא שלום, וזה למי שקבל את התורה, וזהו תורת זבח השלמים שעושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, ולכאורה הלא מקבלין קרבנות גם מאומות העולם, כמבואר חולין י"ג איש איש לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל, וא"כ אין להם טענה מדוע אינם מקריבים קרבנות, והביאור נראה בזה דזה מיירי למ"ד שכל הקרבנות של נכרים אינן אלא עלות, ואפילו אם דעתם לזבח שלמים הדין דמקריבין עולה כמבואר במנחות ע"ג, ולזה התאוו תאוה לזבח שלמים, והתשובה להם שאינם מסוגלים לקרבן זה, שמפני שעיקרו הוא שלום, וקרבן שלמים ומטרתו אינו אלא אצל ישראל שקבלו את התורה, ועליהם נאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום:

עוד בזה כי האומות התאוו תאוה לכל הקרבנות כולם, והיינו גם לחטאת ואשם, בכדי שיתכפרו בכפרתם, אבל לא ידעו כי יש עוד תנאי למביאי קרבנות, והוא קבלת התורה, ומזה יש לשפוט מישרים לומר דהרי זה כאילו התנה הקב"ה עם ישראל אחת שהיא שתים עסק עבודתן, ועסק תורתן, וממילא לימוד התורה ולימוד תורת הקדשים כתנאי קודם למעשה אשר רק עם ישראל שקבלו את התורה ובה גם תורת הקדשים, להם ניתנה סדר הקרבתן, אבל מי שאין לו חלק ונחלה בתורה, אין לו שייכות גם עם הקרבתן של הקרבנות כולן, ומטעם זה אין מקבלין קרבנות גם ממומרים ופושעי ישראל: ובזה יש לפרש זאת תורת העולה הוא העולה היינו כי התורה והלימוד של העולה ג"כ עולה, והיא למעלה מהקרבן מפני שהיא באה מקודם, כי הלימוד בא מקודם, ובזה יובן הא דכתיב לאמר שתי פעמים. והיינו שיש בזה שתי אזהרות, א) לאהרן ולבניו, להם יהי' הציווי דיני הקרבה, ב) לאמר גם לישראל בדבר לימוד התורה, ובזה גם לימוד הקרבנות, רבנות, וזהו שאמר הנביא ירמי' בשם ד' כי מעולם לא דברתי על עולה וזבח, יען שחיוב קרבנות הוא בתנאי של לימוד התורה, ומובן אשר אם לא קיימו את התנאי בלימוד התורה אין מקום לעולה וזבח, ולימוד התורה בראשונה, ועולה וזבח באין באחרונה, וחיוב שניהם תלוי זה בזה, וזהו דרשת ר"ש בתו"כ דאמרה תורה זירוז למקום שיש חסרון כיס, היינו על האזהרה השנייה של לימוד התורה, דזה עולה לחסרון כיס להעוסקים בה ולהמחזיקים בה, כמו שמצינו ברבותינו שנתנו כל עמלם וכל נכסיהם עבור לומדי התורה, ולדוגמא ר' יוחנן שהיה מוכר את נחלת אבותיו לפרנסת ביתו והיה עוסק בתורה כמבואר במד"ר שה"ש פ' ח' אות ז', ורבים היו עושים כמוהו, וגם בעתותנו ישנם רבים אשר להם כשרונות נעלות להיות משתלמים בלימודי חול אשר על ידי זה יותן להם נחלה וחלקה טובה, והם השליכו זה מהם והלאה, האין זה חסרון כיס ובחרו בנחלת ד', להיות מתפרנסים ככהן עובד עבודה, ולזה נדרש זריזות רבה, ועל דא אמרו רבותינו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, היינו שממית עצמו ממחמדי תבל החומרי, כדרך שאמרו בתמיד ל"ב מה יעביד אינש ויחיה, אמרו לו, ימית את עצמו, ויפה פירש בעקד"י יקר בעיני ד' המותה לחסידיו, זה שממית עצמו מתענוגי הגוף, ובוחר במה שערב לנפש:

וכאשר ידוע לכל באי שערי ציון שערים המצוינים בהלכה גודל ערכה של לימוד התורה והמחזיקים בה, וזהו מטרת האומה הישראלית מאז היותה לעם בקבלת התורה, לזאת יש לנו להתאמץ ולאזור כחנו הן בלימוד התורה, הן בהחזקתה, וד' יעזרנו להקים את התורה, ונזכה לראות עמוד כהן לאורים: והנה אני נותן תודה לד' שעזרני להיות עוסק בעבודה זו בלימוד תורת הקדשים ועסקתי ועמלתי כפי שידי יד כהה מגעת בביאורי למסכת מנחות אשר נתתי מקום להמעיינים לעיין, הן בביאור הסוגיא, הן בהכרעה לדינא לפי שיטת הראשונים, וזה כארבע שנים אשר הוצאתי לאור את ספרי "נזר הקודש" על מסכת זבחים, הנה כמעשה הראשון כן עתה מעשה השני, וביתר עוז ועצמה בהלכות עמוקות מאד, וקראתיו גם כן בשם הזה נזר הקודש", ומסודר בסידור נאה ויאה להקל על המעיין, ואני תפלה להשי"ת דאימא מלתא דתתקבל, ויצילני משגיאות, ונזכה לקבל פני משיח מלכנו ולראות בבנין בית מקדשנו ובהקרבת תמידין כסדרן ומוספים כהלכתם בב"א:

על הטוב תזכר עזרתי בקודש, אשר היא תמיד בעזרתי מנשים באהל תבורך, היא רעיתי הרבנית הצנועה מרת הינדא תחי' בת הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה הלל דוד הכהן טריווש זצ"ל. - יתן ד' אשר נזכה לראות נחת מצאצאנו שילכו בתורת ד' תמיד ולהתברך בעושר ואושר כאות נפשינו ולראות בבנין בית מקדשנו, אמן. - חכמים היו דורשים בכבוד אכסניא של תורה, כן אני דורש בכבוד אכסניא, הקהלה הנכבדה אשר אני שוכן כבוד בתוכה ביהכ"נ הנקרא בשם "חברה תורה אנשי ראדישקאוויץ נ"י" אשר המה חובבי תורה ומוקירי רבנן, יתברכו מנותן התורה בזה ובבא לראות בבנין ציון וירושלים. המחבר נזר הקודש מסכת מנחות בדין שלא לשמה בקדשים א כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, והנה שינוי דשלא לשמה דמנחות היינו שקמץ מחבת לשם מרחשת, כמו שפירש"י, - ויש לעיין הלא כיון דשלא לשמה במנחות נם כן משלמים נלמד כמו שכתבו התוס' ד"ה כל, והלא לא דמי לשלמים, דהתם הוי שינוי קודש בעצם הקדושה, דהיינו שמשנה מקודש לקודש, מעולה לשלמים, וכדומה, - משא"כ במנחות דאין כאן שינוי קודש כלל, דע"כ שתי המנחות בין מחבת ובין מרחשת קדושתן שוות, ורק שינוי מעשה ביניהם, וא"כ אין ללמוד זה משלמים, - וע"כ צריך לומר דכיון דע"כ מלמדנו הכתוב דיש ענין שינוי במנחות כמו בקרבנות, - ואם אינו בשינוי, קודש, כיון שקדושתן שוה, אם כן ע"כ הכוונה על שינוי מעשה. ב אבל יש לעיין דהלא איכא גם מנחות סולת הבאות לקרבנות דנסכים, ואצלם אין שינוי מעשה מפני שאינן באות אפויות רק קמח עם שמן, והם קדושת קרבן עליהם, וא"כ יש בזה שינוי קודש מעולה לשלמים, וכדומה - וא"כ יש לומר דבזה רבתה תורה להיות דינם כשלמים, ולא בשינוי דמחבת ומרחשת, - ודוחק לומר כיון דכתיב סתם מנחה הכונה כל המנחות:

נ והנה לכאורה יש לומר דמנחות סולת הבאות לקרבנות אינו פוסל שלא לשמה כלל. - והיינו מלתא בטעמא דכיון דבאה לאחר הקרבת, הקרבן, ושחיטת הזבח מקדשתן, כמבואר לקמן ע"ז, וממילא נתקדשה בקדושת הקרבן, והרי היא כאילו קריבה נם היא לשמה ממש, - ולכאורה יש לומר שזהו כוונת רש"י דפירש כגון שהתנדב מנחת מרחשת וכו', - ומה בעי רש"י בזה, - ואפשר דבא לשלול מנחות סולת הבאות לקרבן נסכים, - ואם אמרינן כן אתי שפיר, דלפי"ז ע"כ הלימוד מנחות לשלמים היינו דוקא מחבת ומרחשת: ד וכן יש לדייק נם מדברי הרמב"ם שכתב בפרט"ו מפסוה"מ ה"ב שינוי השם במנחה כיצד כגון שקמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, או מרחשת לשם מחבת וכו', יעוי"ש ומדוע לא כתב השינוי במנחות סולת, וע"כ דסבר דבזה אין פסול שינוי השם, - וע"כ הביאור דכיון דנסכים וגם המנחה דנסכים נתקדשין בשחיטת הזבח, לכן שוב אין מחשבה פוסלת בהן, - וכן יש להוכיח גם מדברי מרן הכס"מ שכתב מקור לדברי הרמב"ם מסוגיא זו דריש מנחות, - והיינו כוונתו דקאמר הש"ס דהמשנה דלא כר"ש, מהא דמעשי' מוכיחין עלי',- והיינו דמפרש הסוגיא דהמשנה מיירי דוקא במנחות כאלו אשר יש בהן שינוי מעשה, ולאפוקי מנחות סולת הבאות לקרבן, דהשינוי קודש בהן אינו פוסל כלל, וכמוש"כ, וחידוש דין הוא. בדין חצי מתיר בשלא לשמן ה כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, - וכן הדין בזבחים, כדתנן ריש זבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרות, - והנה מצאתי לחקור, בעיקר הדין בשלא לשמה, בין בזבחים ובין במנחות, אם הדין בזה כמו בפיגול דפליגי ר"מ ורבנן אם שייך פיגול נם בחצי מתיר, דר"מ סבר מפגלין בחצי מתיר, וחכמים סברי דבעינן שיפגל בכל המתיר כולו, כדמבואר לקמן ט"ז במשנה, היאך הדין במחשבה דשלא לשמו, בין לענין שאינו מרצה, בין לענין פסול, כמו בפסח וחטאת, וכדומה אם גם בזה פליגי ר"מ ורבנן, - ולרבנן בעינן שתהי' המחשבה בכל המתיר, - ובחצי מתיר לאו כלום, - או"ר שאני במחשבה דשלא לשמן דמחשבה כל דהוא פועלת, - ולכאורה הדבר נוטה לומר דלא חמירה מחשבה שלא לשמו ממחשבת פיגול, דהרי שניהם באים ממקור אחר מלא יחשב, - אבל זה פלא שלא מצינו במשנה או בברייתא הא דחצי מתיר בשלא לשמו: ו לכן נראה דבמחשבה דשלא לשמו הוא גם בחצי מתיר לכו"ע, - והיינו דשאני מחשבה שלא לשמו שהוא פוגם בעצם עבודה, - היינו ששינה מכוונת רצון הבורא ב"ה בעצם עבודה שאמרה תורה לעשות לשמו, והוא שינה, - ולהכי יש פגם בהמעשה עצמה, - וממילא נם בחצי מתיר הנעשה בפגם פועלת, משום דמה לי כולה ומה לי פלגא, - הלא עכ"פ נעשית עבודה בגרעון, - משא"כ מחשבה דפיגול שאין שום פגם בעצם העבודה, - שעובד עתה רק חושב לעשות אח"כ בגרעון, או הזריקה, או אכילה, או הקטרה, - אבל אין שינוי כלל מעבודה שעובר עתה, - וכל עיקר המחשבה בפיגול הוא על הניתרים שהם בפועל יוצא מן העבודה, - להכי סברי בזה רבנן דבעינן אופן הניתר, שהמתיר כולו הי' באופן הזה.- ז והנה הכא במשנה בדבר קמיצה דמנחה שלא לשמה. - משמע קמיצה לחודיא בלא הליקוט של לבונה, והנה לפי מה שפסק הרמב"ם כפרט"ז מפסוה"מ ה"ז דקמיצה בלא ליקוט לבונה הוי חצי מתיר, - ולפי"ז הוי קמיצה חצי מתיר, - וחזינן ממשנה זו דלא בעינן כל המתיר במחשבה דשלא לשמה, - אבל אפשר לדחות דסתם משנה ר"מ דסבר דגם בפיגול מפגלין בחצי מתיר, - אבל לפי"ז תיקשה להרמב"ם דפסק כחכמים דאין מפגלין בחצי מתיר, כמבואר שם ברמב"ם, - ומכל זה פסק הכא לדין המשנה, כמו שמבואר בפרט"ו מפסוה"מ ה"ב שכתב שם וז"ל שינוי השם במנחה כיצד כגון שקמץ וכו', יעוי"ש, ולא הזכיר הליקוט לבונה, - הרי מוכח בהדיא דבמחשבה דשלא לשמו לכו"ע סני גם בחצי מתיר:

ח וכן מוכח מדברי השיט"מ ריש זבחים שכתב וז"ל דמשמע לי' לשמו ושלא לשמו כשחיטה ששחט סימן אחר לשם פסח וסימן ב' לשם שלמים ולכך דייק הא לשם פסח וסתמא כשר אלמא סתמא כלשמן דמי דאי כשלא לשמן דמי נהי דאין צריך לזבוח לעולם לשם פסח בכל סימן וסימן הי' ל להזכיר לשם פסח, עכ"ל. - מבואר מזה דבפסח דפסול שלא לשמו נם בסימן אחד נפסל. - אבל תיקשה לפי"ז סוגיא ערוכה בפסחים ס"א דשחטו למולים ולערלים, דמפרש שם הסוגיא דפליגי אם מפגלין בחצי מתיר.- - ט ונראה גם כן דשאני הא דשחטו למולים ולערלים, דג"כ לא הוי הפסול בעצם העבודה, - ומחשבה דלערלים הוי היאך שינהוג בהקרבן אחרי הכשרו, דהיינו בדבר האכילה, והרי"ז דומה לפיגול בשתים, היינו שהעבודה בעצמותה היא בהכשר, וגם ענין האכילה הוא דבר הניתר, - ובזה שייך לומר דחצי מתיר אינו פוסל. - י והא דלא פסלי רבנן שם כמו דסברי דחצי מתיר פסול מדרבנן, הנה הקשו בזה התוס' בזבחים מ"א ד"ה ממאי, וכתבו דלא שייך שם מידי דגזירה דאין לגזור אטו סימן השגו, - ולכאורה תמוח מדוע לא נגזור אטו שלא לשמו דפסול מדאורייתא נם בחצי מתיר, - לפי מה שכתבנו. - והיינו שנגזור חצי מתיר דלערלים אטו חצי מתיר דשלא לשמו, וכמו שקאמר כן הש"ס לקמן י"ד ע"ב. יא ועיקר דברי התוס' שם בתירוצם במה שכתבו שאין לגזור סימן אחד אטו שני סימנים- תמוה לן טובא דאטו גרע סימן שני מכבש שני, דמבואר לקמן שם בגמ' דגזרו רבנן כבש אחד אטו כבש חברו, ופירש"י שמא ישחוט שניהם במחשבת פיגול, - ואם גזרינן בכבש זה משום השני, - א"כ פשיטא שיש לגזור סימן אחד בשביל השני שיעשה בשניהם בפסול פגול, - ועוד דע"כ צריך לומר כן דגזרינן סימן זה אטו השני, - דהרי כיון שגזרו חכמים פסול בכל חצי מתיר דקרבנות, - ובשלמא בחטאת יש לומר דגזרו בחצי מתיר אטו שלא לשמו דפוסל בחטאת גם בסימן אחד, לפי מה שביארנו, - אבל בכל הקרבנות הכשרים שלא לשמו מה שייך לגזור, - וע"כ דגזרינן סימן אחד אטו השני, - וא"כ דברי התוס' צע"ג. - יב ואפשר לומר דכוונת התוס' דאין לגזור סימן אחד אטו שני סימנין, היינו דוקא התם בקרבן פסח שנמנו עליו ערלים ומולים, ואם חשב בסימן אחד לערלים, ע"כ לא יחשוב סימן שני ג"כ לערלים, דהלא יודע שישנם מולים מנוים עליו, - ולהכי לא גזרו, - אבל בכל הקרבנות גזרו סימן אחד אטו שני סימנים, וגם בחטאת גזרו סימן אחר אטו שני סימנים, - וממילא אין נחיצות לומר דגזרו בחטאת בחצי מתיר דפיגול אמו חצי מתיר דשלא לשמו, - משום דזה לא מסתבר לומר דליגזור מחשבה דפיגול בשביל שלא לשמו, - והיינו דשני ענינים נינהו, כמו שכתבני לעיל, - וממילא לא קשה הא דהקשינו לעיל מדוע לא נזרו בהא דערלים ולמולים אמו שלא לשמו דחצי מתיר דפסח דפסול, משום דשני ענינים נפרדים נינהו, ולא גזרינן, ובזה מיושב הכל. יג אח"כ מצאתי בספר אור שמח בפרט"ז מפסוה"מ שכתב לחקור גם כן בחצי מתיר דשלא לשמו, אבל לא העיר בכל מה שכתבנו, - נג כתב שם דבחמאת פסול חצי מתיר משום מחשבה דשלא לשמו בחצי מתיר, - דבריו תמוהין, דמה יאמר בחצי מתיר דשארי קרבנות הכשרים בשלא לשמו, - וע"כ עיקר הדבר דגזרו סימן אחד בפיגול אטו שני סימנין, וכמוש"נ. - בדין שייכות בעלים בשלא לשמו יד אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ופירש"י דלא יצא ידי נדרו וצריך להביא אחרת לשם מרחשת, - והנה יש לעיין לפירש"י שפירש לעיל דמיירי בנדבה, שכתב כגון שהתנדב וכו', - מה שייך בנדבה שלא עלו לבעלים כיון שע"כ בנדבה אינו מחויב להביא אחרת ולא נרע מנאבדה, - והנה אפשר לומר דלהכי מדייק רש"י וכתב דלא יצא ידי נדרו, והכוונה דלא שייך חיוב להביא אחרת רק בנדר, אבל לא בנדבה, - אבל תמוה מדוע פירש לעיל דמיירי בנדבה, - והנה זה ניחא לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים, דגם בנדבה שייך אינו עולה לבעלים, היינו שאינה נחשבת נדבת הבעלים להיות קרבן שלו של הבעלים, כמו שמבואר שם בארוכה. ובאופן אם רוצה להשלים רצונו בדבר הקרבן נדבה, מחויב להביא אחרת להשלים את קרבן נדבה שלו, ובזה אתי שפיר דמיירי המשנה בכל אופן, ושפיר פירש"י דהמשנה מיירי גם במנחת נדבה. טו ונראה דשאילתין דידן תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' יומא ס"א ע"ב אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת וכו' לר"מ דאמר יביא אחר ויתחיל בתחילה ה"נ יביא אחר וישחוט, ולר"א ור"ש שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל הכא אין לו תקנה, - ופירש"י לר"מ דאמר עבודה שלא נגמרה הרי היא כמו שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לשם חובה הרי היא כמו שאינה, - ולר"א ור"ש דלא אמרי כמאן דליתא דמיא ה"ג חשיבה היא ואי אפשר לגומרה באחר מטעם דכבש אחד אשם אחד אמרתי לך, ולא שתי אשמות, יעי"ש, - מבואר מזה דלפירש"י לר"א ור"ש נחשב קרבן שלא לשמה לקרבן בעלים באופן שמעכב להביא קרבן אחר במקום שהקפידה תורה על אחד דוקא, - וממילא מוכח מזה דהוי קרבן נדבה באופן שהיא נדבת הבעלים דאל"כ לא שייך לומר קרבן אחד ולא שתי קרבנות אם הקרבן הראשון אינו שייך לו כלל, - אמנם התוס' מיאנו בפירש"י מטעם דלא שייך לומר אחד כיון שאינו עולה לבעלים לחובה, - וע"כ ביאור דבריהם דסברי התוס' דאינה גם קרבן הבעלים, וכאיש אחר נחשב לקרבן זה, - הרי מבואר דפליגי בזה רבותינו. - טז רש"י ד"ה כל המנחות וכו' כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וכו' - ויש לדייק מהו זה שכתב רש"י והביאה, ומה כוונתו בזה. - ונראה דהנה יש להסתפק היאך הדין בשנדרו הבעלים מנחה סתם, דהדין דיכול להביא בין מחבת בין מרחשת, כמבואר לקמן ק"ד, - והנה כשהביאו הבעלים המנחה, ולא פירשו מה יעשה הכהן, והכהן מדעת עצמו קבע שתהי' מחבת, וקמץ לשם מרחשת, - אם יש בזה תורת שינוי, - על זה מדייק רש"י והביאה, - והביאור בזה דהבעלים הביאוה לשם מחבת, - והכהן שינה בה, - מבואר בזה דהעיקר תליא בקביעותא דבעלים. - יז תוספות ד"ה כל וכו' דעיקר קרא לכדר' יהודה ברי' דר' חייא אתא, דאם בא לעובדה בכלי בשמאל כשר, - והקשה בגיה"ש הא לפי מה דקיי"ל דזרק בשמאל פסול בכל הקדשים לא שייך למידרש כלל הך דרשא דר"י ברי' דר' חייא אם בא לעובדה בכלי בשמאל דהא לדידן גם דאשם בכלי בשמאל פסול, וממילא ע"כ הקרא לענין שלא לשמה דמנחת חוטא כחטאת, ומנחת נדבה כאשם וצ"ע. עכ"ל, - וחנה לכאורה יש לומר דכוונת התוס' דמניין לר' שמעון כל עיקר דרשא זו דבעינן לשמה במנחות ואעפ"י דלר"ש ליכא פסול במחבת לשם מרחשת, מפני שמעשי' מוכיחין, - אבל נפק"מ לשינוי בעלים. - יח אמנם נראה דגם אם נפרש לשלא לשמה אין הכתוב מתפרש יפה, משום דתיקשה קושיות התוס' לקמן ע"ב ד"ה מנחת חוטא שהקשו הא הוי למד מלמד, דהיינו מנחת נדבה מאשם, ואשם גופי' משלמים ילפינן, ותירצו דהך דרשא אסמכתא בעלמא, כדמפרש בזבחים דעיקר קרא לכדר"י ברי' דר"ח, וילפינן מנחה משלמים בהיקש דזאת התורה, יעי"ש, - נמצא מבואר דלא מצינן למדרש דרשא זו לענין שלא לשמה, - ודברי מרן צ"ע. - יט ובעיקר הקושיא של הגרע"א ז"ל שהקשה דלא מצינן למידרש דרשא זו לכדר"י ברי' דר"ח משום דלא קיי"ל בזה כר"ש להכשיר בכלי בשמאל.- נראה דכוונת התוס' דלאו בדוקא נקטו לכדר"י ברי' דר"ח, - אלא כוונתם לדרשא אחרינא, ולדוגמא נקטו דרשא זו שהיא אליבא דר"ש, - אבל באמת יש דרשא גם לדידן כמו שנדרש בספרא פ' צו פר"ג דהוקשה מנחה לחטאת דאינה באה אלא מן החולין,- והא דהוקשה גם לאשם, - ע"כ אסמכתא בעלמא היא, כמו"ש התוס' שם ע"ב:

כ והנה ביאור אסמכתא שכתבו התוס', לכאורה אין לזה ביאור דהיאך שייך לומר דכתבה תורה לאקושי מנחה לאשם בכדי, - אבל נראה דכיון שכתבה תורה לאקושי מנחה לחטאת לדין שאינו בא אלא מן החולין, או לאקושי לחטאת לענין מנחת חוטא דפסולה שלא לשמה, -- ואם לא כתבה תורה לאקושי מנחה גם לאשם הוי אמרינן שדין הוא בכל המנחות דפסולין שלא לשמה מטעם ההיקש לחטאת, משום דאין היקש למחצה, - להכי הוכרח הכתוב לכתוב היקש גם לאשם, לומר שמנחת נדבה כשרה שלא לשמה, - וזהו הביאור בתוס' דההיקש לאשם הוי אסמכתא, היינו הכוונה לאוקמי' מנחת נדבה כדינה הנלמד משלמים, לומר דמנחת נדבה כשרה שלא לשמה, - אבל אין ללמוד עיקר הדין מאשם, משום דהוי למד מלמד, - אבל עכשיו שאנו אומרים דעיקר הדין בשלא לשמה נלמד משלמים מטעם דכתיב שם מנחה בהדיא, כמו"ש התוס' הכא, ע"כ אשם דכתיב הכא במנחה לא בא רק להורות בכדי שלא נאמר אין היקש למחצה מדאיתקש לחטאת, לומר דאינו בא אלא מן החולין, וכמוש"כ. - כא שם בתוס' וא"ת ועופות דבעי לשמן מנלן וכו' יעוי"ש וקשה טובא הלא מבואר בספרא בפר' ויקרא דבעינן שכל מעשי' לשמה, -- וע"כ צריך לומר דכוונת התו"כ גם בלעכב, - וזהו דדרשו שם מדכתיב חטאת היא, דע"כ שתים שמענו דבעינן לשמה כחטאת, וגם עיכובא מדכתיב היא, - וכן מבואר להדיא שם בתו"כ דהם שתי דרשות דהיינו מחטאת נלמד שיהא כל מעשי' לשם חטאת, היא פרט לשמלקה שלא לשמה, וע"כ הביאור כל מעשי' ומליקה לאו דוקא, וכמובן והתוס' הביאו שנלמד לשמה מהיקשא דזאת התורה, וגם עור קשה הלא אם יש ללמוד מההיקש דבעינן לשמה א"כ למ"ל קרא דחטאת על לשמה, - והנה למ"ד מיצוי מעכב קאי ע"כ הקרא על המיצוי. - אבל למ"ד מיצוי אינו מעכב, וחטאת קאי ארישא כמו שקאמרה הסוגיא שם במעילה ח' ע"ב קשה למ"ל קרא דבעינן לשמה הא שפיר נלמד מהיקשא, וצ"ע. - כב שם בא"ד ושחיטה מביום זבחכם, ולא דריש מביום צותו, משום דשחיטה לאו עבודה היא, יעי"ש, וקשה הא בלא"ה שחיטה בלילה פסולה משום דהדם נפסל בלינה, - ונראה דנפק"מ בששחט במשהו אחרון דלילה קודם שנתקבל בכלי שרת, ובזה משמיע לנו הכתוב דהשחיטה מצד עצמה פסולה מטעם לילה. - וכתבנו בזה בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים נ"ו. כג ע"ב ר' שמעון אומר כל המנחות וכו' מעשי' מוכיחין עלי' וכו' - ויש לעיין בכוונת ר' שמעון אם אמרינן דהמעשה המוכחת מבטלת המחשבה דשלא לשמה לגמרי, - או"ד דהמעשה מוכחת הרי"ז כשתי מחשבות, לשמה ושלא לשמה, - אמנם מדחזינן דר"ש מכשיר גם במנחת חוטא, ע"כ צריך לומר דאין כאן שתי מחשבות, משום דזה לא מהני בחטאת, כמבואר במשנה פסחים נ"ט ע"ב. כד וע"כ זהו כוונת רש"י בד"ה בלולה דמתני' פליג עלי' דר"ש בתרתי, יעוי"ש, - והיינו דיש בזה תרתי משום דע"כ סבר ר"ש דהמעשה מוכחת מבטלת המחשבה לגמרי, והרי זה כאילו לא הי', - ומוכיח רש"י מזה דמכשיר ר"ש גם במנחת חוטא. כה ומזה יש לפשוט הא דהסתפקנו בחידושנו למסכת זבחים בספרנו גזר הקודש, היאך הדין במחשבת השתים לענין ריצוי לבעלים בשארי קרבנות, - והוא מדחזינן דהוכחת רש"י דוקא מהא דמנחת ח', - ולא מדייק מהא דמרצה ועולה לבעלים בשארי מנחות, - והיינו מטעם משום דאין הוכחה מטעם דלענין ריצוי בשארי קרבנות מהני גם במחשבת השתים. - כו והנה בעיקר חקירה זו כתב לי חכם אחד להקשות שדין זה משנה מפורשת בזבחים ס"ד ע"ב, - וכוונתו להא דתנן שם בחטאה"ע לשמה ושלא לשמה, ובעולה"ע כשרה, ומשמע דהכוונה גם כן באופן זה דשתי מחשבות דלשמה ושלא לשמה, ותנן שם שלא עלתה לבעלים לשם חובה, - הנה אין זה הכרח, דשפיר מתפרשא עולה"ע כשרה בעצם הדין דשלא לשמה, אבל אין הכרח לומר דכוונת התנא על שתי מחשבות גם כן, ואדרבה מדלא פירש התנא בהדיא דהוי רבותא שאינו מרצה, ובהכשר אינו רבותא וממילא יותר מתפרשא במחשבה דשלא לשמה לחודיא, והוי רבותא בהכשר, ולא מיירי בשתי המחשבות:

כז גם מה שהעיר מדברי הרמב"ם פר"ג מפסוה"מ ה"א, ע"כ כוונתו בזה שכתב שם שינוי השם כיצד זה השוחט את הזבח שלא לשמו, כגון שהי' עולה ויחשב שהוא שלמים או ישחטנו לשם עולה ושלמים, ומפרש כוונתו שפירש בדברי הרמב"ם ששחט עולה לשם עולה ושלמים שיש בזה שתי מחשבות לשמה ושלא לשמה, - אבל נראה דאין הפירוש כן בדברי הרמב"ם, אלא הפירוש ששחט איזה קרבן על מחשבה דעולה ושלמים, והיינו דמחדש רבינו דלאו דוקא במחשבה דקרבן אחד הוי שלא לשמה, אלא כן הדין בשמחשב על שתי קרבנות נתפסת המחשבה דשלא לשמה, דלא תאמר דשתי מחשבות של שני קרבנות מבטלות זו את זו, וכמאן דליתא למחשבה כלל דמיא, - וסעד לזה סוגיא דפסחים ס', - ועל זה משמיע לנו רבינו דיש בזה פסול דשלא לשמה. כח והנה מרן בכס"מ כתב מקור לדברי הרמב"ם ממה ששנינו בספ"ק דזבחים י"ג בפסח וחטאת ששחטן לשמן ושלא לשמן, - ותמוה טובא מה ראי' מפסח וחטאת דהתם השלא לשמה הוא פסול, - משא"כ לענין ריצוי, - אבל עכ"פ נשמע מדברי מרן אשר חם לנו לומר דאשתמיט מיני' המשנה דזבחים ס"ד, - וע"כ משום דמפרש נ"כ המשנה כמו שכתבנו לעיל, - ובמה שפירשנו לדברי הרמב"ם אתי שפיר גם דברי הכס"מ, והיינו שמפרש דכוונת הרמב"ם לחדש דשתי מחשבות של שני קרבנות ג"כ מצטרפות לפסול, - ומפרש מרן דהכוונה לפסול בפסח וחטאת, - וזה שפיר נלמד מק"ו, דמה התם דאיכא לשמה דהקרבן עצמו אינו מועיל לבטל המחשבה דשלא לשמה, א"כ כש"כ בשלא לשמה גרידא, - רק היתה בצירוף שני קרבנות דפשיטא דיש כאן פסול בקרבן, - וכמוש"נ. כט איברא דלשון הגאון בעל קרית ספר להמבי"ט משמע דמפרש דברי הרמב"ם כפשוטו, והיינו שכתב וז"ל שינוי השם הוא כגון עולה ששחטה לשם שלמים, או לשם שניהם, - לשון זה מורה דהעולה בעצמותה נשחטה לשמה ושלא לשמה -אבל מדברי מרן הכס"מ ע"כ מוכח כמו שכתבנו דמפרש באופן שכתבנו. ל תוד"ה שחיטה, תימא קצת אמאי לא פליג בקבלה דמנחות כו' יעוי"ש, - ונראה דדוקא בהולכה סבר ר"ש דאין זו עבודה, מטעם דאפשר לבטלה, והיינו דאין בזה מצוה כלל, - משא"כ בהא דמנחות שע"כ באופן דבא לעובדה בכלי שרת יש כאן עבודה מעליא עם קדושת כלי שרת ג"כ, ובזה מחשבה פוסלת גם לר"ש. לא דף ג' דאי עולת העוף היא למעלה הוה עביד לה ומיצוי הוה עביד לה, - נקט הש"ס שתים, היינו היכרא דמקום, והיכרא דפעולה, והיינו משום דבעינן דתתבטל המחשבה לגמרי, משום דכיון דשתי מחשבות נמי פוסלת, וכמו שכתבנו לעיל, -- ואין זה ענין להא דחריבה לשם בלולה, - דשאני התם דכיון דהמעשה בגוף הדבר היפך דבריו, - משא"כ באופן שאין המעשה רק מצד הדין, להכי בעינן שני שינויים, - ובזה יש ליישב הא דלא פריך הש"ס ממליקת חטאת, כמו שהקשו התוס'. - והיינו דכיון דאין במליקה שינוי בגוף המעשה, רק השיגו. מצד דיני חטאת גרידא, להכי אם לא הוי שני שינויים, לא דנין בזה הא דמעשה מוכחת. לב תוד"ה לא שנא וכו' אלא חריבה לשם בלולה, אמרי הא בלולה היא ומיעבר הוא דעבר, יעוי"ש, - ונראה גם בזה כיון דעושה פעולתו היפך דבריו, אין לנו לומר דטועה בדין, כיון דהמעשה בעצמותה מעידה אהיפך, - ואין זה ענין לכל הני דחשיב הש"ס שאין זה אלא שינוי בדין.- לג ד"ה אמר וכו' וא"ת אכתי אמרי דמיעבר עבר, ומייתי לי' לבן שנה וכו' והביאו בן שנה כשרה וכו, יעוי"ש, - וקשה לפי מה שכתבו התוס' זבחים קט"ו ע"א ד"ה או דמוקמי לברייתא זו בשלא לשמו דוקא, - משא"כ בלשמו פסול באופן זה. בדין מיצוי בחטאה"ע ובעלה"ע א כתב הרמב"ם בפ"ט מביאת מקדש ה"ג וז"ל כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם, בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות קרבנות המצורע וכו' יעוי"ש, והנה מקור הדין מברייתא ביומא כ"ד שחשיב שם עבודות שזר חייב עליהן מיתה, אבל תמוה טובא מדוע השמיט הא דמיצוי הדם דעולה"ע דחשיב שם התנא דזר חייב עלי' מיתה, - והנה מרן כתב וז"ל ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאה"ע והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה, [וכוונת רבינו הכס"מ מדוע השמיט לגמרי הא דממצה וכוונתו ג"כ למיצוי דעולה"ע] ואפשר דמשמע לי' דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא, עכ"ל, ולכאורה אין זה מספיק דמדוע שינה הרמב"ם מדברי התנא דחשיב להדיא הא דממצה, - עוד קשה טובא דע"כ לשיטת הרמב"ם יש שני חיובים בהא דחטאה"ע, והיינו דיש לחייב לזר מיתה בין על ההזאה בין על המיצוי, וכאשר יבואר, והי' לרבינו להודיענו דין זה, - והיינו דהנה קשה מדוע לא שנה התנא שם כחיוב זר הא דממצה בחטאה"ע, וכמו שהקשו בזה התוסי"ש וז"ל והמזה בחטאה"ע ה"נ הומ"ל והמוצה בחטאה"ע אלא דפליגי בה אמוראי בפ' שני דמעילה אם מעכב בה מיצוי עכ"ל, - ביאור הדברים דלמ"ד מיצוי אינו מעכב ממילא אין לחייב זר על עבודת המיצוי, כיון שהיא עבודה שאינה מעכבת, ולכאורה אין זה מספיק דהלא אדרבה תיקשה מזה למ"ד מיצוי מעכב, וע"כ כוונת התוס' דמ"ד מעכב סבר דתנאי פליגי בדין זה, וכמו שאמר רב פפא בזבחים נ"ב ומעילה ט', - עכ"פ נשמע מזה דלמ"ד מיצוי בחטאה"ע מעכב זר חייב עלי', - וכן דעת הריטב"א דבחטאה"ע איכא חיוב מיתה לזר בין בהזאה ובין במיצוי, וכתב והא דלא קתני בהדיא המזה והממצה בהטאתה"ע משום דפלוגתא היא בפר' שני דמעילה אם מיצוי מעכב בחטאה"ע אם לאו, הלכך שדיא הכא לממיצה בינתים שיהא נדרש או לשניהם או לעולה"ע בלבד לפום פלוגתא דתנאי דהתם, יעוי"ש, הרי מבואר דסבר הריטב"א גם כן דיש חיוב לזר גם במיצוי דחטאח"ע, והתנא מכוון לזה ג"כ, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם לדין זה לשיטתו דסבר דמיצוי מעכב כמבואר בפ"ז ממעה"ק ה"ז, - והנה כנראה כוונת מרן נ"כ להקשות מדוע השמיט הא דממצה, כוונתו נ"כ להקשות בחטאה"ע, דע"כ לדידי' יש לחייב לזר נם על מיצוי דחטאה"ע, וכמו"ש הריטב"א שלזה נתכוון ג"כ התנא בברייתא:

ב והנה לכאורה יש להעיר וגם קשה טובא בעיקר הדברים שסברי התוס' והריטב"א דלמ"ד מיצוי מעכב בחטאה"ע יש חיוב מיתה לזר נם על המיצוי, והיינו דיש לפי"ז שני חיובים בהא דדם חטאה"ע, היינו חיוב אחד על הזאה, וחיוב שני על המיצוי, אבל קשה הא קיי"ל דזר אין חייב מיתה אלא רק בעבודה תמה ולא בעבודה שיש אחרי' עבודה, היינו עבודה המעכבת, ואם יש חיוב מיתה על המיצוי מפני שהיא עבודה המעכבת, א"כ ע"כ אין חיוב מיתה על ההזאה הקודמת, מפני שאינה עבודה תמה, וא"כ ע"כ אין שני חיובים, דממנפ"ש אם באנו לחייב מיתה על ההזאה דחטאה"ע, ע"כ צ"ל דאין מיצוי מעכב, ואם באנו לחייב על המיצוי מפני שהיא עבודה המעכבת, אין לנו לחייב מיתה על ההזאה הקודמת מפני שיש אחרי' עבודה, והיא עבודת המיצוי, וכמו כן תיקשה על הרמב"ם נ"כ שפסק דמיצוי מעכב וגם פסק דזר חייב מיתה על ההזאה, - ולכאורה אפשר לומר דהזאה ומיצוי דחטאה"ע עבודה אחת מיקרי, ולא שייך בזה יש אחרי' עבודה, אבל קשה דהלא מבואר במשנה זבחים ס"ד דשייך מחשבת פיגול גם במיצוי, ומבואר ברש"י מעילה ט' דבין אם חשב מחשבת פיגול בהזאה לבד או במיצוי לבד נם כן הוי פיגול, וע"כ דשתי עבודות נינהו הא דהזאה והא דמיצוי, דאל"כ לא הוי אלא חצי מתיר, ואין מפגלין בחצי מתיר, וכיון דשתי עבודות נינהו קשה טובא היאך יש לחייב מיתה לזר שהיזה בחטאה"ע הלא אינה עבודה תמה, כיון דיש אחרי' עבודה, והיא עבודת המיצוי, - ומצאתי אח"כ שעמד בזה הגרי"מ זצ"ל בלקוטי הלכות למעילה בזבח תודה והניח בצ"ע:

ג ונראה רזה ודאי דשתי עבודות נינהו הא דהזאה והא דמיצוי, - ומ"מ לא שייך בזה עבודה שיש אחרי' עבודה, - והוא מטעם דשתי מיני עבודות נינהו, - והוא מטעם דהעבודות נעשות בשני מיני דמים, והיינו דהזאה נעשית בהדם בעין המונח בתוך הצואר אחרי המליקה, - והמיצוי נעשה בהדם המובלע בהצואר, וזו היא עבודה אחרת לגמרי, ואין שייכות עם הזאה, ונפק"מ גם לדינא גם כן, והיינו אם נפשוט בעי' דר' אבין זבחים צ"ב לחומרא דכניסה לפנים פוסלת בחטאה"ע, - מ"מ אם היתה הכניסה בפנים לאחרי ההזאה, דאז בודאי דלא נפסל בשביל זה הדם המיצוי, - והיינו דדם המיצוי ע"כ בכלל בשר הוא, - שאין כניסה פוסלת כמו שמבואר בסוגיא, - לכן נראה אשר מטעם זה לא שייך לדון בזה בהזאה שהיא עבודה שיש אחרי' עבודה, והיא המיצוי, - דליתא משום דהעבודה של הזאה השייך לדם נגמרה לגמרי והמיצוי היא עבודה אחרת לגמרי, מפני שעבודת המיצוי הנעשית בדם המיצוי הוא כמין אחר לגמרי, - וממילא עבודה אחרת היא, - וממילא המה שתי עבודות תמות, - ויש לחייב על שתיהן מיתה לזר העובדן, - וזהו כוונת התוס' שהקשו דליחייב גם על המיצוי, - וגם מבעי' שני' דר' אבין אם נפסל דם חטאה"ע בכ"ש, - והוא בעי' דלא איפשטא, כמבואר ברמב"ם פר"ב מפסוח"מ ה"כ, - והנה אם ניזול שם להכשיר, - נמצא דעבודת הזאה כשרה גם מכ"ש, - ומיצוי בודאי לא שייך באופן זה, - ומדחזינן מר' אבין שיש מקום לומר בהזאה כשרה גם באופן זה ע"י ב"ש, - ע"כ צריך לומר דהזאה אין לה שייכות עם המיצוי, - ומזה מוכח דשתי עבודות נינהו. - ד עוד יש בזה להביא ראי' לזה שכתבנו מדברי התוסי"ש ביומא ד"ה לאתויי שכתבו דלהכי הוי שבע הזאות שבפנים עבודה תמה אעפ"י שאח"כ הוא מזה על הקרנות, - מפני שמאותו דם שהזה אין אחרי' עבודה, דלא דמי להולכה ולקבלה שמאותו דם שקבל ושהוליך יש אחרי' עבודת הזריקה, יעוי"ש הרי מבואר שהעבודה הנעשית בדם הנשאר אינו מגרע בהדם אחר שנעשה בראשונה בו עבודה, - וא"כ ה"נ בדם המיצוי אינו מגרע עבודת הזאה שנעשית בתחילה להיות נקראת עבודה שיש אחרי' עבודה, כיון שהעבודה השניי' נעשית בדם אחר, - וכן משמע כוונתם שם לעיל בד"ה ואימא לכל דבר וכו' שכתבו לפרש כן גם בהא דמיצוי להדיא כמבואר שם, וזה ברור:

ה ולהבין שיטת הרמב"ם מדוע לא כתב לחייב זר גם על המיצוי בחטאה"ע דלפי מה שביארנו ע"כ יש שני חיובים על ההזאה ועל המיצוי, - נראת דסבר הרמב"ם דשונה היא הא דמיצוי מהזאה, - והיינו דאעפ"י דשתיהן על המזבח, אבל השינוי מקום הנתינה בתמיצוי שהוא בא על היסוד, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ז ממעה"ק ה"ז וז"ל חטאת"ע כיצד היתה נעשית וכו' ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו, ושירי הדם מתמצים על היסוד שנאמר והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח וכו' יעוי"ש, - הרי מבואר דיש שינוי מקום דהזאה היתה באה על הקיר, - והמיצוי הי' מתמצה על היסוד, - ובזה יובדל המיצוי של החטאה"ע מעולה"ע, דעולה"ע היתה המיצוי על קיר המזבח, במבואר ברמב"ם פר"ו ממעה"ק ה"כ וז"ל וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח וכו' יעוי"ש, - ובזה סבר הרמב"ם לחלק בחטאה"ע בין הזאה למיצוי גם בעצם הכפרה כאשר יבואר: ו והוא דסבר הרמב"ם דשתי עבודות נינהו גם עבודתן, - והיינו דהזאה של החמאה"ע היתה באה לכפרה ממש כדין כל הקרבנות שהכפרה הוא בדם שבא על המזבח, - אבל המיצוי של חמאה"ע היתה נעשית עבור תיקון הקרבן בעצמו, - דהיינו שאמרה תורה עבור תיקון הקרבן שיתמצה דמו אבל אין עיקרו לכפרה רק תיקון הקרבן שכך גזרה תורה שיתמצה דמו, - ואעפ"י שזה מעכב: - אבל עיכובו לא מצד המזבח אלא מצד עצם הקרבן בא, - ועיכובא לכפרה הוא בגדר תנאי לכפרה אבל אין הכפרה ממש בזה המיצוי, - ודינו כשיריים בכל הקרבנות, ורק יובדל בזה במה שהוא לעיכובא, - אבל הוא בגדר תנאי לחודיא, ומצינו כזה בגמ' זבחים נ"ב שיריים מעכבין א"ב, ופירש"י דר' ישמעאל סבר כפרה הוא דלא מכפרי, אבל עיכובי מעכב - ר"ע דמוסיף וכו' יעוי"ש, - ובספרנו נזר הקודש לזבחים שם ביארנו דהכוונה שמעכבי אף בנאבדו, וחמיר זה מאברים ופדרים, מפני שזהו בהמכפר עצמו, שהוא הדם, נמצא מבואר דיש אופן זה דמעכב אעפ"י שאינו בכפרה, וע"כ דתנאי הוא בכפרה, - וה"ג סבר הרמב"ם בדבר המיצוי שישנו בעיכובא, אעפ"י שאינו בכפרה:

ז אמנם יובדל הא דמיצוי בחטאה"ע משיריים של קרבנות, והיינו דהרמב"ם פוסק דשיריים אינם מעכבין כמבואר בה' מעה"ק פרי"ט ה"ד, - אבל מיצוי חטאה"ע מעכב, והוא מטעם דהכא חסר עדיין מעשה בגוף הקרבן, - וזה מעכב, - ועבודה זו דמיצוי מקומה ביסוד המזבח, - אבל בזה יובדל מהזאה, - שהזאה תכליתה הכפרה דהיינו שעל ידי שבא הדם על המזבח מתכפרין הבעלים, אבל המיצוי התכלית הוא המיצוי על מקום זה דהיסוד, ותנאי הכפרה הוא המיצוי הבא במקום הזה. - ח ולפי"ז יש לומר דבר חדש דהמיצוי בחטאח"ע יובדל מהמיצוי דעולה"ע, דהמיצוי דעולה"ע בא בתור הזאה למזבח, והיינו שזהו עצם הכפרה נתינת הדם למזבח, - ומטרת עבודה זו היא הנתינת הדם על המזבח, - אבל לא כן המיצוי דהטאה"ע שעיקרו למטרת מיצוי בא, - ונפק"מ שאין זה עבודת מתנה אלא עבודת סילוק, והרי"ז בהרמת הדשן שעיקרו הוא סילוק מעל המזבח, - ואין זר חייב עלי' מיתה -דוגמא לדברינו מה שכתבו התוסי"ש ביומא כ"ד ד"ה ואימא וכו' בסוה"ד שם וז"ל וא"ת וכו' למה חושבה עבודת סילוק כיון שיש הנחה אחרי' י"ל כי העיקר הוא הסילוק יעוי"ש, - וע"כ גם שם הביאור דהנחה הוא בנדר תנאי, - והכא במיצוי בודאי מוכח שכן הדבר, והשינוי מקום מעיד על זה, כמוש"נ. - ט ובזה אתי שפיר דלא נקט התנא והמוצה בחטאה"ע, - והיינו דהתנא הזה סובר דדוקא על עבודת מתנה חייבה רחמנא, ולא על עבודת סילוק מדלא חשיב הרמת הדשן, ומזה הוי הסוגיא תניא כוותי' דרב, - מטעם זה אין לחייב זר מיתה עבור מיצוי דחטאה"ע נם כן, - והרמב"ם דפסק כרב כפר"ט מביא"מ ה"ה, לכן שפיר השמיט האי דמיצוי בחטאה"ע:

י ובזה מבואר דברי הרמב"ם שהשמיט הא דממצה, - והא דלא נקט מיצוי דעולה"ע, דבזה בודאי יש חיוב מיתה לזר העובדה, - נראה דהמיצוי דעולה"ע נקרא הזאה גם בלשון התנא, - והוא בספרא פ' ויקרא פרי"ח וזה לשון התנא מה חטאה"ע אוחז בראש ובגוף ומזה אף עולה"ע אוחז בראש ובגוף ומזה, - והאי מזה ע"כ היינו מיצוי, דהזאה ליכא בעולה"ע, - והא דבאמת נקט התנא לשון הזאה על מיצוי, נראה דבעולה"ע כיון דליכא הזאה מקודם דהיינו שפיכת הדם בעין על קיר המזבח כמו גבי חטאת, נמצא דעושה בעולה"ע הזאה ומיצוי בבת אחת, דהיינו ששופך הדם בעין עם המיצוי ביחד, לכן קורא אותה התנא בלשון הזאה, - והרמב"ם דנקט שם הכולל הזאה מכל מין דם ע"כ מיצוי עולה"ע בכלל הזאה כיון שזה נקרא גם כן הזאה, משא"כ חמאה"ע שע"כ אין המיצוי בכלל לשון הזאה, כיון שהמיצוי הבא לבסוף לא הוי אלא מיצוי לחודיא כיון שאין כאן דם בעין מפני שכבר הוזה הדם בעין, ולכן אם היתה כוונת הרמב"ם לחייבו לזר על המיצוי חי' כותב להדיא מיצוי בחטאה"ע, וע"כ כמו שכתבנו דדעת הרמב"ם דעל מיצוי דם חטאה"ע אין לחייבו לזר מיתה - וכמוש"נ. יא ובזה נבוא לבאר דברי המאירי בחידושיו ליומא שם אשר לכאורה דבריו מרפסין איגרי, - והוא שכתב וז"ל והוא הדין למזה בחטאת העוף שכתוב בה (ויקרא ה' ט') והזה מדם החטאת על קיר המזבח וכן הממצה והמקטיר בעולת העוף נאמר בה מיצוי והקטרה דכתיב (שם א' ט"ו) והקטיר המזבחה ונמצא דמו ר"ל שאחר הזאה ממצה, ומתוך כך יש לפרש שאם הזה בעולת העוף פטור הואיל ויש אחרי' מיצוי עכ"ל, - ודבריו תמוהין במה שכתב דין הזאה בעולה"ע, - ובאמת אין דין הזאה כלל בעולה"ע אלא מיצוי לחודיא, - וגם מה שכתב דאם עשה הזאה בעולה"ע אינו חייב מטעם דיש אחרי' עבודה והיא המיצוי, - דהלא אין כאן שום ענין לומר כן בעולה"ע, - והנה לכאורה אפשר לומר דכוונה על חטאה"ע, וט"ס יש שם, - ובמקום עולה"ע צריך להיות חטאה"ע, - אבל זה ליתא דהוא מבואר להדיא בברייתא דהמזה בחטאה"ע חייב מיתה, - והמאירי בעצמו כותב כן בהדיא, - וא"כ דברי המאירי צע"ג. - יב ונראה דהביאור בזה כמו שכתבנו דתמיד יש במיצוי עולה"ע גם הזאה, - והיינו כי מפני שלא שפך עדיין הדם דבעין, ממילא נעשה הזאה והמציוי בבת אחת, - ולזה בא רבינו המאירי ללמדנו דאם עשה הזאה בעולה"ע קודם המיצוי דהיינו ששפך הדם דבעין קודם המיצוי, - ומותר לעשות כן כמבואר בתוס' זבחים ס"ו ע"ב ד"ה אלא במיצוי, אין זר חייב על זה מפני שבעולה"ע העיקר הוא המיצוי - והזאה לא נחשבה לעבודה, ואעפ"י שבכל מיצוי עולה"ע ישנו לעבודה זו, אמנם כיון שעבודת המיצוי הבאה באחרונה הוא העיקר, וא"כ ממילא הוי ההזאה בזה עבודה שיש אחרי' עבודה ואין זר חייב עלי' מיתה, - ומזה נשמע שאם עשה זר הזאה בעולה"ע בלא המיצוי עבר על ל"ת וגם יש בזה חיוב מלקות, אבל חיוב מיתה אין כאן, - ולדעתי נראה שזהו הכוונה האמיתית בדברי המאירי, -וכמוש"נ יג ובמה שכתבנו יש מקום לומר לקיים גירסא בגמ' חולין כ"ב כמשפט ביום, מביום צותו נפקא סד"א ה"מ חטאת העוף אבל עולה"ע אימה לא קמ"ל, וגירסא זו הובא בשו"ת הרשב"א ס"י רע"ט, והקשה על זה מאי אולמי' דחטאה"ע דתליף, מביום צותו טפי מעולה"ע יעוי"ש, - אמנם לפי מה שביארנו דבכל מיצוי דעולה"ע יש תמיד גם הזאה בהדה, דהיינו דיש הזאה ומיצוי בבת אחת, - ויש מקום לומר דהזאה הנעשית בהדי המיצוי ג"כ בכלל המצוה דמיצוי - וממילא הו"א דבאופן שעשה הזאה בעולה"ע ביום סד"א דזה נחשב שעשה פלגא העבודה ביום, וא"כ יכול לגמור המיצוי גם בלילה - ובזה שוה עולה"ע לחמאה"ע, דכמו שבחטאה"ע חיתה הזאה ביום, כן היתה גם בעולה"ע הזאה ביום, ושפיר הו"א דהמיצוי שפיר דמי גם בלילה. - על זה בא הלימוד דהמיצוי דעלה"ע הוא העיקר, וצריך להיות ביום דוקא. - יד כתב הרמב"ם בפרי"ג מפסוה"מ ה"ה וז"ל והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי הדם עכ"ל, ותמוה הלא בחטאה"ע יש גם הזאה, וא"כ איכא שלשה דברים מליקה והזאה ומיצוי, - וחכם אחד לחדש יצא דבחטאה"ע לא נפסל במחשבה במיצוי מפני שאין בזה מעשה אדם, אלא מאליו מתמצה על היסוד, ומדייק כן מלשון הרמב"ם בפר"ז ממעה"ק ה"ו שכתב שם ושירי הדם מתמצה על היסוד, דמשמע ממילא בלא סחיטה ודחיקה באצבע, וממילא אין זה עבודה חשובה להיות נפסל במחשבה, וע"כ כוונת הרמב"ם דנקט מיצוי הוא בעולה"ע, ובחטאה"ע הוי הזאה ולא מיצוי, עכת"ד - הנה אם כי בסברא הי' מקום לומר כן, - אבל אין זה במשמע דברי הרמב"ם כאשר יבואר, והוא, דאם נפרש כן כוונת הרמב"ם דהיינו דכללא כייל דבעוף נפסל בשני דברים ובעולה"ע נפסל במליקה ובמיצוי, וממילא מובן דבחטאה"ע הוי מליקה והזאה, - דלפי"ז קשה מדוע בחר במיצוי ושבק הזאה, וסמך על המובן מאיליו דבחטאה"ע הוי הזאה ולא מיצוי, - וקשה מדוע לא כתב הזאה והוא בחטאה"ע, וממילא מובן דבעולה"ע הוי מיצוי, - ומדוע מצא מיצוי חן בעיני הרמב"ם יותר, ואדרבה עתה יש מקום לטעות דמיצוי נוהג גם בחטאה"ע, אבל אם הי' כותב הזאה אז אין מקום לטעות דכוונתו גם על עולה"ע, כיון דאין הזאה נוהגת כלל בעולה"ע - ואעפ"י שאם עשה הזאה בעולה"ע אינו נפסל כמו שכתבו התוס' זבחים ס"ו ד"ה ואלא במיצוי, - אבל אין זה מן הדין, ולכן אם היתה כוונת הרמב"ם דבחטאה"ע אין מחשבה פוסלת אלא בהזאה ולא במיצוי בודאי הי' שונה וכותב הזאה כמו שכתבנו, - משא"כ אם אמרינן דמיצוי נוהג גם בחטאה"ע אתי שפיר דנקט הרמב"ם מיצוי משום דנוהג בשניהם, - וע"כ גם כוונת התנא בהמשנה דנקט מיצוי הוא מטעם זה ולמ"ד מיצוי מעכב. טו ועוד דאפילו אם נדחוק בדברי הרמב"ם כן בהלכה זו דכוונתו במיצוי דוקא בעולה"ע, וחטאה"ע הוי הזאה במקום מיצוי, - והיינו מפני שכתב הכא דבשני דברים נפסל, ממילא מובן דבחטאה"ע מפיק מיצוי, והזאה באה במקומה, וממילא יש כאן שני דברים ולא יותר, - אבל מה נעשה בדברי הרמב"ם לקמן בפרט"ו מפסוה"מ שם בה"א שכתב וז"ל וכן עולה"ע שמלקה או שמצה דמה במחשבת שינוי השם כשרה ולא עלתה לבעלים. ובחטאת העוף פסולה עכ"ל, ובזה לא כתב הרמב"ם הכלל דשני דברים, וכתב סתם דבחטאה"ע פסולה, וע"כ דקאי על מה שכתב בעולה"ע דהיינו מיצוי, - והרי"ז כאילו כתב בפירוש מיצוי בחטאח"ע נפסל במחשבה, ובזה מוכח דדעת הרמב"ם כדעת התוי"ש דמחשבה פוסלת בחטאה"ע גם במיצוי, - וגם לישנא דתו"כ שם בפרי"ח משמע כן דתניא שם חטאת שיהי' כל מעשי' לשם חטאת, וע"כ דכוונתו על המיצוי ג"כ. - טז ובזה שכתבנו יש לפרש הסוגיא דמעילה ד"ט שם דנקט שמיצה דמן ולמ"ד מיצוי מעכב קאי גם אחטאה"ע, - ולא קשה מדוע לא נקט התנא הזאה, - וגם הגמ' לא פריך ולטעמך מדוע לא נקט הזאה, משום דהתנא שונה מיצה הנוהג בשניהן, ואילו הזאה אינה אלא בחטאה"ע, - ועוד דאילו הוי תנא הזאה הוי אמרינן דסבר האי תנא דמיצוי בודאי אינו מעכב, - והנה בתוספתא דזבחים פר"ז תניא זה הכלל כל המולק והמזה בחטאה"ע, כל המולק והממצה בעולה"ע יעוי"ש, הרי מבואר דמדייק ונקט מזה בחטאה"ע ומיצוי בעולה"ע, והיינו משום דסבר האי תנא דמיצוי אינו מעכב בחטא"ה, וכן פירש שם המפרש, - הרי מבואר דמאן דסבר מיצוי אינו מעכב נקט בחטאה"ע מזה, - וממילא מ"ד דמצוי מעכב נקט מיצוי, - וביותר במקום שכולל שניהם ביחד נקט מיצוי, - והא דלא כתב הרמב"ם רק שני דברים אעפ"י שע"כ איכא בחטאה"ע גם הזאה, - יש לומר דחשיב פעולות חלוקות, והזאה ומיצוי פעולה חדא היא, שנעשית בעצם הדם על המזבח, וכחדא חשיב לה. - יז עוד ראיתי דיש להעיר שם במעילה ט' דפריך מהא דקתני מיצה, - ומדייק מזה דמיצוי מעכב, וקשה הא ע"כ יש תנאי דסברי שיריים מעכב, כדאיתא זבחים ל"ט ושם נ"ב, - וא"כ למ"ד שיריים מעכב, פשיטא דמיצוי דחטאה"ע לא גריעא מיני', וא"כ לישני דאתיא במ"ד שיריים מעכבין, ולכך גם מיצוי דחטאה"ע ישנו במחשבה וזה עדיף מלאוקמי' לצדדין, - ונראה דסבר הש"ס דאם מיצוי אינו מעכב לא עדיף משיריים של חטאות החיצונות ולא כשיריים של הפנימיים, משום דסו"ס על החיצון בא, - ומבואר בפירש"י זבחים נ"ב דאף למ"ד שיריים מעכב, היינו דלא מעכבי כפרה, - והפנים מאירות מפרש הכוונה שדינן כאברים ופדרים, וביארנו כוונת רש"י לנכון בספרנו נזר הקודש שם, - ולכך לא מהני זה לענין מחשבה כיון שאין שיירים לכפרה, אם אמרינן דדין מיצוי כדין שיריים החיצונים, ולהכי מוכרח הסוגיא לשנית לצדדין קתני וכמוש"נ. יח והנה בהא שכתב הרמב"ם בפר"נ מפסוה"מ ה"ה העוף בשני דברים במליקה ובמיצוי הם, - קשה טובא מדוע לא חשיב נם הזאה, דהרי בחטאה"ע יש גם הזאה קודם המיצוי, - איברא דיש לומר דהרמב"ם כתב סתם עוף, ואיכא למימר דהכוונה על עולה"ע דאין שם הזאה, - אבל מדחשיב שם דבזבח איכא ארבעה המביאים לפסול, ובעוף שני דברים, משמע דליכא קרבן בעוף המביא לידי פיגול יותר משנים, ותמוה הא ע"כ איכא חטאה"ע דע"כ נפסל בהזאה, וא"כ איכא שלשה דברים כעופ, והיינו חטאה"ע. - יט ונראה דדעת הרמב"ם בזה דע"כ לא הוי יותר משני דברים גם בהטאח"ע, - והנה דאם עשה מיצוי בחטאה"ע דהיינו שלא עשה מקודם הזאה, אלא עשה הזאה ומיצוי בב"א, וזהו מעשה עולה ששופך כל הדם על הקיר וממצה, - אם עשה כן בחטאה"ע ג"כ כשר, ואין זה נקרא מעשה עולה בחטאה"ע, כיון שלא הבדיל הסימנים, - וכן מבואר בזבחים דדוקא בשהבדיל, - וגם עשה מיצוי למ"ד מיצוי מעכב, אז נקרא שעושה מעשה עולה בחטאה"ע ופסולה, אבל בשלא הבדיל ועשה ההזאה במיצוי ביחד כדרך עולה"ע אין זה נקרא מעשה עולה בחטאה"ע וכשרה, - מטעם דכיון דבמליקה עשה כמעשה חטאת שלא הבדיל הסימנים, - וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם בפר"ז מפוסה"מ ה"ז שכתב וז"ל חטאה"ע שמלקה למטה כמליקת עולה לשם חטאת או כמעשה חטאת לשם עולה, או כמעשה עולה לשם עולה פסולה, עכ"ל, - והנה יש להבין כוונתו מה עשה כמעשה עולה, - אם במליקה כבר כתב כמליקת עולה דהיינו בהבדלה, וע"כ הכוונה דשינה במיצוי דלפי"ז למה מדייק וכתב לשם עולה, וע"כ בעיקר הפסול משום שלא לשמה דחטאת נפסל, - ואעפ"י שכן הוא לשון המשנה זבחים ס"ו, - והתויו"ט עמד בזה וכתב באגב אחרינא נקטי יעוי"ש, - אבל על הרמב"ם לא שייך לומר דנקט אגב אחרינא דהרי מדייק וכתב, - וע"כ דסבר דרק משום שלא לשמה מפסל, - וחזינן גם כן דמפרש הרמב"ם כמעשה עולה לשם חטאת דשני במליקה, - ולא דשני בהזאה, - וזהו כמסקנא שם בגמ' הא כדאיתא והא כדאיתא, וברישא מיירי דשני במליקה, - ומזה מוכח דשינוי בהזאה באופן שעשה בחטאת מיצוי כמעשה עולה כשרה, - איבריא דהגאון בקרית ספר כתב לפרש דהשינוי בהזאה, - אבל תמוה טובא, והנה תמך יסודו אסוגיא, - ובאמת במסקנא מסיק הש"ס הא כדאיתא והא כדאיתא, - וכיון שכן תצא חדתא דיכול לבטל הני שתי עבודות הזאה ומיצוי ולעשותן חדא. - כ והנה דעת הרמב"ם דעבודה שאפשר לבטלה לא חשיבה עבודה לפגל, - וכמו שסבר ר"ש בהולכה דלאו בת פיגול היא דאפשר לבטלה, - ואעפ"י דבזה פסק הרמב"ם דלא כר' שמעון כמבואר בפר"א מפסוה"מ, - וגם פסק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה והיינו דהולכה מעכבת יעוי"ש עב ביאור הדברים דהקפידה תורה דבעינן דוקא הולכה, ואף שהמל"מ כתב להסתפק אם הכוונה שההילוך הוא בחיוב, או"ד אעפ"י שאפשר בלא הילוך מ"מ היכא דהילוך חשיב עבודה ומחשבה פוסלת בה יעוי"ש, - אמנם בתו"כ פ' צו פ' ח' תניא ר"מ פוסל בהילוך שאי אפשר לעבודה בלא הילוך יעוי"ש, הרי מבואר דהילוך בחיוב, וע"כ זהו סברת חכמים דפליגי על ר' שמעון, - ובזה אתי שפיר דכתב הרמב"ם וז"ל לפיכך כהן גדול שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח יעוי"ש, וע"כ הטעם מטעם חסרון הילוך, [כהן גדול דנקט כוונתו שהוא גדול בקומה] הרי מבואר דעת הרמב"ם דעבודה שאפשר לבטלה אין מחשבה פוסלת, ושאני הילוך דאינה בביטול, - ולפי"ז בחטאה"ע אינה במחשבת פיגול אלא במיצוי משום דהזאה ישנה בביטול, - ושפיר מדייק הרמב"ם בביטול,-- בהא דחטאה"ע דנפסל במליקח ובמיצוי, - וע"כ מפרש הרמב"ם הא דמעילה דמבואר דיש פסול בין בהזאה ובין במיצוי זהו לראבר"ש דסבר שמבדילין בחטאה"ע, לדידי' ע"כ הזאה באה בחיוב לחטאה"ע, דאל"כ הרי"ז כמעשה עולה ממש, - ובזה מדויק ואתי שפיר הא דכתב הרמב"ם דבשני דברים נפסל עוף במליקה ובמיצוי, והיינו דכתב סתם וכוונתו נם על חטאה"ע והיינו כי גם בחטאה"ע אין מחשבה נתפסת רק במיצוי, - וכמוש"נ. בדין מנחת העומר א דף ד' אמר רב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה הואיל ובאת להתיר ולא התירה וכו, - לכאורה למה לו הטעם הזה דבאת להתיר, הלא בלא"ה פסולה מטעם משקה ישראל, וכמו שפריך הגמ' לקמן לר"ל דמכשיר, - ולרב ליכא לשנויי דסבר האיר המזרח מתיר, דהלא סבר לקמן ס"ח דהאיר המזרח אינו מתיר, וכיון שע"כ יש כאן פסול גדול דהיינו משקה ישראל, ומחו"ז נ"כ לבו ביום, כמו שמוכיח הסוגיא לקמן, - ומצאתי בשיט"מ שהקשה כן בהשמטות, - וכתב ותוכן דבריו שם בשם הר"פ דשיטת רב דלולא סברא זו דחסרון המתיר, הוי אמרינן דזה נקרא משקה ישראל משום דשירי' היו נאכלין נ"כ כדין כל הקרבנות הנעשים שלא לשמה דנאכלין נ"כ, וכן מצינו בלוג שמן של מצורע שלא לשמה דשיריו נאכלין, ורק מפני זה שבאת להתיר ולא התירה, יש בזה חסרון עצמו המעכב שיריים מאכילה, ורשב"ל סבר דאעפ"י שהמנחה כשרה היא להקרבה, אבל אין בה פעולת מתיר לשיריים, יעוי"ש, - והביאור בזה לדברי רשב"ל הוא דבעומר מצינו שני מתירין, א) היתר אכילה דהקדש, והיינו דהקרבת הקומץ מתיר השיריים באכילה מטעם קרבן, ואין בזה משום איסור הקדש, - וזהו דין כולל בכל הקרבנות, ב) מתיר הוא איסור חדש שהוא איסור דחולין, - ובזה פליגי רב ורשב"ל, דרב סבר דנם בשלא לשמה הקרבת הקומץ מתיר את השיריים מהשתי איסורים כמו בלשמה- ורשב"ל סבר דרק בזה שנוגע להקדושה מתיר, - אבל באיסור דחולין כמו הכא איסור חדש דאינו שייך דוקא להקרבן, - בזה אינו מתיר הקומץ דשלא לשמה. - ב ויש לעיין לרשב"ל כיון דע"כ סבר נ"כ דאין חסרון בעצם הקרבת המנחה, - וע"כ יש שלימות בהקרבה דשלא לשמה, - וממילא יש בזה גם המצוה דאכילת שיריים ג"כ, - ומדוע לא אמרינן דעשה דאכילה תדחה איסור חדש, - ואפשר לומר דכיון דיש עצה להתיר האיסור ע"י הקרבת המנחה דאח"כ באופן זה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, - וזה תליא בפלוגתא דהב"י ורבנו ירוחם, הובא בב"י או"ח סי' י"א, - ומכאן ראי' לשיטה זו דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת באופן שיש לקיים העשה בלא דחיי', וכמוש"נ:

ג ובעיקר הקושיא שהקשו הא לרב בלא"ה פסולה מטעם משקה ישראל, - אפשר לומר דסבר רב דמנחת העומר כשרה גם מן הישן, כמו שמבואר לקמן פ"ג ע"ב דקאמר שם הסוגיא מתניתין דלא כהאי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר אלא שחיסר מצוה, יעוי"ש, - ולהכי קאמר רב הטעם משום דבאת להתיר ולא התירה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה