נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף פג.
א גמרא. אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן. ה"מ לענין אומדנא דממונא, אבל הכא ספק נפשות הוא ע"כ. והנה לכאורה זה תליא בפלוגתא דרב ושמואל לקמן פ"ה דפליגי אם אזלינן בפקוח נפש בתר רובא. ושמואל סבר דאין הולכין בפק"ג אחרי הרוב. מטעם שהוא ספק נפשות. אבל תמוה מדוע סתים הסוגיא. ולא קאמר הש"ס דזה הוי אליבא דשמואל:
ב והנה לכאורה אפשר דהש"ס סתים זה להורות לנו דהלכתא כשמואל. ואפשר שזהו טעמו של הרב אלפס דפוסק כשמואל. - אעפ"י שקיי"ל דבכל מקום דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורא. ושם דהשאלה לענין לפקח את הגל בשבת הלא הוי זה איסורא, ויש לפסוק כרב. ויש לומר דסמיך הרב אלפס אסוגיא דידן דמסיק דלא אזלינן בתר רובא מטעם דהשאלה נוגע לנפשות: ג והנה הר"ן כתב ז"ל מיהו איכא מ"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי, אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחרי רוב דעות, וכן דעת רב אחא משבחא וכן דעת רש"י ז"ל דלמסקנא אזלינן בתר רוב דעות שכתב לקמן בההיא דתניא אבל מצטרפין לדעת אחרת וכו' אבל מצטרפין למיהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל, ולא נהירא דכיון דבגמ' חזינן בהדיא דבאומדנא דספק נפשות אין הולכין אחר רוב דעות, לא דחינן לה בסברא בעלמא, וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפר"ב מהל' שב"ע עכ"ל, והנה מה שכתב בשם הרמב"ם דלא אזלינן בזה בתר רוב. תמוה דהרמב"ם כתב בהדיא בפר"ב משב"ע ה"ח וז"ל מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך הולכין אחר הרוב עכ"ל, ועי' בהה"מ. ומצאתי בב"י או"ח סימן תרי"ח שהקשה על הר"ן בזה. אבל עכ"פ מבואר דפליגי בזה רבותינו. אבל יש להבין מדוע לא הרכיב הר"ן דזה תליא בפלוגתא דרב ושמואל לקמן. והוי בזה הרב אלפס לשיטתו שפוסק בפלוגתא דרב ושמואל כשמואל דלא אזלינן בתר רוב, וכן פוסק הכא באומדנא דלא אזלינן בתר רוב. והרמב"ם דפוסק הכא דאזלינן בתר רוב. הנה גם בהא דלפקח את הגל דשבת פוסק בפרט"ו מא"ב הכ"ו דדוקא במחצה על מחצה מפקחין אבל ברוב נכרים אין מפקחין. וזהו לשיטתו. והנה הטור פוסק כשמואל באה"ע סי' ד' הנה גם הכא בהא דיוהכ"פ פוסק ג"כ בסימן תרי"ח דאין הולכין בתר רוב דעות. והרי זה מתאים לפי פסקו באה"ע. אבל לפלא שלא כתבו הפוסקים דזהו דינו של רב ושמואל:
ד והנה בעיקרא דהאי דינא דשמואל, והפוסקים כוותי' דאין הולכין בנפשות אחרי הרוב לכאורה הלא עיקר הדין דרוב הוא מאחרי רבים להטות האמור גם בדיני נפשות, והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה שמזה נלמד דספק נפשות להקל. ומ"מ אזלינן בתר רובא, ומוציאין את זה להריגה. אעפ"י שלדעת המיעוט סנהדרין אינו בר מיתה, וא"כ חזינן דאזלינן בתר רוב גם בנפשות:
ה ונראה לפי מה שכתבו התוס' לקמן פ"ה ד"ה ולפקח הגל אינו כן, אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל, ולכאורה אין לזה ביאור דמה מהני הא דכתיב וחי בהם. - דהלא מצינו שאמרה תורה ושפטו העדה והצילו העדה, ומטעם זה ספק נפשות להקל, ומ"מ אזלינן בתר רובא, וזהו כי הרוב מכריע דליכא בזה דין הצלה, וא"כ גם בהא דאמרה תורה וחי בהם. די לנו להקל בספק השקול אבל לא כנגד רוב. כיון דברובא אמרה תורה שאין כאן ספק והמיעוט כמאן דליתא דמיא: ו ונראה דכונת התוס' כך הוא דכיון שאמרה תורה וחי בהם ולא שימות בהם. דע"כ הכוונה שלא ימות אדם מצד דיני התורה, וכל דיני התורה נדחים לגבי חיי אדם. (והיינו לבד מהשלש עבירות), וא"כ הא דאזלינן בתר רובא הוא ג"כ דין מדיני התורה, וממילא כשנוגע לחיי אדם, נדחה דין זה דאזלינן בתר רובא כמו שנדחים שארי דיני התורה כמו שבת וכדומה. זה נראה בביאור כוונת התוס' בשיטת שמואל דאמר דאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב ורב דפליג בזה דגם בזה הולכין אחר הרוב, ואם רוב נכדים אין מפקחין את הגל בשבת מטעם דכיון דהרוב מעיד שנכרי הוא. וא"כ לפי הכרעת הרוב, אין כאן האי דינא שאמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם, משום דדין זה על ישראל נאמר וכיון שהרוב מעיד שזה אינו ישראל, א"כ אין בזה ענין לבטל דיני התורה, משום דעל זה גופה אנו דנין. אם המאורע כזה נכלל בהאי דינא, ממילא סבר רב דהרוב הוא בתקפו: יז אבל בנידון סוגיא דידן דבר ישראל הוא בודאי, ועליו אמרה תורה וחי בהם ולא שימות בהם וגם הרופאים שאמרו אין צריך אבל גם עליהם הוטל הדין לקיים מה שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם וא"כ יש להם לחוש גם לדעת המיעוט שאומרים צריך וזהו סברת הש"ס והפוסקים דסברי דאין הולכין בזה בתר רוב. כיון דדין התורה דבטלו כל דיני התורה וגם דין זה דאזלינן בתר רוב לא מוטל עליו, וממילא מוטל זה גם על האומרים שאינו צריך לחוש להאומרים צריך. וממילא סברי דגם רב דפליג על שמואל בהא דמפקחין את הגל הכא מודה, וזהו דדוקא התם דהרוב מעיד שאינו בכל עיקר הדין של וחי בהם. והחולקים סברי דכיון דגם בזה כיון דרוב אומרים שאינו צריך הרי בכלל וחי בהם, מפני שהרוב האומרים שאינו צריך הרי זה כמבורר לפנינו שהתענית לא יזיק לו. ואפשר להעמיס זה דפליגי בכח הרובא מה הוא, אם הוא כמברר, או שרק דין הוא, ואינו בבירור, וזהו כשיטת הרא"ש הובא בשיט"מ ב"מ בהא דקפץ אחד מן המנוין: ח ובזה יובן דכל זה לא שייך בהא דסנהדרין הדנין דיני נפשות, דע"כ אין זה ענין להא דוחי בהם ולא שימות בהם. משום דע"כ לפי דעת הרוב בר חיוב מיתה הוא מן התורה וממילא אין זה ענין כלל לנידון דידן. ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות ס"ד ועוד שם בענין פקו"נ:
ט והנה הב"ח לקמן פ"ד ע"ב הקשה לרש"י שכתב מצטרפין למיהוי פו"פ יעוי"ש. והנה אישתמיטתי' לפי שעה מה שכתב הר"ן דמדברי רש"י מוכח דמסקנא הוי דאין הולכין אחר הרוב:
י שם משנה, מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ופירש"י ואעפ"י שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור יעוי"ש ולכאורה קשה דמשמע מרש"י דלפעמים מעלה ארוכה, וא"כ מדוע לא נאכיל אותו מספיקא כדין פיקו"נ ג"כ קיי"ל ספק נפשות להקל. ובתוס' יוהכ"פ עמד בזה בתמי' יעוי"ש. ונראה דרש"י לשיטתו דגם בנפשות אזלינן בתר רובא ולא אמרינן ספק נפשות להקל כמו שמדייק הר"ן בשיטת רש"י, וכמו שכתבנו לעיל. וסבר רש"י בסברת רבנן דסברי דרק על צד המיעוט מעלה ארוכה ועפ"י רוב אינו מועיל מאומה, להכי אסור. ור' מתיא בן חרש מתיר, פירש"י דסבר רפואה גמורה היא, יעוי"ש, ולכאורה מה שייך פלוגתא במציאות, אבל אפשר דסברת ר' מתיא בן חרש דחיישינן למיעוטא בנפשות להקל, ואם מרפא על צד המיעוט נקרא רפואה גמורה:
יא שם, ת"ר מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע, אמר אביי ובטעמא ופירש"י משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע יעוי"ש. וקשה מדוע השמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דאמר אביי ובטעמא. ובתוספות יוהכ"פ עמד בזה בצ"ע:
יב ונראה דסברי, דאביי לשיטתו בהא דאמר בע"ז ס"ו לענין מב"מ מה זה נקרא מב"מ, וסבר אביי דאזלינן בתר טעם דאם הטעמים שווים נקרא מב"מ, ואם הטעמים שונים נקרא מבשא"מ. ורבא סבר דאזלינן בתר שמא יעוי"ש. - נמצא דרבא סבר דשינוי הטעם אינו מעלה ואינו מוריד להכי כיון דקיי"ל כרבא, כמבואר ברמב"ם פרט"ז ממ"א הל"ד, להכי השמיטו הסימן דאביי, והוא מטעם דסברי דאין לסמוך אשינוי הטעמים מטעם דכל הטעמים אחד הם. ושארי סימנים כמו הכרח בשמות היאך נקראים המינים הוי סימן יותר טוב, וזה נכלל בזה שאמר התנא שיאורו עיניו:
יג שם, ת"ר מי שאחזו בולמוס וכו' טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. והביאור בזה דמצד הדין גם אם אכל אוכל החמור לא עשה האיסור כמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש למנחות ס"ד, ודק הרחקה דרבנן הוא, ואם אמדוהו הרופאים לכזית טבל ואם יאכל נבלה יצטרך לשני זיתים. אז הדין דיאכל טבל אף שהוא חמור מנבלה, וזהו בכדי למעט מהכמות של איסור זה לעכב שלא תחול עליו איסור כזה בשבת ואין נוחרין ע"י עכו"ם בכדי שאם יצטרך לשני זיתים איכא הרבה איסורים, וטוב למעט אף שהוא איסור חמוד. ובתוס' יוהכ"פ כתב להיפך, ותמוה:
יד והנה בגבו"א הקשה הא נבלה חמור מטעם דאין היתר לאיסורו, משא"כ טבל, ומצינו כזה בחולין ק"א דאמר רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמיר דלמא טומאת בשר חמיר דלית לי' טהרה במקוה יעוי"ש. הרי מבואר דאיסור לאו דאין לו היתר חמיר מאיסור טוה"ג דבכרת, כש"כ לגבי טבל דאינו אלא במיתה עכת"ד יעוי"ש, ונראה דשאני לגבי איסור חל על איסור דכיון דטומאת בשר אין לו היתר, יש בכח של איסור זה לעכב שלא תחול עליו איסור כזה שיש לו היתר. והביאור בזה דהטוה"ג תסור מעליו מקודם דהיינו כשיטבול, והטומאת בשר כדקיימא קיימא נמצא דהטומאה"ג הוי רק איסור לפי שעה, וזה לא שייך הכא בטבל, דהרי אעפ"י שיש היתר לטבל דעלמא אבל לטבל זה אין לו היתר כיון שיאכלנה, ולא יבוא לעולם להיתר. עוד אפשר לומר דהתם כוונת רב אשי לחדש דיש חומרא בטומאת בשר מה שאין בטוה"ג. וממילא שווים. ומה שאמר רב אשי דטומאת בשר חמור הכוונה שיש לו חומרא זו שכן אין לו היתר אבל אין הכוונה שחמור יותר. והיינו דכיון דטומאת בשר חמור מטעם שאין לו היתה וטומאה"ג חמור שכן הוא בכרת וממילא שניהם שווים לזה די לענין אין איסור חל על איסור: סו שם, כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור וכו'. והנה המל"מ בספרו פר"ד הקשה בהא דטבל שיתקן ויפריש תרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין, ולא מיבעי' למ"ד אין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן, אלא אפילו למ"ד דאורייתא פשיטא שאינו אלא איסור בעלמא, וא"כ מוטב שנעבור על איסור דאין מבטלין ממה שיעבור החולה על איסור שהוא במיתה עכת"ד, יעוי"ש:
טז ונראה דלפי מה שכתבנו דהחולה מותר לאכול גם החמור אף בשעה שיש קל ממנו. וזהו מדין התורה, ורק איסור דרבנן איכא בזה על המאכילין שלא ניתן לו איסור חמור במקום שיש איסור קל, ואכ לפי"ז למה יעברו המאכילין באיסור דרבנן דאין מבטלין איסור לכתחילה. ואעפ"י שלפי זה מתקנין שלא יעבור על כל כזית. והרי"ז בדמיון להא דכתב הר"ן לענין לשחוט לחולה בשבת, ואין נותנין לנכרי לנחור מטעם דאזלינן בתר הכמות של איסורים, יעוי"ש. וה"נ בזה שמבטלין התרומה בחולין הוי איסור אחד ויתוקן האיסור מכמה זיתים של טבל. אבל אפשר לומר דהכא בביטול התרומה איכא ג"כ כמה זיתים לבטל ועובר המבטל על כל כזית וכזית. ואין להקשות דיפריש חטה אחת לתקן הטבל, ואח"כ יבטלנו בהחולין. דליתא דע"כ כיון דמצוה איכא בהפרשה דכדי נתינה כמו"ש התוס' רי"ד בקדושין ו'. וא"כ למה יבטל מצוה זו בשביל החולה כיון דכל זה בכדי להקל באיסורין לא הוי אלא דרבנן. ואם יפריש כדי נתינה אפשר שיש בה כמה זיתים, ועובר על כל כזית וכזית, וא"כ טוב יותר שלא להפריש ויאכל החולה טבל כיון דאיהו לא עביד איסורא. אבל אכתי תקשה הלא סוף סוף התרומה מועטת היא לגבי החולין, וכיון דמיירי דצריך לכל החולין. וא"כ יבטל התרומה בהחולין בכדי להקל בהכמות של האיסורים לשיטת הר"ן אבל לפי מה שיבואר לקמן ביאור דברי הר"ן אתי שפיר:
יז ובאב"מ בשו"ת סי' י"ח מתרץ דהביטול של תרומה בחולין יש בזה איסור משום איבוד תרומה, וזה אסור מטעם האזהרה דושמרתם את תרומתי, יעוי"ש. והביאור בזה דכיון שיאכלם זר בתורת חולין איכא בזה משום איבוד תרומה. ומטעם זה יש להשיב על המגיה שם. אבל יש להעיר כי גם כשיאכל טבל יש בזה משום הנאה של כילוי, דלהרבה פוסקים הרי"ז איסור מדאורייתא, עי' תוס' עירובין י"ז ותוס' פסחים ל"ג ד"ה אמר קרא, ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף ק"ד דף הספר, ומבואר שיש בזה איסור עשה. - וביותר לדברי הר"ז דיש למעט בכמות האיסורים:
יח אמנם עיקר היסוד שכתבנו דבבל זה הוא מדרבנן הא דמאכילין אותו הקל תחיל. א"כ היאך שוחטין לחולה בשבת, ומדוע לא אמרינן לעשות נחירה ע"י נכרי, והיינו שאין לעשות איסור דאורייתא בשביל הרחקה דרבנן - בשלמא לסברת הרא"ש שכתב משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור יעוי"ש, אתי שפיר. משא"כ לשיטת הר"ץ קשה כיון שכתב שטוב לעשות איסור חמור פעם אחת מלעשות איסורים קלים הרבה פעמים. א"כ פשיטא שאסור לעשות איסור דאורייתא במקום דלא הוי אלא בשביל הרחקה שהוא דרבנן. וע"כ דסבר הר"ז שמדאורייתא הוא להפרישו מאיסורים עד כמה שאפשר. ונראה דשאני שחיטה כיון שהיא מוכרחת היינו או שחיטה או נחירה ע"י נכרי. - אבל לא סגי בלא מלאכה זו. ובאופן דליכא נכרי פשיטא שמותר לשחוט, הרי"ז כאילו מלאכה זו הותרה, ורק איסור דרבנן לעשות הרחקה למעט באיסורים, ולזה כתב הר"ן דכיון דאיכא להיפך ריבוי באיסורים בהכמות, להכי יותר טוב לשחוט:
יט ובזה יש ליישב דברי הר"ן מה שקשה לכאורה טובא מהא דאיתא בסוגיא טבל ותרומה ופליגי תנאי, וקשה הא בטבל איכא איסור על כל כזית, ובתרומה אם מתקן הטבל אינו עובר אלא על כזית תרומה והשאר חולין, עי' בק"נ שהקשה ג"כ בזה. אבל לפי מה שביארנו בדברי הר"ן אתי שפיר דדוקא במלאכה בשחיטה שהיא הכרחית בלא"ה מותר מטעם למעט באיסורים דהכמות, משא"כ בטבל ותרומה דלמ"ד תרומה חמירא, אזלינן בתר האיכות, ואין לזה הכרח להפריש תרומה להביא לידי איסור חמוד, מטעם שאין לזה הכרח כמוש"נ כ ע"ב אלא אפילו ספק שבת אחרת ה"ד כגון דאמדוהו וכו'. והנה בתוס' יוהכ"פ כתב ומשמע דאפילו הוא סמוך למוצאי שבת דלא נשאר משבת רק שעה או חצי מחללין יעוי"ש. והנה לא כן משמע מתשובת הרשב"א הובא בב"י סו"ס קל"ד. אבל מדברי הרמב"ם דגם בזה מחללין ולא ממתינין כלל, מדכתב בפר"ב משבת ה"ב כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול יעוי"ש, לשון זה מורה שאין ממתינין כלל אפילו חצי שעה עד לערב. וכן מדייק בספר מעשה רוקח:
כא שם, ת"ר מפקחין וכו' תינוק שנפל לים וכו' כל הענין מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות: