אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף פב.

דף פ:

א משנה, התינוקות אין מענין אותן ביוהכ"פ. ופירש"י אין חייבין למנוע מהן מאכל. משמע דבידים אין ליתן להם, אלא שאין למנוע מהן מאכל. ולכאורה כוונת רש"י דיש בזה הדין דקטן אוכל נבלות שאין בי"ד מצווין להפרישו. אבל אסור לספות לו בידים כמבואר ביבמות קי"ד. אבל נראה כי זה לא שייך הכא. והיינו דיש הבדל בין הדברים אסורים מצד עצמן כמו נבלות וטרפות, לבין דברים שמותרים הם מצד עצמן, ורק איסור גברא שמוזהר עליהם. וזה הדבר כי הדברים האמורים מצד עצמותן בזה אמרה תורה דאסור לספותן בידים ובזה מיירי הני תלתא קראי המבואר שם ביבמות. משא"כ הדברים המותרים מצד עצמה ורק איסור גברא יש בזה כמו ביוהכ"פ שהמאכל מצד עצמו אין עליו איסור, ורק אזהרה על האדם שלא יאכל, בזה לא אמרה תורה שאסור לספותן בידים, וא"כ אין להעמיס בכוונת רש"י שכוונתו דאסור לספותן בידים וע"כ דבזה שהמאכל מצד עצמו מותר אין בזה אלא גדר חינוך גרידא. ונראה דכוונת רש"י דאין ליתן להם בידים משום דלא אתי למיסרך כמו שאמר הש"ס עירובין מ' ע"ב לענין כוס של ברכה, ופירש"י שם שמא יעשה כן לאחר שיגדיל. ואעפ"י שפירשו שם התוס' דזה דוקא גבי זמן שהוא קבוע, יעוי"ש. אמנם אם יעשה כן שנה אחר שנה בקטנותו שיתן לו לשתות חיישינן דאתי למיסרך. להכי פירש"י דבשביל זה אין ליתן לו בידים דק אין למנוע מהן מאכל. ובזה איכא היכרא משארי הימים. איברא דיש לומר דדוקא התם דאיכא מצוה שייך אתי למיסרך בגדולתו כמו התם בברכה דזמן, ואתי למיטעי דמותר בשתי' מטעם הברכה, וזה לא שייך הכא. אבל נראה דסבר רש"י דגם בזה שייך קצת אתי למיסרך, אם לא יעשה אביו איזה שינוי ויתן לו לאכול כבשארי הימים. ולכהפ"ה יש לתינוק לידע קדושת היום שאין נותנין לאכול בידים. ורש"י מדייק זה מלשון התנא אין מענין אותן, שהוא לשון שלילה שמשמעו שעכ"פ אין ליתן לו בידים. ועוד דבסוגיא דשבת קל"ט מבואר דגם בלעדי עסק המצוה שייך חששא דאתי למיסרך דאיתא שם רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא ופריך שם וליתן ליה לתינוק ישראל. ומשני אתי למיסרך, וזהו כוונת רש"י הכא:

ב אמנם הרשב"א לא סבר כן, דהנה כתב הרשב"א בחידושיו ליבמות שם מדוע חיישינן לאתי למיסרך דא"כ היאך מאכילין לתינוקות ביוהכ"פ, וכדאמרינן מעשה בשמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו, וכתב שם לחדש דבל היכא שהוא משום צרכו של תינוק לא חיישינן לסרוכי, ודוקא כשהוא לצורך עצמנו חיישינן יעוי"ש. מבואר דשיטת הרשב"א דלא כפירש"י. והא דבאמת מותר לספות בידים מבואר שם ברשב"א לחלק בין אם האיסור הוא מצד עצמו לבין אם האיסור הוא מצד היום כמבואר שם: ג איברא דשיטת רש"י דאסור להאכיל לקטן ביוכ"פ תמוה טובא מהא דשמאי הזקן דלעיל ע"ז ע"ב דגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. וע"כ מיירי שהי' יכול התינוק ליטול גם מעצמו דאל"כ לא הי' מחמיר שמאי במקום סכנה, והרי מבואר להדיא דמותר להאכיל לקטנים ביוהכ"פ:

ד ונראה דרש"י מפרש דשם מיירי שחשו פן לא יטול התינוק ויבוא לידי סכנה או דמיירי שם באוכל פחות מכגרוגרות, ואפילו אם חצי שיעור אסור מן התורה, אבל אפשר שאין זה בכלל האיסור דלא ספינן בידים דזה על שיעור נאמרה, והיינו אפילו באיסורין שהן מצד עצמן:

ה והנה מה שחידש הרשב"א לחלק בין איסור יומא לבין אם האיסור מצד עצמו נראה דתליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי פר"ב דפסחים ה"א דאיתא שם לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל. ואתה אומר לעשות המאכיל כאוכל או אינו אלא לאורו בהנאה, וכשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ, הא למדנו שהוא אסור בהנאה, מת"ל לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה, רבי יצחק אומר אינו צריך אי מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ החמור אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל, ומת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה, ע"כ הסוגיא. ויש להבין במה פליגי הני תנאי. והלא באמת יש ללמוד איסור להאכיל לקטנים מק"ו משרצים. - אבל נראה דבזה פליגי, דר' יאשיה סבר דאין ללמוד משרצים מטעם דאסורים איסור עצמן, משא"כ בחמץ שלא הוי אלא איסור יומא והיינו דסברי הני תנאי כר' שמעון דחמץ מותר לאחר הפסח, ור' יצחק סבר דאין הבדל בין אסור עצמו לאיסור יומא, וא"כ חזינן דפליגי תנאי בזה והוא הדין לענין יוהכ"פ להאכיל לקטנים תליא בפלוגתא זו. ומפרש רש"י דלשון המשנה מורה דגם איסור שתלוי ביום ג"כ נלמד מק"ו משרצים דאסור להאכיל לקטנים, ושיטת הרשב"א כר' יאשיה:

ו שם, במשנה, אבל מחנכין אותן לפני שנה וכו', הקשו בתוסי"ש הא דאמדינן בכל דוכתי קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו, השתא חנוכי מחנכינן. אפרושי מאיסורא מיבעי, ואומר ה"ד אליעזר ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה וכו' יעוי"ש. וכן כתבו התוספות בנזיר ב"ח ד"ה בנו, - והנה לכאורה אפשר לומר דהא דאין בי"ד מצווין להפרישו, הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן איכא מצוה דחינוך גם בלאפרושי מאיסורא. כמו שאיכא מצוה לחינוך דמצוה. וכן כתב הרמב"ם בסוף ה' מ"א וז"ל אעפ"י שאין בי"ד מצווין להפרישו לקטן, מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה שנאמר חנוך לנער עפ"י דרכו, והובאו דברי הרמב"ם ברשב"א יבמות שם, והוסיף עוד וז"ל ונראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחינוך מחנכין אותו למצות, וא"כ היאך אין מפרישין אותו מן האיסור עכת"ד, יעוי"ש. - מבואר דפליגי רבותינו ה"ה ה"ר אליעזר ממיץ עם הרמב"ם והרשב"א אם יש מצוה דחינוך לאפרושי מאיסורא. ולכאורה מוכח כשיטת הרא"מ מהא דתנן שם קטנה בת ישראל שנישאת לכהן, ומשמע דמיירי אפילו בשהגיעה לחינוך ואפ"ה פריך שם קטן אוכל נבלות הוא, ובאמת הקשה הרשב"א מזה על הרמב"ם אבל יש לומר דשאני התם משום דאח"כ תהיה מותרת כשתגדיל ויבעול לשם קדושין, והיינו דעיקר החינוך על להבא שלא תזלזל באיסורים, והבא בגדלותה תהי' מותרת:

ז והנה בסוגיא פליגי בענין משלימין. וגירסת הרי"ף בדברי רב הונא ודרב נחמן דקטן בן י"ב משלימין מדאורייתא וכתב הרא"ש דטעמייהו משום דר"ה ור"ג סברי דתוך המרק כלאחר הפדל, והקשה הרא"ש מ"ש הכא לענין להתענות ביוהכ"פ יש חיוב בבן י"ב שנים יותר מכל המצות שבתורה יעוי"ש. והיא תמי' רבתי. - ונראה דאפשר לומר דכיון דמדרבנן מחויבים בהשלמה. וכשמקבלים עליהם לצאת דין דרבנן הרי זה כעין נדר, כדין כל קבלה שהוא בגדר נדר, וכיון שהוא מופלא סמוך לאיש דנדרו נדר - ממילא נעשה מחויב להשלים מדאורייתא - אבל זה אתי שפיר רק לרב הונא דסבר בנדה מ"ו דהקדיש הוא ואכל לוקה, ועי' שם בסוגיא אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לקי ובתוס' שם, וצ"ע:

א שם משנה, עוברה שהריחה וכו'. והנה מדנקט, עוברה, ולא נקט מעוברת. יש לדייק דגם אם הוי הסכנה רק בעבור העובר ג"כ מאכילין אותה, וזהו כשיטת הבה"ג והרמב"ן הובא בד"ז. ומרש"י משמע, דהעובר שהריח יש סכנה לשניהם. ואתי שפיר ג"כ, לשון המשנה דנקט עובדה שהריחה, דהיינו דאף אם רק העובר הריח ג"כ הסכנה לשניהם, וזהו כשיטת, הרא"ש והר"ז: ב שם, ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב וכו' ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה וכו'. ובספר תוס' יוהכ"פ הקשה לשיטת הר"ת דסבר דטעם כעיקר נהפך להיות כולו איסור ולוקין עליו בכזית, וא"כ אמאי קאמר דבתחילה נותנין מן המרק, ואח"כ מן השומן עצמו, והלא כיון שטע"כ דאורייתא א"כ מה לי מרק ומה לי שומן עכת"ד, יעוי"ש. ונראה דנפק"מ לענין שיעור, והיינו דהשומן שיעורו בכזית בשארי איסורים וביוהכ"פ שיעורו בככותבת, אבל המרק תורת משקה עליו, ושיעורו ברביעות, שהוא שיעור יותר גדול מכזית וגם ביוהכ"פ שיעור מלא לוגמא שהוא רק פחות מעט מן הרביעות כדאיתא ברמב"ם פר"ב משבי"ע. אבל עכ"פ יותר הוא משיעור כזית, וא"כ אפשר שיתיישב דעתו בפחות מרביעית, ולא הוי רק איסור חצי שיעור לגבי יוהכ"פ, אבל יותר הוא מכזית ואין לומר דבמשקה יש חומרא לענין צירוף בכדי שתיית רביעית, אבל אפשר דהר"ת סבר דגם במשקה שיעורו ג"כ בכדי אכילת פרס, וכגירסת הגר"א בתוספתא דיומא פר"ד. וזהו הכוונה שמאכילין אותו בתחילה המרק ואח"כ השומן:

ג והנה הרמב"ם בפרי"ד ממ"א הי"ד הביא האי דינא דברייתא לשארי איסורים, אבל השמיט הא דתניא תוחבין לה כוש ברוטב ולפלא שלא העירו בזה הנו"כ, ובמעשה רוקח בפ"ב משב"ע העיר בזה. ונראה דכיון דהרמב"ם סובר דטעמו ולא ממשו אינו אסור, אלא מדברי סופרים כמבואר בפרט"ו ממ"א ה"א, וזהו שפוסק כד' יוחנן במס' ע"ז ס"ז יעוי"ש. להכי סבר דמאכילין אותה המרק שהוא טעמו ולא ממשו, כיון שהוא ג"כ דק איסור דרבנן, אפילו בשיעור רביעית ויותר בשארי איסורים ד שם, ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. וקשה מדוע לא שנה התנא דמאכילין אותה פחות מכשיעור, וכמו שאיתא בכריתות י"ג תניא התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור וכו', וגם הרמב"ם שם כתב דמאכילין אותה פחות מכשיעור. - אמנם אם אמרינן דברייתא זו סוברת דטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא, א"כ כיון שאכלה הרוטב שהוא אסור מדאורייתא ולא נתיישבה דעתה, וא"כ הרי כבר עברה אאיסור דאורייתא, והרבה מן הראשונים סוברים כן שאיסורו מדאורייתא. ואם כן שוב אין לדקדק ליתן לה שומן חצי שיעור, מטעם כי אין הבדל בין המרק לחצי שיעור שומן, ומזה ראיה להראשונים דסברי טעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא, וביותר אתי שפיר טפי לשיטת הד"ת דיש גם מלקות על טעכ"ע. ופירשנו דכוונת התנא בהא דרוטב שיש בזה קולא מפני ששיעורו ברביעית כדין משקה. ואפשר שיספיק לה פחות מרביעית שהוא חצי שיעור, ויש בו יותר מחצי שיעור שומן עצמו. ולפי"ז הרי נחית התנא ג"כ להא דמאכילין אותה פחות מכשיעור. והכוונה הא דלא נתיישבה דעתה בהמרק. היינו אף בכשיעור, ממילא מאכילין אותה שומן עצמו ג"כ אף בכשיעור כיון דחזינן דלא יספיק לה פחות מכשיעור:

ה ולפי"ז בחולה שעפ"י פקודת הרופאים יש לשחוט לו עוף מפני המרק, יש לעיין אם מחללין עליו שבת ויוהכ"פ, וזהו לפי מה שכתב הר"ן דלהכי אין נוחרין עוף לחולה ע"י נכרי, מטעם שיש הרבה איסורים על כזית וכזית, אבל לענין שבת לא עבר אלא חד איסור. אמנם אם יספיק להחולה המרק יש לנו להחמיר ולחוש לשיטת הפוסקים דטכ"ע דרבנן. ולא יעבור רק על איסור דרבנן ובספר גב"ע סי' ג' מביא שכן שמע בשם הגאון ר' דוד טעביל, ובנה יסודו עפ"י דברי הב"י שהביא בשם הרשב"א בתה"א שכתב וז"ל ולענין הלכה אי טעכ"ע דאורייתא או דרבנן על מי נסמוך, בואו ונסמוך על דברי ר"ת ור"י ז"ל ובעל הלכות והראב"ד שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה עכ"ל, ומשמע דמה דקיי"ל כר"ת דטעכ"ע דאורייתא אסור מן התורה הוא לחומרא, משמע דהיכא דאיתא חומרא לשיטת רש"י יש לנו לתפוס שיטת רש"י. והכא בנידון זה שהחולה נצרך רק למרק, א"כ טפי עדיף לומר לנכרי לנחור. בכדי שלא יעבוד ישראל על שחיטה בשבת, ולדינא צ"ע:

א שם, מה נערה המאורסה ניתן רשות להצילה בנפשו, והנה לגירסת רש"י אין זה חובה אלא רשות. ויש לעיין בהא דאיתא בסנהדרין ע"ג דאתיא לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו בק"ו מנערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה רודף אחר חבירו להרגו על אחת כמה וכמה. ע"כ ג"כ לא הוי הלימוד אלא לרשות, מטעם דיו לבא מן הדין להיות כנדון. - אבל תקשה לפי"ז הא דהקשו התוס' שם דא מוהוכה נפקא, ותירצו דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל יעוי"ש. ואם אמרינן דגם גבי נערה המאורסה לא הוי אלא רשות, א"כ קשה הא זה ילפינן מן והוכה. וע"כ דסברי התוס' דגבי נערה המאורסה חובה איכא להצילה בנפשו, ולרש"י תקשה קושיות התוס' דלמ"ל ק"ו מנערה המאורסה הלא מן והוכה נפקא:

ב והנה גם להתוספות יש להעיר דהלא אם אמרינן דבנערה המאורסה חובה הוי א"כ אכתי תקשה למ"ל והוכה, הלא ק"ו איכא מן נערה המאורסה, ומזה נלמד לחובה ג"כ. והנה אפשר לומר דאי לא הוי כתיב אלא גבי נערה המאורסה הוי מפרשינן לרשות, והשתא דכתיב והוכה ותרווייהו לרשות לא איצטריך, מזה שמעינן חובה, ומצאתי בתוס' יוהכ"פ שמפרש כן כוונת התוס':

ג אבל יש להעיר דהנה פריך שם הש"ס והא אין עונשין מן הדין. וקשה הא כיון דרשות אנו יודעין מן והוכה, ובאופן זה שכבר נלמד לרשות שפיר יש לדון ק"ו גם לחובה. דוגמא לזה הא דכתב הה"מ בפר"ב ממ"א דבמקום שיש איסור עשה מזהירין מן הדין ומכש"כ שעונשין מן הדין. ודוחק לומר דגם לאחר שהתירה תורה ברשות להרגו, דאין עונשין מן הדין ללמוד מהק"ו לחובה:

ד והנה הרמב"ם כתב בפר"ט מגנבה ה"ז דהרשות ביד כל אדם להרגו, ונלמד זה מן והוכה, יעוי"ש. ואילו בהא דרודף כתב בפר"א מרוצה דחובה על כל ישראל להצילו בנפשו יעוי"ש. מבואר דסבר הרמב"ם דמוהוכה הרשות ביד כל אדם, וברודף החובה ביד כל אדם וזה נלמד מק"ו מן נערה המאורסה. ובזה מיושב קושיות התוס' מדוע לא ילפינן מן והוכה, משום דשאני התם במחתרת שרק רשות ביד כל אדם להרגו, אבל שאני רודף דחובה איכא, וזה נלמד מן נערה המאורסה בק"ו, ועל זה קאמר הש"ס שפיר והא אין עונשין מן הדין: ה והנה לרש"י דסבר דרק רשות איכא בהא דנערה המאורסה להצילה בנפשו של רודף, דלפי"ז מאי פריך הש"ס שם בסנהדרין ע"ג ע"ב חטא אלו חייבי כריתות, ורמינהו ואלו נערות שיש להם קנס וכו' והיינו דפריך הש"ס דיפטור מטעם קילבד"מ, יעוי"ש. וקשה דהלא עיקר קילבד"מ נלמד מתנא דבי חזקיה והא שאני התם דהקילבד"מ היא חובה על הבי"ד להמיתו. משא"כ הכא שהוא רק רשות:

ו ונראה דלאחר שדבתה תורה הרי זה בא ללמד ונמצא למד דהיינו שמקשינן להו. והנה גבי רוצח שהוא רודף שהדין בזה יהרג ואל יעבור, ונלמד מזה דגם נערה המאוסרה יהרג ואל יעבוד, וכיון שהדין בזה יהרג ואל יעבור. - נלמד מזה דחובה איכא להצילה בנפשו של רודף, כיון שהותר דמו של רודף אחרי נערה המאורסה דכמו שהדין להיות נהרג על זה. - כמובן שכן הדין להרגו להרודף אחריה, ומזה נידון דחובה הוי להצילה בנפשו. וע"כ כוונת רש"י דלולא ההיקש דהיינו מקרא דאין מושיע לה הוי אמרינן דרשות הוי, אבל אחרי הלימוד מהיקש דרוצח נלמד דחובה איכא ג"כ. ולפי"ז הלימוד מרוצח מלבד שהוא למד דניתן להצילו בנפשו הנה גם מלמד לענין יהרג ואל יעבור. וע"כ הא דקאמר ונמצא למד הכוונה אף למד כמו שפירשו התוס' שם בסנהדרין. ולפירש"י הכי פירושא דברייתא וכי מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה, אלא הרי"ז בא ללמד ונמצא למד מה נערה המאוסרה ניתן להצילה בנפשו, היינו לרשות, אף רוצח הוא ג"כ נלמד לרשות. ומלמד ג"כ הוי, מה רוצח יהרג ואל יעבוד אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. וכיון שהדין בזה להיות נהרג ואל יעבור. מזה אנו יודעין דחובה הוי להרגו בכדי שלא יכשל בעבירה זו ושיטת רש"י כהרמב"ם דשאני מחתרת דהתם לא הוי לאחרים רק רשות, ונלמד מן והוכה. ולמסקנא חובה הוי להציל בנפשו של רודף בכל עדיות. ואתי שפיר הסוגיא דסנהדרין שם דפריך ורמינהו וכו':

ז והנה הרמב"ם בפר"א מהל' רוצח שם כתב דרוצח ניתן להציל בנפשו. ומחויב להציל מטעם המ"ע דכתיב וקצותה את כמה יעוי"ש, וקשה טובא מדוע לא הביא הלימוד מנערה המאורסה כדאיתא הכא בברייתא. איברא כי כן נדרש בספרי, וכמו"ש שם הראב"ד, יעוי"ש. אבל קשה מדוע הביא דרשת הספרי ולא הביא ברייתא דידו. - והמהר"ם ב"ח הקשה בזה, יעוי"ש:

ח ונראה דהנה יש לעיין בהא דרוצח שהרג מטעם שאנסוהו להרוג, מה דינו לענין להציל נפשו של הנרצח בנפשו של הרוצח הזה. דהנה יש לומר דכיון דאנוס הוא אין עליו דין רודף, או"ד כיון שמן הדין הוא יהרג. ולא יהרוג את חבירו מטעם מה חזית, א"כ דין רודף עליו. וניתן להציל בנפשו:

ט ונראה דבזה פליגי הני תנאי היינו ברייתא זו סוברת דניתן להציל בנפשו. מטעם דהותר דמו ובד קטלא הוא. אבל הספרי סבר דאין עליו דין להציל בנפשו כיון שאנוס הוא, ומציל דמו בדמו של חבירו לאנסו אין עליו תורת בד קטלא. ואסור להציל חבירו בדמו של זה. ורק חיוב מ"ע עליו, וכמו שכתב הרמב"ם שם דביטל מ"ע ועבר על שני לאוין. אבל אכתי קשה מדוע בחר בדרשא דהספרי:

י ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש הברייתא דידן דהרי זה בא ללמד ונמצא למר. היינו דהרוצח אינו מלמד כלום רק הוא למד ולא מלמד. והיינו כי עיקר מה שמלמדנו הרוצח הדין של יהרוג ואל יעבור מטעם מה חזית דדמא דידך וכו'. הנה הרוצח הזה לא ניתן להציל בנפשו, נמצא דבמה שהוא מלמד אינו בלמד, ומה שהוא בלמד אינו במלמד. וע"כ עיקר כוונת התנא הוא בנמצא למד, וזהו ברוצח כזה שהוא רודף להרגו ברצונו והוא דומה לרודף אחרי נערה שניתן להציל בנפשו:

יא ובהא דעריות דניתן להציל בנפשו אין חייבי לאוין בכלל זה כמבואר בסנהדרין שם, ובספר תוס' יוהכ"פ ד"ה כתב הר"ן מוסיף דבאיסור לאוין דעריות ג"כ אין בזה יהרג ואל יעבור. - ועוד יש לעיין בזה:

יב ואם יש באיסור נדה הא דניתן להצילו, נראה לפי מה שמבואר בסנהדרין ע"ד אפגמא זוטא לא קפיד רחמנא, ופירש"י דדין זה שייך רק במי שנעשה ממזר. וממילא הנדה ליתא בכלל הזה. וכן מוכח בגמ' כתובות ל"ב ע"ב אלא עולא תחת תחת גמר. והקשה מהרש"ל א"כ למה ניבעי תרי קראי וכו' היכא דבעל נדה, וקשה הא קרא זה באונס כתיב דהיינו קרא זה דתחת אשר ענה. ובנדה פטור מטעם דניתן להצילו בנפשו. וע"כ מוכח דנדה ליתא בדין ניתן להצילו בנפשו. ובספר מקמ"ה להגאון מהרי"מ העיר בזה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה