אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף פ:

דף פ.

שתה ציר או מורייס פטור, הא חומץ חייב, מתני' מני רבי היא וכו': שאלת אוכלין ומשקין שאינן ראוין לאכילה ולשתיי' דתנן דף פ' דפטור אם הכוונה פטור אבל אסור, או פטור ומותר:

א הנה הרמב"ם בפר"ב משביתת עשור ה"ה כתב דפטור מן הכרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. הרי דסבר דכוונת התנא פטור אבל אסור, והטור בסי' תרי"ב מביא בשם אבי"ה דבאוכלין אפילו איסורא ליכא, ובמשקין פטור אבל אסור. וכתב הב"י דדוקא במשקין אלו שחשב התנא כמו ציד ומורייס שדרכן לאכול בטיבול, יעוי"ש. והנה לפי"ז הא דתנן במשנה אוכלין ומשקין כהדדי ובשניהן בשאינן ראוין פטור, דע"כ בציר ומורייס הכוונה פטור אבל אסור, א"כ ע"כ מיירי התנא באוכלין כאלה שג"כ פטור אבל אסור. ובשלמא להרמב"ם מיירי בכל מיני אוכלין. כיון שכולם חד דינא אית להו, אבל לרבינו אבי"ה ע"כ צריך לומר שיש גם שני מיני אוכלין, וכן מצאתי מדייק השאג"א בסי' ע"ד. והקשה מדוע שביק הטור דינא דמתניתין דמיירי מאוכלין דפטור אבל אסור, וכתב דין חדש מאוכלין שאינן ראוין כלל שלא נזכר במשנה, יעוי"ש. והנה באמת יש לדייק בעיקר הדבר מה זה אלו האוכלין שאינן ראוין לאכילה, ומ"מ ראוין הן קצת. - ולכאורה הלא מצינו זה באוכלין, דבמשקין מצינו שאינן ראוין לשתיה, אבל ראוין הן ע"י טיבול. אבל באוכלין לא שייך זה:

ב ונראה דבאוכלין יש ג"כ אופן שהן בעצמן ראוין לאכילה, ורק האוכלן אכלן שלא כדרך אכילה, וקיי"ל בכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן כמבואר בפסחים כ"ד ע"ב. ואוכלין אלו דינם כציר ומורייס. ומפרש רבינו אבי"ה דכוונת התנא אוכלין שאינן ראוין היינו שעשאן לאינו ראויז. והר הן בדמיון לציר ומורייס, ובאלו פטור אבל אסור. והא דכתב דבינו אבי"ה אוכלין שאינן ראוין לאכילה קאי על הני שאינן ראוין כלל מפני חסרון אוכל שאינן בני אכילה כלל כמו לולבי גפנים ובדומה. ומפרש רבינו אבי"ה דשני דינים הם דין המשנה ודין הברייתא. - והיינו דהמשנה שונה לנו הדין אוכלין שאינן ראוין דומיא דמשקין דציר ומירייס אשר בעצמן ראוין הן, אלא ששונה בתשמישן, וכן מיירי גם דין האוכלין בכעין זה אשר בעצמותן ראוין הן, אלא ששינה מכדרך אכילתן, ובזה פטור אבל אסור. ודינא דהברייתא שם ביומא דנקט אכל עלי קנים פטור, היינו פטור ומותר, ומפני שהן בעצמותן לאו אוכלין נינהו:

ג והנה יוצא מזה דלרבינו אבי"ה אוכלין שהן ראוין מצד עצמן ודק אכלן שלא כדרך אכילתן פטור אבל אסור. ויש להקשות מהא דכתב המרדכי בפ' כל שעה בשם רבינו אבי"ה דשאר איסורין מותרין אפילו באכילה. ובזה הדין דפטור ומותר, יעוי"ש. והנה הגאון שאג"א שם כתב דרבינו אבי"ה לטעמי' אזיל, יעוי"ש. אבל תמוה דלפי"ז מדוע גבי משקין כתב דפטור אבל אסור: ד ונראה דסבר רבינו אבי"ה דשאני יוהכ"פ משארי איסורים. דכל איסורי תורה האיסור הוא המאכל, - ובשלא כדרך אכילה לא אסרה תורה. משא"כ ביוהכ"פ דהאיסור על האדם שלא יאכל, - והיינו שמחויב לענות את נפשו. - א"כ כשאוכל אוכלין שראוין הן לאכילה מצד עצמן רק אכלן שלא כדרך אכילה שפיר יש מקום לומר, דעכ"פ אין זה מתענה, ולהכי שפיר יש מקום לומר. דעכ"פ אין זה מתענה, ולהכי אעפ"י שאין בזה אזהרה דכרת אבל יש בזה אזהרה דעינוי. ולא גרע משארי עינוים דהוי איסור דאורייתא להרבה פוסקים. - וזהו טעם המשנה:

ה ועוד ראיה לזה מדחזינן דדין המשנה דפטור באוכלין שאינן ראוין ומשקין שאינן ראוין. ולכאורה היא משנה שאינה צריכה דמדוע ישתנה יוהכ"פ משארי איסורי תורה. וגם מדוע לא הביא הש"ס בפסחים ראיה ממשנה דיוהכ"פ. וע"כ צריך לומר דשאני יוהכ"פ מטעם שכתבנו:

ו אמנם הרמב"ם לא סבר לה אלא פסק דבכל אוכלין שאינן ראוין אפילו מצד עצמן הוי הדין דפטור אבל אסור. - ובשארי איסורים אינו מבואר דעתו להדיא. ומשמע שאינו כמו ביוהכ"פ. והיינו מדלא כתב בפרי"ד ממ"א כמו שכתב הכא ביוהכ"פ, ובפר"י ממ"א הכ"ד כתב דאיסור אכילת יוהכ"פ הוא מין בפני עצמו. - ועי' מרן מה שכתב. אבל לדעתי נראה דכוונתו שהוא בפני עצמו לומר דכיון דביום הכיפורים יש איסור מטעם דבעי עינוי, לכן גם שלא כדרך אכילתן אסור. ולהרמב"ם דסבר דהשארי עינוים הוי גם כן מדאורייתא יש בזה איסור דאורייתא:

ז תניא בתוספתא דיומא אכל עלה קנים עלי גפנים עלה תאנים ועלה חרובין וכל דבר שאינו ראוי לאכילה פטור. עלה חזרים עלה כרשין עלה בצלים עלה ירקות וכל דבר שראוי לאכילה חייב. והנה יש לדייק דמרישא משמע דדוקא עלה גפנים אינם ראוים לאכילה, אבל לולבי גפנים בני אכילה נינהו. וזהו כמו התנא דברייתא שבסוגיא. ואילו בסיפא תנא הראוין לאכילה ולא חשיב לולבי גפנים. - ואפשר לומר דסבר האי תנא דבל דבר שמתקשה אח"כ ונעשה עץ לא נחשב ראוי לאכילה ואינו אוכל כלל והני לולבי גפנים מתקשים אח"כ לעץ כמבואר בסוגיא. אבל לפי"ז תמוה מסוגיא דברכות ל"ו דאיתא שם קורא פליגי רב ושמואל לענין ברכה. אם מברכין בורא פרי העץ או שהכל, אבל לכו"ע אוכל הוא, הרי מבואר דאעפ"י שסופו להקשות ולהיות נעשה עץ, מ"מ מדי אוכל לא יצאת. - ודוחק לומר דסוגיא דהתם דלא כהתוספתא:

ח והנה לשיטת רבינו אבי"ה יש ליישב התוספתא, והיינו דהתנא סבר דכל אלו שחשיב בכלל פטור, היינו פטור ומותר. מפני שאינם בני אוכלין כלל. ובסיפא חשיב לחיוב אותן שהן בני אוכלין לכהפ"ח למי שהוא רעב. ולהכי לא חשיב לולבי גפנים משום דסבר האי תנא דכיון דסופו להקשות ולהיות עץ אעפ"י שאוכל הוא לפי שעה, אבל על אוכל כזה לא חייבה תורה כרת, אלא הרי הוא בכלל איסור מפני שיצא מכלל עינוי. - ואין בו אלא איסור עשה משום ועניתם. ולזה לא נחית התנא לזה. ולהכי לא חשיב ללולבי גפנים בין ברישא בדין פטור, ובין בסיפא בדין חיוב. - משום דסבר דיש לזה דין עצמו. אבל כל זה אתי שפיר לשיטת רבינו אבי"ה דסבר דאלו המינים האוכלן ביוהכ"פ פטור לגמרי. אבל לשיטת הרמב"ם דסבר דגם בהמינין שאינן ראוים כלל הדין פטור אבל אסור, א"כ תקשה היאך מתפרשא התוספתא. ומזה ראיה לשיטת רבינו אבי"ה שכתב הטור:

ט והרמב"ם ע"כ סבר דבזה פליגי שתי הברייתות היינו התוספתא עם הברייתא הובא בסוגיא דהברייתא שבסוגיא מחייבת על לולבי גפנים, ע"כ סבר דאוכל שסופו להקשות דינו כאוכל גמור משום דמשגיחין על ההווה. וסבר ג"כ דאוכלין שאינן ראוין כלל הוי פטור אבל אסור. והיינו דבכל אופן שמילא כרסו מהן יצא מכלל ועניתם. ולוקה על זה מכת מרדות: י נמצא דבאוכלין שאינן ראוין כלל לאכילה אם יש בזה איסור תורה פליגי רבותינו הרמב"ם וראבי"ה. דלהרמב"ם אסור ולראבי"ה מותר. וזהו משום דהרמב"ם אזיל בתר תנא דהברייתא שהובא בש"ס בסוגיא. והראבי"ה אזיל בשיטת התוספתא, וכמו שנתבאר יא כתב הרמב"ם בפר"ב משביתת עשור ה"ד אכל מעט וחזר ואכל וכו' כדי אכילת שלש ביצים וכו' שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילה שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לשיעור ואם לאו אין מצטרפין, מקור הדין בתוספתא דיומא. ופליגי שם ופסק כמ"ד דהשיעור במשקין כדי שתיית רביעית. והקשה הה"מ מהא דכריתות לענין לפסול את הגוי' ע"י משקין טמאין שהוא שיעור בכדי אכילת פרס. וכן פסק הרמב"ם בפר"ח מאבוה"ט. ומתרץ דעשו חכמים חיזוק בטומאת גוי' של דבריהם, יעוי"ש. ביאור הדברים דבאמת סבר הרמב"ם דלאחר ששהה שיעור שתיית רביעית אין כאן צירוף. - אבל שם בטומאת גוי' החמירו שיצורפו המשקין בשיעור יותר גדול שהוא אכילת פרס, והוא מפני החומרא:

יב והנה הלח"מ הקשה מהא דכריתות שם בשותה יין ונכנס למקדש דמצטרפת השתייה בכדי אכילת פרס, והא התם הוי איסור תורה. ואין לנו לעשות חומרא, וממילא כששהה שיעור שתיית רביעית הרי"ז כאילו לא שתה, יעוי"ש. והנה דבריו תמוהין דאיברא דבמשנה תנן שם בשתויי יין למקדש דהשיעור בכדי אכילת פרס אמנם ר' אלעזר פליג שם וסבר דבעינן דוקא שתיי' דבת אחת ממש וכך פסק הרמב"ם בפר"א מבי"מ ה"א דבהפסק מעט ג"כ אינו חייב:

יג עוד נראה דגם רבנן דהתם דסברי דהשיעור באכילת פרס והיינו דאף אמרינן דבאיסורין בעינן שיעור שתיית רביעית כמו הכא ביום הכיפורים וכדומה בשארי איסורין כמבואר בפרי"ד ממ"א. אבל כל זה לענין איסורין שתליא בהנאה, ולא מחשב הנאת גרון בשהפסיק יותר מכדי שתיית רביעית ולא דמי לאכילה שהנאתה נמשכת יותר, וכמו"ש המהרי"ק הובא בכס"מ בפר"י מתרומות לחלק בין שתיית איסור לטומאת גוי', יעוי"ש. וה"נ בהא דשתייה לענין כניסה למקדש שלא תליא בהנאה, דהיינו משום שנהנה מאיסור דהרי גם בשתייה דמצוה אסור לכנס למקדש אח"כ, ומצטרף גם באכילת פרס. - משום דלא דמי לאיסורין שחיובו משום שתייה דהנאה. וא"כ אתי שפיר דינו של הרמב"ם הכא גם אליבא דרבנן דהתם גבי כניסה דלמקדש. אבל בלא"ה לא קשה מהא דכניסה מקדש כמו שכתבנו לעיל:

יד כתב הרמב"ם בפר"ב משב"ע ה"ו וז"ל שתה חומץ מזוג במים חייב. והנה מבואר דעתו דבחומץ חי פטור. - ומשמע אפילו בששתה הרבה. ותמוה דבגמ' מבואר דבשתה הרבה חייב, וכבר הקשה בזה הב"י, ועי' בלח"מ:

טו ולולא דמסתפינא אמינא דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו דסבר דשיעור שתייה בכדי שתיית רביעית, ותו לא. ובחומץ חי אי אפשר לשתות רביעית בבת אחת. וא"כ לא יצוייר אלא בשתייה דמועטת ע"י הפסקות. והוא בשיעור אכילת פרס. והפירוש בגמ' טובא מי אמרי, היינו טובא שתיית רביעית בכדי אכילת פרס, וסברת הסוגיא דגם בשתייה השיעור בכדי אכילת פרס. - אבל הרמב"ם דסבר דבשתייה השיעור כדי שתיית רביעית דוקא. וזה לא אפשר לשתיית חומץ חי בבת אחת. והשותה בטלה דעתו. ובזה יש לומר דשיטת הרבינו ירוחם והכל בו דסברי דבשותה הרבה חומץ חייב. היינו בשתייה בכדי אכילת פרס ושותה מעט מעט ע"י הפסקות רבות. והוי שפיר דרך שתייה בכך. נמצא דזה תליא בפלוגתא דשיעור שתייה, וכמוש"נ:

טז אמנם קשה טובא בהא דפסק הרמב"ם בפר"י מתרומות ה"ז וז"ל או גמע את החומץ הרי"ז משלם קרן וחומש. ותמוה דהרי גם בתרומה השיעור שתייה בכדי שתיית רביעית כמו"ש הרמב"ם שם בה"ב. וא"כ בחומץ חי אין דרך שתייה בכך, ולא הוי אלא מזיק בעלמא ודוחק לומד דמיירי במזוג, מדכתב סתם. ואפשר שזהו כוונת הראב"ד שם בהשגה שכתב שם וז"ל דאפשר דלגבי תרומה מזיק הוא. אבל דבריו מוקשין ביותר מפני שדבריו סותרין זה את זה דהכא בשביתת עשור פסק דבשותה חומץ חי פטור, אלמא דמזיק הוא, והתם בתרומה פסק דמשלם קרן וחומש, ומצאתי בחידושי מהר"ם ב"ח שמביא לתרץ דהכא ביוהכ"פ בעינן שתיית מלא לוגמא בכדי שתיית רביעית פטור מטעם דאזוקי מזיק ליה. אבל התם בתרומה מיירי בשותה מעט מעט, ואינו דרך שתייה אלא דרך גמיעה, באופן זה לא אזוקי מזיק יעוי"ש והנה לשון הרמב"ם מורה כן דבתחילה כתב שותה יין וחומץ, ובחומץ לבדו נקט לשון גמיעה אבל דבריהם תמוה טובא דהרי הרמב"ם פסק דגם בתרומה בעינן שתייה באופן ששותה בשיעור שתייה דרביעית כמבואר שם בה"ב, וא"כ דין התרומה ודין יוהכ"פ אחד הוא:

יז ונראה ליישב דשאני תרומה מיוהכ"פ, והוא דביוהכ"פ הוי החיוב דוקא בשתיי' ולא באופן אחר. אמנם בתרומה רבתה תורה גם סיכה, וכן פסק הרמב"ם ובסיכה ע"כ לא בעינן שיסוד השיעור בכדי שתיית רביעית, וגם אם שוהה הרבה חייב כיון שדרך בכך. ולפי"ז תצא דין חדש דגם במשקין כאלה אשר אינם בשתייה ממש, אלא כעין שתייה לא בעינן בזה שתהי' ההשתמשות עפ"י דרך שתייה ממש. אלא גם אם שתה והיה שוהה ג"כ שפיר דמי וזהו הגומע חומץ חי שאין דרכו בשתייה, ואם שתה לא בעינן שתהי' השתייה כשיעור שתייה ממש הנה בזה סגי לחייבו גם בגמיעה שהוא במעט מעט, והוא מפני שכן הוא הדרך בני אדם בדבר זה, ולא גרע מסיכה. ואפשר שגם אם שוהה יותר מאכילת פרס חייב. אמנם ביוהכ"פ באופן זה אין לחייבו, כיון דלא חייבה תורה אלא על שתייה ממש, ובגמיעת חומץ חי שהוא במעט מעט אין זה דרך שתייה. ואתי שפיר פסקי הרמב"ם, כמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה