נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף פ.
א ואימא בן פקועה טעון קריעה. ויש לעיין הא דטעון קריעה הוא משום מראית עין גרידא, - אבל מן התורה דינו כשחוט ממש. ולכאורה יש ראיה מזה לשיטת הרבינו ישעי' הובא בשיט"מ ב"ק מ"א דבעי נחירה מדאורייתא, יעוי"ש. ואתי שפיר הא דקאמר הש"ס טעון קריעה דהיינו נחירה, ומטעם זה מדאורייתא לא נקרא אוכל, עיין בספרנו נזר הקודש למנחות מ"ה דף הספר: ב והנה נראה שהוקשה לרש"י הא דטעון קריעה. ופירש"י שזהו הא דתנן חולין ע"ד קורעו ומוציא את דמו, והיינו כוונת רש"י דלא הוי אוכל מטעם איסור דם. אבל יש להעיר להפוסקים דמתירין לאכול אומצא, עי' תוס' חולין י"ד ד"ה ונשבין הבריא. וא"כ הוי אוכל גמור באכילה דאומצא. ואפשר דשיטת רש"י כהרמב"ם בפר"ו ממ"א הי"ב דאסור לאכול אומצא. והראב"ד פליג שם. וזהו דשיטת הראב"ד כשיטת התוס', ואפשר דשיטת רש"י כשיטת הרמב"ם אבל לשיטת הראב"ד והתוס' תקשה היאך יפרשו הא דקאמר הש"ס הכא טעון קריעה, אם לא דסברי כשיטת הרבינו ישעי' וצ"ע:
ג וגם לרבינו ישעי' יש להעיר לריוה"ג בחולין ע"ה דסבר דב"פ מקבל טומאה מחיים. - וקשה אם בעינן נחירה מן התורה הלא דיני כחי, ואין קבלת טומאה לחי. ואפשר דמפרש דבזה פליגי רבנן וריוה"ג, וסברת רבנן דכיון דטעון נחירה מן התורה להכי אינו מקבל טומאה, וזהו סברת הש"ס שמשני טעון קריעה ד שם, אמר ר' אלעזר האוכל חלב בזה"ז וכו' שמא יבוא בי"ד אחר וירבה וכו' אי נימא דמחייבי אכזית קטן וכו' לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ועי' בפירש"י, וקשה טובא מה שייך לומר דלא הוי שב מידיעתו, והא ע"כ מיירי שאכל בשוגג, ואילו ידע שחלב הוא לא הוי אכל אפילו בפחות מכשיעור מטעם דחצי שיעור ג"כ אסור מדאורייתא. ודוחק לומר דהש"ס פריך אליבא דר"ל דסבר חצי שיעור מותר מן התורה. והנה לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לכריתות דף ס"ג דף הספר, הגם באינו פורש מחצי שיעור לא נקרא שב מידיעתו. הנה יש ראיה מסוגיא זו ג"כ דבאינו פורש מחצי שיעור לא הוי שב מידיעתו, אבל קשה הא כיון דבשוגג מיירי. ואילו ידע דחלב הוא לא היה אוכל, וא"כ פריש הוא ג"כ מחצי שיעור, וא"כ נקרא שפיר שב מידיעתו, - ואפשר לומר דבעינן שיהיה שב מידיעתו מטעם החומר דכרת וחיוב קרבן, ולא סגי בפרישה דחצי שיעור וצ"ע:
ה והנה בגבו"א הקשה מהוריות ג' בהא דנתחלף לו חלב בשומן, קדמוהו בזה בתוס' יוהכ"פ, ובמל"מ בפר"ב משגגות ובפרי"ג שם בה"א, יעוי"ש. י ע"ב. אמר ר"פ אכל אומצא ומילחא מצטרף, ואע"ג דלאו אכילה היא כיון דאכלי אינשי מצטרפין. והנה משמע דזה דוקא ביוהכ"פ משום דכל האוכלין מצטרפין לככותבת, ומלח ג"כ אעפ"י שלאו אוכל הוא, אמנם כיון דאכלי אינשי אומצא עם המלח שעליו וכמו שפירש"י ומלחא שעליה, וזהו שכך דרך אכילתה ורבותא הוא לגבי מלח דאעפ"י שלא אוכל הוא לגבי עצמו. וכמו שפירש ר"ח, יעוי"ש. - ומשמע שזה דולא לגבי יוהכ"פ אבל בשאר איסורים כגון בכזית חלב, ואין בהחלב כזית רק עם המלח, אין מצטרפין המלח לכזית. מטעם דאין היתר מצטרף לאיסור. ומשמע כן מדאמר ר"פ דין זה לגבי יוהכ"פ, ולא נקט זה בשארי איסורי תורה, והרמב"ם ג"כ נקט האי דינא ביוהכ"פ, ואע"ג דגם ביוהכ"פ אם אכל מלח לבדו אין זה איסור דלא עדיף מחומץ חי וכדומה, אמנם כיון דבהדי אומצא אוכלא הוא, להכי יש בזה תורת צירוף:
שם. אמר ר"ל ציר שע"ג ירך מצטרף לככותבת, פשיטא מה"ד משקה הוא קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. ביאור הדברים דבזה שונה דינא דר"ל מדינא דר"פ והיינו דר"פ משמיענו דבאופן שנעשה אוכל בהדי האוכל דין אוכל עליו, ור"ל משמיענו דכל משקה דבהדי אוכלא אוכלא הוא, ודין זה ג"כ רק לגבי יוהכ"פ. משום דתליא בייתובי דעתא מה שמיתבא דעתא מטעם אוכל ששיעורו בככותבת, משא"כ לגבי שארי איסורים הוי הציר הזה תורת משקה עליו ואוכלין ומשקין אין מצטרפין, וזהו ג"כ מדאמר ר"ל להאי דינא בווהכ"פ. וכן יש לדייק מדברי התוסי"ש ד"ה קמ"ל שכתבו מ"מ לגבי יוהכ"פ כל דבר אכילה אוכל הוא יעוי"ש. משמע שרק לענין יוהכ"פ כן הדין. וכן מוכח מסוגיא חולין ק"כ דאיתא שם אלא חלב דקריש ופריך מאי איריא דקריש אפילו לא קריש נמי, דאמר ר"ל ציר שע"ג ירק מצטרך לככותבת ביוהכ"פ. ומשני התם משום יתובי דעתא יעוי"ש, מבואר להדיא דסברא זו דאכשורי אוכלא הוי כאוכלא לא הוה רק לגבי אכילה דיוהכ"פ, וזהו ע"כ כוונת התוסי"ש. ובתוס' יוהכ"פ כתב ג"כ שזהו רק ליוהכ"פ, אבל לא העיר מהסוגיא וגם לא כתב מדברי התוסי"ש:
והנה יש לעיין היאך הדין במי ששרה פת יבש פחות מככותבת, וע"י צירוף המים נתמלא לשיעור כותבת אם דינו כמו אכשורי אוכלא כמו הא דציר שע"ג ירק או"ד דשאני ציר שתולדתו מן הירק, וכמו שפירש"י בחולין ק"כ דהך ציר הוא ציר היוצא מן הירק. ולהכי כשבא בהתחברות למינו נחשב כאוכל, אבל אין זה שייך לשארי משקאות, וממילא לא הוי אלא שיעורא דרבנן כמבואר במנחות נ"ד. ואפילו אם נפרש דהאי ציר הוא שמטבילין בו אוכלין, וכמו שפירש"י בל"א שם, ג"כ איכא למימר דכיון שכן הדרך שמטבילין בו דוקא זה נקרא אכשורי אוכלא להיות חשב אוכלא, וזה לא שייך בשארי משקאות או"ד כיון דהאי פת הוא יבש ונחוץ לשרותו במשקה כדי לרככו להיות ראוי לאכילה אפשר דנקרא ג"כ אכשורי אוכלא להיות נחשב כאוכל עצמו. והיינו דללישנא דפירש"י דמיירי ציר שמן הירק, משמע דוקא מפני שתולדה דירק הוא. - אבל לל"א דמיירי בציר שמטבילין בו, יש לעיין היאך הדין בנידון דידן, וצ"ע:
א שם, אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק ופירש"י וז"ל לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו, יעוי"ש. ביאור דבריו דכיון שמזיק את עצמו הרי קרינן לזה שהוא בעינוי אעפ"י שאכל מפני שהאכילה עינוי הוא לו, והיינו שאין זה אכילה מטעם שהוא אכילה גסה. וקשה למ"ל הא טעמא הלא בלא"ה הלא עיקר העינוי בחסרון יתובי דעתא, והיינו דאם על ידי האכילה מייתבא דעתא עבר על אזהרת התורה. והנה באוכל אכילה גסה דהיינו שהוא שבע, והאכילה הוא לו למותר, וא"כ אין באכילה זו יתובי דעתא כיון שגם בלעדי האכילה דעינוי מיושבת דעתו עליו. וביותר כמו שפירש"י שאכל לילי יוהכ"פ שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה. וא"כ לא הוי באכילה זו יתובי דעתא. ובאופן זה לא תקשה ג"כ הא דהקשו התוסי"ש דר"ל סבר בנזיר כ"ג דאכילה גסה שמה אכילה, יעוי"ש. והיינו דאעפ"י דשמה אכילה בעלמא, אמנם שאני הכא דכל עיקר חיובא הוא משום יתובי דעתא והכא ליכא יתובא דעתא כיון דבלא"ה דעתו מיושבת עליו:
ב לכן נראה דאכילה דיוהכ"פ יש בה שני איסורים, והיינו דמלבד זה דאסרה תורה לבוא לידי ייתובי דעתא על ידי אכילה ושתיה, הנה גם עצם האכילה ושתי' הוי איסור בפני עצמו, כשארי איסורי תורה, ונפק"מ לדינא בחולה ביוהכ"פ ואכל בככותבת, ובא לידי ייתובי דעתא. מ"מ אסור לו לאכול עוד ככותבת שני' מטעם איסור אכילה דיוהכ"פ והוי עצם איסור גם מצד עצמו. ומטעם זה אין לפטרו באכילה גסה רק מצד שאין זה אכילה, אלא עינוי ממש הוא, וכמו שפירש"י שאינו מבטל ממנו שום עינוי: ג וקצת ראיה לזה בהא דאיתא בכריתות י"ח בהא דקאמר אכל חלב כזית ביוהכ"פ וכזית חלב במנחה ביוהכ"פ ה"נ דמחייב שתי חטאות. והקשו בתוס' שם למה נקט חלב ולא נקט גם בדבר היתר כיון דמיירי ביוהכ"פ יעוי"ש. ואם אמרינן דאין חיוב כרת באכילה דלאחר ייתובי דעתא, א"כ שפיר נקט הש"ס חלב ולא באכילה דהיתר ומשום יוהכ"פ משום דכיון דאכל בשחרית כשיעור כותבת, וממילא אכילה שניי' בתר ייתובי דעתא ומוכח מזה דיש איסור בעצמותו של האכילה ג"כ. ויש לדחות ולומר דמהאכילה דשחרית עד מנחה נתבטלה הייתובא דעתא. ויש כאן עינוי מחדש. ובספר בית לוי סימן ל"ו מביא בשם הגאון ר' יוסף רייזין שכתב להסתפק אם אכל ככותבת אם בעינן אומד גם באכילה שניי', ולפי מה שביארנו ע"כ מוכח כן מסוגיא דהכא דעצם האכילה בעצמותה הוי איסור מצד עצמו, ופשיטא דבעינן אומד לאכילה שנייה. והיינו דהרי חזינן דרק מטעם אכילה גסה פטרינן לי' מכרת, אבל אם נהנה לא מה שהוא שבע, כגון הכא באוכל אכילה גסה בליל יוהכ"פ שהוא שבע, ואם היה נהנה היה חייב כרת ד והנה לכאורה יש להבין מניין לנו לומר כן דלמא כוונת התורה לחייבו כרת דוקא על אכילה כזו שמביא לידי ייתובא דעתא, אבל אין לחייבו בכרת על האכילה שהיא לאחר ייתובא דעתא, ואדרבה משמעות לא תעונה משמע כן דהעיקר תלוי בייתיבא דעתא:
ד ונראה דכיון שאמרה תורה דמצוה לאכול בערב יוהכ"פ, וממילא כשבא יוהכ"פ הוא שבע, והתורה אמרה להתענות כל הלילה והיום דלמחר. ולכאורה מה שייך עינוי דלילה כיון ששבע הוא מהאכילה דערב יוהכ"פ, וע"כ כוונת התורה דמחויב הוא להביא עצמו לידי עינוי, ובכל רגע ורגע שאינו אוכל מביא עצמו לידי עינוי, ואם אוכל הוא אכילה שנהנה ממנו, הרי ביטל את ההבאה לידי עינוי. - ומטעם זה יונה שם איסור גם על עצם האכילה ג"כ: ו ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשו בתוסי"ש מהא דסבר ר"ל בנזיר כ"ג דאכילה גסה אכילה, והיינו דבמקום שאמרה תורה אכילה בין למצוה בין לאיסור הנה גם אכילה גסה בכלל אכילה. אמנם הכא ביוהכ"פ שלא אמרה תורה לאיסור אכילה, ורק אשר לא תעונה כתיב. והיינו שאסור לו לאדם לעשות אופן שלא יעונה על ידי מניעת אכילה ושתייה. והוי בכלל זה גם אכילה ושתייה דלילה מפני שמעכב בזה העינוי. ולפי"ז אכילה גסה שהוא עצמו הוא בגדר עינוי אין זה בדין לא תעונה שאמרה תורה:
ז ויש לעיין אם אוכל אכילה גסה כזו כל הלילה וכל היום בזה אחר זה אם חייב כרת, והיינו דיש לומר כיון דסו"ס מעונה הוא. או"ד דדוקא אם אבל אכילה גסה מבעוד יום, אבל לא באכילה גסה דיוהכ"פ עצמו. ונפק"מ לדינא אם אכל אכילה גסה ביוהכ"פ וחייב עליה. אם יש לחייבו עוד על אכילה שנייה באכילה גסה:
ח ונראה עוד ביישוב קושיות התוסי"ש. שיש שני אופנים באכילה גסה. והיינו אופן אחד שגם אכילה הקודמת היתה בגסה, אופן שני שאכילה הקודמת לא היתה גסה, אבל אכילה דעכשיו היא לו למותר וגסה היא אצלו והנה בהא דנזיר שם מיירי דאכילה הקודמת לא היתה גסה, ובא לאכול הפסח בגסה, וזה סבר ר"ל דהוי אכילה, אבל הכא מיירי שהיתה אכילה הקודמת בגסה ועכשיו בא והוסיף זה לא נקרא אכילה כלל, וזה מדויק בלשון הרמב"ם בפר"ב משביתת עשור ה"ז וז"ל היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו ואכל יתד על שובעו, יעוי"ש. והיינו דהוי אכילה מטעם אכילה גסה הקודמת. ואפשר שזהו ג"כ כוונת התוסי"ש שכתב שיש חילוק באכילות שיש אכילה גסה מאד שקץ לאכול, ויש לך שאינה גסה כל כך עכ"ל, והביאור כמו שכתבנו:
א שם, אמר ר' ירמי' אמר ר"ל זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, כי יאכל כתיב פרט למזיק. והקשה בגבו"א למאי קאמר משלם את הקרן פשיטא לא יהא אלא מזיק בעלמא ממון חבירו דודאי חייב בתשלומין יעוי"ש ונראה דר"ל בא לאשמעינו דליכא חיוב מלקות באכילה גסה דתרומה והיינו דלא תימא דדוקא מחומש מיעטה התורה אבל לא למלקות. ובא להשמיענו דליכא חיוב מלקות ג"כ, ואעפ"י דמיירי באכילה דשוגג דבלא"ה ליכא מלקות, אבל נפק"מ לחייבי מלקות שוגגין דסבר ד"ל בכתובות דף ל"ד דפטורין מטעם קילבד"מ. להכי בא ד"ל להודיענו דליכא באכילה גסה חיוב מלקות ג"כ- מטעם דהדי"ז כמזיק בידיו וברגליו. וכמו כן במזיק התרומה ע"י האכילה, כיון דלא נקרא אכילה אלא מזיק הוא, ובזה מיושב מה שהקשה בתוס' יוהכ"פ למה לא נקט ר"ל סתם מזיק את התרומה והיינו דד"ל בא לאשמעינן חידוש דין דמזיק ע"י אכילה דינו כמזיק בשארי איבריו, וכמוש"נ:
ב ובעיקר הענין בהא דאוכל אכילה גסה דלא הוי אכילה, יש לעיין אם כן הדין בשארי איסורי תורה ג"כ, או"ד דדק ביוהכ"פ, ובתרומה כן הדין. ולכאורה אם כן הדין בכל איסורי תודה קשה מדוע לא אמרו כן בדרך כלל על כל איסורי תודה דאכילה גסה לא שמה אכילה. וממילא אני יודעים שכן הדין ביוהכ"פ ובאכילת תרומה. ובתוס' יוהכ"פ כתב דכן הדין בכל איסורי תורה, ורבותא קמ"ל ביוהכ"פ משום דהכתוב אומר תענו, ועכ"פ לא התענה, והיינו כשיתעכל המזון הראשון אכתי מיתבא דעתא מהמזון השני, יעוי"ש. אמנם קשה דזה ניחא גבי יוהכ"פ, אבל מה יאמר על אכילת תרומה, וגם עיקר הסברא דיהנה אח"כ אינו בהכרח דע"כ יש בזה יותר היזק לגופו מההנאה ומסתברא דלא יהנה מזה גם אח"כ, דאל"כ לא היה נקרא מזיק את עצמו. וגם תמהני מדוע לא כתבו הפוסקים בשארי איסורים דבאכילה גסה פטור:
ג והנה לולא דמסתפינא אמינא דבכל איסורי תורה חייבה תורה על הנאת הגרון כר' יוחנן בחולין ק"ב, והאוכל אכילה גסה איכא הנאת הגרון, ורק מזיק הוא במעיו, ועל הנאת הגרון חייבה תורה. ורק ביוהכ"פ שעיקר הדבר במיתבא דעתא תלה רחמנא, וזה תליא במילוי המעים, ולכן באכילה גסה פטור מפני שחסר בזה מיתבא דעתא ואדרבה צער הוא לו. ודינא דר"ל באכילת תרומה הוא משום דר"ל סבר בחולין דכל עיקר חייבה תורה על הנאת המעיים כמו שסבר שם בחולין, וכיון שפטרה תורה למזיק התרומה להכי גם במזיק באופן זה דאכילה ג"כ פטור, אמנם כל זה במה שנוגע לתשלומין, אבל בזה שנוגע לאיסור אכילה דתרומה לזר, לא גרע זה משארי איסורי תורה, דחייבה תודה על עצם אכילה מפני מילוי הכרס, ולפי זה יש לפטרו מתשלומי הקרן ג"כ מטעם חייב מלקות שוגגין לשיטת ר"ל- וע"כ הטעם בזה משום גזירה"כ כמו שאמדו בירושלמי תרומות פר"ז ה"א דאיתא שם פירכא לר"ל דפוטר חייבי מלקות שוגגין, ומשני הכל היה בכלל וכל זר לא יאכל קודש בשגגה לחייבו ממון, יעוי"ש. וזהו ג"כ חידושא דר"ל הכא בדבר שילום הקרן. ושיטת הרמב"ם דמחייב בתשלומין באכילה גסה דתרומה כמו שפסק בפר"י דתרומות ה"ח שכתב שם שפטור מחומש, ומשמע אבל קרן משלם, אעפ"י שלפי מה שכתבנו בר חיוב מלקות דשוגג הוא. אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר חייבי מלקות שוגגין חייב בתשלומין. ולפי המבואר כל אוכל אכילה גסה בשארי איסורים בר חיוב הוא:
ד והנה אם נחליט כן באכילה, יש לעיין היאך הדין בשתייה בשותה שתייה גסה אם יש בה חיוב מן התורה דיש לומר דעיקר הנאה בשתייה הוא הנאת גרון לכו"ע, וכמו דאיתא בסוכה מ"ט ע"ב אמר רב פפא שמע מינה כי שבע אינש חמרא מגרוני' שבע, ומטעם זה שתייה גסה לאו שמה שתייה: ה ואם נחליט כן יש ליישב דברי הרמב"ם פר"י מתרומות הי"א וז"ל ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה, והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין את הקרן ולא את החומש עכ"ל, והוא עפ"י התוספתא פר"ז דתרומות, וכתב מרן בכס"מ הטעם בנזיר דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתייה הוא יעוי"ש. וכדברי מרן משמע כן בדברי הרמב"ם מדחשיב נזיר עם השותה שמן והסך את היין דבכל הני הוי הטעם משום חסרון הנאה, אבל הדבר תמוה מסוגיא דפסחים ל"ב באוכל תרומת חמץ בפסח דמשלם קרן וחומש, ותרומת חמץ דמי לנזיר ביין:
ולכאורה יש לחלק דשאני בין שוגג למזיד דשאני שוגג באיסור דלא נחשבה להנאה, ודמי זה למוכר דבר איסור לחבירו ולא ידע שהוא איסור דמחזיר לו הדמים כמבואר בבכורות ל"ז ובחו"מ סימן רל"ד וביו"ד סימן קי"ט, זהו כי אכילת איסור לא נחשב להנאה של מאומה, וזהו הדין של הרמב"ם הכא בנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג. - והתם בפסחים מיירי במזיד דאחשבי' להאיסור וחשיב נהנה. אבל עדיין לא ניחא זה סוגיא דפסחים שם דמוקי שם כרנב"ה דכרת פוטר מן התשלומין ומיירי בשגג בשתיהן וכדפירש"י שם, ועי' בהמפרש להתוספתא שנחית לזה:
ו אמנם אם נאמר כמו שפירשנו דיש לחלק בין שתיה לאכילה, וזהו דלענין אכילה דאיסור גם אכילה גסה שמה אכילה. אבל שתייה גסה לא שמה שתייה אתי שפיר דהנה התם בפסחים מיירי לענין אכילה דתרומה, ולהכי אעפ"י דאכילת איסור לא נחשבה לאכילה לענין תשלומין, אבל עכ"פ מידי אכילה לא יצאת במה שנוגע לאיסור, נמצא דעכ"פ עשה איסור, ושייך בזה ענין קילבד"מ להיות דינו כחייבי כריתות שוגגין, וזהו מטעם דאכילת איסור לא גרע מאכילה גסה דאעפ"י דהנאה גרועה היא, ומ"מ מידי איסור לא יצאת. הנה כן גם באכילה דאיסור מידי אכילה לא יצאת, וישנה גם בדין תשלומין, ואינה דומה להא דבכורות דשאני התם דפטור מתשלומין מטעם מקח טעות מפני שהטעו אותו במקחו, משא"כ באופן שאוכל תרומת חמץ בעצמו, יש בזה גדר אכילה בין לאיסור בין לתשלומין. ורק מטעם קילבד"מ יש לפטרו, אמנם בנזיר ששתה יין בשוגג הרי"ז נחשב לשתי' גסה שאין בה הנאה גם לענין איסור, להכי שפיר פסק הרמב"ם דאינו משלם חומש. ולפי מה שביארנו יש מקום להקל לחולה אף שאין בו סכנה משום פיקו"נ להקל עפ"י ציווי הרופאים שתיי' גסה מאיסורים:
שם אמר ר' ירמי' אמר ר' יוחנן זר שכוסס שעורים של תרומה וכו', עי' רמב"ם והראב"ד בפר"י מתרומות ה"ז וה"ח, ועי' בב"י או"ח סימן ר"ח. ועי' בתוס' יוהכ"פ שמקשה בזה. ועי' בספרנו שאילות משה חאו"ח סימן ל"ז ושם ביארנו הכל לנכון. א א דף פ"א אמר רב שיזבי אמר ר' יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואוכלן אחר וכו'. והקשו בתוסי"ש דהכא משמע כשהקיאן לא חזי למיכל כלל והוי כמו עצים בעלמא, ואילו בפר' גיה"נ אמרינן דאכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו דחייב יעוי"ש. ותמוה דלא הקשו מר' יוחנן ארבי יוחנן דשתי המימרות אמר ר' יוחנן. ותומי"ש תירצו דהתם מיירי שלא ידע שהקיאו יעוי"ש. - ויש לעיין דהלא מה הבדל יש בין אם לא ידע שהקיאו, ולא נמאס בפניו. ומטעם זה יש לזה חשיבות אוכל, ומה לי גם אם רואה שהקיא זה, ומכל זה לא נמאס בפניו ואכלן, הרי יש לזה חשיבות אוכל מצד הדין אם לא ידע, וא"כ גם כשיודע מהקאה, אבל כיון שלא נמאס בפניו ואכלן יש לחייבו מצד הדין, כיון שההקאה בעצמותה אינה מבטלה מתורת אוכל. וגם הרמב"ם כתב להני שני דינים כמו הכא בפר"י דתרומות בפר"י ה"ט ובפרי"ד ממ"א מביא שם הא דר' יוחנן בחולין ולא נחית לחלק באיזה אופן מיירי אם בפניו או שלא בפניו, ולפלא על הגו"כ שלא הקשו בזה. והנה בתוס' יוהכ"פ הקשה בסתירה זו בצ"ע, ולפלא שלא הביא דברי התוסי"ש שקדמוהו בזה:
ב ומה שנראה לי בזה דהנה הכא אמר ר' יוחנן זר שבלע, והתם קאמר ר' יוחנן אכל וכו' והכוונה דבלע שאני מאוכל, והיינו דבלע משמעותי' שירד לתוך המעיים ממש ואח"כ הקיאן מהמעיים, בזה נפסד המאכל מתורת אוכל מטעם דנחשב כמעוכל, אפילו באופן שלא שהה כדי עיכול מטעם דהבליעה בעצמותה גורם להפסיד תורת מאכל, משא"כ התם בחולין שאכל חצי זית באופן שלא בא עדיין לבית הבליעה ורק בחיך ובגרון ירד המאכל, והקיאו טרם בא להמעיים, ולא בא לידי בליעה. להכי לא נפסד בזה מתורת אוכל ודאי' לזה דמסיים שם ר' יוחנן הרי נהנה גרונו בכזית, הרי מבואר דרק מטעם הנאת גרון מיירי שם. וכלשון הש"ס כתב הרמב"ם, והרי זה להכוונה כמו שכתבנו:
ג והנה בפירוש רבינו חננאל מפרש והקיאן דרך בית הרעי יעי"ש וע"כ דכוונת הר"ח ג"כ לתרץ שלא יהא הסוגיות סותרות, וכתב דהכא מיירי שההקאה היתה דרך בית הרעי שהוא כמעוכל, אבל בהקאה דרך הגרון לא נפסד מתורת אוכל, אבל ע"כ הרמב"ם לא סבר כן. מדלא נחית לפרש כן. והנכון בדברי הרמב"ם כמו שכתבנו:
ד והנה תצא מזה, דדינא דר' יוחנן דהקאה אינה מפסדת מתורת אוכל זהו דוקא כאופן שלא נחת עדיין המאכל לתוך המעיים. ומטעם זה תצא הדין כבליעה דמצה שבעינן בליעה ממש לתוך המעיים לא יצא י"ח באופן שאכל חצי זית והקיאו ואכלו עוד פעם. עי' בספרנו שאילות משה האו"ח סימן ט"ו. ומשמע מזה דאילו אכל התרומה ולא בלע ואח"כ הקיאן. דאז לא נתבטל עדיין מדין אוכל וכשבא אחר ואכלן דע"כ חייב בקרן וחומש. ואז יש להסתפק על הראשון דפטור מתשלומין, והיינו דאעפ"י דלענין איסור נחשב זה לאכילה דלא גרע מאוכל חלב באופן זה דחייב מטעם הנאת גרון, אבל אפשר דלענין תשלומין כיון שלא הפסיד מאוכל פטור מתשלומין, והשני שאכלן חייב, ומסתבר לומר כן, דהרי לא יתכן ששניהם ישלמו שני קרנים ושני חומשים, וע"כ דאזלינן בתר האוכלן ממש. והיינו כל זה אם לא אמרינן דיש חילול התרומה באכילה דראשון, והוא שימת רבינו חיים כהן הובא בתוסי"ש, והארכנו בזה בספרנו לכריתות ז', והנה אדרבה לשיטת ר"ח כהן תקשה למה אמר ובלעו, דמשמע עד המעיים, והלא אפילו אם רק בהנאה של חיך לגרון יש בזה חילול תרומה ומזה משמע יותר כמו שכתבנו שיטת הרמב"ם, וכמו שנתבאר:
שם, האוכל והשותה אין מצטרפין מאן תנא אמר רב חסדא במחלוקת שנוי' ור' יהושע היא וכו' ולכאורה קשה מדוע לא קאמר הש"ס דר' יהושע הוא מטעם דתמחוין מחלקי ואפשר דסבר הש"ס כהאי לישנא דכריתות ט"ז ושבת ע"א דלקולא לא אמר ר' יהושע. עוד אפשר לומר דאכילה ושתייה בבת אחת נקרא תמחוי אחד שכן דרך בני אדם שותין ואוכלין ביחד. - או בזה אח"ז אבל בכדי אכילת פרס. וזהו הטעם הא דשתייה בכלל אכילה:
והנה בתוספתא דפסחים פר"א תניא כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית. האוכל והשותה אין מצטרפין יעוי"ש. והנה זה תמוה מדוע לא יצטרפו דהלא גם ר' יהושע מודה דיש צירוף היכא דשיעורייהו שוו. - וממילא התוספתא אליבא דמאן. -ואפשר לומר דהתוספתא אזלא לר' יהושע דסבר תמחוין מחלקין. - והנה התם הוי שפיר השתיי' המא' אחר מפני שהשתיי' דחמץ הוי מין אחר למי ואינו דומה לשתי' דמים. משום דהשתי' דחמץ הכהנה בהמחהו לחמץ וגמעו ומה"ט שיעדו בכזית כיון דהיה מתחילה אוכל, וכמו שפירש בחסדי דוד להתוספתא. עוד מבואר בזה בחידושנו למסכת מעילה י"ז: תוס' ד"ה כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. שמעתי מקשה מאי איצטריך קרא לר"ע וכו' ומתרצא דמיירי ברביעית הבא משני נפלים וכו' יעוי"ש. וקשה הא לר"ע לשיטתו דסבר בפר"ב דאהלות מ"ב דם קטן שיצא כולו ר"ע אומר כל שהוא, יעוי"ש. וא"כ לא בעי צירוף, ומצאתי בתוס' יוהכ"פ שהקשה בזה ומתרץ דמיירי שחסר מן הדם שיצא, היינו שיצא פחות מרביעית וגם נחסר מזה, ולזה בעי צירוף וזה נלמד מקרא עכת"ד, יעוי"ש. אבל נראה שסברא זו במחלוקת שניי' אליבא דר"ע. והיינו דאיתא בתוספתא פר"ג דאהלות אמר רבי יהודה לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שיצא משני מתים שהיא טהורה, על מה נחלקו על רביעית דם שפירשה משתי רביעיות משני מתים, שר"ע מטמא וחכמים מטהרין, רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפירשה משני מתים שהיא טמאה, על מה נחלקו על רביעית דם שפירשו משני מתים, שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין ע"כ. הרי דלר' שמעון בן יהודה אם פירשו מרביעית שהוא שיעור טומאה לכו"ע ישנה בצירוף. וא"כ גם בקטן או בנפל שסבר ר"ע השיעור טומאת הדם בכל מה שיש בו. וזהו שיעור טומאתו. וא"כ דם הנפרש מהשיעור טומאה גם רבנן סברי שמטמא בצירוף רביעית, וא"כ להאי תנא אליבא דר"ע לא אפשר לאוקמי' בנפלים, דממנפ"ש אם דם הנפל כמו שהוא שיצא כל דמו לא בעי צירוף, וגם אם מיירי בשנחסר מדמן, ג"כ לא בעינן לצירוף כיון שבאו משיעור שלם, וא"כ תקשה לר"ש בן יהודה אליבא דר"ע למ"ל קרא, וכמו שהקשו בתוס': ואפשר לומר דשאני בין אם באים משיעור טומאה ממש דהיינו שהיה רביעית לכל אחד, דכיון דבא משיעור רביעית קרינן לכל אחד דהיינו החצאי רביעית דהם דם המטמאין באהל, משא"כ בשבאים מפחות מכשיעור רביעית, ואעפ"י שהם באים מכח המטמאים, דהיינו שהוא מטעם דאין לזה שיעור אינם באים בצירוף כיון שאין חשיבות שיעור להם, אלא שהוא דם כולו, וחשיבות לזה מפני שהוא דם כולו, אין לו התייחסות להיות לו חשיבות להצטרפות לשיעור, אם לא מטעם גזירה"כ אליבא דר"ע:
ובעיקר הקושיא של התוס' יוהכ"פ נראה דאין זה ענין למשנה דאהלות, דהתם מיירי שיצא הדם כולו. בזה ר"ע מטמא בר"ש וכן מוכחת מהא דאיתא בתוספתא שם שר"ע אומר טומאה בדם וטומאה בעצמות, מה עצמות אעפ"י שאין בהן רובע טמאין אף הדם. יעוי"ש. מזה נלמד הדין דיצא הדם כולי דוקא. אבל התוס' מיירי שלא יצא הדם כולו, ובזה גם ר"ע מודה דבעי רביעית. וזה נלמד מקרא דנפשות דמהני צירוף ובלא צירוף אין כאן במה לטמאות, כיון שיש עוד דם בגוף הנפל. וזהו כוונת התוס' דמיירי בנפלים שיצא מהם דם אבל לא יצא כולו, ומיירי שאין בהן רביעית מתחילה ובעינן לצירוף ובזה פליגי ר"ע ורבנן. ובעיקר קושיות התוס' נראה דהכא לא שייך צירוף מטעם אחר והוא לפי מה שמבואר בחולין ע"ב דנלמד לרביעית דם שמטמא מדכתיב הנוגע במת בנפש האדם איזהו נפש של אדם הוי אומר זהו רביעית דם, יעוי"ש נמצא דרביעית דם זהו חיותו של אדם ופחות מזה אין בו חיותי של אדם, ואין לו טומאה. וגם אם מצרפינן שני חצאי חיות, ע"כ לא נחשב זה לחיות כי חצאי חיות אין באים בהצטרפות. - ובדוגמא לזה שכתב הרמב"ם בפר"ב מטו"מ ה"ב באבר מן החי משני אנשים אינו מטמא, ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור יעוי"ש. והטעם לזה דבדבר דבעינן שלימות לא שייך צירוף מטעם דעכ"פ שלם לא הוי. וה"נ במקום דבעינן שיעור חיותי של אדם, וזה ליתא בצירוף דבשני חצאי שיעור עכ"פ אין בזה שלימות החיות, ולזה בעינן קרא ללמדנו דאעפ"י שאין כאן צירוף לחיות, אבל עכ"פ רביעית דם מטמא מטעם עצמותי של דם:
אבל נראה צודק דברי התוס' דכיון דהקשו כן גם לר"ע, ור"ע ע"כ דלא סבר סברא זו, וזהו דכיון דסבר ר"ע בדם קטן שיצא כולו דלא בעינן רביעית אלא סגי בכל שהוא, הרי דסבר ר"ע דלא תלי הדבר מפני החיותו של האדם, דאם בשביל חיותו לא סגי בפחות מרביעית שזהו נפשו של אדם, ומטמא בדם קטן אפילו בכל שהוא מפני שהוא כולו, ומפני זה הקשו שפיר, ותירוצם הכרח לדין של נפלים, כמו שנתבאר: