נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף עח.
אמר רב יוסף מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים ולית הלכתא כוותי', והנה מבואר דלא בעינן עד צוארה במים מדקאמרי הש"ס ולית הלכתא כוותי'. ויש להעיר בהא דאיתא ביבמות מ"ז גבי טבילת גיורת ומושיבין אותה עד צוארה במים יעוי"ש, ואיתא שם במקום שנדה טובלת שם גד ועבד משוחרר טובלין כמו שמבואר שם, נמצא דטבילת גרים ואשה נדה שניהם שוים בדיניהם לענין טבילה, וכיון שגבי טבילת גיורת מושיבין אותה עד צוארה במים, א"כ ע"כ גם נדה כן הדין. ודוחק לומר דזהו רק לענין חציצה ועוד דאיזה סברא יש להחמיר בגיורת יותר מנדה. ואפשר לומד דשאני גיורת מפני שלא יסתכלו בה הבי"ד. אבל גם זה דוחק דהרי השני הת"ח עומדים שם מבחוץ. והנה בשו"ע יו"ד סימן קצ"ה סל"ו כתב דצריך שיהיה המקוה גבוה ממעל לטבורה זרת, והגר"א ז"ל כתב שם וז"ל דאל"כ תשחה הדבה, וצריך כדרך גדילתה כנ"ל בסל"ה ועי' ביומא ע"ח וצ"ל דעד צוארה דוקא אין צריך וכתב הרשב"א דז"ש בספד"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין עכ"ל. וכוונת דבינו הגר"א ז"ל דע"כ המשנה דמימיו מדודדין ובשביל זה אינו יכול לטבול, ושנה התנא להניח שם חבילי עצים בכדי שיגביהו המים למעלה ויכול לטבול באופן שיתכסה במים, אבל לא בעינן מים עד הצואר, וכשיש זרת מן הטבור בזה בטוח שיתכסה במים כדרך גדילתה. ומוכח מזה דלא בעינן מים עד הצואר, וע"כ מפרש הגר"א ז"ל שזהו כוונת הש"ס הכא דמסיק ולית הלכתא כוותי', אבל תמוה מהא דיבמות דאמרו שם ומושיבין אותה עד צוואדה במים, ואפשר שזהו הדין בלכתחילה. ומה דקאמר הש"ס הכא ולית הלכתא כוותי' היינו לענין דיעבד, אבל תמוה מדוע לא כתבו הפוסקים דין זה בלכתחילה, וצ"ע:
א כתבו בתוס' שאלו מקמי' דב יהודה גאון טבילת נדה מדאורייתא מנלן, והשיב ק"ו ממגעה. ביאור הדברים דכיון דכתיב בקדא דכל מה שנגעה בנדותה צריך טבילה, אעפ"י שהנגיעה הוי בגדר תולדה דטומאה, כש"כ היא עצמה צריכה טבילה. אבל יש לעיין דהלא כל זה לענין טומאה, אבל אכתי לא ידעינן שחומר נדה עלי' לבעלה ועומדת היא באיסור כרת. וכיון שלא כתיב בתורה טבילה לנדה יש מקום לומד דאחרי כלות שבעת ימי נדותה אעפ"י שטמאה היא לטהרות ולמקדש, אבל איסור נדה פסקה ממנה. ועוד הלא יש לומד דלאחרי כלות שבעת ימי נדותה לא הוית נדה אלא דין נוגעת בגדה יש לה שהיתה נוגעת בגדה בהיותה בנדותה, וא"כ לא הוי אלא לטהרות:
ב והנה מצינו כזה דיש אופן אשר לבעלה טהורה אעפ"י שטמאה היא לענין טהרות, והוא בהא דאיתא ב"ק י"א ובתוס' שם ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד, והקשו בתוס' ה"ד אי ברה"ר אפילו בחד ספיקא טהור. ואי בדה"י אפילו בספ"ט נמי טמא וכו' וי"ל דשמעתין איידי לענין לאוסרה לבעלה עכ"ל, מבואר מזה דבספ"ס טהורה לבעלה אפילו אם טמאה היא לטהרות. וא"כ ה"נ יש לומד דבהשלמת שבעה ימי נדה טהורה היא לבעלה אפילו בשלא טבלה, אעפ"י שטמאה היא לענין מהרות מטעם הק"ו ממגעה. וא"כ אכתי תקשה מנין שאשה טובלת לנדותה לבעלה, והנה אפשר לומד דכל עיקר כוונת הגאון לענין טהרות, וכן מצאתי בגבו"א שמפרש כן כוונת הגאון דרק לטהרות השיב כן. אבל דוחק לפרש כן מטעם דלא יספיק לענין טבילה דלבעלה. ג ונראה לבאר דברי הגאון. והוא דהנה עיקר השאלה טבילה לנדה מנין, הכוונה דכיון דלא כתיב בהדיא דבעי טבילה אחרי שבעה ימי נדותה, א"כ יש מקום לומר דלאחר כלות ימי נדותה תורת מגע עליה - דע"כ מתורת מגע לא יצאת בדוגמא בהא דסדין שהיא טמא מדרס והובא במנחות כ"ד ואעפ"י שכל השבעה ימי נדותה תורת אב הטומאה עלי' מפני ראייתה. אבל אחרי כלות השבעה ימים יצאת מתורת רואה, ונשאר עלי' תורת מגע. - ונפ"מ דלבעלה טהורה. וטעונה טבילה לטהרות. ועל זה השיב הגאון דיש ק"ו ממגעה, והיינו, דאם אמרינן כן דאיקלשא טומאתה מתורת ראיה, להיות עליה רק תורת מגע והוית ראשון לטומאה. - וא"כ לפי"ז צריך להיות המשכבות ומושבות שבתוך שבעה ג"כ להיות טהור לגמרי, והיינו דכיון דהאב שלהן נעשה ראשון לטומאה. ממילא איקלשא טומאה מהמשכבות ומושבות לגמרי מטעם דאדם וכלים אינם מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכיון שהאב שלהן נעשה ראשון, וממילא תולדותיהן שלאו כיוצא בהן לטומאה נעשו טהורים לגמרי, דע"כ לא יהיה טפל חמור מן העיקר וכיון שמצינו שאמרה תורה להצריך טבילה למגע שלה א"כ חזינן דלא איקלשא טומאת נדה ממנה כלל. וממילא צריכה טבילה גם לבעלה. כן נראה בביאור דברי הגאון ד ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה דאם אמרינן דכוונת הגאון למידרש ק"ו, א"כ לפי מה דקיי"ל אין עונשין מן הדין, א"כ אין לענשו בעונש מלקות אם בא על הנדה קודם טבילה, וזה לא שמענו, וביותר דגם בכרת אמרינן אין עונשין מן הדין כדמשמע בפר"ג דמכות בהא דאיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו יעוי"ש. ומזה יש להעיר על הרא"מ בפ' אמור שכתב דכלפי עונש שמים עונשין מה"ד - אבל עכ"פ לענין מלקות ע"כ אין עונשין מה"ד לכו"ע ולדברי הגאון תצא דבד חדש שאין עונש מלקות בבא על הנדה אחרי כלות השבעה. וקודם טבילה אבל לפי מה שפירשנו אין כוונת הגאון בתורת דרשא דק"ו אלא בא להוכיח דמכח זה דיש טומאה למגעה. דמזה מוכח ע"כ דלא איקלשא טומאה מאב שלהן. ולשון ק"ו הוא רק על דרך השאלה אבל אין כוונתו למידרש בזה ק"ו והכוונה בדבריו כמו שכתבנו ה והנה לא דמי זה להא דאיתא בב"ק שכתבנו לעיל דבמקום שיש ספ"ס דלבעלה טהורה, ולטומאה טמאה מטעם ספק טומאה ברה"י. ולא אמרינן דכיון דאיקלשא טומאה מאב שלהן מדוע תהי' טמאה לטהרות. נראה דשאני התם דהספ"ס הורה לן דלאו נדה היא. ולגבי טהרות חידשה תורה דליכא ספיקא מטעם דהתורה עשתה ספק כודאי. אבל ע"כ לא אמרה התורה כן בתורת בירור, אלא דין הוא בטהרות, וכמו שביארנו בארוכה בספרנו דברי סופרים בסימן י"ג. ומטעם זה אין מחזיקין מזה לזה. וכל אחד קם אדיני'. משא"כ בדינא דידן אם אמרינן דאיקלשא טומאתה לבעלה ולא הוית אלא בתורת מגע טומאה ע"כ אית לן לומר דאיקלשא הטומאה גם ממגעה, וכמו שכתבנו לעיל:
ו והנה התוס' בחגיגה י"א ד"ה לא נצרכה אלא לשיעור מקוה, לא הוי מצי למימר לבעלה דלא כתיב כדפירש בה"ג דלא נפקא לן אלא בק"ו דהשתא לטהרות כתיב ורחץ, לבעלה דכרת לא כש"כ. דהא לאו מילתא היא דמהאי ק"ו לא מצי נפיק דק"ו פריכא הוא דהא כמה חציצות וכוונה דבפר"ב דחולין מצינו לטהרות ולא לבעלה, יעוי"ש. מבואר מדברי התוס' דמפרשי דברי הגאון דהאי ק"ו הוא כפשוטו מתורת ק"ו. -והיינו דאם נחמיר בנגיעה שאינו בכרת, כש"כ דנחמיר באיסור כרת. והרי"ז דלא כמו שפירשנו בכוונת הגאון. ולהכי הקשו שפיר דהק"ו פריכא הוא. אבל לפי מה שפירשנו לא הוי זה בגדר ק"ו אלא שע"כ מדבעי הנוגעים טבילה, מוכח דהטומאת נדה בתקפה. ויש ליישב ג"כ מה שהקשו התם מדוע לא קאמר הש"ס דכוונת התנא בהא דשנה טהרות שהכוונה לטבילת נדה דלא כתיבא בהדיא. משום דכיון דכתיבה טבילה להנגיעות הרי"ז כאילו כתיב בהדיא גם להנדה עצמה:
ז עוד כתבו התוס' הכא ור"ת פירש דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן במס' ע"ז ע"ה מים שהנדה טובלת בהן, יעוי"ש. וקשה דזה ניחא אם אמרינן דטבילת כלים הניקחין מן העכו"ם בעי טבילה מדאורייתא מהאי קרא אבל הלא לאו לכו"ע היא ותקשה לדידהו טבילה לנדה מנין. ובגבו"א הקשה בזה, ונראה דהר"ת סובר ג"כ דרשא דר"ע בשבת ס"ד והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים. אמנם הוקשה לר"ת בהא דאיתא שם בשבת דזקנים הראשונים לא דרשו כן אלא דרשו והדוה בנדתה שלא תכחול ולא תתקשט. וא"כ מנין להם שנדה טובלת במים, על זה אמר ר"ת דהזקנים הראשונים ילפי מהא דכתיב במי נדה, וראיתי להרשב"א בחידושיו לשבת שם כתב וז"ל ולזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא לן מבמי נדה ור"ע ס"ל דלמא ההיא לטהרות, אבל לבעלה דחול הוא לא צריכה עכ"ל, ולפי"ז ע"כ צריך לומר דזהו נם כן כוונת הר"ת דבא ליישב שיטת הזקנים הראשונים. וזה מוכרח גם לתירוץ הר"י שפירש דנלמד מן והדוה בנדתה, וכוונת התוס' דתירוץ הר"ת ותירוץ הר"י חדא הוא:
ח והנה גם בתוס' יבמות מ"ז ע"ב הובא דבריהם, והנה בתוסי"ש הביא יש מפרשים וז"ל וי"מ דכתיב ומזה מי הנדה, מכאן לנדה שצריכה מים עכ"ל ותמוה טובא דהלא זה בהזאה מיירי, ומי הזאה אינה מי מקוה, וצ"ע: ט איתא בירושלמי פר"א דמגילה ה"ו במשנה אין בין שבת ליוהכ"פ וכו' ושם בש"ס הא בתשלומין שניהן שוין. מתניתין רנב"ה וכו' מה נפיק מן ביניהון רבי אחא בשם ר' אבונא נערה נדה ביניהון, על דעתי' דדנב"ה מה שבת אין לה היתר אף יוהכ"פ אין לו היתר ואלו יש להן היתר אחר איסורן יעוי"ש, ויש להבין מ"ש שבת ויוהכ"פ מאיסור נדה הלא גם לשבת ויוהכ"פ יש היתר לאחר איסורו כמו שיש היתר לנדה אחר כלות ימי הטומאה. וע"כ הביאור בזה דבשבת עצמו ויוהכ"פ בעצמו כל זמן שהוא שבת וכל זמן שהוא יוהכ"פ אין להם היתר, ומה שמותר לאחר השבת ולאחר יוהכ"פ לא שייך בזה לומר דיש היתר לאיסורו. כיון שאין כאן איסור, וכעין זה כתבו התוס' בפסחים מ"ד ע"ב ד"ה והוא הדין ובקדושין ל"ח ע"ב בראה"ע, יעוי"ש. אבל לפי"ז הלא גם גבי נדה כן הדבר דלאחר שתטהר אין זה נדה, וא"כ הלא אין כאן היתר להאיסור כיון דלא נאסרה מעולם באופן זה שטהורה היא, ודוחק לומר דשאני שבת ויוהכ"פ שהם כמו גופין מוחלקין, עי' כריתות ט"ז, ונדה גוף אחד הוא:
י ונראה דלפי מה שכתבו הראשונים דטבילת נדה נלמד מקרא אחר. ולולא הלימוד השני הוי אמרינן דנדה אחרי כלות שבעה ימי טומאתה טהורה היא. ולזה אמרה תורה עוד קרא והדוה בנדתה לומר שבנדתה היא עד שתבוא במים. נמצא ששתי גדות בתורה. א) השבעה ימים שהן ימי נדתה. ב) אחרי כלות הימי טומאה, אעפ"י שאינה נדה מצד הדם, מכל זה תורת נדה עליה מצד שלא טבלה עדיין, והנה השבעה ימי נדה המה כמו שבת ויוהכ"פ התלוי בזמן, ולזה לא שייך לומר היתר לאיסורו כמו דלא שייך לומר היתר לאיסורו בשבת וביוהכ"פ. - אבל לנדה השנייה שהוא מצד חסרון טבילה, אשר נדותה אינה תלויה בזמן אלא רק בטבילה תטהר, הנה איסור זה יש לה היתר דהרי אם אינה טובלת הרי היא באיסור נדה כל ימיה. ובאיסורה עומדת, והטבילה מטהר אותה ומתיר לאיסורה, נמצא דיש היתד לאיסורה ממש, ובזה יובדל איסור נדה מאיסור שבת ויוהכ"פ כמו שנתבאר: