אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף עה:

דף עה.

מכאן למדה תורה דר"א שלא יאכל אדם בשר אלא בערב. וקשה דכיון דנתינת בשר שאלו שלא כהוגן נתנו להם שלא כהוגן והוא בערב. וא"כ היאך נלמוד מזה לאכול בשר בערב כיון שהוא שלא כהוגן ומצאתי בתוסיוהכ"פ שמביא קושיא זו בשם הר"י פינטו ז"ל. ונראה דזהו כוונת רש"י שפירש דניתן להם שלא כהוגן שהוא בזמן סעודה תיקון הבשר לא יוכשר לזמן אכילה, ומזה מובן שזמן ירידת הבשר הוא זמן סעודה:

שם, מה אני מקיים ויתד תהי' לך על אזנך. וקשה לשיטת הרמב"ם והרא"ה דין זה דוקא במקום המלחמה, עי' רמב"ם פר"ז מהל' מלכים, ובהחינוך מצוה תקס"ז, ונראה דכיון דגם כשהי' במדבר הי' עוסקין במלחמה, כמו מלחמת סיחון ועוג וגם אז היו אוכלין את המן, וזהו שפריך הש"ס מה אני מקיים ויתד וגו' א דף ע"ו, שתיה בכלל אכילה שנאמר ואכלת וגו' שכר שתיה הוא וקריא רחמנא אכילה. ולקמן יליף מהא דמעש"ש. וקשה דמכל הני מוכח דחמרא בכלל אכילה. אבל אין מזה שום הוכחה למים. וא"כ מניין לשתיה דמים שאסור ביוהכ"פ והנה אפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' ד"ה גמר שכר שכר לרבי יהודה דלא יליף גז"ש מנא לי' דשתי' בכלל אכילה, יש לומר מסברא וכו' כדאמרי אינשי תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתי, יעוי"ש, והנה לגבי שתיה דמים, הוי שתיה בכלל אכילה מצד הסברא. אבל זה דוחק דלפי"ז מדוע מהדרי למידרש מקראי. וא"כ ע"כ דסברי דאין ללמוד מסברא, וא"כ אכתי קשה שתיה דמים מנלן כיון דמקראי אין ללמוד רק לחמרא. ובזה מסתברא דשתיה כזו קרובה לאכילה מפני דהוי מידי דמיזן. והרי אנו רואים דאין לוקחין בכסף מעשר מים מפני שלא הוי מידי דמיון. וא"כ מנלן דשתיה דמים אסור ביוהכ"פ כיון שזה לא הוי בכלל אכילה לכל הלימודים האלה. ובתפאר"י מביא בשם תשובות הלכות קטנות שמסתפק בשותה מים ביוהכ"פ אם חייב מטעם דלא זיינו יעוי"ש. ובסברא זו שפיר קשה בסוגיא דידן דלית לן לימוד דמים הוי שתיה בכלל אכילה. והנה מה שכתב בתפא"י שם דלא אשכח תנא למינקט פטורא ביוהכ"פ רק בהנך דאינן ראוין לשתיה משמע דמים בכלל חיובא הוא. לדעתו אישתמיטתי' תנא דנקט בהדיא דמים בכלל העינוי. והוא בהא דתנן לעיל ס"ז הרי מזון הרי מים. חזינן דמים דומיא דמזון. ובירושלמי פר"ו דיומא ה"ד איתא רבי חייא בר בא הוי מישתעי הדין עובדא חד בר נש הוי מהלך בשוקא וברתי' עימי' אמרא לי' ברתא אבא צחייה אנא אמר לה אורכן צובחר ומתת, יעוי"ש. מבואר מזה דשתיה דמים איתא בכלל חיוב דיוהכ"פ באכילה:

ב ונראה דהנה לכאורה קשה טובא בלא"ה מנלן גבי יוהכ"פ דשתיה בכלל אכילה כיון דלא כתיב ביוהכ"פ אכילה אלא תענו כתיב ועיניתם. וא"כ מניין לשתי' שהוא בכלל אכילה והלימודים המורים דשתיה בכלל אכילה. התם אכילה כתיב. ובתוספת יוהכ"פ הקשה בזה וכתב דכיון דכתיב תענו וכתיב ויענך מה התם עינוי אכילה אף כאן עינוי אכילה, והו"ל כאילו כתיב הכא תענו מאכילה ושתיה בכלל, עכת"ד, יעוי"ש. והנה עוד יש לומר דהא דכתיב ויענך הכוונה להא דכתיב דברים ח' ויענך וירעיבך.- והתם הכוונה רעב ללחם וצמא למים, וכמו שכתב שם הרמב"ן וז"ל וספר הנס שעשה להם, ולמען ענותך שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא, וצמאון וגו' יעוי"ש, ולפי"ז הרי כתיב שתיה בקרא זה דלמען ענותך. - וממילא מי מבכלל עינוי דיוהכ"פ גם לחיוב כרת, וכמו שנתבאר:

ג עוד נראה לפי המבואר לעיל שדרשו רבותינו והאבדתי את הנפש ההיא עינוי שהוא אבידת הנפש ואיזה זה אכילה ושתיה וכו' עינוי שיש בו אבידת הנפש. והביאור בזה דבמניעה זו כאכילה או שתיה ימות. וא"כ יש בכלל זה גם שתיה דמים. וגם מדרבי ישמעאל דיליף מהא דויענך כדפירש"י הכוונה ע"כ גם להשתיה דמים שהוא אבידת נפש. - והצמא למים הוא ג"כ בכלל רעבון. וכן מוכח שם בירושלמי דרבי ישמעאל מוסיף מהא דויענך וירעיבך שזהו בכלל אבידת הנפש ושתיה דמים יש ג"כ בזה, וכמוש"נ: ד והנה לפי מה שמבואר הנה שתיה דמים ישנה בכלל עינוי דיוהכ"פ גם אם אמרינן דשתיה לאו בכלל אכילה, אלא שתיה דמים מטעם עצמו אסור ביוהכ"פ וחיוב כרת עליה מטעם הלימודים שדרשו מהא דואבדתי את הנפש, שהוא דבר שיש בו עינוי נפש ואין לך עינוי נפש יותר גדול מי שיצמא למים. וגם מהלימוד מויענך, דהרי זה כמו דכתיב בהדיא דיש בכלל ויענך גם הצמא למים, ולפי"ז ע"כ הא דקאמר הש"ס דחיוב שתיה ביוהכ"פ הוא מצד דיש בשתיה שהוא מטעם דשתיה בכלל אכילה. זהו דוקא לשארי משקאות חוץ ממים. דע"כ בשארי משקאות לא שייך עינוי נפש, דהרי יכול אדם לחיות בלעדם, וגם אין זה בכלל ויענך. ולהכי לרבות שארי משקאות לחיוב שתיה ביוהכ"פ אין לנו לרבותם, אלא מפני שהמה בכלל אכילה, וזה ברור:

ה והנה הרמב"ם בפר"א משביתת עשור כתב וז"ל מצות עשה אחרת יש ביוהכ"פ והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם וכו' יעוי"ש. ולכאורה מדוע לא כתב דהשתיה בכלל אכילה. וע"כ דסבר הרמב"ם דהשתיה דהבא היינו מים. אבל שארי משקאות הם בכלל אכילה, והרי הם אכילה ממש. ודין זה דשתיה בכלל אכילה מבואר ברמב"ם במקו"א. ושתיה דהכא הכוונה ממים. וזה תענו את נפשותיכם שאמרה תורה, והכוונה עינוי שיש בו אבידת נפש:

ו ולכאורה יש להעיר בהא דאיתא לקמן ע"ו ע"ב והא איפכא קא נסיב לה דתנן מניין לסיכה שהיא כשתיה ביוהכ"פ אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבוא כמים בקרבי וכשמן בעצמותיו, ופירש"י ד"ה שהיא כשתיה אלמא מים דקרא שתיה היא וכו' יעוי"ש. והנה מבואר מזה דשתיה דמים הוא דומיא דסיכה דשמן, וא"כ לכאורה יש לומד דאין חיוב כרת בשתיה דמים כמו שאין חיוב כרת בסיכה דשמן אפילו להשיטה דהפוסקים דסברי דהחמשה עינוים הוי דאורייתא אבל חיוב כרת אין בהם. אבל נראה דזהו הכוונה דהתנא שאמר אעפ"י שאין דאיה לדבר זכר לדבר. והיינו דע"כ אין לדמות שתיה דמים שיש בזה אבידת נפש לסיכה שהיא לתענוג. וע"כ דכן הדבר, והיינו דהסיכה הכוונה לתענוג. דהרי סיכה שאינה של תענוג מותר ביוהכ"פ כמו"ש התוס' לקמן ע"ז ד"ה מנין לסיכה וכו' ומים לשתיה הוי איפכא דדוקא כשבאה להשקיט את הצמא אסור. ואפילו לשיטת הרמב"ם בפר"ג משביתת עשור דסיכה בין של תענוג ובין אינה של תענוג אסור יעוי"ש, אבל עכ"פ אין לדמות סיכה לשתיה דמים מטעם דהשתיה דמים יש בה אבידת הנפש כמו שכתבנו לעיל, וא"כ ע"כ לא הוי אלא זכר לדבר:

שם, מלמד שנצטוה משה על השחיטה. בתוי"ש הקשה הרב ר' אפרים דהכא משמע יש שחיטה לעוף מן התורה אליבא דרבי, ואילו בנזיר כ"ט אית לי' לדבי כדי לחנכו במצות, וע"כ אין שחיטה לעוף מה"ת וכו' ועוד תירץ דשמא היה סבור דלא קאכיל כהן מליקה כמו חטאת העוף הבא על הספק, יעוי"ש. ויש לעיין דהלא אם סבר דבי דיש שחיטה לעוף מה"ת א"כ הוי מליקה נבלה ומטמאה ג"כ. וא"כ הרי גם אם לא יאכל כהן אכתי איכא איסור דאורייתא בזה שמכניס טומאה למקדש ואינו דומה לחטאח"ע הבא על הספק דשאני התם דכיון דהתורה אמרה להביא חטאה"ע, א"כ תורת קרבן עליה. משא"כ אם עיקר הקרבן הוא מפני חינוך מצוה שהוא מדרבנן, א"כ הוי המליקה נבלה ממש. ומזה יש להביא ראיה לזה שכתבנו לעיל בפד"ק דטומאת עוף טהור שהוא בבית הבליעה אין עליו איסור כניסה למקדש, כין שכל עיקר טומאתו רק בבית הבליעה, ומקודם לזה אין עליו טומאת אב הטומאה להיות חייבין עליו בכניסה למקדש. ועי' בספרנו גזר הקודש לזבחים דף ס"ב דף הספר:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה