נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף עד.
א בגמרא וכי תימא כיון דאית ליה היתר מן התורה קא חייל קרבן שבועה. וקשה הא לפי מה שסברי התוס' שבועות כ"ה דגם לר' יוחנן דסבר חצי שיעור אסור מן התורה אפ"ה חלה שבועה. וכן בהא דפריך הש"ס לעיל א"ה לא ניחייב עלי' ק"ש, והלא התוס' סברי דגם לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת חלה שבועה על ח"ש מכש"כ לר"ל דס"ל דאסור רק מדרבנן. הנה בפשיטות יש לומר דכוונת הש"ס להקשות מכח המשנה לשיטת רב אחא בר יעקב דממועט משב"ק. ובאמת יש להקשות גם לר' יוחנן, ורק משום דר"י מפרש המשנה דלא מיירי במפרש חצי שיעור, וכן מפרש המאירי:
ב אמנם הריטב"א מפרש דכוונת הסוגיא מטעם דיש באיסור דרבנן הלאו דלא תסור, וכן איתא ברש"י דף ע"ד שם בסוגיא, יעוי"ש, והנה לפי"ז לר"ל חמור יותר מלרבי יוחנן, והיינו דלר"י ליכא אלא איסורא גרידא והוא כמו איסור עשה כמו"ש שם התוס', ולר"ל איכא לאו, וכנראה שזהו כוונתו של הריטב"א ליישב מדוע לא פריך הסוגיא לר"י. - ועל זה פירש דלר"ל איכא איסור לאו דלא תסור, משא"כ לר"י דליכא לאו אלא איסור לחודיא להכי חיילא שבועה אעפ"י שהוא איסור דאורייתא, אבל לר"ל הא איכא לאו דלא תסור, ולהכי פריך היאך חייבא שבועה על איסור לאו:
ג אבל לפי"ז יש להבין הא דמסקנא שמסיק הש"ס דשאני התם בהא דשבועת העדות משום שאינו בר הגדה כלל. ולא נתקבלו דבריו בבי"ד. משא"כ בהא דשבועת ביטוי. וקשה הא עכ"פ יש כאן איסור דאורייתא הא דלא תסור, וא"כ היאך תחול שבועה במקום שיש ל"ת. ונזכרתי שהיא קושיות בעל מגילת אסתר בספר המצות בשורש ראשון, וכתב דאעפ"י שעובד בלאו, אבל אינו על זה מהר סיני כמבואר שם, ולהכי חיילא שבועת ביטוי. ואפשר לומר דבזה פליגי הס"ד והמסקנא, דהס"ד סבר דכיון דאיכא לאו דלא תסור לא חיילא שבועה, והרי זה כמושבע ועומד ג"כ, והמסקנא סברה דאעפ"י שאיכא לאו, אבל אין זה מושבע מהר סיני:
ד והנה במה שפירשנו דלפירוש הריטב"א תהי' לר"ל חמור יותר מלר"י וזהו מפני דלר"ל יש איסור ל"ת, לכאורה תמוה טובא לומר כן. וגם נראה להעיר אשר לא כן משמע בירושלמי תרומות דאיתא שם מודה ר"ל ביוהכ"פ ובאיסוה"נ דח"ש אסור מה"ת, ואם אמרינן דאיסור דרבנן חמיר יותר, אם כן תהי' איסוה"נ יותר קיל באיסורי אכילה, דבאיסורי אכילה איכא לאו בח"ש ובאיסוה"ג לא הוי אלא איסור גרידא:
א רב פפא אמר למעוטי מלך רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא, והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי וכו' משמע דמלך מדאורייתא לא חזי. - וזהו טעמו של הרמב"ם שפסק בפר"י משבועות דמלך פטור מטעם שאינו ראוי להעיד. אבל תמוה מזה שפסק הרמב"ם בפד"י משגגות ה"ז דמלך וכהן משיח מביאים קרבן על שבועה"ע, וקשה הלא הרמב"ם סבר דמלך אינו ראוי להעיד. עיין בכס"מ. והנה התוסיו"ט בפר"ב דהוריות כתב בהא דפליגי רבנן ור"ע אם נשיא חייב בשמיעת הקול, וכתב דטעמייהו דרבנן דמחייבי בעדי נפשות מיירי, משום דבעדי נפשות גם מלך מחויב להעיד, ור"ע פוטר כיון דאינו ראוי להעיד בעלמא. להכי לא הוי עד להתחייב קרבן שבועה יעוי"ש. ודבריו תמוהין טובא דהלא חיוב שביעה"ע אינה אלא בכפירה דממון. ובס' תוס' יוהכ"פ תמה עליו בזה יעוי"ש. והנה לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לכריתות דף צ"ב דף הספר, יש ליישב יעוי"ש. אבל נראה עוד בזה ביישוב דברי רבינו התוסיו"ט והוא לפי דברי הרשב"א בחידושיו לשבועת שם. והוא דהקשה הרשב"א לרב פפא דסבר דמשחק בקוביא ישנו בחיוב שבועה"ע מטעם דמדאורייתא מיחזא חזי, והקשה הלא עכ"פ לא הפסידו ממון בשתיקתו כיון דפסול הוא מדרבנן ואין ממש בעדותו. - ומתרץ דשפיר מועיל עדותו לענין תפיסה, יעוי"ש. ולפי"ז אפשר לומר דמועיל עדותו של מלך בנפשות גם לענין ממון לענין דמי הנהרג שיורשי הנהרג כשיתפסו ממון עבור הנהרג אין מוציאין מידם, וכמו שפירש"י בסנהדרין פ"ז דלרבי דדריש נפש תחת נפש ממון מהני תפיסה, ויצוייר שמלך מעיד לזה להציל את הרוצח ממיתה מטעם עדותו שלא היה מתכוון להרוג את זה ובאופן דפליגי שם רבי ורבנן. ומסתעף מזה גם ממון. אמנם זה ניחא לרבי, אבל הרמב"ם פוסק כרבנן דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה. וא"כ ליכא ממון. ותפיסה לא מהני לרבנן הכא כמו שמהני תפיסה בקילבד"מ בעלמא מטעם דהכא התורה פטרה אותו מכופר מהא דכתבה תורה עליו ולא על האדם כדאיתא ב"ק כ"ו, ומיושב בזה מה שהקשה בטו"א לחגיגה י"א באב"ש שם, וכמו שכתב הקצה"ח בסימן ת"י יעוי"ש, ומטעם דמים ג"כ אין לחייבו משום דאין דמים לבן חורין לשיטת הרמב"ם בפד"י מנזקי ממון. אבל אכתי יצוייר לענין עבד דפשיטא שגם עבד ישנו בדין הצלה ואם המלך יודע עדות של רציחה לעבד מחויב להעיד לחייב את הרוצח מיתה, ויש בזה גם דמים לענין תפיסה לתפוס מהרוצח דמי העבד כדין קילבד"מ דמהני תפיסה:
ב והנה על עיקר דברי הרשב"א יש לתמוה מהא דתנן שם בשבועות משביע אני אליכם שתבואו ותעידוני שהדליק גדישי בשבת פטור, והיינו משום דאין בזה כפירת ממון משום דקילב"מ, וקשה הא מהני לענין תפיסה ובש"ש ש"ז פר"ג הקשה בזה. ונראה דיש הבדל בין אם בא להעיד עדות הראוי לזה באופן שמועיל עדותו, לבין קיום ואופן שאין עדותו מועיל כלום וזה הדבר דהתם במשביע שהדליק גדיש בשבת מיירי שלא בא לחייב חיוב מיתה אלא ממון תובע, ורק המעשה היה בשבת, ומיירי שאין לחייבו מיתה משום שבת, כגון שאין התביעה בבי"ד של כ"ג אלא בבי"ד של שלשה, נמצא דאין התביעה אלא על חיוב תפיסה גרידא, וזה לא הוי תביעת ממון אמנם במקום שהתביעה העיקרית על חיוב נפשות שבא להעיד שפלוני הרג עבדו של פלוני והרי הוא בחיוב מיתה, והרי"ז עדות מעליא. להכי מהני גם לענין ממון לענין תפיסה. והנה לסברא זו נחית גם הש"ש דהיכא דכל עיקר עדותו לתפיסה, אין בזה חיוב שבוה"ע, וזה מוכח מדברי ר"פ עצמו שאמר דמשחק בקוביא חייב כיון דמדאורייתא חזי ומדוע לא קאמר מפני שמועיל לתפיסה. וע"כ דהתפיסה לא מהני לחייבו רק אם הוי בר הגדה מדאורייתא, יעוי"ש והנה באופן שבא בדבר נפשות כיון שהוי עדותו מועלת לנפשות מהני גם עדים לתפיסה. וישנו בחיוב שבועה"ע, וכמוש"נ:
ג והנה בספר תוס' יוהכ"פ כתב לבאר שיטת הרמב"ם דלפעמים גם מלך חייב בשבועה"ע באופן שהשביעוהו בשבות"ע בהיותו הדיוט ואח"כ נתמנה להיות מלך דבזה פליגי רבנן ור"ע בהוריות דרבנן סברי דאזלינן בתר מעיקרא וחייב בקרבן, ור"ע סבר דאזלינן בתר השתא. והרמב"ם פוסק כדמה ובה' שבועות מיירי כשהשביעוהו בהיותו מלך ופטור ובה' שגגות מיירי שהשביעוהו בעודו הדיוט ואח"כ נתמנה למלך עכת"ד, יעוי"ש. והנה לכאורה כן הדבר דאם לדינא דאזלינן בתר מעיקרא כהא דתנן בפד"ג דהוריות חטאו עד שלא נתמנו ואח"כ נתמנו הרי אלו כהדיוט. וכן פסק הרמב"ם בפרט"ו משגגות ה"י. וה"נ כן הדין בדבר שמיעת הקול, -אבל תמוה שסתם הרמב"ם בזה. -ועוד דהרי כתב הרמב"ם שם בשגגות שהוא מטעם שלא חלק הכתוב קרבן מלך מקרבן העם. ואם מיירי שחטא בהדיוטותו, ודינו כהדיוט, א"כ אין לו דין מלך לענין זה. וא"כ הוי הטעם משום דהדיוט הוא לענין זה. וגם הראב"ד לא פירש כן בכוונת הרמב"ם כמבואר. ובעיקר הענין מבואר בספרנו נזר הקודש לכריתות דף צ"ב דף הספר:
א שם גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ור"ל אמר מותר מן התורה, רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל, ור"ל אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא. ויש לעיין לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אם הוא איסור עשה או איסור בלאו, ורק מלקות אין בו מטעם דלמלקות בעינן שיעור. והנה ר' יוחנן מביא ברייתא אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב. והנה משמע מזה דהריבוי דכל מרבה לאזהרה שהוא בלאו, ורק מלקות אין בו מטעם דאין לוקין בפחות מכשיעור. ובזה יש לדייק בהא דהקשו בתוסי"ש וז"ל מיהו קשה להר' אלחנן דמאי שנא דהכא לא יליף מכל חלב אלא איסור אזהרה בעלמא ולא מלקות, ואילו בפסחים בפרק אלו עוברין מ"ג יליף מכל מחמצת לא תאכלו דגן גמור על ידי תערובות ונוקשה בעיניה בלאו, דמאי שנא כל מחמצת לא תאכלו, וכל חלב לא תאכלו עכ"ל. וקשה הא שפיר אפשר לומר דגם הא דכל חלב הכוונה ללאו, והא דליתא מלקות בחצי שיעור, הוא מטעם דהוי הללמ"מ דאין מלקות בפחות מכשיעור, ואינו דומה להא דתערובות חמץ ונוקשה בעיני' דיש גם מלקות דשאני התם דהוי שיעור שלם, משא"כ בהא דחצי שיעור דאעפ"י דאיכא אזהרת לאו, ומ"מ מלקות ליבא מפני שהוא פחות מכשיעור, וזהו מטעם הללמ"מ. ונפק"מ לענין כוי דג"כ מתרבי מכל חלב דכיון דמרבינן לאזהרה ישנו גם למלקות ולמ"ד דכוי בריה הוי שפיר לוקין ג"כ. ולמ"ד ספק הוי אין מלקות מטעם דאין לוקין מספק. אבל אזהרת לאו איכא, וכן משמע מפירש"י ד"ה כוי שהוא ספק ואין בו כרת וחצי שיעור שאינו בעונש מנין שהוא באזהרה יעוי"ש. משמע מפירש"י דהאזהרה נאמרה בין על חצי שיעור ובין על כוי. וא"כ לפי"ז שפיר הושווה הדרשא דכל, בין הכא ובין התם וא"כ מה הקשה ה"ר אלחנן וצע"ג. ב וכן יש לדייק גם מדברי הרמב"ם בפר"א ממ"א הי"ג וז"ל כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו עכ"ל, וכתב המ"מ וידוע שאין לוקין על הספיקות יעוי"ש. והיינו דהרמב"ם סבר דכוי ספק הוי ולא בריה, וליכא מלקות בספיקא אבל ע"כ סבר הרמב"ם דהוי אסור מדאורייתא באזהרה דל"ת. וזהו כפי פירושו של הה"מ מדכתב שאין מלקין על הספיקות. וע"כ דמפרש דסבר הרמב"ם דהוי אזהרה דל"ת דאל"כ דלא הוי ל"ת אלא איסור גרידא הא בלא"ה אין מלקות, דהרי למלקות בעינן אזהרה דל"ת, וא"כ מבואר דמפרשי דהכל חלב מרבה גם לאזהרה. וממילא למ"ד דכוי בריה הוי א"כ רבתה תורה גם לעונש והיינו עונש לאו. אבל לא עונש כרת דע"כ כדת ליכא בחלב כוי אפילו למ"ד בריה הוי, דאל"כ היאך יפרש הברייתא דקאמרה כוי וחצי שיעור שאינו בעונש. וע"כ דכרת ליכא בכוי אפילו למ"ד כוי בריה בפני עצמה. והיינו מפני שאינו חלב הקרב על המזבח. אבל עכ"פ מוכח מזה דרבתה תורה לחצי שיעור ולכוי דישנם באזהרת לא תעשה כמבואר:
ג והנה בהא דפריך הש"ס איצטריך קרא לאתויי ספיקא. והקשו התוס' דאיכא דוכתי דפריך איצטריך קרא לרבויי ספיקא ואיכא דוכתי דלא פריך. וכתב הגאון בתוספת יוהכ"פ דזה אתי שפיר לשיטת הסוברים ספד"א מה"ת לחומרא, ולהכי במקום שאמרה תורה להקל כמו הא דעשירי ודאי ולא עשירי ספק, לא שייך למיפרך איצטריך קרא למעוטי ספיקא, משום דמסברא הו"א דחייבים במעשר. - משא"כ הכא דגם מסברא אמרינן דאסור, וא"כ שפיר "פריך איצטריך קרא לאתויי ספיקא. ומזה יצא להקשות על הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת להקל, דלפי זה שפיר איצטריך קרא לאסור יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו דבריו תמוהין, דהלא אפילו אם ספד"א מה"ת לחומרא, אבל ע"כ לאו אין בו, והכא מרבה הכתוב דישנו באזהרה דלאו, והרי"ז כאילו עשאה הכתוב לספק כודאי איסור להיות באזהרה דלאו. וגם מה שכתב דלולא שאמרה תורה עשירי ודאי ולא ספק היה נוהג בו מעשר מספיקא. וקשה הא בלא"ה כיון דספק הוא אין להקריבו בתורת מעשר מטעם דהוי חוב"ע. אבל יש לומר דהכוונה היכא דבטל ברובא ועפ"י סברת הרא"ש הובא בשיט"מ ב"מ דחידשה תורה דגם רובא ספק הוי, מטעם דעכ"פ ודאי לא הוי אבל קשה בעיקר היסוד דהרי חידוש לאו איכא הכא. וא"כ קשה לכו"ע מאי פריך איצטריך קרא לאתויי ספיקא. ובע"כ מוכרחין אנחנו לפירוש התוס' דכוונת הש"ס דבדבר שהוא שוה בכולהו לא שייך ספיקא, דקמי שמיא גליא:
ד וראיתי בתורת חיים לחולין כ"ב דמפרש ג"כ ביישוב קושיות התוס' דבמקום שאמרה תורה להקל שפיר איצטרך קרא להחמיר, וכתב דגבי מעשר לולא שאמרה תודה למעט ספק הוי אמרינן דמעשר מספק ויאכל המעשר במומו, וכמו כן בספק בהרת בעינן קרא לטהר, אבל הבא בכוי בלא"ה הוי אסרינן מספיקא. יעוי"ש. ובמהרי"ט חיו"ד סימן א' מחזק דברי התוס' אשר גם שיטת הרמב"ם לפרש כפירושם של התוס', יעוי"ש. אבל עכ"פ אנו רואים אשר הגדולים ההם המהרי"ט והתו"ח לא נחתו לפרש דחידשה תורה שיש אזהרה דלאו בספיקא. אבל לפי מה שביארנו שיטת הרמב"ם לפי פירושו של הה"מ דחידשה תורה אזהרה דלאו הכא גבי כוי, א"כ שוב אין לדייק מהכא מידי לענין ספר"א. ה והנה אם נפרש כן שיטת הרמב"ם תצא מזה דבר חדש דאין איסור חל על חצי שיעור לדידן דקיי"ל אין איסור חל על איסור אפילו חמור על קל, וזהו אם אמרינן דחצי שיעור ישנו באזהרה דל"ת כמו כוי. ארא שבכוי סבר הרמב"ם דרבתה תורה ללאו אע"פ שני שנשאר בספיקא לענין מלקות. - ולחצי שיעור רבתה תורה לאזהרה, אעפ"י שאין בו מלקות, מטעם דחסר השיעור אבל עכ"פ שייך בזה אין איסור חל על איסור, וזהו דלא כשיטת התוס' בשבועות כ"ג ע"ב בד"ה דמוקי לה דלא שייך בחצי שיעור מושבע ועומד, ומה"ט איסור חל על חצי שיעור יעוי"ש איברא דיש שם עוד תירוץ אחר דמצי לאוקמי' בשלא כדרך הנאתו, ולתירוץ זה אפשר דחצי שיעור ג"כ מושבע ועומד ולא חל איסור על חצי שיעור ואפשר לומר דשני התירוצים פליגי בזה בהא דאמרה תורה לרבות חצי שיעור מכל חלב, אם הכוונה לאזהרה דלאו ממילא אין איסור חל על חצי שיעור, או שהכוונה לרבות רק לאיסורא גרידא, וכמו שכתבו שם בתוס' דליכא בחצי שיעור אפילו עשה אלא איסורא גרידא. והנה לפלא שלא נחתו בזה גדולי אחרונים ו והנה הסמ"ג במצות ל"ת קל"ח כתב ועוד שנינו שם (בגמ' דף ד' טע"ס, והכוונה שם בתו"כ פ' צו פרשתא י"א) פחות מכזית שאינו בכלל עונש יכול לא יהא בכלל אזהרה ת"ל כל חלב וברייתא זאת היא סייעתא לר' יוחנן שאומר חצי שיעור אסור מן התורה עכ"ל, מזה משמע שמפרש דהברייתא מרבה לחצי שיעור שישנו באזהרה שהוא ל"ת, ובספר באר יעקב בקונטרס הספיקות סי' ק"י מביא שהסמ"ג כתב דהוי לאו, ורק לא מלקינן לי' משום דהללמ"מ דבעי דוקא כזית יעוי"ש. וע"כ דמפרש הברייתא דמרבה חצי שיעור לאזהרה דלאו. - וזהו כשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל ז והנה בזה יש להעיר על מה שכתבנו בספרנו שאילות משה האו"ח סימן ט"ז דהרמב"ם שכתב לאסור בחמץ חצי שיעור מהא דכתיב לא יאכל חמץ, והקשו הא בלא"ה חצי שיעור אסור מן התורה, וכתבתי דכוונת הרמב"ם לומר דחידשה תורה גבי חמץ דישנו גם בלאו יעוי"ש. אבל אם אמדינן דשיטת הרמב"ם גם בחלב דישנו באזהרה דלאו, א"כ הדרא קושיא לדוכתי'. אבל אם נפרש דלא כהמ"מ בפירוש הרמב"ם במ"א, אלא הרמב"ם סבר כהתוס' דהתורה באה לאיסור גרידא אתי שפיר מה שכתבנו שם לענין חמץ ה והנה ברייתא זו היא דרשת הספרא פרשת צו פרשתא י"א, והמבאר הנקרא ביאור, מפרש דהדיבוי לאיסורא בעלמא, יעוי"ש. וזהו ע"כ לשיטת התוס' שבועות אבל לא נחית דלשיטת הה"מ הוי לאו ג"כ ט עוד נראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי והוא בהא דפליגי ר"א ורבנן בפסחים מ"ג דר"א סבר כל לרבות תערובות חמץ ונוקשה בעיני', ורבנן לא דרשי כל והנה מזה יש לומר דיש לפסוק שם כר"א מדמצינו ברייתא זו דמסייע לר"א. והנה בפר"א מחו"מ ה"ו יש שסברי שדעת הרמב"ם כר"א, עיין בלח"מ שם. ומברייתא זו יש סיוע לזה. ואם אמרינן כן הרי"ז כפירושו של הה"מ שמפרש דהתורה רבתה מכל לאזהרה דלאו. - וכנראה שזהו גם שיטת התוסי"ש מדהקשו מדוע לא דרשינן הכא כל למלקות, משמע דסברי לדינא כר"א: י אבל יש להעיר לפי"ז מה מותיב ר' יוחנן לר"ל מברייתא זו דלמא ברייתא זו כר"א אזלא. וע"כ צריך לומר דסבר ר' יוחנן דלרבנן ג"כ דרשינן כל לאיסורא דאורייתא ויש פוסקים דסברי כן, עי' בטור ובשו"ע סימן תמ"ב, עוד יש לומר כמו"ש התוס' דבשביל הסברא דחזי לאיצטרופי סברא הוא דיש למידרש כל לרבות:
יא והנה גם מהר"ש פר"ב דטבו"י יש להוכיח דע"כ סבר דחצי שיעור איתרבאי ללאו. והוא מהא דאיתא שם מאי נפק"מ בהא דהיתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין (לבד מנזיר) דלענין מלקות הלא אין מזהירין מן הדין, ואם בשביל הלאו הלא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת יעוי"ש. וקשה הא נפק"מ דבשביל חצי שיעור לא הוי אלא איסורא גרידא, וכשאנו דנין מטעם היתר מצטרף לאיסור יש בזה איסור ל"ת, ונפק"מ לענין אם חל עליו שבועה דעל איסור גרידא שבועה חלה עלי', ועל איסור ל"ת אין שבועה חלה, וע"כ דסבר הר"ש דגם בשביל חצי שיעור איכא ג"כ ל"ת, וזהו כשיטת הסמ"ג והה"מ שכתבנו לעיל:
יב והנה יש לעיין מדוע לא דרשו כל גבי חלב לרבות ע"י תערובות כמו גבי חמץ לד"א. והיינו תערובות שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, ואם תמצא לומר שזה הוי כמו בעין, א"כ מדוע בעינן קרא גבי חמץ שג"כ מיירי באופן זה לשיטת הסוברים דהרמב"ם סבר כר"א. והיינו באופן שמיירי בחמץ דמישטר שטיר ליה. - וכמו שהבינו הרא"ש והטור בדברי הרמב"ם אבל אם אמרינן דהכא סבר התנא דלא דרשינן כל ללאו אלא לאיסור בעלמא אתי שפיר טפי, והיינו דאסור מדאורייתא באיסור בעלמא, התם גבי חמץ והכא גבי חלב, וצ"ע:
יג וראיתי אח"כ בצל"ח פסחים שם דלר' יוחנן דרשא דכל וחצי שיעור לא הוי אסמכתא רק דין תורה ממש, וכולהו סתמא דרשי כל לרבות נוקשה ותערובות אבל הוא כמו כל דגבי חלב שמרבה חצי שיעור לאזהרה אבל לא למלקות וכו', והרי גם בחצי שיעור אמרו שישנו באזהרה היינו לאו וכו', ולכן צריך לומר שאינו דומה לחצי שיעור, דבשלמא גבי חצי שיעור אף דרבי' קרא, מ"מ ודאי לא לעונש רבי' דהרי כתיבה בה אכילה ושיעור אכילה בכזית, ואי אפשר למיעקר לשון אכילה לגמרי, לכן אמרינן דאהני, ריבוי דכל לאזהרה, ואהני מה דכתיב אכילה למעוטי ממלקות, אבל גבי חמץ אם דרשינן כל ממילא חייב מלקות שאין לנו דבר המניח אותנו לחלק בין איסור למלקות יעוי"ש. הרי מפרש הצל"ח ג"כ דריבוי דכל מודה על לאו. - ולפלא שלא נחית למה שכתבנו בשם הראשונים, אבל בעיקר הדברים נחית ג"כ לחלק בין הנושאים של הני סוגיות, וכמוש"נ:
יד והנה הא דחצי שיעור, אם יש הבדל בין אם הוא בעין או ע"י תערובות. והיינו כמו שכתבו התוס' לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות שזהו דוקא כשהוא בעין ולא כשהוא בתערובות. - אולי כן גם בחצי שיעור. הנה נחית לזה רבינו הר"ש בפר"ב דטבו"י ומוכיח מחולין צ"ה גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא משמע דאפילו ע"י תערובות נמי אסור יעוי"ש. וע"כ כוונתו להא דקאמר הש"ס שם לא תיזלזל באיסורי דרבנן, ועוד האמר ר' יוחנן ח"ש אסור מן התורה, הרי מבואר דגם בתערובות אסור מדאורייתא. ולכאורה מנין לרבותינו לומר כן דגם בתערובות אסור מן התורה. נראה דכיון דדרשינן דכל ריבויא יש בכלל זה גם תערובות. וזהו כי כל מורה על משהו. וא"כ אין הבדל באיזה אופן משהו, דבשלמא לר"ש דסבר כל שהוא למכות, הוא מטעם דסבר דזה נקרא אבילה בתורה, ויש לו חשיבות, ובתערובות בטלה לחשיבותי', משא"כ חצי שיעור דלא נאסר מצד החשיבות, אלא מצד עצמו. ובזה אתי שפיר מה שהקשה הר"ן בפר' בתרא דע"ז בההוא עכברא דנפיל לחביתא דשיכרא ומסיק ההוא אימרטוטי אימרטט ופירש"י ושרץ איסורו בכעדשה, והקשה הר"ן למה הוצריך לכך דהא אף בשארי איסורין ח"ש אסור מן התורה יעוי"ש. - ולכאורה הא התם בתערובות מיירי, וא"כ אפשר שאינו אסור רק מדרבנן בשארי איסורי תורה, וזהו חידוש דין בשרץ. אבל לפי האמור ניחא משום דלר' יוחנן גם בשארי איסורי תורה חצי שיעור אסור מן התורה גם בתערובות, ושפיר הקשה הר"ן: טו ובעיקר קושיות הר"ן תמהני הלא מטעם חצי שיעור לא הוי אלא איסור גרידא. אבל מטעם דשיעור שרץ בכעדשה יש בזה לאו גמור, ולהכי תפס רש"י היותר חמור וצ"ע:
טז והנה אפשר לומר דכיון דמלקות לא שייך התם דלא שייך התראה, דהרי אין אנו יוודעין באיזה שתיה דהכשר ובלע כעדשה מן השרץ, וא"כ אין נפק"מ בין אם האיסור משום שרץ, לבין אם האיסור משום חצי שיעור. אמנם אם אמרינן דחצי שיעור לא הוי איסור גרידא בלא לאו כשיטת התוס', א"כ אכתי חמיר איסורא דשרץ שהוא בלאו. וע"כ דסבר הר"ן דגם בשארי איסורים חצי שיעור הוא בלאו:
יז והנה עכ"פ מבואר דשיטת הרה"מ והסמ"ג לפי מה שהובא בבאר יעקב והר"ש בטבו"י והר"ן בע"ז והצל"ח בפסחים כולהו הני סברי דאיסור חצי שיעור הוא באזהרה דלאו. ולפי"ז יש לעיין בהא דקאמר ר' יוחנן דהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב דמיירי דנשבע על חצי שיעור או במפרש חצי שיעור אליבא דרבנן או בסתם אליבא דר"ע. וקשה אם אמרינן דחצי שיעור הוא ג"כ באזהרה דלאו, א"כ היאך חל עליו איסור דשבועה על איסור דנבלה וטרפה. ומוכרחין אנחנו לדברי המאירי שכתבנו לעיל דכל עיקר דרבתה תורה לחצי שיעור הוא משום חזי לאיצטרופי, ובאופן שאין בדעתו לצירוף אז לא אסרה תורה חצי שיעור והאי גברא שאכל חצי שיעור נבלות אין בדעתו לאכול עוד להכי לא חלה עליו שבועה. וכל אלה הראשונים יפרשו כדבריו וגם בסתמא אית לן לומר דלא מחזקינן אינשי ברשיעי דעבד איסור, אלא אמרינן דבדעתו שלא לאכול יותר. תה ראה לומר עוד דהני שיעור בתערובות דלא שייך חזי לאיצטרופי דהרי אין בדעתו לאכול עוד להשלים השיעור. ממילא אין כאן איסור. ובזה יש ליישב הא דפירש"י בע"ז מטעם שמא יאכל שרץ כעדשה ולא נחית לאכילה דחצי שיעור. מטעם דאין בדעתו להשלים בכשיעור. אבל לפי"ז תקשה בהא דחולין צ"ח בפלגא דזיתא דנפל בדיקולא, דג"כ אין בדעתו לאכול עוד פלגא דזיתא, וא"כ מדוע קאמר הש"ס דלר' יוחנן אסור מן התורה, וביותר תקשה מזה להמאירי שמפרש כן בהדיא דבאופן שאין בדעתו לצירוף ליכא איסור חצי שיעור, וצע"ג:
יח ומתוך חומר הענין נראה לומר דגבי איסור חלב דכתיב לרבות חצי שיעור לא בעינן לטעמא דחזי לאיצטרופי, אלא גזירת הכתוב הוא. - משא"כ שארי איסורי תורה הנלמדים מחלב, בעינן ג"כ לתנאי דחזי לאיצטרופי. ואתי שפיר הכא בשבועה דשלא אוכל ואכל נבילות וטרפות, בחצי שיעור, דבזה בעינן תנאי דחזי לאיצטרופי בדיוק, וכמו כן באיסור שרצים וכדומה. ואתי שפיר הא דמצריך הרמב"ם ללימוד מלא יאכל חמץ לאסור חצי שיעור, והיינו דבא להוסיף דחמץ שאני משארי איסורים דבעינן חזי לאיצטרופי ובחמץ רבתה תורה דגם חזי לאיצטרופי, ובדעתו שלא להצטרף ג"כ אסור מן התורה. וזהו דלא כגדולי אחרונים שכתבו דבחמץ באוכל ח"ש בסוף שביעי דליכא עוד בצירוף אינו אסור, אלא גם באופן זה אסור מטעם ריבוי הכתוב. והנה יוצא מזה לדינא דבשארי איסורי תורה לבד חלב וחמץ ליכא איסור חצי שיעור כשהוא בתערובות, מלבד דהר"ש והר"ן דלא סברי כן. אבל להר"ן תקשה מהא דשבועה כמו שכתבנו, אבל לשיטת המאירי ועוד פוסקים הוי חצי שיעור בתערובות איסור מדרבנן, ולא הוי איסור תורה, וכמוש"נ:
יט והנה יוצא מזה שכתבנו דגבי חלב דכתיב קרא אסור חצי שיעור אף באופן דליתא חזי לאיצטרופי. וכן בחמץ דכתיב לחצי שיעור לשיטת הרמב"ם אסור חצי שיעור גם באופן דאוכל בסוף היום דלא שייך חזי לאיצטרופי, וזה לכאורה דלא כגדולי האחרונים, עי' בשו"ת למרן הגרע"א סו"ס קנ"ד. אמנם בשו"ת נו"ב מה"ת סימן נ"ג כתב שדעת הרמב"ם להוסיף דגם באופן דלא חזי לאיצטרופי יש בזה איסור חצי שיעור. ואגב רהיטא מצאתי בילקוט שו"ת חת"ס סימן ס"ה שכתב ג"כ דלהכי בעינן קרא גבי חמץ דגם באופן דל"ש חזי לאיצטרופי ג"כ אסור יעוי"ש, אבל הם דנו בסברא, אבל לפי מה שביארנו הדברים מוכרחים. - אבל בשארי איסורי תורה אין אסור חצי שיעור אלא באופן דחזי לאיצטרופי:
כ והנה לפי המבואר אתי שפיר בהא דכתבו הפוסקים בטעמו של הרמב"ם דכתב בפר"א מגזילה אסור לגזול כל שהוא דב"ת שהוא מטעם דצערא בשעתא אית ליה כדאיתא בסנהדרין נ"ז כמבואר שם בלח"מ ולא כתב שהוא מטעם חצי שיעור. וזהו מפני דלא שייך חזי לאיצטרופי, והוא מטעם דכל משהו ומשהו ישנה במחילה, ודברי הסמ"ע בחו"מ סי' שמ"ח שכתב שהוא מטעם חצי שיעור תמוה:
כא וחנה לענין רבית בפחות מפרוטה כתבו התוס' בכתובות דליתא איסור רבית בפחות מפרוטה, והוכיחו מהא דאמר רבא ב"מ ס"א למ"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה, ואם יש רבית בפחות משו"פ הא איצטריך לאו ברבית לפחות משו"פ וכו' יעוי"ש. ויש לעיין הלא פחות משו"פ הוי חצי שיעור, ומהיכי תיתי שיש בזה לאו גמור, ומדוע לא נימא דפחות משו"פ הוי כמו חצי שיעור בעלמא. ואם לא שייך בזה איסור חצי שיעור מטעם דלא שייך בזה חזי לאיצטרופי מטעם דכיון דלא יתן הלוה יותר מחצי פרוטה כמובן, א"כ היאך שייך לדון בזה לומד דעל זה נאמרה הלאו דרבית, הלא אם לא שייך בזה איסור חצי שיעור מן התודה, א"כ פשיטא דלא שייך בזה הלאו דרבית. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דכל מקום שאמרה תודה הלאו, ואם אינו נצרך לכשיעור, אז יש לדונו על פחות מכשיעור, ויש לנו לדון כן דהלאו קאי על פחות מכשיעור דאז לא בעינן חזי לאיצטרופי, וגם אם לא חזי לאיצטרופי, אמרינן דישנו באיסור אזהרה דלאו, כמו גבי חלב בפחות מכשיעור וכמו גבי חמץ בפחות מכשיעור. ולהכי גם גבי רבית אם לא נצרך הלאו על השיעור, יש לנו לומר דהלאו נאמר על פחות מכשיעור. והא דלא הקשו התוס' דלימא בגזל על פחות משו"פ או באונאה, משום דהני איתא במחילה, ופחות משו"פ ישנה במחילה. אמנם ברבית דגם במחילה איכא איסור דבית, ואין מחילה מועלת כמבואר בהרא"ש פרק איזהו נשך, וזהו שיטת הגאונים, להכי שייך לומר דהייתור לאו אתי לרבית, ומדלא מוקים הש"ס לפחות משו"פ לרבית שפיר הוכיחו התוס' מזה דאין איסור רבית לפחות משו"פ. ואפילו לשיטת הרמב"ם דמחילה ברבית מותר כמבואר הפר"ד ממלוה ולוה הי"ג. אמנם כיון דבמתנה אסור גם לשיטת הרמב"ם, ופחות משו"פ שנותן הלוה למלוה הרי"ז בגדר מתנה ואסור:
כב והא דבאמת ליתא דבית בפחות משו"פ מבואר בתוס' ובהרא"ש שם דזה ממועט מכלל ופרט וכלל, דבעינן דבר שגופו ממון יצאו פחות משו"פ שאין גופו ממון יעוי"ש. - אבל עכ"פ מוכח מזה דבאופן שאמרה תודה לחצי שיעור שהוא בלאו לא בעינן חזי לאיצטרופי, כמוש"נ:
כג והנה הרמ"ה הובא בטור סימן קס"א דאפילו בפחות משוה פרוטה אסור מן התורה, יעוי"ש. - ולכאורה תמוה טובא דמה שייך לאסור פחות משו"פ ברבית כיון דלא חזי לאיצטרופי. וליכא בזה אזהרה דלאו ג"כ דהרי לא מוקים הש"ס הייתור לאו לרבית, ומצד חצי שיעור לא שייך הכא. והנה הפרישה כתב דסבר הרמ"ה דחצי פרוטה ברבית כדין חצי שיעור באיסורין יעוי"ש. אבל תמוה דהלא לא דמי לאיסורין מטעם דלא שייך הכא חזי לאיצטרופי כד ונראה דהנה פליגי גדולי אחרונים בדבר שאינו מקפיד כמו פחות משו"פ וכדומה, דאין בו משום גזל אם הוא מטעם הפקר, וזהו דעת הגאון נוב"ק חאה"ע סימן נ"ח, ודעת הגאון באבני מלואים סימן כ"ח אות מ"ט דהוא בגדר מתנה יעוי"ש. ויש לומר דסברת הרמ"ה דבאמת גם פחות משו"פ נקרא ממון, אלא שאין בי"ד נזקקין לזה להוציא מידו. וממילא נעשה זה כמתנה מהבעלים. - וכיון שברבית גם מתנה אסור, ממילא יש בזה הלאו דרבית ממש. ובמקום שאזהרה דלאו לא בעינן חזי לאיצטרופי, ולהכי סבר הרמ"ה דיש בפחות משו"פ איסור רבית ממש. וגם אינו ממועט מהכלל ופרט וכלל שכתבו התוס' והרא"ש כיון דלענין רבית הרי"ז גופו ממון כיון שלא ניתן במתנה הרי יש בזה חשיבות דממון. כמוש"נ:
שם, ת"ר תענו את נפשותיכם וכו' מה מלאכה דבר שחייבין עליו כרת במקום אחר, אף עינוי נפש דבר שחייבין עליו כרת במק"א ואיזה זה פיגול ונותר וכו', וקשה טובא היעלה על הדעת שיאכל ביוהכ"פ פיגול ונותר. ובתוספת יוהכ"פ כתב לפרש דהכוונה בשר קדשים שיצוייר כרת בפיגול ונותר, יעוי"ש. אבל אינו במשמע בדברי התנא שאמר דבעינן דומיא למלאכה שחייבין עליו כרת. ובמלאכה הכוונה שעושה מלאכה זו ממש וכשם שחייבין עלי' כרת בשבת, כן חייבין על מלאכה זו ביוהכ"פ. והנה לפי"ז גם העינוי נפש הכוונה חיוב כרת ממש, וזהו אם הכוונה פיגול ונותר היינו ממש פיגול ונותר. וא"כ תמוה היעלה על הדעת שיאכל פיגול ונותר ביוהכ"פ אשר צריכין לזה לימוד לומר שזה בכלל העינוי. היינו שלא יאכלם. ועוד דשיעור פיגול ונותר הוי בכזית ושיעור עינוי ביוהכ"פ הוא בככותבת, ואינו חייב עד שיאכל כשיעור הזה. נמצא דבכל השנה חייב כרת בפיגול ונותר כשיעור כזית, וביוהכ"פ חיובו בשיעור גדול. והנה יש לפרש דהכוונה לחייבו שתים, דהיינו דכשיאכל כשיעור כותבת חייב גם כן משום יוהכ"פ, - ובש"ס שלנו נרשם בצדו דזהו הפירוש לחייבו שתים. אבל גם זה תמוה דהלא לא הוי דומיא דמלאכה דליתא אלא חד חיובא דכרת. ואף שיצוייד במלאכה חיוב שתים בשחל יוהכ"פ בשבת, אבל זה תליא בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע בחולין ק"א:
ונראה לפרש בשני אופנים. א) דכיון דאמרה תורה דבעינן דומיא דמלאכה שחייבין עליה במקום אחר. וזהו פיגול ונותר, א"כ הכוונה דמיירי בפיגול ונותר שנעשה ביוהכ"פ גופי', ולא חל איסור פיגול ונותר אאיסור יוהכ"פ דקדים וא"כ הוי חיוב יוהכ"פ בחילוף פיגול ונותר. - ואעפ"י דחיוב פיגול ונותר הוא בכזית, ושיעור יוהכ"פ בככותבת, וא"כ הוי כזית פיגול שיעור שלם ויוהכ"פ הוי חצי שיעור, ע"כ סבר האי תנא דלא חל אחצי שיעור ג"כ. ב) כוונת התורה ללמדנו דחל איסור יוהכ"פ על פיגול ונותר. ויצוייר דהוי משום יוהכ"פ, ואין בו משום פיגול ונותר. והיינו במה שהוי עודף מכזית, והעודף לא הגיע לכזית, נמצא שעל העודף חייב משום יוהכ"פ ואין בו משום פיגול ונותר. - והשיעור מכוון דיש בגרוגרת שני זיתים כמו שאיתא בכריתות י"ד, והרמב"ם כתב בפר"ב משביתת עשור דגרוגרת הוא פחות מכביצה כמעט. וא"כ כשאוכל פיגול או נותר כגרוגרת, אין לחייבו משום פיגול רק על כזית. ומכזית עד ככותבת לא הוי עוד כזית אלא הוא פחות מעט. וחייב משום יוהכ"פ ושפיר נקרא שחייבין עליו במקום אחר, דהיינו בכזית והכא ביוהכ"פ שמחייבין אותו על העודף מטעם יוהכ"פ הרי אין כאן שני חיובים על השיעור דככותבת, וזהו דכשאכל כזית נתחייב משום פיגול, ועל העודף חייב משום יוהכ"פ ולא משום פיגול ואעפ"י שע"כ הכזית פיגול בכלל הככותבת, אבל כיון שעכ"פ משום יוהכ"פ נתחייב אח"כ משום יוהכ"פ לחודיא, להכי הרי זה בדמיון למלאכה. והא דנקט התנא מחמור לקל. זהו מפני שבעינן דומיא למלאכה שחיובו כרת. ואח"כ מרבה שחל איסור יוהכ"פ על נבלה ועוד, אעפ"י שאינה דומה למלאכה בחיוב כרת. וזה הוי דין מחודש ביוהכ"פ שחל על איסורי. והנה לפי פירוש זה לא אתיא זה כר"ש דסבר שבועות כ"ד האוכל נבלה ביוהכ"פ פטור: