אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף עג.

דף עב.

בכהן הדיוט משום מעלין בקודש וכו', - והנה התוסי"ש והריטב"א הקשו דהא הוי מחוסר בגדים כיון שדינו בשמונה בגדים, ותירצו דמיירי שעבר מלהיות משוח מלחמה מפני זקנותו, ומשחוהו לאחר, דבזה דינו כהדיוט, ורק משום מעלין בקודש אינו משמש ככהן הדיוט, ויש לעיין היאך הדין אם לא משחוהו עדיין לאחר אם הוי מחוסר בגדים. ומדדייקו התוס' וכתבו ומשחוהו לאחר, משמע דוקא באופן שמשחוהו לאחר, אבל קודם משיחה לאחר הרי הוא בכהונתו. אבל מדברי הריטב"א משמע שגם בזה לחודיא שאינו ראוי מסולק מדין שמונה בגדים, וזהו שכתב מושחין לאחר משמע שגם קודם שמשחוהו מסולק מזה, והוא מפני זה עצמו שאינו ראוי לצאת ולבוא במלחמה, וצ"ע:

שם, ומחזיר את הרוצח. פירש"י במיתתו. - וכן משמע מפירוש התוס' מדהקשו תימה דתנן ההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם, ואמאי לא הדר במיתת משוח שעבר אף לרבנן או משוח מלחמה לר' יהודה שגם הם מחזירים את הרוצח יעוי"ש, מבואר דמפרשי מחזיר את הרוצח במיתתו. אמנם התוס' רי"ד כתב ומחזיר את הרוצח פירש המורה במיתתו, ואינו נ"ל דהאי חזרה לאו אעירו קאי אלא אעיר מקלט ובחיי כהן כדתנן במכות אמר רבי יוסי ב"ר יהודה בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לעדי מקלט, ובי"ד שולחין ומביאין אותו משם מי שנתחייב מיתה הרגוהו, ושלא נתחייב מיתה פטרוהו, ומי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה אחד המשוח בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים ואחד שעבד ממשיחותו מחזירין את הרוצח, רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח עכ"ד, והנה לפי מה שמפרש דבעינן כהן גדול בדבר המשפט של הרוצח, בכדי להחזירו לעיר מקלטו שהיה שם, מיושב קושיות התוס' דלדברי התוס' רי"ד אתי שפיר דההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם, ולא מהני הכהן המשוח מלחמה, ולא הכהן שעבר, דהם אינם מחזירין את הרוצח לעירו. והא דמחזיר הרוצח דהכא הכוונה שמחזירין אותנו לעיר מקלטו שהיה שם בתחילה. אבל תמוה טובא דליבעי כהן גדול בדבר משפטו של הרוצח בכדי שישוב לעיר מקלט, ומסידור הש"ס והמשנה משמע כפירש"י ותוספות, ודברי התוספות רי"ד צע"ג:

פרק שמיני א יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה, הנה האכילה ושתיה שנה התנא שני פעמים ברישא שנה אסור ובסיפא שנה האוכל ככותבת הגסה חייב, והשותה מלא לוגמא חייב, והנה קשה מדוע שנה אכילה ושתיה שאסור ברישא, הלא די לנו בזה ששנה בסיפא. והנה מזה מוכח דרישא מיירי בחצי שיעור, שלא הוי רק איסור, אבל אינו חייב כרת, וזהו כפי האוקימתא דהסוגיא בגמ', והא דבאמת שנה לנו התנא באיסור אכילה ושתיה דיוהכ"פ באיסור דחצי שיעור, מה שלא מצינו כן בכל הש"ס. נראה שזהו משני טעמים. א) דחצי שיעור דיוהכ"פ הוי שיעור שלם בכל איסורי תורה, והיינו דבכל איסורי תורה הוי כזית שיעור שלם, ולגבי יוהכ"פ הוי כזית פחות מכשיעור. ולהכי הוי סד"א לומר דכיון דכזית הוי שלם בכל איסורי התורה להכי יהיה חייב כרת גם בפחות מככותבת להכי שנה לנו התנא יום הכפורים אסור באכילה לומר דאף מה שנקרא אכילה, דהיינו כזית, הנה הכא ביוהכ"פ לא הוי רק איסור גרידא, ובזה הוי החידוש לקולא. ב) חידוש לחומרא, והיינו דהנה יש לומר דכל עיקר חצי שיעור דאסור בכל איסורי תורה הוא מפני דאמרינן דכיון דאחשבי' ואכלו נעשה חשיבות מצד עצמו ואסור, אבל זה לא שייך ביוהכ"פ דכל עיקר האיסור תורה בככותבת הוא מטעם דבעינן שיעור בזה דמייתבא דעתא, וא"כ לא מהני מידי הא דאחשבי', ועל זה משמע לנו התנא, דגם בזה חצי שיעור אסור:

ב והנה בזה דחשיב התנא איסור אכילה ושתיה דחצי שיעור בהדי הני החמשה עינויים, וא"כ מסתברא דכולם שווים, וכמו שאיסור אכילה ושתיה דחצי שיעור אסור מן התורה לדידן דקיי"ל כר' יוחנן, א"כ גם החמשה עינויים אסור מדאורייתא, ולר"ל דסבר דחצי שיעורא אסור מדרבנן, הנה גם החמשה עינויים המה דרבנן, והנה פליגי רבותינו בזה כמבואר בר"ן בפרק זה. - ולפי מה שביארנו צריך להיות אסור מדאורייתא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מדאורייתא. - והנה לפי"ז תקשה טובא להפוסקים דסברי דהחמשה עינויים הוי מדאורייתא, וא"כ היאך יפרשו המשנה לר"ל דסבר חצי שיעור הוי רק אסור מדרבנן, וראיתי אח"כ בתוספת יוהכ"פ שעמד בזה בד"ה מודה יעוי"ש. אבל נראה לתרץ לפי מה שמבואר בירושלמי פר"ז דתרומות דמודה ר"ל ביוהכ"פ דחצי שיעור אסור מדאורייתא יעוי"ש, אבל ע"כ זהו דלא כש"ס דילן דמשוה איסור יוהכ"פ לשארי איסורי תורה והנה לפי"ז לש"ס דילן דר"ל גם ביוהכ"פ סבר דחצי שיעור אסור מדרבנן. וא"כ מפרשינן אליבא דר"ל דהני חמשה עינויים המה דרבנן, אבל לפי"ז ע"כ לר' יוחנן הוי החמשה עינויים דאורייתא מדחשיב להו בהדי חצי שיעור דאכילה ושתיה. וא"כ תקשה להפוסקים דסברי דחמשה עינויים המה דרבנן: ג ונראה לפי מה שכתב המאירי בחידושיו ליומא. שכתב דאף לר' יוחנן דסבר חצי שיעור אסור מן התורה, מ"מ יש בזה חלות השבועה. - והטעם בזה מפני שר' יוחנן לא אמרה שהוא מן התורה אלא כיון דחזי לאאיצטרופי, והרי זה התחלת אכילת איסור, אבל כשנשבע על חצי שיעור הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוון לצירוף. ואף ר' יוחנן מודה שהוא מדברי סופרים עכ"ד, יעוי"ש. ולפי"ז יש לפרש משנתינו הא דיוהכ"פ אסור באכילה ושתייה דחצי שיעור היינו באופן דלא חזי לאיצטרופי, וזהו באופן שגמר בדעתו שלא לאכול שיעור שלם מפני חומר האיסור דכרת, ובזה גם לר' יוחנן אינו אסור אלא מדרבנן, ובאופן זה שוה איסור אכילה ושתיה להחמשה עינויים דחשיב התנא:

ד איברא דיש להקשות לפי"ז בהא דאיתא בסוגיין בהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב ופריך ואמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא. ומשני ר' יוחנן דמיירי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין. וקשה אמאי לא משני דמיירי בחצי שיעור כדמשני ר"ל. והיינו דמיירי שגמר בדעתו שלא לאכול יותר מחצי שיעור מפני שלא יבוא לאיסור לאו, ובאופן הזה גם ר"י סבר דלא אסור רק מדרבנן. ונראה דכיון דע"כ אליבא דר"ע דסבר דאדם הנשבע שלא יאכל אוסר עצמו בכל שהוא. - וא"כ אליבי' כשאכל חצי שיעור נבילות או טריפות הרי עבר על הלאו דשבועה, וא"כ שוב אין לומר דדעתי' באכילה דחצי שיעור שלא יאכל עוד, דהרי חזינן דלא חל גם אאיסור חמור, דהרי חזינן דעבד על השבועה שהוא שיעור חיוב גמור, ומזה יש לדון דיש בזה חזי לאיצטרופי, וא"כ הוי חצי שיעור זה אסור התורה, וכיון דאליבא דר"ע לא מצי לשנויי דמיירי בחצי שיעור, להכי משני דמיירי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים שזהו אליבא דכו"ע. אמנם באכילה ושתיי' דיוהכ"פ בחצי שיעור שפיר יש לומר דמיירי בגמר בדעתו שלא לאכול יותר, וממילא לא שייך חזי לאיצטרופי, ואינו אסור אלא מדרבנן:

ה עוד יש לומר לפי שיטת הגאון החכם צבי בסימן פ"ו שכתב דלהכי חצי שיעור אסור מן התורה מטעם דאחשבי' באכילתו, יעוי"ש. - והנה סברא זו שייכה בהדברים שהם אסורים בעצמם - משא"כ ביוהכ"פ שאין המאכלים נאסרים, אלא האדם נאסר בהן וא"כ מה מהני סברא דאחשבי' להמאכל, כיון שאין המאכל נאסר אלא האיסור על האוכלן וא"כ ביוהכ"פ גם לד' יוחנן חצי שיעור אינו רק מדרבנן ו אמנם נראה דסברה דאחשבי' שייך רק אם אמרינן דמן התורה פחות מכשיעור לא נקרא אכילה, להכי יש מקום לומר דאם אחשבי' לאוכל פחות מכשיעור ואכלו דג"כ אסור מן התורה. - אמנם אם אמרינן דמן התורה גם פחות מכשיעור נקרא אוכל - והלמ"מ חידש דאין עונשין על פחות מכשיעור. א"כ ע"כ לא שייך לומר דלהכי אסרה תורה גם פחות מכשיעור מטעם דאחשבי', דוה ליתא דהרי מן התורה יש לו חשיבות גמור גם האי פחות מכשיעור ומה יתן ומה יוסיף הא דאחשבי' יותר מחשיבות התורה:

ז והנה פליגי בזה רבותינו הרא"מ והמל"מ הובא בפר"ד משבועות ובמר"א מחו"מ. דדעת הרא"מ דמן התורה יש חשיבות אוכל גם במשהו ואמאי הלכתא ואפקי' ממשמעותי' לחייבו דוקא בכשיעור, והמל"מ השיג עליו וסבר דמן התורה אין חשיבות כלל לפחות מכשיעור, והא דאסור מן התורה גם חצי שיעור זהו חידוש התורה יעוי"ש. והנה לפי"ז סברת החכ"צ דחצי שיעור אסור מטעם דאחשבי' זה שייך דוקא לשיטת המל"מ, אבל לשיטת הרא"מ לא שייך סברא זו דאחשבי', אלא ע"כ הוא מטעם דחזי לאיצטרופי. ונפק"מ בין הטעמים לדינא כך הוא, דאם אמרינן משום דחזי לאיצטרופי, לפי"ז באופן שגמר בדעתו שלא לאכול יותר מחצי שיעור ליכא איסור תורה, אבל אם הטעם משום דאחשבי' להחצי שיעור, דאז גם אם גמר בדעתו שלא לאכול יותר מחצי שיעור ג"כ אסור מן התורה, ואדרבה יותר חשיבות נתן להחצי שיעור אם גומר בדעתו שלא לאכול יותר, והמאירי סובר ע"כ כשיטת הרא"מ דסתם אכילה בתורה יונח גם על משהו. והנה לענין יוהכ"פ בין כך ובין כך שפיר יש לומר דמודה רבי יוחנן דחצי שיעור לא הוי אלא איסור דרבנן, והיינו דאם הטעם משום דחזי לאיצטרופי יצוייר שגמר בדעתו שלא לאכול יותר, ולטעם דאחשבי', לא שייך ביוהכ"פ מפני דלא מהני אחשבי' כיון שהאיסור לא הוי על האוכלין רק על גברא כמו"ש לעיל:

ח והנה לפי"ז יש לעיין הא דאיתא בירושלמי תרומות פר"ו דמודה ר"ל ביוהכ"פ דחצי שיעור אסור מן התורה, וזה הוי היפך לפי ש"ס דילן. ודוחק לומר דכוונת הירושלמי דמודה ר"ל באוכל כזית שהוא שיעור מעליא בכל איסורי תורה ורק לגבי יוהכ"פ הוי פחות מכשיעור, ובזה מודה ר"ל כיון דהוי דבר חשוב בעלמא. וע"כ צריך לומר דסברת הירושלמי דשאני יוהכ"פ כיון דהאיסור על האדם שאני. והיינו דר"ל סבר בודאי דפחות מכשיעור לית בי' ממשא כלל, כסברת המל"מ, וכל זה שייך אם אנו דנין על המאכל. משא"כ כשאנו דנין על האדם, היינו שהאדם מוזהר שלא לאכול ע"כ אזהרתו גם על פחות מכשיעור, ורק אין עונשין על פחות מכשיעור. ולשיטת הירושלמי לר' יוחנן פשיטא שאסור ביוהכ"פ פחות מכשיעור דבר תורה. ולשיטת הירושלמי ע"כ הא דתנן יוהכ"פ אסור באכילה ושתיה שהכוונה על חצי שיעור אסור מן התורה, וא"כ ממילא גם החמשה עינויים מדאורייתא, ולשיטת ש"ס דילן החמשה עינויים הוי רק מדרבנן כמוש"נ:

ט ויש לעיין לד' שמעון דסבר בכל איסורי תורה דכל שהוא למכות היאך הדין ביוהכ"פ אם חייב על מלקות על פחות מכשיעור כותבת. ונראה דהנה בטעמו של ר"ש כתב הריטב"א במכות בשם הרמ"ה דהוא משום דאחשבי' ולהכי באוכל במזיד דשייד אחשבי' חייב מלקות. אבל לענין קרבן דבא אשוגג דלא שייך אחשבי' להכי בעינן שיעור שלם. והנה יש לומר עוד בטעמו של ר"ש דסבר דסתם אכילה הוא משהו כשיטת הרא"מ. והנה אם נתפוס שהוא מטעם אחשבי' י"ל דגם ביוהכ"פ שייך טעם זה לפי שיטת הירושלמי שכתבנו לעיל. אבל אם נאמר כשיטת ש"ס דילן דלא שייך אחשבי' ביוהכ"פ א"כ גם לר"ש אין לומר משהו למכות. וגם אם אמרינן הטעם משום דסתם אכילה במשהו, אפשר שזה דוקא במקום שאמרה תורה בלשון אכילה. אבל ביוהכ"פ שלא נאמרה האיסור בלשון אכילה אלא לא תעונה כתיב ובציר מככותבת לא מייתבא דעתי', וא"כ גם לר"ש בעינן שיעור שלם. ומה"ט ניחא דלא אישתמיט חד תנא לומד דלר"ש לוקה בכל שהוא ביוהכ"פ:

י והנה מסוגיא דשבועות כ"א ע"ב יש להוכיח דסבר הש"ס דסברת ד' שמעון דמחייב בכל שהוא שזהו מפני שסבר דסתם אכילה בכל שהוא והוא דבעי הש"ס בטעמי' דר"ע בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב מטעם דסבר כר"ש דסבר כל שהוא למכות יעוי"ש. ואם אמרינן דסברת ר"ש מטעם דאחשבי', א"כ בשוגג דלא שייך אחשבי' כמו שכתבו הרמ"ה והריטב"א וא"כ היאך מחייב ד"ע באכל כל שהוא גם קרבן. דהרי ע"כ גם לענין קרבן סבר ר"ע לחייבו בכל שהוא, וזה מוכח מהמשנה שהשיב ר"ע לחכמים היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן וע"כ שזה היתה הוכחה להתוס' שם ד"ה ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן שכתבו דבשבועת ביטוי יש קרבן גם אכל שהוא יעוי"ש. וע"כ סבר הש"ס דסברת ד' שמעון דמחייב אכל שהוא מפני דסתם אכילה בתורה הוא כל שהוא:

יא איברא דהתוס' בע"ז ס"ז ועו"מ סברי דסברת ר' שמעון הוא מטעם דאחשבי', והוא מדמחלקי שם בין בעין לתערובות וסברי דבתערובות מודה ר"ש. וע"כ משום דלא שייך אחשבי' כשהוא בתערובות, ומה שהקשו גדולי האחרונים בהא דקאמר הש"ס דר"ע דאמר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב שהוא מטעם דסבר כר"ש ולשיטת התוס' דבתערובות מודה. הנה בספרנו נזר הקודש לזבחים ע"ח כתבנו יישוב. אבל ההוכחה שכתבנו היא נכונה:

יב והנה לכאורה יש להעיר דהלא גם בשבועה לא כתיב בלשון אכילה אלא כתיב להרע או להטיב ופירשו חז"ל שהפירוש אוכל ולא אוכל, וא"כ לא שייך לומר דלשון אכילה מורה על כל שהוא. אבל נראה דכיון שנשבע בלשון אכילה, כוונת השבועה על לשון אוכל דכתבה תודה. ואף שיש לומר דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד, עי' במל"מ פר"ד משבועות, אבל נראה כמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה