נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף סח:
יכול אף משנעשה אפר מטמאין בגדים ת"ל אותם אותם מטמאין בגדים, ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים. ויש לעי' למ"ל קרא דאפר אינו מטמא בגדים הלא כיון דרק השורף והמסייע לשרפה מטמאין בגדים, ומשנעשה אפר הרי יצא מכלל שורף ואפשר לומר דהכוונה לרבות דשויה חרוכא דעדיין שייך שריפה דלרבנן מטמאין מטעם דקרינן והשורף אותם וכמו שמסיק הש"ס דזהו הנפק"מ לדינא בין רבנן לראבר"ש, והפירוש אותם דלא בא למעט אלא לרבות, דלא תימא דכיון דזה לא נקרא פר ליכא מצוה דשריפה, לזה משמיע לנו אותם לרבות דזה נקרא אותם. ומדויק לשון הרמב"ם שלא כתב דהעוסק באפר אינו מטמא, אלא כתב שם בפר"ה מפרה ה"ד וז"ל דהשורפם מטמא בגדים בשעת שריפתו עד שיעשו אפר, וע"כ כמו שפירשנו דאותם לרבות בא דיש טובאה עד אפר, וכמו שכתבנו:
י שם, גמ', אמר אביי ש"מ בית חידודו במדבר קיימא והא קמ"ל דקסבר רבי יהודה כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו, והנה הגר"א ז"ל מוחק דקסבר רבי יהודה, יעוי"ש. ואפשר דכוונת מרן מטעם דר' יהודה בברייתא סבר משיצא חוץ לחומת ירושלים, ומשמע שם כמו שפירשנו דסבר דהיציאה חוץ לחומה זהו גמר מצותו, איברא דבתוספתא פר"ג דמכילתין דפליגי מאימתי הטומאה מתחלת דמר סבר משעת יציאה מחומת ירושלים וחד אמר משעה שמגיע לצוק, וחד אמר משעת הדחייה, ולפי גירסת הגר"א ז"ל שם גריס ר' יוסי. אמנם לפי מה שביארנו בדבר הרמב"ם משמע כהגירסא בש"ס שלנו ואתי שפיר כמוש"נ:
פרק שביעי:
א משנה בא לו כהן גדול לקרות, פירש"י דילפינן ממלואים דאמרינן בפר"ק מנין שאף מקרא פרשה מעכב וכו' והנה נראה שרש"י סובר דהמקרא פרשה מעכב. ולכאורה הא אמרינן בגמ' דע"כ קריאה לאו עבודה, מדקתני אם רוצה קורא באיצטלית לבן משלו וא"כ היאך אפשר לומר דהקריאה מעכבת, וכן בירושלמי קורא זה שירי עבודה, דהיינו שאינה עבודה אלא מצוה השייכה לעבודה. וא"כ היאך תעכב, אמנם סבר רש"י דילפינן ממלואים דהתם ג"כ לא הוי הקריאה עבודה ומכל זה מעכב אבל תמוה מנין לרש"י דילפינן ממלואים דהרי גם לענין פרישה דילפינן ממלואים הוא מפני דכתיב לעשות לכפר: ב אמנם נראה דמסוגיא דלעיל ה' ע"א דקאמר שם נפק"מ בין למאן דאמר כל הכתוב בהן מעכב בהן בין למאן דאמר דבר שהוא מעכב לדורות מעכב בהן, ולא קאמר הש"ס מקרא פרשה איכא בינייהו דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן מקרא פרשה לעיכובא. ולמ"ד דבר שמעכב לדורות, מקרא פרשה אינו מעכב לדורות, ומדחזינן דלא קאמר הש"ס נפק"מ זו מוכח מזה דמקרא פרשה גם לדורות הוא בעיכובא:
ג אבל תמוה טובא הלא בין לר' יהודה ובין לר' נחמיה דברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ לא מעכבא כמבואר לעיל מ', וא"כ כש"כ בדבר הנעשה גם בלא בגדי כהונה מדוע תהי' בעיכובא וצ"ע:
ד והנה המאירי כתב וז"ל וקריאה זו יש אומרים שהיא מעכבת וכמש"א בפר"א לענין פרשת מלואים שמקראה שנצטוה לספר הענין לישראל מעכבת, וממה שאמרו כאן שאני קריאה דצורך עבודה ומתוך כך הותרה בה לבישת בגדי כהונה שאין הדברים נראין לעכב, אלא שסדר הענין היה כן עכ"ל, מבואר שדעתו שאין הקריאה בעיכובא. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפר"ג מעבודת יוהכ"פ ה"ט שכתב וז"ל קריאה זו אינה עבודה לפיכך אם רוצה לקרות בבגדי חול לבנים משלו קורא עכ"ל, ומדלא כתב בדבר העיכוב משמע שדעתו שאינם בעיכובא:
ה והנה שיטת רש"י אפשר לומר דכיון דאמרינן מהא דאמרה תורה במלואים לעשות לכפר ודרשו מלכפר אלו מעשה יוהכ"פ וכיון שמצינו במלואים דהקריאה מעכבת להכי גם לדורות איתא בעיכובא. ואין זה ענין להא דר' יהודה וד' נחמיה משום דהם מדברים מהדברים שאינם שייכים לענין דמלואים, אבל מה דשייך למלואים כמו קריאת הפרשה ילפינן דמעכבת. וביותר לפי המבואר בירושלמי דיש אזהרה למקרא הפרשה מהא דכתיב כאשר צוה ד', והובא בתוסי"ש ובריטב"א, וכיון שהתורה הזהירה בזה וגם מצינו לעיכובא במלואים, להכי סבר רש"י דהקריאה בעיכובא:
ו איברא דגם במלואים דסבר ד' יוחנן שם לעיל דהקריאה מעכבת, יש לעיין דדלמא הא דאמרה התורה זה הדבר אשר צוה ד' אפשר דזהו דק למצוה, ועיכובא מנלן. ואפשר לומר דהתם ד' יוחנן אזיל לשיטתו דסבר כל הכתוב במלואים מעכב בהן, וממילא כיון שכתוב זה דקריאת הפרשה, ממילא איתא בעיכובא, אבל למ"ד בעינן דבר שמעכב לדורות, א"כ אין ראיה שהיה זה בעיכובא גם במלואים. וכיון דלא מכרעא מילתא בפלוגתא זו, א"כ אין למילף ממלואים לעיכובא, ועכ"פ מדי ספיקא דדינא לא נפיק:
ז והנה בעיקר הדבד למ"ד כל הכתוב בהן מעכב בהן מבואר לעיל דף ה' משום דכתיב ככה עיכובא יעוי"ש. ויש להעיר מהא דאיתא ביבמות ק"ד דסברי שם דככה לא קאי אלא על דבד שהוא מעשה ולא על דבר שהוא בקריאה, ומה"ט בחלצה ודקקה ולא קראה חליצתה כשרה, וא"כ יש לומר במלואים גם כן דהככה שהוא עיכובא לא קאי דק על מה שהוא מעשה. וא"כ מנין לר"י שגם דיבור הוא בעיכובא. ומצאתי בגבו"א שם שהעיד בזה וממציא שם דכיון דר' יוחנן אמר כן בשם ר"ש ור"ש סבר דככה הוי עיכובא גם על דברים שהוא באמירה, ורוצה לומר דמקרא פרשה אינו מעכב לדורות ומביא דאיה מסוגיא זו דהקריאה לאו עבודה, יעוי"ש, וזה תמוה דמה שייכות לעיכובא. ואדרבה כיון דלאו עבודה היא שפיר נלמד ממלואים מטעם דאין זה שייכות לפלוגתא דר' יהודה וד' נחמיה, ועוד שלא הביא דברי רש"י דסבר דהוי עיכובא:
ח ואולי אפשר לומד דגם במלואים הא דדיבוד מעכב היינו שאם ביטל הדיבור ביטל מצוה איכא בזה, אבל אין הכוונה שמבטל כל הקרבנות. ובאופן זה גם הא דקריאת הפרשה דיוהכ"פ הכוונה שמעכב וביטול מצוה איכא, וצ"ע:
א שם, ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. יש לעיין בחטאה"ע הבעה"ס דאינה נאכלת היאך אוכל בקדשים לפי מה שמבואר בפסחים נ"ט דכל כמה דלא אכלי כהנים הבשר מעוכב בעל הקרבן באכילת קדשים, ואין לומר דשאני חטאה"ע דכן הדין בתחילה, כמבואר בנזיר כ"ט, דליתא זה לפי המבואר שם למ"ד אשל"ע מה"ת וחוב"ע לאו דאורייתא, וא"כ אין כאן איסור מה"ת באכילה, והתם קאמר הש"ס דמתחזי כב' איסורין. יעוי"ש, וא"כ מה"ת יש כאן היתר אכילה, וא"כ בלא אכילת הכהנים היאך יאכלו הבעלים בקדשים. והנה בגבורת ארי נחית לזה וכתב עפ"י דברי התוס' שם בפסחים פר"ה שהקשו מנטמא בשר איך זורק את הדם כיון דל"ח בשר לאכילה ותי' דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים אבל אם נטמא אח"כ או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים. וה"נ בהא דחטאה"ע הבעה"ס אפשר לומד דאין מטוהרת לאכול בקדשים בו ביום עד למחרת שנעשה נותר, יעוי"ש. וחידוש דין הוא:
ב אמנם נראה שהדבר הזה מתפרש היטב לפי מה דתניא בתוספתא פר"ז דזבחים חטאה"ע הבעה"ס מטמא בספק, יעוי"ש. ולפי"ז ליתא באכילה מטעם דהכהן יהיה טמא טומאת ביהבלי"ע, ממילא דין חטאה"ע הזה דינה כנטמאת ואעפ"י שטומאה זו מספיקא, ולכאורה כיון דעזרה דה"ד אין כאן טומאה כלל אפשר לומד דזה תליא בפלוגתא דתנאי בתוספתא, והביאה הראב"ד בפירושו לעדיות פר"ג מ"ז. פליגי ד' יעקב ור' יוסי באדם המהלך בדה"ר ונטמא בספק טומאה למעלה מעשרה, דד' יעקב סבר לדינו כדה"י, ור"י סבר שדינו כדה"ד, וא"כ ה"נ בשאוכל ספק נבלה הרי"ז למעלה מעשרה, ולד' יעקב דינו כדה"י, וה"נ בטומאת ביהבלי"ע, שע"כ ספק טומאה בדה"י הוא, וא"כ נעשה טמא ודאי. ועוד דגם לד' יוסי כיון שעיקר טומאה בביה"ב שהוא מקום סתר אפשר שלכו"ע דינו כדה"י, וא"כ הרי אי אפשר באכילה לכו"ע, וממילא יש לדון גם קודם אכילה כנטמאו, וממילא ליתא באכילה, ומתכפרין תיכף ג אמנם יש להעיד מדוע תניא בתוספתא שהטומאה בספק. עוד תמוה על הרמב"ם שלא הביא התוספתא ונראה דיש להעיד לפי מה שביארנו במקום אחד, דבכל טומאה דספק בדה"י שלא נתנה תורה דק תודת טומאה גרידא, אבל לא אותה טומאה עצמה, וא"כ אין כאן נבלות עו"ט, אלא סתם טומאה והיינו שהתורה לא אמדה דתודת בידוד על הפדטים אלא דין טומאה גדידא, וממילא הכא לא שייך כן והיינו מפני שטומאת בית הסתרים היא, ואין כאן טומאה, אלא אמדינן ונחליט שנבלת עוף טהוד הוא, וזה לא אמדה תודה וזהו סבדת התוספתא דלא הוי אלא ספק. אבל לפי"ז תמוה דבדי הדמב"ם לפי מה שביארנו בספרנו דבדי סופרים סי' י"ג דהדמב"ם סבר דהרה"י הוא מברר גם כן. וצ"ע עוד יש לעיין בעיקר טומאת נבלות בספקו, אם הוא ספק דאיה או ספק מגע. אבל עכ"פ כיון שמבואר בתוספתא דיש טומאה ממילא הרי"ז כנטמאו, ובעלים מתכפרים תיכף:
ד עוד יש לעיין היאך הדין באוכל פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס אם יש טומאה בנבלת עוף טהור, והיינו דכיון שהטומאה דוקא בביה"ב, וא"כ כזית שלם בעינן בביה"ב. ובאכל פחות מכשיעור אין כאן נגיעה דטומאה, דאכילה דהכא כנגיעה דעלמא הוא. ואת"ל דכזית בעינן א"כ יכול לאכול בפחות פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס דלענין טומאה אין כאן, ואכילה יש כאן. וביותר שיש מקום לומד דבקדשים גם בפחות מכשיעור יש מצות אכילה, והוא מהא דיומא ל"ט בלחה"פ, מגיעו כפול. ועי' חת"ס חאו"ח סימן מ"ט. וא"כ תקשה מדוע באמת לא אכלו חטאה"ע הבא עה"ס גם לכו"ע ובפחות פחות מכשיעור. ואפשר דבעינן למשחה לגדולה, ואעפ"י שאינו מעכב, אבל ראוי לזה בעינן ומעכב. ה והנה מה שכתבנו להסתפק אם אוכל פחות מכביצה נבילת עוף טהור מצטרף לענין טומאת ביה"ב. ולכאורה היא סוגיא מפורשת זבחים ע' דמצטרף, ואדרבה סד"א דגם ביותר מכדי אכי"פ מצטרך והעיר בזה. איברא דכן הדבר, אבל חילוק יש ביניהם. והוא דהנה הסוגיא ע"כ מיירי בשחלקו מבפנים, - וכיוונתי בספרי באופן שחלקו מבחוץ, וזהו לפי המבואר בחולין ק"ג ע"ב דבחלקו להאבר מבחוץ לכו"ע פטור מטעם דחידוש הוא ואין לד בו אלא חידושו. ורק לענין חלקו מבפנים פליגי שם ר"י ור"ל. והנה לפי"ז ע"כ הסוגיא דזבחים מיירי באופן שחלקו מבפנים דבזה קיי"ל כר' יוחנן דחייב אפילו במקום חידוש. ובזה יש מקום לומר דמהני צירוף אף ביותר מכדי אכי"פ ג"כ. אבל בשחלקו מבחוץ לא מהני צירוף במקום חידוש לכו"ע:
ו והנה לכאורה תמוה בסוגיא דזבחים שם דקאמר הש"ס דיש מקום לומר דתועיל צירוף אף ביותר מכדי אכי"פ, וזה תמוה דהלא בחולין לענין חלקו מבפנים פירש"י דמשום חידוש לא יועיל הצירוף כלל, והוי היפוך מסוגיא דזבחים. ועיין ביפה עינים שעמד בזה. ובמנח"ח מצוה תנ"ב עמד ג"כ בזה בקושיא עצומה:
ז אבל נראה בביאור הדברים דאתי שפיר שתי הסוגיות. וזהו לפי מה שכתבנו בספרנו דיש מקום לומר דלא מהני אכילת פרס לענין טומאה והוא מטעם דהבליעה היא במקום נגיעה. וכשם שבנגיעה ע"כ לא הוי נגיעה רק אם נגע בשיעור טומאה נגיעה בבת אחת. ולא מהני נגיעה שע"י צירוף, וא"כ בעינן ג"כ שתהי' הבליעה דכזית ג"כ בליעה דבת אחת, ולא ע"י צירוף. והנה לאחר שחידשה תורה דמהני אכי"פ לענין טומאת ביה"ב אעפ"י שאין בזה נגיעה בכשיעור, וא"כ שפיר אפשר לומר דגם ביותר מכדי אכי"פ יש טומאה מטעם החידוש. אמנם שם בחולין לענין חלוקת האבר. אם אמרינן דחלקו מבפנים נחשב לחלוקה. וא"כ בטל מתורת אבר, שפיר יש מקום לומר דלא מהני אכילת פרס לעשותו אבר, דאכילת פרס מצינו שעושה צירוף לכשיעור אכילה, אבל לא מצינו שאכילת פרס עושה תורת חיבור לבשר וגידין ועצמות לעשותו לאבר שלם, ואתי שפיר שתי הסוגיות, דהתם בחולין כיון דחידוש הוא שחייבה תורה על גידין ועצמות אם המה מחוברין ביחד כברייתו, אבל די בחידוש זה בעודו במחובר, אבל לא כשחלקו אף בחלוקה דבפנים. אבל הכא בזבחים לאחר שחידשה תורה דמהני גם אכילת פרס אעפ"י שאין זה דומה לנגיעה דהרי נגיעה לא מהני באופן זה וא"כ כיון דיש טומאה גם בשאוכל בפחות מכשיעור, מה לי באכילת פרס או ביותר מכדי אכי"פ, ומטעם החידוש הזה שפיר יש מקום לומר דיש טומאה גם ביותר מכדי אכי"פ. והנה אף שרש"י פירש דהחידוש הוי על עצם הטומאה, אבל כשחידשה תורה דיש טומאה גם באכילת פרס גם זה בכלל החידוש. אמנם כל זה בשהיתה האכילה בפחות מכשיעור בחלקו מבפנים, - אבל הספק שכתבנו הוא באופן שחלקו מבחוץ, בזה אפשר לומר דלא מהני אכילת פרס, והוא דכמו דחזינן התם בחולין לענין אבמה"ח דהחלוקה מבחוץ לא מהני אכי"פ, כן גם הכא בחלקו מבחוץ ל"מ אכי"פ, והוי זה כמו התם שמסתבר שברור למימר דחלקו מבחוץ פטור מטעם דבטל מתורת אבר. הנה הכא ג"כ שפיר שייך לומר דבטל מתורת כזית כשחלקו מבחוץ. - וזהו הספק שכתבנו בספרנו, ומדויק הלשון שכתבנו בספרנו אוכל פחות מכשיעור:
א שם, בגדי כהונה קשין הן. הקשו בתוס' תימא א"כ מאי היא דאמר בפ"ק דערכין הכל חייבין בכלאים כהנים לוים וישראלים, ופריך פשיטא, ומשני כהנים איצטריך לי' סד"א, הואיל ואישתרי לגבייהו כלאים בעבודה שלא בשעת עבודה נמי לישתרו קמ"ל, והשתא כיון דקשין הן לא אישתרו כלאים לגבייהו, יעוי"ש. וקשה הא אפשר לומר דדוקא בגדי כהן הדיוט דהיינו האבנט קשה הוא, אבל חושן ואפוד לא היו קשין, וזהו בגדי כהן גדול, ולא הותר אלא בשעת עבודה:
ב והנה הרמב"ם כתב בפר"י מכלאים וז"ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו אלא בשעת עבודה שהוא מצות עשה כציצית עכ"ל, והנה קשה טובא הא קאמר הש"ס הכא דבגדי כהונה קשין הם ופירש"י ואינן מחממין ואין בו משום כלאים, והנה מרן הכס"מ הקשה בזה וכתב דלא אמרו כן אלא להצעה דלא מיתסרא אלא מדרבנן, אבל להעלאה דאסירא מדאורייתא אפילו בקשין אסור, יעוי"ש, וכן כתבו הכא התוס' לחלק בין הצעה ללבישה, והיינו דללבישה והעלאה מועילים הם, וזהו דלא כפי' רש"י דליכא בהו איסור כלאים כלל, והרמב"ם סבר כשיטת התוס':
ג והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל א"א מעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כהן גדול, במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר, ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים, אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל, ודבריו תמוהין דאטו מפני שיש כלאים בחושן ואפוד להכי האבנט אינו כלאים, עי' בכס"מ. - אבל נראה דכוונת הראב"ד דסבר כשיטת רש"י דליכא כלאים באבנט כלל מפני שהוא קשה, וא"כ אם הרמב"ם רוצה לומר דכלאים שלא בשעת עבודה אסור היה לו לומר חושן ואפוד מפני שהם אינם קשים ואית בהו משום כלאים:
ד והנה לפי"ז יש לומר דגם הראב"ד סבר כשיטת הרמב"ם דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, אבל לא באבנט מטעם דקשין הן, ולזה מותר גם שלא בשעת עבודה. משא"כ בגדי כהן גדול דכלאים הן אסורין שלא בשעת עבודה: ה והנה אח"כ ראיתי בריטב"א מביא בשם הרב בעל המאור שכתב כן להדיא דהא דאמרינן דאישתרי כלאים בבגדי כהונה היינו בבגדי כהן גדול לגבי חושן ואפוד שהיו רבים יעוי"ש וכן בהא דאיתא בסוגיין ובמדינה לא והתניא וכו' מכאן יש מביאין ראיה דבגדי כהונה אישתרי שלא בשעת עבודה, דהא לא קשיא לן הכא אלא משום דבמדינה (שהוא מטעם הנאה מהקדש) אבל במקדש גופי' לא קשיא לן ואמאי ותיפ"ל משום כלאים וכו', ולפי מה שכתבנו דחושן ואפוד רכים הם ויש לומר דשמעון הצדיק לא לבש אלא בגדי כהן הדיוט יעוי"ש, הרי דפשיטא להריטב"א ועוד ראשונים דחושן ואפוד רכים הם ויש בהו כלאים דאורייתא ממש וזהו שיטת הראב"ד ג"כ, ולדעתי זהו גם שיטת רש"י. נמצא לפי"ז דלכו"ע כלאים שלא בשעת עבודה אסור:
ו ובזה יש ליישב מה שהקשו בסתירת דברי הראב"ד דפר"ג מהל' ציצית ה"ט בהא דנשים ועבדים וקטנים וכו' כתב הראב"ד דוקא בציצית שאין בו כלאים, הרי סבר דדוקא במקום מצוה מותר, ומדוע בכלאים בבגדי כהונה כתב דמותר אפילו שלא בשעת עבודה, עיין ש"א סימן ל' ובעמ"י סי' א'. אבל לפי מה שביארנו סבר הראב"ד ג"כ דגם בבגדי כהונה אסור שלא בשעת עבודה:
ז והנה על עיקר הא דפירש"י דבקשין אין איסור כלאים מטעם דהעלאה דומיא דלבישה בעינן דאית בה הנאת חימום, קשה טובא מהא דאיתא בירושלמי והובא להלכה בשו"ע יו"ד סימן ש"א סי"ב דאסור ליטול ביצה חמה בבגדי כלאים בידו מטעם ההנאה דניצול מחום של הביצה יעוי"ש, הרי חזינן דגם הגנה מחום הוי הנאה לאיסור כלאים, וא"כ גם דבר קשה שפיר יש בה הנאה, וא"כ אמאי לא יהיה בזה איסור כלאים. ומצאתי בחידושי מרן רע"א ליומא שהעיר בזה, ומזה ראיה לשיטת התוספות דהא דקשין אין בה משום כלאים זהו רק בהצעה שאסור מדרבנן. אבל אם הכלאים על גופו ואפילו רק על ידיו והוא כורך את ידו בבגד כלאים להגן מפני החום הוי איסור גם מדאורייתא כמשמעות הפוסקים שהוא מדאורייתא, אבל תקשה מזה לרש"י ועוד פוסקים דסברי דאין בקשין איסור כלאים לגמרי, ועוד קשה הלא מבואר דלהגן מפני החמה או מפני הגשמים ג"כ יש בו משום כלאים כמבואר בשו"ע שם ס"ו. וא"כ גם בקשין יש הגנה מפני החמה והגשמים: ח ונראה דשיטת רש"י ודעימי' דסברי דהעיקר אזלינן בתר בגד אם הוא עשוי וראוי להנאת לבישה כסתם בגדים שעושין לזה להנאת חימום, דאז גם אם משתמש בבגד זה להגן מפני החום, או מפני הגשמים ג"כ יש בו משום כלאים. אבל אם אין הבגד ראוי להגנה דהגוף שהוא דרך מלבוש, אין בו איסור כלאים, אעפ"י שיש בו שימוש דהגנה דמפני החום והגשמים, מטעם דזה לא אסרה תורה מפני שאין זה העלאה והלבשה שאמרה תורה, והא דאסור להגן בכלאים מפני הביצה החמה מיירי בבגד שהוא של כלאים ממש וכן מה שאמרו דאסור להגן בכלאים מפני החמה והגשמים מיירי באופן זה שהוא בגד שיש בו הנאת חימום. וחילוק זה מבואר בשו"ע שם סי"א בהא דוילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים מפני שהמשמש מתחמם בו לפעמים, ואם הוא קשה מותר. וכתב שם הש"ך בסקי"א וז"ל משמע דאין איסור במה שהוא נהנה שפירסו מפני החמה והגשמים והריח. וכמו כן כתב הב"ח והמהרש"ל דדוקא גבי מלבוש הוא דאסרינן אפילו להגן מפני החמה והגשמים, אבל לא בוילון עכת"ד, יעוי"ש. והנה אעפ"י שמחלקים בין בגד לוילון ולא כתבו זה לחלק בין קשין לדין:
אמנם ע"כ זהו מקני שחשו הפוסקים לשיטת התוס' דסברי דיש איסור כלאים גם בקשין אבל לשיטת רש"י ודעימי' ע"כ יחלקו חילוק זה גם בין הקשן לרכין. וכעין זה כתבו התוסי"ש לעיל ד"ה תיפ"ל בשם הר' יעקב לענין כלאים בציצית, דהעיקר משגחינן על הבגד, דאם הוא בגד של ציצית בכלאים שהוא זמן ציצית הנה מותר ללבשו גם בלילה, אעפ"י שאין חיוב ציצית בלילה יעוי"ש, הרי חזינן דאזלינן בתר בגד. דאם הוא בגד שאין בו איסור כלאים מפני הטעם שבו, דאז גם אם אזיל הטעם מ"מ אין בו משום כלאים. וכמו כן בבגדים קשין שאין בהם משום כלאים מטעם שאינם בלבישה דחימום, דבשביל זה גם באופן שעושים הגנה אין בה משום כלאים מטעם שאין זה כלאים דאסרה תורה, וכמוש"נ, א דף ע"ב, אמר רחבה אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. ויש לעיין הא האי לא יקרע במעיל נאמר, ומנין שזה נוהג בכל בגדי כהונה. וע"כ צריך לומר דסבר רב יהודה דכוונת התורה לכל בגדי כהונה. והסברא בזה דכיון דאסור להשחית כל דבר הקדוש ממה שנאמר ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לד' וזהו דכל מה ששייך לקדושה יש איסור שבירה וקריעה, וא"כ אין הבדל בין המעיל לשארי בגדי כהונה. והנה מובן לפי"ז דע"כ מיירי שהקריעה היתה דרך השחתה, אבל קשה לפי"ז למה כתבה תורה לא יקרע, הלא בלא"ה אנו יודעין איסור לאו מלא תעשון כן וגו'. והנה לפי"ז יש מקום לומר דחידשה תורה בבגדי כהונה דלוקה אף באופן שאינו דרך השחתה. אבל לפי"ז יש מקום לומר דאיסור זה דוקא במעיל מטעם חשיבותו, ומה"ט אמרה תורה לאו זה במעיל, וא"כ מניין לרב יהודה לומר שכן הדין בכל בגדי כהונה להיות לוקה אעפ"י שלא עשה כן בדרך השחתה:
ב והנה המאירי כתב כל הקורע בגדי כהונה דרך השחתה לוקה שהרי נאמר בשפת המעיל לא יקרע, והוא הדין לשאר בגדים עכ"ל, והנה לדבריו תקשה למה בעינן קרא כיון דדרך השחתה אסרה תורה, א"כ כבר יש אזהרה מלא תעשון וגו', ואין לומר דכוונת התורה לעבור בשני לאוין דליתא דהלא הכלל בזה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן, ולא מוקמינן בלאוי יחידי: ג והנה הרמב"ם כתב בפרק ט' מכה"מ הלכה ג' וז"ל והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע, והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה עכ"ל, מבואר מדבריו שחלקן לשתים דבמעיל לוקה אף שאינו דרך השחתה, ובבגדי כהונה לוקה בדרך השחתה, וכן מדייק בעל קרבן חגיגה בדברי הרמב"ם הובא במל"מ שם, ואתי שפיר לפי"ז דהא דאמרה לא יקרע במעיל הוא מפני חשיבותו דלוקה אף אם יקרע שלא בדרך השחתה, ובבגדי כהונה לוקה דוקא בדרך השחתה, אבל ע"כ אינו מטעם לאו זה דלא יקרע, אלא הוא מטעם אחר, וע"כ מזה שאמרה תורה לא תעשון וגו', וכנראה שזהו גם כוונת מרן בכס"מ שכתב ונלמד ממה שנתבאר בפר"א מביהב"ח גבי נותץ אבן אחת מהמזבח יעוי"ש, ושם מבואר שהוא מטעם לא תעשון וגו', אבל נראה דדוחק לפרש כן דברי הרמב"ם דמסתימת דבריו משמע דגם בבגדי כהונה לוקה מלא יקרע. ד והנה בקרבן חגיגה בפנים מדחה הפירוש ברמב"ם כפי מה שהובא במל"מ והיינו שכתב דבאמת יש לפרש מה שכתב הרמב"ם דרך השחתה קאי למעיל ג"כ, ובכולהו דוקא דרך השחתה לוקה, ואעפ"י שדחוק בלישני' אבל ראוי לומר כן כיון שבגמ' לא הוזכר חילוק זה, ולא אמר אלא הקורע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע, דכיון שהמלמד הוא המעיל, משמע דכולן שוין יעוי"ש, וכנראה שגם המאירי מפרש כן בדברי הרמב"ם שאין לחלק בין מעיל לשארי בגדי כהונה, וזה מוכח מדלא הביא שלא כן דעת הרמב"ם, וע"כ דמפרש שהא דכתב הרמב"ם דרך השחתה קאי גם על המעיל, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' למה לן קרא דלא יקרע כיון שכבר נאמרה ל"ת על דרך שבירה וקריעה בדרך השחתה:
ה ונראה לומר דתרי עניני השחתה איכא א) באופן שמשחית הבגד ועושה ללא יוצלח עוד לתשמיש. ב) אופן שני שמשחית הבגד, אבל לגבי דידי' עצמו הוי זה תיקון כגון אם הבגד דוחקו וע"י הקריעה ארווח לו, נמצא דהבגד מושחת, אבל לדידי' הוי נייחא. - והנה בהא דלא תעשון וגו' לא אסרה תורה אלא דרך שבירה וקריעה ממש באופן שעושה הדבר ללא יוצלח עוד, והוא בדמיון ושברתם את מצבותם דהכוונה קלקול ממש, ועל זה אמרה תורה לא תעשון וגו' - אמנם באופן השני דהשחתה זה לא נלמד מלא תעשון וגו' כיון דקריעה מתקן לגבי עצמו, הנה על זה אמרה תורה לא יקרע, והיינו דאעפ"י שמתקן את עצמו, אבל הזהירה התורה שלא להשחית את הבגד, דהתורה הזהירה שלא להשחית בגדי כהונה אעפ"י שמתקן לגבי עצמו וזה נראה בכוונת הרמב"ם וב"ה מצאתי בספר קרית ספר להמביט שכתב וז"ל אזהרה שלא לקרוע פי המעיל והקודעו לוקה, וה"ה לכל בגדי כהונה שהקודען דרך השחתה לוקה דגלי קרא גבי מעיל וה"ה לכל שאר בגדי כהונה כדאמר, ונראה דלא איצטריך קרא לקריעת בגדי כהונה אלא אפילו צריך לקריעתן, דאי לאו בגדי כהונה אמרינן דבל תשחית דגופי' עדיף, אבל בבגדי כהונה לקי לעולם עכ"ל, יעוי"ש, מבואר דבא ליישב למה כתבה תורה לא יקרע בדרך השחתה על זה מודיע לנו כי הכוונה בדרך השחתה באופן שהבגד מושחת, אבל יש בזה תיקון גופי', ובבגדי כהונה גם זה אסרה תורה. והנה יוצא מזה דלתיקון הבגד לא הוי הקריעה איסור כלל, ורק באופן דהוי תיקון לגופי' והשחתה לבגד זה אסרה תורה:
ו ולפי מה שביארנו אזלא הראיה שהביא הקרבן חגיגה בסימן ס"ח מהא דר"ל זבחים צ"ה במעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ כיצד הוא עושה והרי הקורע אותו לוקה מכניסו פחות פחות מג' אצבעות ומכבסו בפנים, והקשה מדוע מדייק במעיל ולא אמר סתם בגדי כהונה, משום דבבגדי כהונה מותר לקרוע באופן זה שאינו דרך השחתה, ודק במעיל שאני עכ"ד הק"ח יעוי"ש. ולפי מה שביארנו זה ליתא דע"כ אעפ"י שאינו דרך השחתה, אבל עכ"פ כיון שאיכא השחתה בהבגד זה אסרה תורה בבגדי כהונה, והיינו דאעפ"י שהעושה לא הוי כוונתו למטרת השחתה אבל עכ"פ כיון שיש השחתה בבגד, זה אסרה תורה בכל בגדי כהונה, וממילא ע"כ מעיל לאו דוקא. והנה בספר מעשה רקח הקשה על הקרית ספר מסוגיא דזבחים מהא דמעיל יעוי"ש ולדעתי הבין כוונה אחרת בקרית ספר, אבל נראה דהכוונה בביאור דברי הקרית ספר כמו שכתבנו, והוא נכון:
ז והנה הבה"ג בהלכות גדולות במנין המצות לא הביא כלל הלאו דלא יקרע האמור במעיל, וע"כ דסבר דכל זה נכלל בלאו דלא תעשון כו וגו', אבל לפלא שלא הביא סתמא דש"ס המבואר במסקנא דיש לאו בהקורע בגדי כהונה. ואפשר שמפרש דהלאו דלא יקרע לא ניתן ללאו וכמו שפריך ראב"י ודלמא הכי קאמר רחמנא נעביד לי' שפה כי היכי דלא יקרע. אבל קשיא דהרי הש"ס משני מי כתיב שלא יקרע. והנה אפשר לומר דשיטת הבה"ג כראב"י מטעם הסוגיא דסנהדרין כ"א דמפרש הש"ס הקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שזהו בכדי שלא יסור לבבו, ולא פריך הש"ס מי כתיב שלא יסור יעוי"ש, וע"כ דסבר הש"ס שם כראב"י דהכא דשפיר יש לפרש הא דלא יקרע שזהו בכדי שלא יקרע אעפ"י שלא כתיב שלא יקרע. ובגיוה"ש מביא בשם הקרבן הגינה שמקשה אסוגיא דהכא מסוגיא דסנהדרין, - אבל אפשר לומד דסבר הבה"ג שסוגיא דסנהברין סבר כראב"י, ולהכי השמיט לאו זה ממנין המצות, וצ"ע:
ח שם. אמר ר' אלעזר המזיח חושן מעל האפוד, והמסיר בדי ארון לוקה, ומשמע דוקא במסיר שני הבדים. אבל הרמב"ם בפר"ב מכלי המקדש הי"ג וז"ל המסיר אחד מן הבדים מן הטבעת לוקה, ותמוה מניין לרבינו שלוקה גם על אחד מן הבדים. ובספרנו נזר הקודש למנחות דף קמ"ה דף הספר מבואר לנכון שיטת הרמב"ם בזה:
ט תוס', ד"ה נעביד וכו' ואע"ג דבפר"ק דד"ה ד' אמר מקיש חג השבועות לחג המצות מה להלן יש לו תשלומין כל שבעה וכו' ומשני תפסת מרובה לא תפסת, והתם נמי יש לדבר קצבה, יש לומר דהתם קאמר לחומרא תפסה מרובה לא תפסת דעד ז' יש לו תשלומין ממנפ"ש אבל טפי לא דלמא מחג המצות ילפינן. ובפ"ק דקדושין י"ז גבי הענקה נמי קאמר תפסת מרובה לא תפסת אע"ג דממנפ"ש יש לדבר קצבה, יש לומר דהתם נמי קאמר דתפסת מרובה לא תפסת דמספיקא לא מפקינן ממונא מן האדון עכ"ל, והנה לפי פשטות הדברים משמע שכל זה לא הוי יותר מספיקא ורק מטעם החומרא נקטנין להחמיר. וכמו כן לענין ממונא הוא מטעם דלא מפקינן ממונא מספיקא, וביותר קשה לענין תשלומין דאזלינן לחומרא ואין לו תשלומין רק שבעה ימים, והלאו תצא מזה קולא שאם לא הביא עד כלות השבעה ימים ולא יביא ביום השמיני. הלא אין זה חומרא אלא קולא:
י אבל נראה דכוונת התוס' כך הוא דהנה ודאי דבכל מקום דאמרינן תפסת מרובה לא תפסת לא הוי זה מצד ספק אלא הוא בתורת ודאי והביאור בזה דבמקום שאין הכרעה. והתורה נתנה רשות לחכמים להכריע דאז הכרעת חכמים הכרעה גדולה והיא בתורת ודאי, והביאור בזה כי לפעמים יש להכריע גם מצד הסברא במקום שהסברא פשוטה כמו שכתבו התוס' בשבועות כ"ה ד"ה איבע"א. ובזה הוי הביאור בש"ס לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וכתבו התוספות ב"ק דף ג' דזה הוי מדה בתורה. - והביאור בזה דכיון דהוי ספק ואין לנו הכרעה ממדרש הכתובים, אז יש לנו לדון על פי הסברא דיש לדון לחומרא ובזה נעשה הענין ודאי. והנה כמו כן הוא הענין בהא דתפסת מרובה לא תפסת, אעפ"י שהמרובה הוא להחמיר, ומצד הסברא אית לן למיזל לחומרא, אבל יש בזה סברא יותר נכונה דיש לנו למיזל לדבר שיש לו קצבה ויש לו סוף. - אמנם באופן שיש סוף גם להמרובה, וא"כ יש לתפוס המרובה. על זה נחתו התוס' דיש בזה סברא אחרת דיש לנו לילך לחומרא, והיינו כי החומרא היא ג"כ סברא טובה להכריע הספק, וממילא נעשה ודאי, ומטעם זה גם גבי הענקה כיון דיש לומר לתפוס המרובה מטעם דיש לו קצבה, אבל יש שם סברא אחרת יותר טובה ומכרעת כי אין להוציא מן האדון מספיקא, ובשביל הסברא הלזו נעשה זה לודאי, - ולענין תשלומין כיון דהחומרא תעיד דהתשלומין הוא עד כלות שבעה ימים שוב נעשה זה לודאי לומר תפסת מרובה לא תפסת, ואם לא הביא בהשבעה ימים שוב אינו יכול להביא בשמיני, והוא מטעם דכיון דכן המדה בתורה להכריע בהסברא דלחומרא, כן נראה בביאור כוונתם:
יא והנה בחידושי מרן הגאון רעק"א ליומא כתב על דברי התוס' וז"ל ביאור הדברים כפשוטו דאזלינן לחומרא וצריך להביא קרבן תוך ז' דשמא אין לו תשלומין רק ז' ואינו יוצא אם יביא אח"כ קרבנו עכ"ל, ויש להבין מה בעי מרן בזה. וע"כ דבא מרן לבאר דלא תימא דהוי רק ספק, וממילא אם לא הביא בשבעה יכול להביא גם בשמיני, דכיון דרק משום חומרא אמרינן תשלומין שבעה משום דאל"כ הוי חומרא דאתי לידי קולא. על זה בא לומר דכוונת התוס' שכתבו אבל טפי לא דאינו יוצא בתשלומין אם יביא בשמיני. אבל לא ביאר מדוע לא, דהלא אפשר לומר דיביא מספיקא. וע"כ נראה דכוונת מרן כמו שכתבנו דכוונת התוס' דהחומרא הלזו נעשה בתורת ודאי ולא נשאר עוד ספיקא. וע"כ הטעם בזה דזהו מדה בתורה להכריע מצד הסברא לתפוס המועט במקום דיש בזה חומרא ואחרי ההכרעה נעשה זה לודאי: