נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף סז:
ג אמר רבא מסתברא כמאן דאמר מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה. והביאור בזה כי מי שימצא האיברים יחשוב שהמה אברים של מתה, ומותרים בהנאה, ולכאורה קשה מדוע לא נימא כי יש לנהוג בהאיברים האלו כמו שארי איסורי הנאה, שהם או מהנשרפים או מהנקברים, וע"כ משום דמשמע דהשילוח עושה הגמר, ששוב אין צריך לעשות שום מעשה, עוד בזה משום דאם ברח השעיר ואז תהיה תקלה, כמו שאיתא בירושלמי, דאם ברח חי מותר באכילה, ועי' בפר"ח. ואז תהיה תקלה למי שימצאנו ויאכלנו, וחזה ג"כ נכלל בהא דאמרה תורה שלח, וע"כ הכוונה דהשילוח מתירו וממילא גם האיברים מותרין, - אבל בזה יש להקשות כמו שמקשין בהא דקדושין לענין צפור המשולחת דבלא"ה מותרת מטעם דנתבטלה ברוב. ואם בשביל שאין מבטלין איסור לכתחילה, הלא לשיטת התוס' הובא בב"י יו"ד סימן צ"ט דלא הוי אלא מדרבנן, - והנה המל"מ בפר"ז דמעילה הקשה בזה להוכיח דאיסור אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא יעוי"ש, אבל תקשה לשיטת התוס' דאיסור אין מבטלין הוא מדרבנן:
ד והנה בהא דקדושין נ"ז דאיתא שם ג"כ מימרא דרבא דלא אמרה תורה שלח לתקלה גבי צפורי מצורע, וגם שם תקשה הא ליכא תקלה, ומטעם ביטול ברוב. אבל שם יש לפרש לנכון, והוא דפריך שם הש"ס ואיפוך אנא, היינו דנאמר דמזה אשר לא תאכלו מרבינן לאיסור המשולחת, ומכל צפור טהורה תאכלו לרבות השחוטה, על זה אמר רבא דזה לא מסתבר דהיאך אפשר לומר דהתורה אסרה המשולחת כיון דע"כ תהיה מותרת מטעם ביטול ברובא, וביותר לשיטת התוס' דמן התורה מותר לבטל איסור לכתחילה, וא"כ לא שייך לומר דרבתה התורה לאסור המשולחת, ולהכי דרשינן הריבוי להיתר דזה קאי על המשולחת, והריבוי לאיסור קאי על השחוטה, ובספר שו"ת מקום שמואל סי' פ"ו נחית לפרש כן, יעוי"ש. אבל זה לא מתפרשא בסוגיא דידן. וגם אין לפרש מטעם דהוי קבוע שאינו ניכר דלהרבה פוסקים קבוע שאינו ניכר ג"כ נחשב לקבוע, והנה בצפור המשולחת ותשב במקום מיוחד, יהיו כל הצפרים שישבו במקומן בספק קבוע, וא"כ לא יהי' רשאי ליקח שום צפור ממקומו, והוי תקלה, ובשו"ת עדות ביהוסף סימן ט"ו ענף ג' נחית לזה יעוי"ש. אבל כל זה שייך גבי צפורים דיושבים בשדה בהפקר, ואינם ניכרים. משא"כ האי שעיר כשבורח לא שייך קבוע כלל. ומי שיזכה בו יזכה מטעם כל דפריש מרובא פריש. והנכון בזה אם אמרינן דלא התירה התורה את השעיר בשילוח, אלא ההיתר הוא מטעם דיתבטל ברוב. אמנם כיון דלהמשלה לא שייך ביטול, דבטח יכירנו גם אח"כ, וכיון דלדידי' לא שייך ביטול אסור להכשיל לאחרים, וע"כ כוונת התורה דהשילוח בעצמו מתירו, ועיין בהמקנה קדושין ל"ט. ה שם, ת"ר המשלח מטמא בגדים, ואין השולח את המשלח מטמא בגדים, פירש"י דזהו המלוים אותו מירושלים, והמאירי מביא בשם יש מפרשים דקאי על הכהן גדול יעוי"ש, ולפלא דהרי הכהן גדול עומד בעזרה, והטומאה מתחלת משיצא חוץ לעיר, ואם הוא מן המלוים, פשיטא שדינו כהמלוים: ו שם, משיצא חוץ לחומת עזרה דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר עד שהגיע לצוק, רבי שמעון אומר מכי זורקו בבת ראש ומטמא בגדים. והנה שלש מחלוקת בדבר דלר' יהודה היציאה מירושלים מטמא בגדים, וע"כ דסבר דהיציאה בעצמותה זהו גדר מצוה, והשילוח עד הצוק אינו בטומאת בגדים, ורבי יוסי סבר דהגעה לצוק זהו גמר המצוה, ור"ש סבר דהדחיפה הוי הגמר, ולאחרי הדחיפה שוב אינו מטמא בגדים, והנה הרמב"ם בפר"ה בפרה ה"ו כתב וז"ל אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים עכ"ל, וזהו כר' שמעון. והכונה דלאחר הדחייה אפילו אם הוא חי עדיין וצריך להמיתו כמו דתניא לעיל ס"ו, וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ הכ"ב שוב אינו מטמא בגדים, וזהו מפני כי נגמר המצוה דשילוח בהדחייה, ועיקר הטומאה הוא בהשילוח ולא בהטיפול שאח"כ.- אעפ"י שאיכא מצוה להמיתו. וזה בא הרמב"ם ללמדנו דהטיפול שאח"כ אינו מביא טומאה ז ובזה יש ליישב מה שהקשה הראב"ד שם בהשגה מדוע לא כתב דאינו מטמא גם אוכלין ומשקין יעוי"ש, אבל לפי מה שפירשנו דכוונת הרמב"ם דהטיפול שאח"כ אעפ"י שיש צורך בו אינו מטמא טומאת השילוח. ואין צורך לכתוב דאינו מטמא אוכלין ומשקין דזה פשיטא בשעיר המשתלח דהרי גם בעודו בשילוחו אינו בטומאת אוכלין ומשקין מטעם שהיא חי והחי אינו מטמא כמבואר בזבחים ק"ה, וממילא אין זה חידוש עתה, וכוונת הרמב"ם רק ללמדנו דהטיפול דאחר הדחייה, אינו מטמא טומאת שילוח, מפני שנגמר השילוח בהדחייה:
ח במשנה, מאימתי מטמאין בגדים משיצא חוץ לחומת העזרה. והנה לקמן בברייתא מבואר דהמסייע בשעת שרפה מטמא בגדים, ובירושלמי פליגי באם היה עומד בעזרה וע"י קורה ארוך היה מסייע לשרפה אם מטמא בגדים יעוי"ש ולפלא שלא הביא זה הרמב"ם: