נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין
דף סז.
א על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון הרי מים ובגמ' תנא מעולם לא הוצרך אדם לכך וכו', וכתבו התוסי"ש אבל אם הי' צריך הי' מאכילין אותו ואפילו לא הי' יותר דוחק וכו' יעוי"ש, וביאור דבריהם דאם היה צריך הכוונה ע"כ באופן דלא הוי סכנה של פיקו"נ, אלא נצרך לזה בכדי שיהיה בכחו לדחפו להשעיר שיעשה איברים איברים, דאז מאכילין אותו ג"כ, וע"כ מפני גודל המצוה דבזמנו כשם שדוחה שבת וטומאה, כן דוחה האיסור דאכילה ביוהכ"פ. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפר"ג מעבודת יוהכ"פ ה"ז שכתב אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, משמע מזה דנצרך לאכילה מפני עבודתו, וחידוש דין איכא הכא. וכמו כן יש לעיין גם בדבר הכהן גדול אם הוא חלש לעבוד, וצ"ע. - ואפשר שבאופן זה יעבוד הכהן שמתקינין, ושאני בהא דעתי שנדרש להיות מזומן מאתמול:
ב והנה בגו"א במלואים מקשה מהא דאיתא לקמן פ"א דקאמר הש"ס מה לעינוי שכן לא הותר מכללה ואם איתא הא הוי גם עינוי הותר מכללה באופן שנדרש לעבוד יעוי"ש. ונראה דזה לא נקרא הותרה מכללה כיון שאינו בא בתורת היתר, אלא מפני הסיבה ועפ"י מקרה, ואינו דומה למלאכה שהותרה ממש במקדש בתורת ציווי, משא"כ בהא דעינוי שלא בא בתורת היתר שלא להתענות, רק באה בתור סיבה בכדי שלא לעכב בהעבודה. וכשמסלק העינוי בשיעור שיכול לעבוד עבודה, עדיין הוא בעינוי, והיינו שלא הותר לו לסלק העינוי אלא רק עד שיעור, וגם אח"כ ישאר בעינוי: